עבודה זרה כא ע"א

דף כא - א

ובסוריא הקילו חכמים יותר  משכירין להם בתים, ולא גזרו שאם יתירו לשכור יבואו אף למכור, שאף אם ימכרו, לא יעברו על איסור דאורייתא, היות וסוריא אינה כארץ ישראל, ולא נאמר עליה איסור "לא תחנם", לא תתן להם חנייה בקרקע. אך אין מוכרין בתים, משום שיש לגזור שמא יבואו למכור אף בארץ ישראל -

אבל לא משכירין שם שדות. והגמרא תבאר מדוע החמירו חכמים יותר בשדות.

ובחוץ לארץ, מקומות הרחוקים מארץ ישראל, הקילו יותר ואמרו: אף מוכרין להם בתים. ולא גזרו שמא יבואו למכור אף בארץ ישראל, כי בבתים הקילו, אבל אין מוכרין להם שדות גזירה שמא יבואו למכור אף בארץ ישראל -

ומשכירין אף שדות, וכל שכן בתים. ולא גזרו שכירות משום מכירה, ומכירת חוץ לארץ משום מכירת ארץ ישראל, היות שזה גזירה לגזירה [והיינו, גזרו חכמים גזירות, ועשו הרחקות לאיסורים, מדין "ושמרתם את משמרתי", שמשמעותו, יש לגזור גזירות ולעשות הרחקות כדי שלא יבואו לעבור על איסורי תורה. אך אין מצוה בתורה לגזור גזירות כדי שלא יעברו על גזירות],

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים ולא גזרו שמא יבואו למכור. אבל אין מוכרין להם בתים, כיון שדבר זה הוא איסור מן התורה, מדין "לא תחנם".

אבל לא משכירין שדות, גזירה שמא יבואו למכור להם.

ובסוריא, מוכרין בתים. ולא גזרו על מכירת "בתים" שם שמא יבואו למכור בארץ ישראל. וכל שכן שמשכירין בתים.

ומשכירין שדות. משום שהוא גזירה לגזירה, שכירות משום מכירה, וסוריא משום ארץ ישראל. אבל אין מוכרין שם שדות, גזירה שמא יבואו למכור בארץ ישראל.

ובחוץ לארץ, הרחוקה מארץ ישראל, לא גזרו כלום, ומוכרין אלו ואלו, בתים ואף שדות.

אף במקום שאמרו שמותר להשכיר בית [לרבי יוסי אף בארץ ישראל, ולרבי מאיר בסוריא], ^[1] מותר להשכיר רק לצורך אוצר של עצים ותבן, ולא לבית דירה אמרו. לא התירו להשכיר לגוי שישתמש בו לצורך מגורים, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים. שנאמר [דברים ז] "לא תביא תועבה אל ביתך".

ובכל מקום - לא ישכיר לו את המרחץ הציבורי מפני שהוא נקרא על שמו של הישראל, ויש חשש ל"מראית עין", שהרואה שמחממין בו בשבת, יחשוב שהבלנים הם שכירים של הישראל, ואינו יודע שעתה הוא מושכר בידי הגוי.

גמרא:

שנינו במשנה, בשדות החמירו חכמים וגזרו יותר מבתים.

ומבארת הגמרא מדוע הוא כך.

מאי מהו הביאור בדברי המשנה "אין צריך לומר שדות"? מהי חומרתן של שדות?

אילימא, אם נאמר, משום דאית בה תרתי, שיש בשדה שתי סיבות להחמיר, חדא, משום הלאו של חניית קרקע, הנלמד [בסוגיא לעיל] ממה שנאמר "לא תחנם". וחדא, עוד סיבה: משום דקא מפקע לה ממעשר, שהישראל במכירתו לגוי מפקיע את תנובת השדה מתרומות ומעשרות, כי לא יופרשו ממנה תרומות ומעשרות ^[2] -

אי הכי, אם כן קשה, בתים נמי, איכא תרתי, יש גם בבתים שתי סיבות להחמיר: חדא משום חניית קרקע, כי גם בבתים יש איסור חנייה, וחדא, ועוד סיבה, דקא מפקע ליה לבית ממזוזה, שהגוי לא יקבע מזוזה בביתו הקנוי לו.

ובמה שונה בית משדה?

ומתרצינן: אמר רב משרשיא: מזוזה, איננה חיוב המוטל על הבית, אלא חובת הדר הוא, החיוב מוטל על בעל הבית, שנאמר [דברים ו] "על מזוזות ביתך", ודרשינן "ביתך" מלשון "ביאתך", דהיינו, המצווה מוטלת על האדם הנכנס לבית ויוצא ממנו לקבוע מזוזה. ^[3]

ולכן, המוכר בית לגוי אינו מפקיע את ה"בית" מחובת מזוזה, כי ה"בית" לא חייב במזוזה. זאת בניגוד לשדה, שחובת וקדושת תרומות ומעשרות מוטלת עליה.

שנינו במשנתנו: בסוריא משכירין בתים אבל לא שדות... דברי רבי מאיר. הגמרא סברה שטעמו של רבי מאיר האוסר בסוריא, הוא: משום גזירה שמא יבואו להתיר אף בארץ ישראל, ולכן מקשינן -

מאי שנא מכירה במה שונה מכירת בתים - דלא שלא התירו חכמים בסוריא -

משום גזירה אטו [- שמא יבואו להתיר] מכירה דארץ ישראל האסורה מן התורה -

וקשה, אי הכי אם כן משכירות נמי נגזור למה לא גזרו אף שכירות בתים, כשם שאסור בארץ ישראל? ומתרצינן: היא גופא אף שכירות בעצמה בארץ ישראל - אינה אסורה אלא משום גזי רה -

והאם אנן אנו חכמים ניקום ונגזור גזירה שכירות בתים בסוריא לגזירה אטו שכירות בארץ ישראל שהיא בעצמה איננה אלא גזירה?! והלא אין גוזרין גזירה לגזירה.

ומקשינן: האם לא גזרינן גזירה לגזירה - והא שכירות של שדה דבסוריא, דגזירה לגזירה היא אטו שכירות בארץ ישראל, ושכירות בארץ ישראל עצמה היא גזירה אטו מכירה וקא גזרינן וגזרו חכמים?

ומתרצינן: התם בסוריא לאו גזירה אטו ארץ ישראל היא -

אלא שסוריא עצמה אסורה בנתינת חנייה לגוי כשם שארץ ישראל אסורה, כי קסבר רבי מאיר סובר: כיבוש יחיד שסוריא נכבשה על ידי דוד שמיה כיבוש ונסתפחה לארץ ישראל.

ומה שאסור "למכור" בהם שדות או בתים הוא משום הלאו של "לא תחנם" -

ו"שכירות" - בשדה גזרו חכמים אטו מכירה בסוריא ^[4], ובבית לא גזרו -

והטעם לחלק בין בתים לשדות, הוא:

שדה, דאית בה תרתי שתי סיבות לא למכור, גם "לא תחנם" וגם משום שמפקיע ממנה מעשרות, לכן גזרו ביה רבנן אטו מכירה. ואולם, בתים, דלית בהו תרתי, שאין בהם שתי סיבות לא למכור, לא גזרו בהו רבנן.

שנינו במשנתנו: ובחוץ לארץ, מוכרין להם בתים, ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר.

והגמרא ממשיכה לבאר דעת רבי מאיר.

שדה, דאית בהו תרתי - גזרו בהו רבנן שלא למכור בחוץ לארץ, שמא יבואו להתיר למכור בארץ ישראל [ולא גזרו על שכירות משום שהוא גזירה לגזירה].

בתים, דלית בהו תרתי, לא גזרו בהו רבנן אף במכירת בתים.

שנינו במשנתנו: רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים. אבל לא שדות.

הגמרא מבארת טעמו של רבי יוסי:

מאי טעמא של רבי יוסי, שלא גזר שכירות בתים בארץ ישראל אטו מכירת בתים, כשם שגזר שכירת שדות אטו מכירת שדות?

שדות, דאית בהו תרתי, גזרו בהו רבנן. אבל בתים, דלית בהו תרתי - לא גזרו בהו רבנן אף בארץ ישראל.

עוד אמר רבי יוסי: ובסוריא, מוכרין בתים ומשכירין שדות.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא של רבי יוסי שגזר מכירה בשדות בסוריא, ולמה לא גזר מכירה בבתים?

קסבר רבי יוסי, כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. ^[5] וכיבוש סוריא שהיה בגדר כיבוש יחיד אינו מקדש אותה בקדושת ארץ ישראל, ולכן נשאר דינה של סוריא כחוץ לארץ, ומן התורה מותר למכור בה בתים ואף שדות. ולכן, שדה, דאית בה תרתי - גזרו בה רבנן מכירת שדות אטו מכירה בארץ ישראל. אך על שכירות שדות לא גזרו, משום שהיא גזירה לגזירה -

בתים, דלית בהו תרתי - לא גזרו בהו רבנן אף במכירה אטו מכירה בארץ ישראל.

עוד אמר רבי יוסי: ובחוץ לארץ, מוכרין אלו ואלו.

ומבארינן: מאי טעמא? למה לא גזרו כלל?

כיון דמרחק, שהיא רחוקה מארץ ישראל, לא גזרינן כלל, ואילו בסוריא גזרו במקצת, היות והיא קרובה לארץ ישראל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.

אמר רב יוסף: אף שהלכה כרבי יוסי, ומותר להשכיר לגוים בתים בארץ ישראל ולמכור בסוריא [ובחוץ לארץ], ובלבד שלא יעשנה שכונה של גוים. ^[6]

וכמה היא שכונה? תנא, שנינו ברייתא: אין שכונה פחותה משלשה בני אדם.

ומבררינן: משמע שלשנים מותר למכור, וליחוש, הרי יש לחשוש, דלמא שמא אזיל האי ישראל, כלומר, שמא ילך הישראל ומזבין, ואכן ימכור רק לחד עובד כוכבים, ואולם, לאחר מכן, אזיל היאך, ילך הגוי הלז, ויחלק ביתו לשלשה חלקים, אחד ישאיר לעצמו, ושנים האחרים מזבין לה לתרי ימכור לשני גוים אחרים, ונמצא שיש כאן שכונה של שלשה גוים?

אמר אביי: א"לפני" מפקדינן, אנו מצווין לא למכור להרבה גוים, ואילו אלפני דלפני לא מפקדינן. אין אנו מצווין לחשוש שמא גוי הקונה יעשה ממנו שכונה. כי הוא חשש רחוק. ^[7]

שנינו במשנתנו: אף במקום שאמרו להשכיר - לא לבית דירה אמרו.

והגמרא מדייקת הלשון "במקום שאמרו להשכיר" -

מכלל זה אתה למד, דאיכא דוכתא, שיש מקומות, דלא מוגרי. שאסור להשכיר בתים לגוים.

[גמ'] גזרי' שכירות אטו מכירה ואמרי' מאי עילויה דשדות מן הבתים אילימא משום דאית בשדות תרתי איסורי חדא דיהבת להו חנייה בקרקע וחדא דקא מפקעת להו מן המעשר בתים נמי הא איכא [חנייה] בקרקע ופקיעת מזוזה ופרקי' מזוזה חובת הדר הוא.

בסוריא משכירין בתים לעובדי כוכבים אבל לא שדות אוקימנא קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש אע"ג דדוד הוא דכבשינהו ארץ ישראל היא שדות דאית בהו [תרי] איסורי כדאמרן גזרי' שכירות אטו מכירה בתים דלית בהו אלא משום חנייה בקרקע בלבד לא גזרו שכירות אטו מכירה. בחוצה לארץ מוכרין בתים כו' ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסורי' מוכרין להם בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו לר' יוסי שדות בא"י דאית בהו תרתי גזור רבנן שכירות אטו מכירה בתים לא גזרו בהו בשכירות בסוריא קסבר ר' יוסי כיבוש דיחיד לאו שמיה כיבוש ואינו א"י מכירת בתים דליכא אלא חדא ושכירות שדות אע"ג דאיכא תרתי לא גזור רבנן ולא גזור אלא מכירת שדות בסורי' בלבד:

ובחו"ל מוכרין להן אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ובלבד שלא יעשם שכונה.

תנא אין שכונה פחותה מג' בני אדם וניחוש דלמא האי דזבנת ליה אזיל ומזבין לאחרים והוו להו שכונה ופרקי' לפני עור לא תתן מכשול מפקדינן לפני דלפני לא מפקדינן:

[פיסקא] אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים וכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתך מכלל דאיכא דוכתא דאין משכירין להם בתים:

הא דתנן לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. משמע דהכי פירושא, אף במקום שאמרו להשכיר כגון סוריא לא התירו לבית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך דבא"י אנו מצווין שלא להכניס ע"ז בארצנו וחייבים לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותנו וגזרינן סוריא אטו א"י ואפולו למ"ד לאו שמיה כיבוש אבל (אמר) בח"ל לא ומיהו הרחקה דרבנן היא דקרא בהבאת ישראל עצמו כתיב דאסורה בהנאה. והבי איתא כפ' בתרא דמכות.
ואצטריכנא להאי פירושא משום דאשכחן בירושלמי דאמרי הכי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה.
ור"ח ז"ל כתב בפי' וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמיחה בכך ולהך פירושא הא דדייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי מדקתני אף דהו"ל למתני (אף) ובמקום שאמרו.
אלא שבתוספתא (ב,ג) מצאתי חילוף דתני ר' יהודה אומר אף בא"י משכירין בתים בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות בח"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם שבידוע שמכניס שם ע"ז פי' [הא דמכשירין בתים] מפני שאינו עובדה שם אבל בבית דירתו שם הוא עובדה ולפיכך הוא אסור ואפשר מפני שאלו (לשכירות) הם עומדים (ואיכא) [וליכא] משום [לא תביא] מ"מ מדקתני כאן וכאן משמע אפילו בח"ל אא"כ אתה דוחק דארישא קאי אא"י וסוריא ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בת"ל.
ועוד בירושלמי [א,ט] ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר שאל לר' יוחנן א"ל יבורו ואל ישכירם לעכו"ם שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעכו"ם ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויים.

חדא חנייה בקרקע. ואסור משום לא תחנם (דברים ז, ב), וחדא דקא מפקע ליה ממעשר, דקסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ובתים נמי מפקע להו ממזוזה, מזוזה לא אפקעתא דבתי היא, דחובת הדר היא, כדכתיב: מזוזות ביתך (דברים ו, ט), ודרשינן (יומא יא, ב) דרך ביאתך. קשיא לי שדות נמי כיון דסבירא לן דיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר מה איכפת לן, דהא ההיא ארעא לא מיחייבא וכענין שאמר במזוזה. יש לומר דהכי קאמר בתי לא איכפת לן אי מפקעינן להו ממזוזה, דמזוזה חובת הדר הואי לשומרו מן המזיקין, ואם הגוי אינו משמר ואינו ניצל מאי איכפת לן, אבל אפקעתא דשדה אית בה נזקא לישראל דממעט חלק הלוי, ותקנת חכמים היא, כן נראה לי.

קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש, ושדות דאיכא תרתי גזרינן, בתים דליכא אלא חדא לא גזרינן. דאף על גב דשמיה כבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל. כדגרסינן בגטין (ח, א), בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה שותה לחוצה לארץ, ואמר התם, קסבר כבוש יחיד דשמיה כבוש, ואפילו הכי אין דינה כדין ארץ ישראל. וטעמא מאי, משום דשלא כסדר עשה דוד, [ה]תורה אמר[ה]: "והוריש ה' את [כל] הגויים [האלה] מלפניכם" (דברים יא, כג), ואחר כך "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (שם, כד), אפילו חוצה לארץ, והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי (שם). מפירוש הראב"ד ז"ל.

אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל: אומר [אני], דוקא שכירות אבל מכירה שרי, דכי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל, וקרא: ד"לא תביא" (דברים ז, כו) אסמכתא היא ולאו איסורא דאורייתא, דלא אסרה תורה אלא [ב]הכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא. ונראה לי שזה מפורש הוא בגמרא, דלעיל בפרקין (עבודה זרה טו, א) בפלוגתא דשכירות אי קניא אי לא קניא אמרינן, תא שמע אף במקום שדאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שמכניס לתוכה עבודה זרה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא כי קא מעייל לביתיה קא מעייל, אלמא כל היכא דאית ביה קנייה גמורה לא איכפת לן דלביתיה קא מעייל. ועוד דבהדיא קתני במתניתין דלרבי מאיר בחוצה לארץ מוכרין להו בתים ולרבי יוסי אף בסוריא, וכיון דהתירו למכר, גוי בביתיה מאי דבעי עביד, דבשלמא בשכירות כיון דאתני בהדיה לאוקומי בהו חיותא ולמנכש בהו פירי בלחוד, אי דאיר בהו מצי מעכב עליה, אבל במכירה מכי מזבנה ניהליה מי מעכב עליה.
ולענין פסק הלכה, הלכה כרבי יוסי, כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים, אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות, אבל לא בית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו), [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס עבודה זרה בארצינו, וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו. ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה, דגזרי סוריא אטו ארץ ישראל אף על גב דכבוש יחיד לא שמיה כבוש, ומשום דמקרבא לארץ ישראל. אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר, דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל. ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפילו לבית דירה, דקרא דלא תביא, היא אסמכתא דרבנן, דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו, ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה. ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו: וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך. ונראה לי דמתניתין נמי הכי דייקא מדנקט אף במקום שאמרו להשכיר, דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים, ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה, ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמר להשכיר שאינו משכיר לבית דירה. אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמר להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כרבי מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כרבי מאיר. ומכל מקום אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור. ואף על גב דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם (פ"ב ה"ג), רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שכידוע מכניס לתוכה עבודה זרה, ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפילו הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בחוצה לארץ.

מזוזה חובת הדר היא. פי׳ ובחובת הגוף אין בו שום הפקעה לאחרים מה שאין כן במעשר דאע״ג דסבירא לן השתא דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר אסור להפקיע קדושת הארץ וכל שכן שאנו גורמין בזה גזל השבט.

מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי. פי׳ דמדלא קתני אף מה שאמרו להשכיר וקתני אף במקום מכלל דמקומות מקומות יש וסתמא כרבי מאיר שלא התיר להשכיר בארץ ישראל ומשנתינו בסוריא שהתיר רבי מאיר להשכיר שם ולא התיר למכור כפי הירושלמי ומיהא הא איפסיקא הלכתא לעיל כרבי יוסי ואף בסוריא מותר להשכיר לבית דירה בחוצה לארץ.

כבוש יחיד. פר״שי ז״ל שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל כלומר שכבשה דוד שלא על פי הדבר ובלא ששי׳ רבוא ואינו נכון שהרי כמה כרכים כבשום עולי מצרים שלא הוו שם אורים ותומים וכל ישראל וא״ה לא הוי כבוש יחיד שהרי כתיב ונובח הלך ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את קנת אלא ודאי טעם הדבר כדאיתא בספרי דאמרינן כתוב אחד אומר כל מקום אשר תדרך כף רגליכם לכם יהיה וכתוב אחד אומר נותן תחומין לארץ ישראל הא כיצד בתחילה יש להם לכבוש כל ארץ העמים ואחר כך כל מקום ואם עושין כן הרי היא כקדושת הארץ לגמרי לדברי הכל אבל סוריא שנכבשה קודם שנכבשה כל ארץ ישראל ולא כסדר קרי לה כבוש יחיד כלומר שהיה הסכמת דוד לבדו לכבשה שלא מדעת סנהדרין והאי הוא דאמרינן בספרי שאמר לו הקב״ה לדוד דוד לא יפה עשית סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך ומוריש ארץ העמים ורבי מאיר סבר דא״ה כבוש יחיד שמיה כיבוש ודינו כארץ ישראל לגמרי אף על פי שנכבשה שלא כסדר ומאן דסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש סבירא ליה דכיון דנכבשה שלא כסדר לא קדשה בקדושת ארץ ישראל והיינו טעמא דרבי יוסי והלכתא כותיה דהא איפסיקא בהדיא הלכתא כותיה בכולה מתני'.

אמר רבי ובלבד שלא יעשה שכונה אפי׳ בחוצה לארץ דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן ואין שכונה פחות משלשה בני אדם בשלשה בתים וכן הלכה.

מתני׳ אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. הקשה ר״ת היאך אנו נוהגים להשכי׳ בתים לגוים לבית דירה ותירץ דלא אמרו אלא בזמן התלמוד שהיו נותנין הגוים עבודה זרה בבתיהם דרך קבע מה שאין כן בזמן הזה שאין ע״ז נכנסת בביתו אלא כשהוא נפנה ורבי׳ חיים הכהן ז״ל תירץ שלא אמרו במשנתינו אלא במקום שאמרו להשכיר בלבד ולא התירו שם למכור כגון ארץ ישראל לרבי יוסי וסוריא לרבי מאיר שכשם שהחמירו בה במכירה למעלת הארץ החמירו בשכירות לבית דירה אבל בחוצה לארץ מותר וכן אמרו בירושלמי הא במקום שאמרו למכור מוכר הוא לו אפי׳ לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי׳ לבית דירה ומה שאמרו בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר לו לבית דירה משום ארץ ישראל וסוריא קאמר וכר״מ שאוסר למכור לו בתים בסוריא ואם תאמר וכיון דמשום איסור לא תביא תועבה אל ביתך הוא למה לא יהיה אסור אפי׳ בחוצה לארץ תירץ ר״ת ז״ל דבחוצה לארץ אינו חשוב בתינו והא דמחייבינן במזוזה משום דמזוזה חובת הדר היא וביתך דרך ביאתך והנכון דהאי דרשה מדרבנן הוא שאסרו לגוים הכנסת ע״ז בבתינו ואסמכוה האי קרא דאלו קרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע״ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה הילכך בארץ ישראל או בסוריא שנצטוינו לעקור משם ע״ז בכל כחנו גזרו אבל לא בחוצה לארץ.

המשנה התשיעית וכבר ביארנו הכונה בה שהיא תבאר הדברים שאסור לעשותם עמהם לעולם ואמר אין משכירין להם בתים בירושלים ואין צריך לומר שדות ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בארץ ישראל משכירין בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז שנאמ' לא תביא תועבה אל ביתך ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו אמר הר"ם עקר איסור דברים אלו מה שאמרה תורה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע לפי שזה בכלל לא תחנם ואמרו ואין צריך לומר שדות לפי ששדות יש בהם שני דברים אחד מטעם לא תחנם והשני שמבטל מהם הפרשת תרומה ומעשרות והלכה כר' יוסי ובלבד שישכור כל איש שנים אבל שלשה או יותר לא ישכיר להם שלא יעשה שכונת גוים אמרו אף במקום שאמרו להשכיר הוא דברי ר' מאיר שאמ' שלא ישכיר להם זולתי בסוריא בלבד אבל לא בארץ ישראל אבל לדעת ר' יוסי יהיה סוגיות הדברים כן וכשאמרו לא לבית דירה אמרו ואין בזה מחלוקת שהוא ישכיר לו בית לעשות ממנו אוצר או להנות בו הנאה מועטת על דרך יישוב הארץ ולהעביר השעה ואמרו על שמו על שם ישראל בעל המרחץ והגוי הדר בו יחמם אותו בשבת ויכנסו בו הגוים ואומ' רחצנו במרחץ פלוני היום ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכיר אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים וזה היה בימיהם שהיה מנהגם כמו שזכרנו אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי אבל בזמננו זה דין המרחץ ודין השדה ושאר הקרקעות אחד הוא ומותר לבעל כל קרקע להשכירו וזה מפורסם לכל בני אדם:

אמר המאירי אין משכירין להם בתים בארץ ישראל וענין זה הוא שכבר ביארנו איסור מכירה קרקע להם שהיא מן התורה מטעם חניית קרקע כמו שביארנו למעלה ואמר עכשיו שאף השכירות אסור מחשש מכירה ואין צריך לומר שדות שיש לאסור שכירותן משום מכירתן שהרי מכירתם חמורה ממכירת הבתים והוא שיש במכירתם שתים לאיסור והם חניית קרקע והפקעת מעשר ומה שאמרו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר פירושה כשחוזר ומוכרה לישראל שלא הופקעה מחמת שבאה לו עכשו מחמת גוי אלא הרי הוא כמי שלא היתה ביד גוי מעולם אבל בעוד שהוא ביד גוי הופקעו מעשרותיה ובית מיהא אין בה אלא איסור אחד והוא חניית קרקע ואע"פ שהוא מפקיעה ממזוזה פי' בגמ' שמזוזה חובת הדר היא ולא חובת הבית והילכך אין כאן הפקעה אבל הפקעת מעשר יש בה סרך גזל השבט וגזל העניים ובסוריא וכו' סוריא הוא כלל לכל הארצות שכבש דוד ולא היה מדעת רוב ישראל וסובר זה התנא שכבוש יחיד שמיה כבוש לכל דיני קדושה הואיל ומלך היה ועל פי בית דין הגדול היה עושה ונמצאת המכירה בו אסורה מן הדין ומ"מ לא החמירו בה כגופה של ארץ ישראל והוא שאמרו בראשון של גיטין בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ ואמרו שם קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ולמדת שאעפ"כ אין דינה כארץ ישראל לגמרי ופי' הטעם בספרי מפני דכבשה ועדין לא נכבשה כל ארץ ישראל ונשארו בה משבעה עממין והתורה אמרה והוריש י"י את כל הגוים האלה וגו' ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם וכו' ואלו היה הכבוש על סדר זה היה ככבוש ארץ ישראל לכל דבר ומתוך שלא החמירו בו כל כך הותרה להשכיר בה בתים אבל לא שדות הואיל ובשדות יש במכירתם שתים ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות אבל לא מוכרין שדות מחשש מכירת שדות שבארץ ישראל שהיא חמורה ור' יוסי סובר שאף בארץ ישראל משכירין בתים שאין לאסור מחשש מכירה הואיל ואין במכירתה אלא אסור אחד אבל לא שדות שיש בהן שתים ובסוריא מוכרין בתים שהוא סובר שאינו כבוש כלל גוזרין בה מחשש מכירת ארץ ישראל הואיל ואין במכירתה אחת וכן משכירין בה שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואין חוששין לכלום:

ולענין פסק אע"פ שסוריא מטעם ראשון אנו באים בהפקעת קדושתה הלכה כר' יוסי בענין מכירה ושכירות ופי' בגמ' התר זה ר"ל מכירת בתים בסוריא ושכירותן בארץ ישראל דוקא שלא יעשה שכונה והוא שימכור שלשה בתים בשורה אחת לשלשה בני אדם מאותם שהזכרנו ענינם הואיל ושלשה הם ואין מפסיק ביניהם אי אפשר להם בלא ע"ז ואע"פ שאם ימכרם לאחד רשאי הוא למכור השנים לשנים אין חוששין לכל זה דאלפני דלפני לא מפקדינן הא בשדות מיהא אין בהם דין שכונה כלל:

אף במקום שאמרו להשכיר פירוש בתים כגון ארץ ישראל לר' יוסי וסוריא לר' מאיר לא לבית דירה אמרו שהרי מכניס שם ע"ז והרי זה ביתו שלו ושכירות לענין איסור אינה קונה אלא לאוצר ולתבן וכיוצא בו ואח"כ מה שירצה יעשה וכן פרשוה בתוספתא ולאוצר שהתירו דוקא באוצר של תבואה דאלו ליין נסך הרי אמרו בההוא דאגר ארבא לסתם יינם שאסרו לו את שכרו כדאיתא בפרק בתרא וכן השוכר את חמורו להביא עליו יין נסך ששכרו אסור ואע"פ שיש לדחוק דבחמרים וספנים קנסו שהם הולכים בספינתם ואחר חמוריהם וטורחים באיסור אבל ביתו אינו טורח באיסור כלל רחוק הוא והילכך ישכירנו סתם ומה שירצה יעשה ומ"מ מקום שאמרו למכור כגון סוריא לר' יוסי מוכר אף לבית דירה שהרי בשלו הוא מכניס הא בשכירות אסור ואף לדעת האומר שאינו כבוש גזרו בה:

ולענין פסק דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו אבל בחוצה לארץ ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה ובשורה מותר וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם:

ובכל מקום וכו' עכשו יצא לו מכונה הראשונה ובא לו דרך גלגול לכונה אחרת מחשש קדושת שבת ואמר שבכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ לא ישכור מרחצו לגוי שכל שהוא מחשש שבת אין בו חלוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ ובין עובדי האלילים לשאר האומות ומתוך כך הוא אומר שבשום מקום לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני ששמו של ישראל עליו והשוכר יחם לו חמין בשבת ויאמרו ששלוחו הוא ומ"מ דוקא בשכירות אבל במכירה מותר שאין לו עוד שם עליו ובשדה הואיל ודרכו באריסות מותר אף להשכיר כל שאינו בארץ ישראל שאין הרואה חושש לכך אלא שאומר בלבו שאריסותו הוא עושה אבל מרחץ אין דרכו באריסות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

פיסק אף במקום שאמרו כו' ואם התנו מתחילה מותר נ"ל דוקא לקבל שדה בשותפות מותר ע"י שיתנו מעיקרא מפני שמלאכת הימ"פ שוה אבל במשא ומתן אפילו ע"י תנאי אסור מפני שביום אחד מרויח יותר מחדש א' ונמצא שגוי עושה בשבת שליחותו של ישראל וחולק עמו ואפילו בשדה נמי קשיא לי דאע"ג דליכא למיחש לאיסור שבת מי שרי האמרינן בפ' ארבע מיתות תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו' עד ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו. ויקיימו בשמו מסייע לי' לאבוה דשמואל דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז והתורה אמרה לא ישמע על פיך:

פרק אין מעמידין

פיסקא אין משכירין כו' ובסוריא מוכרים בתים קסבר כיבוש יחיד לאו שמים כיבוש פי' לא תימא מכלל דת"ק דאסר למכור בתים בסוריא קסבר דשמי' כיבוש דהא אמרן לת"ק מ"ש שדות דלא גזירה משום שכירות דא"י בתים נמי ליגזור משום בתים דא"י כו' אלמא לא נאסר שום דבר בסוריא אלא משום גזירת א"י דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא האי דקאמר ר' יוסי הכי משום דהוא שרי למכור בתים בסוריא איצטריך לפרושי הכי דאין כאן איסור לא תחנם וגם לא גזר משום בתים דארץ ישראל ומיהו ת"ק דאסר מכירת בתים בסוריא לאו משום דשמי' כיבוש אלא משום דגזר אטו בתים דא"י:

בפרש"י בד"ה וח"ל דמרחק וליכא למיגזר כו' עכ"ל האי טעמא דמרחק לא קאמרינן לקמן אלא לר' יוסי אבל לר' מאיר ניחא בלאו הכי אלא לפי סברת המקשה דהוה סבר דמכירת סוריא אינה אסורה אלא משום גזירה דמכירת א"י הוצרך לפרש כן הא דשרי מכירת בתים בח"ל משום דמרחק וק"ל:

בד"ה שמיה כיבוש כו' הלכך שכירת בתים בסוריא כו' משום שכירת דא"י אלא כו' אטו מכירה אבל כו' ומיהו לא אחמור כו' עכ"ל כצ"ל הד"א דאע"ג דס"ל דסוריא א"י היא לא אחמור בה לגזור בחדא כמו בא"י גופה דאין משכירין בתים דלא הוי אלא חדא וק"ל:

תוס' בד"ה הא אמר רב משרשיא כו' מאי קאמר בסמוך לר"י שדה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוכוחי הכי מדברי ר"א בסוריא אלא דניחא ליה לאתויי מא"י גופה אא"י ועוד דהלכה כר"י כדמסיק וק"ל:

בא"ד חייבת מיד מ"מ אין חיוב זה מן התורה כו' עכ"ל ומח"ל נשמע נמי דבא"י אין חיובו מן התורה דבמצות מזוזה מן התורה ודאי דאין חילוק בין א"י לח"ל ודו"ק:

בד"ה קסבר כו' ובמכירת בתים ושכירות שדות שוות לח"ל דהא כו' עכ"ל כצ"ל ובד"ה אלפני כו' קרי ליה מכשול כו' כצ"ל:

בד"ה אף במקום כו' בני אדם למכור ולהשכיר כו' עכ"ל למכור בכדי נסבא דהיכא דמותר למכור ודאי דמותר למכור אף לבית דירה דלא שייך תועבה אל ביתך אלא בשכירות דלא קניא כדלעיל ודו"ק:

תוס' ד"ה קסבר כיבוש יחיד וכו' אמאי לא חשיב הא מילתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות שוות לארץ ישראל וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה משכירין (במשנה). דכי כתיב לא תתן להם חנייה בא"י כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"י שברי"ף ובהרע"ב

רש"י ד"ה שמיה כיבוש. הלכך שכירות שדות דסוריא כו'. הגי' שלפנינו ישרה וכן העתיקה התוי"ט. ומה שנדפס הגהה בגליון בשם הרש"א אמת שכ"ה בו אבל נראה דט"ס הוא. גם מש"כ להגיה ומיהו לא אחמור כו' אחר אבל וכו' נראה ג"כ ט"ס. רק מש"כ דאבל כו' הד"א עם למעלה ישר הוא:

תד"ה הא. דבשכירות גופה איכא הפקעה כו'. כצ"ל:

בא"ד ואפי' אם שכרה ישראל כו'. דהא דאמרינן בפרק התכלת כו'. כצ"ל:

תד"ה קסבר. דבפ"ק דגיטין דקתני כו' ובשלשה לח"ל. כצ"ל. ותיבות היכא. דברים. מיותרות:

בא"ד דבמכירת בתים ושכירות שדות כו'. הגי' הישנה שלפנינו נכונה. ובמהרש"א ט"ס. והמדפיסים הציגוה עוד עה"ג בטעות:

גמרא פיסקא ובח"ל מוכרין. כיון דמרחק ל"ג. לכאורה קשה האיכא רקם וחגר וכפר לודים דסמיכי כדאיתא בגיטין (ד א) ובסוריא אמר שם (ח א) דמרחקא טובא. וי"ל דעל עיירות פרטים לא ראו לגזור רק על מדינה שלמה כמו סוריא:

תד"ה אף. דשמא כו' אלא בית העשוי לדירה דכתיב כו' ביתך כו'. נ"ל ראיה מיומא (יא) דבחדא ברייתא ממעט מן ביתך דגבי מזוזה בית הבקר ובית האוצרות. ואידך ברייתא דמחייבתם אינו אלא מן רבוייא דובשעריך ע"ש:

בא"ד ור"ח כהן כו' מדגרסי' בירושלמי אף במקום כו' הא במקום שנהגו למכור כו' ומשכיר כו'. לכאורה להירושלמי מצי אתיא אף כר' יוסי ולא בא אלא לאפוקי מקום שנהגו אף למכור. א"כ פליג על גמרתינו דמוקי לה כר"מ דוקא ולא ה"ל לפסוק כוותיה. אולם לפי מש"כ הר"ן דאף לר"י בסוריא דמותר למכור אסור להשכיר וכ"ה דעת התוס' לקמן בפי' התוספתא כמש"כ המהרש"א א"כ ע"כ הך סיפא דלא כוותיה. אבל לא מטעם גמרתינו דאמרה דאי ר"י בכ"ד מוגר וצ"ע:

גמ' א"ש הלכה כר' יוסי. עי' לעיל דף ז' ע"א תוס' ד"ה פשיטא:

משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא דכי כתיב לא תתן להם חן וחנייה בא''י כתיב דחשיבא חנייתה ומיהו מכירה לכתחילה לא דגזרינן משום מכירה דארץ ישראל: אבל לא שדות. דאיכא תרתי לאיסורא: וחוצה לארץ. דמרחק וליכא למיגזר מכירה דהתם אטו מכירה דא''י: מוכרין בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא כיון דאיכא תרתי גזרינן: טעמא דרבי יוסי מפרש בגמ': אף במקום שאמרו להשכיר. בתים לא לבית דירה אמרו אלא לאשתמושי בהו בציבי ותיבנא: מפני שנקראת על שמו. והרואה שמחממין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן: גמ' חובת הדר הוא. ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא: היא גופא גזירה. שכירות אטו מכירה: והא שכירות שדות דסוריא דגזירה לגזירה היא. דקס''ד משום שכירות דא''י איתסר: שמיה כיבוש. ובמכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות הלכך שכירות שדות דסוריא לאו גזירה היא משום שכירות דא''י אלא משום מכירות שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למיגזר שכירות דבתים אטו מכירה: אבל שדות דאיכא תרתי גזרו. שכירות אטו מכירה: ובחו''ל כו' שדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן. דמשכירין ולא מוכרין משום מכירה דא''י: רבי יוסי אומר בא''י משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה: אבל שדות. דאיכא במכירתן תרתי לאיסור' גזרינן שכירות אטו מכירה: ה''ג קסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. הלכך ליכא איסורא במכירת בתים: שדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן. מכירתן בסוריא אטו מכירה דא''י: וניחוש דלמא אזיל האי ישראל. דשרית ליה לזבוני לחד עובד כוכבים ומזבין להאי יחיד: ואזיל. האי עובד כוכבים ומזבין לה לתרתי פלגי לתרי ומעכב השלישית לעצמו ואיכא שכונה: מיפקדינן. גרסינן: אלפני דלפני כו'. כלומר לכולי האי לא חיישינן:

הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא. פירוש וא''כ אין לגזור בהו שכירות אטו מכירה דמכירה לא מפקע לה ממזוזה אבל בשדות במכירה מפקע להו ממעשר ויש מפרשים דאתיא אפי' למ''ד אין קנין לעובד כוכבים בא''י להפקיע מיד מעשר בסוף השולח (גיטין דף מז. ושם ד''ה אמר) דמ''מ חשובה הפקעה מה שהיא עתה ביד עובד כוכבים והוא זורעה שאינו מפריש ממנה מעשר נמצא שאין מקיימין בזה השדה מצוה התלויה בה אבל בית אין כאן הפקעה מפני שאין הבית עצמו חייב כיון שאין ישראל דר בתוכו ולא נהירא דא''כ מאי קאמר בסמוך לרבי יוסי שדה דאית ביה תרתי גזרו רבנן שכירות אטו מכירה הלא בשכירות גופא. איכא תרתי דבשכירות גופיה איכא הפקעה ממעשר שלא יעשר העובד כוכבים מאותה תבואה ועוד קשיא דלשון הפקעה משמע שמפקיע החיוב לגמרי מן הקרקע וכאן אין הפקעה גמורה כיון דאין קנין שהרי גם עתה שהוא ביד העובד כוכבים אם יזרע בה ישראל תתחייב לעשר לכך נראה לפרש דאתיא. כמ''ד יש קנין וכשמוכרה לעובד כוכבים הוא מפקיעה ממש ממעשר שאפילו יזרע ישראל לא יתחייב במעשר אבל בית ודאי אינו מפקיע מן המזוזה דאפי' לא ימכרנו לעובד כוכבים אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה מן התורה ואפילו אם שכרה ישראל אחר ודר בתוכה דהכי קיימא לן דהא אמרינן פרק התכלת (מנחות דף מד. ושם ד''ה טלית) השוכר בית בחו''ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת בא''י חייבת מיד מכל מקום אין חיוב זה מן התורה דמדאורייתא פטורה לעולם כדכתיב ביתך ולא של אחרים ואף על גב דדרשינן ביתך ביאתך להניחה בימין דרך ביאה מ''מ תרי ביתך כתיבי אבל רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום מפני שהיא נראית כשלו מידי דהוה אטלית שאולה דכל ל' יום פטורה מן הציצית וה''ה לעולם מן התורה משום דכתיב כסותך ולא של אחרים ורבנן הוא דגזרו לאחר ל' יום מפני שנראית כשלו: קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש. הקשה הר''ר אלחנן דבפ''ק דגיטין (דף ח. ושם) היכא דקתני בג' דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה דברים לחו''ל אמאי לא חשיב הא מילתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות (שוות לא''י ובשכירות בתים) שוות לחוצה לארץ דהא אפילו בחדא פליג התם דקאמר עפרה טמא כחו''ל והרוצה ליכנס לה בטהרה יכנס כא''י ואומר ר''י דתני ושייר ואע''ג דנחית תנא למניינא מ''מ איכא למימר תנא ושייר כדאשכחנא בהרבה מקומות: כיבוש יחיד. פ''ה שלא היה שם אורים ותומים וששים רבוא ויותר נראה כמו שפירש הר''ר יצחק מהרפוט דכל מה שכבש יחיד כגון יאיר בן מנשה אינו א''י אבל קשיא דאי מא''י הוא אין זה קרוי כיבוש יחיד ואם מחו''ל הוא אפי' היו שם ששים רבוא קרוי כיבוש יחיד לכך נראה כל שאין לו רשות לכבש נקרא חו''ל דכל זמן שלא כבש כל א''י לא היה לו רשות לכבוש חוצה לארץ והכי איתא בספרי פרשת עקב כשכבש דוד ארם נהרים וארם צובה אמר לו הקב''ה סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוצה לארץ שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'.: אלפני דלפני לא מפקדינן. האי סימנא בעלמא הוא כלומר לכולי האי לא חיישינן א''נ כיון דאיסור שכונה שלא יבא היזק לישראל קרי ליה מכשול לפני עור: אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. יש לפקפק על מה היו סומכים בני אדם למכור ולהשכיר בתים לעובדי כוכבים ואף לבית דירה ויש רוצים להביא ראי' להתיר מדתניא בתוספתא (פ''ב) כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכה עבודת כוכבים אפ''ה משכירין להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אע''פ שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים משמע הטעם משום שמחלק בין מקום שמכניס עבודת כוכבים בקביעות בין שאינו מכניס ובהנך שאומר אינו מכניס עבודת כוכבים בקביעות שרי ולפי זה בעת שהעובדי כוכבים שבינינו אינם מכניסין לבתיהם עבודת כוכבים בקביעות אלא כשיש שם מת או שנוטה למות וגם אותה שעה אינן עובדין אותם מותר אכן משם אין ראיה גמורה כי יש לתלות טעם היתר דארוות ואוצרות דשמא לא אסרה התורה אלא בבית העשויה לדירה דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך ולשם אפילו דרך עראי אסור אבל אותם בתים שאינם עשוים לדירה לא אסרה תורה ולהכי שרי ארוות ואוצרות ורבינו חיים כהן היה מביא ראיה להתיר מדגרסינן בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו הא במקום שנהגו למכור מוכר אף לבית דירה ומשכיר אף לבית דירה והיה נראה לו הטעם דבחוץ לארץ לא מיקרי ביתך אלא בארץ וקשו בה טובא חדא כי אין נראה לר''י שיגרע ישראל בחוץ לארץ מעובד כוכבים דאפילו למ''ד אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל בחוצה לארץ מיהא יש לו קנין ועוד קשה לרבי יהודה דגבי מזוזה דכתיב ביתך הכי נמי תימא דמי שיש לו בית בחוצה