עבודה זרה כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

ומשמע, שהסיפא של המשנה נשנית סתמא כרבי מאיר. שלדעתו יש מקומות שמותר להשכיר, ולא בכל המקומות, שהרי בארץ ישראל אסור להשכיר בתים.

דאי רבי יוסי, בכל מקום, אף בארץ ישראל, מוגרי, מותר להשכיר בתים, ולמה נקטה המשנה הלשון "ובמקום שאמרו להשכיר"?

אלא משמע, שמשנתנו, היא סתם משנה, וכשיטת רבי מאיר.

שנינו במשנתנו: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו.

והגמרא מביאה ברייתא העוסקת בהשכרת מרחץ לגוי.

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור [ישכיר] אדם מרחצו לעובד כוכבים. מפני שהמרחץ נקרא על שמו של הישראל, ועובד כוכבים זה - עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. והרואה שהבלנים מחממים מים בשבת, אומר שהם שלוחיו של הישראל.

ומדייקת הגמרא ממה שאסר רבן שמעון בן גמליאל להשכירו ל"עובד כוכבים" ולא אסר גם ל"כותי" ^[8] - שסובר רבן שמעון בן גמליאל שמותר להשכיר מרחץ ל"כותי" -

[הכותיים, כמבואר, הם עם שגרו בארץ ישראל, ולדעת כמה תנאים התגיירו ודינם כישראל, אף שלא נהגו בדיני ישראל לכל דבר, אלא במקצת].

אבל לכותי, מאי, מה הדין? - שרי. מותר להשכיר לו מרחץ, כי כותי, אימר [אימת] עביד ביה מלאכה? בחולו של מועד -

כי הכותים אינם חשודים לחמם מים בשבת, ואילו היו חשודים לעבור על מלאכות שבת, אכן היה אסור להשכיר להם מרחץ, רק שהכותים אינם חוששין לדרשה שדרשו חכמים לאסור לעשות מקצת מלאכות בחולו של מועד, ולכן כל החשש שלא להשכיר להם מרחץ הוא שמא יבואו לחממו בחול המועד. אך אין לחשוש לכך, כי דבר זה מותר הוא, שהרי בחולו של מועד - אנן נמי עבדינן, גם אנו, בני ישראל, מותר לנו לחמם מרחצאות בחול המועד, לכן מותר להשכיר להם.

ועוד מדייקים מדברי רבן שמעון בן גמליאל:

ממה שאסר "מרחץ", משמע, אבל להשכיר שדהו לעובד כוכבים, [כגון בחוץ לארץ שלא נאסר בה שכירות שדה משום "לא תחנם"], מאי? מה סובר רבן שמעון בן גמליאל? - שרי מותר.

כי הרי אסר רק "מרחץ", ולא "שדה".

מאי טעמא? למה מותר להכיר לו שדה, והרי הגוי עושה בה מלאכה בשבת, ונקראת על שמו של הישראל, ויחשדוהו ששלוחיו עובדים את השדה בשבת?

הטעם הוא, שלא יחשדו בישראל, כי אריסא, הגוי השוכר את השדה והנו "אריס" בה, ומקבל חלק מתבואות השדה - אריסותיה קעביד עושה את עבודתו לעצמו, עבור החלק המגיע לו, ואינו עושה עבור הישראל ^[9].

ומקשינן: אם כן, למה אסרו במרחץ - מרחץ נמי, כשהגוי שוכרו, אמרי יאמרו הרואים אריסא אריסותיה קעביד שהגוי עושה לעצמו, ולא עבור ישראל?

ולמה אסרו במרחץ והתירו בשדה?

ומתרצינן: אריסא למרחץ, לא עבדי אינשי, אין האנשים רגילים להשכיר מרחץ לאחרים, ונשאר על שמו של הישראל, ולכן אסור.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא אחרת בנדון השכרת שדה ל"כותי".

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי, מפני שהשדה נקראת על שמו של הישראל, וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד, ואסור לעשות בחולו של מועד עבודות שדה.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי שמעון בן אלעזר באמרו "כותי", משמע, אבל להשכיר לעובד כוכבים [במקום שאין איסור וגזירה של השכרת שדה לגוים] מאי, מה סובר רבי שמעון בן אלעזר? שרי, מותר. ^[10]

והטעם הוא, משום דהרואים את הגוי עובד בשדה, אמרי יאמרו: אריסא - אריסותיה עביד, עובד את השדה עבור עצמו באריסות.

ומקשינן: אי הכי, אם זה הטעם להתיר, למה אסר בכותי, הלא כותי נמי - אמרי יאמרו הרואים: אריסא - אריסותיה עביד?

ומה הטעם לחלק בין גוי לבין כותי?

הערות

^[8] הטעם שהגמרא דייקה מדברי התנא שלכותי לא אסר, הוא [כנראה]: משום שברייתא זו נשנתה עם הברייתא הבאה של רבי שמעון בן אלעזר המדבר בכותי - משמע שמה שנקטה הברייתא "עובד כוכבים", הוא דוקא. ועיין תוס' ד"ה אבל.

^[9] וכתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן: אינו דומה לישראל וגוים שותפים. כי בשותפים על הישראל גם מוטלות עבודות השדה, אבל האריס עושה לעצמו, [הרמב"ן:] ואם יחסר מהתבואה יצטרך הגוי להשלים את התבואה משלו. וכל שכן שכירות שהגוי עושה לגמרי לצרכו, ואף אם יובירה ולא יעבדנה משלם את דמי שכירותו - בודאי מותר. ונחלקו רבותינו בעלי התוס': מה הדין ב"קבלן" גוי, האם מותר לתת לו לעשות את קבלנותו בשבת. רבינו תם סובר שמותר. והטעם, משום שאם אפילו אריסות שחלק מן היבול הוא של ישראל, והגוי משביח חלקו של ישראל - התירו - כל שכן קבלנות שאין להישראל שום "שבח" ותועלת במה שהקבלן עושה בשבת, ומצד הישראל היה הגוי יכול לבנות רק בימי חול - נמצא שהגוי עושה לתועלת עצמו. ורבינו תם הביא כמה ראיות לשיטתו. אבל רבינו יצחק, דוחה ראיותיו, ודוחה סברתו. מטעם שסובר שהתירו רק בשדה שלעולם רגילים לתתה באריסות, ואין חשש של "מראית עין", אבל בבניית בית בקבלנות - אסור, כיון שיש שבונים בית בשכירות מדי יום ביום. יש לחשוש שהרואה יאמר שהגוי שכירו של הישראל. והרא"ש מוסיף: מפני ש"רוב" בוני בית עושים אותו בשכירות ולא בקבלנות. הר"ם מבעלי התוס' מחלק באופן אחר, ולדעתו החילוק בין אריסות לקבלנות הוא, שבאריסות לוקח האריס בגוף הקרקע, כלומר: מיבול התבואה, ודומה לשותף, ולכן התירו. אבל קבלן דבית שמקבל מעות בשכרו אינו עושה עבור עצמו כשותף אלא בשביל הישראל, ולכן אסור. ולדבריו - המשכיר ריחיים לגוי, והישראל מקבל קמח במקום מעות, אכן יהיה מותר. ובאריכות מבואר בטור ובשולחן ערוך אורח חיים סימן רמ"ד.

^[10] הקשו התוס' ומנין לדייק כן, הלא יתכן שכוונת רבי שמעון בן אלעזר לאסור גם כותי, וכל שכן גוי גמור. ומתרצים: מדוייק כן ממה שרבי שמעון בן אלעזר עזב את המשנה והברייתא הקודמת המדברים מגוי - ונקט "כותי", הרי שרצונו לומר דוקא כותי ולא גוי. ועוד תירצו: בכותי יש טעם נוסף לאסור, משום "לפני עור" [כמו שמבואר בגמרא לקמן], ואם היה סובר שלגוי אסור להשכיר, היה צריך לומר שאסור לגוי, ואנו מעצמינו היינו למדים מכך שכל שכן שאסור לכותי - ומכך שאסר בכותי משמע שדוקא כותי, כי לדעתו חמור יותר מגוי. ועוד תירצו בשם רבינו אלחנן, שהדיוק הוא מלשון המשנה שאסרה מרחץ והתירה שדה, ואין במשנה שוב תנא החולק, לכן מדייקת הגמרא ומקשה: מה החילוק בין כותי לגוי.

וסתמא [נמצא שסתמה של המשנה] כדעת ר' מאיר היא, שאמר שבארץ ישראל אין משכירים. דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' יוסי, הלוא בכל דוכתא מוגרי [מקום משכירים], אפילו בארץ ישראל.

א שנינו במשנה, ובכל מקום לא ישכור (ישכיר) את המרחץ לגוי, מפני שהוא נקרא על שמו. ועוד תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור אדם מרחצו לגוי, מפני שנקרא המרחץ על שמו של היהודי, וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים.

ומדייקים: דווקא לגוי, אבל לכותי (שומרוני), מאי [מה] יהא הדין? שרי [מותר], ויש לשאול: הלא כותי אימר עביד ביה [אמור שיעשה בה] מלאכה בחולו של מועד! ודוחים: בחולו של מועד אנן נמי עבדינן [אנו גם כן עושים] ומחממים מרחץ.

ועוד מדייקים: לא ישכיר מרחץ לגוי, אבל להשכיר שדהו לגוי מאי [מה] הדין? שרי [מותר], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אין זה קרוי על שמו של היהודי המשכיר, משום שכולם יודעים כי אריסא, אריסותיה קעביד [האריס, את אריסותו עושה], ועובד עבור עצמו, ואחר כך ישלם ליהודי חלקו שלו. ויש לשאול: מרחץ נמי אמרי [גם כן אומרים]: אריסא אריסותיה קעביד [האריס, אריסותו הוא עושה], ומדוע ייאסר?

ומשיבים: אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי [אריס של מרחץ אין אנשים עושים] כרגיל, ולכן הרואים מניחים שהגוי הוא רק שכיר העובד עבור היהודי.

ועוד בענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי, מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד. ומדייקים: דווקא לכותי לא ישכיר אבל גוי מאי [מה] יהא דינו? שרי [מותר] להשכיר, דאמרי [שאומרים]: אריסא, אריסותיה עביד [האריס, את אריסותו עושה] ואינו עושה עבור היהודי. ויש לשאול: אי הכי [אם כן], כותי נמי אמרי [גם כן אומרים]: אריסא, אריסותיה עביד [האריס, את אריסותו עושה]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And this unattributed opinion in the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. As, if you say that this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, that cannot be, since he holds that in every place one may rent a house to a gentile, including Eretz Yisrael.

§ The mishna teaches: And in every place, one may not rent a bathhouse to a gentile, as it is called by the name of the owner. The Gemara notes that it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: A person may not rent his bathhouse to a gentile, because it is called by the name of the owner, and this gentile uses it for performing prohibited labor on Shabbatot and on Festivals.

The Gemara asks: It is prohibited to rent one’s bathhouse to a gentile, but with regard to a Samaritan, what is the halakha? It can be inferred from the lack of mention of a Samaritan that it is permitted. The Gemara asks: Why not say that a Samaritan will perform work in the bathhouse during the intermediate days of a Festival? The Gemara answers: During the intermediate days of a Festival we too perform work and heat bathhouses.

The Gemara further infers: It is prohibited to rent one’s bathhouse to a gentile; but with regard to renting one’s field to a gentile, what is the halakha? Evidently, it is permitted. What is the reason for this? People know that a gentile sharecropper works for his tenancy, not for the Jewish owner. The Gemara asks: But if so, in the case of a bathhouse as well, why not say that the gentile sharecropper works for his tenancy, and therefore a Jew should be permitted to rent them to gentiles. The Gemara answers: People do not usually make this type of arrangement whereby a second party works as a sharecropper of a bathhouse. Consequently, it will be assumed that the gentile is a hired worker who is working for the Jew.

The Gemara cites a similar discussion. It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: A person may not rent his field to a Samaritan, since it is called by the name of the owner and this Samaritan will perform work in it during the intermediate days of a Festival. The Gemara infers: It is prohibited to rent one’s field to a Samaritan, but with regard to a gentile, what is the halakha? Evidently, it is permitted, as we say that the gentile sharecropper works for his tenancy and not for the Jewish owner. The Gemara asks: If that is so, in the case of a Samaritan as well, why not say that the sharecropper works for his tenancy?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וסתמא כר' מאיר דאי ר' יוסי האמר אף בא"י עצמה משכירין להן בתים:

בכ"מ לא ישכיר (עצמו) [לו] לא מרחץ מפני שנקראת על שמו ועובד כוכבים עושה בה מלאכה בשבתות וימים טובים ושדהו לעובד כוכבים אמאי שרי דאמרי אינהו דחזו ליה דעביד מלאכה בשדה של ישראל אימר אריסותא קעביד ופורני וריחיים נמי אמרי אריסותא קא עביד. נימא במרחץ נמי הכי אמרי מרחץ לאריסותא לא עבדי:

אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי מ"ט דאמרינן אריסותיה קעביד. פי' רש"י שקיבלה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות ובודאי דלשון אריסות דוקא הכי הוא ושמעי' מינה דכל אריסותא דעביד עכו"ם בשל ישראל בשבת שרי דכקבלנות דמי דעכו"ם לדעתא דנפשיה עביד דקא קביל עליה מעיקרא כולהו עבודות דאריס ואי מובר מפסיד מחצה שלו (ומשלם).
ולא דמי לישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות דהתם אישראל גופיה רמיא מילתא למיעבד אבל הכא אעכו"ם רמיא מילתא.
ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן גבי אבל האריסין החכירין והקבלנים שלו הרי אלו יעשו אלמא מלאכה דידהו חשיבא.
ואי קשיא הא דאיתמר התם בפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשי לה רבנן בשבת (וחכירה) היא דוקא דשמעתא לא קשיא דהתם בקבולת של בנין והדומה להם שאין להם חלק בגוף הקרקע ונראין כשכירי יום ומשום מראית העין אסור בבנין קרקע וכיוצא בו ומיהו במלאכת כלים הנעשה בצינעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת וכולן ב"ה מתירין עם השמש וכן אפי' בעורות וכלים לכובס מותר שאין אדם מכיר שאלו כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמלו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל בדוכתא.
וחזינא למקצת רבוותא דמספק' להו בפורני אי עביד ביה אינשי אריסותא כשדה ושרי או כמרחץ ואסור ומסתברא ודאי דאסור דלא תלינן אלא במילתא דלכ"ע עבדי הכי דהא תלמוד שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירא מן האריסות שזה נוטל בפירות למחצה לשליש ולרביע ונהנה מיהת במעשה שבת וזה אין לו בשדה כלום ואפ"ה פירשו בגמ' היתר השכירות משום דאמרינן אריסותיה קעביד ולא תלו בשכירות.
והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדות כדאמרינן בכתובות ארעא לאריסי קיימא וכשאדם רואה זה העכו"ם עומד ועושה תדיר בשדה על כרחם יתלו באריסות והוא מותר לפיכך אף השכירות מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות הן תולין בשכירות ואסור והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפילו במשכירו לשנה ולחדש אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו משמר שבתו ובריחיים התירו רבים לפי הענין שלהם שהם עומדים לאריסות.
אבל בעל מתיבות ר' האיי ז"ל מצאתי שכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר, וכן נהגו היתר בבבל.

אבל שדה לגוי מאי שרי. מאי טעמא, דאמרי הרואים אותו זורע וקוצר בשבת, אריסותיה קא עביד למחצה לשליש ולרביע, ואף על גב דקא מתהני ישראל מאותה מלאכה דקא שקיל מנאתיה בפירי אפילו הכי שרי, דגוי אינו עושה מלאכה בשביל הישראל אלא בשלו הוא עושה. וכן הלכה כסתם משנה וכרשב"ג, ודלא כרשב"א דאסר אי לאו דגוי אמרינן ליה וצאית ולא עביד מלאכה בשבת.
והא דתלינן טעמא דהתירא באריסות יותר מבשכירות, משום דבהכי אורחא טפי, וכדאמר סתם שדות לאריסות קיימי, אבל כל שכן שהשכירות מותרת, שאין הישראל נוטל בגופו של קרקע כלום, וגוי כי קא עביד בדידיה קא עביד לגמרי. ואיפשר נמי דלהכי נקט טעמא דאריסות משום דאשמועינן רבותא טפי דאפילו כי תלו לה באריסות שרי. וכן נמי מותר לישראל לתת שדהו לגוי לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והגוי עושה בו מלאכה אפילו בשבת ואריך, דגוי כי קא עביד לדעתא דנפשיה קא עביד, דהא קביל עליה כלהו מלאכות בדבר קצוב אם יום או יומיים וטרח (בהם) [בדידיה]. ודמיא הא למה שאמר במועד קטן (יא, ב), האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו, אלמא מלאכה דידהו חשיבא. ולא דמיא לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דאסיקנא לקמן דאסור לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, דהתם אישראל גופיה רמיא עבידתא למיעבד והילכך אסור דשלוחיה הוא, ובשל ישראל קא טרח, אבל הכא אגוי רמיא ובדידיה קא טרח. ואיקשיא לך הא איתמר במועד קטן בפרק מי שהפך (מועד קטן יב, א) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרש לה בשבת, כבר תרצה הרמב"ן ז"ל בפירושיו דהתם מיירי בקבולת של בנין שאינו נוטל בגוף הקרקע, ונראה כשכיר יום, ואסור משום מראית העין כיון שהוא בתוך התחום. והרב בעל התרומות כתב (ספר התרומה סי' קמה וסי' קיז) דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל בכך וכך מעות אפילו בשדה וכרם אסור, ומביא ראיה מההיא דלקמן דישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות, ואנו כבר כתבנו שיש לחלק ביניהם ואינו דומה. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דהתם משום שלוחא דישראל קא אסרינן ואפילו מחוץ לתחום נמי אסור, ותו דהתם הא קא שקיל גוי בפירי גופייהו, ואפילו הכי אסור. ועוד מביא ראיה ממה שאמר בירושלמי כאן (ה"א) ובמסכת שבת בפרקא קמא (ה"ח), דגרסינן התם, אמר רבי [שמעון בן] אלעזר בקבולת מותר בשכר אסור, במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר בין כך ובין כך אסור, ופסיק התם דהלכה כרשב"א. ונראה שגם זו אינה ראיה דאיפשר לומר דההיא נמי מיירי בקבולת של בנין, ומאי דאיתמר התם בירושלמי ומאי דאיתמר בגמרא דילן בפרק מי שהפך דא ודא אחת היא, וכולהו משום מראית העין נגעי ביה, אבל בקבולת של שדה לזריעה וקצירה וחרישה דתלו באריסות שרי, דאמר באריסותיה קא עביד וכו'. אלא שקשה מעט לשון תלוש ומחובר דקתני בירושלמי, דכלים וקרקעות הוה ליה למימר. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות שבת פ"ו הי"ד) כסברת הרב בעל התרומות ז"ל, וזה לשונו שכתב: לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותל[ו] או לקצור שדהו, או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצרו או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשותה בשבת, מפני הרואין אשר אינם יודעים שפסק עם הגוי, עד כאן. ותמה על עצמך אם כן [האיך] הוא מותר להשכיר שדהו וכרמו לגוי, שהרואה אותו זורע וקוצר ועוקר ונוטע אומר של ישראל הן. וכבר יראה כי כל קבולת במחובר כבנין בית אסור, וגם ר"ת כשבנה ביתו לא סמך על הוראתו ואסר.

גמרא הרי אמרו ובכל מקום לא ישכור לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על זה וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים. פי׳ ואיכא משום מראית העין שסבורין העם שהגוי עושה שליחותו ואמרינן לקמן אבל שדהו לגוי שרי להשכיר דאמרי אריסותיה קא עביד ומהדרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי פי׳ ואיכא משום חשדה ומדברים אלו אתה למד דאילו מדינא ליכא איסורא כלל דהא כיון דאוגריה גוי ועליה דמי מלאכה דידיה חשיבא והוא הדין דהוי גוי אריס כדאמרינן אריסותיה קא עביד ולא תימא דוקא אלו שנוטלין חלק בפירות אלא אפילו בקבלנות שהגוי קבל עליו לעבוד שדה וכרם של ישראל דכיון דעליה רמיא עבידתא מלאכה דידיה חשיבה ופטור חובו הוא וזה פשוט והיינו דאמרינן בפ״ק דשבת ובכולן ב״ה מתירין עם השמש והתם קבלנות ושרי וליכא טעמא לאיפלוגי בין קבלנות מלאכת קרקע לקבלנות מלאכת מטלטלין כל היכא דליכא חשש הרואין אלא ודאי כל שהמלאכה מוטלת על הגוי מבעוד יום וכי עביד לנפשיה כיון שהוא אריס או שוכר או שותף או קבלן ליכא איסורא מדינא והא דתלינן הכא דאמרי אריסותיה קא עביד ולאו דאמרי קבלנותיה קא עביד לאו משו׳ דקבלנו׳ אסירא ולא חזי למיתלי בה אלא משום שאריסות מצויה בשדות יותר משכירות וקבלנות הלכך כל הני דאמ׳ מדינא שרו אלא שאסרו כל מקו׳ שיש בו משום חשד שהרוא׳ סובר שהיום השכירו לעשות מלאכתו וכל היכא דליכא משום חשדה מותר לפיכך אסרו במרחץ דלאו הוה אורחייהו למיתן לאריסות וקבלנות ושכירות כלל והתירו בשדה דהוה אורחייהו למיתן לאריס וליכא חשדה ומטעם זה התירו ב״ה לתת כלים לכובס ועורות לעבדן וכל שאר קבלנות כלים עם השמש דליכא משום חשדה דהא גוי בביתו עושה מלאכתו ואין אדם מכיר שאלו כליו של ישראל הא לעשות גוי מלאכה זו בביתו של ישראל אסור דהשתא איכא משום חשדה ובמועד קטן אמרו גבי אבל דאסור בעשית מלאכה האריסין והחברין והקבלנים שלו הרי אלו נעשו דאלמא מלאכה דידהו חשיבה ומאי דאמרינן התם פי׳ מי שהפך ומקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ופי׳ ודאי בכל אדם בשבת ולא לענין אבל ולפיכך בתוך התחום דאזלי תמן ישראל אסור משום חשדה חוץ לתחום דלא אזלי תמן ישראל מותר דליכא חשדה. גם היא ראיה לדברינו דקבלנות כל היכא דליכא חשדה שרי ולא מיירי בקבולת עבודת שדות דאם כן הא תלו באריסות וליכא חשדה כדאיתא הכא אלא בקבולת בתים מיירי דלאו אורחא בקבלנות כלל אלא להשכיר פועלים בכל יום ולהכי איכא משום חשדה ואילו הות מפרסמה מילתא לעלמא דקבלנות היא הא ודאי שרי וכן מה שאמרו בירושל׳ בכאן בקבולת מותר בשכר אסור במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר בין כך ובין כך אסור על הדרך הזאת מתפרשת בקבולת בנין במחובר.

מעתה הפוסק עם הגוי לקצור שדהו או להשקותו או לבצור כרמו וכיוצא בו גוי עושה בו מלאכתו אפי׳ בתוך התחום אבל לבנות בית אסור אלא אם כן הדבר ידוע ומפורסם לכל שהוא קבלנות ושרי ושלא כדברי הר״מבם ז״ל ובעל התרומות ז״ל שאוסרין בקבולת שדה ולעולם הכל כפי המקום וכפי הזמן ומנהג העולם וכל דתלו בהיתרה כפי מנהגם שרי וכל דתלו באיסורא אסור הילכך מרחץ בזמן הזה מותר שמנהג העולם להשכיר אבל פורני שאין דרך להשכירו אלא לחלוק בכל יום בפת אסור אלא אם כן הדבר מפורסם ובמקום שנוהגין להשכיר מותר וכן בית הרחים שדרך העולם להשכירו מותר וכן ישראל שנתן לגוי עסק להתעסק ונוטל גוי חלק ידוע בריוח קבלנות היא ושרי דבהא תלו אינשי דלאו אורחא אלא בדהכי ותו דמנא ידעי דממונא דישראל הוא והוה ליה ככלים לב״ה ומאן דידע דממונא דישראל הוא הא ידע נמי דמתעסק הוא וליכא חשדה הילכך מותר ויש בדברים אלו סברות רבות והוראות לרבותינו הראשוני׳ ומה שכתבנו הוא הנכון יותר מפי רבינו נר״ו שקבל מפי רבי רבינו הגדול ז״צל והאמת יורה דרכו.

ובחולו של מועד אנן נמי עבדינן מלאכת מרחץ וכדפר״שי ז״ל וזה ברור.

כלל הדברים בענינים אלו שכתבנו בחשש מלאכת שבת הוא שהדבר ידוע שאין אדם מצוה על שביתת קרקע בשבת וכל שמלאכה זו אינה נעשית בשליחותו אע"פ שנעשית לתועלתו מותר הא אם נעשית מצד שליחותו אסור ומה שאמרו אין שליח לדבר עבירה דוקא שהמשתלח בן מצוה ועברה ואף בזו אין האיסור נפקע בכך נמצא שאדם רשאי להניח לגוי לעשות מלאכה בקרקע של ישראל מתורת שכירות או מתורת אריסות:

יש שואלים הואיל והתרנו שכירות שדה מטעם שהרואים אומרים אריסותיה קא עביד מה טעם אסרי קבולת שבת בתוך התחום כמו שהתבאר בשני של מועד קטן והרי היה לנו להתיר מטעם אריסותיה קעביד ואע"פ שאחרוני הרבנים מתירים בכל קבולת והעמידו אותה של מועד קטן באבל מ"מ רוב מפרשים העמידוה בשבת וכן עיקר וא"כ הדרא קושיין לדוכתה ומ"מ נראה לי שהקבולת מאחר שכל המלאכה לצורך ישראל ואין המקבל נוטל חלק בפירות הרי הישראל נפיק ועייל בחול לראות את המלאכה והבריות מכירות שהמלאכה שלו ונעשית בשליחותו ואין יודעין בקבולת ומתוך כך כל שבתוך התחום אסור אבל שכירות שכל התבואה לשוכר ואריסות שהמחצה שלו אינו נפיק ועייל ונכר שאין המלאכה כלה לצורך ישראל ואומרים אריסותיה קעביד ולדעת זה כל קבולת אסור בתוך התחום אף בשדה וכרם ומ"מ יש מתרצים שאף הקבולת בשדה וכרם מותר מטעם אריסותיה קא עביד והעמידו זו של מועד קטן בקבולת של בנין בתים שנראין כשכירי יום ונראין הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים וכן כתבו קצת רבני צרפת בספר התרומה כמו שכתבנו דבריהם בפירושנו ומ"מ חכמים גזרו על כל דבר שאין הדברים מוכיחין בו שהגוי יורד בה בתורת אריסות או שכירות אע"פ שהענין כך מעתה מיחד אדם גוי בשדהו בשכירות או באריסות ולדעת קצת אף בקבולת והגוי עובד בה בשבת ואפילו היה שדה זה בתוך התחום ואפילו היה על אם הדרך שלא כתלמוד המערב שחולק בזו מפני שהשדה דרכו באריסות ואין הרואה חושד כלל שיהא יורד מתורת שליחותו של ישראל אלא לעצמו הוא עושה שהרי נוטל חלק בגוף הקרקע וכן בכרם והדומה לזה הן לחרישה הן לקצירה הן לבצירה הא כל שהוא שוכרו לימים לעבודתו אסור היה מרחץ וכיוצא בו שאין דרכן באריסות אסור להורידו אף מצד דרכים אלו מחשש הבריות שיחשדוהו שמא מחמת שליחותו הוא עושה ומ"מ גאוני ספרד כתבו שאף באלו דוקא בשהשכירן לפחות משלשים יום הא לשלשים יום או ליתר הדבר מפורסם אף באלו ומותר פורני ורחים נראה מתלמוד המערב שהוא כמרחץ ואסור אלא אם כן משכירן יתר מחדש לדעת הגאונים ויש אוסרין לכל שהוא פחות משנים עשר חדש למדת לשטתנו שכל קבולת הן של בנין בית הן של עבודת שדה וכיוצא בו רוצה לומר שהגוי קבל עליו אותה מלאכה וישראל נותן לו דמים ידועים ונמצא שהגוי עושה לעצמו כל שהוא בתוך התחום אסור ויש מתירים בכולם ויש מכריעים לאסור בבית ולהתיר בשדה וכבר בארנו ענין זה במסכת מועד קטן וחוץ לתחום מותר אלא אם כן בחולו של מועד כמו שהתבאר שם וכל דבר שאין בו משום מראית העין כגון כלים לכובס ולחייט מותר שאין ענינם ידוע וכן משכירין להם את הכלים שלנו עם השמש ועושה בהם מלאכה בשבת:

פיסקא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ אלא גוי בדקביל עלוי' פי' והוא הדין נמי דהוי שרי ר"ש להשכיר מרחץ לגוי בדקביל עלויי' ושדהו לגוי לא הוה שרי ר"ש אלא בדקביל עלי' דאריסותא דר"ש לית לי' ותני דמתני שרי אפילו בדלא קביל משום אריסותא ושדהו לכותי ר' שמעון אסר לי' משום תרי טעמא ותנא דמתני' לא אסר לי' אלא משום ולפני עור ולא מפני שנקרא' על שמו דאמרי' אריסותי' קא עביד:

פרק אין מעמידין

בא"ד תוספתא שהבאתי לעיל דקתני רישא משכירין להם בתים ולא שדות כו' עכ"ל כצ"ל דהשתא כולה הך תוספתא ר' יוסי היא אבל לפי הנוסח שלפנינו אין משכירין להם בתים כו' א"כ תקשי רישא ר' מאיר וסיפא ר"י ועוד ממה שכתבו דכאן וכאן קאי אא"י הוא מוכח כן דאי הוה קתני בה אין משכירין להם בתים כו' מאי קאמר דכאן וכאן לא ישכיר מפני עבודת כוכבים כו' הא בלאו הכי אסור בא"י להשכיר משום חניה וק"ל:

בא"ד דכאן וכאן קאי אא"י וסוריא כו' סבר הכי דאסור כו' דשכירות בית דירה אינו אסור כו' עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק אכתי בתוס' דאתיא כר"י ומותר למכור בסוריא היכי קתני בה דאסור להשכיר הא קאמר בירושלמי דבמקום שנהגו למכור מותר נמי להשכיר אף לבית דירה ומהאי טעמא גופיה שפירש הרר"א לקמן דמותר להשכיר בח"ל יש להתיר נמי לר"י בסוריא והר"ן כתב יישוב קצת לזה דסוריא מפני סמיכותה לא"י החמירו להשכיר לבית דירה ע"ש ודו"ק:

בד"ה מ"ט אריסא כו' לית ליה לרשב"ג קבלנא קבלנותיה עביד כו' עכ"ל קושיא זו לשיטת ר"ת לקמן אבל לפר"י ור"מ לקמן לק"מ דאינו דומה קבלנות לאריסות וק"ל:

בא"ד ר"ג דיבנה הוא אביו של ר"ג כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אריסא כו' בני העיר מלאכתו בשילכו כו' כמו שמפורש דתניא כו' כצ"ל בשבת ובאבל ובעבודת כוכבים הלכה כו' עכ"ל באשר"י מלות ובעבודת כוכבים ליתא וק"ל ע"ש:

בא"ד כרשב"א בקיבולת מ"מ באריסות שדה כו' דהא סתם לן תנא דמתני' כוותיה והטעם מפרש דאריסא כו' עכ"ל דליכא למימר דמתניתין שרי שדה בעובד כוכבים משום דציית כרשב"א דא"כ מרחץ נמי לישרי מהאי טעמא דעובד כוכבים ציית ודו"ק:

בד"ה אבל לעובד כוכבים כו' לאשמעינן עובד כוכבים דלית ביה אלא חדא כו' וכ"ש כותי כו' עכ"ל ק"ק לפי זה א"כ מאי קא דייק לעיל גבי מרחץ אבל כותי שרי דאימא דנקיט עובד כוכבים דאית ביה חדא וכ"ש כותי כו' ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד עוד פי' הרר"א דדייק ממתני' דשרי שדהו לעובד כוכבים וליכא מאן דפליג כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דמסיק אלא לעובד כוכבים מותר דאמרינן ליה ציית וא"כ ע"כ דפליג אמתני' במרחץ דאסור במתניתין ולרשב"א דסבר עובד כוכבים ציית מהאי טעמא לישרי נמי מרחץ ואפשר דהרר"א סבר דלא [שייך] ציית אלא בשדה דמצי למיעבד אותה מלאכה בימים אחרים משא"כ במרחץ דמפסיד בשכירתו של אותו יום ודו"ק:

גמ' אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי כו' אמתניתין גופיה הוי מצי לדקדק הכי מ"ש שדה ממרחץ ואפשר דטעמא דמתניתין הוה אפשר לפרש איסור מרחץ משום עבודת כוכבים שהיו מעמידין בכיפה כדקתני לעיל וק"ל:

ד"ה אף במקום שאמרו להשכיר כו' ועוד קשיא לר"י על הירושלמי מאותה תוספתא שהבאתי לעיל דקתני רישא אין משכירין וכו' בד"א בא"י ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות וכו' דברי ר"מ ר' יוסי אומר אף בא"י משכירים בתים ובסוריא מוכרין [בתים] ומשכירין שדות וכו' כצ"ל וכן הוא בתוספתא והדברים ניכרים שהספרים שלפנינו חסרים שהרי מתחיל בסברת ר"מ ומסיים בסברת רבי יוסי דמתני' וק"ל:

גמרא בפיסקא ובכ"מ לא ישכיר כו' תניא רשבג"א לא ישכיר כו'. כצ"ל בי':

שם אריסא דמרחץ ל"ע אינשי. ברי"ף ורא"ש הגי' למרחץ:

רש"י ד"ה כותי. דלמדרש סופרים ל"ח. משמע מלשונו זה דס"ל מלאכת חוה"מ דאורייתא עי' לקמן תד"ה תיפוק:

תד"ה אריסא. וק"ו נמי דהשתא אריסות שדה כו'. מאריסות מרחץ דפריך הגמרא מרחץ נמי כו' הוי ק"ו אלים טפי:

תד"ה אבל. וי"ל כו' מדשביק עובד כוכבים כו' ונקט כותי כו' עי"ל כו' מדאיירי בכותי כו'. כצ"ל:

וסתמא כר' מאיר דאי ר' יוסי בכל דוכתא מוגרי. עיין מ"ש אני בעניי בספרי הקטן שער יוסף בשיטה על הוריות דף ב' ע"ב בס"ד:

וסתמא כר''מ. דאמר בא''י אין משכירין: כותי. לא עביד מלאכה בשבת אבל בחולו של מועד עביד דלמדרש סופרים לא חיישי: בחולו של מועד. לדידן נמי שרי להחם מרחצאות: אבל שדהו לעובד כוכבים שרי. להשכיר היכא דליכא למיחש לחניית קרקע כגון בח''ל ואע''פ שנקראת על שמו לא חשדי ליה דליהוי עובד כוכבים שלוחו אלא אמרי אריסא הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטל לעשות:

לארץ יפטר מן המזוזה הא אמר בפ' התכלת (מנחות דף מד. ושם) השוכר בית בחו''ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת והטעם כדפרישית לעיל שסוברים העולם שהיא שלו משמע דאם היא שלו חייבת מיד ועוד קשי' לר''י על הירושלמי מאותה תוספתא שהבאתי לעיל דקתני רישא (אין) משכירין להם בתים ולא שדות וכרמים ואין נותנין להם ערבות וקבלות אחד הכותים ואחד העובדי כוכבים בד''א בא''י ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחו''ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעובד כוכבים מפני שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים אלמא אף במקום שמותר למכור אסור להשכיר מיהו נראה לר''י דהירושלמי שהביא רבינו חיים ראיה גמורה היא ומן התוספתא לא קשיא מידי דכאן וכאן קאי אא''י וסוריא ואף ת''ק דמתני' נמי סבר הכי דאסור בתרוייהו מכירת בתים אבל בחו''ל שהתירו למכור מותר להשכיר כדאי' בירושל' ולאו מטעמיה דרבינו חיים אלא הטעם מפרש הר''ר אלחנן מפני כשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתך איכא למימר לא אסור אלא בבית הישראל עצמו שהוא דר בתוכו בעודו דר בו ואפי' בא''י כמו במזוזה שאינו חייב בה אלא בביתו בעודו דר בו אבל השוכר בית אף בא''י פטור מן המזוזה מן התורה ורבנן הוא דגזרו שלא להשכיר לעובד כוכבים מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים והשתא דדוקא בתים העשויים לדירה אבל אינם עשויים לדירה לא גזרו ולכך התירו להשכיר ארוות ואוצרות וכיון דשכירות בית דירה אינו אסור אלא מדרבנן אף בארץ אם כן בחוצה לארץ הקלו: מאי טעמא אריסא אריסותיה קא עביד. הקשה רבינו יהודה מההיא דתנן בפ''ק דשבת (דף יח. ושם) אמר רשב''ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלים לכובס עובד כוכבים ג' ימים קודם השבת ופליג אב''ה דאמרי התם שמותר עם השמש אלמא לית ליה לרשב''ג קבלנא קבלנותיה עביד ותירץ לא שסובר שהלכה כן אלא מחמיר בעצמו היה וכן פרש''י לשם אכן שוב הקשה רבינו יהודה דא''כ בפרק שני דביצה (דף כא:) דקחשיב ג' דברים שהיו מחמירין בבית ר''ג כב''ש אמאי לא קא חשיב נמי הא שהרי ר''ג דיבנה הוא (אבי) אביו של רשב''ג ואומר דבביצה לא איירי אלא במידי די''ט אבל במילי דשבת איכא טובא ולפ''ז ניחא מה שהקשה ר' אלחנן דאמאי לא קי''ל כרשב''ג בההיא דפ''ק דשבת דהא אמרינן (ב''ב דף קעד.) כל מקום ששנה רשב''ג במשנתינו הלכה כמותו אלא לאחרים ודאי לא היה מחמיר אלא לעצמו: אריסא אריסותיה קא עביד. פסק ר''ת הלכה כרשב''ג דאמר אריסא אריסותיה קא עביד ומתוך כך התיר לישראל שנתן ביתו לעשותו בקבלנות לבנות בו אפילו בשבת וק''ו נמי הוא דהשתא אריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה שרי קבלנות שאין בו שבח לישראל כלל במה שממהר נכרי לעשות קבלנותו לא כ''ש דנימא קבלנא קבלנותיה קעביד ועוד הביא ר''ת ראיה מההיא דפ''ק דשבת (דף יז: ושם ד''ה אין נותנין) דשרי ב''ה ליתן כלים לכובס ועורות לעבדן עם השמש ואפי' מידי דפרהסיא שרו התם דהא ההיא ברייתא דאית ליה בגמרא התם (דף יח.) דאסור ליתן חטין לתוך הריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מוקי לה תלמודא כב''ש אבל לב''ה שרו ואע''פ שמשמעת קול ועוד תניא התם (דף יט.) גבי ספינה פוסק עמו ע''מ לשבות רשב''ג אומר אינו צריך שהעובד כוכבים לא יניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל ולפי זה צריך עיון בההיא דפ' מי שהפך (מו''ק דף יב. ושם ד''ה אמר) דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אכן ר''ת מוקי לה לכולה הך שמעתא באבל ומפרש לה הכי אמר שמואל מקבלי קבולת באבל בתוך התחום אסור כו' אמר רב פפא אפילו חוץ לתחום נמי לא אמרן דשרי אלא היכא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור פירוש לפי שיראו בני העיר. מלאכתן כשילכו לשם אמר רב ששת וכי ליכא מתא דמקרבא נמי לא אמרן דשרי אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא פירוש אז מותר חוץ לתחום ע''י קבלנות עובד כוכבים אבל בחוש''מ דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור וכ''ש בחול גמור אלא חול המועד לרבותא נקט דאע''ג דלא שכיחי דאזלי כולי האי אסור ולפי זה כל מה שאוסר לשם היינו באבל דוקא דבאבל החמירו יותר כדמוכח התם בריש פירקא אמר רב ששת בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחולו של מועד אסורין בימי אבלו ותניא כוותיה וההוא עובדא דמר זוטרא דבנו ליה אפדנא בימי אבלו חוץ לתחום בשבתות ובימים טובים הוה ומטעם שהתרנו. עד כאן שיטת ר''ת: ור' יצחק פירש דקבלנות דבית אסור והיה דוחה כל ראיות ר''ת דמההיא דעורות לעבדן אינה ראיה דכיון דההוא תלוש ומלאכה ביד אחרים מותר דאפילו באבילות בכה''ג שרי כמו שמפורש דתניא התם (דף יא.) היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה וריחים נמי אינה ראיה לכאן דהתם ששם החטים לתוך הריחים הם נטחנים מאליהן ולא דמי לעובד כוכבים העושה מלאכה בידים ודומה כמי שישראל מצוה לו לעשות בשבת וגם לא דמי להך דשכירות שדה דשמעתין דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע אבל בבנין בית רגילות לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו ועוד דבירושלמי דפ''ק דשבת משמע דקיבולת דבית אסור בין באבל בין בשבת והכי איתא התם אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר ר''ש בן אלעזר בד''א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור בד''א בתלוש אבל במחובר אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ומהו בין כך ובין כך א''ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת ר''ש בן ביסנא בשם ר' אחא אמר בשבת ובאבל ובעבודת כוכבים הלכה כר''ש בן אלעזר אלמא פסיק הלכה כר''ש בן אלעזר דאמר בעירו במחובר דאסור אף בקיבולת והוא הדין בתוך התחום ולא מבעיא הבנין עצמו דאסור אלא אף לפסול האבנים ולתקן הקורות ואפילו רחוק מן החומה ואפילו בביתו של עובד כוכבים אסור כיון דלצורך מחובר הוא דהא במחובר כה''ג פליגי ופסיק הלכה כר''ש בן אלעזר דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא ולא שרו אף תלוש אלא בביתו של עובד כוכבים כגון כלים לכובס שמתקנם ביד עובד כוכבים ואע''פ שהלכה כר''ש בן אלעזר בקיבולת מ''מ באריסות שדה אין הלכה כמותו אלא כרשב''ג דהא סתם לן תנא דמתני' כוותיה והטעם מפרש דאריסא אריסותיה קא עביד ור''ת אע''פ שהקל בקיבולת החמיר על עצמו וכשבנה ביתו לא הניח עובדי כוכבים לבנות בשבת אף על פי שהיו עושים בקבלנות והר''ם היה נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף הקרקע דמי לשותף אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור ולה''ק הכא דמרחץ אסור דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי דכיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ אסור ולפ''ז יש להתיר להשכיר ריחים לעובד כוכבים היכא שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות דהוי כמו שותפין ומסקנא דשמעתא שמעינן מהכא דקבולת דתלוש אינו מותר אלא בתוך ביתו של עובד כוכבים אבל במחובר אינו מותר אלא חוץ לתחום אבל תוך לתחום אסור: אבל לעובד כוכבים מאי שרי. תימה מאי קא דייק דלמא נקט כותי וכ''ש לעובד כוכבים וי''ל דמשמע ליה מדשבק עובד כוכבים דמיירי ביה רשב''ג ומתני' ונקט כותי דוקא קתני עי''ל דס''ל דסבר דבעובד כוכבים שרי מדאיירי בכותי דאי בעובד כוכבים אסור לישמעינן עובד כוכבים דלית ביה אלא חדא דנקראת על שמו וכ''ש כותי דאית ביה תרתי דאית ביה נמי לפני עור כדאמרינן בסמוך עוד פירש הר''ר אלחנן דדייק ממתני' דשריא שדהו לעובד כוכבים וליכא מאן דפליג ומהאי טעמא ניחא נמי דקאמר לעיל גבי מילתיה דרבן שמעון בן גמליאל אבל שדהו לעובד כוכבים שרי דלאו אמילתיה דייק דהא דנקט מרחץ במילתיה איכא למימר דדוקא מרחץ אבל שדהו אפילו לכותי אסור משום שעושה בו מלאכה בחול המועד:

עבודה זרה כא ע"ב

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד