עבודה זרה כד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

וכך היה המעשה: פעם אחת בקשו לקנות ממנו אבנים ^[59] לאפוד ^[60] בששים רבוא דינר שכר. רב כהנא מתני שנה, שבשמונים רבוא שכר ^[61] ביקשו לקנות ממנו.

והיו מפתחות האוצר שבו היו האבנים, מונחות תחת מראשותיו של אביו. והיה אביו ישן, ולא צערו ^[62] דמא. לא העירו משנתו. אף שעל ידי כך, מפסיד היה את כל הממון הרב שרצו לתת לו בעד באבן! ^[63]

וממעשה זה אנו רואים, שקונים אבנים טובות לצורך המשכן מן הגויים. אף שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"?!

מתרצת הגמרא: אכן בתחילת הפרשה נאמר "ויקחו לי תרומה". ומכך למידים, שדברי המשכן נקנים רק אצל ישראל.

אולם אבני שהם, הכתובות אחרי ה"ויקחו לי", נכתבו בלי 'ויו' החיבור. ללמדך, שכאן הפסיק הענין ^[64]. כלומר, כאן הפסיק הציווי האוסר לקחת דברים מן הגוים. ודברי המשכן האמורים מכאן והלאה, אינם בכלל הדין של "ויקחו אליך" שנקנים רק אצל ישראל, אלא מותר לקנותם אף מן הגויים.

שואלת הגמרא: והא, והרי "ואבני מלואים" ["ואבני", עם וי"ו החיבור] כתיב לאחר "אבני שהם", דהדר ערביה, הרי שחזר הכתוב, ועירב את אבני שהם יחד עם הדברים הראשונים האסורים לקחתם מן הגויים. ומוכח, שאף אבני שהם אינם נלקחים אלא מישראל!?

ועוד קשה, שהרי קתני סיפא בסופה של הברייתא, לשנה אחרת ^[65] נולדה לו לדמא בן נתינה פרה אדומה בעדרו,

נכנסו חכמי ישראל אצלו על מנת לקנותה, אמר להם דמא בן נתינא: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם - עבור הפרה האדומה אתם נותנין לי! שידע דמא, את הערך והחשיבות שיש לפרה זו אצל ישראל.

עכשיו איני מבקש מכם, אלא אותו ממון שרציתם לתת לי עבור האבן, ושהפסדתי אותו בשביל אבא. ^[66] שלא רציתי להעירו. ^[67] ומוכח, שרבי אליעזר עצמו סובר, שקונים פרה אדומה מן הגויים. ולא כדברי שילא שדורש רבי אליעזר את הפסוק "ויקחו לי", לאסור קניית פרה אדומה מן הגויים.

ומתרצת הגמרא: התם הפרה שנקנתה מדמא, על ידי תגרי ישראל זבון. נקנתה על ידי סוחרים יהודים שקנוה מדמא. ואילו הציבור, קנאה מאותם ישראלים.

ואם כן, מיושבים דברי שילא. ואכן דורש רבי אליעזר את הפסוק "ויקחו אליך" שמשמעו שקונים רק מישראל, ואין קונים פרה מן הגויים.

ומקשה הגמרא על דברי שילא: וכי טעמו של רבי אליעזר שאין קונים פרה מן הגויים הוא משום שכתוב "ויקחו אליך",

האם רבי אליעזר לא חייש לרביעה, אינו חושש שמא הפרה נרבעה, ומחמת כך אסור לקנותה מן הגויים?

והרי מוכח שרבי אליעזר כן חושש לרביעה - מכך:

והתניא, אמרו לו חכמים לרבי אליעזר, מעשה ולקחוה לפרה אדומה מן העובד כוכבים ודמא שמו. ואמרי לה [יש אומרים] רמץ שמו. ומוכח, שקונים פרה מן הגויים. ולא כדבריך רבי אליעזר, שאין פרה ניקחת מן הנכרים!

אמר להן רבי אליעזר: משם ראיה? הרי ישראל היו משמרין אותה, את אותה הפרה כדי שלא ירבעו אותה, משעה שנולדה!

ומוכח, כי הסיבה שאוסר רבי אליעזר לקנות בהמה מן הגויים, היא חשש רביעה. ולכן, כאשר משמרין אותה - אין חשש ואפשר לקנותה.

ועולה מכך, שלא כדברי שילא. ולא אוסר רבי אליעזר את עצם הקניה מן הגוים, אלא משום חשש רביעה!

מתרצת הגמרא: רבי אליעזר, תרתי שני טעמים אית ליה, לאיסור זה של לקיחת בהמה מן הגויים:

א. קיחה, לפי שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" ודורש רבי אליעזר, שאין פרה אדומה ניקחת אלא מישראל.

ב. וחייש חושש רבי אליעזר, נמי לרביעה! ומשום כך סובר הוא, שצריך לשמר את הבהמה משעה שנולדה. ^[68]

ודנה הגמרא. אמר מר: ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה.

וקשה: ניחוש נחשוש דלמא שמא רבעי לאמא ^[69] רבעו את אמה של פרה זו כי הוה מעברה בזמן שהיתה מעוברת, ^[70]

ומנין שיש בכך חסרון?

דאמר רבא: וולד הנוגחת פרה שנגחה ישראל ומת, אסורה, ^[71] אסור הולד לקרבן! ^[72]

משום שהיא וולדה - שניהם יחד - נגחו. ולכן, אף לוולד זה יש דין נוגח, ופסול.

וכן וולד הנרבעת אסורה. משום שהיא וולדה נרבעו!

אם כן, נחשוש אף כאן שאמה נרבעה?

משיבה הגמרא: אימא, ישראל היו משמרין אותה את הפרה האדומה משעה שנוצרה במעי אמה. ואם כן, אף אימה לא נרבעה.

ודנה הגמרא: וניחוש דלמא נחשוש שמא רבעוה לאמא של פרה זו מעיקרא עוד קודם שהרתה, ולדעת רבי אליעזר - אם האם אסורה, אף הולד נאסר.

ודעת רבי אליעזר מבואר במשנה ^[73] זו:

דתנן: כל הפסולין לגבי מזבח כגון על ידי רביעה, או שעבדו בהם עבודה זרה - ולדותיהן מותרין. ותני עלה, שנו על אותה המשנה: רבי אליעזר אוסר! ^[74]

ואם כן, אף פרה זו ששימרו אותה משעה שנוצרה, תיאסר. שמא אמה נאסרה עוד קודם שנוצרה.

ודנה הגמרא: הניחא, קושיא זו אינה קשה לדעת רבא. כיון דאמר רבא אמר רב נחמן, המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים אינה אלא בשנרבעו האמהות כשהן כבר מוקדשין. ורק אז אוסר רבי אליעזר את הולד.

אבל אם נרבעו האמהות כשהן חולין ועדיין לא הוקדשו - דברי הכל מותרין.

אלא לדעת רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן, הסוברים שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא אף אם כשנרבעו כשהן חולין, ואפילו אז אוסר רבי אליעזר את הולד. אבל כשהן מוקדשין - דברי הכל אסורין,

מאי איכא למימר?

מה יועיל שימור הולד משעת יצירתו, הרי יתכן שנרבעה אמו [שחולין היא], ואסור?

מעמידה הגמרא: אימא, נאמר שישראל היו משמרין אותה לאמא משעה שנוצרה. וממילא, אף אין חשש שאמה נרבעה.

ומקשה הגמרא: וניחוש דילמא נחשוש שמא רבעוה לאמא דאמא לאמה של האם, שדבר זה הוא גנאי אפילו לבתה?

מתרצת הגמרא: כולי האי כל זאת - לא חיישינן! ^[75]

אמר מר בתירוץ הגמרא לעיל: ישראל היו משמרין אותה את הפרה משעה שנוצרה במעי אמה.

ודנה הגמרא: מנא ידעינן, מנין לנו שתיולד פרה אדומה מבהמה זו, ויש צורך לשמרה כבר מעכשו?

אמר רב כהנא: כוס אדום היו מעבירין לפניה לפני האם בשעה שעולה עליה זכר, ועשויה היא להתעבר ממנו. ^[76] ועל ידי העברת הכוס, נעשה הולד אדום אף הוא.

ושואלת הגמרא: אי הכי, אם בהעברת כוס נעשה הולד אדום, אמאי דמיה של הפרה יקרין כל כך, הרי בנקל ניתן ליצור פרה אדומה?

מתרצת הגמרא: הואיל ואם נמצאו בפרה שתי שערות שחורות או לבנות, הרי ששתי שערות אלו פוסלות בה מלהיות פרה אדומה. ומשום כך דמיה יקרים, כיון שפרה כזו שאין בה אפילו שתי שערות - נדירה היא מאוד!

ודנה הגמרא: ומאי שנא דידהו, מדוע העבירו כוס אדומה בפני בהמת דמא בן נתינא שגוי הוא, ומשום כך צריכים היו לשמרה כל הזמן, ולא העבירו כוס זו בפני בהמת ישראל?

אמר רב כהנא - במוחזקת. מדובר, שברשותו של דמא בן נתינא, היתה אצלו משפחת פרות, המוחזקות לילד פרה אדומה בהעברת כוס.

יתיב ישב רבי אמי ורבי יצחק נפחא, אקלעא על מבוא הכניסה, בבית דרבי יצחק נפח א.

פתח חד מינייהו אחד מהם ואמר: וכן היה רבי אליעזר פוסל בהמות שנקנו מן הגוים, בכל הקרבנות כולן. משום שחושש היה רבי אליעזר, שמא נרבעו הבהמות. ^[77]

פתח אידך מינייהו השני מבין שניהם ואמר: מאי אותיבו ליה מה השיבו לו חברוהי חבריו לרבי אליעזר כנגד דבריו?

השיבו לו כך: נאמר [ישעיהו ס ז] "כל צאן קדר יקבצו לך וגו'". עולה מנבואת ישעיהו, שלעתיד לבוא יקחו בהמות מן הגוים לקרבן, וקשה על דעת רבי אליעזר? אמר להן רבי אליעזר: אין זו ראיה. כיון שכולם, כל הגוים גרים גרורים הם יבואו ויגררו מעצמם להתגייר לעתיד לבא. אף שלא יקבלו אותם. וממילא אין בהמותיהם, בהמות עכו"ם! ^[78]

אמר רב יוסף: מאי קרא מנין אתה למד שאכן כך יהיה?

שנאמר [צפניה ג ט]: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'"!

אמר ליה אביי: מפסוק זה אתה למד שחוזרים הם מעבודה זרה, וקוראים בשם ה'.

ודלמא יתכן כי רק מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו [חוזרים בהם], אולם ממעשי עריות, לא יחזרו בהם. ושוב יש לחשוש שמא בהמותיהם נרבעו. ואיך יקבלו אותם לקרבן?

אמר ליה רב יוסף: "לעבדו שכם אחד" כתיב. [שם]. ומשמע, שאין כל הבדל בין כלל עובדי ה', אלא ישראל והאומות יעבדוהו כולם שכם אחד, ויהיו שוים בכל קיום המצוות. וממילא, יפרשו מן העריות.

רב פפא מתני הכי. מעשה זה ששנינו שכך אמר חד. וכך ענה לו אידך - היה רב פפא שונה אותו.

ואילו רב זביד, מתני הכי שנה מעשה זה כך: ^[79] ותרוייהו אמרי, הן רבי אמי והן רבי יצחק נפחא אמרו: וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות.

ותרוייהו שניהם רבי אמי ורבי יצחק נפחא אמרי: ומאי אותיבו ליה מה השיבו לו חברוהי לרבי אליעזר?

- "כל צאן קדר יקבצו לך" וגו'.

ועל זה אמר השיב רבי אליעזר: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא.

ומאי קראה מהו המקור שאכן כך יהיה?

- שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה'".

מתקיף לה רב יוסף: ודלמא אולי רק מעבודת כוכבים הוא דהדרי בהו חוזרים הם בהם. אך ממעשי עריות, לא יחזרו בהם?

אמר ליה אביי: נאמר שם: "לעבדו שכם אחד" כתיב. ומשמע שאין חילוק והבדל בין עובדי ה'. והגוים יעבדוהו כישראל בכל מצוותיו, ויפרשו מן העבירות. ^[80] מקשה הגמרא על דברי רבי אליעזר, שאין מביאים בהמות לקרבן מן הגוים:

מיתיבי, נאמר [שמות י כה] "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות". דברים אלו, אמר משה לפרעה. ומוכח, שלוקחים בהמות לקרבן מן הגויים!

דוחה הגמרא: קודם מתן תורה - שאני, כיון שעדיין לא נאסר הדבר.

ומביאה הגמרא להוכיח שמביאים קרבנות מן הגוים:

תא שמע: [שמות יח יב] "ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים" ומוכח, שהביאו קרבן מיתרו שהיה גוי. ^[81]

דוחה הגמרא: יתרו נמי אף הוא קודם מתן תורה הוה. וממילא, אין להוכיח מכך שמביאים קרבן מבהמת הגוי.

ובענינו של יתרו, נחלקו במסכת זבחים קטז א, בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי, בשאלה האם יתרו בא אל משה קודם מתן תורה, או לאחר מתן תורה.

וכעת דנה הגמרא: הניחא למאן דאמר הסובר שבואו של יתרו קודם מתן תורה הוה, ^[82] וממילא אין כל מניעה לקבל ממנו בהמה לקרבן.

הערות

^[59] הקשו התוס' רי"ד: מה הועילו אבני האפוד שהיו לו לדמא. והרי משחרב בית המקדש, בטל השמיר [שבו חוקקים את השמות על האבנים], כמבואר בסוטה מח א. וכיון שכך, לא יכלו לחקוק על אבני האפוד את שמות בני ישראל [וכדכתיב שמות כח ט "ופתחת עליהם שמות בני ישראל"], ובלוא חקיקת השמיר, אי אפשר לעשות אבנים. כדכתיב [שמות כח כ] "במלאתם" ? ותירץ: דברי המשנה בסוטה "משחרב בית המקדש", נאמרו על חורבן בית שני. וקודם לכן, היה השמיר קיים. והריטב"א הוסיף, דיש אומרים שלא בטל השמיר ממש, אלא שניתן להשיגו רק בטורח גדול. ומשום כך קנו האבנים, כדי שבכל אופן יוכלו על ידי טורח זה להשלים את בגדי הכהן.

^[60] יש לבאר אלו אבנים בקשו לקנות מדמא בן נתינא. ומצינו בזה ג' פירושים. א. שתי אבני שהם הקבועים בכתפות האפוד, ועליהם חרוטים שמות בני ישראל, ששה על כל אבן. וכך משמע מפשטות לשון הגמרא, "ביקשו ממנו אבנים לאפוד" [תוספות בביאור דברי הגמרא לפי' רש"י] ב. אבני החושן בקשו מדמא. וכן משמע בירושלמי שכתב "פעם אחת אבדה אבן ישפה מבנימין" [ואף שלשון הגמרא היא "ביקשו אבנים לאפוד", יש לומר כיון שהחושן מחובר לאפוד, נקראים אבנים אלו - אבני האפוד - תוספות]. ג. ביקשו אבני שהם, הן לאפוד והן לחושן. שתי אבני שהם הקבועים באפוד, ואבן שהם אחת - לחושן. וכדכתיב [שמות כח כ] "והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה" [מהרש"א].

^[61] ששים ריבוא, הם שש מאות אלף. שמונים ריבוא, הם שמונה מאות אלף.

^[62] בקידושין לא ב: איבעיא להו, מצות כיבוד אב, מממונו של מי נעשית. האם צריך הבן להוציא מממונו על מנת לכבד את אביו, או שמכבדו מממונו של אביו. ונחלקו בזה שם בגמרא [ונפסקה הלכה שמכבדו מממונו של אב. רמב"ם הלכות ממרים ו ג ושו"ע יו"ד סימן ר"מ סעיף ה']. והעיר הריטב"א, שלמאן דאמר מכבדו משל אב, מדוע יש ללמוד מדמא עד היכן כיבוד אב, והרי לא היה צריך דמא להקריב את הממון שרצו לתת לו עבור האבן בשביל שלא להעיר את אביו, שהרי, "אין מכבדו אלא משל אב"? וביאר הריטב"א, דשאני הכא שלא הוציא דמא ממון כדי לא להעיר את אביו, אלא רק מנע מעצמו ריוח. ובאופן זה, יש לו למנוע מעצמו ריוח לצורך כיבוד אב.

^[63] המשכו של מעשה זה מובא המדרש והביאו היפה עינים כאן. והוא, שכאשר לא רצה דמא ליתן את האבן משום שהיה אביו ישן ורגליו על התיבה בה היו האבנים, סברו חכמי ישראל שאינו מתרצה על המקח. והוסיפו לו עוד עשרת אלפים זוז. ולא רצה דמא לקבל יותר ממה שהוצע לו בתחילה, על מנת שלא להנות מכבוד אביו.

^[64] בחתם סופר הקשה: הרי שמן למאור נכתב אף הוא בלא וי"ו. כדכתיב [שמות כה ו] "שמן למאור". ואם כן יהא מותר לקחת שמן למאור מגוי?! והרי נאמר [שמות כז ב] "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית". ומשמע, שבני ישראל יקחו, ולא הגוים? [ועי"ש במה שתירץ דשמן מן הגוי, כבר אסר משה מעצמו על בני ישראל. ואינו צריך לציווי המיוחד של "ויקחו לי תרומה"].

^[65] הוכיח הריטב"א, שמעשה זה היה בבית שני. כיון שבבית ראשון, לא היתה פרה אדומה, אלא אותה הפרה שעשה משה.

^[66] קשה, הרי לא רצה דמא לקחת את אותו ההפרש שהפסיד משום כבוד אביו? ועוד, במדרש חז"ל מובא ששקלו את הפרה ונתנו בעדה זהב כמשקלה. וודאי שזהב זה שווה יותר מן ההפרש שרצו לתת לו עבור האבן?! ואכן בירושלמי מובא במעשה זה רק שבאותו הלילה נולדה לו פרה אדומה. ובכך פרע לו הקב"ה שכרו.

^[67] בביאור הנהגה מיוחדת זו שנהג דמא בן נתינא, כתב המהרש"א: לפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה בעולם הזה, ובישראל המצווה על כיבוד אב ואם, נאמר למען יאריכון ימיך בעולם הזה, ולמען ייטב לך בעולם הבא. אבל עובד כוכבים, שאינו מצווה, נותן לו הקב"ה שכרו משלם בעולם הזה, כדי לטורדו בעולם הבא. ועובד כוכבים זה [דמא] מחסידי עובדי כוכבים היה. ולא היה חפץ לקבל שכרו משלם בעולם הזה, ועל כן אמר: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם - עבור הפרה האדומה אתם נותנין לי, אבל אני, איני רוצה בכך לקבל שכר מצות כיבוד אב בעולם הזה. ועל כן אמר, איני מבקש עכשיו היינו בעולם הזה, רק אותו ממון שהפסדתי. אבל שכר המצוה גופא שקיימתיה, איני מבקש עכשיו בעולם הזה!

^[68] נמצא, שלדעת רבי אליעזר ישנם שני תנאים לקנית בהמה מן הגויים. א. שלא יקנו את הפרה ישירות מן הגויים, אלא על ידי סרסורים ישראלים שיקנוה מן הגויים וימכרוה לציבור לצורך עשיית פרה אדומה. ב. שתהא הפרה משומרת משעת לידתה, על מנת שלא ירבעוה.

^[69] הקשה הריטב"א: הרי לעיל כב ב אמרינן שבהמה הנרבעת - נעקרת. ואם כן, אין חשש שירבענה הנכרי? ותירץ: אכן רוב הבהמות נעקרות על ידי רביעה. ולכן חס הגוי על בהמתו. אבל פעמים שהנרבעת אינה נעקרת, ומשום כך חוששין בבהמה זו, שנרבעה אמה. אולם בתוס' לקמן מו ב טרחו להעמיד שמדובר בבהמה מעל גיל שלש שנים, וכמבואר להלן כד ב שיותר מבת שלש אינה נעקרת. ומשמע, שכל שתחת שלש שנים - ודאי נעקרת. ודלא כהריטב"א [וראה עוד ביעב"ץ בענין זה].

^[70] הקשו התוס': מדוע לא נחשוש אף שמא עלה על אמה עול, ותיפסל משום כך? ותירץ: לא יתכן שיחששו לכך, שהרי כיון שעלה עליה זכר, נחשב כאילו עלה עליה עול. ואם כן, לא מצינו שתהא פרה אדומה כשרה בעולם?! אלא ודאי אין בכך כדי לפסלה. הרשב"א ותוס' רבינו אלחנן תירצו, שיש לחלק בין ולד נרבעת ונוגחת לולד הנושאת בעול. לפי שבנוגחת ונרבעת, סמוך העובר למקום הרביעה [ומשום כך נחשב שאף הוא בכלל הרביעה] וכן מוסיף הוא במשקלו, לנגיחה. אולם בעול, ודאי אין הוא נושא.

^[71] יש להקשות: איך יתכן לדון על הולד, אם הוא כשר או פסול. הרי בהמה שנגחה, חייבת מיתה? ופירש רש"י, שמדובר שנגחה הבהמה על פי עד אחד. ובאופן זה, אין סוקלים אותה, אלא נאמן העד לפוסלה. וכן אם הודה הבעלים שבהמתו נגחה - אין סוקלים אותה על פי הודאתו, אך נפסלת! ואמרינן בתורת כהנים "מן הצאן", להוציא את המוקצה [שהוקצה לעבודה זרה]. "ומן הצאן" וי"ו יתירה, להוציא את הנוגח. רש"י

^[72] כתב הראב"ד: ועובר - ירך אמו. כלומר כיון שעובר נחשב כירך אמו, נדון הוא כדינה - ואסור.

^[73] תמורה ל ב.

^[74] טעמו של רבי אליעזר מבואר בתמורה שם, שאין מביאין למזבח ולד של בהמה פסולה, לפי שבזיון הוא [רש"י] התוס' סוברים שאף לדעת רבי אליעזר, לא נאסר הולד בכל פסול שפסולה האם, שהרי ולד אתנן כשר אף לבית שמאי ובית הלל. ולא נראה שרבי אליעזר חלוק עליהם בזה [ובתורת חיים הוסיף שאף ולד בעלת מום - כשר]. [ויתכן שלרבי אליעזר נחשב בזיון להביא בהמה שהפסול נעשה על ידי מעשה בגופה. כגון הנרבעת ונוגחת].

^[75] יש לעיין מה יהא הדין, אילו ידוע לנו בודאי שאם אמה נרבעה. וכתבו התוס' רי"ד: דוקא וולדות של בהמה הנרבעת, היה אוסר רבי אליעזר. אבל וולד וולדותיהן - היה מתיר!

^[76] לפי שמה שחושבת הנקבה בשעת עיבור - כך יוצא הוולד. ובענין זה הביא היעב"ץ את מה שמצינו ביעקב אבינו [בראשית ל לז - לט], שנעץ את המקלות המנומרים לפני הצאן. כדי שבעת שתבאנה לשתות, ירתעו לאחוריהן והזכר רובעם, ותלדנה עקדים נקודים וטלואים, כיוצא במקלות אלו [ראה ברמב"ן אגרת הקודש פרק ה' לגבי אותה מטרוניתא שהיה לפניה דבר שחור, ונולד לה בן שחור!]

^[77] להלן מקשה הגמרא מכמה וכמה פסוקים, שבהם משמע שהביאו בהמות לקרבן מן הגוים. ומשמע מכך, שלדעת רבי אליעזר בהמת גוים פסולה לקרבן מן התורה. והקשה ה'משכנות יעקב', הרי כיון שספק הוא אם נרבעה הבהמה, מדוע לא נעמיד אותה על חזקת כשרות, שהרי כל בהמה שנולדה, כשירה להקרבה. ונכשיר אף בהמה זו? ותירץ העונג יו"ט יו"ד סימן פ"א: העמדת דבר על חזקתו, היא רק כאשר רוצים לשנות מציאותו של דבר מסוים. וכגון שיש ספק על דבר אם הוא טמא, הרי שמעמידין אותו על חזקת טהרה. אולם פסול זה של בהמה שנרבעה, אינו פסול החל בעצמותה של הבהמה. אלא זהו דין חיצוני, שפסולה להקרבה. ומשום כך, חזקת כשרות לא תסייע בענין זה. כיון שלא שייך להעמיד אותה בחזקת כשרות לקרבן. לפי שהכשרות לקרבן, אינה דין בעצם הבהמה שאפשר להחזיקה בו.

^[78] כך פירשו רש"י והר"ח. ב"עבודת עבודה" ביאר, שתשובתו של רבי אליעזר "גרים גרורים הם", שאינם גירי אמת כדעת חכמים. ורק משום כך עולים קרבנותיהם לרצון. לפי שבקרבנות גוים, לא חל פסול נרבע [ועי"ש איך שמבאר כל הסוגיא לפי"ז].

^[79] בעיקר הדברים אין חילוק בין הגירסאות. וההבדל הוא רק בשם מי נאמרו הדברים.

^[80] כך פירש רש"י. והמהרש"א פירש: "לעובדו שכם אחד" כלומר, לעובדו חלק אחד מן התורה. וכיון שלא יקבלו את הגרים לעתיד לבוא, הרי לא יוכלו לעובדו בכל מצוותיו וכישראל. ויעבדוהו הם בחלק מן התורה, שאותו יוכלו לקיים. ואיסור הרביעה הוא בכלל אותו החלק שיקיימו, שהרי כבר נצטוו עליו בני נח.

^[81] ולא שהיה יתרו חשוד על מעשים אלו. ובפרט שנתגייר. אלא רק שהיה קונה בהמות מהגויים הקרובים לו [מרומי שדה, וראה ברש"ש]

^[82] הקשו התוס' [ד"ה יתרו], איך אמר משה ליתרו "והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו". והרי עדיין לא ניתנה תורה? וראה שם מה שהקשה עוד בענין זה, ובתירוצו.

בעבור ששים רבוא (שש מאות אלף) דינרים שכר שהיה מרויח בעסקה זו; רב כהנא מתני [היה שונה] במעשה זה: בשמונים רבוא (שמונה מאות אלף) דינרים; והיו מפתחות של אוצרותיו מונחות תחת מראשותיו של אביו, ולא העיר אותו כי לא רצה לצערו בכך, אף על פי שהפסיד על ידי כך את כל הרווח!

ומשיבים: "אבני שהם" שכתובות אחרי "ויקחו אליך", כתובות בלי ו' החיבור, לומר שכאן הפסיק הענין, שאין להן דין של "ויקחו אליך", שצריך לקנות מישראל דווקא. ומקשים: והא [והרי] "ואבני מלואים" (שמות כה, ב) כתיב [נאמר] מיד לאחר מכן, דהדר ערביה [שחזר הכתוב ועירב אותו] עם הדברים הראשונים, ואם כן ייאסרו גם אבני שהם להיקנות מגוי!

ועוד יש להקשות על עצם דברי שילא, שלדעת ר' אליעזר אין פרה נקנית מגוי: והרי קתני סיפא [שנויה בסופה] של אותה ברייתא: לשנה אחרת נולדה לו לדמא בן נתינה פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו לדון עימו לגבי קנייתה, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם בעבורה אתם נותנין לי, עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא שלא מכרתי את האבנים לאפוד. משמע שאף פרה אדומה אפשר לקנות מגוי!

ומשיבים: התם [שם] על ידי תגרי ישראל זבון [קנו], שהתגרים קנו את הבהמה מן הגוי, ואחר כך חזרו ומכרוה לציבור, ונמצא

שהפרה האדומה נקנתה מישראל. ושואלים: ולדעת שילא, שלדברי ר' אליעזר אין קונים פרה מגוי רק בגלל גזירת הכתוב, האם ר' אליעזר לא חייש [אינו חושש] לרביעה?

והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמרו לו לר' אליעזר: מעשה ולקחוה מן הגוי ודמא שמו, ואמרי לה [ויש אומרים] רמץ שמו, אמר להן ר' אליעזר: משם מביאים אתם ראיה? ישראל היו משמרין אותה את העגלה הזו משעה שנולדה, ובוודאי לא נרבעה. וכיון שמצריך ר' אליעזר שמירה זו, משמע שהוא חושש לרביעה! ומשיבים: ר' אליעזר תרתי אית ליה [שני חששות יש לו]: הוא חושש משום קיחה מגוי, וחייש נמי [וחושש גם כן] לרביעה.

ודנים במה שאמר מר [החכם]: ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה. ושואלים: וניחוש דלמא רבעי לאמא כי הוה מעברה [ועדיין יש לחשוש שמא רבעו את האם כשהיתה מעוברת בפרה זו], ואז היא נאסרה, שאמר רבא: וולד פרה הנוגחת שהרגה אדם בהיותה מעוברת — אסורה למזבח, משום שאנו אומרים שהיא וולדה נגחו, וכן וולד הנרבעת — אסורה, היא וולדה נרבעו! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה במעי אמה, ולא נרבעה אמה.

ומקשים: וניחוש דלמא רבעוה לאמא מעיקרא [ועדיין יש לחשוש שמא רבעו את האם מתחילה] לפני שנתעברה, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הפסולין לגבי מזבח כגון הנעבד והנרבע — ולדותיהן שנתעברו בהם לאחר מכן, מותרין, ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה] שר' אליעזר אוסר בזה, ואם כן ר' אליעזר צריך לאסור גם בפרה אדומה זו שמא רבעו את אמה!

ומעירים: הניחא [זה נוח] לשיטת רבא, שאמר רבא אמר רב נחמן: מחלוקת זו, בין ר' אליעזר וחכמים, היא כשנרבעו כשהן מוקדשין שאז אוסר ר' אליעזר את הוולדות שנתעברו בהם לאחר מכן, אבל כשנעשתה בהן עבירה כשהן חולין — דברי הכל מותרין הולדות,

אלא לדעת רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן שאמר: מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין, אבל כשהן מוקדשין — דברי הכל אסורין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא אסר ר' אליעזר?

ומשיבים: אימא [אמור] כך: ישראל היו משמרין אותה אף לאמא של פרה אדומה זו משעה שנוצרה. ושואלים: מכל מקום ניחוש דילמא רבעוה לאמא דאמא [ועדיין יש לחשוש שמא רבעו את האם של האם]! ודוחים: כולי האי לא חיישינן [כל זאת (עד לדור שלישי) אין אנו חוששים].

ודנים בתירוץ שאמר מר [החכם]: ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה. ושואלים: מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] שתיוולד פרה אדומה, כדי שישמרוה? אמר רב כהנא: כוס אדום מעבירין לפניה של הפרה האם בשעה שעולה עליה זכר, ועל ידי כך הוולד הנוצר יהיה גם כן אדום.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שיש אופן פשוט שכזה ליצירת פרה אדומה, אמאי [מדוע] דמיה של פרה אדומה יקרין כל כך? ודוחים: עדיין פרה אדומה כשרה דבר נדיר הוא, הואיל ושתי שערות בצבע אחר פוסלות בה, ולא כל פרה נעשית אדומה בשלימות. ועוד שואלים: ומאי שנא דידהו [מה שונה פרה שלהם] של הגוים שהוצרכו לקנות מהם פרה אדומה, אם יש דרך לעשות כן גם בשל ישראל? אמר רב כהנא: אצל דמא בן נתינה מדובר היה במוחזקת, שהיתה בידו משפחת פרות שהיתה מוחזקת שהיא יולדת וולדות אדומים בדרך זו.

א מסופר: יתיב [ישבו] ר' אמי ור' יצחק נפחא אקלעא [על המרפסת] של ר' יצחק נפחא, פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: וכן היה ר' אליעזר פוסל בהמות שנלקחו מן הגוים בכל הקרבנות כולן, משום חשש רביעה.

פתח אידך מינייהו [האחר מהם] ואמר: מאי אותיבו ליה חברוהי [מה השיבו, הקשו לו חביריו] לר' אליעזר? והרי ישעיהו מנבא שלעתיד לבוא "כל צאן קדר יקבצו לך" וגו' (ישעיהו ס, ז), אם כן לוקחים קרבנות מן הגוים! אמר להן ר' אליעזר: כל הגוים כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא, וממילא לא יהיה עוד חשש שרבעו את בהמותיהם.

אמר רב יוסף: מאי קרא [מה המקרא] המלמד שכולם יתגיירו לעתיד לבוא? שנאמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' " (צפניה ג, ט). אמר ליה [לו] אביי: ודלמא [ושמא] מעבודה זרה בלבד הוא דהדור בהו [שחוזרים בהם] הגוים לעתיד לבוא, אבל לא משאר עבירות, כגון רביעה! אמר ליה [לו] רב יוסף: הרי "לעבדו שכם אחד" כתיב [נאמר] (צפניה ג, ט), משמע שכולם יקבלו על עצמם את כל המצוות כישראל.

רב פפא מתני הכי [היה שונה כך], כפי שאמרנו. ורב זביד מתני הכי [היה שונה כך], בנוסח אחר, שלא היו ר' אמי ור' יצחק נפחא מדברים אחר זה, אלא ותרוייהו אמרי [ושניהם אמרו]: וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות, ותרוייהו אמרי [ושניהם אמרו]: ומאי אותיבו ליה חברוהי [ומה השיבו, הקשו לו חביריו] לר' אליעזר? "כל צאן קדר יקבצו לך" וגו' ואת התשובה אמר ר' אליעזר: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא.

ושניהם אמרו: ומאי קראה [ומה המקרא] המלמד על כך? "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'". מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ודלמא [ושמא] מעבודה זרה בלבד הוא דהדרי בהו [שחוזרים בהם]! אמר ליה [לו] אביי: "לעבדו שכם אחד" כתיב [נאמר].

על הסברה האוסרת לקחת קרבנות מגוים, מיתיבי [מקשים]: "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת" (שמות י, כה), ואם לוקחים זבחים מפרעה, משמע שאפשר לקחת זבחים ועולות מגוי! ומשיבים: קודם מתן תורה שאני [שונה], שעדיין לא נאסר הדבר.

ומקשים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר: "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלהים" (שמות יח, יב)! ודוחים: מעשה יתרו נמי [גם כן] קודם מתן תורה הוה [היה]. ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר]: בואו של יתרו למשה קודם מתן תורה הוה [היה], כסדר הפרשה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for six hundred thousand gold dinars’ profit, and Rav Kahana teaches that it was eight hundred thousand dinars’ profit. But the keys to the chest holding the jewels were placed under his father’s head, and he would not disturb him. It is evident from this story that the stones of the ephod may be purchased from gentiles. If so, Rabbi Eliezer’s reasoning cannot be based on Numbers 19:2, as an identical phrase appears in Exodus 25:2, and yet contributions to the Tabernacle may be accepted from gentiles.

The Gemara answers that the phrase “onyx stones” (Exodus 25:7) concluded discussion of that matter. In other words, almost all the items listed in Exodus, chapter 25, for the contributions to the Tabernacle, are joined by the conjunction “and.” Before the verse mentions the stones for the ephod, it states “onyx stones,” without the conjunction “and.” This omission serves to disconnect these stones from the earlier phrase: “That they take” (Exodus 25:2), which means that the disqualification of items purchased from gentiles for use in the Temple derived from this phrase does not apply to the items listed after that point, including the stones of the ephod. The Gemara asks: But isn’t it subsequently written: “And stones to be set,” by which the verse goes back and combines the list, so that the earlier verse applies once more? Accordingly, it should be prohibited to purchase any of the items listed in the verse from gentiles.

The Gemara adds: And furthermore, the latter clause teaches: In a subsequent year, a red heifer was born in Dama’s herd and the Sages of Israel approached him, seeking to purchase the heifer. Dama said to them: I know concerning you that if I were to ask from you all the money in the world, you would give it to me. Now I am requesting from you only that amount of money which I lost by refraining from waking my father. This latter clause explicitly states that the Sages intended to purchase a red heifer from a gentile, which contradicts the ruling of Rabbi Eliezer.

The Gemara answers: There, it was through the agency of Jewish merchants that they purchased the heifer. In other words, Jewish merchants purchased the heifer from Dama ben Netina, after which the Sages acquired the animal from the merchants to be used as a red heifer of purification. In this manner, the animal was purchased for the purpose of an offering from Jews.

According to Sheila, Rabbi Eliezer’s reason for not allowing a red heifer to be purchased from gentiles is based on a derivation from a verse rather than a concern that a person may have engaged in bestiality with it. The Gemara therefore asks: And is Rabbi Eliezer not concerned about the possibility that a person has engaged in bestiality with the animal?

The Gemara elaborates: But isn’t it taught in a baraita that the Rabbis who hold that the heifer may be purchased from a gentile said to Rabbi Eliezer: There was an incident in which Jews purchased the red heifer from a gentile, and Dama was his name. And some say Remetz was his name. In response to this claim, Rabbi Eliezer said to them: Can one bring a proof from there? Certainly not, as Jews were safeguarding it from the time that it was born, to ensure that a person did not engage in bestiality with it. Contrary to the opinion of Sheila, it is evident from here that Rabbi Eliezer was concerned about this possibility. The Gemara explains that Rabbi Eliezer has two requirements: The purchase of the red heifer must be from a Jew, and he is also concerned about the possibility that a person had engaged in bestiality with the animal.

The Gemara analyzes Rabbi Eliezer’s statement. The Master said: Jews were safeguarding the red heifer purchased from Dama ben Netina from the time that it was born. The Gemara asks: And let us be concerned that perhaps gentiles engaged in bestiality with the mother while she was pregnant, as Rava says: The offspring of an animal that gored and killed a Jew is forbidden as an offering, as it is considered as if she and her offspring together gored. And similarly, the offspring of an animal that was the object of bestiality is forbidden because it is considered as if a person engaged in bestiality with both her and her offspring. The Gemara answers: Say that Rabbi Eliezer meant that Jews were safeguarding it from the time that it was conceived.

The Gemara asks: And let us be concerned that perhaps they engaged in bestiality with the mother from the outset, i.e., before conception, as we learned in a mishna (Temura 30b): With regard to all animals that are disqualified for the altar, such as one that was the object of bestiality, sacrifice of their offspring is permitted; and it is taught with regard to this case that Rabbi Eliezer prohibits their offspring from being sacrificed on the altar. If this is the case, Rabbi Eliezer should agree that there is a concern that a person might have engaged in bestiality with the heifer’s mother at some point before its birth.

The Gemara clarifies the difficulty: Granted, this works out well according to the opinion of Rava, as Rava says that Rav Naḥman says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Eliezer applies only when a person engaged in bestiality with the animals when they were consecrated and then they conceived, as Rabbi Eliezer holds that in that case the offspring are disqualified from being sacrificed as offerings; but if someone engaged in bestiality with the animals when they were non-sacred, everyone agrees that the offspring are permitted. Accordingly, it needs to be ascertained only that no one engaged in bestiality with the mother after she was consecrated.

But according to the opinion of Rav Huna bar Ḥinnana, who says that Rav Naḥman says: The dispute applies only when a person engaged in bestiality with the animals when they were non-sacred, but if someone engaged in bestiality with them when they were consecrated, everyone agrees that the offspring are forbidden, what is there to say? According to this opinion, Rabbi Eliezer should be concerned that a person might have engaged in bestiality with the animal prior to conception.

The Gemara answers: Say that Jews were safeguarding it as well, i.e., the mother of the red heifer, from the time that it was conceived. The Gemara challenges: And let us be concerned that perhaps someone engaged in bestiality with the mother of the heifer’s mother. The Gemara responds: We are not concerned to such an extent.

The Gemara discusses the revised version of Rabbi Eliezer’s statement. The Master said above: Jews were safeguarding the red heifer from the time that it was conceived. The Gemara asks: From where do we know that the mother would give birth to a red heifer, which would warrant safeguarding her? Rav Kahana says: They would pass a red cup before her while the male mounts her, an act that would cause the offspring to be red.

The Gemara asks: If that is so, and the birth of a red heifer can be induced in such a simple manner, why is its price so expensive? The Gemara answers: Since two hairs of a different color render the red heifer unfit, this method is unreliable. The Gemara asks another question: And what is different about these cows? Why did the Jews resort to purchasing the red heifer from a gentile when they could have induced its conception themselves? Rav Kahana said: Dama ben Netina owned a herd of cattle that were known to beget red heifers, and therefore they preferred to employ the aforementioned method with one of his cows.

§ The Gemara relates: Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa were sitting on Rabbi Yitzḥak Nappaḥa’s porch. One of them began and said that the baraita teaches: And, similarly, Rabbi Eliezer would disqualify all offerings purchased from gentiles, due to the concern that a person had engaged in bestiality with the animals.

The other one of them began and said: What did Rabbi Eliezer’s colleagues respond to him? They quoted the verse: “All flocks of Kedar shall be gathered together unto you, the rams of Nebaioth shall minister unto you; they shall come up with acceptance upon My altar” (Isaiah 60:7). This verse clearly indicates that offerings will be accepted from gentiles. Rabbi Eliezer said to them: In the future all gentiles will be calculating converts, i.e., those who converted for personal gain, and as converts, they will not be suspected of engaging in bestiality.

Rav Yosef said: What is the verse from which it is derived that they will convert? The verse states: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve Him with one consent” (Zephaniah 3:9). This verse indicates that all nations will worship God. Abaye said to him: But perhaps it is only from idol worship that they will withdraw, while they will still engage in forbidden sexual relations, including bestiality? Rav Yosef said to him: That cannot be, as it is written at the conclusion of the verse: “To serve Him with one consent,” which indicates that the gentiles will accept all of God’s mitzvot.

The Gemara comments: Rav Pappa teaches that discussion in this manner, but Rav Zevid teaches it in this manner: Both Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: And similarly, Rabbi Eliezer would disqualify all offerings taken from gentiles. And both said: What did Rabbi Eliezer’s colleagues respond to him? They quoted the verse: “All flocks of Kedar shall be gathered together unto you, the rams of Nebaioth shall minister unto you; they shall come up with acceptance upon My altar.” Rabbi Eliezer said to them: All gentiles will be calculating converts in the future.

Rabbi Eliezer continues: And what is the verse from which it is derived that they will convert? It is from the verse: “For then will I turn to the peoples a pure language, that they may all call upon the name of the Lord, to serve him with one consent.” Rav Yosef objects to this proof: But perhaps it is only from idol worship that they will withdraw? Abaye said to him: That cannot be, as it is written: “To serve Him with one consent.”

§ The Gemara cites a series of verses which present difficulties with regard to the claim that animals purchased from gentiles may not be used as offerings. The Gemara raises an objection from the following verse: “And Moses said: You must also give into our hand offerings and burnt-offerings that we may sacrifice unto the Lord our God” (Exodus 10:25). Moses demanded that Pharaoh provide the Jews with offerings, despite the fact that he was a gentile. The Gemara explains: The halakha prior to the giving of the Torah was different, as at that time it was acceptable to use animals taken from gentiles as offerings.

The Gemara raises another objection: Come and hear a proof from the verse: “And Yitro, Moses’ father-in-law, took a burnt-offering and offerings for God” (Exodus 18:12). Yitro was not a Jew, and yet he brought offerings for God. The Gemara answers: The incident with Yitro was also prior to the giving of the Torah. The Gemara observes: Granted, this works out well according to the one who says that the incident with Yitro was prior to the giving of the Torah. But according to the one who says that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקינן כיון דלא כתיב ואבני שהם. דאמרי' וא"ו מוסיף על ענין ראשון אלא אבני שהם הפסיק הענין שכתוב בהו ויקחו. ומקשינן והא בויקהל משה כתיב קחו מאתכם תרומה. וכתיב התם ואבני שהם ואבני מלואים. ועוד הנה קנו ממנו פרה אדומה. ומקשינן היאך א"ר אליעזר שקנה פרה אדומה מעובד כוכבים. ופרקינן (זו) דמא בן נתינה זו הפרה לא נולדה לו מפרה שלו אלא מתגר ישראל זבנה וישראל היו משמרין את אמה משעה שנוצרה. ור' אליעזר לטעמיה דחייש לרביעה דפרה ולרביעה דאימה. דסבר ולד נרבעת אסורה. ואי אמרת ניחוש לאמה דאמה. כולי האי לא חיישינן. ומנא ידעי דמשמרי לה.

אמר רב כהנא כוס אדום מעבירין לפניה בשעה שעולה עליה זכר. אי הכי אמאי דמיה יקרין הואיל ושתי שערות שחורות פסולות בה. ומאי שנא בדידהו אנן נמי נעביד. אמר רבינא במוחזקת. וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן.

אמרו לו והא כתיב כל צאן קדר יקבצו לך וגו'. אמר להן כולן גרים הם לעתיד לבוא.

גרסת ר״שי ז״ל והא ואבני מלואים כתיב וא״ו הדר ערביה ורבינו הולך לשיטתו שכתב בפירוש התורה כי שוהם ואבני מלואים דבר אחד הן ואף על פי כן אינו נכון ורבינו תם גורס והא ואבני כתיב דהדר ערביה ופי׳ ז״ל כי בפרשת ויקהל כתיב ואבני והדר ערביה קרא שהוא כדין חבריו.

לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה. פי׳ וזה בבית שני היה שאלו בבית ראשון לא היתה שם פרה אדומה אלא אותה שעשה משה ותימא מנא להו אבני אפוד דהא משחרב בית המקדש בוטל השמיר יש אומרין דהתם משחרב בית שני קאמר ויש אומרין דבטל שאינו אלא בטורח גדול וכדאמרינן התם בטלה זכוכית לבנה ואשכחן בפרק אין עומדין זוגיתא חיוורתי והתניא אמרו לו לרבי אלעזר מעשה היה כו׳ והוא הדין דמצי פריך מדקתני וכן היה פוסל בכל הקרבנות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה דפרה.

וניחוש דילמא רבעוה לאמה. ואם תאמר הא אמרינן דבהמה הנרבעת נעקרת י״ל דההיא על הרוב ולפיכך גוי חס על בהמתו אבל פעמים שנרבעה ואינה נעקרת.

כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים חוץ מארבעה והם ולד הנוגחת ר"ל שהמיתה את האדם ולד הנרבעת והנעבדת והמוקצה אף באלו דוקא שנתעברו ואח"כ יצא מהם מעשה זה שנמצא הולד בשעת העבירה אבל נעשית העברה ואח"כ נתעברה שאע"פ שהרביעה עוקרתה אפשר לקצת בהמות שאינן נעקרות בכך ולדה כשר ואפילו נרבעה אחד שהוקדשה ואין צריך לומר אם נרבעה כשהיא חולין ואח"כ נתעברה וכן הדין לאפרוח היוצא מביצת טרפה שמותר כמו שיתבאר במקומו ובתלמוד המערב שבפרק צלמים נחלקו בביצה ע"ז שנעשית אפרוח כהנא וחזקיה כהנא אמר מותרת חזקיה אמר אסורה ובביצת הקדש שנעשית אפרוח כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת ופי' שם ר' יוחנן אמר מותרת ופודה אותה כזמן זרעה כלומר כפי מה שהיתה שוה בשעה שהוזרעה כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמות שהיא ולענין פסק יראה בע"ז שמותר ובהקדש שצריך פדיון ואם לא פדה מותר בדיעבד כמו שנבאר בפרק צלמים:

לענין יולדת יתבאר במקומו על יוצא דופן שאין אמו טמאה לידה ואין לה ימי טומאה וטהרה עד שתלד ממקום שמזרעת ואין הלכה כדברי האומר ולד מעליא הוא כמו שיתבאר במקומו:

לכולי האי לא חיישי' פירש דדוקא ולדות האסור' הי' אוסר ר"א אבל ולד ולדותיהן היה מתיר:

בד"ה ואבני מלואים כו' וכתיב ואבני שהם ואבני מלואים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וניחוש כו' הא דלא פריך כו' והיא ואמה נשאו עול כו' שלא עלה עול על אמה כו' עכ"ל פתחו והיא ואמה נשאו עול וסיימו בעול על אמה ואמאי תיאסר נמי הפרה משום דעלה עול על אמה בלחוד דאשר לא עלה עליה עול כתיב ובהרבעה נמי לא אסר ר"א ברבעוה לאמה מעיקרא אלא משום דבזיא מלתא והא לא שייך בעול על אמה ונראה לפרש דה"ק דהשתא דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דמתרץ משמרין היו אותה משעה שנוצרה אדפריך אמלתיה דר"א דחייש לרביעה דלמא רבעה לאמה כי הוה מעברה תקשי ליה נמי לרבנן ניחוש דעלה על אמה עול כד הוה מעברה והיא ואמה נשאו עול ואהא תירצו דע"כ לענין עול בכה"ג לא אסרה תורה כשהיתה בבטן אמה דא"כ לא אשכחת פרה שלא עלה עול על אמה משעה שנוצרה הפרה והיינו בשעה שעולה עליה זכר על אמה כדלקמן וא"כ אז היא ואמה נשאו עול דהא אז נוצרה הפרה בבטן והר"ש כהן האריך גם בזה בשאלות ותשובותיו לאין צורך כי הדברים ברורים למבין וק"ל:

והא ואבני מלואים דהדר ערביה כו'. ע"ש בתוס' לפירושם דלאבן ישפה היו צריכין לחושן כדאיתא בירושלמי ולשנא דתלמודינו דקאמר אבנים לאפוד בלשון רבים לא משמע כן ועוד כיון דפסיקא ליה לתלמודא דאבן ישפה הוה עובדא מאי קס"ד לשנויי אבני שוהם הפסיק הענין ונראה לשטת תלמוד שלנו דלאבני שוהם בין דאפוד בין דחושן היו צריכין היינו שני אבני שוהם דאפוד ואחד אבן שוהם דחושן והשתא משני מעיקרא אבני שוהם דכתיב בלא וי"ו הפסיק הענין דכל אבני שוהם בין דאפוד בין דחשן לא קאי אויקחו ופריך כיון דכתיב ואבני מלואים בוי"ו הדר ערביה מיהת לאבני שוהם דחשן דקאי אויקחו ודו"ק:

לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה וכו'. לפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה בעולם הזה ובישראל המצווה על כבוד אב ואם נאמר למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך בעוה"ז ולמען ייטב לך בעולם הבא אבל עובד כוכבים שאינו מצווה נותן לו הקב"ה שכרו משלם בעוה"ז כדי לטורדו בעוה"ב ועובד כוכבים זה מחסידי עובדי כוכבים היה ולא היה חפץ לקבל שכרו משלם בעוה"ז וע"כ אמר יודע אני וכו' כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אבל אני איני רוצה בכך לקבל שכר מצות כבוד אב בעוה"ז וע"כ אמר איני מבקש עכשיו דהיינו בעוה"ז רק אותו ממון שהפסדתי אבל שכר המצוה גופה שקיימתיה איני מבקש עכשיו בעוה"ז:

ועוד נראה לדקדק מלשון שאמר אותו ממון שהפסדתי שהעובד כוכבים קנה את אבני השוהם יותר משויה לצורך ד"א חוץ מלצורך האפוד והחשן דמעיקרא לא קנה אותם ביותר משוים רק כדי להרויח בהם למוכרם לצורך האפוד והחשן וע"י שלא רצה לצער אביו קנו הם אבנים במקום אחר ולא נצטרכו שוב לאותן אבנים של עובד כוכבים והוצרך להפסיד ממה שקנה אותן שלא היו שוים כ"כ לצורך דבר אחר כפי סך שקנאן וע"כ אמר איני מבקש מכם בפרה זו הריוח שאתם היו נותנים לי לצורך האפוד והחושן רק אבקש ממון שלי בעצמו שהפסדתי בשביל אבא וק"ל:

לעבדו שכם אחד כתיב. עיין פרש"י ומיהו לשון שכם אחד משמע חלק אחד מן המצות ונראה לפרש כיון שלא יקבלו את הגרים לעתיד א"א להם לעובדו בכל מצותיו כישראל אבל הגרים יעבדוהו חלק אחד מן התורה שאפשר להם לקיים ואיסור רביעה בכלל החלק ההוא שכבר נצטוו עליה בני נח ויהיה פירוש הכתוב כי אז אהפוך וגו' לפי שבתחלת ישובו של עולם במעשה דור הפלגה שהיה להם שפה אחת בלשון הקודש ובאו למרוד על ה' בלבל להם אותו לשון הקודש אמר בכאן כי אז שיחזרו העובדי כוכבים למוטב לעבוד ה' יהפך להם שפה ברורה שהוא לשון הקודש כי כל הלשונות אינם שפה ברורה נקראו לעז לגבי לשון הקדש:

ואמר לקרוא בשם ה' שהוא שם של ד' שם של י"ה במלואו שאסור לקרוא בו בעוה"ז רק בעוה"ב כדאמרינן (פסחים נ א) זה שמי לעלם וגו' לא כשאני נקרא בעוה"ז אני נקרא בעוה"ב וגו' וסיים לעבדו שכם אחד וחלק א' מן התורה כמ"ש וק"ל:

[הניחא למ"ד יתרו קודם מ"ת הוה אלא למ"ד לאחר מ"ת כו'. מה שיש לדקדק בזה נבאר בפ"ב דזבחים ע"ש]:

תד"ה ואבני. והכי פריך הכא והא כתיב ואבני מלואים כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"א. הוה מצי לאקשויי כו'. לכאורה י"ל דשאני פרה דדמיה יקרין כדאמר לעיל ודלמא ע"כ ל"פ רבנן וכו'. ואולי דלישנא דוכן משמע דטעם אחד להם וכדכ' לעיל בד"ה ש"מ:

תד"ה וניחוש. עי' מהרש"א ודבריו תמוהים לאסור הפרה משום עול בשעה שעלה זכר על אמה. דנהי דניחוש דלמא קלטה הזרע לאלתר מ"מ אין לאסור הולד אלא היכא דנגמר צורתו וכדאמרי' בסוגיין משמרין אותה משעה שנוצרה. ובבכורות (כא ב) בעי ר"ח יצירת הולד (פי' בבהמה) בכמה. ולשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות בכורות ה"ג ולד בהמה לא עמדו חכמים על מנין הימים שיגמר בו משמע דעכ"פ זמן מה ודאי בעי להגמר:

גמרא א"ל ר"י לעבדו שכם אחד כתיב. כצ"ל וכן לקמן:

שם אלא למ"ד יתרו לאחר מ"ת הוה מא"ל. ואע"פ שנתגייר עתה כדאיתא בזבחים שם מה שמועה שמע ובא ונתגייר וכתשובת ר"א כולם גרים כו'. מ"מ בהמות שלו שהי' ת"י מקודם הוה כלוקח מן העובד כוכבים:

גמ' כוס אדום מעבירין לפניה. נ"ב כדרך שעשה יעקב אבינו ע"ה במקלות:

תד"ה וניחוש כו' לא אשכחן כו' דתנן כו'. נ"ב הוכחה זו איני מכיר. דאע"ג דודאי א"א לה שתלד בלי שיעלה עליה זכר. ההיא שעתא אכתי לא הואי פרה. ולא ולד הוי עד אחר עלייה. שנקלט הזרע ונוצר ממנו ולד וזה נעשה אחר שפלט הזכר בה את הזרע וירד. גם לא הבנתי מאי דעתייהו דתוס' והיכי ניחא להו. ומאי איכא למימר אליבא דת"ק דעלה עליה זכר. אלא ודאי כדפרישית דעלייה ראשונה. שממנו נתעברה פשיטא לא אפשר דפסלה ודבתר הכי אף על גב דפסלה ל"ח לה כדאמרינן לעיל גבי עודה של שקין דל"ח אף על גב דאית ליה הנאה כ"ש ברביעה דלית לה הנאה מיניה דמזהר זהיר דלא לפסיד [ועי' במהרש"א]:

רשב"ג אמר ה' מלך גאות לבש. הרב מהרש"א באגדתיה כתב רחוק בעיני לישב גירסא זו וכו' ע"ש ואפשר לומר על דרך שכתב רש"י למ"ד שירת הים דכתיב כי גאה גאה. ומהרש"א עצמו בסמוך הביא מרז"ל דכתיב הלוך וגעו וכתיב כי גאו גאה ע"ש וכן יש לומר הא דאמר רשב"ג שאמרו גאות לבש דשלח יד בפלשתים כמו שפירש"י למ"ד שירת הים. ועוד י"ל דכתיב אדיר במרום ה' עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש. והיינו אדיר במרום ה' לנקום נקמתו. עדותיך שבארון נאמנו מאד ודין הוא שיהיה הארון לביתך נאוה קדש במקומו:

רוני רוני השיטה וכו'. דרך דרש אפשר שיש בדברים הללו רמז לה' חומשי תורה. רוני רוני השיטה נגד ספר בראשית דשם מבאר דיעקב אע"ה הלך למצרים ואמרו רז"ל שהוא הוליך עצי שיטים למצרים. התנופפי ברוב הדרך נגד ספר שמות ששם מבואר גדולתו יתברך שהרבה נוראותיו במצרים ועל הים ונתגלה קדושתו ויכולתו במצרים ובקי"ס. א"נ על התורה ידבר כי בזכות התורה היתה יצ"מ כמש"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וקי"ס דכתיב והמים להם חומה כמ"ש ז"ל וז"ש התנופפי התורה ברוב הדרך שבזכותך ניצולו ישראל המחושקה ברקמי זהב נגד ספר ויקרא שהוא תורת מעשה הקרבנות והם כשמן לקרבנו אליו יתברך ונהיה צמודים וחשוקים ודבוקים אליו יתברך ונהיה דבקים בתורה. המהוללה בדביר ארמון נגד ספר במדבר אשר שם ויהי בנסוע הארון וכו'. המפוארה בעדי עדיים נגד ספר דברים שהמצות נשנו בערבות מואב וזהו בעדי עדיים ועיין זהר ח"ג דף ר"א:

כמאן קרו פרסאי דשתנא לנדה מהכא כי דרך נשים. מכאן תשובה למ"ש הרב יעבץ דמ"ש ברעיא מהימנא דקרו לבי כנישתא אש נוגה ודריש לה. אינו מר"מ שזו תיבה ספרדית ואיך דריש תיבה ספרדית והרב מרכבת המשנה ח"ג פ"ב מהלכות בית הבחירה דין יו"ד השיגו מבתרא דף כ"ה שכינה במערב אוריה אויר יה ופירש"י מזרח בלשון לועז והרי דריש לשון לעז ועושה ב' תיבות עכ"ד וגם הא דידן הוי סייעתא להרב מרכבת המשנה הגם שיש לדחות:

בששים ריבוא שכר. ששים ריבוא דינר היו רוצין ליתן לו ריוח: לא ציערו. להקיצו משנתו: אבני שהם הפסיק הענין. מדלא כתיב ואבני שהם כדכתיב בכולהו וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ועורות הפסיק הענין ולא קאי אויקחו: והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערבינהו. למילתא קמייתא וליתסרו: ועוד. הא קתני עלה דההיא דר''א: לשנה הבאה נולדה כו'. אלמא לית ליה קיחה לר''א: תגרי ישראל. סרסור ישראל לקחה משלו מן העובד כוכבים לעצמו וחזר ומכרה לצבור: ור''א לא חייש לרביעה. לשילא פרכינן דתני טעמא דר''א משום קיחה: ודמא שמו. זהו הנזכר למעלה: אית ליה. קיחה ובעינן תגרי וחייש לרביעה ובעינן שימור: ולד נוגחת. פרה שנגחה ישראל כשהיא מעוברת ומת ולדה פסול לקרבן: דהיא וולדה נגחוהו. ונוגח שנגח בעד אחד או ע''פ הבעלים שהודו מעצמן ואין עדים בדבר אינו נסקל ואמרינן בתורת כהנים מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן וי''ו יתירה להוציא את הנוגח: משעה שנוצרה. במעי אמה לקמן מפרש מנא ידעי דהאי ולד אדום הוא: ולדותיהן מותרין. אותן שנתעברו בהן אחרי כן: מחלוקת. דר''א ורבנן כשנרבעו כשהן מוקדשין ובמסכת תמורה מפרש טעמא דר''א משום דבזיא מילתא: שתי שערות פוסלות בה. שחורות או לבנות: ומ''ש דידהו. דאזלי ישראל ועבדי לדנכרי נעבד הא מלתא בבהמת ישראל: במוחזקת. מין משפחות פרות היו לו לדמא בן נתינא מוחזקות לילד ולדות אדומין בהעברת כוס: אקילעא. פורק''א לפני הטרקלין: וכן היה ר''א כו'. משום דחייש לרביעה: גרורים. מעצמן נגררין להתגייר אע''פ שאין מקבלין אותן: מעבודת כוכבים הדרי בהו. כדכתיב לקרוא כולם בשם ה' אבל מרביעה לא הדרי: ותרוייהו אמרי. ר' אמי ורבי יצחק נפחא בין דרב פפא לרב זביד איכא טובא דרב פפא מתני פתח חד פתח אידך ומתני מאי קראה ברב יוסף ואתקפתא דדלמא מעבודת כוכבים הוא דהדרו מתני לה באביי: שכם אחד. משמע אין חילוק בעובדיו ישראל והאומות תהא עבודתן שוה בכל מצותיו: גם אתה תתן. תיקשי לר''א: הניחא למ''ד. פלוגתא דבני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי בפ' בתרא דשחיטת קדשים (קטז.):

ואבני מלואים כתיב דהדר ערביה. לפ''ה משמע דזה הפסוק בויקחו לי תרומה ומתחלה היה דוחה אבני שהם הפסיק הענין והדר מקשה והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערביה שגם אבני שהם נקרא בהם ויקחו ותימה דאטו בתר דכתיב אבני שהם להפסיק הענין לא יכתוב שום וי''ו בפסוקים ועוד קשה אי חשבי עירוב מקראות בכי האי גוונא א''כ פ''ק דשבועות (דף י.) דתנן ר''מ אומר כל השעירים כפרתן שוה ומפיק ליה בגמרא מדכתיב ושעיר ופריך עצרת ויוה''כ דלא כתיב בהו ושעיר מאי איכא למימר ומאי פריך הא כיון דבסוכות דבתריה כתיב ושעיר נמי הדר ערביה לכך נראה דהאי מעשה דדמא בן נתינא לאו באבני שהם הוה אלא באבני החשן ואע''ג דאמר בגמרא בקשו ממנו אבנים לאפוד י''ל כיון שחשן מחובר לאפוד קרי אפוד וכן משמע בירושלמי דפאה דמייתי האי עובדא דדמא בן נתינא גבי פעם אחת אבדה ישפה מבנימן והכי פריך הכא והא כתיב אבני מלואים והדר ערביה ובאבני מלואים מיהא דכתיב וי''ו לדרוש בהו ויקחו וניחא נמי ההיא דפרק קמא דשבועות (דף י.) דכיון דכתיב ושעיר בסוכות נימא דבההוא מרביה קרא ור''ח גרס והא ואבני הדר ערביה וקאי אההוא דפרשת ויקהל דכתיב קחו מאתכם תרומה וכתיב ואבני שהם ואבני מלואים הכל בווי''ן בלא שום הפסק: ור''א לא חייש לרביעה והא תניא אמרו לו וכו'. הוה מצי לאקשויי מההיא דוכן היה ר''א פוסל בכל הקרבנות אלמא חייש לרביעה אלא ניחא ליה לאתויי מההיא מעשה דקיימי' עלה: וניחוש דלמא רבעה לאמה. הא דלא פריך דלמא עלה עול על אמה והיא ואמה נשאו עול דא''כ לא אשכחן פרה שלא עלה עול על אמה דתנן (פרה פ''ב מ''ד) עלה עליה זכר פסולה: ותני עלה ר''א אוסר וכו'. לאו דוקא אכל הפסולין קאי דהא אתנן פסול לגבי המזבח ואמרינן במרובה (ב''ק סו. ושם) לב''ש ובין לב''ה ולדות של אתנן מותרים ואין לומר דר''א פליג עלייהו: ישראל היו משמרין לאמה משעה שנוצרה. תימה לאב נמי אמאי אינם צריכים לשמור דאליבא דר''א קיימינן דאית ליה זה וזה גורם אסור וי''ל כיון דטעמא דאמר נמי אינו אלא משום דבזיא מילתא כדאמרינן בסוף תמורה (דף ל:) ומהאי טעמא אמרי' דנרבעו כשהן חולין מותרין דכיון דאשתנו לא בזיא מילתא הכי נמי בנרבע האב לא מינכרא ולא בזיא מילתא:

עבודה זרה כד ע"א

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד