עבודה זרה כג ע"א

דף כג - א

חוזרת הגמרא ליישב את הסתירה שהוקשתה לעיל, בין משנתנו האוסרת לייחד בהמה עם גוי, לבין הברייתא המתירה לקנות מן הגוי בהמה לקרבן:

רבינא אמר: לא קשיא סתירה זו.

הא, דברי משנתנו לכתחלה נאמרו. שאין לייחד בהמה עם הגוי מחמת חשש הרביעה.

ואילו הא, דברי הברייתא, שלוקחים מהם בהמה לקרבן - דיעבד. ^[29] כלומר אחר שכבר היתה ברשות הגוי, אין לחשוש שמא נרבעה.

ודנה הגמרא: ומנא תימרא מנין לומר דשאני בדבר זה בין לכתחלה בין לדיעבד, שלכתחילה חושדין, ואילו בדיעבד נעלם החשד?!

ומבארת הגמרא: דתנן, שנינו במשנתנו: לא תתייחד אשה עמהם עם הגויים, מפני שחשודין על העריות. ^[30]

ורמינהו, וקשה, שהרי במקום אחר [משנה כתובות כו ב] נאמר: האשה יהודיה שנחבשה נשבתה בידי עובדי כוכבים, דינה כך: אם נאסרה ונשבתה על ידי חוב ממון שהיתה חייבת, ומחמת כן אסרוה, מותרת לבע לה.

ואילו אם נאסרה על ידי שהתחייבה בדיני נפשות ^[31] [מיתה], אסורה לבעלה!

וקשה, מדוע אם נאסרה על ידי חוב ממון, מותרת לבעלה. והרי אנו רואים במשנתנו, כי אין מייחדין את האשה עם גויים מחשש איסור?

ולומדת מכך הגמרא: אלא לאו, שמע מינה למידים אנו מכך, דשאני לן ישנו חילוק בין לכתחלה לדיעבד. ^[32] במשנתנו נאמר הדין שאין לייחד את האשה עם הגוי לכתחילה. ואילו במשנה בכתובות, מבואר הדין שאם כבר נאסרה האשה על ידי חוב ממון, מותרת בדיעבד!

ומוכח, שישנו חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד. שאף אם לכתחילה חוששין, הרי שבדיעבד אין מתייחסין לחשש, ואין אוסרין מחמתו.

ודוחה הגמרא: ממאי? מנין שאכן ההבדל בין ההלכות הסותרות במשניות הללו, הוא משום שבדיעבד מותר,

דלמא יתכן שלעולם אימא לך, אפילו דיעבד נמי לא הותר. והכא הסיבה שהאשה הנשבית על עניני ממון מותרת - היינו טעמא הטעם הוא, דהגוי מתיירא משום הפסד ממונו. וחושש הוא שאם יבעלנה, לא ירצה בעלה לפדותה ולשלם את הממון שחייבת. ולכן אינו בא עליה, לפי שחושש להפסיד חובו. ^[33] אולם כאשר אין את הסיבה הזו, אכן חוששין שמא האשה נבעלה במאסר, ואסורה לבעלה!

ומוכיחה זאת הגמרא: תדע שטעם ההיתר הוא רק משום שהגוי חושש להפסד ממונו, דקתני סיפא נאמר בסוף משנה זו:

אם נחבשה האשה על ידי נפשות, שכבר ממילא נתחייבה מיתה, והגוי נוהג בה מנהג הפקר, חוששין אנו שמא נבעלה ברצון ^[34] לאחד מן הגויים הנמצאים עימה - ואסורה לבעלה! ^[35] ומוכח, שכאשר אין לגוי כל מניעה מלבוא עליה - בא עליה. וממילא אסורה אף בדיעבד, ^[36]

ותו לא מידי הוכחה זו ברורה היא, ואין להקשות עליה! ^[37]

[מביאה הגמרא תירוץ נוסף לסתירה בין משנתנו האוסרת לייחד בהמה עם הגוי, לדברי התוספתא שלוקחים מהם בהמה לקרבן].

רבי פדת אמר: לא קשיא הסתירה בין דין משנתנו לדין התוספתא. הא, אחד מהם הוא לדעת רבי אליעזר, והא אחד מהם, הוא לדעת רבנן במשנה להלן.

דתנן גבי פרת חטאת [פרה אדומה] רבי אליעזר אומר: פרה אדומה אינה נקחת לא קונים אותה מן העובדי כוכבים.

וחכמים מתירין לקנותה מידי עובדי כוכבים.

ומבארת הגמרא: מאי לאו, בהא בדבר זה קמיפלגי חלוקים הם.

דרבי אליעזר סבר: חיישינן לרביעה. כלומר לרביעת הפרה על ידי הגוי. ומשום כך לא קונים פרה אדומה מידיו.

ורבנן המתירין לקנות פרה מן הגוי סברי - לא חיישינן לרביעה, ואין כל מניעה לקנותה מידי עובד כוכבים.

ודוחה הגמרא: ממאי, מנין שאכן זו מחלוקתם?

דלמא יתכן דכולי עלמא, רבנן ואף רבי אליעזר, לא חיישינן לרביעה. והכא היינו טעמא דרבי אליעזר, הסיבה שאוסר רבי אליעזר, היא כדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: הניח עליהן על הפרה עודה ^[38] של שקין, ערימה של שקים ריקים קשורים יחד ^[39] - פסלה! ^[40]

לפי שנאמר בפרה אדומה [במדבר יט ב] "אשר לא עלה עליה עול". וכיון שעלה עליה עול זה - פסולה. ^[41]

ואילו בעגלה ערופה אינה נפסלת אלא עד שתמשוך בה. כלומר, שתלך ^[42] ותמשוך את העול. שנאמר [דברים כא ג] "ואשר לא משכה בעול". וכיון שמשכה בעול - פסולה.

ומעתה מתבארת מחלוקתם: מר, רבי אליעזר סבר חיישינן שמא עלה עליה עול, ומשום כך אין לוקחין מהם את הפרה. ומר, רבנן סבר [סברו] - לא חיישינן שמא עלה עליה עול. ומשום כך, לוקחין מהם. ^[43] ואם כן, אין הכרח שרבי אליעזר חושש לרביעה. והסיבה שאוסר לקחת פרה אדומה מן הגוי, קיימת רק בפרה אדומה, שחוששין בה שעלה עליה עול, אולם בשאר קרבנות שלא נאמר בהם דין זה, מודה רבי אליעזר שאכן לוקחין מן הגויים.

ודוחה זאת הגמרא: לא סלקא דעתך, לא יעלה על הדעת לומר שחוששין שהעלה עליה עול.

כי משום ניחא פורתא, נוחות מועטת שיש לו בהעלאת ה"עודה" על הבהמה - לא מפסיד טובא. לא יפסיד הוא את הממון הרב שנותנים עבור פרה אדומה, שהרי על ידי העלאת העודא על הבהמה, פוסלה.

ואם כן, ודאי לא מטעם זה אוסר רבי אליעזר לקחת פרה מן הגויים, וודאי שהסיבה היא משום שחושש הוא לרביעה.

אולם גם חשש זה אינו מתקבל. משום שהכי נמי לימא, גם כאן נאמר שמשום הנאה פורתא שיש לגוי ברביעת הבהמה, לא מפסיד טובא!

ומתרצת הגמרא: התם לגבי חשש רביעה - יצרו תוקפו. ^[44] ולכן, אף שלא מסתבר שמשום הנאה רגעית יפסיד דמים מרובים, מכל מקום כאשר יצר עריות תוקפו, אינו מחשב את ההפסד הנובע מכך!

ולכן, משום חשש רביעה, אוסר רבי אליעזר לקחת בהמה מן הגויים. וחכמים, אינם חוששים לכך.

אולם עדיין אין להכריח שבכך נחלקו רבי אליעזר וחכמים. כיון שישנה עוד אפשרות בביאור מחלוקתם:

ודלמא יתכן דכולי עלמא הן לדעת חכמים והן לדעת רבי אליעזר, לא חיישינן לרביעה, והכא, היינו טעמא דרבי אליעזר, כדתני כפי ששנה שילא.

דתני שילא: מאי טעמא דרבי אליעזר האוסר להביא פרה אדומה שנקנתה מן הגויים?

נאמר [במדבר יט ב] "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה", ודורשים זאת כך: בני ישראל יקחו - ואין העובדי כוכבים יקחו [ביאור תיבת "יקחו" כאילו נאמר "יקיחו", דהיינו ימכרו ^[45]]. כלומר, שיש לציבור לקנות את הפרה האדומה מבני ישראל דוקא, ולא מן העכו"ם.

ומשום דרשא זו, סובר רבי אליעזר שאין לוקחים פרה מן הגוי.

ודוחה זאת הגמרא: לא סלקא דעתך! לא יתכן לפרש כך את דברי רבי אליעזר. דהרי קתני סיפא כתוב בסופה של הברייתא: וכן היה רבי אליעזר פוסל את הבהמות הנקנות מן הגויים, בכל הקרבנות כולן. ולא רק לענין פרה אדומה.

ואי סלקא דעתך, אילו אכן היתה הסיבה שפוסל רבי אליעזר פרה הבאה מן הגויים, כדתני שילא ^[46] מן הטעם שדורש שילא, - הרי שדבר זה לא יתכן. כיון שבשלמא פרה, כתיב בה קיחה. ואם כן, בפרה ישנו דין מיוחד האוסר ליקח מן הגויים.

אלא כולהו, כל הקרבנות האחרים, אותם אוסר רבי אליעזר לקחת מן הגויים [כמבואר בסופה של הברייתא], וכי קיחה כתיב בהו באותם קרבנות?!

אלא, מתוך כך שאוסר רבי אליעזר את בהמות הגויים בכל הקרבנות, מוכח שאין טעמו כדברי שילא.

ואם כן, שוב יש להבין את מחלוקת רבנן ורבי אליעזר האם אפשר לקנות פרה מן הגויים.

וחוזרת הגמרא לביאור הקודם, שרבי אליעזר אוסר משום חשש רביעה: ודלמא, יתכן, שעד כאן לא פליגי לא נחלקו רבנן עליה דרבי אליעזר בשאלה האם חוששין לרביעה,

וערבי אחד קנה ירך מן השוק חקק בה כדי רביעה רבעה צלאה ואכלה ופריק רבינא לא קשיא מתני' לכתחילה אין מעמידין הא דאי עבד והעמיד לוקחין ואין חוששין דלמא רבעה מדתנן לא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות.

ותנינן האשה שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה מאי לאו לכתחילה לא תתיחד ואם נתיחדה דיעבד אין חוששין לה. ודחינן לה שאני הכא דמתיירא לבוא עליה משום הפסד ממונו. תדע שהוא כך דקתני סיפא נחבשה על ידי נפשות אסורה לבעלה כיון דאין לו ממון עליה ודאי בא עליה. ר' פדת משני מתני' ר' אליעזר היא דאסר והא דתני לוקחין רבנן דשרו. דתנן בפרה בפ' שני גבי פרת חטאת ר' אליעזר אומר אינה ניקחת מן העובדי כוכבים וחכמים מכשירין. ודחינן ודילמא ר' אליעזר ורבנן לאו משום דחיישי לרביעה אלא דכ"ע לא חיישי לרביעה דיעבד כרבינא ואין חשודין בפרה אלא משום מלאכה כדרב דאמר הניח עליה בפרה אדומה עודה של שקאין פסולה. פי' עודה חבק מצוייר של עדיים שאוגדין אותה בבהמה ודומה לעול שפוסל את הפרה.

ר' אליעזר חייש ורבנן לא חיישי (ובעגלה) [ובפרה] כתיב אשר לא עלה עליה עול משעה שהעלה עליה פסלה. ובעגלה כתיב אשר משכה בעול. ואמרינן בפרה מאי טעמייהו דרבנן דלא חיישי משום עודה של שקאין. דמשום ניחא פורתא לא מפסיד טובא. דאמר דלמא מרגשי ישראל ולא זבני לה הכא נמי בשאר בהמות נימא משום הנאת רביעה לא מפסיד טובא ואפילו לכתחלה ליכשרו. ודחינן גבי רביעה יצרו תקפו. והדרינן לטעמא אחריתי ודלמא כולי עלמא לא חיישי לרביעה כלל. ור' אליעזר בר שילא דתני מאי טעמא דר' אליעזר דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה מישראל יקחו ולא מן העובדי כוכבים.

ודחינן לא ס"ד דתנינן וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות. וכי כל קרבנות מי כתיבא בהו קיחה.

ודלמא לא פליגי רבנן על ר' אליעזר אלא בפרה בלבד הואיל ודמיה יקרין.

פרק שני אין מעמידין.
גמרא רבינא אמר הא לכתחילה הא דיעבד פי׳ דאע״ג דתנן לוקחין מהן בהמ׳ לקרבן דהוי לכתחילה אנן הכי קאמרינן דלכתחלה כעין משנתי׳ חיישינן שמא ירבע אבל בדיעבד למה שכבר עמד ברשותם לא חיישינן שמא רבע ומוקמינן לה לבהמה החזקתה והיינו דקתני לוקחין מהן בהמה לקרבן כלומר ואין חוששין שמא כבר רבעה ואעפ״י שהוא לדידן לכתחילה וכן פר״שי ז״ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בגטין שמא ימות חיישינן שמת לא חישינן והיינו דמדמינן לה לההיא דתנן לא תתיחד אשה עמהן דחיישינן לביאה להכא ואלו בדיעבד תנן האשה שנכבשה על ידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה ולא חיישינן שמא נבעלה מכבר ומתירין אותה לבעלה מטעם זה אפי׳ לכתחילה ולהאי סברא אף על גב דקתני אין מעמידין אם העמיד בשדה לקרבן ואפי׳ בבהמה דידן.

על ידי ממון מותרת לבעלה. פי׳ ואפי׳ לבעלה כהן דאמרינן לא נבעלה והכי מוכחא סוגין בהדיא דאי לבעלה ישראל דוקא ומפני שנבעלה באונס מה ראיה מכאן לדברי רבינא לומר דבדיעבד לא חיישי׳ שמא נרבעה אלא ודאי כדאמרן וכן פרש״י ז״ל כאן ומיהו סופא דקתני על ידי נפשות אסורה לבעלה פר״שי אפי׳ לבעלה ישראל דכיון דעל ידי נפשות היא נתרצתה לו להציל עצמה ואינו נכון שאין לך על ידי נפשות יותר משבויה שהיא מותרת לבעלה ישראל כדתנן התם אם תשתבאי אפרוקינך ואותביניך לי לאינתו וכדאיתא בכמה דוכתי ועוד דמההיא דנשי דגנבי גנבי שבאותו פרק מוכח להדיא שחזקת בנות ישראל כושר שאינן נבעלות ברצון עד שנראה בה דברים הנדרין אבל הנדון דכל הא׳ מהני באשת כהן היא ומשום דכל ההוא פרקא מיירי בנשי כהנים נקט סתם האשה שנחבשה.

ודילמא שאני התם דמשום הפסד מירתת. פי׳ דלעולם לא שאני לן בהאי ענינא בין לכתחילה לדיעבד וכל היכא דאמו׳ ר׳ לא תתיחד אם נתיחדה אסורה והיינו היכ׳ דליכא לגוי הפסד ממון אבל היכא דאיכא הפסד ממון שריא ואפילו לכתחילה שריא להתיחד ותדע דלא שריא מטעם דיעבד דהא קתני סיפא על ידי נפשות אסורות דאלמא כל היכא דליכא הפסד ממון אסורה ואם תאמר ואדמסתייע רבינא מרישא דעל ידי ממון לותיב לנפשיה מסיפא דעל ידי נפשות ויש לומר דאיהו סבר דעל ידי נפשות מילתא אחריתי היא שריא דמכורה לו ובממונו ובמה שהוא כממונו לית לן שום חזקה למישרי בדיעבד ואנן דומיא דלא תתיחד אשה עמהן איירי דלא הויא ממונו של גוי ואף על גב דבהמתו הוא ולא חיישינן אין יצרו אדוק בה כל כך אי חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אף על גב דרבינא לית ליה ההוא טעמא לגמריה כדאמר רב עמרם לעיל מכל מקום קצת סיוע יש לו בו להתיר בו יותר מבאשה וכי לנו שנדמה אשה על ידי ממון לבהמתו כנ״ל.

ותו לא מידי. פי׳ לעולם לא שרי לן בין לכתחלה לדיעבד וטעמא דאמרינן דשאני הכא דאיכא הפסד ממון טעמא תירוצא הוא ולפי זה אשת כהן שנתיחדה עם הגוי ואין לו בה הפסד ממון הרי היא אסורה לבעלה לדין התלמוד ומיהו בזמן הזה מותרת דהא אית להו אימת מלכות דחמיר להו טפי מהפסד ממון ולא אסר התלמוד אלא בשאין לו בה חשש הפחד והן פירש בשם ר״י ז״ל.

משום הנאה פורתא לא מפסיד טובא. ואם תאמר אם כן עלה עליה זכר למה פסולה יש לומר דשאני התם דחזינן ודאי שעלה בפניה ולא מיחה בה ולא עוד לא שאם אתה מכשירה לו אף הוא יהא ניחא ליה כיון דלית ליה פסידא והרי היא פסולה ואם תאמר ופרה מעוברת למה כשרה מי גרעה מהיכא דעלה עליה זכר ואילו אנן לא פסלינן אלא בנרבעה ומשום איסור רביעה ויש לומר דהתם כיון דספקא הוא תלינן דמסתמא שלא בפניו נתעברה וכל היכא דלא ניחא ליה בשעת מעשה לא נפסלה בהכי דאנן דרשינן גבי עגלה ערופה דכתיב בה עבד דקרינן בה עובד דומיא דעבד כדדרשינן גבי כי יותן מים על זרע וכדפרישנא בבבא מציעא בס״ד.

התם יצרו תוקפו. פי׳ ולית ליה לרבי פדת טעמא דגוי חס על בהמתו שלא תעקר אי נמי דהתם ידע בדנפשיה דמפסיד לה ודאי ואין יצרו תוקפו אבל הכא הוא סבור שלא יודע הדבר ואינו חש לכבוש את יצרו.

לא ס״ד דקתני כו׳. פי׳ ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הויא סיפא במתני׳ היכי טעו שילא ואידך אמוראי אלא ודאי כדאמרן והכי מוכח לקמן דאמרי׳ פתח חד מינייהו ואמר וכן היה רבי אליעזר אומר פוסל אלמא מילתא דחדוש הוא דאמרינן ולאו מתני היא ואם תאמר ולעיל דנקטינן טעמא דרבי אליעזר משום חששה דהניח עליה עורה של שקין היכי לא פרכינן עליה מהך דפוסל בשאר קרבנות יש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא לך למיפרך עלה מסברא והכא דלית ליה פירכא אחריתי פרכינן מיהא ודכוותא בתלמודא.

אשה לא תתיחד עם הגוים מפני שחשודים על העריות ומ"מ בדיעבד אין חוששין לה לפסלה:

האשה שנחבשה בידי גוים אם בסבת ממון נחבשה כגון שלותה היא או בעלה ונתמשכנה על הלואה זו הרי אימת הגוי על הפסד מעותיו ומותרת אף לכהן שאין חוששין שנבעלה כלל אפילו באונס ואם על עסקי נפשות נחבשה אפילו נתנה לפדיון אסורה לכהונה שמאחר שאין כאן הפסד ממון אינו נמנע מלבא עליה באונס הא ברצון מיהא אין לחוש ושלא כדברי גדולי הרבנים ואם היתה נשואה אם אשת ישראל היא מותרת ואם אשת כהן אסורה הואיל ועל עסקי נפשות נתפשה והוא הדין לכל כהן משום זונה והתבאר בכתבות כ"ו ב' שלא נאמר כן אלא בזמן שיד ישראל תקפה על הגוים אבל אם יד הגוים תקפה אין אימת מעות עליהם ואף על ידי ממון אסורה לכהונה אפילו היתה פנויה משום זונה ואם היא אשת כהן אסורה הואיל ועל עסקי נפשות נתפשה אא"כ העיד עליה אחד או שלא נודע שהיתה שבויה אלא על פיה כמו שיתבאר במקומו ובאשת ישראל מותרת שהרי יש כאן שתי ספקות שמא לא נבעלה ואם נבעלה שמא באונס היה וגדולי הרבנים מחמירין בה ואין דבריהם נראין לענין פסק יראה לי שלא נאמרו הדברים אלא שנחבשה בידי לסטים אבל בערכאות שלהם אף על עסקי נפשות ואף בזמן שידם תקפה מותרת בכל ענין אימת ערכאות על הכל ושמירת כל הנחבשים על המלכות מוטלת וכבר ביארנוה בשני של כתבות:

פרת חטאת אע"פ שאינה קדשי מזבח הואיל וקרויה חטאת פסולה בכל מום שקדשי מזבח נפסלין בו וכן יוצא דופן ואתנן ומחיר וטרפה ורבועה ומוקצה ונעבד פוסלין בה ומותר ללקחה מן הגוים שהרי אף בשאר קרבנות עושין כן כמו שביארנו למעלה כל שכן בזו שאינו רוצה להכניס עצמו בספק הפסד דמים יקרים:

עלה עליה עול או שום משוי אפילו כריכת השקים פסולה ובעגלה ערופה אינו פוסל עד שתמשוך ותלך באותו משוי טפח ממקום למקום שנאמר אשר לא משכה בעול:

פרה שבא עליה זכר אפילו שלא בדרך עול כגון שבא עליה דרך ספסלים פי' בתלמוד המערב שהיא פסולה ואין צריך לומר אם בא עליה דרך עול שאע"פ שכל שהוא להנאתה אינה עול כמו שאמרו פירס טליתו עליה לצרכו פסולה לצרכה כשרה בזו תחלת עלייתו עול הוא אצלה מעתה אין אתה צריך לומר במעוברת שהיא פסולה וכבר ביארנו מענין זה בשני של פסחים:

אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים כו' [האשה שנחבש' בידי] עע"ז ע"י נפשו' אסורה לבעל' פירש המורה חיישי' שמא נבעלת לאחד מהן ברצון ואמר ואית דמוקמי לה באשת כהן דמיתסרא באונס וראשון עיקר דבכתובות מוכח דבאש ישראל קאי וכלשון אחרון נ"ל דהא שבוי' דמיפקרי לה דהא לא מירתתי מידי ואפ"ה אינה אסורה אלא לכהן ולא חיישי' שמא נבעל' ברצון והה"נ הכא אינה אסורה אלא לכהן:

ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' ה"ה דאיכא לדיוקי הכי משבוי' דאפילו בדיעבד חיישי' אלא מסיפ' דההיא דייק לי':

ודילמא דכ"ע לא חיישי' לרביעה אי קשיא היכי מצינן למימ' דלא חיישי' א"כ שבוי' אמאי איחסרא לכהונה חשובה לרביעה דבהמה לא חיישי' דכולי האי לא מופקרי אבל לעריות חיישינן:

לא ס"ד דקתני וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות פי' אלמ' טעמא דר"א משום דחיישי' לרביעה הוא. ולית ליה לר"א גוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולית ליה נמי מקום שנהגו למכור בהמה דקה של גוים מוכרין אי נמי אית לי' לטעמא כדאמרי' לעיל מקום שאסור לייחד אסור למכור ומה שתירץ רב גוי חס על בהמתו שלא תיעקר לא תירץ אלא אליבא דרבנן דאית ליה לרבנן דחשידי לרביעה אבל מיהו בהמתן לא רבעי ור"א סבר אפי' בהמתן רבעי:

רבינא אמר ל"ק הא לכתחלה והא דיעבד פירש הא איכא בין רב הונא ובין רב דרב סבר בהמת ישראל חיישי' לרביעה ואין מעמידין וכי היכי דאסור להעמיד ה"נ אם עבר והעמיד פסולת לקרבן דחיישי' לרביעה ולא שני לן בין לכתחלה בין דיעבד ודידהו דשרו משום דגוי חס על בהמתו ורבינא תירץ דאף בבהמ' ישראל אם העמיד כשרה לקרבן דשני לן בין לכתחלה ובין דיעבד ואין אנו צריכין לומר גוי חס על בהמתו ור' פדת פליג אתרווייהו פליג אדרבינא דלא שני לי' בין לכתחלה לדיעבד שאם העמיד ישראל בהמה אצלן ומאן דחיי' לרביעה פסולה לקרבן ופליג נמי אדרב דמפליג בין בהמת ישראל לבהמת גוי דלית לי' גוי חס על בהמתו ומאן דחייש לרביעה אפילו בבהמת גוי נמי חייש:

בד"ה רבינא אמר כו' אם כן מה יתרצו מב' המשניות כו' ואין לומר שיתרצו כשינויא קמא דרב כו' דאף רב הדר ביה כו' עכ"ל ולעיל כתבו בזה דרך אחרת ותירוצם צ"ע דודאי רב כיון דלא יכול להעמיד שינויא קמא הכא כמ"ש לעיל והוכרח לתרץ הכא דעובד כוכבים חס על בהמתו ומותר ליקח לקרבן ע"כ דליתא ההוא תירוצא דלעיל במקום שאסור לייחד אסור למכור דאינו דומה יחוד למכירה משום דבמכירה עובד כוכבים חס על בהמתו כמו דשרי ליקח אבל אינהו אע"ג דלא יכלו להעמידו ההיא שינויא הכא כמ"ש לעיל מ"מ לדידהו לעיל מצי קאי ההוא תירוצא במקום דאסור (ליקח) [לייחד] אסור למכור אלא דהכא שרי ליקח למר כדאית ליה משום דדיעבד ולמר כדאית ליה דאתיא כרבנן דאין זה סותר תירוצא דלעיל דלפי דברי התוספות נמי רבינא ור' פדת יתרצו הכא תירוצא אחרינא מדלעיל ויש ליישב בדוחק דאי קאי האי שנויא לעיל לרבינא ולר' פדת ה"ל לתלמודא למימר התם הכי דקאי אליבייהו כיון דלרב לא קאי ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר ור' יוחנן כו' משמע כל בהמות אפילו יתירות על שלש ועוד כו' עכ"ל משמע להו הכי משום דודאי במקום שנהגו למכור ולא נהגו למכור בגוונא חדא קמיירי וא"כ ע"כ בכל מילי קמיירי בין בפחות מג' בין ביתירות על ג' ודו"ק:

בד"ה ע"י ממון מותרת כו' מתוך המשנה יש להוכיח דמיירי באשת כהן כו' עכ"ל פירוש מתוך המשנה יש להוכיח כן למסקנא דמסיק תלמודא תדע כו' ודיוקא דרישא הוי דיוקא ולא דיוקא דסיפא וכמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בד"ה תדע דקתני כו' אמאי נקיט רישא הפסד ממון ליתני שלא ע"י נפשות כו' עכ"ל ותלמודא דנקט במלתיה תדע דקתני סיפא על ידי נפשות כו' לכאורה רישא דעל ידי ממון מותרת ה"ל למנקט דמדיוקא הא שלא על ידי ממון אסור אפילו שלא על ידי נפשות וי"ל דה"ק תדע דע"כ ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד (ב) דא"כ בע"י נפשות אמאי אסורה אלא ע"כ דשלא ע"י נפשות נמי אסורה כדיוקא דרישא וברישא נמי לא שרי אלא משום טעמא דמתיירא משום הפסד ממונו אבל אדיוקא דסיפא איכא למימר דנקיט הכי להשמיענו דאף לישראל אסורה והר"ש כהן בשאלות ותשובותיו האריך בכל זה לאין צורך כי הדברים ברורים הם וק"ל:

בד"ה התם יצרו תקפו כו' תימה לעיל דאמר רב עובד כוכבים כו' יש לומר שאני הכא כיון דדמיה יקרים כו' עכ"ל מההיא דלעיל דמקום שנהגו למכור קשיא להו אפרה דקאמר בה יצרו תקפו דאל"ה לא הוי מפסיד טובא אבל משאר קרבנות לא קשיא להו דאין אנו צריכין לטעמא דיצרו תקפו דאסרם ר"א משום דבקרבן יש לנו להחמיר כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

גמרא ממאי דלמא דכ"ע לא חיישי לרביעה וכו' פי' למר דהיינו לדברי רבינא בדיעבד ולתירוצא דלעיל דרשב"א משום חס על בהמתו ורומיא דרמינן לעיל מיתרצה בשינויי דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ודלמא ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בפרה וכו' אבל בשאר קרבנות מודו וכו' לר' פדת פריך דמוקי ליה פלוגתייהו דר"א ורבנן באי חיישינן ברביעה אבל לשינויי דלעיל ל"ק מידי דאינהו ס"ל דבין ר"א ובין רבנן לא חיישי לרביעה או משום דעובד כוכבים חס על בהמתו או משום דבדיעבד לא חיישינן ולא פליגי אלא או בדרב יהודה אמר רב בהניח עליה עודה של שקין או כדתני שילא דבר אל בני ישראל ויקחו אלא לרבי פדת קשה וק"ל:

תוס' ד"ה רבינא אמר הא לכתחלה וכו' ותימה א"כ מה יתרצו משני המשניות וכו' ר"ל דבשינויא דרבינא לא מתרצו בשני משניות דלעיל משום דתרוייהו איירי בלכתחלה וגם בשינויא דרבי פדת לא מתרצו דדוחק לומד דההיא מקום שנהגו למכור וכו' אתי כרבנן וההיא דאין מעמידין אתי כר"א דא"כ רישא רבנן וסיפא ר"א וק"ל:

בא"ד וא"ל שיתרצו כשינויא קמא דרב וכו' כיון דלא קם דאף רב הדר ביה משום טעמא דפרישית מקשין התלמידים דדלמא לעולם אימא לך דרבינא ורבי פדת מתרצי משניות דלעיל כשינויא קמא דמאי טעמא הדר ביה רב משום דלא מצי לאוקמי כאן הא אינהו מתרצו הך קושיא דלוקחים בהנהו שינוייא דקאמרי השתא כל חד למר כדאית ליה וי"ל דזה נראה דוחק דנימא דאינהו ס"ל כשינויא דרב כיון דרב גופיה הדר מיניה ולא רצה לתרץ ההיא דלוקחין בתירוצים דידהו ולעמוד בשינויא קמא דשני לעיל גופיה וכי תימא הא עכ"פ אפי' לפי מסקנת התוס' אינהו ס"ל דלא כרב דהא רב מכח קושיא דהכא הדר משינויא דלעיל ושני דעובד כוכבים חס על בהמתו מכלל דרב מתרץ ההיא דלוקחין דמשום הכי שרי לזבוני מנייהו מטעם דעובד כוכבים חס על בהמתו ואינהו מהדרי אשנויא אחריני דנראה להם דלענין קרבן יש לנו להחמיר ולא נסמוך אהאי טעמא דעובד כוכבים חס על בהמתו אין זה נראה דוחק כ"כ דאע"ג דמתרצה גם כן רומיא דהכא בהאי שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו וכדשני לה רב אעפ"כ מהדרי אינהו אשינוייא דעדיפי מיניה משום דנראה להם דיש להחמיר בקרבן ורב נמי אפשר דס"ל ג"כ שינוייא דידהו אלא דחד מתרי שינויא נקט ונקט האי שינויא דעובד כוכבים חס דמתרצי' ביה גם האי רומיא דלעיל משא"כ בהאי שינויא דרבינא ודר' פדת וק"ל:

בא"ד מיהו מסתברא להו דלענין קרבן יש לנו להחמיר וכו' והא דלא קאמרי התוס' דמשום הכי לא מסתבר להו ההוא שינויא הכא דכיון שבא למוכרה אינו חס ואיכא למיחש לרביעה כמו שכתבו התוס' לעיל בסברת המקשה דפריך ורמינהו וכו' י"ל משום דהא כבר שני לה התרצן לעיל דהכא נמי חייש שמא שלפעמים אינו יכול למוכרה כדלעיל והא דלא תירצו התוס' לעיל בסברת המקשה דס"ד דבקרבן יש להחמיר כמו שתירצו הכא משום דא"כ מה מתרץ התרצן וק"ל:

ד"ה ע"י ממון לכך נראה לפרש דודאי מיירי באשת כהן וכו' ויש לדקדק דתקשה לך הכל דמנא ליה לרבינא דהא מתני' איירי באשת כהן ולמידק מינה דבדיעבד לא חיישינן דנבעלה דלעולם אימא לך דבדיעבד נמי חיישינן לבעילה אלא דמתני' איירי באשת ישראל אע"ג דנבעלה באונס אינה נאסרת ואין לומר דדייק לה כמו שכתבו התוס' בתר הכי ועוד דמתוך המשנה יש להוכיח דמיירי באשת כהן דקתני ע"י ממון מותרת לבעלה טעמא דע"י ממון דמרתת אהפסד ממונו וכו' דהא על כרחך האי דיוק דכתבו התוס' לא אתי אלא למאי דדחי דהכא היינו טעמא דמתיירא משום הפסד ממונו אבל לפי מה דס"ד דרבינא ליכא למידק הכי דאי רבינא נמי ידע דטעמא דע"י ממון מותרת הוא מטעם הפסד ממון א"כ בעי להוכיח מכאן דבדיעבד לא חיישינן לבעילה וצ"ל דרבינא ס"ל דכיון דמתני' סתמא קתני האשה שנחבשה וכו' מיירי בכל ענין בין באשת ישראל בין באשת כהן מותרת ע"י ממון ובסיפא דע"י נפשות אסורה בכל ענין בין באשת כהן בין באשת ישראל דאל"כ היה לו לתנא לחלק ברישא מיניה וביה בין אשת ישראל לאשת כהן וק"ל:

בא"ד וא"ת מאי סלקא אדעתיה דרבינא וכו' וי"ל דסבר רבינא וכו' ה"ה אף היכי דליכא הפסד ממון לפי תירוץ זה של התוס' הדרא קושיא לדוכתה דא"כ ל"ל לתנא למתני ע"י ממון מותרת ה"ל למתנא סתמא האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים מותרת ולי נראה לתרץ דס"ד דרבינא דהא דקתני ע"י ממון לרבותא קתני לא מבעיא היכא דנחבשה בחנם פשיטא דמותרת לבעלה אלא אפי' היכא דנחבשה בשביל ממון דס"ד למימר כיון דמשועבדת לו בשביל ממון ליחוש דנבעלה קמ"ל ורבינא לא סלקא אדעתיה כלל טעמא דמתיירא משום הפסד ממון דו"ק נ"ל:

ד"ה תדע דקתני סיפא וכו' דודאי שלא ע"י ממון אסורה דאי ס"ד מותרת אמאי נקט רישא וכו' תירוץ זה של התוס' תמוה הוא דגמרא קאמר תדע דקתני סיפא והתוס' מפרשים דדייק מרישא מדלא קתני רישא שלא ע"י נפשות וכו' ויש ליישב הגמ' בדוחק תדע מדקתני רישא ע"י ממון מותרת לבעלה ש"מ דוקא ע"י ממון דאל"כ לתני סתמא האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים מותרת לבעלה וכי תימא דנקט ע"י ממון לדיוקי מיניה הא ע"י נפשות אסורה זה אינו דהא קתני סיפא בהדיא דע"י נפשות אסורה אבל לפי לשון התוס' דקאמר ליתני רישא שלא מחמת נפשות לא יתישב וק"ל:

ד"ה התם יצרו תקפו וכו' יש לומר שאני הכא כיון דדמיה יקרים וכו' יש לדקדק על תירוץ זה הא ר"א פוסל ג"כ בכל שאר הקרבנות דאין דמיהן יקרים אפ"ה לא אמרינן עובד כוכבים חס על בהמתו ועוד מאי מקשו כלל מהא דלעיל הא כבר כתבו התוס' לעיל בעמוד זה דרבינא ורבי פדת ס"ל דאע"ג דאמרינן עובד כוכבים חס על בהמתו לענין למכור להם בהמה מ"מ בקרבנות יש להחמיר יותר דלא נסמוך על הא דעובד כוכבים חס על בהמתו וא"כ מאי מקשו התוס' וי"ל דהיא הנותנת דמשאר הקרבנות לא קשה מידי אדלעיל דבקרבנות יש להחמיר יותר ולא מקשו התוס' אלא מפרה שדמיה יקרים והיה מסתבר לומר ולסמוך אפי' היא קרבן לומר דעובד כוכבים חס על בהמתו ואפ"ה אמרי' יצרו תקפו ולא חס א"כ כ"ש לעיל דנימא הכי ותירצו דלאו ק"ו הוא דנוכל לומר דאדרבה משום דדמיה יקרים עומדת למכור וכו':

גמרא הניח עליה עודה כו'. כצ"ל:

גמ' הניח עליהן עודה כו'. נ"ב הוא מלשון ארמית עדאה תרגומו של שללה שלל הוא דבר מאוסף ומקובץ. וככה שמשו בו חז"ל לכלים מקובצים כמ"ש שלל ביצים שלל הכובסין. כך נשתמשו בתרגומו לענין כזה. עודה של שקים. קבוץ שקים:

תוס' ד"ה על וכו' משום דשמא נתרצית לו. עי' לקמן דף כה ע"ב תוס' ד"ה איכא:

תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה. הרב תורת חיים תירץ לקושית התוס' על פי שיטת הרמב"ם פי"ח דאסורי ביאה דע"י נפשות לכהן הוא דאסורה דאנוסה אסורה לכהן אבל לישראל שריא דחזקה דבת ישראל אינה נבעלת ברצון לגוי וכתבו הר"ן והה"מ דזה דעת הגאונים וכתב הה"מ דכן הכריחו האחרונים ע"ש. ומזה תמה הרדב"ז בתשובה כ"י סימן שני אלפים שי"ז עמ"ש הרב מהרא"י בפסקים וכתבים סימן צ"ב דלא מצא שום גאון שסובר כהרמב"ם וסברת הרמב"ם יחידית דהרי הגאונים סברי כהרמב"ם והרב המגיד היה תלמידו של הרשב"א וכתב שכן הכריחו האחרונים והם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א שהיו קרוב לדורו וכן עיקר דלא חיישינן שמא נתרצית ומותרת לבעלה ישראל ומהר"י לא ראה לא דברי הגאונים ולא דברי האחרונים עכ"ל. ושתים זו שכתב דהה"מ היה תלמידו של הרשב"א וגם מ"ש שהה"מ כיוין להריטב"א לנו בעניותנו אין הדבר כן וכמ"ש במקומו: