עבודה זרה כב ע"א

דף כב - א

ומתרצינן: הסברא שאריס אריסותא עביד, לרבי שמעון בן אלעזר לית ליה. אינו סובר כן, ולכן הוא לא התיר להשכיר לכותי.

ומקשינן: אלא אם כן, להשכיר לעובד כוכבים, מאי טעמא מותר? הלא יעשה בה מלאכה בשבת, ויאמרו שהפועלים הם שלוחים של הישראל. ובמה שונה כותי מגוי?

ומתרצינן: לגוי מותר להשכיר, כיון דאמרינן ליה "אל תעשה מלאכה בשבת", וציית, הוא שומע בקולנו, ואינו עושה מלאכה ^[1] -

ואילו, כותי - לא ציית. אינו שומע בקולנו, ועושה מלאכה בחולו של מועד, דאמר, הוא חושב לעצמו: אנא גמירנא טפי מינך, אני למדתי יותר ממך, והנני יודע שמותר לעבוד עבודות השדה בחולו של מועד. כי הכותים אינם מודים לדרשת חכמים לאסור מלאכה בחול המועד.

ומקשינן: אי הכי, ^[2] אם הדבר כן, שהכותי עובר על איסור, מאי איריא, למה דיבר רבי שמעון בן אלעזר והסביר שסיבת האיסור להשכיר שדה לכותי הוא מפני שנקראת על שמו, והיא סיבה קלה יחסית, רק מפני חשד? תיפוק ליה, היה יכול למצוא סיבה חמורה, משום שישראל המשכיר מכשילו באיסור, ועובר על "לפני עור לא תתן מכשול"!? ^[3]

בשלמא בגוי, לא שייך במקרה דידן "לפני עור", היות ולא הוזהר על מלאכת שבת. אבל הכותי, גר הוא, ומצווה על המצוות כישראל?

ומתרצינן: "חדא ועוד", קאמר. רבי שמעון בן גמליאל אמר את שתי הסיבות לאסור להשכיר לכותי, חדא, טעם אחד משום לפני עור. ועוד, ^[4] מפני שנקראת על שמו.

ועתה הגמרא דנה בישראל וגוי שותפים שקיבלו שדה באריסות, האם מותרים הם לחלק את העבודה ביניהם באופן שהישראל יעבוד יום מימי החול תמורת עבודת הגוי בשבת. באיזה אופן מותר, ובאיזה אסור מפני שהגוי עובד בשבת ב"שליחותו" של הישראל.

ומספרת הגמרא עובדה שאירעה, בהנהו מוריקאי, אותם גננים זורעי גנות כרכום, דעובד כוכבים נקיט בשבתא, לקח לחלקו לעשות את עבודת האריסות [חרישה זריעה וקצירה] בשבת, וישראל עשה את עבודת הגינה בחד בשבתא, ביום ראשון.

אתו לקמיה דרבא. באו לפני רבא, לשאול האם מותר לעשות כן.

שרא להו. התיר להם רבא.

איתיביה רבינא לרבא מברייתא ששנינו בה: ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה להיות אריסים בה בשותפות, והוטלה העבודה על שניהם, לא יאמר ישראל לעובד כוכבים: טול חלקך בשעת קצירה או בשעת בצירה, כנגד עמלך ^[5] בשבת, ואני אקח חלקי תמורת עבודתי בחול. לפי שבכל יום מוטלת העבודה על שניהם, נמצא שהגוי עושה שליחות הישראל על חצי יום השבת.

ואם התנו מתחילה תנאי זה, "טול חלקך בשבת ואני אקח חלקי בחול" קודם שהוטלה עליהם העבודה, דהיינו קודם שקיבלו את השדה באריסות בשותפות, מותר. מפני שלא הוטלה העבודה על הישראל בשבת, ולכן כל הרווחים של יום השבת שייכים לגוי, ואין הגוי עושה שליחותו של הישראל.

וממשיכה ומבארת הברייתא אופן אחר, שאסור לעשותו, כשלא התנו כך בתחילת קבלת השותפות, אלא שקיבלו סתם, והגוי עשה בשבת [בלי צווי של הישראל] והישראל עשה כנגדו ביום חול, ולבסוף, אם באו לחשבון, חישבו ביניהם כמה ימים עבד הישראל וכמה הגוי, ולפי חשבון זה הם מתחלקים בתבואת השדה, אסור לישראל ליקח על חשבון יומו שעשה תמורת השבת. מפני שעתה הוא מגלה דעתו שהגוי עבד בשבת תמורת הישראל, והיה הגוי שלוחו לעבוד עבורו בשבת.

ומברייתא זו הקשה רבינא לרבא על שהתיר ל"מוריקאי" להתחלק בדמיהן, יום חול תמורת שבת?

איכסיף, נתבייש רבא מקושיה זו, מפני שחשב שטעה בפסק הלכה.

לסוף איגלאי מילתא, נודע הדבר, שאכן פסק רבא כהלכה, משום דהתנו מעיקרא הוו. ה"מוריקאי" התנו ביניהם טרם קבלתם את העבודה, שהגוי מקבל עליו לעבוד במשך כל יום השבת, והישראל לעבוד את כל יום ראשון, ובאופן זה התירה הברייתא.

רב גביהה מבי כתיל אמר: לא כך היה מעשה. אלא הנהו הגננים הללו שתילי דערלה הוה קיבלו שדה בשותפות לנטוע בה אילנות, ולקבל בשכר זאת מחצית מהפירות עבור שניהם. עובד כוכבים אכיל שני דערלה. והיינו, נטע הנכרי את האילנות והתעסק לבדו בגידולן במשך כל שלש שנות הערלה, ולקח לעצמו את כל חלק הפירות שצמחו במשך שלש השנים הללו, וישראל עשה את עבודות השדה במשך שלשת השנים הבאות, ואכל הישראל לבדו את הפירות של שני דהיתירא, של השנים הבאות שאחרי שנות הערלה.

אתו לקמיה דרבא, לשאול אם עשו כדין, ואם לא נאסרו הפירות מצד חליפי ערלה, שרא להו, והתיר להם לעשות כן, מפני שאין כאן שום צד לאסור. כי הישראל לא עבר שום עבירה על אף שהגוי עבד את עבודתו בשלש השנים הראשונות בשליחות הישראל, שהרי אף לישראל עצמו מותר לעבוד ולגדל אילנות של ערלה. וכן אין לאסור מפני שנמצא כי הישראל אוכל פירות שנים אחרות תמורת פירות הערלה שאכל הגוי [וערלה הרי אסורה בהנאה], כי כך הוא משפט השותפים, שכל אחד מקבל את פירות השנה שעובד בה, ^[6] ואין זו חלוקה של פירות תמורת פירות.

ומקשה הגמרא על רב גביהה מבי כתיל: איך סיפר שהיה המעשה לגבי ערלה?

והא אותביה רבינא לרבא, הרי רבינא הרי הקשה עליו מברייתא שנשנתה לגבי הלכות שבת, ואם היה המעשה בפירות ערלה, מה הקשה רבינא לרבא מברייתא העוסקת בהלכות שבת, על התירו של רבא לגבי ערלה? וכי מה ענין שבת, שאסור לישראל לומר לגוי לעשות עבודת השדה בשליחותו של הישראל, לערלה, שמותר אף לישראל עצמו לעבוד בשדה בשנות ערלה? ומתרצת הגמרא: רב גביהה מבי כתיל סובר שרבינא לא הקשה על רבא, אלא להיפך, לסיועי סייעיה הביא את הברייתא, להוכיח צדקת פסקו של רבא לגבי ערלה, כי מתוך שהתירה הברייתא לגבי שבת אם התנו מתחלה, משמע, שבמקום אשר הגוי אינו עושה בשליחותו של הישראל, מותר, על אף שבסופו של דבר נהנה הישראל מן השותפות הזאת. ואם כן, גם בערלה מותר, היות והגוי אינו עושה בשליחותו של הישראל.

ומקשינן: והא איכסיף רבא נתבייש, ואם כדבריך, למה נתבייש רבא, והרי אדרבה, רבינא הביא לו ראיה!?

ומתרצינן: רב גביהה סובר: לא היו דברים מעולם! רבא לא נתבייש, ולא כלום.

ועתה הגמרא חוזרת להלכות שבת.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: סתמא, אם לא התנו ביניהם מתחלה, ועשו עבודתם סתם, הגוי בשבת והישראל ביום חול, ועתה באים להתחלק בתבואות השדה שוה בשוה, ואינם מתחשבים יום תמורת יום, והישראל אינו אומר לו "טול חלקך בשבת ואני בחול"

- מאי? האם הותר באופן זה, היות ולא נדברו ביניהם שבת תמורת חול, ואינם מחשבים שבת תמורת חול או אסור.

תא שמע, הגמרא פושטת מהדין האמצעי של הברייתא, ^[7] שנאמר בה: אם התנו מתחילה - מותר, ויש לדייק: דוקא באופן זה שהישראל לא קיבל עליו מעולם את יום השבת, מותר. הא סתמא, שלא התנו במפורש - אסור.

ודחינן: מברייתא זו אי אפשר לפשוט, כי אימא סיפא, מה שנאמר בסיפא: אם באו לחשבון, ואמר לו הישראל "קח תבואה תמורת עבודתך בשבת", אסור.

ויש לדייק: הא סתמא, שלא באו לחשבון אף בשעת חלוקה, ומתחשבים שוה בשוה - מותר. ^[8]

אלא, מהא מברייתא זו, ליכא למשמע מינה.

אין אפשרות לפשוט, לא מהרישא לאיסור, ולא מהסיפא להיתר, ואין אנו יודעים אם התנא ששנה את הברייתא דייק בלשונו ברישא, או בסיפא. ולא נפשטה האיבעיא.

הדרן עלך לפני אידיהן

פרק שני - אין מעמידין

מתניתין:

אין מעמידין בהמה ^[1] בפונדקאות ^[2] אכסניות של עובדי כוכבים, ^[3] מפני שהעובדי כוכבים חשודין ^[4] על הרביעה. ^[5]

ויש לחשוש שמא ירבע העובד כוכבים את בהמתו של הישראל. והגויים, אסורים הם ברביעת בהמה. ^[6] וכיון שנאסרו בני נח ברביעת בהמה, נמצא שיהודי המניח בהמה ברשות גוי, עובר על "לפני עיור לא תתן מכשול"!

וכן לא תתייחד אשה עמהן ^[7] עם הגויים, מפני שחשודין הגויים על העריות! ^[8] וכן לא יתייחד אדם זכר עמהן, מפני שחשודין על שפיכות דמים!

הקדמה בענין "נותן טעם לפגם"

כלי מאכל של עכו"ם שלא ידוע אם התבשל בו דבר איסור, ומתי, הריהו בחזקת כלי 'שאינו בן יומו', ולכן הוא נחשב כ'נותן טעם לפגם'. ונבאר שני המושגים הללו:

א. "כלי בן יומו" - הוא כלי שבלע טעם ממאכל חם שהתבשל בתוכו על גבי האש, ובמשך היממה [עשרים וארבע שעות] מאז שהתבשל בו התבשיל, הוא נחשב ל"כלי בן יומו", שהטעם הבלוע בו נשאר כמות שהוא, בטעם המשובח, ובכוחו של הכלי להבליע את הטעם המשובח הבלוע בו למאכל חם אחר, כשיבושל בתוכו.

"כלי שאינו בן יומו", הוא כלי שכבר עברה עליו יממה [עשרים וארבע שעות] מאז שבלע את הטעם מהתבשיל שהתבשל בו, ולא התבשל בו דבר אחר בינתיים, ולכן הטעם הבלוע בתוכו - נחשב כפגום.

ב. "נותן טעם לפגם": טעם פגום הבלוע בכלי, אינו אוסר אף אם הוא בן יומו.

וכאמור, אף טעם משובח הבלוע בכלי, נפגם לאחר כ"ד שעות.

נידון זה מובא בסוגיה שלפנינו וכן בסוגיות הגמרא להלן.

תנו רבנן: הכוספן, פסולת של תמרים שעשו ממנה שכר של עובדי כוכבים, שהוחמו נחלטו במים חמין, אם נעשה הדבר ביורה גדולה - אסור.

ואם הוחמו ביורה קטנה - מותר.

ודנה הגמרא: ואיזו היא יורה קטנה?

אמר רבי ינאי: כל שאין צפור דרור, יכול ליכנס בתוכה כיון שפיה קצר, זוהי יורה קטנה. ומותרת, כיון שמחמת קטנותה אין לחשוש שמא נתבשל בה דבר טמא.

אולם יש לשאול: ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה, יתכן שחתכו את הדבר שטמא לחתיכות קטנות, והכניסוהו לתוך כלי קטן זה וכעת פולט הכלי את טעם האיסור אל תוך המים החמים הללו? ומבארת הגמרא: אלא, שיעורו של הכלי, כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, ולא תיתכן חתיכת איסור הקטנה מזו.

שואלת הגמרא: והתניא, אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה - מותר!?

ומתרצת: לא קשיא. הא, שיעור זה בכלי קטן נאמר כמאן דאמר ^[590] נותן טעם לפגם - אסור. ^[591]

ולכן דבר טמא שהיה בכלי וטעמו נפלט שם, אוסר את הכלי ואת הנמצא בתוכו.

והא, הדעה שאין הבדל בין כלי קטן לגדול, הינה כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר.

אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי, שמן שבישלוהו גוים - אסור.

אמר רב ספרא: והרי שמן של גוים התירו רבי יהודה הנשיא. ואם כן למאי ניחוש לה, מדוע לחשוש ולאסור? אי החשש משום איערובי שמא עירבו בו יין גוים - מיסרא סרי מסריח מחמת כן. ואם כן, אין לחשוש שמא יערבו כך.

ואי החשש הוא משום בישולי עובדי כוכבים, הרי השמן נאכל הוא כמו שהוא חי אף בלא בישול. ^[592] ובאופן זה, אינו אסור משום בישולי גוים.

ואי החשש הוא משום שתוך כדי הבישול פלט הכלי גיעולי [פליטת איסור ^[593] של] עובדי כוכבים - הרי נותן טעם לפגם הוא, ומותר? ^[594]

ואם כן אין מקום לאסור כרב ששת.

בעו מיניה שאלוהו מרבי אסי: הני אהיני שליקי אלו התמרים המבושלים דארמאי של גוים, מאי מהו דינם?

והנידון בשאלה זו הוא כך: תמרים חוליי מתוקים - לא תיבעי לך אין ספק בדינם, דודאי שרו מותרים. כיון שמתוקים הם, נאכלים אף חיים.

מרירי, תמרים מרים, לא תיבעי לך אין ספק בדינם, דודאי אסירי. כיון שאין דרך לאכלם אלא על ידי בישול. ובכלל בישולי גוים הם.

כי תיבעי לך, השאלה היא במציעאי, תמרים אמצעיים שאינם מתוקים ואינם מתוקים, ובשעת הדחק אוכלים אותם אף כשהם חיים. אך לכתחילה מבשלים אותם. מאי, מהו דינם של אלו?

אמר להו רבי אסי: מאי תיבעי להו מה הספק בכך, דרבי [הכונה לרבו של רב אסי] אסר. ומנו, מיהו רבו של רב אסי? - לוי.

שתיתאה, תבשיל העשוי מקמח של קליות שקלו אותם בתנור -

רב שרי התירם. אבוה דשמואל, ולוי - אסרי.

ומבארת הגמרא: בקמח העשוי מקליות חיטי ושערי חיטין ושעורין, כולי עלמא לא פליגי לא נחלקו דשרי שמותרים. לפי שהקליות עצמן מותרים כפי ששנינו לעיל, וכן הקמח הנעשה מהם.

בטלפחי דחלא, בקליות של עדשים, שמתוקין הם ביותר, ולפיכך מערבין בהם חומץ, כולי עלמא לא פליגי, לא נחלקו דאסיר שאסור. לפי שהחומץ בא מיין של איסור.

כי פליגי, בטלפחי דמיא. בדינו של קמח עדשים שעירבו בו מים על מנת להפיג מעט ממתיקותו.

מר, אבוה דשמואל, ולוי, סבר, גזרינן הא אטו הא. גוזרים ואוסרים תערובת עם מים על מנת שלא יטעו בינם לבין תערובת עם חומץ.

ומר רב סבר, לא גזרינן.

ואיכא דאמרי יש אומרים כי בטלפחי דמיא בקמח עדשים המעורב במים, כולי עלמא לא פליגי דאסיר. לפי שיש לחשוש שמא יחליפוהו בתערובת עם חומץ.

כי פליגי מחלוקתם היא, בחיטי ושערי. בתבשיל העשוי מקמח קליות של חיטין ושעורין.

מר, אבוה דשמואל ולוי, סבר, גזרינן הא אטו הא. גוזרים על תבשלי שעורים וחיטין משום תבשיל של עדשים שנאסר משום החומץ הניתן בו.

ומר, רב סבר, לא גזרינן אין לגזור משום כך.

אמר רב: תרי מיני שתיתאה, שני מינים של תבשיל העשוי מקמח קליות, שדר שלח ברזילי הגלעדי לדוד.

דכתיב [שמואל ב, יז כח] "משכב וספות וכלי יוצר חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי". ומכך שנכפל בפסוק פעמיים "קלי" אנו למידים ששלח לו משני מיני התבשיל.

ומוסיפה הגמרא בענין זה: והשתא הוא דקא מפקי צני צני לשוקי דנהרדעא עכשיו בזמן זה, שמוציאין סלים סלים מלאים בתבשיל זה, ולית דחייש ואין מי שחושש להא לדעת דאבוה דשמואל ולוי, אלא נוקטים כרב שהתיר.

שנינו במשנתנו: וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין מותרים בהנאה ואסורין באכילה.

אמר חזקיה: היתר הנאה זה, לא שנו אותו אלא בכבשין שדרכן לתת לתוכן יין, ואין ידוע אם דוקא לכבשין אלו שלפניו, אכן ניתן יין. ^[595] אבל באם ידוע ^[596] בודאי שניתן יין בכבשין אלו - אסור אפילו בהנאה. ^[597]

שואלת הגמרא: ומאי שנא במה שונים הכבשין הללו ממורייס שרוב העולם נותנים בו יין, והרי כאילו ידוע לנו שניתן יין במורייס דבכל אופן שרו התירוהו רבנן בהנאה?

ומתרצת: התם במורייס, ניתן בו היין רק כדי לעבורי זוהמא להעביר ממנו את זוהמת הדגים. ולא כדי למתקו. ואם כן בו תועלת מורגשת, והרי הוא כאילו נאבד ואינו. ^[598]

אולם הכא בכבשין, נותנים בהם יין למתוקי טעמא להמתיק טעמם. ומחמת תערובת זו - אסורין.

ורבי יוחנן חלק על חזקיה, ואמר: אפילו באופן שידוע שניתן יין בכבשין הללו נמי גם כן מותר בהנאה.

שואלת הגמרא: ולדעת רבי יוחנן, מאי שנא במה שונה הדבר ממורייס, שרוב העולם נותנים בו יין, ^[599] ולדעת רבי מאיר דאסיר בהנאה לפי שידוע שיש בו יין?

הנהו מוריקאי דעובד כוכבים מלקט ונקיט בשבתא וישראל נקיט בחד בשבתא אתו לקמיה דרבא שרא להו ואותביה רבינא ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך אתה בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו מעיקרא על מנת שיום השבת לעובד כוכבים ויום אחד בשבת לישראל שרי ואם באו לחשבון פי' שיאמר אחד לחבירו לקחת אתה בשבת כך וכך כספים ואני לא לקחתי בחול אלא פחות מרוק לי וכן אם אמר העובד כוכבים לישראל כעניין הזה אסור ואינו מותר אלא אם התנו מעיקרא מה שיזדמן בשבת הרי הוא לעובד כוכבים בין רב בין מעט וכן בחול לישראל.

איכסיף רבא לסוף איגלאי מילתא דהתנו מעיקרא הוו ושפיר שרא להו רבא.

רב גביהה מבי כתיל אמר שתלאי דערלה הוו עובד כוכבים אכל שני ערלה וישראל אכל שני דהיתירא כו'.

איבעיא להו אם התנו מעיקרא מותר סתמא מאי ולא איפשיטא ועבדי' ביה לחומרא דאיסורא דאורייתא היא:

ירושל' הא במקום שנהגו למכור מוכרין להן אפי' בית דירה ומשכירין להן אפילו בית דירה ר' בון בשם רבנן דתמן זאת אומרת שדה הנתונה על אם הדרך אסור להשכירה לעובד כוכבים מפני שנקראת על שמו ועובד כוכבים עושה בה מלאכה בשבתות וי"ט:

בתוספתא שאלו לר' יהושע מהו שילמד אדם את בנו חכמת יוונית אמר להן צאו וראו איזו שעה אינה לא מן היום ולא מן הלילה שהיום והלילה חייב בהגיון תורה שנא' והגית בו יומם ולילה. תוספתא לא יטייל ישראל עם שיירא בתרפות אפי' לצאת אפי' מקדים ואפי' מחשיך ואפי' מתיירא מפני ליסטים מפני רוח רעה חיה רעה שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים ר' אלעזר (בר) [בנו ש"ר] יוסי הגלילי אומר אם ראית רשע יוצא לדרך התרחק ממנו ג' ימים כי מלאכי חבלה יוצאין עמו שנא' הפקד עליו רשע ושטן יעמד על ימינו וכן אם ראית צדיק יוצא לדרך צא עמו כי מלאכי שלום עמו שנא' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:

הדרן עלך לפני אידיהן:

הא דאקשינן א"ה מאי אירייא מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' מפני ולפני עור. פי' רש"י ז"ל דכותי עושה מלאכה בחש"מ ואגופא דברייתא קאי ולא מחוור.
ואחרים פירשו (אח"כ) [אא"ב] דכותי נמי צאית ואריסותא לרשב"א אית ליה קסבר רשב"א דכותים גירי אריות ולא מפקדי וליכא משום ולפני עור אא"א דכותים לא צאית משום דאמר אנא גמירנא טפי אלמא מפקיד הילכך איכא נמי משום ולפני עור. וזה אינו כלום שאפילו כשתמצא לומר גירי אריות הם אינהו סברי דמפקדי וסברי דגמירי טפי מינן ולא צייתי.
ומדמקשה ותיפוק לי' משום ולפני עור במלאכה דחש"מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותימה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם אלא ש"מ חש"מ תורה היא. וה"נ אמרינן בהדיא בריש פ' מי שהפך ל"מ חש"מ דאיסור מלאכה דאורייתא וכו' ודקאמר התם [בירושלמי ב,ג] אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחש"מ וכו' יש לומר מפני שהחכמים הוסיפו עליהן הרבה ואותן היה מבקש להתיר הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה ומיהו אין בזה מן התורה לא לאו ולא מלקות כרע"ק דמפיק לה ממקראי קדש דאיסור עשה רמז לך הכתוב בו והיינו דאמרינן התם הל' מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור יש וכו'.
והר"מ הספרדי ז"ל סומך על הירושלמי שהזכרנו ולא כיון יפה ועוד מפורש בפ' אין דורשין מכלל דתרווייהו ס"ל חש"מ אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה וכדמוכחא שמעתא.

ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לבית החשבון אסור. פרש"י ז"ל דמלתא באנפי נפשה היא וה"ק אם לא אמר לו טול אתה חלקך בשבת אלא נטלו סתם ואח"כ באו לבית החשבון אסור ואע"ג שכבר נטל ורבותא קמ"ל טפי מרישא דאע"פ שכבר נטל אם באו לחשבון אסור.
והראב"ד ז"ל פי' דהתנו מעיקרא קאי כלומר אע"פ שהתנו אם אמרו אח"כ שיבואו לחשבון ותהא חלוקתן בשוה אסור סד"א הואיל והתנו מעיקרא כי עבדי בהתירא עבדי והשתא מתנה בעלמא הוא דקא יהבי להדדי קמ"ל דכיון דבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא.
מיהו האי פירושא לא מיסתגי לקמן דדייקינן אימא סיפא ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי ומאי קושיא אין סתמא שרי משום דהתנו מעיקרא היא אלא דאיכא לפרושי הא סתמא בלא חשבון ובלא תנאי שרי דאי סתמא אסור לשמועינן סתמא וכ"ש באו לחשבון אפילו אחר שהתנו אסור, ואין זה נכון.
ולדברי רש"י ז"ל טעמא דמסקנא דמהא ליכא למישמע מינה משום דילמא רישא דוקא דקתני דהתנו נוותר וסיפא אורחא דמילתא קתני שאם נטלו סתם סומכין על החשבון שבסוף אסור ודילמא סיפא דוקא ורישא אורחא דמילתא דמתני'.
וק"ל לראב"ד ז"ל הא דאיבעיא לן סתמא מאי ניפשוט מרישא דקתני לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת טעמא דא"ל הא סתמא שרי וניחא ליה דילמא איידי דבעי למתני סיפא ואם התנו מתחילה מותר תנא לא יאמר דרבותא קמ"ל אבל ה"ה דאסור.

חדא ועוד קאמר כו׳. ק״ל היכי שביק תנא טעם לפני עור דאוריתא ונקט אידך טעמא בהדיא דהוי מפני מראית העין בעלמא ומשמע דליכא איסורא אחרינא וי״ל משום דרוב כותיים צייתי במלאכה דחולו של מועד לפי שיש בה הרבה מקראות לדרוש שהוא מן התורה כדאיתא בחגיגה וגם קרוב הדבר אל הדעת אלא שיש מיעוט דלא צייתי כיון שאין הכתוב מפורש ואנן מעיקרא כי אמרינן כותי לא צייתי קס״ד דכל כותי לא ציית כלל ולהכי פרכי׳ אי הכי תיפוק לי משום לפני עור דבשלמא לדידי כותי נמי ציית ומהדרינן חדא ועוד קאמר חדא דלפני עור לכותי שהוא חשוד דלא ציית ולסתם כותי דציית ליכא משום עור דמעיקרא כשמכרנו לו סמכנו על הרוב דצייתי וכי לא ציית לנו אנסו ומיהו איכא משום שנקראת על שמו ונקט התנא הטעם שנוהג ברוב הכותיים וכי אמרינן לעיל כותי לא ציית הכי אמרינן דגוי ודאי ציית אבל כותי זימנין דלא ציית וזהו מה שלמד מכאן הר״מבן ז״ל דסוגיין מוכחא דאיסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא לכל שאין בו צורך המועד אלא דבר האבד שאלמלא כן הא ודאי פשיטא דלא ציית כלל ואית בה משום לפני עור וכבר הארכתי בזה במקומו בס״ד עיין שם.

ואם באו לחשבון אסור. פי׳ הר״אבד ז״ל דאהתנו מתחילה קאי דכיון דבאו לחשבון לא התנו אלא להערמה ואינו נכון דאם כן היכי דייקי מינה לקמן הא סתמא שרי דשאני מתני׳ דהתנו ואנן מבעיא לן בסתמא גמורה שלא התנו ולא באו לחשבון כלל לכך הנכון כמו שפר״שי דהכא בשלא התנו מתחילה.

הנהו שתילי דערלה הוו כו'. פירוש ובכי האי דכ״ע מותר ואם תאמר ומאי שנא והלא אסור להחליף פיחת של ערלה והכא נמי הוי כמחליף פר״שי ז״ל שכן דרך מקבלי קרקע שהעובד אותו יאכל פירותיו ועדין קשה שהרי יש לומר כי כשהניחו ישראל לגוי לעבוד ולאכול שני ערלה הוי כמחליף והנכון בעיני דכיון דפירות ערלה אסורין בהנאה לישראל לא נחית ישראל אדעתייהו כלל ומאי דיהב ליה כנגדם משאר השניה מתנה בעלמא הוא והוי כאותה שאמרו בירושלמי על מתניתין דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת לפי שאינן דמיהן מה שאין כן באידך דישראל אדעתא דפירות שבת נחת שילקטם בחול וכי נקיט גוי בשבת או איהו בחד בשבתא הוי כמחליף כנ״ל וקרוב לזה פירוש הר״ם הלוי ז״ל.

ישראל וגוי שהיו משותפים בקרקע הן שהוא שלהם הן שקבלוהו עליהם לעבודה ועבדוהו שניהם והגיע זמן פירותיה אסור לישראל שיאמר לגוי תהא שלך לקיטת שבת ומכרה לעצמך ותהא שלי לקיטת יום אחד כנגדו בחול ואמכרה לעצמי ואם עשה כן אף הוא אסור בכל חלק השבת וחולק עם הגוי חלק שנטל כנגדו שהרי מ"מ הגוי נעשה שלוחו ובא מכחו בחצי לקיטת שבת ואם התנו בתחלת העבודה בכך מותר שהרי כל שבת ושבת שלו הוא ובלבד שלא יבאו לחשבון אחר כך ר"ל שיקיפו בחשבונם לקיטת שבת ללקיטת שכנגדו ואם זו שוה מזו שיחזירו זה לזה שאם כן הרי הורו בתנאם שאינו אמתי אלא דרך הערמה ויש מפרשים התנו מתחלה כל שהתנו קודם השבת וכן עיקר לא התנו כלל וכן לא אמר ישראל לגוי ללקוט של שבת אלא כך עשו מאליהם לקט הגוי בשבת וישראל יום אחד בחול ולא באו לחשבון אף זה אסור מכיון שאין הגוי יורד בה בשבת מן הדין ומכח תנאי בכל הלקיטה נתערבו כל הפירות או הדמים אם נודע חלק שבת מסלקין אותה ואם לא נודע פי' גדולי המחברים שהגוי נוטל שביעית השכר והשאר חולקין בשוה היו משותפים בתנור הרי הוא כיוצא בזה ויש מקילין לומר שאף בלא התנו מסיקו הגוי בשבת וישראל כנגדו בחול שהתנור עקרו אחר ההיסק ולא נאמר כן אלא בשדה שהוא מושבח מחמת חרישת הגוי ומלאכתו בימות הפסח שהגוי אופה בו את החמץ יראה שהדבר תלוי בהתנו וכן שאומר ישראל לגוי קודם הפסח יהא שלך שבוע של פסח לגמרי הן הרבה הן מועט ואני אטול כנגדן אחר הפסח וכל שכן אם קדם ישראל לזכות בשבוע שלו קודם הפסח או אם מכר לו זכותו של אותו שבוע קודם הפסח וכן הורו רבני צרפת וכן הורו בישראל שיש לו מס על הגוי ככר בכל יום שאינו נוטל בפסח שאחר הפסח מותר ליטול את שבעד הפסח:

ישראל וגוי שהיה להם חצר משותף ורצו לעשות כותל באמצע יראה שאסור להניח לגוי לבנות שם בשבת אחר שמכריחו מן הדין לפרוע לו חצי ההוצאה ואם התנו מתחלה בנה אתה כך וכך ימים או חציו של כותל וכל כיוצא בזה יראה שהוא מותר ואע"פ שאין דרך בית באריסות וקבולת הואיל וידוע שהגוי שותף בו מכירים הם שלא בשליחות ישראל נעשה וכל שכן אם כולו של גוי וישראל שוכרה אלא שעליו להרחיק עד שיהא קרוב לאונס:

היו משותפים בבהמה יראה שבכל ענין אסור להניחה להשכירה בשבת ואם השכירה לגוי למשוי אסור לישראל ליטול כנגדו בחול ויראה שאין תנאי מועיל בה הואיל ומצוה על שביתת בהמה אלא שברכיבה יראה ששכרו מותר:

השתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה בחנות צריך להתנות תחלה להיות שכר שבת לגוי וכנגדו בחול לישראל הן רב הן מעט ואם לא התנו אסור לישראל ליטול בכל שבת שכר השבת ובשכנגדו ואם לא נודע פרשו גדולי המחברים שנוטל הגוי שביעית השכר ויש מתירין בזו מדמיון קבולת של כלים וכן מדמיון מעות כמו שיתבאר בסמוך:

הנותן מעות לגוי להתעסק אע"פ שהגוי יושב ונותן בהם בשבת פי' הגאונים שחולק עמו בשוה ואין חשש בדבר וכן פי' אף בסחורה להתיר אף בלא התנו ונתנו טעם לדבריהם לפי שמאחר שאין ריוח הסחורה תלוי בימים אין קפידא בשבת והרבה פעמים אדם מוכר בשעה אחת יותר מבכמה ימים:

ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות מותר להתנות ביניהם אף לאחר שלקחוה שיהיה הגוי עובד שני ערלה ואוכל הפירות ויעבוד ישראל כנגדן ויאכל שאין זה חלופי ערלה שכך הדרך עובד אדמה יאכל פריה ועוד שכל איסורי הנאה הואיל וכולו להם אין חלופיהן אסורים:

התבאר במסכת סנהדרין שאסור לעשות שותפות עמהם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בעבודה זרה והתורה אמרה לא ישמע על פיך:

הכותיים כבר ידעת שעשאום כגוים גמורים וא"כ הרי הם כגוים לכל דינים אלו ומ"מ ממה שנאמר עליהם בסוגיא זו בענין מלאכת המועד תיפוק לי משום לפני עור וכו' אנו למדין שדין לפני עור אף באיסורי סופרים נאמר ומאחר שהכותיים גרים הם וחייבים בכל מה שאנו חייבים וכן צריכים ליזהר בכל מה שאנו מוזהרים בו יש לחוש בהם לדין לפני עור שהרי מלאכת המועד מדברי סופרים שהרי לא נאמר בו שבתון כמו שביארנו בשני של חגיגה ומ"מ לחכמי הדורות ראיתי שלמדין מכאן שמלאכת המועד איסור תורה אע"פ שאין בה לא לאו ולא מלקות שאלמלא כן לא היינו חוששין ללפני עור ומביאין עוד ראיה ממה שאמרו בשני של מועד קטן חולו של מועד דאוריתא ואינה ראיה שלא נאמר בו אלא שממה שכתוב מקרא קדש עשאוה כעין תורה ולא תורה ממש וכדרך שנאמר בהלל הלל דראש חדש לאו דאוריתא הוא כאלו האחרים של תורה אחר שקבעוהו קבע גמור כשל תורה וכן בתלמוד המערב אמר ר' בון אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כלום אסור מלאכה במועד אלא שיהו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה הללו אוכלין ושותין והולכין ופוחזין ואלו היתה איסור תורה לא היה אומר כן ואע"פ שהם נדחקין בה שעל אותם דברים שהוסיפו חכמים באיסורן נאמר אין נראה כן שהרי מלאכה סתם אמרו אלא שבודאי דין לפני עור אף באיסורי סופרים נאמר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אין מעמידין בהמה וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר הותחל לבאר בדברים שאסור לנו להשתדל עמהם בענינם ולבאר בו החלק השני והוא בביאור דברים שלהם האסורין לנו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה ענינים הראשון להשלים ביאור החלק הראשון ולבאר הדברים שאנו צריכים להזהר שלא לעשותם עמהם השני לבאר דברים שלהם האסורים לנו בהנאה בלא שום תקון ובכלל זה החלק איזה יין נעשה יין נסך השלישי לבאר דברים שלהם האסורים לנו ויש להם תקון ובכלל זה החלק דין הכשר כלים של יין נסך הרביעי לבאר דברים שלהם האסורים לנו באכילה ומותרים בהנאה החמשי לבאר דברים שלהם המותרים לנו אף באכילה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר קצת חלק ענין הראשון והוא שאמר אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שהם חשודים על הרביעה וכבר בארנו שהם מוזהרים עליה ויש כאן משום לפני עור לא תתן מכשול ואפילו היתה לו בהמה אסור מפני שהוא חס על בהמתו אם בנקבה שלא תעקר ואם בזכר שלא יכחיש ורובע את של אחרים ומתוך כך אף במקום שהתירו למכור אסור ליחד וכבר התבאר שאף במקום שלא נחשדו על הרביעה נאמר כן שסתמן נעשו חשודים בבהמה שלנו ומ"מ כל מקום שידוע בודאי שאין נוהגין בכך אע"פ שהם עובדי האלילים מותר וכבר התבאר שדברים הללו נאמרו לאותם הזמנים שהיו אותם האומות מעובדי האלילים והיו מזוהמים במעשיהם ומכוערים במדותיהם כענין האמור בקצת כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' אבל שאר אמות שהם גדורים בדרכי הדתות ושהם נקיים מכעורים שבמדות הללו ואדרבה שמענישים עליהם אין ספק שאין לדברים הללו מקום להם כלל כמו שבארנו וכבר נכפל זה הרבה בדברינו כדי שלא תצטרך לכמה דחקים שאתה מוצא בחדושין ובתוספות ללא צורך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין מעמידין בהמה כו' מאי מיטב דמי מיטב ירושלמי ויאמר שאול מעמלקי הביאום אין למדין משאול דמר שמעון בן לקיש שאיל גרופיות של שקמה היה והא כתיב ויקן דוד את הגורן יקנה ולא הקרב. והא כתיב ויאמר אבנר לדויד י"י אלהיך ירצך. ירצך בתפילה. והכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אין את מקריב אבל לוקח את את תמימים ומקריב מה עבד לה ר' אליעזר ליקח את בדמים ומקריב:

בפרש"י בד"ה אע"ג דקבלוה יחד לכתחלה וא"ל כו' עכ"ל פי' דקבלוה יחד לכתחלה בסתם ואח"כ א"ל כו' וק"ל:

תוס' בד"ה ת"ש אם התנו כו' וא"ת לידוק מרישא וי"ל כו' משום דבעי כו' עכ"ל ופי' דמרישא איכא למידק דסתמא להיתירא דקתני לא יאמר כו' הא בסתמא דלא א"ל שרי ואהא תירצו די"ל דמרישא ליכא למידק דסתמא להיתרא משום דאיכא למימר דלא קתני האי לישנא דלא יאמר כו' אלא משום סיפא דואם התנו כו' שאע"פ שהתנה לו בפי' טול שבת נגד חול שרי דאי לא הוה קתני אלא ואם התנו כו' בלחוד לא הוה שרינן אלא בשלא התנה לו בפירוש טול שבת נגד חול אלא שא"ל מתחלה טול ימים נגד ימים ומבליע לעובד כוכבים השבת בחלקו וליכא לאקשויי מאי קא דייק אם התנו מותר הא סתמא אסור אימא דקתני אם התנו דאפילו בפירוש שרי די"ל דמ"מ הוה ליה למתני סתמא דשרי ומכ"ש אם התנו אפילו בפירוש וכצ"ל לקמן שכתבו דודאי אם התנו מותר אפילו בבאו לחשבון וסתמא דשרי הוה רבותא טפי מאם התנו בכל ענין וק"ל:

תוס' בד"ה אין מעמידין כו' דהא לא קם האי כו' ובתרי מסכתי לכ"ע אין סדר עכ"ל ק"ק לל"ל דכ"ע אין סדר א"נ דיש סדר הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת סתמא הכא בסדר נזיקין במסכת ע"ז ומחלוקת אח"כ בסדר טהרות במסכת פרה ודו"ק:

ד"ה אי הכי ת"ל וכו' ופירש הר"ר אלחנן בשלמא א"א דכותי נקט לרבותא וה"ה עובד כוכבים וכו' פירושו תמוה דאי הוה סלקא אדעתיה דאע"ג דקתני כותי הוה ה"ה עובד כוכבים א"כ מה פריך לעיל אבל עובד כוכבים מאי שרי וכו' הא אמרת דה"ה עובד כוכבים וכבר הארכתי בזה בישיבה ותירצתי הכל באופן נאות יותר מפי' זה:

ד"ה ת"ש וכו' וא"ת לידוק מרישא וכו' ר"ל מרישא דקתני לא יאמר טול אתה וכו' דמשמע הא סתמא מותר:

בא"ד אלא משום דבעי וכו' אע"פ שהתנה לו כך בפירוש נ"ל שהספר חסר וצ"ל וי"ל דאיכא למימר דה"ה סתמא אלא משום דבעי למתני סיפא וכו' אע"פ שאמר לו כך בפי' וק"ל:

אין מעמידין פרק שני :

רש"י ד"ה ואם באו. כלומר אם קבלוה סתם ועשו סתם שנטל העובד כוכבים כו'. כצ"ל וכ"ה בהר"ן:

תד"ה תיפוק. דשדריה ר"מ כו'. כצ"ל:

בא"ד כדפי' ר"ת במו"ק. בהגהות הגרי"פ ג"כ ט"ס וצ"ל בחגיגה:

תד"ה אין (בסופו). ובתרי מסכתי לכ"ע אין סדר. עי' מהרש"א ועמש"כ בישוב דבריהם במ"ר פ' נשא פי"ג אות ל"ב במ"ק:

גמ' איכסיף. גיטין עז ע"ב ב"מ צז ע"א:

שם לא היו דברים מעולם. עירובין מ ע"א ועיין תוספות יבמות לה ע"ב ד"ה דכ"ע. נדה כד ע"א תוס' ד"ה אר"פ. ב"ב קנד ע"ב תד"ה ברם. בכורות ד ע"ב תד"ה אלא:

אריסותא לר''ש בן אלעזר לית ליה. והאי דנקט כותי דמשמע הא עובד כוכבים שרי לאו טעמא משום אריסותא אלא משום דאמרינן ליה לא תעשה בה מלאכה בשבת וציית: אי הכי. דכותי יעשה בה מלאכה בחולו של מועד: מאי איריא. דקתני גבי כותי מפני שנקראת על שמו: תיפוק ליה. דבלא חשד נמי איכא משום לפני עור וכותי גר הוא ומצווה על המצות כישראל ולא דמי לעובד כוכבים העושה מלאכה בשבת שהעובדי כוכבים לא הוזהרו עליה: מוריקאי. זורעי גנות כרכום: נקיט בשבתא. לחרוש לזרוע ולקצור: שקיבלו. שדה באריסותן מבעה''ב ומשקיבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד: לא יאמר ישראל. טול אתה חלקך בשבת לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו: ואם התנו מתחילה. קודם שהוטלה עליו: מותר. דהא לא קיבל עליה ישראל עבודה דשבת ואין העובד כוכבים שלוחו: ואם באו לחשבון. לאו אהתנו מתחלה קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא כלומר אם קיבלו סתם ועשו סתם ועייל העובד כוכבים בשבת וישראל בחול ולא צווהו ישראל ובאו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול: אסור. דשכר שבת הוא נוטל דגלי דעתו דעובד כוכבים שלוחו היה: רב גביהה מבי כתיל אמר. לאו הכי הוה עובדא: אלא שתילי דערלה הוה. ישראל ועובד כוכבים קיבלו שדה בשותפות ונוטעה ויטלו החצי בין שניהם ונתעסק עובד כוכבים כל צרכו שני ערלה ואכלן וישראל קבל ג' שנים אחרות כנגדן ואכלן: שרא להו. דהיתר גמור הוה דהא אע''ג דקיבלוה יחד לכתחילה ואמר לו ישראל היה אתה עובד בג' שנים הללו ואני ג' אחריהם אין כאן איסור שליחות דהא ישראל נמי שרי לעובדה ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדן ונמצא נהנה מפירות ערלה שמכרן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל: והא אותביה רבינא. וא''כ מאי תיובתא גבי שבת איסור שליחות במלאכה מה שאין כן בערלה: לסיועי סייעיה. מדקתני התנו לכתחילה מותר אלמא כי ליכא איסור שליחות דמלאכה שרי ואע''ג דמטיא הנאה לישראל וה''ה לערלה: סתמא מאי. שקיבלו סתם ועשו סתם עובד כוכבים בשבת וישראל בחד בשבת ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת: אם באו לחשבון. הזכיר לו ישראל של שבת באותה חלוקה וגלי דעתיה דשלוחיה הוא: הא סתמא. דאף בשעת חלוקה סתם מותר: מתני' אין מעמידין בהמה בפונדקאות. שעושין להתאכסן עוברי דרכים שם ומעלים שכר לבעלים: שחשודין על הרביעה. ובני נח נאסרו בה דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד יצאו בהמה חיה ועוף ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול: גמ'

אי הכי תיפוק ליה משום לפני עור. הקשה הר''י אמאי קאמר א''ה דאמלתי' דר''ש בן אלעזר גופיה היה יכול להקשות תיפוק ליה משום לפני עור ופי' הר''ר אלחנן בשלמא אי אמרת דכותי נקט לרבותא וה''ה עובד כוכבים ניחא דנקט טעמא דנקראת על שמו דשייך בתרוייהו אלא אי אמרת דנקט כותי דוקא א''כ תיפוק ליה משום לפני עור: תיפוק ליה משום לפני עור. אליבא דרשב''א פריך דאית ליה כותים גרי אמת הן בפ''ק דחולין (דף ו.) גבי ההיא דר''ש דשדריה לר''מ למזבן חמרא מבי כותאי ומכאן יש להביא ראיה למה שפירש ר''ת דשייך למימר לפני עור אף במידי דלית ביה איסורא אלא דרבנן דהא מלאכה דח''ה אינה אסורה אלא מדרבנן כדפירש ר''ת (במו''ק (דף ב)) וראיה נמי מדלעיל (דף טו:) דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים אע''ג דליכא איסורא אלא דרבנן אבל הר''ר אלחנן הקשה לפר''ת שפירש דמלאכה דח''ה אינה אסורה מן התורה מדאמר בפ' מי שהפך (מ''ק דף יא:) פתח באבל וסיים בחול המועד לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דאסור דרבנן אלא אפילו ח''ה דאסור דאורייתא כו' ומפר''ת דקרי ליה דאורייתא לפי שיש לה אסמכתא מן התורה בפ''ק דחגיגה (דף יח.) לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא אלא מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל א''נ ח''ה יש לו עיקר מן התורה דאיכא למיגזר אטו י''ט: חדא משום לפני עור. נראה דמהאי טעמא נמי להיות אסור כשקבל שדה בשותפות: לא יאמר לו ישראל לעובד כוכבים כו'. מעשה כך היה בימי רבינו תם שגבה ישראל אחד בחובו תנור אחד מעובד כוכבים והיה לו לאופה המסיק התנור חלקו בתנור והיה לו ליהודי ליטול כך וכך ימים בחלקו ולאופה כמו כן כך וכך ולא התנו מתחלה זה לזה טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול והיה ר''י ר''ל דמותר דלא דמי לשדה דהכא דגבי שדה חלק הישראל משביח אף בחול במה שהעובד כוכבים טורח בו בשבת אבל בתנור אינו משביח כלל במה שהעובד כוכבים עושה בו בשבת וזה בחול ואף בלא התנו מתחלה ולא הודה ר''ת לזה ונראה לו דאין לחלק בין תנור לשדה דאע''פ שאינו משביח במלאכה בשבת מ''מ הוי כאילו מעמיד פועל בידים ונראה להר''ר אלחנן דבתנור אפי' התנו מתחלה לא יועיל כיון שכל התנור של ישראל הוא וה''ל כמשכיר תנורו בשבת ואומר לעובד כוכבים טול שכר תנורי בשבת כשתסיקנו לי בחול ולא דמי לישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות שיש לעובד כוכבים חלק בגוף הקרקע וגם ר''י חזר בו והביא ראיה לדברי ר''ת דאין חילוק בין תנור לשדה דהא מרחץ כתנור דמי ובתוספתא דמסכת דמאי [פ''ו] תניא ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה ומרחץ בשותפות לא יאמר לו ישראל לעובד כוכבים כו' קצרו של דבר בין כרם בין שדה בין מרחץ או תנור אם לקחו ישראל ועובד כוכבים בשותפות אסור לומר טול אתה חלקך כו' אלא אם כן התנו מתחלה קודם שלקחוהו שאין לישראל בשבת שום חלק וגם ר''ת באותו מעשה דתנור צוה לקבל החוב מן העובד כוכבים ולחזור ולהלוות ולהתנות מתחלה מיהו היכא שלקחו הישראל במשכון נראה שא''צ להתנות כלום כיון שהוא ברשות העובד כוכבים ושכר התנור הוא לישראל מרבית שהעובד כוכבים נותן לו ואין הישראל קונה חלק בתנור דדוקא נקט לקחו. העתק מלשון רבינו יהודה: ת''ש אם התנו מתחלה מותר הא סתמא אסור. וא''ת לידוק מרישא וי''ל דאיכא למימר דה''ה סתמא אלא משום דבעי למיתני סיפא ואם התנו מתחלה מותר אף על פי שהתנה לו כך בפירוש: ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי. וא''ת לימא דה''ק אם באו לחשבון אסור אפי' התנו מתחלה וי''ל דס''ל דודאי אם התנו מתחילה מותר בכל ענין: מתני' אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים. ותניא בגמ' אין מוסרין בהמה לרועה שלהם ויש ליתן טעם על מה אנו סומכין לייחד בהמותינו עמהם ואף אנו מוסרין בהמותינו לרועה שלהם ואין לומר כדאמר רב לעיל בפ''ק (דף יד:) מקום שהתירו למכור התירו ליחד דהא לא קם האי מילתא דאף רב הדר ביה אלא אומר ר''ת דסמכינן אהא דמשני ר' פדת בגמ' (דף כג.) דמוקי מתני' כר''א דחייש לרביעה וברייתא דלוקחין מהן בהמה לקרבן דלא חיישי לרביעה כרבנן ואנן קיימין כרבנן ואע''ג דרבינא שהיה סוף הוראה פליג עליה ושני שנויא אחרינא מ''מ נראין דברי ר' פדת עיקר חדא מדהקדים דברי רבינא לדבריו דהא רבי פדת קודם לרבינא ימים רבים שהיה בנו של ר''א כדאמרינן בפ''ק דברכות (דף יא:) וכן אורי לי' ר''א לר' פדת בריה וגם היה חברו של ר' זירא כדאמר בפ''ק דנדה (דף ח.) א''ר זירא לר' פדת חזי דמינך ומאבוך קשריתו קטפא לעלמא ואותו ר''א אביו הי' תלמידו של ר' יוחנן ועוד דבשל סופרים קי''ל דהלך אחר המיקל ואע''ג דסתם מתני' דאין מעמידין מתוקמא כר''א מ''מ לית הלכתא כוותיה כיון שיש מחלוקת במסכת פרה (פ''ב מ''א) ובתרי מסכתי לכ''ע אין סדר: