עבודה זרה כח ע"ב

דף כח - ב

רבי יעקב חש כאבים  בפיקעא בפי הטבעת.

אורי הורה ליה רבי אמי, ואמרי לה ויש אומרים כי רבי אסי אורי ליה הורה לו, איך יתרפא מכך:

ליתי שב ביני אהלא תולנא, יביא שבע גרעינים אדומים כתולעת מן הצמח הנקרא "אהל", שבו משתמשים לכביסה.

וצייר ליה, יצרור גרעינים אלו בחללא דבי צוארא, בחתיכת הבד, אותה חותכים כאשר פותחים את צוואר הבגד, וליכריך עילויה נירא ברקא, יכרוך עליה רצועה של שיער בהמה, וטמיש ליה בנטפא חיורא, ויטבול אותה בנטף [מין בושם] לבן, ^[245] וליקליה, ישרוף את כל אלו. ואת האפר שיתקבל, בדר ליה עילויה, יפזר על מקום הכאב.

אדהכי והכי, בינתיים, כל עוד לא הכין את הרפואה הזו, בשעה שהוא מחזר אחר הסממנים הללו, ליתי קשיתא דאסנא, יקח גרעינים המצויים בתוך פרי הסנה, לינח פיקעא להדי פיקעא, יניח סדק של גרעין מול סדק החתך שבגופו, דהיינו, בפתח של פי הטבעת.

והני מילי, רפואה זו של האפר, היא רק לגבי פיקעא עילאה, על פי הנקב מצדו החיצוני אפשר לפזר את האפר.

אבל, פיקעא תתאה, פי הנקב למטה, בחלקו הפנימי - מאי, מה יעשה עמו?

לייתי תרבא דצפירתא דלא אפתח, יביא חלב [שומן] של עז צעירה שלא נפתחה, כלומר, שלא ילדה, וליפשר, ימיס את החלב בחום, ולישדי ביה, ויטילנו לתוך הנקב פנימה, וימשח בו את אותו המקום.

ואי אם לא יכול לעשות את הרפואה האמורה, לייתי יביא תלת טרפא, שלשה עלים של קרא דלעת, דמייבשי בטולא שנתייבשו בצל, וליקלי ישרפם, וליבדר עילויה ויפזר על אותו מקום.

ואי אם דבר זה, אף הוא לא ביכולתו, לייתי יביא משקדי חלזוני, מין חלזון,

ואי אם לא, מייתי מביא משח קירא, שמן זית ושעוה מעורבין יחד.

ולינקוט בשחקי דכיתנא - בקייטא. ובימי הקיץ ילבש ^[246] בגדים קלים של פשתן שחוק, כדי שלא יתחמם גופו יותר מדאי,

ודעמר גופנא - בסיתווא. ובחורף, יתכסה בבגדי צמר גפן חמים כדי שלא יצטנן גופו.

וממשיכה הגמרא בענינים אלו, של רפואה:

רבי אבהו חש כאב באודניה באוזנו.

אורי ליה הורה לו רבי יוחנן, ואמרי ליה, ויש אומרים שהורו לו בי מדרשא, בבית מדרשא.

מאי אורי ליה, מה הורה לו לעשות?

כי הא דאמר אביי: אמרה לי אם [האומנת שלי] - לא איברי כולייתא, לא נבראה הכליה, אלא לאודנא, לרפאות בה את האוזן!

ואמר רבא: אמר לי מניומי אסיא, הרופא: כולהו שקיינו קשו לאודנא. כל המשקים מזיקין לאוזן, לבר חוץ ממיא דכולייתא, ממים של כליות.

והיאך נעשית רפואה זו של מי כליות?

לייתי כולייתא, יביא כליה דברחא קרחא, של עז קרחת, שאין בה הרבה שער כמו לכבשה, וליקרעיה, יקרע את הכליה לארכה ולרוחבה בצורת שתי וערב, ולינח יניחנה אמללא דנורא, על גבי גחלים לוחשות.

והנהו מיא, אותם המים דנפקי מיניה, שיוצאים מן הכליה, לישדינהו באודניה, ישים באוזניו, כאשר הם לא קרירי ולא חמימי אלא פשורי. לא קרים ולא חמים אלא פושרים.

ואי לא, אם לא יכול לעשות כך, לייתי יביא תרבא דחיפושתא גמלניתא, שומן של חיפושית גדולה, וליפשר, ימיסנו, ולישדי ביה, ויטיל אל תוך האוזן.

ואי לא - למלייה לאודניה מישחא, ימלא אוזנו שמן, וליעבד שב פתילתא דאספסתא, יעשה שבע פתילות מעלים ארוכים של אספסת [שחת ירק של חיטין].

וליתי שופתא דתומא, יקח את העלין האוחזין וסובבין את השום, וליתוב ברקא בחד רישא, ישים רצועת שיער של עלי השום בקצה אחד של הפתילה, וליתלי בהו נורא, ידליק באמצעות רצועת השיער של השום, את האש בפתילות האלו, ואידך רישא, את הקצה השני של הפתילה המחוממת, מותבא באודנא, ישים באוזנו.

וליתוב אודניה להדא נורא, וישים אוזנו מול האש, ויזדהר מזיקא, ויזהר מן הרוח שלא תגיע לאוזנו בשעה שהוא מחממה עם האש.

ונישקול חדא וננח חדא, וכאשר יטול פתילה אחת מן האוזן, יניח במקומה את השניה, עד שיגמרו כל השבעה.

לישנא אחרינא, אופן אחר: ואי לא - לייתי שב פתילתא ביקרא, יקח שבע פתילות, ושייף ליה מישחא דאספסתא, ימשח אותם בשמן היוצא מן האספסת,

ונייתי חד רישא בנורא, ישים את הקצה האחד באש, ואילו חד רישא את הקצה השני ישים באודניה באוזנו.

ונשקול חדא יוציא אחד, וננח חדא וישים אחד, ויזדהר מזיקא, ויזהר מן הרוח שלא תגיע לאוזנו.

ואי לא, אם לא יעשה כך - לייתי אודרא דנדא, מוך צבוע דלא משקיף, שלא חבטו וניפצו אותו, וננח בה ישים באוזנו, ולתלייה לאודניה להדי נורא, ויקרב אוזנו אל מול האש.

ומיזדהר מזיקא, ויזהר מן הרוח! ואי לא, אם לא יעשה גם כך, לייתי גובתא דקניא עתיקא בר מאה שנין, יקח שפופרת של קנה ישן שנתלש בן מאה שנה, ולימלחיה מילחא גללניתא, ימלח אותו אותו במלח סלעים עבה הדומה לשיש, וליקלי ישרפנו, ולידבק וידבק באוזנו.

וסימנך, סימן לכל רפואות המועילות לאוזן: רטיבא - ליבשתא, רפואה שיש בה רטיבות כגון מי כליות וכדומה, טובים הם לאוזן יבשה, שיש בה חולי ואינה מוציאה ליחה.

ויבשתא - לרטיבא. רפואה יבשה, כגון קנה עתיק ששנינו, טוב הוא לאוזן חולה ורטובה המוציאה ליחה.

ועתה שבה הגמרא לעסוק בעניני רפואה בשבת:

אמר רבה בר זוטרא אמר רבי חנינא: מעלין אזנים בשבת. לפעמים גידי האזנים יורדים למטה, ומתפרקין הלחיים [והלסת התחתונה יוצאת ממקומה], ^[247] ומצב כזה נחשב לסכנה, ומותר לתקנו בשבת. ^[248] תני רב שמואל בר יהודה: ההיתר להעלותם בשבת, הוא רק כאשר מעלין אותם ביד. אבל לא בסם. לפי שאפשר להעלותם ביד, אסור להעלותם בסם, כשם שאסור להשתמש בכל תרופה, משום גזירת סממנים. ^[249]

איכא דאמרי, אולם יש האומרים, שמותר להעלותם רק בסם - אבל לא ביד.

מאי טעמא בסם ולא ביד? - כי ביד מזריף זריף. יכול הוא לפצוע עצמו ולעשות חבורה. ובכך הוא יחלל את השבת יותר מאשר נתינת הסם, שאסורה רק בגזירת חכמים. אולם כאשר נעשה הדבר על ידי נתינת סם באותו מקום, אין חשש עשיית חבורה.

אמר רב זוטרא בר טוביה, אמר רב: עין שמרדה, שיוצאת ממקומה [ונקראת "מורדת", כשם שקורין לאדם המורד, שיוצא ממקומו] מותר לכוחלה, לתת בה סם כחול, ולהשיבה למקומה בשבת על ידי רפואה זו.

סבור מיניה, הבינו את דבריו, כי הני מילי, היתר זה לתת את הסם והכחול בשבת, הוא דשחקי סמנין, רק כאשר נעשו הסממנים והם כבר נמצאים כאן מאתמול. אבל משחק, לשוחקם ולעשותם בשבת, ואתויי להביאם לכאן דרך רשות הרבים - באופן זה לא הותר הדבר, כיון שאין זו סכנת נפשות, אלא רק סכנת עיוורון. ^[250]

אמר ליה ההוא מרבנן, אחד מן החכמים ורבי יעקב שמיה: לדידי מיפרשא דבר זה נתפרש לי מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק, שחיקת הסממנים בשבת, ואתויי העברתם דרך רשות הרבים - מותר.

רב יהודה שרא למיכחל עינא, התיר לתת כחול בעין שמרדה, בשבת.

אמר להו, הורה רב שמואל בר יהודה לחכמים: מאן ציית ליהודה - מחיל שבי! מי ששומע ומציית ליהודה, הרי הוא מחלל שבת!

לסוף, חש רב שמואל בר יהודה עצמו, בעיניה בעיניו.

שלח ליה לשאול לרב יהודה: האם שרי מותר לי לכחול העין בשבת, או אסיר?

שלח ליה רבי יהודה את תשובתו: לכולי עלמא שרי, מותר, אבל לדידך, לך אסיר, משום שאתה אסרת, וערעת על דברי, ^[251] ולא היה לך לעשות כן, היות וכי מדידי הוא, האם מעצמי התרתי זאת? והרי הלכה זאת שאמרתי, שיטתו דמר שמואל היא, שממנו קיבלתי להתיר, דההיא אמתא, מעשה באותה אמה דהואי בי מר שמואל, שהיתה בביתו של מר שמואל, דקדחא לה עינא, לקתה בחום בעין [דלקת] בשבתא. צווחא אותה השפחה במשך כל השבת, וליכא דאשגח בה, ולא שמו לב לצעקותיה, ומחמת חליה פקעא עינא, יצאה עינה. ^[252] למחר, נפק יצא מר שמואל ודרש לפני התלמידים: עין שמרדה - מותר לכוחלה בשבת. ^[253]

מאי טעמא, מדוע מותר דבר זה, והרי אין זה סכנת נפשות? - משום דשורייני דעינא, מאור העינים, באובנתא דליבא, בעורקי ובטרפשי הלב, תלו [תלוי], ^[254] ומשום כך יש לחשוש שמא חולי העין ישפיע על הלב, ויגיע לכדי סכנה.

ודנה הגמרא: כגון מאי, על איזה חולי העין מחללין את השבת?

אמר רב יהודה:

א. כגון שיורד מן העין רירא ריר.

ב. דיצא - תחושת כאב חד, כעין דקירה, בעיניו.

ג. דמא - עיניו שותתות דם.

ד. דימעתא - עיניו דומעות יותר מהרגיל.

ה. וקידחא - קודחות עיניו חום.

נ. ותחלת אוכלא - חש בתחילת מחלה בעיניו.

לאפוקי סוף אוכלא, למעט היכן שהמחלה כבר בסופה, ומתרפאת. אך עדיין יש מעט חום, ופצוחי עינא, שהרוצה לכחול עיניו כדי לשפר את ראייתו - לא הותר הדבר בשבת.

וממשיכה הגמרא בעניני רפואה, בלא קשר להלכות שבת.

אמר רב יהודה: זיבורא, עקיצת צרעה, ודחרזיה סילוא, נתחב לו קוץ בבשרו, וסמטא, יש לו נפיחות של מוגלה, ודכאיב ליה עינא, החש כאב בעינו ואתי עילויה אישתא, דולקת עינו וחמה - כולהו, כל המיחושים הללו, בי בני - סכנתא, סכנה להיכנס כאשר חולים בהם, לבית המרחץ!

והכלל לנטילת רפואה, כך הוא:

חמה, אכילת צנון מועילה לחולי החמה. וסילקא, אכילת תרד מועיל לצינא להתקררות.

וחילופא, וחילוף הרפואות זו בזו, כגון צנון להתקררות - סכנתא! משום שהצנון מוסיף קור, והתרד - חום.

חמימי, דברים חמים מועילים לעקרבא לעקיצת עקרב, וקרירי דברים קרים - לזיבורא, לעקיצת צרעה.

וחילופא, החלפת הרפואות הללו זו בזו - סכנתא!

חמימי מים חמים ^[255] מועילין לסילוא, לרפאות תחיבת קוץ, על ידי השרית המקום הנגוע בתוכם. ^[256]

פי' פרונקא שליח להודיע להזהר וכבר פרשנוהו בכמה מקומות. פי' חש בפיקעא מלשון בקיעה והיא פיקא כלו' מקום שנבקע בתחתוניות של אדם. לכודה פי' רוח שאוחזת האשה אחרי לידתה נקרא כודא. אכרתא ברוש. קשייתא דאסנא פי' גרעינים של סנה.

צפירתא דלא אפתח צפורת שלא נפתחה רחמה כלומר עדיין לא ילדה:

ר' אבהו חש באודניה אורי ליה ר' יוחנן מייא דכולייתא דברחא נקרעיה שתי וערב לינחיה אמללא דנורא והנהו מיא דצילי מינה לא קרירי קרירי ולא חמימי חמימי אלא פשורי דלא איברי כוליתא אלא לאודנא:

א"ר חנינא מעלין אזנים בשבת. תני רב ושמואל ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם דיד מזרף זריף כלומר נגיעת היד קשה היא ושורפת:

אמר [רב זוטרא בר טוביא] משמיה דרב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. ואסיקנא אפילו מישחק סממנין בשבת ואייתויי דרך רשות הרבים שרי:

רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבתא וכו'. דרש מר שמואל עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת דסכנה היא דהא ההיא אמתא בי מר שמואל דקדיחא לה עינא צווחה צווחה בשבת ולא אשגח בה חד ופקעא עינא והני מילי בתחלת אוכלא כגון רירא דיצא דמא ודמעתא וקידחא פי' מוררת ריר וכואבת כאילו נועצין דבר בעינא ואתי דמא ודמעתא ומעלה חמות כדכתיב כי אש קדחה באפי וגו' והוא בתחלת אוכלא מחללין עליה השבת אבל בסוף אוכלא ופצוחי עינא לא:

אמר רב יהודה מי שהכתו זיבורא וכן מי שהכהו קוץ וכן מי שיש לו כאב עין וכן מי שהקיז דם לכל אלו הדברים להכנס בבית מרחץ סכנה היא. חמא לחמא פי' וסילקא לזיקא.

עין שמרדה מותר לכחולה בשבת מ"ט דשורייני דעינא בלבא תלו. מדקא מפרשינן הכי ואמרינן נמי במעשה דאמתיה דשמואל דמיתא ש"מ דלא אמרינן שמחללין את השבת במכה שהוא סכנת אבר א' אא"כ היא סכנת מיתה וכן פי' רש"י ז"ל דכי ס"ד דלאתויי דרך רשות הרבים לא משום דקס"ד דלאו סכנת נפשות היא אלא סכנת עורון וכן משמע בכל מקום ומשמע נמי מיהא דהיכא נמי דליכא סכנתא אע"ג דלא מחללין עליה שבת בחיובי תורה אבל בדרבנן מחללין דהיכא נמי דשחקי סמנים מאתמול איסורא דרבנן איכא דגזור משום שחיקת סמנים בשבת וה"נ משמע כדאמרי' צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת ולא שאני לן בהא בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה וקי"ל נמי גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק דלאחר יד הוא ובמקום צערא כלומר דחולה הוא בכך לא גזור רבנן ואע"ג דליכא סכנה כדפי' רבינו ז"ל.
וק"ל הא דדייקינן לעיל חושש הוא דלא הא כייבי ליה ש"ד ומאי ראיה הוא שאני גמיעה דבלא סכנה מותר וכן נמי בדר' יוחנן דילמא דליכא ברפואה שלה חילול שבת דאורייתא.
וא"ל גבי חומץ אי לאו סכנתא היא כיון דאפשר ליה למעבד כדקתני סיפא אבל מגמע הוא ובולע לא שרינן ליה למפלט וכן ההיא דקי"ל גבי חומץ ושמן אין נותנין ע"ג מכה אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה מ"ה הוא דכל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ומיהו דוקא בדנפיש לה צערא דהוה מינה חולה א"נ בסכנת אבר אבל חשש אין מתירין לו אפילו איסורין של דבריהם והיינו חזרת רטיה בגבולין וכיוצא בה שאסרו חכמים והיינו נמי דלא מוקמינן כר' יוחנן בדליכא חילול משום דצפידנא לא הוי מינה חולה ואפשר להמתין, והא מילתא צריכה עיון.

אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבי׳ לא. פי׳ דס״ד שאין כאן סכנה ואם תאמר אם כן אפי׳ שיחוק נמי שלא התירו בשום מקום בדבר שאין בו סכנה אלא אמירה לגוי שבות כדתניא כל צרכי חולה שאין בו סכנה עושין על ידי גוי בשבת אבל לא שבות שיש בו מעשה ויש לומר דשאני הכא דאע״ג דס״ד שאין בו סכנת גוף סכנת אבר מיהא איכא דבהא ודאי עבדינן דבר שיש בו משום שבות וכדתנן מחזירין את השבר בשבת וכבר פרשתיה יפה במקומה מיסודו של רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל.

מעלין אזנים. פרש״י ז״ל גיד אזנים והוא הנכון.

גידי האזנים שירדו ממקום חבורם ונתפרקו הלחיים סכנה היא ומעלין אותם בשבת אפילו בסם אע"פ שיש בו שחיקת סמנים וכל שכן ביד ואין חוששין לעשיית חבורה שאחר שסכנה היא הכל מותר וי"א שאין זו סכנה גמורה ובסם אסור מחשש שחיקת סמנים אבל ביד מותר שאין זו מלאכה וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ מה שאמרו בסם אבל לא ביד אין הלכה כן וכן כתבוה רוב הפוסקים וכן אונקלי והוא הנקרא איביל"א שנכפפה לצד הפנים ועכבה את הנשימה סכנה היא ומעלין אותה בשבת ויש באים בהיתר אזנים ואונקלי מפני ששני אלו ר"ל אזנים ואונקלי יש לו צער גדול מהם ואין דרך לעשותם בסמנין ולפיכך מותרין שאין לחוש לשחיקת סמנים:

עין שמרדה מותר לכחלה בשבת ואפילו לשחוק סמנים בשבת ולהביאם דרך רשות הרבים מותר וקצת מפרשים כוללים בזה שענין זה נאמר דוקא בחולי שהרופא מכיר בו שיש בו שם סכנת הגוף וכמו שנאמר הטעם בו שגידי העין בחלל הגוף הם משתרשים כלומר שיש שם סכנת הגוף אבל חולי שאין שם סכנה לגוף אע"פ שיש בו סכנה לענין הפסד הראות אין שוחקין את הסמנין בשבת ואף גדולי הרבנים כתבו סבור מינה הני מילי דשחיקי מאתמל אבל משחק לכתחלה לא מפני שאין בו סכנת נפש אלא סכנת עורון ואין הדברים נראין אלא אף בסכנת אבר אחד מחללין ולא אמרו שורייני דעינא בלבא תלו אלא לומר שהפסד סכנת האבר קרובה לבא ומ"מ אף לדבריהם בשחוקים מאתמל אף לאבר אחד מותר שכל שאינו אלא שבות מתירין להצלת אחד מן החושים אע"פ שאין שם סכנה לגוף ומאחר שכבר נשחקו הסמנין מאתמל אין שם אלא איסור חכמים מגזרת שחיקתן בשבת וכל שבסכנת אבר אין חוששין לשבות ואפילו שבות שיש בו מעשה דאי לית ביה מעשה הרי כל צרכי חולה נעשין על ידי גוי אע"פ שאין בו סכנה אלא אף על ידי מעשה ואם אין שם סכנה לשום דבר כגון סוף אוכלא ופציחי עינא אפילו שבות אסור ואף מה שהתירו לבריא אסור לו משום שחיקת סמנין הואיל ומכוין לרפואה והוא ענין החושש בשניו שלא יגמע בהם את החומץ וא"ת והלא אסרנוה מטעם שלא נתברר אם יש שם סכנה אם לאו אלמא כל שיש בו סכנת הפלת השן אסור בזו מפני שאפשר בהתר כגון שיהא מגמע ובולע וכמו שאמרו בחמין ושמן אין נותנין אותם על גבי המכה אבל נותנן חוץ למכה ושותת ויורד על המכה ומ"מ יש דברים שאומר לגוי ועושה וחולי של כל הגוף אף שאין בו סכנה מחללין עליו את השבת ומתירין בשבילו שבות שיש בו מעשה ובלבד על ידי שנוי והוא ענין גונח יונק חלב בשבת מפני שיונק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ודוקא כדנפיש ליה צערא או שיש בו סכנת אבר אבל חושש לבד בלא צער גדול אף אסורין של דבריהם אין מתירין שהרי אסרו חזרת רטיה בגבולין כמו שהתבאר באחרון של ערובין ויש חולקין בקצת דברים ובמסכת שבת יתרחבו בו הדברים בע"ה:

כל איסור הנאה של תורה מתרפאין מהם שלא כדרך הנאתם כמו שיתבאר במסכת פסחים:

כל מצות שבתורה שאדם צריך לעבור עליהן לקיום חייו עושה שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם וכן כל שאמר אנס או עבור עליה או אהרגך עובר עליה ואפילו ברבים ומ"מ דוקא בשהגוי האומר כך מתכוין להנאת עצמו אבל להעבירו אם בצנעה מותר ואם ברבים והוא שיש שם עשרה מישראל יהרג ואל יעבור ובשעת השמד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור ודברים אלו בכל המצות חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים הא כל שהוא מכלל אלו אף בצנעה ואף להנאת עצמו יהרג ואל יעבור כך כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים לומר שאף באלו להנאת עצמן מותר וכוללין דבר זה בדרך אחרת ובמסכת סנהדרין פרק בן סורר יתרחבו בו הדברים בע"ה:

כל שנשבע לאחת מן האמות על איזה דבר אע"פ שעל דעת עצמו נשבע והוא כיוון לדרך אחרת אסור לו לעבור על שבועתו מפני חלול השם שאין זה יודע בדינים שלנו וחושדו שעבר על שבועתו ומ"מ אם הודיעו ענין זה תחלה עד שהבין מדבריו שאין כאן עובר על שבועתו בדרך זה מותר:

גמרא פקעא להדי פקעא וה"מ כו' וליקלי וליבדר עילויה כו' כולייתא דברחא כו' שב פתילתא בירקא ושייף כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אפילו משחק כו' כדאמרינן לקמן שוריינא כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה חמימי לעקרבא כו' הרבה צרות ולפירושו קשה כו' כצ"ל:

ד"ה שוריינ' דעינא בליבא תלו וכו' לשון התוס' מגומגם ונ"ל שהספר חסר ובאובנתא דלבא הוא פירוש אחד שפירשו התוס' דלא כרש"י וכצ"ל פ"ה מאור עינים תלוי בטרפשי הלב ולי נראה באובנתא דלבא וכו':

גמרא שב פתילתא בירקא. כן הגיה הרש"א. ופירושו נראה כמו נירא ברקא לעיל:

שם דשוריינא דעינא. עי' בתוס'. וברא"ש הגירסא דשורייקא. ונראה פירושו כדלעיל (ד ב) שורייקי סומקי:

רש"י ד"ה דלא משקף. טרפא דשקיף. כצ"ל:

גמ' לא אברי כולייתא אלא לאודנא. נ"ב וסימניך ושומע לעצה:

(כח סע"ב) צווחא וליכא דאשגח בה פקעא עינא למחר וכו'.—וכ"ה הנוסח בה"ג שבת פ"ו, אבל [בכתב יד מינכן ו]ברי"ף שבת פי"ד הנוסח: פקעא עינא ומתה, וכן הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש העתיק "פקעא עינא ומתה נפק וכו' מ"ט דשורייני דליבא בעינא תליין". [ובכתב יד ספרד, הוצ' ביהמ"ד לרבנים בנ"י, הנוסח: למחר פקע עינא ומיתה.]