עבודה זרה כד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

אלא למאן דאמר יתרו לאחר ^[83] מתן תורה הוה, ^[84] ולאחר שכבר נאסרו בהמות הגוים, מאי איכא למימר? איך קבלו הקרבן מידו?

על כרחך, מוכח מכך שלוקחים בהמה מן הגוים, ודלא כדברי רבי אליעזר?!

מתרצת הגמרא: אלא יתרו - מישראל זבן קנה את בהמתו. ואותה, הביא לקרבן. ואכן אין מביאים בהמה מן הגוים.

ומביאה גמרא להוכיח ממקורות אחרים, שמביאים בהמות מן הגוים:

תא שמע: נאמר ^[85] [שמואל א, טו טו]: "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר (המשנים והכרים ועל כל הצאן) למען זבוח לה' אלהיך".

ומשמע, שמביאים קרבנות מבהמות העמלקי.

דוחה הגמרא ראיה זו, על ידי דקדוק בלשון הפסוק: נאמר בפסוק זה, "מיטב הצאן והבקר".

מאי "מיטב"? אין הכונה שהשתמשו במיטב הבהמות עצמן, אלא בדמי מיטב הבהמות, שמכרו את מיטב הבהמות, ובדמיהם - קנו בהמות לקרבן.

ואם כן, מאי שנא במה שונות מיטב הבהמות, שדוקא אותם מכרו לצורך דמי הקרבנות? - כי היכי כדי דליקפץ עליהן זבינא. שיקפצו הלקוחות וירצו לקנות מן הבהמות הללו, שמיטב הם. ועל ידי כך, יהיה כסף לקנות בהמות לקרבן מישראל.

ומביאה הגמרא להוכיח עוד:

תא שמע: נאמר [שמואל ב, כד כב] "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים".

ארונה, שר היבוסי היה, וגוי הוא. וממנו לקח דוד את צרכי המזבח ואת הקרבנות. ומוכח, שלוקחים בהמות מן הגוי לצורך הקרבן.

דוחה הגמרא: אמר רב נחמן, ארונה - גר תושב ^[86] היה. וקיבל עליו שבע מצוות בני נח, ^[87] ואיסור רביעה בכללן! ^[88] ודנה הגמרא: נאמר בפסוק שהובא לעיל "ראה הבקר לעולה והמרגים".

מאי, מהו מריגים?

אמר עולא: מטה של טורביל!

ודנה הגמרא: מאי מהו מטה של טורביל?

ומתרצת: עיזא דף לוח גדול [העשוי לדישה], דקורקסא תחתית הלוח מלא בפגימות צפופות ועמוקות, דדיישן - על גבי לוח זה, עוברות הבהמות, והפגימות חודרות בגורן, והתבואה נידושת.

אמר רב יוסף: מאי קרא, מהו המקור שאכן זהו פירוש "מריגים"?

התשובה: נאמר [ישעיהו מא טו]: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים". מורג חרוץ - פירושו, מלא פגימות. כלומר חריצים. ופגימות אלו, הם הפיפיות. ועשויות הם - לדוש הרים.

מיתיבי, נאמר [שמואל א, ו יד] "ואת הפרות העלו עולה לה'"

פרות אלו, נשלחו על ידי הפלשתים כאשר השיבו את ארון ה'. וכאשר הגיעו הפרות והעגלה שנשאה את הארון לבית שמש, העלו אנשי בית שמש את הפרות עולה לה'.

וקשה, איך העלו לעולה בהמות אלו שבאו מן הפלשתים?

מתרצת הגמרא: הוראת שעה היתה! אכן בדרך כלל אין מקריבין בהמות מן הגוים. אולם פרות אלו, נעשה בהם נס, ^[89] ולפיכך הקריבום.

ומוכיחה הגמרא שאכן הוראת שעה היתה זו:

הכי נמי מסתברא, כך אכן מסתבר. דאי לא תימא הכי אם לא נאמר שהוראת שעה היתה זו, אלא כך הוא הדין תמיד, האם קרבן עולה נקבה, מי איכא?

והרי אין עולה באה אלא מן הזכר, וכאן הקריבו פרות?!

ודוחה הגמרא: ומאי קושיא היא זו? דלמא הבמה ^[90] עליה העלו עולות אלו, מותר להקריב בה אף עולה נקבה. משום שבבמת יחיד מדובר [שאינה במת ציבור, ומותר להעלות עליה קרבנות בזמן היתר הבמות. כלומר, בזמן שאין מקדש, או שארון ה' לא נמצא באהל מועד].

ועל במת יחיד - מעלין אף עולה נקבה!

וכדעת דרב אדא בר אהבה. דאמר רב אדא בר אהבה: מנין לקרבן עולה ממין נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד - שנאמר [שמואל א' ז ט] "ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה". טלה חלב היא רחל אשר מניקה את בנה ונותנת חלב, וממילא - נקבה היא! ^[91]

ומוכח מכך, שעל במת יחיד מעלין עולת נקבה.

ומקשה הגמרא: הרי מן הלשון "ויעלהו" - זכר משמע, שהרי לא כתוב ויעלה, אלא ויעלהו?

אמר רב נחמן בר יצחק: ויעלה כתיב, ^[92] ונקבה היא! ^[93]

וממילא אין להוכיח מכאן, שהקרבת פרות הפלשתים, הוראת שעה היתה. כיון שהעלאת עולת נקבה - מדיני במת יחיד היא.

הקשינו לעיל [כב ב] על הסתירה שבין משנתנו האוסרת להעמיד בהמות בפונדקאות של עובדי כוכבים כיון שחשודין הם על הרביעה, לבין דברי הברייתא המתירה לקחת בהמה מן הגויים לצורך קרבן, ואין חוששין משום רביעה.

ומביאה הגמרא לתרץ קושיא זו:

רבי יוחנן אמר: לא כל הבהמות שוות לענין עיקור על ידי רביעה, אלא גבול [חילוק] יש לה לבהמה, וכדלהלן.

בהמה הפחותה מבת ג' שנים - נעקרת על ידי רביעת אדם. ומשום כך חס עליה הבעלים ואינו רובעה. ולכן מותר לקחת לקרבן רק בהמה הפחותה מגיל שלש שנים,

אולם בת ג' שנים ואילך - אינה נעקרת. ולכן אינו חושש לרבעה.

ומיושבת קושית הגמרא: ההיתר לקחת מן הגוים בהמה לקרבן, הוא רק בבהמה הפחותה משלש שנים. אך בהמה מעל ג' שנים - אסורה, כיון שאכן חוששין לרביעה. ^[94]

איתיביה, הקשו על כך, כל הני תיובתא את כל הקושיות מן הפסוקים שהובאו בגמרא לעיל, ^[95] שמשמע מהם, כי מותר לקחת בהמה מן הגוים, ועתה קשה, מה יענה עליהם רבי יוחנן, והרי לפי דבריו לא הותרו בהמות הגוים?

שני להו, תירץ להם רבי יוחנן: בכל המקומות הללו, מדובר בפחותה מבת ג' שנים. ^[96]

תא שמע: "ואת הפרות העלו עולה לה'" ולא ידוע מנינם שנותיהם של פרות אלו, ויתכן כי בוגרות היו?

ומתרצת הגמרא: אף בפרות אלו מדובר בפחותה מבת שלש שנים!

מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: אם כן, היינו הרי על אותם פרות נאמר שם בהמשך אותו פסוק "ואת בניהם כלו בבית" ^[97] השאירו את ילדיהם של אותם פרות כלואים בבית. ^[98]

וכי בהמה הפחותה מבת ג' שנים מי קא ילדה האם היא יולדת ^[99]? מביאה הגמרא להוכיח שאכן פרה הפחותה מבת שלש, אינה יולדת:

[והתנן] הרי שנינו ^[100]: ישראל שקנה פרה וחמור מן הגוי וילדה הפרה. וכעת ישנו ספק האם לידה זו ראשונה היא, והבכור שייך לכהן, או שמא כבר ילדה הפרה. וולד זה - אינו בכור.

הדין הוא כך: אם הולד נולד מפרה שהיא בת ג' שנים ולא יותר, ודאי שולד זה בכור הוא, שהרי לא יתכן שתילד לפני גיל שלש שנים, ושייך הולד לכהן.

אולם אם הלידה היתה מכאן ואילך, כאשר גיל הבהמה הוא מעבר לשלש שנים, הרי זה ספק. ^[101] כיון שיתכן שילדה כבר בבית הגוי, וולד זה איננו בכור.

ואם כן קשה, הרי לא יתכן להעמיד שהפרות אותם שלחו הפלשתים, אינם בני שלש שנים, שהרי כבר ילדו, וקשה על דברי רבי יוחנן איך העלו לעולה פרות אלו, הרי היו מעל לשלש שנים?!

מתרצת הגמרא: אלא מחוורתא התירוץ המחוור והברור שניתן לומר על קושיא זו - כדשנין מעיקרא. כפי שתירצנו לעיל, שהוראת שעה היתה זו.

ולעולם אין מקריבין בהמות מן הגוים, כאשר הבהמה מעל מגיל שלש.

ממשיכה הגמרא בענין הפרות ששלחו הפלשתים לשאת את הארון, ולהשיבו לישראל.

נאמר [שמואל א' ו יב]: "וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש" וגו'. ודנה הגמרא: מאי, מהו פירוש "וישרנה"?

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו הפרות שירה!

ושירה זו שרו הפרות לה', על כי גאה גאה לשלוח יד בפלשתים, ובדגון אלהיהם. ^[102]

ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו הפרות פניהם כנגד ארון - ואמרו שירה. ^[103]

ומאי, מהי השירה שאמרו?

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: שירתם היתה כך: [שמות טו א] "אז ישיר משה ובני ישראל" וגו' כפי סדר השירה. ^[104] ורבי יוחנן דידיה מדעת עצמו אמר: שירתם היתה כך: נאמר [ישעיהו יב ד] "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו ^[105] בעמים עלילותיו" ^[106] וגו'.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: מזמורא יתמא [מזמור יתום, ^[107] שלא הזכר שם אומרו ^[108]]. וזוהי שירתם - נאמר: [תהלים צח א] "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו". ^[109]

רבי אלעזר אמר: שירתם היא: [תהלים צט א] "ה' מלך ירגזו עמים ^[110] יושב כרובים תנוט הארץ". ^[111] וכונתם לפלשתים שרגזו על מכת הטחורים שהכה בהם ה', מחמת ששבו את הארון. ^[112]

רבי שמואל בר נחמני אמר: שירתם - [תהלים צג א] "ה' מלך גאות לבש". ^[113] רבי יצחק נפחא אמר: שירתם - "רוני רוני השיטה [זהו הארון העשוי עצי שיטים], התנופפי [התרוממי] ברוב הדרך, המחושקת בריקמי זהב [שהיה הארון מצופה זהב מבית ומחוץ], המהוללה בדביר ארמון [ספר תורה של משה - היה בתוך הארמון. ואין הארון מתפאר - אלא במה שיש בתוכו!] ומפוארה בעדי עדיים - [אין לך עדי וקישוט גדול מקישוט זה!] " ^[114]

רב אשי מתני לה היה שונה את דברי השירה האלו דרבי יצחק נפחא, אהא על פסוק זה:

נאמר: [במדבר י לה] "ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה: קומה ה'"

ויש לשאול: ישראל מאי אמרו מה היו עונים אחרי משה?

אמר רבי יצחק: רוני רוני השיטה [וכו']. שירה זו נאמרה על ידי בני ישראל, כנגד שירת 'ויהי בנסוע הארון'. ^[115]

אמר רב: כמאן קרו פרסאי מנין המקור של הפרסיים לקרוא לספרא לספר - דביר?

התשובה: מהכא! נאמר: [שופטים א יא] "ושם דביר לפנים קרית ספר" הרי שתיבת "דביר", באה תחת "ספר".

[אמר רב אשי:] ^[116] כמאן קרו פרסאי מנין המקור לכך שקראו הפרסיים לנידה - דשתנא?

התשובה: מהכא מכך: נאמר - [בראשית לא לה] "כי דרך נשים לי" ותיבת "דשתנא" היא ראשי תיבות של ד'רך נ'שים. ^[117]

הערות

^[83] אף שמן המקראות משמע שיתרו היה קודם מתן תורה.

^[84] הקשו התוס', לשיטה זו, הרי ציפורה אשת משה [בת יתרו] לא היתה אלא אחר מתן תורה. ואם כן, איך יתכנו דברי הגמרא ביבמות 'ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וכו' ופירש מן האשה'. והרי לא היתה אז אשתו עמו?! ותירץ: שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה. ואכן בפועל, לא היתה אשתו אז.

^[85] [פסוק זה מדבר בענין הבהמות אשר עליהם חמל שאול במלחמתו בעמלקי, ולא הרגם, אלא הביא מהם לקרבן].

^[86] בפירוש אברבנל על הפסוק, מביא מכאן שארונה היה גר צדק.

^[87] כך פירש רש"י. ובדינו של גר תושב, ישנה מחלוקת [לקמן סד ב]. דעת רבי מאיר - כל שקיבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד עבודה זרה, הריהו גר תושב. דעת חכמים - כל שקיבל עליו ז' מצוות בני נח, הריהו גר תושב. אחרים אומרים - כל שקיבל עליו לקיים כל מצוות שבתורה, חוץ מאכילת נבלות, הריהו גר תושב. ומדברי רש"י כאן מבואר שסובר כדעת חכמים, שהרי כתב "גר תושב - שקיבל עליו ז' מצוות בני נח". אולם, בסנהדרין [צו ב] כתוב: תנו רבנן, נעמן גר תושב היה. ופירש רש"י: שלא קיבל עליו שאר מצות אלא שלא לעבוד עבודה זרה! ומוכח, שרש"י סובר כרבי מאיר, שעל מנת להיות גר תושב, די בכך שיפרוש מעבודה זרה! והבאר שבע שם תמה על כך, שהרי הלכה כחכמים [וכן פסק הרמב"ם פרק י' מהלכות עבודה זרה הלכה ו'] ואין פסק כאן רש"י כרבי מאיר? ויישב הבאר שבע, שרש"י סובר כדברי הגמרא בעבודה זרה סה א, שדברי חכמים שגר תושב הוא כל שקיבל עליו ז' מצוות בני נח, אינם אלא לענין "להחיותו" את הגר. אולם לא לענין שאר דינים. ואכן, גר תושב הוא אף בלא ז' מצוות בני נח. ומעתה קשה, מדוע כתב כאן רש"י שארונה היה גר תושב לפי שקיבל עליו ז' מצוות. והרי אף בלא ז' מצוות, גר תושב הוא, וכמו שכתב רש"י בסנהדרין?! עוד יש להקשות, לדברי רש"י בסנהדרין שגר תושב אינו אלא שפרש מעבודה זרה, מנין לנו שאכן בהמתו לא נרבעה, והרי לא פרש אלא רק מעבודה זרה? ונראה, שאכן עיקר מהותו וגדרו של גר תושב, הוא בכך שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה. אולם דיני ותנאי גר תושב, הינם שיקבל על עצמו ז' מצוות בני נח. אך עיקר ענינו הוא שיפרוש מעבודה זרה. ולפיכך, כאשר בא רש"י בסנהדרין [צו ב] להגדיר "מהו" גר תושב, כתב "שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה". לפי שזהו עיקרו ומהותו. אולם כאן, כאשר הנידון הוא היאך "לנהוג" בגר תושב, וכגון האם לקנות ממנו בהמה, לא די בכך שתתקיים מהותו של הגר תושב ויפרוש מעבודה זרה. אלא צריכים אנו שיקיים את כל דיני גר תושב. ובכללם - שיפרוש מן הרביעה. ומשום כך כתב רש"י, "שקיבל שבע מצוות בני נח - והרי רביעה בכלל"!

^[88] בירושלמי, הביאו גם כן להקשות מכך, ותירצו שרק קנה ממנו דוד את הבהמות. אך לא הקריבם. ואילו מה שאמר ארונה "ה' אלהיך ירצך", היינו בתפלה. ולא בקרבן [יפה עינים].

^[89] לאחר שהחליטו הפלשתים להשיב את ארון ה' שנשבה בידם, העמידו נסיון כדי לדעת האם המכות שהוכו בהם, מאת ה' הם, או שמא מקרה הן. וג' נסיונות ניסו: א. לעגלה הנושאת את הארון, קשרו בהמות אשר לא עלה עליהן עול, ואינם ראויות למשוך את העגלה שעליה הארון [רש"י שמואל א' ו ז]. ב. ניתקו מן הבהמות את ילדיהם, ואשר באופן טבעי, לא יזוזו הבהמות ללא ילדיהם. ג. בחנו את דרך הבהמות, אם ילכו דוקא בדרך בית שמש, ולא לכל רוח אחרת. וכיון שנעשה נס, ובהמות אלו שלא עלה עליהן עול, נשאו את העגלה, ולא פנו אל ילדיהן, ונסעו דוקא אל דרך בית שמש - הורו להעלות פרות אלו לעולות, על שום הנס שנעשה על ידן.

^[90] שתי במות היו. במה גדולה ובמה קטנה. ובבמות אלו, הותר להקריב כל עוד לא נבנה המקדש, ונקבע המזבח על מקומו. וכן בזמן שלא היה הארון בתוך אהל מועד, וכן כל עוד שלא הוקם המשכן, מקריבין היו על הבמה [תוספתא זבחים פרק י"ג. וירושלמי מגילה פרק י"א הלכה י"ב] במה גדולה, היא הבמה הנמצאת באהל מועד, על מזבח הנחושת שעשה משה רבינו. ובזמן שלא היה הארון בתוך האהל כאמור, היה אותו המזבח נקרא במה גדולה. ובשלשה מקומות היתה קבועה במה גדולה. א. בגלגל, שם נקבע אהל מועד, כל ארבע עשרה שנה שהיו עסוקים בכיבוש ובחלוקה. ב. לאחר שחרב משכן שילה ובאו לנוב, קבעו שם את אהל מועד, ולא היה שם הארון, שהרי נשבה ביד פלשתים [כפי המבואר בגמרא כאן]. ג. אחר שמת שמואל והחריב שאול את נוב עיר הכהנים, קבעו את אהל מועד בגבעון. וכיון שלא הביאו לשם את הארון, לכן אף שם לא היה - אלא במה גדולה. ובזמן היתר הבמות, יכל כל אחד לבנות לו במה ולהקריב עליה קרבנות. וזוהי במה קטנה הנקראת במת יחיד, האמורה כאן בסוגיתנו.

^[91] כך פירש רש"י כאן. אולם בפירושו בספר שמואל [א' ז ט] כתב: ויעלה עולה - ויעלה כתיב, נקבה היתה. ומכאן למדו רבותינו: עולה נקבה כשרה בבמת יחיד. ומשמע, שלדעת רש"י שם, ההוכחה שמדובר בעולת נקבה, היא דוקא מסוף הפסוק, דכתיב "ויעלה". ובמפרשים שם [רד"ק, מצודת דוד, מהר"י קרא] פירשו ש"טלה חלב" היינו טלה צעיר שעדיין יונק חלב. ולפי זה ההוכחה היא דוקא מסוף הפסוק.

^[92] אף שכתוב "ויעלה", קוראין: "ויעלהו"

^[93] בנוסף להיתר העלאת עולת נקבה, קיבלו חז"ל מן הפסוק הנ"ל, שזר מקריב בקרבן יחיד. ומשחרב משכן שילה ובאו להם לנוב, הותרו להם הבמות כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון, עד שנבנה בית עולמים ונאסרו. ושוב, לא היה להם היתר. ואמרו: אין הבמה ניתרת, אלא על ידי נביא. ששמואל העלה ראשון בבמת יחיד משחרב משכן שילא, וכן בגלגל, העלה יהושע בבמת יחיד ראשון. שנאמר, "אז יבנה יהושע" (רד"ק שמואל א' ז ט).

^[94] הקשה הריטב"א: מדוע לא נחשוש שמא רבעו את אמה ופסולה היא, כדברי רבא לעיל [כד א] ? ותירץ: רבא פוסל את הבהמה שנרבעה אמה, משום שסובר הוא ש"עובר ירך אמו". אבל רבי יוחנן סבר שעובר לאו ירך אמו, ומשום כך אין כל חסרון, אף אם אמו נרבעה!

^[95] קושיות הגמרא מן הפסוקים המוכיחים שמביאים קרבנות מבהמות הגוים - הם: א. מצאן קידר, שיובא להקרבה לעתיד לבוא, ב. מיתרו שהעלה עולות וזבחים לה', ג. הצאן והבקר שהובאו מעמלקי, ד. מהבקר שהביא ארונה את דוד, ה. הפרות שנשלחו על ידי הפשלתים.

^[96] הקשה הריטב"א: אף שאמנם בכל המקרים המובאים בפסוקים אין לחשוש לרביעה, מכל מקום יש לחוש למוקצה ונעבד? [ודברי הגמרא לעיל [כב ב] "אי איתא דאקצייה ופלחיה לא הוה מזבין ליה", אינם שייכים כאן. כיון שבמקרים הללו, הבהמות לא באו לידי הישראל בדרך מכירה. אלא היו להם סיבות מיוחדות להביא את הבהמות לישראל]. ותירץ הריטב"א: חשש זה של מוקצה ונעבד, אין לחוששו אלא במקום שרגילים לכך ביותר. אולם בעלמא, אין לחוש לכך. כיון שאין זה דרך הרוב.

^[97] פירש רש"י: כלו - א. לשון בית הכלא, ב. לשון מניעה. כמו "לא יכלה ממך" [בראשית כג] כלומר, מנעום מללכת אחריהם.

^[98] על מנת לנסות האם ילכו הפרות להשיב את ארון ברית ה', אף שדרך הפרה, שאינה זזה בלא ילדיה. ואם תילך - אות הוא שמה' הדבר.

^[99] ה'מלוא הרועים' העיר, איך ניתן להקשות מדברים שהיו בדורות הראשונים. כאשר היה הטבע שונה. והרי מצינו אף שבדורות הראשונים שאשה יולדת לשמונה [סנהדרין סט א]. ואילו בימי המשנה כבר נשתנה הטבע מכך! ?

^[100] בכורות יט ב.

^[101] דינו של ספק זה, כך הוא: ירעה בכור זה עד שיסתאב, שהרי אינו ראוי לקרבן, שמא אין זה בכור. ולאחר שיש בו מום, יאכלנו בעליו ולא יתננו לכהן. שבכור בעל מום - מותר לזרים. ואין בו אלא משום גזילת מתנות כהונה אילו היה ודאי. ובהמה זו שספק היא, הרי הכהן הוא המוציא מחברו, ועליו הראיה שלא ילדה הבהמה בבית העובד כוכבים. וגבי ספק פטר חמור, מפריש עליו טלה להתירו בהנאה. דכתיב "תפדה בשה". ואת הטלה, יעכב לעצמו. דאפילו הוא ודאי פטר, אין קדושה חלה על טלה הניתן תמורתו. אלא רק משום גזילת כהן יש כאן. וכיון שהוא ספק, אפילו גזל ליכא. לפי שהראיה, מוטלת על הכהן [רש"י].

^[102] רש"י.

^[103] כתב הראב"ד: ותמה אני, אם אמרו שירה בלשונם של הפרות, מי היה המגיד את השירה הזאת? ואם נפתח פיהם ואמרו בלשון הקודש, איך לא נחשוב את פתיחת פי הפרות, כמו שחשבו את פתיחת פי האתון, מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות? ויש לומר, שבלשונם אמרוה. והיה שם מי שהבין את לשון הפרות. כדאמר [סוכה כח א], 'כרבן יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת הדקלים'. והריטב"א כתב, שאמרו הפרות את השירה בלשון הקודש ממש. וזהו שנחלקו בגמרא, מה אמרו הפרות. והטעם שלא נזכר דבר זה עם שאר ניסים שנבראו בערב שבת, הוא משום שכבר הוזכר פי האתון בתורה. והוא אב לכל כיוצא בו.

^[104] הבאנו בהערה הקודמת, את מחלוקת הראב"ד והריטב"א בענין שירת הפרות. המהר"ל [חידושי אגדות] ביאר, שלא היו אומרים הפרות שירה בחיתוך לשון ודיבור. אלא הליכתם בדרך הישר [שלא סטו מן הדרך], כדכתיב "וישרנה" - הוא בעצמו שירה! וחולקים בגמרא מה מורה השיר. למאן דאמר ששירה זו היא שירת "אז ישיר" מורה שהשם יתברך אשר הוציאם מארץ מצרים - אינו עוזב אותם ביד שונאיהם, שלכן הוציאם ממצרים שיהיו ישראל אל השם יתברך לעם, ויציל אותם. ולכך אמר, ששירת אז ישיר אמרו. שאותה השירה, אמרו ישראל כאשר הוציאם ממצרים.

^[105] ובאותה שעה נודע ה' בעמים - ראב"ד.

^[106] ביאר המהרש"א, שעל ידי מעשה הפלשתים ומה שעשה להם ה', נתודע בעולם העלילות שעשה ה' במצרים. וכפי שאמרו הכהנים הפלשתים והקוסמים [שמואל א' ו ו] "ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הרי כאשר התעלל בהם ה' וישלחום וילכו".

^[107] כך פירש רש"י. והר"ח הוסיף, שמזמור זה יתום הוא. לפי שלא נאמר בו מזמור לתודה, ולא נאמר בו מזמור שיר, וגם לא נאמר בו מזמור לדוד. וכן אין ידוע מי אמרו, וגם אין ידוע על שום איזה מאורע נאמר.

^[108] כתב המהר"ל [חידושי אגדות]: שלמאן דאמר מזמורא יתמא, ר"ל מזמור שהוא כולל [כלומר] שלא נזכר שם האומר. ולפיכך מזמור זה שייך על הכלל, על כל נס שעושה הקב"ה, שהמזמור כולל הכל. ודבר זה ראוי להם כי לא שייך דבר מיוחד אל הבהמה. ולפיכך, במזמור זה של "שירו לו שיר חדש כי נפלאות עשה", רוצה לומר על שם הפלא שעשה הקב"ה, יש לשורר על זה. ולכך היא מזמורא יתמא, ולא הוזכר שמו של האומר [מזמור זה] שיהיה מיוחד אליו, עכ"ל.

^[109] ביאר המהרש"א: אחר שנפלו ישראל במלחמה ונשבה הארון, נפלאות עשה הי"ת, והושיעה לו ימינו - להוציא הארון מיד פלשתים. ובזה הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים, גילה צדקתו. ומזמור זה מסתיים ב"יחד הרים ירננו לפני ה' כי בא וגו"' - כלומר, שבא ארון ה' - מארץ פלשתים!

^[110] כתב המהר"ל [חידושי אגדות]: מפני שהיה מכה באומות, ודבר זה גרם שהשיבו את הארון. ולפיכך על זה באה השירה. וזהו שכתוב כאן, שאמרו "ה' מלך ירגזו עמים".

^[111] ביאר המהרש"א: על ידי הארון שעליו יושבים הכרובים - תנוט ארץ פלשתים. ועוד נאמר במזמור זה: "יודו שמך גדול ונורא". דהיינו שעל ידי מעשה זה יודו שם ה' [וכמו שכתוב "מי יצילנו מיד האלוקים האדירים האלה המכה מצרים בכל מכה במדבר"].

^[112] כך פירש רש"י. והראב"ד כתב, שהרגיז את העמים בקדושתו.

^[113] המהרש"א נתקשה לפרש שירה זו על ענין ביאת הארון מן הפלשתים, והביא את גירסת הילקוט שהשירה היתה "ה' מלך תגל הארץ". אולם הראב"ד ביאר: נאמרה שירת "ה' מלך תגל הארץ" כי היה זה נס חדש. ואף על פי שלא בא דוד עדיין, כבר היו השירות אמורות בפי בפרות. שצפו ברוח הקודש מה עתיד דוד לומר!

^[114] כתב המהר"ל [חידושי אגדות]: שיר זה, הוא על שם הוד ושבח הארון שנשבה. ובשבילו עשה הקב"ה הפלא. ולכך אמר שהשירה היתה "רוני רוני השיטה".

^[115] כתב המהר"ל [חידושי אגדות]: נתנו ישראל שבח לתורה, שבשביל התורה, ה' יתברך עמהם. ולכך, כמו שמשה אמר "קומה ה"', אמרו ישראל "רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך" וכו', כלומר שתרומם התורה ותהיה עמהם להציל אותם משונאיהם ולעשות נקמה בשונאיהם.

^[116] כך מובא בגירסאות שלפנינו. ובילקוט פרשת ויצא, נאמר "אמר רב ספרא כמאן" וכו'.

^[117] כך פירש רש"י. והראב"ד פירש: דשתנא - כגון ד'שוו בה רבים'. והוא לשון רגילות. כלומר, שדבר רגיל הוא אצל כולם. וכן מורים דברי הגמרא להלן "דכתיב דרך נשים לי". כלומר, כך היא דרכן של כל נשים. ועיין במהרש"א שכתב: לולי פירוש רש"י היה נראה לומר דלאו בדרך נוטריקון קאמר. אלא שמלת 'דשתנא', מלה מושאלת במליצה בלשון פרסי על הנדה. וכמו שנאמר בתורה [בראשית לא לה] "דרך נשים לי". שהוא ביטוי מושאל בלשון הקודש. וזהו שאמר רב אשי: כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא, כלומר, במלה מושאלת קראו לה, ולא בשמה. והתשובה היא - מהכא "דרך נשים לי". שגם הכתוב לא קראה במילה מיוחדת לנדה, ומפני הגנאי!

יתרו לאחר מתן תורה הוה [היה] מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אסור היה לקבל ממנו! אלא, יש לומר כי יתרו מישראל זבן [קנה] את הבהמות לקרבן.

ומציעים ראיה, תא שמע [בוא ושמע]: "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלהיך" (שמואל א טו, טו), משמע שאפשר להקריב בהמות של גוים! ומשיבים: מאי [מה] פירוש "מיטב"? לא שהשתמשו במיטב הבהמות עצמן, אלא בדמי מיטב הבהמות, שמכרון ובדמיהן הביאו קרבנות.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] מדוע דווקא מיטב? מדוע מכרו דווקא מן המיטב? ומשיבים: כי היכי דליקפץ עליהן זבינא [כדי שיקפצו עליהם קונים] על הבהמות הללו שהם מוכרים, שהכל רוצים לקנות מן המיטב.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו [ראה] הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב כד, כב), הרי אפשר להשתמש בבהמת גוי לקרבן! אמר רב נחמן: ארונה גר תושב היה, שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ובכללן איסור רביעת בהמה, ולכן מותר היה לקבל ממנו בהמות לקרבן.

אגב הזכרת הפסוק שואלים: מאי [מה] פירוש "מורגים"? אמר עולא: מטה של טורביל. ושואלים: מאי [מה היא] מטה של טורביל? שמונח זה לא היה ידוע בבבל; ומשיבים: עיזא דקורקסא דדיישן [לוח כבד ומשונן שדשות בו הבהמות]. אמר רב יוסף: מאי קרא [מהו המקרא] שממנו אפשר ללמוד שזה פירוש "מוריגים"? שנאמר: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים" (ישעיהו מא, טו), הרי שמורג יש בו חריצים ("חרוץ") ושיניים ("פיפיות"), והוא משמש לדישה.

מיתיבי [מקשים] ממה שמסופר כי לאחר ששלחו פלישתים את ארון הברית על ידי פרות וחזר לישראל — "ואת הפרות העלו עלה לה'" (שמואל א ו, יד)! ומשיבים: הוראת שעה היתה זו שהקריבום.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שהיתה זו הוראת שעה, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], עולה נקבה מי איכא [האם יש]? והרי אין מקריבים עולה אלא מן הזכרים, וכאן מדובר בפרות!

ודוחים את הראיה הזו: ומאי קושיא [ומה קושיה היא זו]? דלמא [שמא] בבמת יחיד היה הדבר, וכדרב אדא בר אהבה, שאמר רב אדא בר אהבה: מנין לעולה נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד? שנאמר: "ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה" (שמואל א ז, ט), ו"טלה חלב" מבינים כטלה שנותן חלב, כלומר נקבה.

ומקשים: הרי לשון "ויעלהו" האמורה בענין זה זכר משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: "ויעלה" כתיב [כתוב] במקרא, והיא לשון נקבה.

א ועוד בישוב הסתירה שבין משנתנו, לפיה גוים חשודים על הרביעה, לבין הברייתא שהתירה לקחת מהם בהמה לקרבן, ר' יוחנן אמר: גבול יש לה לבהמה, אם היא פחותה מבת שלש שנים — הרי היא נעקרת (נעשית עקרה) על ידי רביעת אדם, אם היא בת שלש שנים — אינה נעקרת, ומה שהתירה הברייתא לקחת מן הגוים הרי זו בהמה פחותה משלוש שנים, שוודאי לא רבעוה, מחשש שתיעקר בכך.

איתיביה [הקשו] לו כל הני תיובתא [אותן הקושיות שהקשינו], שמביאים קרבנות מן הגוים, שני להו [ותירץ להם] שהכל מדובר בפחותה מבת שלש שנים. ומקשים עוד, תא שמע [בוא ושמע] מן הכתוב "ואת הפרות

העלו עלה לה'" (שמואל א ו, יד)! ומתרצים: מדובר בפחותה מבת שלש שנים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: אם כן, היינו [זהו] שכתוב "ואת בניהם כלו בבית" (שמואל א ו, י), ואתה טוען שמדובר בפחותה מבת שלש שנים,

ופחותה מבת שלש שנים מי קא ילדה [האם היא יולדת]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: פרה וחמור שנקנו מן הגוי, ולא ידוע אם כבר ילדה הבהמה, אם היתה בהמה זו מבת שלש בשנתה השלישית וילדה זכר, — הריהו ודאי לכהן, שהוא ודאי בכור, לפי שאין פרה יולדת בפחות מבת שלוש, מכאן ואילך, אם קנה אותה מבוגרת מבת שלוש שנים, ספק הוא אם ולד זה בכור או אינו בכור! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור כמו שתירצנו מתחילה], שהוראת שעה היתה.

ב כיון שהוזכר ענין זה של הפרות שהביאו הפלישתים, דנים עוד בענין זה. נאמר שם: "וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש" וגו' (שמואל א, ו, יב), מאי [מה] פירוש המלה "וישרנה"? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' מאיר: שאמרו שירה. ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה.

ומאי [ומה] שירה אמרו? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' מאיר: "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א ואילך). ור' יוחנן דידיה [משלו, משל עצמו] אמר שהשירה היתה: "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו"

(ישעיהו יב, ד). ור' שמעון בן לקיש אמר: מזמורא יתמא [המזמור היתום] כלומר, מזמור שלא נזכר שם אומרו, וגם לא על איזה אירוע נאמר: "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו" (תהלים צח, א ואילך). ר' אלעזר אמר, מזמור זה אמרו: "ה' מלך ירגזו עמים" (תהלים צט, א ואילך).

ר' שמואל בר נחמני אמר: "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג, א ואילך). ר' יצחק נפחא אמר, שכך היתה שירתן: "רוני רוני השיטה (רמז לארון הברית שעשוי היה מעצי שיטים) התנופפי ברוב הדרך, המחושקת בריקמי זהב (שהארון היה מצופה זהב) המהוללה בדביר ארמון (בספר התורה שבו), ומפוארה בעדי עדיים".

רב אשי מתני לה להא [היה שונה את זו] השירה שאמר ר' יצחק, אהא [על זה], שנאמר: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה'" (במדבר י, לה), ושואלים: ישראל מאי [מה] אמרו באותה שעה? אמר ר' יצחק: "רוני רוני השיטה"

אמר רב: כמאן קרו פרסאי לספרא [כמי על סמך מה קוראים הפרסיים לספר] "דביר"? מהכא [מכאן], שנאמר: "ושם דביר לפנים קרית ספר" (שופטים א, יא) — הרי שדביר קשור לספר.

רב אשי אמר: כמאן קרו פרסאי [כמי, על סמך מה קוראים הפרסיים] לנידה "דשתנא"? מהכא [מכאן], שנאמר: "כי דרך נשים לי" (בראשית לא, לה), ו"דשתנא" הוא כעין קיצור של מילים אלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the incident involving Yitro was after the giving of the Torah, what is there to say? How could they accept offerings from him? Rather, it must be that Yitro purchased the animals from a Jew.

The Gemara further states: Come and hear another objection from a verse: “And Saul said: They have brought them from the Amalekites; for the people spared the best of the flock and of the herd, to sacrifice unto the Lord your God” (I Samuel 15:15). The verse states explicitly that the Israelites intended to sacrifice animals previously owned by gentiles. The Gemara explains: What is the meaning of the phrase: “The best”? This is referring to the monetary value of the best livestock. The intention was not to sacrifice the animals themselves, but to sell them and use the proceeds of the sale to purchase other animals to sacrifice as offerings.

The Gemara inquires: And what is different about the best animals? If the animals were sold for their value, why sell those animals in particular, rather than several inferior-quality animals? The Gemara explains that they did so in order that buyers would jump at the opportunity to buy superior-quality livestock. In other words, it is easier to sell one superior-quality animal than several inferior-quality ones.

Come and hear another objection from a verse: “And Araunah said unto David: Let my lord the king take and offer up what seems good unto him; behold the cattle for the burnt-offering, and the threshing instruments [morigim] and the accoutrements of the cattle for the wood” (II Samuel 24:22). Apparently, David was willing to accept oxen as offerings from a gentile. Rav Naḥman says: Araunah was a gentile who resided in Eretz Yisrael and observed the seven Noahide mitzvot [ger toshav]. The seven Noahide mitzvot include the prohibition against engaging in bestiality, and therefore Araunah was not suspected of this practice.

Tangentially, the Gemara asks: What is the meaning of the term “morigim,” mentioned in this verse? Ulla said: It is a turbil bed. The Gemara asks: What is a turbil bed? It is a serrated board [kurkesa] used for threshing. Rav Yosef said: What is the verse from which the meaning of morigim is derived? It is derived from the verse: “Behold, I have made you a new threshing board [morag] having sharp teeth; you shall thresh the mountains, and beat them small, and shall make the hills as chaff” (Isaiah 41:15).

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Eliezer. After the Philistines returned the Ark of the Covenant to the Israelites upon a cart drawn by cattle, the verse states: “And they sacrificed the cattle as a burnt-offering unto the Lord” (I Samuel 6:14). Evidently, the Jews did not hesitate to sacrifice the Philistines’ animals. The Gemara explains: There, it was a provisional edict issued in extraordinary circumstances, and their actions are not representative of the general halakha.

The Gemara adds: This also stands to reason, as, if you do not say so, one can raise a further difficulty with this episode: Is there a female burnt-offering? Only males may be sacrificed as burnt-offerings. Since the Jews sacrificed the cows as burnt-offerings, it is clear that they were acting unconventionally due to extenuating circumstances.

The Gemara rejects this proof: And what is the difficulty? In other words, the additional problem with the incident, that the animals were female, which is cited as proof that there were extenuating circumstances, is not in fact difficult at all. The Gemara elaborates: Perhaps the cows were offered upon a private altar, and this is in accordance with the opinion of Rav Adda bar Ahava, as Rav Adda bar Ahava says: From where is it derived that a female burnt-offering is fit to be sacrificed upon a private altar? As it is stated: “And Samuel took a milking lamb, and sacrificed it [vaya’alehu] for a burnt-offering unto the Lord” (I Samuel 7:9). The phrase “milking lamb” indicates that it was a female, and yet Samuel sacrificed it upon a private altar.

The Gemara raises a difficulty: But the word vaya’alehu is masculine, which means that the lamb was a male. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Although the word is read in the masculine, it is written in the feminine form, vaya’alah, which teaches that even a female lamb may be sacrificed on a private altar.

§ After concluding its discussion of the opinion of Rabbi Eliezer, the Gemara cites another resolution of the contradiction between the mishna and the baraita. Rabbi Yoḥanan says: There is a clear demarcation in the case of an animal with whom a man engaged in bestiality. If she is less than three years old, she becomes barren as a result of penetration, but if she is already three years old, she does not become barren. Although gentiles are generally suspected of engaging in bestiality, the baraita rules that an animal that is less than three years old may be used as an offering because a gentile will refrain from engaging in bestiality with an animal that may become barren as a result of his actions.

They raised all of those refutations from the aforementioned verses which indicate that animals purchased from gentiles may be brought as offerings, and he answered them by claiming that the animals being offered were less than three years old. The Gemara reexamines one of the objections. Come and hear, as the verse states: “And they sacrificed the cattle as a burnt-offering unto the Lord” (I Samuel 6:14). Rabbi Yoḥanan explained that although in that incident the cattle had been owned by Philistines, they were less than three years old, and it was therefore presumed that the Philistines had not engaged in bestiality with them.

The Gemara cites a refutation of Rabbi Yoḥanan’s answer: Rav Huna, son of Rabbi Natan, objects to this: If so, then this is also true with regard to the verse: “And they took two nursing cows and tied them to the cart and shut up their calves at home” (I Samuel 6:10). According to Rabbi Yoḥanan, the verse is necessarily referring to cows that are less than three years old.

And can a cow that is less than three years old give birth? But isn’t it taught in a baraita: With regard to a cow or a donkey purchased from a gentile when they were less than three years old, the first of their offspring born after the purchase is certainly reserved for the priest, who is entitled to the firstborn of a cow or donkey owned by a Jew. From this point forward, i.e., if they were older than three years at the time of the sale, it is uncertain whether or not the offspring is the firstborn. This indicates that an animal does not bear offspring within the first three years of its life. Since the cows in the verse had already given birth, they could not have been less than three years old, as Rabbi Yoḥanan claimed. The Gemara concludes: Rather, it is clear as we initially answered, i.e., Rabbi Yoḥanan’s suggestion is rejected, and the actions in that verse were due to a provisional edict.

§ The Gemara further analyzes the episode involving the cows sent by the Philistines. The verse states: “And the cattle took the straight [vayyisharna] way, on the way to Beit Shemesh; they went along the highway, lowing as they went” (I Samuel 6:12). The Gemara asks: What is the meaning of the word vayyisharna? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir: It means that they recited a song [shira]. And Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: It means that they straightened [yishru] their faces so that they were opposite the Ark and recited a song.

The Gemara asks: And what song did they recite? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir: They recited the song that follows the verse: “Then sang Moses and the children of Israel this song unto the Lord” (Exodus 15:1). And Rabbi Yoḥanan himself says that it was: “And on that day shall you say: Give thanks unto the Lord, proclaim His name, declare His doings among the peoples, make mention that His name is exalted” (Isaiah 12:4).

And Rabbi Shimon ben Lakish says that it was an orphaned psalm, i.e., a psalm whose author and the event to which it makes reference are not specified. The psalm begins with: “A Psalm. O sing unto the Lord a new song, for He has done marvelous things; His right hand, and His holy arm, have wrought salvation for Him” (Psalms 98:1). Rabbi Elazar says that it was the psalm beginning with: “The Lord reigns; let the peoples tremble” (Psalms 99:1).

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that it was the Psalm beginning: “The Lord reigns; He is clothed in majesty” (Psalms 93:1). Rabbi Yitzḥak Nappaḥa says: They did not recite a verse found in the Bible, but rather, the following song: Sing, sing, acacia; ascend in all your glory; overlaid with golden embroidery, exalted by the book [devir] of the palace, and magnificent with jewels. The song alludes to the Ark of the Covenant, which was made of acacia wood and covered with gold. The expression: Book of the palace, is a reference to the Torah scroll that was placed in the Ark.

Rav Ashi teaches this statement of Rabbi Yitzḥak in relation to this verse: “And it came to pass, when the Ark set forward, that Moses said: Rise up, O Lord, and let Your enemies be scattered” (Numbers 10:35). The Gemara asks: What did the Jewish people recite at this juncture? Rabbi Yitzḥak says that they recited: Sing, sing, acacia, ascend in all your glory; overlaid with golden embroidery, exalted by the book of the palace, and magnificent with jewels.

§ Apropos the mention of the term devir, the Gemara discusses its etymology. Rav said: On what basis do the Persians call a book [sifra] by the term devir? They derive it from here: “Now the name of Debir [devir] beforehand was Kiriath Sefer” (Judges 1:11). Since the name devir was changed to Kiriath Sefer, the Persians referred to a sifra, i.e., a book, as devir.

The Gemara examines the etymology of another term coined by the Persians. Rav Ashi said: On what basis do the Persians call a menstruating woman by the term dashtana? It is from here, a verse in which Rachel claims to be a menstruating woman: “For the manner of women is upon me [derekh nashim li]” (Genesis 31:35). The word dashtana is a shortened form of the phrase derekh nashim.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יוסף מהאי קרא לקרא כולן בשם ה' ולעבדו שכם אחד והא כתיב ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה וגו'. אמר רב יוסף ארונה גר תושב היה. מאי מוריגים. אמר עולא מטה של טורביל. פי' היא עיזא דיקורקסא דדישא דושתא כדכתיב הנה שמתיך למורג חרוץ חדש וגו'.

ת"ש ואת הפרות העלו עולה לה' וגו'. התם הוראת שעה היתה. והא ויעלהו זכר משמע. ויעלה כתיב חסר וא"ו. ואסיקנא נקבה כשרה לעולה בבמת יחיד שנא' ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה וגו'.

ר' יוחנן אמר גבול יש לה פחותה מבת ג' שנים אם רובעה נעקרת. ועובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ואינו רובעה. אבל בת ג' שנים אינה נעקרת. וחייש לרביעה.

איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה התם בפחותה מבת ג' שנים ת"ש ואת הפרות העלו עולה לה' בפחותות מבנות ג' שנים. ומי מצית אמרת הכי והכתיב ואת בניהם כלו בבית:

ירושלמי והכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום וגו'. אין למידין משאול דאמר ריש לקיש שאול גרופית של שקמה היה. כלומר לא היה גרופית של זית.

ואי פחותה מבת שלש שנים מי ילדה. והתנן פרה וחמור בת ג' ודאי לכהן כלומר ודאי עדיין לא בכרה. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא הוראת שעה היתה:

וישרנה הפרות בדרך. מאי וישרנה אמר רב שעקמו פניהם כלפי הארון ואמרו שירה. ואל תתמה שהרי אתון של בלעם דברה עמו. ר' יוחנן אמר משום ר' מאיר אמרו שירת משה אז ישיר משה וגו'.

ור' יוחנן דידיה אמר ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמי' עלילותיו.

ריש לקיש אמר מזמורא יתמא ומאי ניהו מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. ואמאי קרו ליה מזמורא יתמא משום דלא כתיב ביה מזמור לתודה ולא מזמור שיר ולא כתיב ביה נמי מזמור לדוד. ר' אלעזר אמר ה' מלך ירגזו עמים.

ר' שמואל בר נחמני אמר ה' מלך גאות לבש. ר' יצחק נפחא אמר רומי רומי שיטה פי' הארון שהוא עצי שטים התנופפי ברוב הדרך המחושקה ברקמי זהב המהוללה בדביר וארמון. כי הארון היה נתון בדביר שבארמון.

רב אשי מתני להא דר' יצחק נפחא אהא. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וגו'. וישראל מאי אמור. אמר ר' יצחק נפחא רומי רומי שיטה כו':

אמר רבא כמאן קרו פרסאי לבית הספר דביר מהכא ושם דביר לפנים קרית ספר:

וקרו נמי לנדה דושתנא. כדכתיב דרך נשים לי.

ויעלה כתיב. פי׳ וקרינן ויעלהו שהכשיר הכתוב כאילו היה זכר.

רבי יוחנן אמר גבול יש בה. פי׳ רבי יוחנן בא לומר דמתני׳ דלוקחין מהן לקרבן דפרישנא טעמא משום דגוי חס על בהמתו וכדאוקמה רב לעיל אליבא דרבנן שאינו אלא כשהיא פחותה מבת שלש שנים שהיא נעקרת. והא דרבי יוחנן לרבנן קאמר לה דאלו לרבי אליעזר הרי הוא פוסל בכל הקרבנות ואפילו באותם שהם בני שנים אלא ודאי כדאמרן.

ואמרו שירה. פי׳ בלשון הקדש ממש וזהו שנחלקו מאי אמרו ומאי שלא מנו זה במשנת אבות עם שאר נסים שנבראו בערב שבת לפי׳ שכבר הזכירו פי האתון שנזכר בפי׳ בתורה והוא אב לכל כיוצא בו.
מזמורא יתומה. פר״שי ז״ל שלא נזכר בה שם אומרו והקשו בתוספות דהא איכא מזמור לתודה וטובא אחריני לכך פי׳ שלא נזכר בו על איזה ענין נאמר ולא תמצא כן בשום פרשה של תלים שנאמר בו שהוא מזמור שלא יזכיר ענין המזמור.

איתיביה כל הני תיובתא ושני ליה בפחותות מבת שלש שנים ותימא דנהי דליכא למיחש לרביעה היאך לא חשו למוקצה ונעבד בכל הני דהא ליכא למימר אי איתא דאקצייה ופלחי לא הוה מזבין לה דבהני קראי דפרכינן מינייהו ליתיה להאי טעמא דלאו בדרך מכירה באו לידן וי״ל דלמוקצה ונעבד ליכא למיחש מן הסתם אלא במקום שרגילין בכך טובא ולרווחא דמילתא נקטא תלמוד׳ לעיל דאפי׳ במקום שרגילין בכך לית לן למיחש דאם אית׳ דאקצייה או פלחה לא הוה מזבין לה כן פי׳ בתוספות ואם תאמר ואכתי לרבי יוחנן ניחוש דילמא רבעוה לאמה דפסולה כדאמר רבא לעיל וי״ל דרבא פסיל לה דסבירא ליה עובר ירך אמו הוא אבל רבי יוחנן סבר דלאו ירך אמו הוא כדאיתא ביבמות ובתמורה וכדכתבנא במסכת חולין.

כבר ידעת שמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היתה להם עוד התר וכן ידעת שקרבן עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בין ליחיד בין לצבור ומ"מ בשעה שהיו הבמות מותרות היו מביאין עולת נקבה בבמת יחיד הא בבמה גדולה והיא במת צבור אין מביאין לעולה אלא זכר ומה שנאמר באנשי בית שמש כשהביאו את הארון על ידי הפרות ואת הפרות העלו עולה לי"י הוראת שעה היתה:

הלוקח בהמה מן הגוי ואין ידוע אם בכרה אם לא בכרה וילדה אצלו הרי זה בכור מספק ונאכל לבעלים במומו שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם נודע זמן לידתה ולקחה תוך זמן שאי אפשר לילד קודם זמן זה הרי הוא לכהן ואע"פ שבסוגיא זו העידו בשיעור זה שכל שהיא בת שלש ומהם למטה אינה יולדת וכל שנכנסה ברשות ישראל אינה יתרה מבת שלש ודאי לכהן אנו רואין בפרות שלנו שיולדות קודם זמן זה ודנין לפי טבע המקומות היתה בהמה זו חמורה שפטר רחם שלה אסור בהנאה עד שיפדה פודה אותה בשה והשה לבעלים הואיל ואין הכהן מביא ראיה אא"כ נודע זמן לידתו והיה המקח תוך הזמן שאי אפשר לו לילד תוך זמן זה כמו שביארנו:

נושאי הארון צריכים שיחזירו פניהם כלפי פנים כדי שיהו אחוריהם כנגד חוץ ולא כנגד הארון וכן כתבוה גדולי המחברים וכן היא בספרי ובמדבר סיני רבה ואף בסוגיא זו רמוזה כן במה שאמרו בפרות ועקמו פניהם כלפי ארון ואמרו שירה:

ר' יוחנן אמר גבול יש לה כו' פי' ר' יוחנן כרב ס"ל והכי מתרץ למתני' כדתרצ' רב אלא דאוסיף עליו דבת שלש אינה נעקרת ומודו בה רבנן לר' אליעזר דאין לוקחין דה"ה לעז בת שנתה:

פיסקא לא תתייחד אשה עמהם כו' אמר רב ירמיה באשה חשובה עסקי' פי' חשובה יפה שמתוך יופיה אין הורגין אותה וליכא למיחוש אלא לעריות רב אידי אמר אשה כלי זיינה עמה פי' לא תדחק לאוקמה באשה יפה אלא כל אשה ואע"פ שאינה יפה כלי זיינה עמה ולא קטלי לה וליכא למיחוש אלא לעריות. מאי בינייהו בין למר ובין למר כל אשה אסורה להתייחד עמה ואפילו אם אינה יפה לרב ירמיה אסורה מום שפיכות דמים ומה למדנו מחילוק הטעמים שלהם איכא בינייהו אשה חשוב' בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים פי' היתה חשובה בין האנשים שהיתה בה גדולים ומתפחדים להורגה אבל לא יהתה חשובה בין הנשי שלא היתה יפה לרב ירמי' מותרת להתייחד דלשפיכות דמים ליכא למיחוש מפני שהיא חשובה בין האנשים ולעריות נמי ליכא למיחוש דהא אינה חשובה בין הנשים אבל לרב אידי דאמר כל אשה כלי זיינה עמה אסורה להתייחד משום עריות כך נראה לי פתרון שיטה זו ירושלמי ואין האשה בכלל שפיכות דמים א"ר מנא תיפתר בבריאה אמר ר' אבון אפילו תימא בכתושה יכולה היא אשה להטמין א"ע ולומר גוי' אני ואין האיש יכול להטמין א"ע ולומר גוי אני:

ר' יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' שנים נעקרת פי' ולזכרי' ליכא למיחש מפני שמכחישין אבל יתירה מבת שלש כיון דבת איעבורי הא לא מכחשא והנכון בעיני לומר דר' יוחנן סבר דלא חשידי על הזכרים כ"א על הנקבות ומאי דתני לעיל אין מעמידים זכרים אצל זכרים הכל משום גזירה דנקבות:

גמ' ואת בניהם כלו בבית פחותה מבת ג' מי קא ילדה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה טלה חלב רחל ומניקה את בנה עכ"ל מלשונו נראה דטלה חלב היא האם המניקת חלב לבנה ולא ידעתי מי הכריחו לזה דע"כ כדבעי למימר ויעלהו זכר משמע מתפרש טלה חלב על הולד היונק חלב וק"ל:

תוס' בד"ה ר"י אמר גבול כו' לשנויי רומיא דמתניתין דאין כו' עכ"ל [כצ"ל]:

וישרנה הפרות בדרך וגו' מאי וישרנה. מפרש"י בס' שמואל וישרנה הרי תיבה זו אנדרוגינוס מלמד שאף הולדות אמרו שירה רני רני השטה עכ"ל. ונראה לפרש דבריו שהתיבה זו אנדרוגינוס מלשון זכר ונקבה שהיו"ד בתחלת התיבה הוא יו"ד הזכר דכיון דבפרות נקבות מדבר הל"ל ותשרנה ונו"ן ה"א בסופה היא מנקבה וע"כ דרשו בו שרמז שגם על ולדותיהם הזכרים נאמר קרא שאמרו שירה ולא נצטערו על שכלו בבית שעל הולדות א"א לפרש כפשוטו שהלכו בדרך ישר שהרי נתעכבו שם בבית ומזה נראה לפרש גם למאן דאמר נמי שישרו פניהם כנגד הארון לכבוד שרמז שגם על ולדותיהם נאמר קרא שישרו פניהם בעמדם בבית כנגד הארון לכבוד דישר כפשוטו א"א לפרש גבי ולדות וק"ל:

ומאי שירה אמרו אז ישיר כו'. עי' פרש"י ועוד יש לפרש דבשירת אז ישיר רמז על מעשה זה שנאמר בו שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת ובמדרש ילקוט מפורש ר"מ אומר שירת הים אמרו נאמר כאן הלוך וגעה ונאמר להלן כי גאה גאה כו':

הודו לה' קראו בשמו וגו'. סיפיה דקרא הודיעו בעמים עלילותיו שע"י מעשה זה של פלשתים נתודעו לעמים עלילותיו שבמצרים כמפורש בענין שאמרו הכהנים וקוסמים לפלשתים ולמה תכבדו לבבכם כאשר כבדו מצרים כו' הלא כאשר התעולל בהם וגו':

ומ"ד מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וגו' שאחר שנפלו ישראל במלחמה ההיא נפלאות עשה הש"י והושיעה לו ימינו וגו' להוציא הארון מיד פלשתים ובזה הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים וגו' ומסיים ביה יחד הרים ירננו לפני ה' כי בא וגו' ר"ל כי בא ארון ה' מארץ פלשתים:

ומ"ד ה' מלך ירגזו עמים יושב כרובים וגו'. ע"י הארון שעליו היה יושב הכרובים תנוט ארץ פלשתים. ואמר בו יודו שמך גדול ונורא וגו' שע"י מעשה זה יודו שמך וגו' כמ"ש בענין מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה המכה מצרים בכל מכה במדבר:

ומ"ד ה' מלך גאות לבש וגו'. רחוק בעיני ליישב שירה זו לענין זה ויותר נכון גרסת הילקוט דגרס ה' מלך תגל הארץ שבו מסיים ענין דגון והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה' וגו' שאמר בו וראו כל העמים יבשו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים וגו' מאד נעלית על כל אלהים ולמאן דאמר רני רני השטה התנופפי וכו' כל כנוי השבחות שבענין זה על השטה נאמר כי עצי השטים שבו הם היו עיקר הארון שהשטה נתקדשה מתחלת נטיעתה במצרים לשם משכן כמפורש במדרשות אבל הזהב בא בנדבה ולא היה רק צפוי לו בפנים ובחוץ:

ועוד נראה לפרש ע"פ מ"ש התוס' בפרק בא לו אהא דאמרינן עצי שטים עומדים שמעמידין צפויין נ"ל דאפילו צפוי זהב שע"ג בטל לגבי דידהו דבכל דוכתא העץ בטל לגבי המתכות וכו' ובעצי שטים אינו כן שהרי שלחן של עצי שטים היה ומצופה זהב ואפ"ה תורת כלי עליו שהצפוי בטל לגבי העץ כדאיתא בשלהי חגיגה ויליף ליה התם מקרא. וז"ש רני השטה שיצאת מיד אויב בעבור קדושתך התנופפי ברוב הדרך התרוממי ברוב הדרך שנתהדרת על מעשה הזה המחושקה ברקמי זהב ע' פרש"י. ועי"ל לפי ענינו ע"ש ה' עכברי ועפולי זהב שהתנדבו חמשת סרני פלשתים המהוללה בדביר ארמון פירוש בספר תורה שבהיכל שהיה מונח בה מפוארה בעדי עדים ר"ל בכתר רוחני שהיה לה שהיא כתר השכינה שהיה שורה בין בדי הארון כענין ועתה הורד את עדיך וגו' שהוא כתר רוחני שהיה להם מלמעלה:

לנדה דשתנא מהכא כי דרך נשים. לפי שהנו"ן נשים נופל בלשון יחיד אשה לקחו לנוטריקון השי"ן מנשים שהיא עיקר היסוד וכה"ג בפרק הבונה יר"ט יראה ראתה נטתה שהנו"ן נופל מנטתה כמו אטה יטה ועיקר היסוד הטה מנטתה מיהו קצת דחוק נוטריקון כה"ג שהדלי"ת והשי"ן מדשתנא לנוטריקון ורוב התיבה שהיא תנ"א לא דריש ביה כלום ולולי פרש"י היה נראה לומר לאו בדרך נוטריקון קאמר אלא דמלת דשתנא מלה מושאלת במליצה בלשון פרסי על הנדה כמו דרך נשים לי דלה"ק וה"ק רב אשי כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא במלה מושאלת ולא קראו לה במלה מיוחדת כמו בשאר (מקומות) [לשונות] וקאמר מהכא דרך נשים לי שגם הכתוב לא קראה במלה מיוחדת לנדה מפני הגנאי וק"ל:

ד"ה יתרו לאחר מתן תורה בא וקא חשיב פירש מן האשה וכו' ר"ל ויליף לה התם מדכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי וזה נאמר למשה בשעת מתן תורה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו אז למ"ד יתרו לאחר מתן תורה בא והיאך יכול להיות שפירש אז ממנה שנאמר שהסכים הקב"ה על ידו:

בא"ד וי"ל שהקב"ה נתן לב וכו' הלשון מגומגם וא"א לישבו ונ"ל שהספר חסר וכן צ"ל שהקב"ה הסכים על ידו על שנתן לב לפרוש מן האשה ור"ל לא שפירש מן האשה בפועל שהרי לא היתה אז עמו אלא שנתן אל לבו לפרוש ממנה כשתבא אליו ועל זה הסכים הקב"ה על ידו וע"ש ביבמות כי צ"ע ליישב תירוץ זה של התוס' עם מה שתירצו התוס' שם קושיא אחרת ע"ש:

בד"ה רבי יוחנן אמר גבול יש לה וכו' וקאי לשנויי רומיא דמתני' וכו' ר"ל דרבי יוחנן נמי ס"ל שינוייא דלעיל דטעמא דההיא דלוקחין מהן בהמה לקרבן הוי משום דעובד כוכבים חס על בהמתו אלא שהוסיף לומר ולחלק דלאו בכל בהמות איירי דמותר ליקח מהן אלא דוקא בפחותות מבת ג' וההיא דאין מעמידין איירי אפי' בפחותות מבת ג' דכיון דאין הבהמה שלו לא שייך לומר דחס עליה ואליבא דרבנן קאמר וכו' וא"כ הוי טעמא דרבנן דלא חיישי בקרבן לרביעה משום דס"ל דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל היכי דלא שייך לומר עובד כוכבים חס אינהו נמי חיישי לרביעה וא"כ ההיא דאין מעמידין אתיא נמי כרבנן אבל לר' פדת דשני לעיל הא ר"א הא רבנן ס"ל דלרבנן לעולם לא חיישי לרביעה כלל:

גמרא והתנן פרה וחמור בת ג' (כצ"ל וכמו שהוא ברש"י ותוס') ודאי לכהן כו'. ועפרש"י ולכאורה תמוה דאדרבה מדקתני מכאן ואילך ספק דמשמע דאפי' היא עתה כשילדה בבית ישראל רק בת ג' ויום א' הוה ספק דלמא כבר ילדה בבית העובד כוכבים א"כ ע"כ ילדה לב' שנים ושלשה חדשים ואפי' תאמר שגם בהמה יולדת לשבעה (ובעי' דרבא היא בנדה (כד ב) וגם יולדת למקוטעים עי' בכורות רפ"ג בגמרא) אכתי ע"כ ילדה לב"ש וששה חדשים. ולולי פרש"י הנל"פ בת שלש היינו שלקחה מן העובד כוכבים כשהיא בת ג' ואז אפי' לא ילדה בבית ישראל אלא אחר עבור איזה שנים ודאי לכהן מכאן ואילך ושהתה בביתו כדי עבור וילדה ספק אבל בסוגיא דבכורות שם מוכח כפרש"י ועמש"כ ריש פרה. וצ"ל דהכוונה בדברי ריו"ח מה שאמר גבול י"ל פחותה מבג"ש כו' היינו בתוך ב"ש קודם שתגיע לשנת ג'. אבל ג"ז לא א"ש דא"כ מאי משני על ואת הפרות העלו עולה בפחותה מבש"ש. הלא לרבנן כ"מ שנאמר פר ופרה אינן אלא בני שלש עי' בפ"א דפרה. אולם שם איתא ג"כ דאילים בני שתים. ובב"ק (סה ב) אמרינן דאיל בן יומו קרוי איל ונפקא ליה מדכתיב ואילי צאנך לא אכלתי ע"ש:

שם ר' אלעזר אמר ד' מלך. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה טורביל. שמעבירין עליו הבהמות כו'. במנחות (כב) פי' דמושכין אותו הבהמות:

רש"י ד"ה טלה חלב. עי' מהרש"א וכ"פ הרד"ק טלה היונק חלב. ונ"ל ראיה מויק"ר פ' כ"ב שאמר שם שהיה מחוסר זמן. וא"ת א"כ מאי מייתי ראב"א מהכא דעולת נקבה כשרה בבמת יחיד הלא ע"כ הוראת שעה היתה מדהקריב מח"ז דפסול אף בבמ"י כדמוכח בתוס' זבחים (יב) בד"ה יום להרצאה. די"ל דראב"א סובר דמשום שהיה עדיין יונק אין הכרח שהיה בתוך ז' ללידתו. ומה שאמר שם עוד היא ועורה. י"ל דסובר כרב בשלהי זבחים דעולת במ"י א"ט הפשט וניתוח ומה שאמר שם עוד ולוי היה פשיטא דל"ק דהא אין כהן בבמה כדאיתא במשנה שם. ועמש"כ שם במדרש בס"ד:

תד"ה פרה. פי' דקודם לכן ודאי לא ילדה ויש לתמוה כו'. ובחולין (מז) ד"ה כל. כתבו אם לא שנאמר דכשיולדת בשנה ב' כו' ושוב לא תלד עד שנה ד'. וצ"ע דא"כ מאי פריך הגמ' כאן:

תד"ה מזמורא. ונל"פ כו'. עי' דבריהם בע"י ביתר באור:

גמ' מטה של טורביל. נ"ב חברו במשנה בבתרא דפרה:

תד"ה פרה. עתה נשתנה כו'. נ"ב וזה חידוש ושינוי למעליותא היפך ממה שמצינו דורות הראשונים היו מולידים בני ח' כדאיתא בפ' בן סורר [סט ב]:

מַאי "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה (שמואל א' ו, יב). מקשים בשם הריטב"א ז"ל אמאי לא חשיב זה בהדי עשרה דברים שנבראו בין השמשות בערב שבת (משנה אבות ה, ו)? ותירץ כבר מנה 'פִּי הָאָתוֹן' והוא אב לכולן עד כאן. ונראה כונתו דאותו כח שנברא בשביל האתון דבלעם שדברה בו הוא עצמו חנה על פי הפרות ודברו בו שירה.
ואנא עבדא נראה לי בס"ד דלעולם גם לפי הפרות נברא כח בפני עצמו אך לא מנו אותו עם עשרה דברים כי מזה יצאה רעה לישראל גדולה מאד דכתיב בארון וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף (שמואל א' ו, יט) ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה לה:) שמתו חמשים אלף איש שכל אחד מהם היה שקול כשבעים איש.
עוד אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נד, ד) אמר הקדוש ברוך הוא אלו תרנגולתו של אחד מכם אבדה היה מחזר עליה כמה פתחים וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו אני משגיח עליו שנאמר וַתּוֹשַׁע לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ (תהלים צח, א) הדא הוא דכתיב 'וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ' מהלכות בישרות הפכו פניהם כלפי ארון ואמרו שירה וכו'.
לפי זה נראה כי מן שירה של הפרות יצא קטרוג גדול על ישראל עד שנתגלגל דבר זה שנהרגו מישראל חמשים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים איש יען דאפילו הפרות שהם בהמות כבדו את הארון לומר שירה לכבודו והגידו השבחים שלו כמפורש בשירתם וישראל לא כבדו את הארון שהיה מונח שבעה חדשים בפלשתים ולא השגיחו עליו ולא עוד אלא בראותם אותו לא השתחוו לו כראוי בכבוד ולא עוד אלא שפתחו וראו מה שיש בתוכו ובודאי נתרבה הקטרוג הזה שהכה בהם מכה רבה מחמת הכבוד שכבדו הפרות את הארון בשירה שלהם.
ועוד נראה לי בס"ד זו השירה ששרו הפרות אין זה חידוש דהא איכא בפרקי שירה מכל החיות ובהמות ועופות שאומרים שירה ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שיש מלאך ממונה על כל דבר ודבר וכל מין ומין והוא האומר שירה בכל יום וכן כאן המלאך הממונה על מין הפרות חנה בפיהם והוא היה אומר השירה ונראין הדברים יוצאים מפיהם ואינם אלא מן המלאך וכמו ענין המגיד של מרן הקדוש ז"ל אך דברים שדברה האתון שהם אינם דברי שירה כי אם דברים של וכוח לבלעם קבלו רבותינו ז"ל דנברא כח הדיבור מששת ימי בראשית לאותה אתון ודברה בו.

"רָנִּי רָנִּי הַשִּׁטָּה". נראה לי בס"ד כפל הלשון 'רָנִּי רָנִּי' כלומר שירון הארון שתי רננות אחת בשביל לוחות ראשונות כי איכא מאן דאמר דסבירא ליה לוחות ושברי לוחות מונחים בארון או 'רָנִּי רָנִּי' פעמיים על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה הרמוזה בה.
'הִתְנוֹפְפִי בְרוֹב הַדֶּרֶךְ' הוא חלק הנסתר שהוא הדרה של תורה ועוד יש לומר נמי 'הַדֶּרֶךְ' רצונו לומר חדרך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) על פסוק וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב (תהלים מה, ה) אל תקרי הדרך אלא חדרך, שהסוד נעלם בחדרי חדרים של תורה המונחת בארון.
'הַמְּחוּשָׁקָה בְּרִקְמֵי זָהָב' הוא חלק הנגלה שהוא לבוש החיצון כמלובש בתוכו ההוד. 'הַמְּהֻלָּלָה בִדְבִיר אַרְמוֹן' רמז לעולם הבריאה כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה ולכך התחילה באות ב'.
'הַמְּפוֹאָרָה בַעֲדִי עֲדָיִים' רמז ליסוד דחכמה שנקרא 'עֲדִי עֲדָיִים' והטעם כי יסוד דחכמה מלובש תוך יסוד דבינה ויסוד דבינה תוך יסוד דתפארת ולכן נקרא 'עֲדִי עֲדָיִים' וידוע דהתורה היא בסוד יסוד דחכמה. ועוד יש לומר 'עֲדִי עֲדָיִים' על פנימיות הסוד והוא חלק חמישי שעולה על ד' חלקים שהם פרד"ם כמו שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוד כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה (משנה אבות ו, א).

כְּמַאן קָארוּ פַּרְסָאֵי לְסִפְרָא 'דְּבִיר'? (שופטים א, יא). נראה לי בס"ד נחתו חכמינו ז"ל למצוא למילה פרסית רמז בלשון הקדש מפני שהם מצאו במלת 'דְּבִיר' רמז נאה על התורה שיש בה ד' חלקים והאדם צריך רבי בארבעה חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וזהו דְּבִיר 'ד' רבי' לכך רצו לעשות סמך ודמיון למלה זו בלשון המקרא וכן הענין ב'דִּשְׁתְּנָא' ראו רמז נכון שהוא 'ד' שת נא' רצונו לומר דם שותת עתה ודו"ק.

גמ' ה"נ מסתברא. עי' טורי אבן ר"ה דף י ע"א ד"ה עגל:

שם גבול יש לה. עי' לקמן דף מו ע"ב תוס' ד"ה כשנרבעו:

אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ג בס"ד:

וישרנה הפרות אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר דאמרו שירה וכו'. הקשה הריטב"א אמאי לא מני התנא מה שפרות נשאו הארון שאמרו שירה גבי עשרה דברים שנבראו בין השמשות ותירץ דכבר מנה פי האתון הכתוב בתורה והוא אב לכל עכ"ד ואפשר לומר דאלו הפרות שאמרו שירה היו מכח הארון ולא דמיא לאינך. ועוד אפשר לומר דרך דרש במ"ש המפרשים ובמדרש שמואל להרב מהר"ש אוזידא ז"ל כי כל העשרה דברים אשר נבראו בין השמשות בכל אחד ואחד ימשך ממנה תועלת ישראל ושם במד"ש מפרש כל א' ואחד. ואפשר דבהא דהפרות אמרו שירה לא נמשך מזה תועלת לישראל ומשו"ה לא מני לה. ואפשר לרמוז ר"ת וישרנה הפרות בדרך גימטריא אחד שניכר יחודו יתברך וקדושת הארון וס"ת שם כה"ת מע"ב שמות והוא שם ההצלה ושמירה כמשז"ל שהוא ר"ת כדבר הזה תדברון אל עשו במצאכם אותו כדבר הזה תדברון ר"ת השם הקדוש הנזכר במצאכם שם טפטפי"ה בגימטריא שלמדם שתי שמות אלו כי בזה ינצלו מעשו כמ"ש המקובלים ז"ל ועוד אפשר דרמז דיבא משיח בן דוד ויאבד זכר עשו וזהו ר"ת כדבר הזה תדברון בגימטריא משיח בן דוד ודו"ק:

דמי מיטב. למוכרן ולקנות בדמיהן בהמות מישראל להקריב: זבינא. מכר: ארונה. יבוסי היה בספר שמואל: ראה הבקר לעולה. אלמא הקריב דוד בהמת עובד כוכבים לקרבן: גר תושב. שקיבל שבע מצות בני נח והרי רביעה בכלל: טורביל עיזא דקורקסא. דף גדול ועב מאד ורחב וטרוף בפגימות הרבה לרוחבו עמוקות תכופות זו אצל זו ודשין בו תבואה שמעבירין עליו הבהמות והפגימות נכנסו בדייש והתבואה נחבטת: למורג חרוץ. טרוף בפגימות והן פיפיות: תדוש הרים. אלמא לדישה עבדי ליה: ואת הפרות. באנשי בית שמש מישתעי קרא בפרות שהביאו הארון מארץ פלשתים: הוראת שעה. מפני נס שנעשה על ידיהן שהביאו הארון מעצמן ואין איש מנהיגם ואת בניהם כלו בבית ולא געו אחרי בניהם אלא הוליכוהו ואמרו שירה כדלקמן: דלמא בבמת יחיד. שרי דהתם בבמת יחיד הואי דבמה גדולה בנוב היתה באותה שעה כשנלקח הארון וחרב משכן שילה ובאו להן לנוב: טלה חלב. רחל ומניקה את בנה: רבי יוחנן אמר. האי דקתני לעיל לוקחין מהם לקרבן לאו מלתא פשיטתא היא לכל בהמות: אלא גבול יש לה פחותה מבת ג' שנים נעקרת. בהרבעת איש ונקחת מן העובד כוכבים דחייס עלה: אבל בת שלש. שוב אינה נעקרת וחיישינן לרביעה: כל הני תיובתא. דהני קראי דשרו בהמות עובד כוכבים להקרבה: פרה וחמור כו'. בבכורות (יט:) תנן הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם כבר בכרה אם לאו עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמור בת שלש ודאי לכהן ולד ראשון שתלד ביד ישראל אם זכר הוא ודאי לכהן אם אינה יתירה בעת לידתה על בת שלש דודאי לא ילדה בבית נכרי: מכאן ואילך. אם יתירה על בת שלש היתה כשילדה בבית ישראל הוי ולדה זה ספק בכור ואיכא למימר כבר בכרה בבית עובד כוכבים ואיכא למימר לא בכרה זה בבית העובד כוכבים וזה בכור שלה וירעה בכור זה עד שיסתאב שהרי אינו ראוי לקרבן שמא אין זה בכור ולאחר שיש בו מום יאכלנו בעליו ולא יתננו לכהן שבכור בעל מום מותר לזרים ואין בו אלא משום גזילת מתנות כהונה אפי' הוא ודאי וזהו ספק הוה הכהן מוציא מחבירו ועליו הראיה שלא ילדה בבית העובד כוכבים וגבי ספק פטר חמור מפריש עליו טלה להתירו בהנאה דכתיב תפדה בשה והטלה יעכב בעצמו דאפילו ודאי פטר אין קדושה חלה על טלה הניתן אלא משום גזילת כהן יש וכיון שהוא ספק אפילו גזל ליכא דראיה על הכהן: כלו בבית. לשון בית הכלא (מלכים א כב) לישנא אחרינא לשון מניעה כמו לא יכלה ממך (בראשית כג) מנעום מלילך אחריהם: וישרנה. אז ישיר כי גאה גאה לשלוח יד בפלשתים ובדגון אלהיהם: יתמא. שלא הוזכר שם אמרו: ירגזו. על שהכם במכת טחורים: השיטה. ארון עצי שטים: התנופפי. התרוממי: המחושקת. קשורה כמו וחשוקיהם כסף (שמות כז): בריקמי זהב. מצופה זהב טהור מבית ומחוץ: המהוללה בדביר ארמון. שס''ת של משה בתוכו וארון מהולל ומפואר במה שבתוכו: בעדי עדיים. ואין לך עדי גדול מזה: דביר. הוא ספר בלשון פרסי: וישראל מאי אמרו. בנסוע הארון בעת המסעות שבמדבר שהיה משה אומר קומה ה' (במדבר י) ומה ישראל עונין אחריו: דשתנא. נוטריקון ד' דרך ש' נשים:

יתרו לאחר מתן תורה הוה וא''ת א''כ צפורה אשת משה לא . באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב''ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי''ל שהקב''ה. נתן לב לפרוש מן האשה ולמ''ד קודם מתן תורה בא קשיא מה שאמר משה אל יתרו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו דהא עדיין לא ניתנה תורה ועוד קשיא מה שפי' רש''י בפרשת יתרו שלא היה לו למשה שהות לשפוט ישראל עד מחרת יום הכפורים ונראה דכל אותה פרשה ראשונה דיתרו נאמרה קודם מתן תורה אבל סוף הפרשה ודאי לא נאמרה עד לאחר מתן תורה אלא אגב שמספר ביאת חותנו מספר כל עניינו עד שחזר לארצו ואפילו למ''ד לאחר מתן תורה בא ק''ק למה נכתבה פרשה זו לכאן וצ''ל דלפי שספר בביאת עמלק שהרע לישראל ראשונה מספר נמי מעשה יתרו שהטיב לישראל ראשונה מעצה חשובה שנתן להם: רבי יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' נעקרת. וליכא למיחש לרביעה וקאי לשנויי רומיא דמתני' דאין מעמידין וההיא דלוקחין מהם בהמה לקרבן ואליבא דרבנן קאמר דאילו ר''א אפי' בבת שתים חייש לרביעה דהא פרה בת שתים וחייש לרביעה ותו דקתני וכן היה ר''א פוסל בכל הקרבנות דמשמע אפילו בני שנה וא''ת לרבי יוחנן היכי שרי ליקח לקרבן פחותה מבת שלש שנים ניחוש דלמא רבעוה לאמה כשהיא מעוברת והיא וולדה נרבעו י''ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר בפ' הערל (יבמות עח. ושם) עובר לאו ירך. אמו הוא: פרה וחמור בת שלש שנים ודאי לכהן. פי' דקודם שלש ודאי לא ילדה ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת וי''ל דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים כמו בעינוניתא דורדא דאמרי' פרק אלו טרפות (חולין דף מז. ושם) כל חיויא ברייתא הכי אית להו אלמא גוייתא לית להו ועתה היא בכל הבהמות שלנו: מזמורא יתמא. פ''ה שלא הוזכר שם האומר וקשה דהא כמה מזמורים יש כיוצא בו מזמור לתודה (תהלים ק) מזמור שיר ליום השבת (שם צב) שלא הוזכר שם האומרן ונראה לפרש שקרא לו יתמא משום שלא הוזכר על מה נאמר כמו מזמור לתודה שמפרש שנעשה לאמרו על התודה וכן מזמור שיר ליום השבת ואע''פ שיש יושב בסתר עליון (שם צא) אשרי האיש (שם א) ה' מלך גאות לבש (שם צג) שלא הוזכר על מה נעשו מ''מ אין כתוב בהן מזמור:

עבודה זרה כד ע"ב

דף כד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד