עבודה זרה כו ע"ב

דף כו - ב

אבל המינין [כמרים של עבודה זרה ^[170] בין אם הם יהודים, ובין אם הם גוים]. והמסורות [מלשינים על חבריהם אצל הגוים] והמומרים ^[171] [העוברים עברות מסוימות בדרך קבע] - היו ^[172] מורידין אותם לבור על מנת שימותו, ^[173] ולא מעלין אותם להצילן אם נפלו לשם! ^[174]

אמר ליה רבי יוחנן: איך אתה אומר כי מורידין את המומר לבור ואין מעלין אותו משם, והרי אני שונה במה שכתוב בתורה [דברים כב ג] "לכל אבידת אחיך" - לרבות את המומר שאף הוא בכלל אחיך, ^[175] ומצווין אפילו על אבדתו. ואת אמרת היו מורידין את המומר שימות?

אלא על כרחך: סמי יש למחוק מכאן מומר ^[176] ולהוציאו מדין זה. וודאי אין מורידין אותו למיתה.

שואלת הגמרא: ולישני ליה יתרץ לו, ויחלק כי כאן כאשר מצווים על אבידתו, מדובר במומר האוכל נבילות לתיאבון [דהיינו כאשר מתאוה לבשר ואין לפניו אלא בשר נבילה ואוכל - הרי זה מומר לתיאבון, שהרי מחמת תאבונו אוכל].

ואילו כאן בדברי רבי אבהו שהמומר מורידין אותו ולא מעלין, מדובר במומר אוכל נבילות להכעיס. ואף כאשר יש לפניו בשר כשר בוחר דוקא בנבילה, ואינו בכלל "אחיך". ואם כן קשה, מדוע לא תירץ לו כך?

ומתרצת הגמרא: קסבר - אוכל נבילות להכעיס אינו מומר אלא מין הוא. כיון שאוכל בשר זה כדי למרוד ולהכעיס!

איתמר, מומר האוכל נבלות להכעיס פליגי נחלקו בדינו רב אחא ורבינא.

חד אחד מהם אמר: האוכל נבילות לתיאבון - מומר הוא. ואילו האוכל להכעיס - מין הוי. ^[177] וחד אחד מהם אמר: אפילו האוכל נבלות להכעיס, נמי גם מומר הוא ולא מין. ^[178]

ואם כן, יש לשאול: אלא איזהו מין?

- זה ^[179] העובד אלילי כוכבים! ^[180]

קשה: מיתיבי, אכל פרעוש אחד או יתוש אחד שאין אדם אוכלם לתיאבון כיון שמאוסים הם - הרי זה מומר.

והא, והרי הכא האוכל פרעוש או יתוש, דעושה זאת להכעיס הוא. ואם כן מין הוא לדעת אחד מהם, וקתני מומר?

מתרצת הגמרא: התם, האוכל פרעוש או יתוש, אין הוא מומר להכעיס. אלא בעי רוצה למיטעם טעמא דאיסורא לטעום דבר אסור, מתוך סקרנותו לטעום דבר שישראל לא טועמו לעולם. ומומר לתיאבון הוא.

הובא בברייתא לעיל: אמר מר - המינים והמסורות והמומרים, היו מורידין אבל לא מעלין.

ומקשה הגמרא: השתא הרי כעת אמרנו כי אחותי מחתינן מורידים אותו לבור להמיתו. אסוקי מיבעי? וכי צריך להשמיענו שלא מעילן אותו להצילו?

ומתרצת הגמרא: אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת - דברי הברייתא "אין מעלין אותו" לא נצרכא אין צורך להשמיעם, אלא לענין שאם היתה מעלה מדרגה בקרקע הבור - מגררה גוררה ומוציאה אל מחוץ לבור.

וזהו שאמרה הברייתא, אין מעלין. כלומר, אף מונעים ממנו את האפשרות לעלות מן הבור.

ולא יוציא הישראל את המעלה סתם כך, אלא - דנקיט ליה עילא. ימצא עילה ותירוץ לכך שמוציא את המעלה משם.

ואמר יאמר הישראל לאותו שבבור. "לא תיחות חיותא עלויה" - מוציא אני את המדרגה הזו, כדי שלא ירדו אליך חיות ויהרגוך. ואחר שנותן לו עילה למעשהו - יוציא את המעלה משם. ^[181]

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אמרו שניהם: דברי הברייתא "אין מעלין" לא נצרכא אינם נצרכים אלא לענין שאם היתה אבן על פי הבאר שנפל לתוכה, מכסה בה את הבור כדי שלא יוכל לצאת, ואמר, אומר לו: לעבורי חיותא עילויה מכסה אני את הבור כדי שיוכלו בהמותי לעבור מעל הבור מבלי שיפלו לתוכו!

רבינא אמר: דברי הברייתא ש"אין מעלין" אינם נצרכים אלא לענין כזה: שאם היה סולם בתוך הבור - מסלקו משם כדי שלא יוכל לעלות בו. ומהו התירוץ שיאמר לו?

אמר: בעינא רוצה אני לאחותי להוריד את ברי בני מאיגרא מראש הגג. ומשום כך צריך אני את הסולם.

תנו רבנן: ישראל מל את העובד כוכבים לשום לשם גר.

והיתר זה למולו לשם גירות, בא לאפוקי למעט מילה לשום מורנא, לצורך הוצאת תולעת שיש לו בערלתו ורוצה הוא ליפטר ממנה - דלא! ^[182] דבר זה אסור הוא, ^[183] כיון ששנינו: לא מעלין ולא מורידין. שאסור לעשות דבר שהוא להצלת הגוי ולרפואתו.

ועובד כוכבים לא ימול ישראל, ^[184] מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו. ^[185] אבל בינו לבינו - לא!

ורבי מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו, נמי לא הותר למול אצל הגוי, היות דזימנין פעמים דמצלי ליה סכינא, מטה הוא את הסכין תוך כדי מעשה המליה, ומשוי ליה, עושה את הרך הנימול ל"כרות שפכה". שכורת לו חלק מן הגיד [מן העטרה ולמעלה, לצד הגוף], ועל ידי כך אינו יכול להוליד.

ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי מאיר, עובד כוכבים לא מל את ישראל?

ורמינהו, וקשה על כך סתירה ממה ששנינו בברייתא: ^[186] עיר שאין בה רופא ישראל, ויש בה רופא כותי, ויש בה גם רופא עובד כוכבים - ימול את הישראל רופא עובד כוכבים, ואל ימול אותו רופא כותי, ^[187] דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: ימול כותי, ואל ימול עובד כוכבים, משום שעבד כוכבים חשוד על שפיכות דמים!

ואם כן, רואים אנו שרבי מאיר אינו חושש לשפיכות דמים, וקשה מדבריו לעיל?!

ומיישבת הגמרא: איפוך! נהפוך את השיטות, וכך הם:

רבי מאיר אומר: ימול כותי, ^[188] ולא עובד כוכבים, משום חשש שפיכות דמים.

רבי יהודה אומר: ימול אותו עובד כוכבים, ולא כותי. ^[189]

אך שואלת הגמרא: וכי סבר רבי יהודה, עובד כוכבים שפיר דמי, יכול הוא למול?

והתניא, רבי יהודה אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה - שנאמר [בראשית טז ט] "ואתה את בריתי תשמור", ^[190] ולמידים מכך, שרק מי שהוא עצמו בן ברית, מצווה על מצוה זו של מילה, אך מי שאינו בן ברית, אינו מל?!

ולכן חוזרת בה הגמרא מהתירוץ, ואומרת: אלא, לעולם לא תיפוך, אכן לא הופכים את השיטות, ורבי מאיר הוא זה שסובר עובד כוכבים כשר למול, ואילו רבי יהודה סובר שפסול.

ומה שהקשינו סתירה, שכאן בברייתא דעת רבי מאיר היא שעובד כוכבים אינו מל מחמת הסכנה, ומאידך סובר רבי מאיר בברייתא, שכשר הוא למול?! מיישבת הגמרא: והכא, בברייתא האומרת שרבי מאיר אוסר למול אצל רופא עובד כוכבים, במאי עסקינן, במה מדובר?

תני רבי אבהו קמי דר' יוחנן המינין והמסורות והמומרין והאפיקורסין היו מורידין אבל לא מעלין אמר ליה אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר כי אחיך הוא ואת תנית מורידין סמי מכאן מומר ש"מ דאפיקורוס רע מן המומר הוא:

איתמר (מ"ש) מומר לאכול נבילה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפילו להכעיס מומר אלא איזהו מין זה העובד אלילי כוכבים.

מיתיבי אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר והא הכא להכעיס הוא וכו' ופשוטה היא:

אמר מר היו מורידין ולא מעלין ומקשינן אחותי מחתינן להו אסוקי אצטריך ליה למימר דלא מסקינן. ופרקינן לא נצרכא אלא אם היתה מעלה בבור ויכול לעלות מגררה ואומר לו שלא ירד עליך חיה רעה אני מגררה או מטיל אבן גדולה על פי הבור ואומר לו להעביר בהמותיי אני צריך ומתיירא שמא יפלו בבור כלומר והיו באין בעלילות אבל לא היו הורגין אותם בידים:

ת"ר ישראל מל את העובד כוכבים לשום גירות אבל לרפאותו משום מורנא אסור פי' מורנא תולעים כדגרסי' בגמ' דטריפות [דף מט] מורנא פליגי בה רב אחא ורבינא:

ועובד כוכבים לא ימול את ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים ואפי' אחרים [עומדים] על גביו זימנין דמצלי ליה לסכיניה ומשוי ליה כרות שפכה דברי ר"מ וחכ"א בינו לבינו לא ימול אבל מל הוא בזמן שאחרים [עומדים] על גביו ולא חיישינן דלמא מצלי ליה לסכינא ומשוי ליה לינוקא כרות שפכה ומקשי' וסבר ר"מ עובד כוכבים כלל כלל לא ימול והתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה [רופא] עובד כוכבים ורופא כותי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי דברי ר"מ ופרקי' כי קא שרי ר"מ ברופא עובד כוכבים מומחה דלא מרע נפשיה דחייש דלמא מסקי עליה שם רע ואומרים דקטיל לאינשי וכן כי אתא רב דימי אמר עובד כוכבים אם היה רופא מומחה לרבים מותר:

אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המשומד ואת אמרת מורידין. ואם תאמר ודילמא גופו חמור ממונו משום יכין רשע צדיק וילבש דהא איכא מ״ד הכי בפרק הגוזל גבי ממון מוסר שהוא אסור מהאי טעמא ויש מתרצין דכי מרבינן משומד מלכל אבידת אחיך אף לאבידת גופו מרבינן ליה דהא אבידת גופו כתיב בקרא דלעיל מדכתיב והשבותו לו ואינו נכון דאי מאבידת גופו פרכינן מאי אתמהא שייך הכא והנכון דבשלמ׳ גבי מוסר שייך לומר דנפיק מיניה זרעה מעליא אבל גבי משומד להכעיס מסתמא זרעו כמוהו וליכא למימר הכי אדרבא משורש נחש יצא צפע להכעיס נמי משומד ושמע מינה דלהכעיס לאו דוקא דאם כן אין לך מין גדול מזה אלא וודאי לאו דוקא וכל שאינו לתיאבון מקרי להכעיס וכדפי׳ ר״שי בפ״ק דחולין זה העובד ע״ז וש״מ דמשומד לע״ז מותר להורגו בידים וכל שכן שמותר לאבד ממונו ולמדנו שמותר להלוות לו ברבית כדי למוטטו דהא לאו בכלל וחי אחיך עמך וכן מוכח ממה שאמרו בירושלמי בכותאי דקסרין דמותר להלוותן ברבית ואפי׳ למאן דאמר כותיים גירי אמת הם לפי שקלקלו מעשיהם והוה ליה משומד כדאמרינן בפרק החולץ דאמרינן מל וטבל הרי הוא כישראל לכל דבריו ואי מדר ביה ישראל משומד הוי אבל אסור ללוות ממנו שהרי הוא מוזהר שלא להלוות לנו ברבית דאעפ״י שחטא ישראל הוא וחייב במצות וכל היכא דמלוה מזזהר לוה נמי מוזהר ואיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וכבר ברירנא לך בפר׳ איזהו נשך בס״ד וכן פירש ר״ת ז״ל.

לא נצרכה אלא שאם היתה מעליה בבור מגררה כו׳. פי׳ דמאי דקתני ולא מעלין הא א״ת לאשמועינן שלא נניחנו לעלות ואם תאמר ואכתי איכא למיפרך כדמעיקרא דכיון דמורידין בידים כל שכן שאין מעלין ואפי׳ בכי האי גוונא ויש מרבותי נ״ר מתרצין דהשתא מפרשי׳ דמאי מורידין דקתני שאין מעלין בכי האי גוונ׳ דפרישנא השתא וכולה חדא היא ולאשמועינן האי מלישנא יתירה מני להו תרוייהו דלא נימא מורידין ממש או אין מעלין ממש ואינן מחוור לי חדא דלישנא דלא נצרכה לא משמע אלא על לא מעלין דמקשינן מינה ועוד דהא ודאי מינין ומסורות דקתני מורידין היינו מורידין ממש והנכון בעיני דתנא תרי מיני קאמר דמורידין ממש שלא במקום איבה ולא מעלין במקום רואין דאיכא איבה ואנן פרכינן דכיון דמורידין שלא במקום רואין פשיטא דאין מעלין בידים במקום רואין ופרקינן דלא נצרכה אלא לומר דאפי׳ במקום רואין ומונעין ממנו שלא יעלה וכדמפרש ואזיל כנ״ל וכולהו הכי אמוראי לא פליגי אלא כל חד וחד מוסיף על דברי חברו שלא להעלותו ואפי׳ בעלה רחוקה יותר דוק ותשכח.

לאפוקי לשם מורנא דלא. פי׳ לפי שאסור לעשות להם רפואה והקשו בתוספות מהא דאמרינן בפרק הנזיקין דאמיה דרב שימי עבדא ליה סמא לההוא גוי ואיתסי ותירצו דהתם לנסות חכמתה עשתה ור״שי פי׳ כאן לפי שאסור לרפאת לגוי בחנם מעתה אתיא ההיא דגטין בשכר והנכון בעיני דרופא מומחה שרי לרפאתם בחינם או בשכר משום איבה וכדאמרינן בירושלמי גבי מילדת ישראלית שאם היא חכמה מותר וכן שנינו שמפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.

ישראלים שפקרו ונעשו מינים לעבוד את האלילים ומיני ע"ז ומסורות ואפיקורסים והם המבזים את המצות דרך פקור מותר להזיקם בידים ולהורידם לבור תחתיות אבל המשומד באכילת איסורין אם לתאבון י"מ שלא מעלין ולא מורידין מפני שהם דנין אותו על מדרגת רועי בהמה דקה ועיקר הדברים שחייבין אנו להצילו והוא שאמרו בפרק השולח מ"ו ב' ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי ואמר ליה לרבא פרקן אמרו ליה לרבא אוכל נבלות הוא אמר להו דילמא לתאבון אמרו ליה והא שביק התרא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא שבקי לי דאפרקך אלמא שאלו היה לתאבון היה מחוייב להצילו וכן ביארנוה באחרון של הוריות ואחר שכן חייבין אנו להחזיר לו אבדתו והוא הדין שאסור ליטול רבית ממנו שהרי עליו אמרו לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד:

משומד להכעיס בין לנבלה בין לעברה אחרת אחר שאינו בכלל המינין הואיל ואינו עובד את האלילים י"א שדינו כגוי שלא להוריד ושלא להעלות ושלא להתחייב להחזרת אבדתו ועקר הדברים שהוא בכלל מורידין שהרי בסוגיא זו אמרו אבל המינים והמסורות והמשומדים מורידין ולא מעלין והקשה אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המשומדים ואת אמרת מורידין ותירץ סמי מכאן משומד והקשה ולישני ליה כאן לתאבון כאן להכעיס ומשני דהוא סבר דלהכעיס מין הוא ולא הוצרך להחזירו למדת שאף לדעת האומר שהוא משומד מכלל מורידין הוא ואעפ"כ אינו בכלל המינין אחר שאינו עובד את האלילים ואם כתב ספר תורה אין אומרים תשרף ככתבו מין אלא תגנז וכן שחיטתו אינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה ואין צריך לומר שאין מחזירין לו אבדה בתורת חיוב ושמותר ליטול רבית ממנו ובתלמוד המערב אמרו במסכתא זו פרק אחרון כותאי בעו קומי ר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו כלומר שאין נזהרים מיין שלנו אתם מפני מה אינכם מסתפקים בשלנו אמר להם אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם ותנינן בה כותאי דקסרי מותר להלוותם ברבית ומ"מ ללות ממנו אסור משום לפני עור לא תתן מכשול שהרי בכלל ישראל הוא אע"פ שחטא ומוזהר עליו ומה שאמרו בדרש שעובדיה לוה מיהורם בן אחאב ברבית כדי לפרנס את הנביאים אע"פ שהיה ישראל משומד בזו משום פקוח נפש התיר לעצמו:

נעשה משומד לע"ז כלומר לעבודת האלילים הרי הוא בכלל המינים והוא בכלל מורידין לדברי הכל ואין צריך לומר בהחזרת אבדה ונטילת רבית שפטור ומותר ואם כתב ספר תורה ישרף ושחיטתו אסורה בהנאה ודברים אלו כלם בשעדין שם ישראל עליו ומאחר שהוא מתפקר ומחלל את הדת ענשו חמור הרבה הא כל שיצא מכלל דת יהודית ונכנס לו בכלל דת אחרת הרי הוא אצלנו כבני אותה הדת שנכנס בה לכל דבר חוץ מגיטין וקדושין או כל זיקת אשה כמו שיתבאר במקומו ובנו מיהא הרי הוא גוי גמור אף לענין גיטין וקדושין:

הורדה שהוזכרה כאן דוקא שלא ידע בה אדם ולאיבת עצמו אין חוששין שהרי ימות שם אבל כל שבידיעת אחרים אף במקום שאין לו סכנה בכך מ"מ יש לו לחוש לאיבת הרואים ואין לו להכניס עצמו לכלל איבה וכן זו שאמרו אין מעלין לא סוף דבר העלאה ממש דהשתא אחותי מחתינן דלא לאסוקי מבעיא אלא שישתדל שלא לעלות בכדי שלא יהא שם איבה אלא כל שבא לו ההיזק גורמין שלא להנצל ממנו במקום שיש לו קצת טענה כגון שאם היה סלם שלו בבור מעלה ואומר בעינא לאחותי ברי מאיגרא וכל כיוצא בזה ויש לשאול אכתי קושיא לדוכתא דהשתא אחותיה מחתינן העלאת סלם מבעיא ומתרצים שההורדה דוקא במקום שאין רואים שהרי כל שבמקום רואים ודאי איכא איבה וסכנה אלא שלא במקום רואים הא העלאת סלם אף במקום רואים כל שאפשר לו למצא עלה להפקיע איבה ומ"מ י"מ בהעלאת סלם זו וכיוצא בה שעל מורידין נאמרה כלומר הורדה שהוזכרה כאן לא הורדה ממש דהורדה ממש אף במקום שאין רואים ושאין לחוש לא לאיבה ולא לסכנה אסור אלא שאם ירד מעצמו מותר לו להשתדל במניעת הצלתו כל שאפשר לו להנצל מאיבה וכן עיקר:

גר שנתגייר וחזר לסורו יתבאר במסכת יבמות שהוא כישראל משומד לכל דבר:

ישראל שהוא ערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו מותר לו למול את אחרים שערילי ישראל כמולים הם חשובים אבל גוי לא ימול לעולם ואפילו הוא מהול כגון ערביים וגבעונים שהם אמות מהולות שמולי האומות כערלים הם חשובים ואפילו בפני אחרים שאין שם חשש שפיכות דמים ואפילו אין מוהל ישראל שהרי מ"מ נאמר ואתה את בריתי תשמור ואם הותחלה על ידו תגמר על יד ישראל ודיו ואם מל מ"מ אינו צריך לחזור ולמול שהרי יצא מכלל ערלה ואף הטפת דם ברית אין כאן שהרי יצא אף מספק ערלה כבושה ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין איש שהמילה אינה צריכה לשמה ואע"פ שכתוב לי"י המול בפסח כתוב ר"ל ועשה פסח לי"י המול לו כל זכר ובאשה מיהא הרי נאמר ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה:

ישראל מל את הגוי לשום גר אבל גוי צריך לחתוך ערלתו מצד חולי או מכה אסור שהרי זו העלאה והצלה ואע"פ שנעשית מצוה זו ברפואה זו הרי אין כונתו למצוה ובשכר מיהא מותר כדין האמור בהולדה וכן דעת גדולי הרבנים ואחרוני הרבנים כתבו שאם בא להתלמד אף בחנם מותר וממה שאמרו בפרק קורדיקוס אימיה דרב שימי עבדא ליה לההוא גוי ואתסי ולא רצת לעשות לישראל מפני שעדין לא היתה בקיאה באותה מלאכה הא כל שבחנם ושלא להתלמד הרי הוא כמשתדל בהצלתו וכבר ביארנו שדברים אלו כלם בעובדי האלילים נאמרו והכותי כבר ידעת שעשאוהו כגוי לכל דבר:

וחכמים אומרים גוי מל את ישראל קשיא לי מ"ש מילה משחיטה דשחיטת הנכרי הוי נבלה ואע"ג דישראל עע"ג ומילתו כשרה:

פיסקא בת ישראל לא תינק כו' ולישני לי' כאן במשומד לאכול נבלה לתיאבון כאן במשומד לאכול נבלה להכעיס פי' אפילו לאכול נבלה להכעיס נהי דלא קרינן י' לכל אבדת אחיך שאינו מוזהר לחזור ולהשיב לו אבדתו. אבל לא התיר לך הבורא שתזכה אתה בממונו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אוכל נבלה לתיאבון משומד פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד להכעיס מין פי' והוה מן המורידין וחד אמר להכעיס נמי משומד הוא פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך כיון שהוא מקיים שאר המצוות אלא היכי דמי מין שהוא מן המורידין זה העובד ע"ז ונ"ל שאף המשומד לע"ז אע"פ שהוא מן המורידין אסור להלוואתו בריבית שכיון שקדושת ישראל עלי' שקידושיו קידושין וגיטו גט אסור נמי להלוואתו בריבי' ואפילו אם ת"ל שמותר לאבד גם ממונו שלא יהא ממונו חמור מגופו ואין לומר דמקיים בי' רשע יכין וצדיק ילבש דהא נטמע בגוים ולקח גוי' דקי' לן שבניו יהיו גוים נהי דמותר לאבדו אבל לא שיקח ממנו ריבית ויעש' איסור:

ימול ארמאי כו' מאי דקשיא לי אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהויא נבלה נ"ל לתרץ דדוקא בשחיטה שיש דינים בשחיטה של כל חתיכת סימנים כשרה לאכילה שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהיי' הויא פסולה הילכך שחיטת הנכרי נבלה כיון דלא שייך בהני דינים אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו היא כשרה ואפילו על ידי חבורה בעלמא והילכך אפילו בגוי היא כשרה וכן סוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשוי' לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי אבל גבי גט אין הגוי כשר בשליחותו משום דשליח נתרבה מושלח ושלחה וכל שאינו בתורת שליח אינו כשר להיעשרות שליח ומאן דאסר מילה בגוי לאו משום טעמא דלא שייך בגוה בשחיט' אלא גזירת מלך הוא המל ימול:

בד"ה אני שונה לכל כו' ושמא מאן דאית ליה ממון מסור כו' אית ליה נמי דמשיבין אבידתו כו' עכ"ל ולפי זה מהאי טעמא נמי במומר משיבין אבידתו ולא איצטריך לכל אבידת אחיך לרבות מומר אלא משום השבת גופו ודו"ק:

בד"ה וח"א להכעיס כו' לא מיירי בשנשחטה בסכין כו' עכ"ל פי' בסכין פגומה או עובד כוכבים ששחט דהוי נבילה וקצרו דבריהם במקום שהיה להם להאריך ויותר נראה להגיה בשנשחטה בלא סכין ודו"ק:

בד"ה איזהו מין זה כו' י"ל דהא דאמר שחיטת מין לעבודת כוכבים היינו בכומר כו' אבל ישראל העובד עבודת כוכבים כו' עכ"ל לכאורה דלא הוו צריכי לכל זה בתירוצם אלא מין דעובד כוכבים דהוי כומר הוא אדוק ביותר מישראל וכ"ה בתוספות פ"ק דחולין ואפשר דניחא להו למימר דמין דישראל ומין דעובד כוכבים דהתם בגוונא חדא איירי דהיינו כומר וע"ז הביאו ראיה דמין ישראל דקאמר התם ע"כ לאו בעובד עבודת כוכבים בעלמא אלא דהוי כומר דא"כ לא הוה פליג רשב"ל אברייתא למימר דשחיטתו מותרת וק"ל:

תוס' ד"ה אני שונה לכל אבדת אחיך וכו' עד אבל מסור לעובדי כוכבים אנסין מיגרע גרע וכו' סיומא דתרוצא דהתוס' הוא והשתא ס"ל להתוס' דאפילו למ"ד דממון מסור לאנסין אסור לאבדו בידים היינו דוקא לאבדו בידים אסור אבל מ"מ אינו מחויב בהשבת אבדתו ובתר ה"ק ושמא מאן דאית ליה וכו' אית ליה נמי דמשיבין אבדתו אבל אינו מטעם דאיתרבי להשבת אבדה אלא מטעם דיכין רשע וילבש צדיק אבל בהשבת גופו אינו מחויב כלל ולכך היו מורידין וכו' אבל עדיין יש לדקדק דה"ל להתוס' לתרץ בקיצור דאינו דומה מסור למומר דמגרע גרע מיניה דמסור לא איתרבאי להשבת אבדה ואין משיבין אבדתו ואפי' אם נאמר דמאן דאית ליה ממון מסור לאנסים אסור לאבדו בידים אית ליה נמי דמשיבין אבדתו היינו מטעם דיכין רשע וכו' אבל מומר לעבודת כוכבים דאתרבאי להשבת אבידתו כ"ש דאין מורידין גופו ונראה דהמשך דברי התוס' כך הם דבקושיא הוי ס"ד דמסור לאנסים נמי אתרבי מלכל אבידת אחיך ומשיבין ג"כ אבדתו ולא מייתי גבי מסור לאנסים קרא דיכין רשע וילבש צדיק אלא לתת טעם דהכל טעמא מאי דמפני מה יהא אסור לאבד ממונו ויהא מותר לאבד את גופו ולכך הקשו שפיר דדלמא גבי מומר נמי הכי הוא ותירצו וי"ל דשאני הכא דמהאי קרא דמרבינן השבת אבדתו ילפינן השבת גוף בישראל וכו' ר"ל וא"כ על כרחך ליכא למימר דהא דאסור לאבד ממונו של מסור לאנסים מטעם דאתרבי מלכל אבידת אחיך דא"כ היה לנו לומר דאתרבי נמי להשבת גופו אלא ודאי מסור לאנסים מגרע גרע ממומר ולא אתרבי להשבת אבדה ואין חייבין בהשבת אבדתו ואפילו את"ל דמשיבין אבדתו אינו מטעם דאתרבי מלכל אבדת אחיך אלא מטעם דיכין רשע וילבש צדיק לחוד ולכך ליכא לאקשויי מיניה למומר וק"ל:

בא"ד לו לרבות גופו וכו' והא דאיצטריך גבי ישראל לרבות השבת גופו והא ק"ו הוא מהשבת ממונו וי"ל דבהשבת גופו חייב אפילו להוציא משלו לפדותו וק"ל:

ד"ה סמי מכאן מומר נראה דדוקא לגבי הורדה וכו' ובפרק השולח ס"ת שכתבו מין ומומר וכו' פסולה ר"ל ואליבא דר' יוחנן צ"ל דהמומר דהתם הוי לתיאבון ולכך אצטריך ליה למתני בהדיא מין אבל הכא גבי הורדה א"א למתני ליה גבי מין דממ"נ דאי הוי מומר לעבודת כוכבים להכעיס היינו מין לר' יוחנן ואי הוי מומר לתיאבון לית ליה דינא דמורידין כיון דאתרבי לדין השבת אבדה וק"ל:

ד"ה איזהו מין וכו' ותניא פ"ק דחולין שחיטת מין לעבודת כוכבים וכו'. ר"ל וכיון דשמעינן הכא דישראל העובד עבודת כוכבים הוי מין לכ"ע א"כ הוי שחיטתו אסורה וקשה דבפ"ק דחולין וכו' ומאי קושיא הא אשכחנא ישראל עובד עבודת כוכבים וכו' ר"ל וא"כ נוכל לומר הא דקתני אין מינין בעובדי כוכבים הוי פירושו בסתם עובדי כוכבים אע"פ שעובדים עבודת כוכבים אין שחיטתן אסורה משא"כ בישראל דכשהוא עובד עבודת כוכבים חמור יותר ונקרא מין ושחיטתו אסורה ותי' דהא דקאמר שחיטת מין לעבודת כוכבים היינו דוקא הכומר לעבודת כוכבים וכיון דישראל הכומר הוי מין לענין זה כ"ש כומר עובד כוכבים דפשיטא ליה לגמרא דכומר עובד כוכבים אדוק יותר לעבודת כוכבים מכומר ישראל וק"ל:

תוס' ד"ה ולא וכו' דכתי' והי' לך למס. עיין לקמן דף סד ע"ב תוס' ד"ה איזהו וכבר רשום בהגהות הגאון מהרי"ף זצ"ל: