עבודה זרה כח ע"א

דף כח - א

ואיכא דאמרי, יש אומרים, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כך: כל  מכה של חלל, הנמצאת בתוך חלל הגוף, אין מתרפאין מהן. אבל מכה חיצונית שאינה בתוך חלל הגוף, מתרפאין מהם.

שואלת הגמרא: מאי בינייהו, מה הנפקא מינה למעשה בין שתי לשונות אלו בדבריו של רבי יוחנן, והרי בשתיהן מדובר באותו ענין, כי כל מכה של חלל מחללים עליה את השבת? איכא בינייהו מכה ^[225] שהיא בגב היד, וגב הרגל. ^[226]

דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד, וגב הרגל, הרי הן כדין מכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת!

ובזה חלוקות השיטות. לפי האופן הראשון בדברי רבי יוחנן, אין מתרפאין מהם. לפי שעל מכה זו מחללין את השבת.

אולם לפי האופן השני בדברי רבי יוחנן, מתרפאין מהם. משום שכל הדמיון בין מכה בגב הרגל או היד למכה של חלל, הוא רק לענין שבת, אך לגבי רפואה מן הגוי, אין להימנע. הואיל והמכה היא חיצונית, ואם יזיק הגוי בטיפולו, יבחינו בכך מיד, ויתנו שם סם ורפואה כדי להעביר את הנזק הנעשה על ידי קלקול הגוי.

וכיון שהוזכרו דיני רפואת מכה בשבת, מביאה הגמרא עוד הלכות מאותו ענין:

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כל מכה שהיא קשה ומסוכנת עד כדי שצריכה אומד אם יחיה או לא - מחללין עליה את השבת על מנת לטפל בו. ^[227]

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: ^[228] והאי אישתא צמירתא [מיחוש חום גבוה החולף בגוף] ^[229] כמכה של חלל דמי, ^[230] ומחללין עליה את השבת.

וכעת דנה הגמרא: מהיכן, מאיזה מקום מתחיל חלל הגוף, לענין שנדון מכה באותו מקום, כמכה של חלל?

פירש רבי אמי: כאשר המיחוש הוא מן השפה [השפתיים] ולפנים, לעבר חלל הגוף.

בעי נסתפק רבי אליעזר: החש כאב בככי, חניכיים ושיני, שיניים, ^[231] מאי, מה דין מיחוש זה? ^[232]

האם כיון דאקושי נינהו, השיניים והחניכיים קשים הם, כמכה דבראי חיצונית דמו, ולא כאברים פנימיים.

או דלמא, כיון דגואי קיימי, כיון שנמצאים הם מן השפה ולפנים, כמכה של חלל דמו?

אמר אביי: תא שמע יש להוכיח מהמבואר במשנה, דתנן: ^[233] החושש בשיניו בשבת - לא יגמע בהן את החומץ, שהוא תרופה לכאבי שיניים. וחכמים אסרו ליטול תרופה בשבת [היכן שאין סכנה] גזירה משום שחיקת סממנים.

ומדייקת הגמרא: רק כאשר חושש בשיניו, הוא, במקרה זה נאמר דלא יגמע את החומץ. ^[234]

הא, אבל אם כאיב ליה טובא, כאבו חזק, שפיר דמי מותר לו לגמוע. ומוכח שאף חולי זה של מחושי שיניים, מחללין עליו את השבת.

ודוחה הגמרא: אין להוכיח כן, כי דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא, יתכן שאפילו במקום שהכאב מרובה, "חושש" נמי קרי ליה. אף לזה קורא התנא "חושש". ואם כן, אין להוכיח שכאב מרובה שונה ממיחוש גרידא, ובשניהם יתכן שאסור.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת: תא שמע - רבי יוחנן חש בצפדינא, חולי הקיים בשיניים. אזל לגבה דההיא מטרוניתא, הלך אצל גויה נכבדת, מומחית ברפואות, עבדה חמשא, עשתה לו רפואה שיקחנה ביום חמישי, ומעלי שבתא, בערב שבת.

אמר לה רבי יוחנן: אם אזדקק לרפואה זו אף בשבת, למחר, מאי? מה אעשה, הרי איני יכול לבוא אצלך, לפי שצריך אני לדרוש בפני התלמידים!?

אמרה ליה אותה אשה: לא צריכת. אינך צריך עוד לתרופה זו בשבת.

אמר לה: אי צריכנא, אם בכל אופן אצטרך, מאי, מה אעשה?

אמרה האשה: אשתבע לי דלא מגלית. הישבע לי שאינך מגלה מהי התרופה, ואומר לך.

אישתבע לה, נשבע לה רבי יוחנן, בלשון זו "לאלהא ישראל לא מגלינא" [כלומר, לאלהי ישראל לא אגלה].

גלייה ליה, גילתה לו מהי התרופה שיטול.

למחר, בשבת, נפק יצא רבי יוחנן, דרשה בפירקא, אמר בדרשתו לפני כל, את הרפואה שגילתה לו הגויה.

ותמוה: והא, והרי אישתבע לה, נשבע לה רבי יוחנן שלא יגלה!?

ומתרצת הגמרא: הוא לא נשבע שלא יגלה לציבור, כי לשון שבועתו היה "לאלהא דישראל לא מגלינא", ונמצא שרק על כך שלא יגלה לאלהי ישראל הוא נשבע. אבל לעמיה, לעמו ישראל, מגלינא, אני כן אגלה!

אך עדיין קשה: והאיכא הרי יש כאן ענין של חילול השם, שהרי היא סבורה שהוא נשבע שלא יגלה כלל, ועתה היא נוכחת שהוא גילה!

ומתרצת הגמרא: דגלי לה מעיקרא. כבר בשעה שגילתה לו את סוד הרפואה, אמר לה: דעי לך שלא נשבעתי שלא אגלה כלל, שהרי לא אמרתי "באלהי ישראל לא מגלינא" שלשון זו, משמעה שבועה בה' שלא אגלה כלל. ^[235] אלא אמרתי "לאלהי ישראל לא מגלינא". ומשמעות לשון זו היא רק שלא אגלה לה'. אך לא נשבעתי בשמו שלא אגלה כלל. וממילא, אין זו שבועה שלא אגלה כלל.

וממעשה זה של רבי יוחנן מוכיחה הגמרא, ופושטת את הספק דלעיל:

אלמא, מוכח, שחולי השיניים כמכה של חלל, דמיא. ומשום כך רצה להשתמש רבי יוחנן ברפואה זו בשבת.

ודוחה הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק, שאני שונה צפדינא [חולי השיניים שלקה בו רבי יוחנן], שאותו מותר לרפאות בשבת הואיל וחולי זה מתחיל בפה וגומר בבני מעיים. ומשום כך מותר לרפאותו בשבת. אבל סתם מיחוש שאינו אלא בשיניים - אסור.

ומבררת הגמרא: מאי סימניה, מהם הסימנים שעל ידם נדע כי הכאב נובע מחולי זה? - רמי מידי בי ככי, נותן משהו לתוך פיו בין החניכיים, ^[236] ומייתי דמא מבי דרי, ויוצא דם מבין שורות השיניים.

ממאי הוי, ממה נהיה חולי זה?

משלשה דברים:

א. מקרירי קרירי דחיטי. מאכל של חיטין שאוכל אותו באחד מימי החורף הקרים, כאשר המאכל קר מאוד.

ב. וכן מחמימי חמימי דשערי, מאכל חם מאוד של שעורין.

ג. ומשיורי כסא דהרסנא. מאכילת שיירי דג מטוגן בשומן היוצא ממנו ובקמח.

לעיל מובא שעשתה הגויה רפואה לרבי יוחנן שלקה בחולי זה.

מאי עבדא ליה, מה תרופה עשתה לו?

אמר רב אחא בריה דרבא: מי שאור, מים ששרו בהם שאור, ושמן זית, ומלח.

ומר בר רב אשי אמר: משחא דאווזא, שומן אווז שנימוח בחום, וסכה אותו האשה על שיניו של רבי יוחנן מבחוץ, בגדפא דאווזא, על ידי אחד מכנפי האווז.

אמר אביי: אנא עבדי כולהו, אני עשיתי את כל הרפואות הללו, ולא איתסאי, ולא נרפאתי מחולי זה, עד דאמר לי ההוא טייעא עד שאמר לי אותו ישמעאלי: אייתי קשייתא דזיתא, הבא גרעיני זיתים דלא מלו תילתא, שעדיין לא הגיע גידולם לכדי שליש מגידול הפרי, וקלנהו אמרא חדתא, וקלה אותם על גבי מכוש חדש, ודביק ביה דדרי, ולאחר מכן, הדבק את הגרעינים הקלויים על שורות השיניים, מבפנים.

עבדי הכי, ואיתסאי, עשיתי כך, והתרפאתי.

ודנה הגמרא: ורבי יוחנן, היכי עביד הכי, איך עשה כן ונתרפא מן הגויה? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל מכה שמחללין עליה את השבת, אין מתרפאין מהן. והרי מכה זו מחללין עליה את השבת, כפי ששנינו לעיל. ואם כן, איך נתרפא רבי יוחנן מן הגויה?

מיישבת הגמרא: רבי יוחנן אדם חשוב הוא, ולכן - שאני. דינו שונה, שמותר לו להתרפאות מהם, לפי שהגויים היו יראים להורגו.

שואלת הגמרא: והא והרי רבי אבהו, שאף הוא אדם חשוב הוה, ורמא ליה יעקב מינאה, והניח לו יעקב המין סמא אשקיה, סם על שוקו כדי לרפאותו,

ואי לא, ואם לא רבי אמי ורבי אסי, דלחכוהו לשקיה, שלקקו ומצצו את שוקו כדי להסיר ממנו את הסם המזיק שהניח לו המין שם כדי להרעילו, פסקיה לשקיה, היו צריכים לכרות את שוקו!

ואם כן, רואים אנו כי אפילו מאדם חשוב אינם יראים, ועשויים להזיקו ולהורגו, ואיך נתרפא רבי יוחנן מן הגויה?

ומתרצת הגמרא: הרופאה הגויה דרבי יוחנן, רופא מומחה הוה, היתה. ומשום כך אין לחשוש שמא תזיקנו, וכפי שמבואר בגמרא לעיל [כז א], שאם היה הרופא מומחה לרבים, מותר להתרפאות אצלו, כיון שאינו רוצה לקלקל את שמו הטוב.

אך עדיין קשה: הרי הרופא המין דרבי אבהו, נמי גם הוא רופא מומחה הוה היה. ובכל זאת, אף שדרך הרופאים המומחים לשמור על שמם הטוב, מכל מקום אין הדבר מונע אותם מלהזיק לישראל?

ומתרצת הגמרא: שאני שונה הוא הרופא שטיפל ברבי אבהו, לפי שמין היה, דמוקמי ביה מיני בנפשייהו, מקיימים המינים בעצמם את דברי הכתוב [שופטים טז ל] "תמות נפשי עם פלשתים". ומוכנים אף להרע לעצמם, ובלבד שירעו לחכמי ישראל! ^[237]

וממשיכה הגמרא לדון בעניני חליים ורפואות בשבת:

אמר שמואל: האי פדעתא, פציעה ממכת חרב, סכנתא סכנה היא, ^[238] ומחללין עליה את השבת. ^[239] מאי אסותא למיפסק דמא, מהי הרפואה המועילה להפסיק את הדם?

הרפואה היא כך: ^[240]

א. על מנת להפסיק את זרימת הדם, יש להשקותו ^[241] תחלי בחלא שחליים בחומץ, ^[242]

ב. על מנת לאסוקי, להעלות בשר ולהחיות את מקום המכה, יש ליטול גרדא דיבלא, שורשים שגירד מן העשב ששמו 'יבלא', וגירדא דאסנא, וכן שורשים שגירד משיח הסנה. ולעשות מהם תחבושת, ולהניחם על המכה.

או, שיניח שם ניקרא מקילקלתא, תולעים שהתרנגולין מנקרים מן האשפה. ^[243]

אמר רב ספרא: האי עינבתא, אותן האבעבועות הדומות לענב, פרוונקא דמלאכא דמותא היא, שליחיו של מלאך המות הם. כלומר, מסוכנות הן, ועלולות להמית. ^[244]

מאי אסותא, מהי רפואתם של אבעבועות אלו?

לקחת צמח הנקרא "טיגנא", לשוחקו, ולערבו בדובשא [בדבש].

או כרפסא כרפס מעורב בטילייא, מין יין שהוא חזק מאוד.

אדהכי והכי בינתיים, כאשר עדיין לא הספיק להשיג ולהכין רפואות אלו. מה יעשה עם האבעבועות המסוכנות הללו?

ליתי יביא עינבתא בת מינא, ענב מאותו המין הדומה לאבעבועות, שאם היתה אבעבועה גדולה, יביא ענב גדול כמותה, ואם היתה אבעבועה קטנה, יביא ענב קטן כמותה.

וניגנדר עילוי, יגלגל את הענב על האבעבועה. חיורתי לחיורתי, ענב לבן יתן לאבעבועה לבנה, ואוכמתי לאוכמתי, ענב שחור לאבעבועה שחורה.

אמר רבא: האי סימא, התנפחות של מורסה, פרוונקא דאשתא היא. סימן של חולי החמה [קדחת] הוא.

מאי אסותא, מהי רפואתה של מורסה זו?

למחייה שיתין איתקוטלי, יכה ששים פעם באצבעו על מקום הנפיחות, ולאחר מכן ליקרעיה שתי וערב, יחתוך את הנפיחות לארכה ולרוחבה.

והני מילי דבר זה יעשה רק היכן דלא חיור רישיה שראשה של הנפיחות עדיין אינו לבן, ואין המוגלה עומדת לצאת. ועל כן האפשרות היחידה לרפואת הדבר, היא בדרך זו.

אבל, אם חיור רישיה, ראשה של הנפיחות לבן - לית לן בה. אין צורך לעסוק יותר ברפואת הדבר, משום שריכוז המוגלה הלבנה בראש הנפיחות, מורה על ריפויה העצמי.

אמר רבי יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן וכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. אמר רב גב היד וגב הרגל כמכה של חלל הן ומחללין עליהן את השבת.

וא"ר יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד ואישתא צמירתא נמי כמכה של חלל דמי:

מהיכן מכה של חלל מן השפה ולפנים וצפדינא נמי שהיא כאב שינים הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעיים כמכה של חלל דמי. פי' ככי שיני דרי בשר שעל גבי השינים:

ר' יוחנן חש בצפדינא אזיל גבי עובדת כוכבים לאיתסויי מינה.

והיכי עביד הכי והא איהו דאמר כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן והאי צפדינא מחללין עליה השבת. ופרקינן רבי יוחנן אדם חשוב הוה ומתייראין לעשות לו כלום רע.

איני והא ר' אבהו דאדם חשוב הוה ורמא ליה יעקב מינאה סם בשוקיו ואילו לא מיהרו ר' אמי ורבי אסי וליחכו הסם מעל שוקי הוה פסקיה לשוקיה. ומשנינן אע"ג דרופא מומחה [הוי] ולא מרע נפשיה. משנאה גדולה דשנאי ליה לר' אבהו הני מינאי מפקרי נפשייהו ואמרי תמות נפשי עם פלשתים:

ירושלמי מהו מכחול מינהון רבנן אמרי מאן דבעי מסתמי ליסתמי'. לוי אמר מאן דבעי לימות ימות רב לא עבד עינא כחללא והא אנן חמיין לון טעמין הדא קלוריתא נימר כד היא טבא טעם לה כד לית היא טבא קיימא לה וסמיא אהן אופיון סכנה הדא תירייקי ר' סימן אמר אסורה רבי יוחנן אמר מותרת כל שהוא מן השפה ולפנים מרפאין אותו בשבת. ר' חנינא בש"ר מעלין עצם של ראש בשבת וכן מעלין בנות אזנים בשבת ר' אבהו בש"ר יוחנן (אתי) [אהן] סומקא סכנה א"ר אבין לוקטין לו עוקין בשבת רב אמר חמרא לבר מן עינא שרי לגו מן עינא אסיר שמואל אמר אהן רוק תפל אסור לעין בשבת מינה את יליף לחזזיתא וכן עורדענא סכנה הדא גומרתא סכנה ונותנין עליה רומץ בשבת ר' יהושע בן לוי הוה ליה קורוס ואורון ליה ר' חנינא ור' יונתן משחוק תחלופין ומיתן גו חמרא עתיקא ומישתי דלא ליסתכן ר' יעקב בש"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים עבודת כוכבים כגון דאמר ליה הבא עלין של עבודת כוכבים וכן כל כיוצא בהן אמר רב הונא זאת אומרת שאין מתרפאין בגילוי עריות דתני הותרה שבת מכללה פי' להתרפות בדבר סכנה ובמכה של חלל כדאמרן נערה המאורסה לא הותרה מכללה ואפילו להתרפות כהדא חד בר נש רחם איתתא ואיסתכן שאלון לר' אלעזר דתיעבר קומוי או ישמע קולה ולא ימות ואמר לון ימות ולא כן איכא דאמרי אשת איש הות איכא דאמרי פנויה הות אבל נתן עיניו בה והיא כאשת איש א"ר חנינא זאת אומרת שאין מתרפאין בשפיכות דמים דתנן באהלות פ"ז האשה המקשה לילד מחתכין הוולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ודחי רב חסדא שניא היא תמן דלא נודע מי הורג את מי:

האי פדעתא סכנה ומחללין עליה את השבת פי' פצע כדמתר' פצע פידעא. פי' גרדא דיבלא גרידוס שגורדת מעשב שנקרא חצב בלשון רבנן. ניקרא מקוקולתא חתיכה של רעי מן האשפה. פי' עינבתא מורסא שצומחת בבשר בני אדם כמו ענבה והיא שחורה סכנה.

סימטא פרונקא דאשתא היא פי' ניפחא אדמומית שלוחה של חמות היא כלומר חמות גדולה באה אחריה. פי' סקוטלי המכה שמכה בעת שאוחז אצבעו בגודלו ומכה המכה ההיא נקראת סקוטלי.

[מספר תורת האדם: אמר שמואל האי פדעתא סכנתא היא, ומחללים עלי' את השבת. אמר רב חסדא האי עינבתא פרונקא דמלאכ' דמיתא היא. אמר רבא האי סימטא פרונקא דאישתאהיא. אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד. וגב היד וגב הרגל נמי אין צריכין אומד. דאמרינן רבינא איקלע לבי רב אשי חז' דדרסי לי' חמרא אגבה דכרעי' וצמיתלי' בחלא ואמרינן לי' לא סבור לי' מר דאסור א"ל גב היד. וגב הרגל שאני. דאמר רב אדא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל דמיא. מהיכן מכה של חלל פי' רב אמי מן השפה ולפנים.
והאי צפדינא נמי סכנתא היא ומחללין עלי' את השבת. כדתנן החושש בשניו מטילין לו סם בשבת. ר' יוחנן חש בצפדינא אזל לגבי ההיא מטרוניתא. עבדא ליה חמשא ומעלי שבתא. א"ל למחר מאי כו' ואמרינן עלה שאני צפדינא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעים. מאי סימני' רמי מידי בככיה ואתי דמא מבי דרי. פירוש מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד לומר שאפי' אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום. עושים לו כל שרגילי' לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה. ומחללין שבת ואין נשאלים כלל. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו. וכש"כ בחולה או רופא שאומר אינו צריך דאין מחללין לעולם אע"פ שהוא מכה של חלל ה"נ במכה שאינה של חלל נשאלים בבקי או החול' ואין מחללין עליו עד שיאמר אחד מהן צריך הוא לחלול זה או שיעשה אצל אחד מהן ספק נפשות].

הכי גרסינן כל מכה שצריכ׳ אומד מחללין עליה את השבת וכן גירסת רש״י ז״ל ופי׳ שמסוכנת כל כך שצריך אומד לאומדו אם יחיה אם ימות עד כאן ותימא מאי קא משמע לן פשיטא דספק נפשות הוא ויש לומר דהא קא משמע לן שאם אין כאן רופאין וגם חולה אינו אומר כלום כיון שהיא מסוכנת כל כך שנראית לעינינו שצריכה רפואה ושיש בה ספק מיתה מחללין עליה את השבת ולא נמתין לרופאין.

חושש בשניו שאני. פי׳ דלא נייבי ליה ואין בו סכנה וכיון דכן לא יגמוע ויפלוט דמחזי כרפואה ואיכא גזירת שחיקת סמנים כיון דאפשר ליה שיהא מגמע ובולע והכי אתפרשא בדוכתא דלא יגמע ויפלט קאמר דגלי לה מעיקרא וש״מ דכל שנשבע לגוים שבועה שאינה שבועה מן הדין כיון שאין הגוי יודע זה אסור לעבור עליה מפני חילול השם עד שיגלה לו קודם לכן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז״ל.

הכי גרסינן אלא שאני רבי אבהו כלומר דלעולם כל היכא שהנרפא אדם חשוב מתרפאין מהן ואפילו ברופא שאינו מומחה וכדפרקינן מעיקרא ודקא קשיא לך מדרבי אבהו שאני רבי אבהו דמקיימי ביה בנפשייהו תמות נפשי עם פלשתים ושמע מינה דכל כי האי גוונא אפי׳ ברופא מומחה לרבים ונרפא חשוב לא מתסינן מינייהו דהא בר׳ אבהו תרווייהו הוו כדמוכח בסוגיין ואפי׳ הכי אתסינן וכן הלכה. והקשו בתוספות ובר מהכי נמי היאך היה רבי אבהו מתרפא ממנו דהא אין מתרפאין מן המינין כדתניא לעיל ור״י ז״ל תירץ דהתם על ידי לחש וכדפרישנא לעיל אבל על ידי סם מותר כיון שאינו מזכיר שום לחש ולפי׳ האחר שפירשתי לעיל דאפילו על ידי רפואה אמרינן דשאני מינות דמשכה יש לומר דהתם הוא שהיה בו ג״כ לחש וכדברי הירושלמי לפי שהעולם תולין בו אי נמי דאפי׳ תימא דהתם לא היה שם לחש כלל ומיהו היותר רפואה עולמית שיש לטעות בו כי כח המינות מרפא אבל הכא סם נגלה שיש בו משום רפואה היה דבהא אין תולין בעבודה זרה וזה נראה לי יותר נכון ולענין אבנים שיש בו בטבעות הידועין בסגולות ידועות נראה גם כן שמתרפאין מהן ואפילו מן הכומרין והמינין.

כבר ידעת שכל חולי שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת מעתה מכה של חלל וגב היד וגב הרגל מחללין עליו את השבת ואין צריכים אומד אם יש באותו חולי בכדי להמית אם לאו וכל קדחת הרי היא חולי שיש בה סכנה ואפילו בת יומה או רביעית ויש חולקין בשני אלו:

החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ שכל שיש חולי בשנים החומץ רפואה להם ולא נאמר כחומץ לשנים אלא בבריאות וטעם איסור זה מפני שלא נתברר לנו אם יש בו סכנה אם לאו ואפילו היו כואבות ביותר ומ"מ יש בהם חולי אחר שנקרא צפדינא והוא הזלת דם מן החנכים והוא חולי שמתפשט לחלל הגוף ומחללין עליו את השבת:

וכל מכת חרב והיא הנקראת כאן פרעתא ובועא והיא הנקראת כאן עינבתא ונפח הבא על הבשר שלא בדרך בועא והוא הנקרא כאן סמטא או חולי שבנקב בית הרעי והוא הקרוי פיקעא כל אלו סכנה יש בהם ומחללין עליהם את השבת:

דרבי אבהו נמי רופא מומחה הי' נ"ל דמשום דהו' מומחה מש"ה הי' מתרפא ממנו כדאמרן לעיל אם הי' מומחה לרבים מותר ואפילו במינים בע"ז ומאי דתניא לעיל אין מתרפיאן המינים בע"ז ואפילו לחיי שעה כשאינו מומחה לרבים:

ירושלמי בר ברי' דרב יהושע בן לוי הו"ל בלע אחא חד בר נש ולחש לי' משמיה דישו בר פנטרי' ואנשם מי נפק אמר לי' מה אמר עילוי אמר לי' למילת פלון אמר ניח הוה ליה מיית ולא שמע דא מילתא והו"ל כשגגה שיוצא מלפני השליט ותו גרס' התם מעשה באלעזר בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא לרפאותו משום יש בר פלידרה אמר לו ר' ישמעאל אין את רשאי כו':

תד"ה בטיליא פ"ה חזק כו' חריפא דמצרי זיקי ומיהו כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה מכה של הלל פ"ה שכנגד חלל הגוף ובירושלמי מפרש כל שהוא מן החלל ולפנים ר"ל שכנגד החלל משמע אפילו היכי שהמכה מבחוץ אלא שהיא כנגד החלל מחללין עליה השבת אבל מלשון הירושלמי משמע דוקא היכא שהמכה היא בחלל הגוף ולפנים ממש:

גמרא ורמא ליה יעקב מינאה. עיין מגילה דף כג ע"א תוספות ד"ה אמר וצע"ק: