עבודה זרה כ ע"ב

דף כ - ב

ולא יסתכל בבגדי צבע [של] אשה מפני שזוכר את האשה בבגדיה שהיא מלובשת בהן ומייפים אותה, ומהרהר עליה.

ולא יסתכל בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות - בזמן שנזקקין זה לזה.

ואפילו מלא עינים כמו מלאך המות [משל הוא: אפילו אם נמצא במקום נשים, שבכל צד שיפנה יהיה מוכרח להסתכל בהן - גם יעצום עיניו] ^[9].

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, ובשעת פטירתו של חולה - עומד מעל מראשותיו, וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה ^[10] תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו - מזדעזע החולה ! ופותח פיו. ומלאך המות זורקה את טיפת מרה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!

הרי שאסור להסתכל בנשים?

ומתרצינן: אכן, אסור להסתכל, וקדושים האלו לא הסתכלו, אלא קרן זוית הואי כשנכנסו ממבוי למבוי, בפינת הרחובות פגעו מבטם שלא במתכוין באשה, וראו אותם בראיה בעלמא, טרם שהספיקו לעצום עיניהם.

הגמרא מבארת כמה פרטים מהברייתא.

שנינו: ולא יסתכל בבגדי צבע של אשה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסור להסתכל אפילו כשהבגדים שטוחין על גבי כותל, ולאו דוקא כשהיא מלובשת בהם.

אמר רב פפא: איסור זה של הסתכלות בבגדי אשה כשאינם עליה, הוא: ובלבד שהוא מכיר בעליהן, בעלי הבגדים, כלומר: האשה הרגילה ללובשן.

אמר רבא: דיקא נמי אפשר לדייק כן כדברי רב פפא מלשון הברייתא -

דקתני שנתה הברייתא: ולא בבגדי צבע [של] אשה, משמע שמכיר את האשה בעלת הבגדים, ולא קתני: "ולא בבגדי צבעונין" שהיה במשמע כל בגדים שדרכם של נשים ללובשם. שמע מינה.

הגמרא מוסיפה עוד סעיף בהלכה זו.

אמר רב חסדא: הני מילי דברים אלו אמורים, בעתיקי בבגדים שהאשה כבר לבשתם, וכבר ראה [בראייה בעלמא בקרן זוית!] אותה לבושה בהם, לכן אסור להביט בהם כשהן שטוחין על הכותל, כי כשחוזר ורואה את הבגדים נזכר בה, ומהרהר בה ^[11] - אבל בחדתי בגדים שהאשה עדיין לא לבשתם - לית לן בה, אין לנו איסור זה.

ורב חסדא מוכיח כן: דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כן, קשה -

אנן אנו - מנא לאשפורי היכי יהבינן איך אנו נותנים בגדים לכובס המכבס בגדים חדשים [או לחייט], הא קא מסתכל הרי הוא מסתכל עליהם, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור, ועוברים בכך על "לפני עור" -

ומוכח, שאין איסור הסתכלות על בגדים חדשים.

הגמרא דוחה הוכחת רב חסדא -

ולטעמיך, לדבריך, שיש בכך איסור נתינת מכשול, היות והכובס מסתכל בשעת עבודתו -

יש להקשות:

הא דאמר רב יהודה: מה שאסור להרביע בהמות כלאים הוא רק מין בשאינו מינו, אבל מין במינו - מותר להכניס ולהרביע כמו שמכניסין מכחול בשפופרת שלו -

ואיך התיר רב יהודה - הא קא מסתכל, והרי שנינו שאסור לעשות כן?

אלא הוכרחת לתרץ, שאין בכך איסור, כי ההרבעה אינה מביאה לידי הרהור, הואיל ובעבידתיה טריד טירדתו ומחשבות לבו הן על עבודתו -

הכי נמי, הוא הדבר לגבי הכובס - בעבידתיה טריד עסוק הוא בעבודתו, ואין לבו להרהורי עבירה.

וזה טעם ההיתר בכובס, ולא משום שהם בגדים חדשים. ואי אפשר ללמוד מכך היתר לשאר אנשים, שאינם עסוקים בעבודתם, להסתכל על בגדים חדשים, ויתכן שיש בכך איסור של הרהור.

אמר מר הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא: ממנה מת!

נימא האם נאמר שהברייתא פליגא חולקת על מאמר דאבוה דשמואל אביו של שמואל - דאמר אבוה דשמואל: אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא אם לא הייתי חושש [- מתחשב] בכבוד הבריות - הוה פרענא בית השחיטה כבהמה הייתי מגלה את צווארו השחוט כשם ששחיטת הבהמה נראית לעין כל, אלא שאינני עושה כן משום כבוד הבריות, והנני שוחטו שלא ייראה -

הרי שהמלאך המות שוחט ממש, ולא זורק טיפה?

ומתרצינן: אין שני המאמרים סותרים, כי דילמא יתכן שההיא טיפה שאמרה הברייתא שהמלאך המות זורק בו, מחתכה להו לסימנין היא חותכת לו את צווארו!

עוד שנינו בברייתא: ממנה מן הטיפה המרה מסריח המת.

מסייע ליה אפשר להסתייע מן הברייתא לדברי רבי חנינא בר כהנא -

דאמר רב חנינא בר כהנא: אמרי בי בישיבתו של רב: הרוצה שלא יסריח מתו - יהפכנו על פניו, כדי שמלאך המות לא יזרוק בפיו טיפה המרה שממנה מסריח.

תנו רבנן: נאמר בתורה [דברים כג]: "ונשמרת מכל דבר רע" ואחר כך כתוב: "וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", בא ללמדנו ^[12]: שלא יהרהר אדם ביום הרהורי עבירה - ואם יהרהר יבוא לידי טומאה בלילה. ואמרה התורה "ונשמרת", שיזהר וישמר לא לבוא לידי כך.

המשך דברי הברייתא הוא מאמר רבי פנחס בן יאיר. [ויש במאמר זה הרבה גירסאות, ונביאה לפי נוסחת המהרש"א והגר"א].

מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר ^[13]:

תורה, עסק התורה, והבנת אזהרותיה ושמירתן - מביאה לידי זהירות להיזהר מעבירה בשעת מעשה כשבאה לידו, ונשמר ממנה ולא יכשל.

זהירות - מביאה לידי זריזות להיות נזהר קודם שתבוא העבירה לידו שלא תבוא, והוא זריז לראות את הנולד ולתקן את עצמו לבלתי יעבור על העבירה [כדוגמת שמירה מהרהור ביום].

זריזות, מביאה לידי נקיות, נקי בלא חטא ^[14].

נקיות - מביאה לידי פרישות להחמיר על עצמו לפרוש אף מדבר המותר.

פרישות - מביאה לידי טהרה צח ומלובן, והיא יותר מ"נקיות".

טהרה - מביאה לידי קדושה.

קדושה - מביאה לידי ענוה.

ענוה - מביאה לידי יראת חטא.

יראת חטא - מביאה לידי חסידות.

חסידות - מביאה לידי רוח הקודש השראת השכינה.

רוח הקודש - מביאה לידי תחיית המתים.

וחסידות גדולה מכולן! שנאמר [תהלים פט]: "אז דברת בחזון לחסידיך", ולא נאמר תואר אחר כגון: "ליראיך" או "לענויך".

ומה שאמרה הברייתא "חסידות גדולה מכולן" פליגא חולקת על דרבי יהושע בן לוי -

דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן. שנאמר [ישעיה ס"א]: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים". ויש לדייק: "חסידים" לא נאמר: אלא "ענוים"! הא למדת שענוה גדולה מכולן.

שנינו במשנתנו: אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ, רבי יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ.

הגמרא מביאה ברייתא, ומבואר בה כמה פרטים במחלוקת רבי מאיר [והוא ה"תנא קמא" של משנתינו] ורבי יהודה.

תנו רבנן: מוכרין להן לגוים אילן, ומתנה עמהם על מנת לקוץ והגוי קוצץ - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה.

וכן, מוכרין להם שחת חציר, תבואת חיטים ושעורים קודם שתתמלא על מנת לגזוז והגוי גוזז - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להם אלא גזוזה.

וכן, מוכרין להם קמה תבואה בקמיה, כלומר: שגדלה כל צרכה על מנת לקצור והגוי קוצר - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להם אלא קצורה.

וצריכא הגמרא מבארת למה הוצרכה הברייתא להביא מחלוקתם, בין באילן ובין בשחת ובין בקמה.

דאי אשמעינן אם הברייתא היתה משמיענו רק אילן, יכלנו לומר: בהא קאמר רק בו אמר רבי מאיר שאין מוכרין, כיון דלא פסיד אין הפסד להגוי הקונה אם לא יקצצנו, לכן משהי ליה ישהנו ולא יקצצנו, אף שהתנה עמו לקוצצו, ונמצא שהישראל נתן להגוי חנייה בארץ ישראל -

אבל האי ה"קמה" בודאי יקצרנו ולא ישהנו דכי משהי לה אם ישהנו - פסיד, יפסד, אימא יכלנו לומר שמודי ליה לרבי יהודה -

ומשמיענו הברייתא, שבכל זאת אוסר רבי מאיר ב"קמה".

ואי אשמעינן בהני תרתי אם הברייתא היתה משמיענו שרבי יהודה מתיר בשניהם באילן ובקמה, יכלנו לומר, בשניהם התיר רבי יהודה, משום דלא ידיע שבחייהו לא ניכר השבח שלהן, כלומר: "קמה" לא כדאי לו להשהות, ו"אילן" אף שכדאי לו להשהות, מכל מקום אין לו סיבה "מיוחדת" להשהות -

אבל שחת, דידיע שבחייהו שברור ונראה לעינים שכדאי לו להשהות, כדי שיגמר גידולן, אימא יכלנו לומר, שמודי ליה לרבי מאיר, ויאסור כי הגוי אכן ישהנו, ותהיה לו חנייה בארץ ישראל -

לכן באה הברייתא להשמיענו שרבי יהודה מתיר אפילו ב"שחת".

ואי אשמעינן בהא אם הברייתא היתה משמיענו רק ב"שחת", יכלנו לומר: בהא ב"שחת" קא אמר רבי מאיר ואוסר, כיון שכדאי לו להגוי להשהותו -

אבל בהנך באילן וקמה, שאין לו סיבה "מיוחדת" להשהות, אימא יכולנו לומר שמודי ליה לרבי יהודה ויתיר -

לכן צריכא הברייתא להשמיענו שבכל אופן מתיר רבי יהודה, ובכל אופן אוסר רבי מאיר ^[15].

איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה: האם מותר למכור בהמה לגוי [מהבהמות שאסרו חכמים למכור, בסוגיא הקודמת] ולהתנות עמו על מנת לשחוט, מהו מה היא ההלכה.

וצדדי הספק הם: התם באילן שחת וקמה טעמא מאי קא שרי מה טעם היתרו של רבי יהודה, משום דהקרקע מתחת לאילן לאו ברשותיה קיימי אינו ברשות הגוי, ולא נמכר לו ולא מצי משהי להו ואינו יכול להשהות אותו לעולם -

אבל בהמה - כיון דאם ימכרנו, ברשותיה דעובד כוכבים קיימא נמצאת ברשות הגוי, אכן משהי לה ולא ישחטנה, ולא יקיים את תנאו -

או דלמא יתכן לומר שלא שנא ולא נחלק בכך, ובכל זאת מתיר רבי יהודה, כי הגוי יקיים את תנאו, וישחטנה.

תא שמע הגמרא פושטת מברייתא -

דתניא: מוכרין בהמה על מנת לשחוט - ושוחט דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין לו אלא שחוטה.

מתניתין:

אחרי שלמדנו במשנה הקודמת את איסור מכירת קרקעות, באה המשנה להשמיענו: באיזה מקום אסורה מכירת קרקעות, ובאיזה מקום הרחיבו חכמים את האיסור וגזרו אף על "שכירות", והאם יש חילוק בין בתים לשדות.

ונחלקו בכך תנאים.

אין משכירין להם בתים בארץ ישראל גזירה שגזרו חכמים שלא יבואו "למכור", ואין צריך לומר ולאסור השכרת שדות, ובגמרא יבואר מדוע חמור איסור השדות יותר מבתים.

"סוריא" היא מקום ליד ארץ ישראל, והיא הנקראת בתורה "ארם צובה". דוד המלך כיבשה וחיבר אותה לארץ ישראל, ונקראת "כיבוש יחיד" היות שכיבוש זה היה בלי עצת דבר ה' באמצעות ה"אורים ותומים" ובלי השתתפות העם.

בהוה אמינא סברינן, שאין לסוריא דיני ארץ ישראל, והטעם שגזרו בה במקצת, הוא: משום שמא יבואו להקל אף בארץ ישראל.

ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו בפנויה באשת איש ואפילו מכוערת ולא בבגדי אשה צבועים ולא בחיה ובבהמה ובעוף ולא בחזירים ולא בחמורין בשעה שנזקקין זה לזה ואפי' מלא עינים כמלאך המות שמלאך המות מלא עינים הוא ובשעת פטירת האדם עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו וכיון שרואה החולה מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות:

בגדי אשה צבעונין. אפילו שטוחין או מונחין על הכותל והוא שמכיר האשה והני מילי בישנים אבל בחדשים לא ובחדשים מיהא יהבינן להו לאומנים דאמרי' טריד בעבידתיה וכדרב יהודה דאמר מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת.

ההיא טיפה דזריק לה מלאך המות בפי החולה מחתכה להו לסימנין וממנה מסריח והרוצה שלא להסריח מתו יהפכנו על פניו:

ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מיכן א"ר פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וזריזות לידי נקיות ונקיות לידי פרישות כו'.

ענוה גדולה מכולם שנ' יען משח ה' אותי לבשר ענוים וגו' לבשר חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם:

פיס' ר' יהודה אומר מוכר על מנת לקוץ וקוצץ וכן קמה על מנת לקצור וקוצר.

ושחת על מנת לגזוז וגוזז ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא אילן קצוץ וקמה קצורה ושחת גזוזה וצריכא כו' וכן בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה:

מתני' אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות:

[גמרא] על מנת לשחוט ושוחט דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר אין מוכרין אלא שחוטה. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו והלכתא כרבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה. והגיה עליו הר' אפרים מי יימר דסתם מתניתין כוותיה, והא אמר עלה מנא הני מילי, אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא (דברים ז, ב) לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע, ובהמה מאי חנייה בקרקע איכא. וכתב הרמב"ן נ"ר, ולאו קושיא היא כלל, דבמחובר לקרקע סתם מתניתין דלא כרבי יהודה דלא שרינן על מנת לקוץ דילמא משהי ליה ולא קייץ, ופלוגתייהו בבהמה על מנת לשחוט נמי בהא שייכא, וכל דכן הוא, והא נמי עוד דסתם רישא דמתניתין כוותיה דקתני (יד, ב) אין מוכרין להם בהמה גסה, ולא קתני אבל מוכר הוא על מנת לשחוט, ואף על גב דבדרבי יהודה [נמי] לא קתני לה, משום דלית הלכתא כוותיה לא תנא לסבריה עד סיפא במחובר לקרקע, עד כאן. ועוד נראה לי, דאם איתא כשנסתפק להם בבהמה על מנת לשחוט מהו, ופירש טעם הספק התם הוא דלא ברשותיה קיימי דלא משהו ליה אבל בהמה דברשותיה קיימא משהי לה, הוה להו למימרא התם דאית בהו משום חניית קרקע הוא דאסר רבי מאיר בעל מנת לקוץ אבל בהמה על מנת לשחוט שרי, דכח היתירא הוא דעדיף למהדר עליה. והרב רבי אפרים כתב דהלכתא ודאי כרבי מאיר מטעמא אחרינא, משום דגזירה היא דקא גזר, והלכה כרבי מאיר בגזירותיו. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ולאו דוקא הוא, דעל מנת לשחוט דפליגי בה לאו גזירה היא אלא בטעמא פליגי, ואף על גב דעקר מילתא גזירה היא, הא ליכא בעיקר מילתא פלוגתא דמר לימא גזרינן ומר לימא לא גזרינן. והרמב"ם ז"ל כתב פרק כ' בהלכות שבת (ה"ד): ומותר למכור לגוי פרה לשחיטה ושוחט בפניו, ולא ימכור סתם אפילו שור של פטם שמא ישהה אותו ויעבוד בו. ונראה מדבריו שפסק כרבי יהודה דאמר מוכר על מנת לשחוט ושוחטו. וכן נראה גם כן ממה שכתב בפרק עשירי מהלכות עבודה זרה וחוקי הגויים (ה"ד) שכתב: שמותר למכור לו מחובר לקרקע על מנת לקוץ. ואולי פסק כן מפני הבעיא שבאה בגמרא בבהמה על מנת לשחוט דהיא אליבא דרבי יהודה, ואם איתא דלית הלכתא כרבי יהודה היאך שאלו אליבא דידיה. ועם כל זה הוא תימא לפי שסתם מתניתין כרבי מאיר, ודברי תימה הן.

אע"פ שאסרנו להסתכל בבגדי צבע של אשה הידועה לו נותנין אותן לחייט ישראל לתקנן אפילו ישנים או לכובס לכבסם טרוד הוא במלאכתו ואינו פונה לדבר אחר יתרה מזו התירו להרביע מין במינו בבהמה ואף לסייע בהתחלת מעשה שכל זה דרך מלאכה הוא כשאר המלאכות הנעשות לתועלת המוני ואין הרהור בשעת מלאכה:

כבר בארנו למעלה במכירת בהמה שכל שיש לתלות תולין רצה למכור בהמה טהורה לגוי במקום שאין לתלות לשחיטה כגון שמכר שור למי שהוא רגיל לחרוש ואינו טבח ואינו עושה סעודה לבנו וכיוצא בזה אלא שמ"מ הוא מתנה עמו לשחיטה יש מי שאומר שמותר אין זה פחות ממקום שיש לתלות ואינו דומה למשנתנו שאסרנו בעל מנת לקוץ דההיא משום חנייה בקרקע הוא ובהמה אינה בכלל זה ולא הביאוה כאן אלא לדמיון הלשון לא לדמיון ענין ומ"מ גדולי הפוסקים כתבוה לאיסור כסתם משנתנו בעל מנת לקוץ וגדולי המחברים כתבו בה בהלכות שבת מוכרה לו לשחיטה ושוחטה בפניו והדברים נראין כדעת ראשון:

גמרא טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי רוח הקודש כו' כצ"ל וכ"ה בסוף מסכת סוטה וכן מוכח מהא דקאמר חסידות גדולה מכולן כו' גם ברי"ף וברא"ש הביאו חסידות בבתרייתא אך מה שהביאו הרי"ף והרא"ש דיראת חטא מביא לידי ענוה כו' הוא כדברי הירושלמי שכתבו התוס' אלא דלדברי התוס' צ"ל לירושלמי דענוה הוא בתרייתא דענוה גדולה מכולן כריב"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בגדי צבעונין אינון של נשים כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ענוה מביא כו' גריס איפכא יראת חטא כו' הד"א כצ"ל:

בד"ה חסידים כו' הא כתיב נמי אז דברת בחזון כו' וי"ל כו' עכ"ל ולמ"ד דחסידות גדולה ל"ק אקרא דלבשר ענוים ומאז דברת בחזון גו' בשום הוכחה אחרת יליף דחסידות גדולה ודו"ק:

בד"ה בהמה ע"מ כו' זבנה ולפרשב"ם דלא איירי לעיל כו' עכ"ל כצ"ל והא דלא ניחא להו דמיירי הכא בבהמה טמאה דסתמא לאו לשחיטה קאי מיהו בע"מ לישחוט שייך בה שחיטה דע"כ שבורה דמתיר רבי יהודה דלשחיטה זבנה היינו ע"כ בבהמה טמאה לפר"ת דבפרה ובשוורים סתמא נמי לשחיטה זבנה ולא מסתבר דשבורה לא קאי אלא אעגלים לחוד י"ל דלישנא דקתני הכא רמ"א אין מוכרין לו אלא שחוטה משמע דלא מיירי אלא בטהורה דשייך בה שחיטה בישראל מיהו מ"ש די"ל לפ"ה דהכא מיירי בעגלים וסייחים כו' סייחים שגירת לישנא דבסייחים לא מצי איירי דלא שייך בה שחיטה בישראל ודו"ק:

תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר וכו' תורה מביאה וכו'. וקשה מה ענין מדרגות הללו שיבואו בהדרגה זו בזה אחר זה. גם קשה מקרא דמייתי שלא יהרהר וכו' מונשמרת מכל דבר רע וגו' דדיבור אינו משמע הרהור כמ"ש התוס' בפרק המפקיד גבי על כל דבר פשע שאמרו החושב לשלוח יד חייב היינו דבור גם למה אמר שלא יהרהר אדם ביום וכו' שהרי אפשר שיהרהר בלילה ויבא לידי כך הוא מבואר דאמרינן בסוף לולב וערבה כל העושה משפט וצדקה כאילו הוא מלא העולם כלו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה וגו' שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך וגו' יכול אף ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו' ועיין פירוש רש"י שם שהוא דחוק והנראה דמעלות המדות לא יבואו כ"א בהדרגה ממעלה למעלה כדאמרינן בכמה דוכתין ולא ע"ה חסיד ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול ולזה אמר כל העושה משפט וצדקה שאינו גוזל מאחרים ואדרבה הוא נותן משלו לאחרים שהוא ממדת החסידים שאמרו בו שלי שלך ושלך שלך חסיד וע"ש שמלא כל העולם במדת חסד נקרא חסיד ואם תאמר כל הבא לקפוץ וכו' ר"ל שמבלתי המדרגה ממעלה למעלה יוכל אדם לקפוץ על המדרגות ויבא לידי מדת חסידות ת"ל מה יקר חסדך וגו' כי מה יקר וקשה לבא לידי מדת חסידות כ"א בהדרגה ממעלה למעלה וכמה מעלות ומדרגות הם טרם שיבא לידי מדה זו ואמר יכול אף ירא שמים כן שלא יבא לידי מדת חסידות כ"א בהדרגה שיש שום מעלה ומדה אחרת בין יראת שמים בין מדת חסידות דהכי איכא לפי נוסחת שמעתין ודסוף סוטה דאיכא מעלות ומדות בין יראת שמים ובין חסידות ואמר דאינו כן אלא דליכא שום מדה מפסיק ביניהם ובנוסחא אמיתית דשקלים דיראת חטא מביא לידי חסידות ומביא ראיה מדכתיב וחסד ה' מעולם על יראיו דמשמע ממדת יראה יבא לידי מדת חסידות ובשקלים מייתי ליה נמי מהאי קרא דיראת חטא מביא לידי חסידות ולזה נתכוין ר' פנחס שחשב כאן י' מדרגות במעלות המדות כי כן הוא מדותיו ית' ב"ה כמאמר ספר יצירה עשר ולא פחות כו' ועשרה מדרגות יש במלאכיו רוחות ולז"א כי התורה היא ראשית דרכי ה' ומדותיו יתברך ב"ה לבא ממנה בהדרגה ממעלה למעלה עד מעלה העשירית העליונה ולז"א תורה מביאה לידי זהירות שהן אזהרות שבה וסיפר המדרגות ממעלה למעלה מתחלת קומו בבקר וכל מעשה היום עד שכבו בלילה ומתוך זהירות שאדם נזהר באזהרות ומצות התורה מביא לידי זריזות בתחלת היום בעמדו בבקר שיקום בזריזות ולא יהיה עצל בקומו ואמר כי זריזות מביאה לידי נקיות שהוא נקיות הגוף ונטילת ידים שחרית כי המאחר לקום בשחרית מתוך שהוא נמהר אחר כך לקום ולילך לבהכ"נ אינו יכול לנקות גופו ולא ליטול ידיו יפה וע"ז אמר שלמה הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו ר"ל הדלת תסוב על צירה בבית על ידי בני הבית המהלכים משם לבהכ"נ והוא עדיין על מטתו והנה בקומו ממהר ליטול ידו בצלחת שהוא כלי גדול שיש בו מים חמין ואינו יוצא ידי נטילה ונלאה להשיב ידו אל פיו לרחוץ פיו מן הריר מפני שהוא ממהר כ"כ או שהוא על דרך יד לפה תקצץ שעל ידי שלא נטל יפה נלאה ואסור לו להשיבה אל פיו ואפשר שעל זה רמז ג"כ ולחם עצלות לא תאכל ר"ל שודאי לא נזהר ליטול יפה כדין נטילה ושיבתא שורה בפת שנגע בו בלא נטילה:

ואמר נקיות מביא לידי פרישות. היא התפלה ע"ש וכפיו פרושות השמים כמו שפרש"י שיהיה האדם פרוש מכל עסקיו בשעת תפלה כמ"ש בחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ובלשון הזה מצינו במסכת סוטה (כב א) אשה פרושה בתולה ציילנית. ואמרו אל תתייראי מן הפרושים אלא וכו' ומבקשים שכר כפנחס ר"ל שמבקשים לקבל שכר בתפלתן כפנחס שנאמר בו ויעמוד פנחס ויפלל וגו' וז"ש נקיות מביאה לידי פרישות שהיא התפלה הרצויה לפניו יתברך ב"ה וכמו שאמר ברכות (טו א) כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל כאילו בנה מזבח והקריב וכו' שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך וגו' ויש לעיין מהיכן קאתיא ליה התפלה מהאי קרא דלא כתיב ביה רק קרבן וההיא ודאי בעי נטילה ורחיצה כדכתיב בתורה ויש לפרש שסמך עצמו במה שיש במסורות שנים ארחץ בנקיון כפי האחד הא דאמרן השני אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי וההוא איירי בתפלה ר"ל זכיתי לבבי לתפלה ולק"ש כמ"ש (ריש תענית) איזהו עבודה שהיא בלב הוי אומר זה תפלה וכן תפילין מצוה עיונית וצריך כוונת הלב שלא יסיח דעתו מהם משום דבעי למילף רחיצה ונטילה קודם תפלה וק"ש ותפילין ובהאי קרא לא כתיב וארחץ רק בתר זכיתי לבבי הוצרך למדרש המסורות דכמו דההוא ארחץ דגבי מזבח הוא קודם הקרבה הכי נמי לגבי תפלה וארחץ קודם תפלה והכי קאמר קרא וארחץ בנקיון כבר קודם לאלו בנקיון כפי ואמר. פרישות מביאה לידי טהרה הוא עיון התורה שצריך האדם לטהר עצמו ללמוד תורה כמ"ש יראת ה' היא טהורה ואמרו (יומא עב ב) זה הנושא אשה ואח"כ לומד תורה שהוא טהור ממקרה לילה שהוא טומאת רוחין ושדין ואמרו אסור ללמוד במבואות המטונפות אפילו ע"י הרהור וכו' וע"ז אמר פרישות שהיא התפלה מביאו לידי למוד תורה בטהרה וכמ"ש (סוף ברכות) כל היוצא מבהכ"נ ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל גו' וזהו שדקדק לומר ועוסק בתורה אחר שנכנס לבית המדרש דבהליכתו לא יעסוק לעיין בתורה משום הליכתו במבואות מטונפות ובזה יתיישב מ"ש בפ"ק דברכות א"ר הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה ואמר אביי לא שנו אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנאמר ונדעה נרדפה וגו' ומקשינן מאי קאמר אביי לא אמרן הא רב הונא נמי לא אמר אלא היוצא מבהכ"נ ויש לומר לפי דרכינו דהכי קאמר לא אמרן אלא למיפק מבהכ"נ לרה"ר ולשוק אבל למיעל לבהמ"ד אף כשיוצא מבהכ"נ מצוה למרהט שנאמר ונדעה וגו' שהיא ידיעת התורה:

ואמר טהרה מביאה לידי קדושה והיא הסעודה שצריך האדם לקדש באכילתו וכן כתיב באסורי מאכלות והתקדשתם והייתם קדושים וגו' וס"פ אלו דברים דרשינן ליה בקדושת הסעודה והתקדשתם אלו מים הראשונים שצריך האדם לאכול חוליו בקדושה על טהרת תרומה ורמזו בזה קדש עצמך במותר לך ולא אמרו במותר סתם שכוונו בו קדש עצמך במותר לך ואסור לאחרים כגון לכהנים אבל המותר לכל אין לאדם לאסור על עצמו וז"ש טהרה שהוא לימוד תורה בטהרה כמ"ש מביאה לידי קדושה דסעודת ת"ח הוא אחר לימוד תורה בשעה חמישית:

ואמר קדושה מביאה לידי ענוה. שיהא אדם נוח לבריות לאחר סעודתו בעת שיעסוק עמהם בדרך ארץ כי ע"י אכילה אפשר שיתגאה האדם כמ"ש פן תשבע ורם לבבך וגו' כמרעיתם וישבעו וירם לבם וגו' והמקדש עצמו מן המותרות יהיה נכנע ולא יתגאה כמ"ש ואותי השלכת אחרי גוך אחר שנתגאה זה וכו':

ואמר ענוה מביאה לידי יראת חטא. הוא הענין בכל היום במשאו ומתנו עם חבריו וכן בשאר מעשיו בינו לשמים שהוא ירא מלחטוא שזה מביאה לו הענוה שקודמת שהוא נכנע לפני בוראו ומביאה לידי יראת חטא כי הגאוה אמרו בה בפ"ק דסוטה כאילו כפר בעיקר שאין כאן יראת שמים ואחר כל המעשים שביום ממדרגה למדרגה שזכר אמר שמיראת חטא בא לידי חסידות שהיא המעלה העליונה המביאה לידי רוח הקודש וכמ"ש במעשה היראים והחסידים כמו רבינו הקדוש ודורו והחסידות הוא שאחר כל המעשים שזכר מחשב עם נפשו בלילה על כל מעשיו שעשה ביום הן לזכות הן לחובה גם שהוא מוחל לכל מי שפשע נגדו ביום כמו שנזכר כן בחסידים ואחר כל זה מקבל עליו עול יחוד ומלכות שמים בק"ש של לילה והוא מכלל חסידות כמ"ש בברכות יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וחרב פיפיות בידם וגו' זו קריאת שמע של לילה:

ואמר חסידות מביאה לידי רוח הקודש. כי על ידי הק"ש שהוא החרב פיפיות שאין מקום לרוח הטומאה לשלוט בהם בשום צד רק רוח הקודש בא עליהם בלילה ואמרו שם שמרה נפשי כי חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות ואני חצות לילה וכו' הרי שזה מכלל החסידות ואהא מייתי שם שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך:

ואמר רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. שהקב"ה מחזיר לו נשמתו בבקר וה"ל כאילו הוא תחיית המתים וממנו לאליהו שהיא המעלה העליונה בעיוני וסמך כל מדרגות אלו על פסוק ונשמרת מכל דבר רע לפי שאמר מתוך שעוסק בתורה שהוא דבור הטוב ואינו [עוסק] בדברים בטלים ונבול פה הוא בא בהדרגה מלמוד התורה ממעלה למעלה עד רוח הקדש בלילה בשינה אמר הכתוב בהפך זה שאם אינו עוסק בדברי תורה רק בדברים בטלים ונבול פה עם חבירו ביום שהוא הדבור הרע יבא לידי הרהור בלילה ומביא עליו רוח הטומאה וקרי הפך שמביא עליו דבור התורה את רוח הקודש וק"ל:

גמ' חסידות מביא לידי ענוה וכו'. לפי מאי דקאמר בתר הכי וחסידות גדולה מכולן היה צריך לגרוס חסידות אחרונה לכולן ולומר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וק"ל ועיין בתוס':

גמרא ולא בעופות כו'. ברא"ש ובע"י הגי' ולא בעוף ולא בעופפת [וכ"ה בתוס' ב"מ צ"א סע"א] וברי"ף הגי' בעופה כבאינך:

שם ת"ר מוכרין להן אילן כו' שחת כו' קמה כו'. ברי"ף הגי' קמה קודם לשחת וגי' זו נכונה כי כ"מ מהצריכותא דלקמן:

רש"י ד"ה כמכחול. קנה שהכחול בתוכה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה פרישות. אף מדבר המותר פורש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה טהור צח ומלובן (כצ"ל). ועדיף מנקי. ק"ל מההוא ספדנא דמו"ק (כה ב) דאמר בבוא אליו נפש נקי ול"א טהור:

רש"י ד"ה לא ידיע שבחייהו (כצ"ל). מיהו לא מינכר דנשבח. כצ"ל:

תד"ה חסידים. וא"ת כו' וי"ל כו'. ועי' בפלפולא חריפתא אות ז' מש"כ ליישב לרפב"י קרא דלבשר ענוים. ודברי מהרש"א בזה אינם מחוורים:

תד"ה ואי. וקמה דפסדה כו'. כצ"ל בו':

גמ' יהפכנו על פניו. נ"ב עד שלא ימות כשהוא גוסס. מיהו לא שרי למעבד הכי:

שם זריזות מביאה לידי נקיות. נ"ב עפרש"י מ"מ נ"ל דכייל נמי נקיות הגוף ומלבושיו מלכלוך כדתנן פ"ט דמקואות של בנאים מצד אחד חוצץ. ואמרינן (שבת דף קיד א) כל ת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה שהחושש על נקיות נשמתו חושש גם על נקיות בגדיו שהם תכשיטיה. והוא דבר שכלי. לנהוג בנקיות אדם חכם שלא ידמה לבהמה:

שם פרישות מביאה לידי טהרה. נ"ב טהרה נמי לא נפקא ממשמעה דהיינו סתם טהרה דקרא שהיא היפך טומאה חומרית שאין לה מבוא בשכל כנקיות רק מחוקי התורה. והיא שהיו רגילים בה ת"ח בא"י קדמונים וחסידים ראשונים כענין ששנינו [פ"ב דחגיגה] יוחנן ב"ג היה אוכל על טהרת הקדש. וכן רבים היו אוכלין חוליהם בטהרה והיא מביאה לידי חסידות וטהרת הלב:

לֹא בַּחֲמוֹר וְלֹא בַּחֲמוֹרָה, וְלֹא בַּחֲזִיר וְלֹא בַּחֲזִירָה. קשא למה פלגנהו במלת 'לֹא' פעם שנית והוה ליה למימר ולא בחמור וחמורתה ולא בחזיר וחזירה?
ונראה לי בס"ד דאי הוה אמר הכי הוה אמינא הקפידה היא אם מסתכל במקום חבורם זה בזה שרואה חבורם שהוא מכחול כשפופרת ולכך אסיר אבל אם בעת שהם מזדווגים זה בזה הוא אינו רואה אלא רק בחמור או אינו רואה אלא רק בחמורתה בלבד לית לן בה לכך פלגנהו לא בחמור ולא בחמורתה ללמד אפילו אם אינו רואה אלא רק אחד מהם בעת הזווג שלהם שרואה רק החמור בלבד או החמורתה ואינו רואה מקום חבורם זה בזה אפילו הכי אסור.
והא דנקיט 'חֲמוֹר וְחֲזִיר' דוקא נראה משום דאלו פרוצים הרבה כי החמור אם יראה חמורתה מתאוה לה וצועק צעקות רבות ומשתגע לקפוץ עליה וכיון שיש להם פריצות יותר להזקק לנקבותיהם לכך תמצא הזקקתן בפני העולם יותר משאר בהמה גסה והסוס אף על פי שיש לו פריצות אין לו כמו פריצות החמורים, ועוד דהחמורים נמצאים בין בני אדם יותר מן הסוסים לכך נקיט 'חמור וחמורתה' ואפשר שגם החזיר יש לו פריצות הרבה יותר משאר חיות לכך אחר החמור שהוא מין בהמה הזכיר גם החזיר שהוא מין חיה כדי למנקט משתי מינים בהמה וחיה ונקיט נמי אחריהם עופות גם כן שגם בהם שכיח פריצות שנזקקין זה בזה בפני בני אדם ויותר נראה זה בצפור שקורין בערבי עצפ'ור.

קֶרֶן זָוִית הֲוַאי. נראה לי בס"ד לכך הוצרך תנא דברייתא לסיים לנו המקום אשר ראה רבן שמעון בן גמליאל את הכותית באומרו שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית ללמדינו דקרן זוית הואי יען כי הוה קים להו שהמעלות בהר הבית לא היו עשויים ביושר אלא מתעקמים באלכסון ובזה ברור להם דקרן זוית הואי.
והנה הא תרוצא דקרן זוית לא שייך לתרוצי אלא רק בעובדא דרבן שמעון בן גמליאל בלבד אבל בעובדא דרבי עקיבה לא שייך לתרץ הכי מיהו על עובדא דרבי עקיבה ליכא מעיקרא קושיא דהתם היא באה לדבר עמו ומוכרח לראותה כדי להשיב לה תשובה ואינה אשה הדיוטית אלא אשתו של משנה למלך הואי ואיך יעצים עיניו ולא יראנה בעת שמדבר עמה ונמצאת ראייתו הכרחית.
ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם' נראה דמפיק ליה מדכתיב כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה וכו' (דברים כג, י) ודרך יראה ביום אבל לענין איסורא ודאי אסור בלילה מכל שכן כיון דהוי סמוך לשכיבה שמא יראה קרי ח"ו.

תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת (דברים כג, י). נראה לי בס"ד זְהִירוּת יהיה זהיר שלא יתקרב לדבר שמביאו לידי עבירה דהיינו שלא ילך עם אדם רשע כמו שאמר התנא וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) וכן לא ילך על פתח אשה זונה פן יראנה ויפתנו יצרו וכמו שנאמר אַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ (משלי ב, ח) וכן כיוצא בזה בשאר עונות.
וּזְרִיזוּת שאם לפי תומו נכנס לבית זונה או למקום מושב לצים ודרך חטאים וכיוצא יהיה זריז לברוח משם כבורח מן הארי וכמו שאמר התנא הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה (משנה אבות ד, ב) וצריך לזה זריזות שימהר לרוץ לדבר מצוה ולברוח מן העבירה.
וּנְקִיּוֹת רצונו לומר להיות נקי מן השגגות ופרישות שיהיה פורש מן הדבר הדומה לאיסור אף על פי שאינו איסור ממש שיש בו צדדי היתר וכמו שאמרו (מסכת דרך ארץ זוטא ח, ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
וּטְהָרָהּ היא טהרת המחשבה והרהור הלב.
וְיִרְאַת חֵטְא רצונו לומר יהיה חרד בכל עת ויזדעזע פן יבא לידי חטא אף על פי שאין רואה חטא לפניו כאדם המהלך בדרך בלילה יחידי ולבו נוקפו פן יפגע בו ליסטים או אויב וקדושה היינו שיקדש עצמו במותר לו.
וַעֲנָוָהּ שישתדל להגיע לקצה האחרון של הענוה שתמיד יהיה מוסיף ענוה על ענוה שבו וחסידות היינו שיעשה דבר נוסף על החיוב שחייבתו תורה ותחיית המתים שיזכה למדרגה עליונה ונשגבה מאד שיהיה לו יכולת לשלוח נפשו לקליפות ולהוציא משם נפשות העשוקים הנחשבים שם כמתים והוא מחיה אותם כשמוציאם משם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד 'נפילת אפים' וזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה.

דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכלם וכו'. והוא זכותו יגן עלינו היה עניו גדול כמ"ש בילקוט ישעיה סימן נ"ד על פסוק ושמתי כדכד ע"ש ואפילו אחר שהיה בג"ע אמרו בש"ס פרק המדיר דאמר ליה רשב"י לריב"ל נראת הקשת בימיך ואמר ליה אין ואמרו בש"ס ולא היא אלא דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה הרי דאפילו בעה"ב היה עושה ענוה:

קרן זוית הואי. נראה להביא ראיה מכאן למה שראיתי בפוסק אחד קדמון בחיבור כ"י כולל כל הדינין הנהוגים כתוב על קלף וז"ל הסתכלות בנשים יש אומרים דדרך העברה כלומר שאין הראיה בהם בקבע לית לן בה ואינו נראה אלא כל הבטה בעולם באשת איש אסורה וה"ה לכל אשה שהיא אסורה עליו משום ערוה עכ"ל והבאתיו לעיל ביומא דף פ"ב מקונטרס זה ע"ש. והשתא אי איתא לסברת יש אומרים דדרך העברה מותר אמאי אצטריך לשנויי קרן זוית הואי לשני דהאיסור הסתכלות בקבע ורשב"ג דרך העברה ראה. אלא מוכח דרשב"ג לא חזא אלא דרך העברה והיה באונס דקרן זוית הואי ודוק:

א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה וכו' מביאה לידי יראת חטא וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים ריש דף ע"א בס"ד ע"ש:

ולא בבגדי צבע אשה. שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה: קרן זוית הואי. כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי ופוגעין זה את זה בקרן זוית דאינו רואה אותה מרחוק באה כנגדו שיעצם עיניו: בעליהן. האשה הרגילה ללובשן: צבע אשה. משמע שמכירה: בגדי צבעונין. אינון של נשים ומדקתני בגדי צבע אשה משמע שמכירה: בעתיקי. שלבשתן וכבר ראה אותה מלובשת בהן וכשחוזר ורואה אותן נזכר ביפיה ודוקא בגדי צבעונין לפי שהאשה נאה בהן ולא שכיחי אבל שאר בגדים דשכיחי ואינן לנוי לא מסיק אדעתיה להרהר: בחדתי. שלא לבשתן מעולם: לאשפורי. כובס המתקן בגדים חדשים: מין במינו. בהרבעת בהמה: מותר. לאדם להכניס בידים אבר הזכר: כמכחול בשפופרת. מכחול הוא קיסם שמכניסין בשפופרת קנה שהמכחול בתוכה והקיסם קרוי מכחול על שם שכוחלין בו: הא קא מסתכל. ותניא לעיל לא בחמור ולא בחמורה: בעבידתיה טריד. לבו על מלאכתו ושוכח בהרהור: הוה פרענא בית שחיטה. לראות מבחוץ כבהמה אלמא מחתך ממש הוא: ונשמרת מכל דבר רע. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך: תורה. על ידי שעוסק בה ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר: זריזות. [זריז] ונשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה: זהירות. כשהעבירה בא לידו זהיר להשמר שלא יכשל והכי אמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (חולין דף קז:) מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא: נקיות. נקי באין חטא: פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו: טהור. צח מלובן ועדיף מנקי: לידי רוח הקודש. להשרות עליו שכינה: אז דברת בחזון לחסידיך. ולא נאמר ליראיך ולענויך: שחת. תבואת חיטין ושעורין קודם שתמלא בזירין ובלע''ז פירינ''א: משהי ליה. עובד כוכבים במחובר ונמצא שנתן לו ישוב וחנייה בקרקע: לא ידיע שבחייהו. לא מינכר שבח בחיבורין מכאן ואילך דקמה פסדא ואילן נהי נמי דלא פסיד מיהו לא מינכר דלשבח: אבל שחת. דנראה לעינים דכמה דמשהי ליה משבחת: בהא קאמר ר''מ. בשחת משום דידיע שבחיה: דלאו ברשותיה קיימי. שחת ואילן וקמה בקרקע ישראל נינהו ולא מצי לשהויינהו דישראל מעכב עליה: אבל בהמה. מכי זבן לה עובד כוכבים ברשותיה קיימא: על מנת לשחוט. מתנה עמו בפירוש: מתני' אין משכירין בתים. לעובד כוכבים בא''י גזירה משום מכירה דאיסור דאורייתא היא שנותן להם חנייה בקרקע: ואין צריך לומר שדות. דאיכא תרתי לאיסורא כדמפרש בגמרא: סוריא. ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד:

שלא יהרהר אדם ביום. האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) והקשה ה''ר אלחנן א''כ מאי רבותיה דיחזקאל דאמרינן פרק שני דחולין (דף לז:) ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ואור''י דמכל מקום רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו מהרהור מה שאין כן בשאר אדם דאינו ניצול מהם בכל יום כדאמרי' בבבא בתרא פרק גט פשוט (דף קסד:) שלשה דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור: ענוה מביאה לידי יראת חטא. בירושלמי דשקלים גריס איפכא יראת חטא מביאה לידי ענוה וקא סבר כרבי יהושע בן לוי דבסמוך דאמר ענוה גדולה מכולם והקשה ר' יהודה מפרי''ש דאמרינן במדרש. שלשה דברים שקולים זה כזה יראת חטא חכמה ענוה וי''ל דה''ק דלא סגיא להא בלא הא יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהם בלא ענוה וענוה בלא שתיהם: חסידים לא נאמר אלא ענוים. וא''ת הא כתיב נמי אז דברת בחזון לחסידיך ולא כתיב לענויך וי''ל התם חסידים כתיב וכ''ש ענוים אבל לענין בשורת הגאולה פשיטא תולה אותם בחשובי' וגדולים יותר: ואי אשמעינן הני תרתי דלא ידיע שבחייהו. והקשה הר''ר אלחנן לישמעינן שחת דידיע שבחא וקמה דפסדא וכ''ש אילן ונ''ל דלא זו אף זו קתני: בהמה ע''מ לשחוט מהו. תימה מאי בעי ומאי פליגי ר''מ ורבי יהודה בסמוך הא אפי' בסתם אמרינן לעיל אימור לשחיטה זבנה ולפי' רשב''ם דלא מיירי לעיל אלא בפרה דוקא ניחא וי''ל לפ''ה דהכא מיירי בעגלים וסייחים שאסור למכור להם: