עבודה זרה כט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

וקרירי מים קרים מועילים לחספניתא, לסדקים שבפני האדם. ^[257]

וחילופא, החלפת הרפואות הללו זו בזו - סכנתא! חלא, חומץ, מועיל לסיבורי, לרפאות אחר הקזת דם.

ומוניני, אכילת דגים קטנים, ^[258] מועילה לתעניתא, לחיזוק אחר התענית.

וחילופא, החלפת הרפואות הללו - סכנתא!

תחלי וסיבורא, אכילת צמח השחליים, והקזת דם אחריה - סכנתא!

אישתא חולי החום, ולאחר החולי, סיבורא, הקזת דם מן הכתפיים - סכנתא!

כאיב עינא, כאב עיניים ואחריו סבורי, הקזת דם מן הכתפיים - סכנתא!

שני לדג, ביום השני, דהיינו, למחרת אכילת הדג, אפשר להקיז דם.

וכמו כן, ביום השני לדם, לאחר הקזת דם, אפשר לאכול דג. והאכילה, אינה מזיקה.

אבל, להקיז דם ביום השלישי לו, לאחר אכילת הדג. וכן לאכול דג ביום השלישי לאחר הקזת דם - סכנתא!

תנו רבנן: המקיז דם, לא יאכל חגב"ש [ראשי תבות כדלהלן]: לא חלב, ולא גבינה, ולא בצלים, ולא שחלים. אם אכל אחד מהם, מה יעשה?

אמר אביי: נייתי יביא רביעתא דחלא, רביעית חומץ, ורביעתא דחמרא, רביעית יין, ונערבבינהו בהדי הדדי, יערבם יחדיו - ונישתי וישתה.

וכי מפנה, כאשר יתפנה לעשיית צרכיו, לא מפנה אלא למזרחה של עיר, לפי שהרוח המזרחית אינה חזקה, ולא תשיא את ריח הצרכים אל תוך העיר.

וכל כך למה? משום דקשה ריחא, ריח הצרכים לאחר שתיית תערובת החומץ והיין - קשה וחזק. ^[259]

אמר רבי יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת.

ומבררת הגמרא: מאי מהו אונקלי?

אמר רבי אבא: איסתומכא דליבא. מעין סחוס הנמצא כנגד הלב, ופעמים שמתכופף פנימה, ומעכב את הנשימה.

מאי אסותא, מהי הרפואה לכך?

מייתי, יקח ויביא מיני צמחים אלו: כמונא, כמון בכמות כרוייא, כמלוא כף אגרוף. ^[260] וניניא [מנטה], ואגדנא, לענה, וציתרי, צמח הקרוי צתרה, ואבדתא, איזוב.

אם צריך רפואה לליבא, לאיסטמוכא דליבא, ישתה את כל אלו בחמרא ביין.

וסימנך סימן לזה יש מן הפסוק: [תהלים קד טו] "ויין ישמח לבב אנוש"!

ואם צריך לרפאות לרוחא, למחלת השחפת הבאת מחמת הרוח, ישתה את אלו - במיא, במים.

וסימנך סימן לזה הוא [בראשית א ב] "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

ולכודא, לחולי התוקף אשה יולדת אשר פעמים שמצטננת ביושבה על המשבר, יש להשרות את אלו בשיכרא בשיכר, ותשתה מהם.

וסימנך סימן לזה [בראשית כד טו] "וכדה על שכמה". והסימן הוא כך: כדא - כודא, שכמה - שכרא.

רב אחא בריה דרבא, שחיק להו לכולהו, שחק את כל מיני הצמחים הללו, בהדי הדדי יחד, ושקיל ליה, ונטלם מלא חמש אצבעתיה, בכל אצבעות שבידו, ושתי ליה שתה אותם.

רב אשי שחיק כל חד וחד לחודיה, שחק כל אחד מהם לבדו, ושקיל ונטל מהם מלא אצבעיה רבתי, מלוא אצבעו הגדולה [אגודל], ומלא אצבעיה זוטרתי, ומלוא אצבע קטנה [זרת]. כלומר, נטל את מה שיכול להחזיק בין שתי אצבעות אלו.

אמר רב פפא: אנא עבדי לכל הני, אני עשיתי את כל הרפואות הללו, ולא איתסאי, ולא נתרפאתי, עד דאמר לי ההוא טייעא עד שאמר לי אותו ישמעאלי: אייתי הבא כוזא חדתא ומלייה מיא, כד קטן חדש ומלא אותו מים, ורמי ביה תן בתוכו תרוודא דדובשא מלוא כף דבש, דתלי לה בי כוכבי, שהיה תלוי בחצר הבית, בלילה, תחת הכוכבים, ולמחר - אישתי שתה.

עבדי הכי, עשיתי כך, ואיתסאי ונתרפאתי!

תנו רבנן: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו, ורפואתן רפואה.

ואלו הן:

א. כרוב,

ב. ותרדין,

ג. ומי סיסין יבישה. צמח נענע יבש, וישרה אותו במים, וישתהו.

ד. וקיבת קיבה של בהמה.

ה. והרת, רחם של בהמה.

ו. ויותרת הכבד, החוצצת בין הריאה לכבד. ^[261] ויש אומרים אף דגים קטנים. ^[262] ולא עוד, אלא שדגים קטנים, מפרין ומרבין ^[263] כל גופו של אדם!

עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה יותר משהיה קודם לן.

ואלו הן: האוכל בשר שור, ^[264] וכן האוכל שומן, והאוכל בשר צלי, ובשר ציפרים, והאוכל ביצה צלויה, והאוכל שחלים, וכן העושה בעצמו תגלחת, וכן המרחץ אף הוא מחזיר את החולה לחוליו, ואכילת גבינה וכבד.

ויש אומרים: אף אגוזים הינם בכלל זה.

ויש אומרים: אף קשואין.

תנא דבי מבית מדרש דרבי ישמעאל: למה נקרא שמן של ירקות אלו "קשואין"?

מפני שהן קשין לכל גופו של אדם, כחרבות! ומשום כך, נקראו "קשואין".

שנינו במשנתנו: ואין מסתפרין מהן, מן הגוים - בכל מקום!

תנו רבנן: ישראל המסתפר מעובד כוכבים, צריך שיהיה רואה במראה ^[265] אם מספרו הגוי יפה. ^[266].

ועובד כוכבים המסתפר מישראל, כיון שהגיע הספר הישראלי לבלוריתו של הגוי, שומט את ידו, ואינו מתקנה. משום שמגדל אותה הגוי לצורך עבודה זרה. ^[267]

ודנה בכך הגמרא: אמר מר בברייתא - ישראל המסתפר מעובד כוכבים, רואה במראה.

היכי דמי איך מדובר כאן? אי אם מסתפר אצל הגוי ברשות הרבים, למה ליה מראה, הרי כיון שברשות הרבים הם, ממילא ירא הגוי להורגו?

ואי ואם ברשות היחיד הם, כי רואה אף אם מסתכל הישראלי במראה, מאי הוי מה בכך, הרי כיון שאין אחרים רואים אותם, יהרגנו הגוי?

מיישבת הגמרא: לעולם אכן מדובר שמספרו ברשות היחיד. וכיון דאיכא ישנה מראה והישראלי מביט בה ובוחן את התספורת, מתחזי נראה הוא לגוי כאדם חשוב המקפיד על הופעתו. וירא להורגו, אף ברשות היחיד.

רב חנא בר ביזנא הוה היה מסתפר מעובד כוכבים בשבילי דנהרדעא, בשבילים שמחוץ לעיר.

אמר ליה הספר הגוי: חנא, חנא! יאי קועיך לזוגא - יפה צוארך לחותכו בתער! אמר רב חנא בר ביזנא: תיתי לי מגיע לי דבר זה, דעברי לפי שעברתי אדרבי מאיר במשנתנו, שאמר אין מסתפרין מהם בכל מקום.

שואלת הגמרא: וכי אדרבנן לא עבר רב חנא בר ביזנא? והרי אמרו חכמים במשנה, כי רק ברשות הרבים מותר להסתפר, אך לא בינו לבינו.

אימר דאמור רבנן, ברשות הרבים מותר להסתפר. אך ברשות היחיד, מי אמור, האם אמרו שמותר?

ומבארת הגמרא: והוא רב חנא בר ביזנא סבר, שבילי דנהרדעא ששם הסתפר, כיון דשכיחי שמצויין שם רבים, הרי כרשות הרבים דמו. ומשום כך אף הם בכלל ההיתר שהתירו חכמים, ולכן כאשר התוודה רב חנא בר ביזנא, לא התוודה אלא על שעבר על דברי רבי מאיר.

שנינו בברייתא לעיל: ועובד כוכבים המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו.

שואלת הגמרא: וכמה יתרחק ממקום הבלורית וישמוט את ידו?

אמר רב מלכיה, אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח ירחיק מן הבלורית, ולא יטפל באותו מקום.

וכיון שעסקנו בדברי רב מלכיה, מביאה הגמרא הלכות שנאמרו בשם רב מלכיו, ששמו דומה, וכן הלכות שמובאות בשם רב מלכיה עצמו. ^[268]

אמר רב חנינא בריה דרב איקא - הלכות אלו:

א. שפוד שצלו בו בשר ביום טוב, אסור לטלטלו מיד לאחר שנצלה הצלי. לפי שמאוס הוא ומוקצה, וכבר נעשה בו צורך יום טוב. אלא שומטו מלפניו וגוררו ומטלטלו מן הצד, עד שמעבירו לקרן זוית. ^[269]

ב. שפחות, שנינו במשנה [כתובות נט ב] את המלאכות שהאשה עושה לבעלה. ואמר רבי אליעזר, שאפילו הכניסה לו האשה מאה שפחות, כופה אותה לעשות מלאכה בצמר, לפי שהבטלה מביאה לידי זימה. ואמר רב מלכיו - הלכה כרבי אליעזר.

ג. וגומות [נדה נב א]: אם נמצאו בנערה שתי גומות של מקום שער, אף על פי שכעת אין שם שער, גדולה היא, ואם נפלה לפני יבם, אינה ממתנת אלא חולצת.

הלכות אלו - רב מלכיו שנה אותן.

ואילו את ההלכות דלהלן:

א. בלורית, שאת שיעור דינה שנינו כאן, ב. אפר מקלה [מכות כא א] אמר רב מלכיה: אסור לאדם שיתן אפר מקלה על מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע. [האסורה כפי שמבואר במשנה שם].

ג. וגבינה, להלן כט ב, מבואר כי גבינה של גוים, אסורה. ובטעם הדבר, ביאר רב מלכיה בשם רב אדא בר אהבה [לקמן לה ב] משום שמחליקים את פניה של הגבינה בשומן חזיר!

הלכות אלו - רב מלכיה שנה אותן.

אמר רב פפא:

מתניתין ומתניתא - הלכות שנאמרו על דברי המשנה ובברייתות [בלורית, שפחות, וגבינה], רב מלכיה שנה אותן.

שמעתתא - הלכות ושמועות שנאמרו בפני עצמן [שפוד, אפר מקלה, וגומות] - רב מלכיו שנה אותן.

וסימנא הסימן לכך הוא: מתניתא - מלכתא [משנה - מלשון מלכה]. כלומר, ההלכות שנשנו על המשנה והברייתא, מרב מלכיה הם. [כי השם 'מלכיה' דומה ל'מלכתה'].

ושאר ההלכות רב מלכיו שנה אותן.

שואלת הגמרא: מאי בינייהו, מה בין סימניו של רב חנינא בריה דרב איקא לסימניו של רב פפא? - איכא בינייהו: שפחות!

דינה של האשה שהכניסה לבעלה הרבה שפחות, מתייחס הוא לדברי המשנה. הלכך, לדברי רב פפא הוא נאמר על ידי רב מלכיה. ואילו לדברי רב חנינא בריה דרב איקא, הוא נאמר על ידי רב מלכיו. ^[270]

הערות

^[257] מכל מקום, צריך הוא לנגב מים אלו, שאם לא כן לא תועיל רפואתו. כיון שהמים מעלין על פניו סדקים. כמבואר בשולחן ערוך או"ח סימן ד' סעי' כ'.

^[258] כך פירש רש"י כאן. אולם בשבת קה ב, פירש רש"י, שמוניני הוא ציר של דגים.

^[259] וכן מצינו [בבא בתרא כה א]: אין עושין בורסקי אלא למזרחה של עיר. לפי שריח הבורסקי קשה, ויש למנוע את נשיבתו אל תוך העיר. ובברכות מ א אמרינן: הישן למזרח גורנו - דמו בראשו. שרוח מערבית מביאה עליו, ומסוכן הוא - רש"י.

^[260] כך משמע מפירוש רש"י. אולם בערוך משמע ש"כרוייא" הוא צמח שעושין ממנו תבלין. אכן מלשון הגמרא, מוכח כפירושו של רש"י. לפי ש"כרוייא" סמוך ל"כמונא", בלא וי"ו החיבור. מה שאין כן שאר המינים המובאים בגמרא ניניא ואגדנא, שנסמכו בוי"ו. ומשמע שמינים בפני עצמם הם.

^[261] 'יותרת הכבד', פירושה "חצר הכבד". וכן בתרגום [שמות כט יג] 'ית חצרא דעל כבדא'. ובמהות דבר זה, נחלקו הראשונים. דעת רש"י כאן ובעוד מקומות, שנקרא דבר זה "טרפש הכבד". והוא הבשר החוצץ בין בין הריאה לכבד. שהכבד, תלוי ומעורה מצד אחד עם הטרפש, ומצד שני עם אחת משתי הכליות. וכן פירש רש"י בחומש [ויקרא ג ד] שהוא 'דופן המסך'. ויש המפרשים [רי"צ גיאת הלכות יום הכיפורים בשם רב האי גאון]. שחצר הכבד עיקרה מלשון ארמי. ומשמעה אצבע קטנה שבכבד. לפי שיש בכבד חתיכות גדולות הדומות לאצבעות גדולות, וזו, הקטנה יותר, דומה לאצבע קטנה. ונקראת במשנה [תמיד ד ג] "אצבע הכבד". והיא חתיכת כבד קטנה הכופלת על הכבד, ומשום כך נקראת "יותרת הכבד", שהיא יתירה על הכבד מבחוץ.

^[262] ישנם כמה מיני דגים קטנים. ויש לדעת באיזה מין מדובר. ובפסקי התוס' פרק אין מעמידין אות מ"ח ביאר, שדגים קטנים טובים לגוף, ובאותן שאין עתידין לגדול מדובר. ואילו העתידין לגדול, אמר - כל קטן [דג קטן בתחילת חייו ועתיד לגדול], מקטין! ורק אלו שאין עתידין לגדול, הם מגדלין, ומפרין ומרבים גופו של אדם.

^[263] ר"ח פירש שמרבין הם את הזרע. אולם בברכות נז ב, גירסת הגמרא היא "ומברין" ופירש רש"י שם 'לשון בריאות'.

^[264] ברמב"ם פרק ד' מהלכות דעות הלכה ט' כתב שרק בשר שוורים גדולים לא יאכל. אך קטנים, אינם בכלל זה.

^[265] הראשונים כאן, תוס' מאירי ועוד, הוכיחו שלא הותר לאדם לראות במראה, אלא בדרך זו. מפני שהוא מנהג נשים, ועובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה. וכן כתב השולחן ערוך יו"ד סימן קנ"ו סעיף ב' [והביאו בשם הירושלמי שאסור לגבר לראות במראה כלל [שבת פרק ו' הלכה א']. אולם הר"ן [וכן הובא בשם הרשב"א והריטב"א] כתב שבכל מקום שרגילים האנשים להסתכל במראות כמו הנשים, מותר. ואין בזה משום "לא ילבש". וכן הוכיח רבינו יונה מהגמרא בשבת קמט א. והובאו דברי הראשונים ברמ"א יו"ד סימן קנ"ו סעיף ב'.

^[266] וטעם הדבר מבואר להלן בגמרא, כיון שיראה הגוי שהישראל מקפיד על צורת התספורת, יחשוב שאדם חשוב הוא המקפיד על מראהו, ולפיכך יתיירא להורגו.

^[267] השולחן ערוך יו"ד סימן קנ"ו סעיף ג' הוסיף: וכן הקרחה שעושין כהני עכו"ם - אסור לעשות להם. וכתב המאירי: ובלורית היא ציצה אחת שהיו מניחים המצח, וכנגדה אחורי העורף, וכשהיא גדלה ביותר, היו מגלחין ממנה והכל לשם עבודה זרה. ויש מפרשין אותה בענין אחר. וסוף דברים, שכל שהוא מניח או מעביר [כלומר, מספר וכונתו לקרחה שהזכיר השו"ע] לשם עבודה זרה, דינה כבלורית.

^[268] יש שמחליפין שמועה של זה בשל זה, לפיכך נתנו בהם סימן, לסדר השמועות - רש"י ביצה כח ב ד"ה שפוד.

^[269] רש"י ביצה כח ב.

^[270] הקשו הראשונים: הרי אף ההלכה של אפשר מקלה, לא נאמרה במשנה ובברייתא. ואם כן, אף היא בכלל זה? וברשב"א והריטב"א בשם ר"ת תירצו, שהכונה בדברי הגמרא "שפחות" היא אף למה שנמנה כנגדה בגמרא, והוא, אפר מקלה. ורבינו אלחנן תירץ: דין אפר מקלה, מבואר אף הוא במשנה, לפי שהוא בכלל כתובת קעקע. ואם כן אינו חידוש של רב מלכיו.

לחספניתא [לסדקים שבפנים], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא

סכנה]. חלא לסיבורי [חומץ להקזת דם] ומוניני לתעניתא [ודגים קטנים לאחר תענית], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. תחלי וסיבורא סכנתא [אכילת שחליים ואחריה הקזת דם סכנה], אישתא וסיבורא סכנתא [קדחת ואחריה הקזת דם סכנה], כאיב עינא וסיבורי סכנתא [כאב עיניים ואחריה הקזת דם סכנה]. שני לדג דם ביום השני לאכילת דג אפשר להקיז דם, ולהיפך, שני לדם דג ביום השני אחרי הקזת דם אפשר לאכול דג, אבל לאכול דג ביום השלישי לו להקזה, וכן להפך — סכנתא [סכנה היא].

תנו רבנן [שנו חכמים]: המקיז דם לא יאכל ארבעה דברים אלו שראשי תיבותיהם: חגב"ש, לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. ושואלים: אם אכל מה יעשה? אמר אביי: נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא [שיביא רביעית חומץ ורביעית יין] ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי [ויערבבם יחד וישתה], וכי מפנה [וכאשר הוא נפנה לצרכיו] — לא מפנה [אינו נפנה] אלא למזרחה של עיר, מדוע? משום שקשה ריחא [הריח] של צואתו אחרי טיפול זה, והרוח אינה נושבת בדרך כלל מצד מזרח.

אמר ר' יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת. ומבררים: מאי [מהי] אונקלי זו? אמר ר' אבא: איסתומכא דליבא [קצה הצלעות שליד הלב] שפעמים מתכופף פנימה, ומוסיפים: מאי אסותא [מה התרופה לזה]? מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא [יקח כמון וכרוייה ונענע ולענה וציתרה ואזוב ביחד],

לליבא בחמרא [למחלת הלב יקח את אלה ביין], וסימנך לזה: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו), לרוחא [למחלה שבאה מחמת הרוח] ישרה את אלה במיא [במים], וסימנך: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). לכודא [למחלת היולדת] ישרם בשיכרא [בשיכר], וסימנך: "וכדה על שכמה" (בראשית כד, טו), "שכם" כמו "שכר".

רב אחא בריה [בנו] של רבא שחיק להו לכולהו בהדי הדדי [היה שוחק את כולם יחד], ושקיל ליה [ונוטל ממנו] מלא חמש אצבעתיה, ושתי ליה [אצבעותיו, ושותה אותו]. רב אשי שחיק כל חד וחד לחודיה [היה שוחק כל אחד ואחד מן המינים הללו לחוד], ושקיל [ונוטל] מלא אצבעיה רבתי [אצבעו הגדולה] ומלא אצבעיה זוטרתי [אצבעו הקטנה], כלומר, מה שיכול להחזיק בין שתיהן. אמר רב פפא: אנא עבדי לכל הני ולא איתסאי [אני עשיתי את כל אלה ולא התרפאתי], עד שאמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד]: אייתי כוזא חדתא ומלייה מיא [הבא כד חדש ומלא אותו מים], ורמי ביה תרוודא דדובשא דתלי לה בי כוכבי [והטל בו מלוא תרווד דבש התלוי בין הכוכבים] כלומר, בלילה ובחוץ תחת הכוכבים, ולמחר אישתי [שתה מזה], עבדי הכי ואיתסאי [עשיתי כך והתרפאתי].

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבישה (בבונג) כאשר שורה אותם אחר כך במים, וקיבת בהמה, והרת (רחם של בהמה), ויותרת הכבד. ויש אומרים: אף דגים קטנים; ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם.

עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו אף קשה משהיה קודם לכן, אלו הן: האוכל בשר שור, שומן, בשר צלי, בשר ציפרים, וביצה צלויה, ושחלים, וכן העושה תגלחת, ומרחץ, והאוכל גבינה, וכבד. ויש אומרים: אף אגוזים. ויש אומרים: אף קשואין. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה נקרא שמן קשואין? מפני שהן קשין ומזיקים לכל גופו של אדם כחרבות.

א וחוזרים לפירוש המשנה, ששנינו בה: ואין מסתפרין מהן בכל מקום לדעת ר' מאיר, ולדעת חכמים מותר הדבר ברשות הרבים. תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה שלפניו, כדי שלא ינסה הגוי להורגו בתער שבידו. וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע הספר היהודי לבלוריתו של הגוי, לא יטפל בה, לפי שהיא ענין של עבודה זרה, אלא שומט את ידו ומניחה. ודנים בפרטי הברייתא.

אמר מר [החכם]: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] התספורת נעשית ברשות הרבים, למה לי להסתכל במראה? הרי הרבים נמצאים שם, ולא יזיק לו. ואי [ואם] ברשות היחיד, כי [כאשר] היהודי רואה את הגוי מאי הוי [מה בכך], והרי עדיין הוא יכול לפגוע בו! ומשיבים: לעולם מדובר ברשות היחיד, וכיון דאיכא [שיש] מראה והוא נראה כמקפיד על מראהו — הרי הוא מתחזי [נראה לו] לגוי כאדם חשוב, והוא חושש להזיק לו.

ומסופר, רב חנא בר ביזנא הוה [היה] מסתפר מגוי בשבילי [בשבילים] של העיר נהרדעא, במקום צדדי, אמר ליה [לו] הספר: חנא, חנא, יאי קועיך לזוגא [יפה צוארך לתער]! אמר: תיתי [מגיע] לי שאגיע למצב כזה, על דעברי [שעברתי] על דברי ר' מאיר במשנתנו, שאסר להסתפר בכל מקום.

ושואלים: ואדרבנן [ועל דברי חכמים] לא עבר? אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו להסתפר מגוי ברשות הרבים, ברשות היחיד מי אמור [האם אמרו]? ומסבירים: והוא רב חנא סבר [חשב]: שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי [שמצויים שם] רבים, כרשות הרבים דמו [הם נחשבים].

שנינו בברייתא: וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. ומבררים: וכמה ירחיק ממקום הבלורית וישמוט ידו? אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח (צד וצד). כיון שהוזכרה הלכה בשמו של רב מלכיה, ויש חכם ששמו דומה לו מאד, רב מלכיו, היה צורך לסדר ולהבהיר מה הן ההלכות המיוחסות לכל אחד מהם.

אמר רב חנינא בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בשפוד, בשפחות, ובגומות — הן של רב מלכיו, ההלכות בבלורית, באפר מקלה, ובגבינה — הן של רב מלכיה.

אמר רב פפא: מתניתין ומתניתא [משנתנו והברייתות] מה שמתייחס אליהן — אמר רב מלכיה, שמעתתא [הלכות] אחרות הן של רב מלכיו, וסימנא [והסימן] לדבר זה: שאומרים מתניתא מלכתא [המשנה היא מלכה], שהוא דומה לשם "מלכיה". ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב פפא לרב חנינא? איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי שפחות, שדברים אלה הם מתייחסים למשנה, ולפיכך הם מדבריו של רב מלכיה לדעת רב פפא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for facial wounds, but the reverse presents a danger.

Vinegar is good for one to consume after bloodletting, and eating small fish is good for one who has completed a fast, but the reverse is a danger. Eating cress and then undergoing bloodletting poses a danger. With regard to one who suffers from a fever and undergoes bloodletting, this poses a danger to his life. Similarly, one who suffers from pain of the eye and undergoes bloodletting endangers to his life. On the second day after eating fish one may let blood, and on the second day after letting blood one may eat fish. With regard to eating fish on the third day after letting blood, or letting blood on the third day after eating fish, both of these actions pose a danger.

§ The Gemara presents a series of health-related statements. The Sages taught: One who lets blood may not eat the following foods, corresponding to the acronym ḥet, gimmel, beit, shin. That is, he may consume neither milk [ḥalav], nor cheese [gevina], nor onions [betzalim], nor cress [sheḥalim]. If he ate one of these, Abaye said: He should bring a quarter-log of vinegar and a quarter-log of wine and mix them together and drink the mixture. And when he defecates, he should defecate only toward the east of the city, because the odor of the excrement after that treatment is offensive. Since the wind does not usually blow from the east, it is less likely to spread the stench.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: One may lift the unkali on Shabbat. The Gemara asks: What is the unkali? Rabbi Abba said: It is the edge of the ribs [istumkha] near the heart which sometimes bend inward, in which case they must be lifted and straightened into their proper position. The Gemara asks: What is the cure for one whose unkali has been bent? He should take cumin, caraway, mint [ninya], wormwood, satureja, and hyssop.

This remedy is beneficial for several ailments, and the Gemara presents each of these in turn: For curing the heart, the above combination should be taken with wine, and your mnemonic for this is the verse: “And wine that makes glad the heart of man” (Psalms 104:15). For curing an ailment that arises due to the wind [ruḥa], one drinks the mixture in water, and your mnemonic for this is the verse: “And the spirit [ruaḥ] of God hovered over the face of the waters” (Genesis 1:2). For childbirth [lekhuda], a woman in labor drinks the mixture with beer [shikhra], and your mnemonic for this is the verse: “With her pitcher [vekhadah] upon her shoulder [shikhmah]” (Genesis 24:15).

Rav Aḥa, son of Rava, ground all of these together and took a handful of the mixture and drank it. Rav Ashi ground each and every one of the herbs separately and he took all that he could hold between his large finger and his small finger and drank it. Rav Pappa said: I tried all these remedies and I was not healed until a certain Arab said to me: Bring a new jug and fill it with water and place in it a ladle [tarvada] of honey that is suspended among the stars, i.e., add the ladle at night, and drink it on the next day. Rav Pappa concludes: I did this and I was healed.

The Sages taught: Six items heal a sick person from his illness and their cure is a permanent cure, and these are: Cabbage, beets, water in which dried chamomile was soaked, and the stomach contents of an animal, and the womb of an animal, and the lobe of the liver. And some say: Small fish are also included in this list. And moreover, eating small fish causes a person’s entire body to flourish and to grow.

Ten items return a sick person to his illness, and his illness becomes even more severe than it originally was, and they are: One who eats ox meat, fat, roasted meat, bird meat, and a roasted egg, and cress; and the act of shaving, and bathing, and the consumption of cheese, and liver. And some say: Nuts are also included in this list. And some say: Cucumbers are also included in this list. The school of Rabbi Yishmael taught: Why are they called cucumbers [kishu’in]? Because they are as harmful [kashin] to a person’s entire body as swords.

§ The mishna teaches: And one may not have his hair cut by gentiles anywhere. The Sages taught in a baraita: A Jew who has his hair cut by a gentile should observe the gentile’s actions in a mirror while he cuts his hair. And in the case of a gentile who has his hair cut by a Jew, when the Jew reaches the gentile’s forelock he removes his hand and does not cut it, because it is associated with idol worship.

The Master said: A Jew who has his hair cut by a gentile should observe the gentile’s actions in a mirror. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If it is referring to a haircut performed in a public domain, why do I need a mirror? After all, the gentile will not harm a Jew in public. And if it occurs in a private domain, even if the Jews observes the gentile’s actions, what of it? How does the fact that the Jew is watching prevent the gentile barber from harming him? The Gemara explains: Actually, this is referring to a haircut in a private domain, but since there is a mirror in place, the Jew appears as an important person whom the gentile will hesitate to attack.

The Gemara relates a relevant incident: Rav Ḥana bar Bizna was having his hair cut by a gentile in one of the side streets of Neharde’a. The barber said to him: Ḥana, Ḥana; Your throat is appealing to the razor. Rav Ḥana bar Bizna said: I have this coming to me, as I violated the ruling of Rabbi Meir, who stated that one may not have his hair cut by a gentile in any location.

The Gemara asks: And didn’t Rav Ḥana bar Bizna violate the ruling of the Rabbis as well? Say that when the Rabbis stated that it is permitted to have one’s hair cut by a gentile, they were referring to a haircut performed in a public domain; but with regard to a haircut performed in a private domain, did they say that it is permitted? Since the side streets of Neharde’a cannot be considered a public domain, evidently Rav Ḥana bar Bizna violated the ruling of the Rabbis. The Gemara explains: And Rav Ḥana bar Bizna maintains: With regard to the side streets of Neharde’a, since many people are present there, they are similar to a public domain, and it would therefore be permitted to have one’s hair cut there according to the opinion of the Rabbis.

The baraita stated: And in the case of a gentile who has his hair cut by a Jew, when the Jew reaches the gentile’s forelock, he removes his hand and does not cut it, because it is associated with idol worship. The Gemara asks: And how much space should the Jew leave around the forelock? Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: Three fingerbreadths in each and every direction.

In addition to Rav Malkiyya, whose ruling was just cited, there was another amora known as Rav Malkiyyu. In order to avoid confusing the two, the Gemara records their respective rulings. Rav Ḥanina, son of Rav Ika, says: The statements concerning a skewer, maidservants, and follicles were issued by Rav Malkiyyu; the rulings concerning a forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.

Rav Pappa said a different opinion: Statements from the Mishna and baraita were issued by Rav Malkiyya, whereas rulings of halakha that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyyu. And the mnemonic to remember this is: The Mishna is a queen [malketa], i.e., the statements that are referring to a mishna were made by Rav Malkiyya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the difference between the opinions of Rav Ḥanina and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rav Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiyya, as it is referring to a dispute in a mishna.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי שעקצו עקרב ראוי להאכילו דברים חמים ומי שהכתו זיבורא ראוי להאכילו דברים קרים וחילופא סכנה מי שהקיז דם חסא בחומץ מועיל לו ומי דגים קטנים ליושב בתענית דמחזקין הגוף וחילופא סכנה מי שהקיז דם ויאכל שחליים סכנה. וכן מי שיש בו אישתא צמירתא פי' אש של עצמות והקיז דם סכנה וכן מי שיש בו כאב עין והקיז דם סכנה כשהקיז דם יאכל ביום השני דג וכן מי שאכל היום דג יקיז דם למחר ריבדא דכוסילתא ריבדא הן השרוטות ששורט הגרע בצוארו של אדם ומוצץ הדם בכוסילתא שם אותו הכלי שמוצץ שמו כוסילתא:

ת"ר המקיז דם לא יאכל חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא שחלים ואם אכל אמר אביי נייתי רביעתא דחמרא כו'.

א"ר יהושע בן לוי מעלין אונקלי בשבת מאי אונקלי א"ר אבהו אסטומכא דליבא פי' אסטומכא בלשון ערבי אלמעדה:

ת"ר ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה. ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסין יבש וקיבה והרת ויותרת הכבד וי"א אף דגים קטנים שמפרין ומרבין זרע ומברין כל גופו של אדם:

ת"ר עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה האוכל בשר שור בשר שמן בשר צלי צפורים ביצה צלויה שחלים תגלחת מרחץ וכבד וגבינה וי"א אף אגוזים וקשואין:

מתני' ואין מסתפרין מן העובד כוכבים בכל מקום דברי ר"מ וחכ"א ברה"ר מותר ת"ר ישראל המסתפר מן העובד כוכבים ברה"י רואה במראה ואינו חושש מ"ט כיון דרואה במראה כמדומה העובד כוכבים שהוא אדם חשוב ומתיירא ליגע בו. פי' קועף ועובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. פי' בלוריתו מקום בראש שמגלחין אותו הכומרים לעבודת כוכבים. וכמה מקום שומט את ידו.

אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה ג' אצבעות לכל רוח ורוח וקי"ל דהא שמעתתא דרב מלכיה היא דגרסי' שפוד שפחות וגומות רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה רב פפא אמר מתני' ומתניתא רב מלכיה כו' וכבר פירשנוהו בכתובות ובכמה מקומות לפיכך לא הארכנו בכאן פי' שפוד ביום טוב שפחות בכתובות גומות בנדה בלורית וגבינה בזו המסכתא אפר מקלה במכות:

ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה. ובחנם לראות במראה אם הוא נאה אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), מדהתירו לבית רבי מפני שהם זקוקים למלכות (ירושלמי בפרקין ה"ב). והרמנ"ע מתיר לראות במראה כשהוא מסתפר לעצמו כדי שלא יחתוך את עצמו, ואין בזה משום לא ילבש גבר. ואומרים שהשר משנץ היה נוהג כשהיו עיניו כואבות היה מכסה פניו בבגד חוץ מן העינים ומסתכל במראה. והרשב"א ז"ל כתב הלכך כל מקום שנהגו האנשים כנשים אין כאן משום שמלת אשה, ושרי, עכ"ל (שם סי' ו').

ראה במראה. איכא דמקשי׳ ליה מהא דאמרינן בירוש׳ שלשה דברים התירו לבית ר״ג לפי שהיו קרובין למלכות שיהו מספרין קומי ושילמדו בניהם לשון יוני ושיהו רואין במראה כלומר ולשאר בני אדם אסור ויש לומר דאיסורא משום לא ילבש גבר שמלת אשה והכא כיון דלא עביד אלא להצלה ושיהא נראה כאדם חשוב מותר ויש מתרצין דהכא נמי בשל בית ר׳ וכיוצא בהן שקרובין למלכות ומסייעין זה הפירוש מדגרסינן בירוש׳ המסתפר מן הגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה התירו לבית ר׳ שיהו רואין במראה כו׳ ואינו מחוור דאם כן היכי אמרינן דמתחזי כאדם חשוב הא בבית ר׳ וכיוצא בהן ידועין הן לכל שהם חשובים ומאי מתחזי כאדם חשוב דקאמר והירושלמי אינו ראיה דהכי קאמר המסתפר מן הגוי דוקא רואה במראה ולא מן הכותי לפי שאסור לראות במראה אלא בזה דאיכא חשש סכנה זולתי של בית ר׳ שהתירו להם לפי שהם קרובין למלכות כנ״ל ומיהו הא קשיא דאמרינן בפרק השואל שאין רואין במראה בשבת הא בחול שרי והתם נמי דוקא במראה של מתכת שמא יחתוך בה נימין המדולדלין ותירצו דהתם באשה אי נמי במקום שנהגו בה אנשים כנשים דהשתא ליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ועל זה סמכו היום בקצת מקומות מ״ר.

איכא בינייהו שפחות. פי׳ דאתמרא המתני׳ והוא הדין דאיכא בינייהו אפר מקלה דהוי שמעתא והא דלא נקטה פרש״י ז״ל בלישנא חדא דלא דק אלא אדרב מלכיה דאיתנח ביה סימנא מתניתא מלכתא ובלישנא אחרינא פי׳ דרב פפא לא איירי אלא בדרב מלכיו וההיא בלחוד אתמרא קמיה והא דקאמר שמעתתא רב מלכיו לאו אכולהו שמעתתא קאי דהא רב פפא לא איירי באפר מקלה אלא הכי קאמר דמהנהו דאדכרו בדרב מלכיו מאי דהוי מתני׳ או מתניתא לא הויין דידיה אבל מאי דאית ביה שמעתתא הויין דידיה זה דרך הפי׳ ההוא ולאו דקאמר דלא פליג רב פפא כלל באפר מקלה ושהוא מורה שהוא לרב מלכיה שאין הפי׳ ההוא לשון הגמ׳ אלא כונת הפי׳ הזה כמו שכתבתי וכן שמעתי ור״ת ז״ל פירש דהכי קאמר איכא בינייהו שפחות דלא קיימא בדוכתא ובעינן להחליפה בשכנגדה דהיינו אפר מקלה וכאילו קאמר שפחות ושכנגדה.

כבר בארנו במשנה שמסתפר ישראל מן הגוי ברשות הרבים או כל מקום שהרבים מצויים שם אבל לא ברשות היחיד ומ"מ אם היה רואה במראה אף ברשות היחיד מותר מפני שזה דרכו של אדם חשוב ומתירא הימנו:

לא הותר לאדם לראות במראה אלא בדרך זה מפני שהוא מנהג נשים ועובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכן היא שנויה בתלמוד המערב במסכת שבת פרק במה אשה וכן יצא לנו משם שקרובי מלכות מותרים להסתכל במראה והוא שאמרו שם אין רואין במראה בשבת ואם היתה קבועה ר' מתיר וחכמים אוסרין ר' אחא בשם ר' בא טעמא דאהן דאסר פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה ותולשתה ובאה לידי חיוב חטאת והאיש אף בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד שלשה דברים התירו לבית ר' שיהו מגלחים ורואים במראה ושיהו מספרים קומי ושיהו מלמדין את בניהם יונית מפני שהיו זקוקים למלכות ולמדת שזה שאמרו במסכת שבת פרק שואל אין רואין במראה בשבת ומוקמינן לה במראה של מתכת מפני שהיא חדה ועשויה להשיר בה נימין דאלמא כל בחול מותר ואף בשבת בשאר מראות מותר על כל פנים בנשים נאמרה:

גוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו מיד שומט את ידו וכמה שלש אצבעות לכל רוח ובלורית היא ציצה אחת שהיו מניחין במצח וכנגדה אחורי העורף וכשהיא גדלה ביותר היו מגלחין ממנה והכל לשם ע"ז וי"מ אותה בענין אחר וסוף דברים שכל שהוא מניח או מעביר לשם ע"ז דינה כבלורית:

שפוד שצלו בו בשר אע"פ שאינו צריך לו עכשיו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד לקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע"פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו להדיא ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת וכבר ביארנוה בפרק אין צדין:

מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה יתבאר במסכת כתבות שבהכנסות שפחות או נכסים הראויים לקנות מהם שפחות היא נפטרת מהם יש מלאכות שנפטרת מהם בהכנסת שפחה אחת ויש שאינה נפטרת אלא בשנים ויש בשלש ובארבע מיהא נפטרת מרובן של מלאכות ומ"מ אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה אותה לעשות בצמר שבטלה מביאה לידי זמה אלא שאין כופין אותה לעשות כל היום כמו שיתבאר שם:

כבר ידעת ששתי שערות הם סימן נערות לכל שהיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ולמעלה לא היה שם שער אלא שיש גומות במקום שהשער ראוי לצמוח הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שער ושערות היו בהם ונשרו ודבר זה יתבאר במסכת נדה:

כבר ידעת שהרושם בעצמו באיזה מקום שבבשרו כתובת קעקע לוקה וענינו הוא ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכחול או בדיו או איזה צבע מצבעים הרושמים ומ"מ מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על גבי מכתו ואע"פ שנראה ככתובת קעקע ויש כאן חשש מראית העין הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו ודבר זה יתבאר במסכת מכות:

גבנת הגוים אסורים וטעם איסורם עם שאר דינין האמורים בה יתבאר למטה בריוח בע"ה:

פיסקא ואין הסתפרין מהן כו' ירושלמי חד גיור הוה ספר והוה איסטרולי' והוה חמי באיצטרוליגי' דידי' דיהודאי שפכין אדעיה ולא הוה אלא מגיירת ' וכד הוה יהודי אזל בעי מספרה גביה הוה קטיל לה כונה קטיל רבי אליעזר ב"ר יוסי שמניס ר' יוסי ב"ר בון אמר שלש מאות ובסוף הרגישו בו חכמים ונתפללו עליו וחזר לשיאורו:

איכא בינייהו שפחות הפתרון הראשון שפירש בו המורה נ"ל והשני אינו נ"ל ועיין בפ' אין צדין ופ' אלו הן חלוקין בקונטריסי ושם פירשתי כלשון הראשון של מורה:

עב היין והחומץ של גוים כו' קשיא לי כיון דסתם יינם אסור בהנאה דילמה נסכי' ואלו נסכי' יש בו איסור תור' כדנפקא לן מיין נסיכם א"כ היאך אמרי' לקמן בפרקי דגזרו על יינם משום בנותיהן והא יינם דאורייתא הוא ומשום גזירת יי"נ הוא אסור דהא אפילו יין ישראל נאסר במגע גוי כ"ש סתם יינם והיכי תל' טעמא משום בנותיהן ופתן ושמנן דנאסרו משום בנותיהן אינם אסורין אלא באכילה ולא בהנאה וסם יינם הוא אסור אפילו בהנאה א"כ אין הטעם אלא משום גזירת יין נסך והיכי תלי טעמא משום בנותיהן עיין התירוץ בקונטריסי בפ' הכ לשוחטין דאי לאו טעמא משום בנותיהן לא הוה מיתסר סם יינם דא אמרי' סם מחשב נכרי לע"ז ולא הוה חיישינן דילמא נסכי:

בד"ה המסתפר מעובד כוכבים כו' ש"ד התירו של בית ר"ג כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

ד"ה המסתפר מעובד כוכבים וכו' תימה של בית ר"ג שהיו רואין במראה וכו'. הלשון מגומגם ול"נ דכן צ"ל תניא בתוספתא [כו'] לפי שאינן חשודין על שפיכות דמים של בית ר"ג התירו שיהיו רואין במראה מפני שהיו קרובין למלכות פי' אף מן העובד כוכבים וכו' תימה דמשמע שאסור לאיש לראות במראה והתימה הוא דמשום מאי יהא אסור ואם אסור הוא א"כ מפני מה התירו להסתפר מן עובד כוכבים ולראות במראה ומתרץ ונראה שהטעם הוא וכו' עד ומיהו אינו אסור כ"א להתנאות וכו' ובזה מתורץ הכל:

רש"י ד"ה שני לדג דם. יאכל ביום כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"ב שפחות. והא דנקט תלמודא כו'. מה שהגיהו בד"ח עה"ג א"נ הוא שבוש:

חוספניתא. סדקין שבפני האדם: מוניני. דגים קטנים: סיבורי. הקזת דם מכתפיים: שני לדם דג. אם הקיז דם היום אוכל דגים למחר: שני לדג דם. אכל ביום שלפני הקזה דגים: חגב''ש. חלב גבינה בצלים שחלים: וכי מפנה. מאן דאכל הני בתר הקזה ובא ליפנות חוץ לעיר לא יפנה למזרחה של עיר: משום דקשי ריח. דברים הללו והרוח מביאתן לעיר: הכי גרסינן לא יפנה אלא למזרחה של עיר שרוח מזרחית אינה חזקה כדתנן בלא יחפור (ב''ב דף כה.) אין עושין בורסקי אלא למזרחה של עיר ובמסכת ברכות (דף מ.) הישן למזרח גורנו דמו בראשו שרוח מערבית מביאה עליו ומסוכן הוא: איסתומכא דליבא. דופני בשר שתחת הלב והוא טרפשא לישנא אחרינא תנוך שכנגד הלב שקורין ניבלא ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב את הנשימה וזהו עיקר: כמונא כרוייא. כעין כף אגרוף: וניניא. מינט''א: אגדנא. עשב מר הוא והוא מרובי''א לבן לענה מתרגמינן גידין: ציתרי. שדריא''ה: אבדתא. איזוב: לליבא בחמרא. לאיסתומכא דליבא ישתה אלו ביין: לרוחא. לשחפת שמחמת רוח ישתה אלו במים: לכודא. חולי אשה יולדת ומצטננת על המשבר: שכמה. דומה תיבה זו לשכרא בשתי אותיות: מלא חמש אצבעתיה. מלא ידו: מלא אצבע רבה ומלא אצבע זוטרתי. שיכול לאחוז בזרת ואגודל יחד: כוזא. כלי קטן: תרוודא. מלא כף: בי כוכבי. תחת הכוכבים בחצר של בית: ומי סיסין. פוליו''ל יבש שורה במים ושותה: והרת. רחמה של בהמה: ויותרת הכבד. טרפשא דכבדא שקורין אייבר''ש: במראה. מירדויי''ר לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העובד כוכבים כיון דקפיד אהכי חשוב הוא ומתיירא להורגו: לבלוריתו. שהוא מגדל לעבודת כוכבים שומט את ידו מקודם לכן שלשה אצבעות לכל רוח כדלקמן כדי שלא יהא מתקנה: בשבילי דנהרדעא. חוץ לעיר: לזוגא. לחתוך: קועיך. צוארך: שבילי דנהרדעא. ששם עוברים ושבים תדיר: שפוד. באין צדין במסכת ביצה: שפחות. בכתובות באע''פ: גומות. בנדה בבא סימן הני תלת שמעתא דרב מלכיו אמרינהו משמיה דרב אדא בר אהבה: בלורית. דהכא: אפר מקלה. דמכות פרק בתרא לא יתן אדם אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע אפר מקלה אפר הכירה שקלוי ושרוף מאד ושחור ונראה ככתובת קעקע: וגבינה. הכא בפירקא (דף לה:) אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר: מתניתין ומתניתא. הנך דאיתמר אפירושא דמתני' ובריית' רב מלכיה והנך דאיתמר שמעתתא באפי נפשייהו ולא אפירושא דמתנית' רב מלכיו: מתני' מלכתא. היא דמותבינן מינה לאמורא ורב מלכיה שמו דומה לנקבה: מאי בינייהו. בין רב פפא לרב חנינא: איכא בינייהו שפחות. דאוקי רב חנינא כרב מלכיו ורב פפא כרב מלכיה ומעייל אפר מקלה כרב מלכיו דהנך תלת שפוד ואפר מקלה וגומות שמעתא נינהו ולא אמתני' קיימא אבל שפחות א''ר מלכיה הלכה כר''א דאמר במשנתינו אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר. בלורית דהכא אפירושא דמתניתא קאי דקתני לעיל שומט את ידו ואתי איהו לפרושי שיעורה וכן גבינה דקתני מתני' אלו דברים האסורים כו' אמרינן מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבי' ופי' רב מלכיה והא דנקיט תלמודא איכא בינייהו שפחות ולא נקט שפחות ואפר מקלה אמילתיה דרב מלכיה דאתנח ביה רב פפא סימן נקט:

שני לדג דם. והא דאמרינן בנדרים (דף נד:) אין מקיזין לא על העופות ולא על הדגים היינו לאלתר: אבל לא בינו לבינו. פי' במקום שאין רגילין בני אדם כ''כ כי ההיא דרב חנא בשבילי דנהרדעא אבל ביחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתיחד עמהם משום שפיכות דמים וכן יש לפרש לעיל (דף כו.) גבי מניקה: המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה. תניא בתוספתא פ''ג ובירושלמי דפירקין ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה מן הכותי אין רואה במראה פי' לפי שאינם חשודים על שפיכות דמים התירו של בית ר''ג שיהו רואין במראה פי' אף מן הכותי מפני שהיו זקוקין למלכות משמע שאסור לאיש לראות במראה ונראה כי הטעם משום לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגם לא יתקן גבר בתיקוני אתתא והא (. דתנן) בפ' שואל (שבת דף קמט.) אין רואין במראה בשבת ומפרש בגמרא במראה של מתכת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות ומשמע דוקא בשבת הא בחול שרי התם באשה איירי ואדם לאו דוקא דאיש אסור בכל ענין וכן משמע בירושלמי דמפרש טעמא דאין רואין במראה דפעמים שהאשה רואה נימא אחת לבנה ותולשה ובאה לידי חיוב חטאת ומסיים בה והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד ג' דברים התירו לבית רבי שיהו רואין במראה ושיהו מספרים קומי ושילמדו לבניהם חכמת יון שהם זקוקין למלכות ואין לדחות דהא דקאמרי אף בחול אסור קאי אהשרת נימין ללקט לבנות מתוך שחורות דה''נ אמרינן פרק המצניע (שם דף צד:) המלקט לבנות מתוך שחורות אפי' אחת בשבת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש דהא מדקא מייתי עלה התירו לבית רבי לראות במראה משמע דהא דאסור בחול לראות במראה הוא ומיהו אינו אסור כ''א להתנאות דעבר משום לא ילבש גבר אבל להסתפר ולגלח ולראות במראה שלא יחבל בעצמו או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות הוא יודע והלכה למעשה דאסור להסתפר מעובד כוכבים אלא אם כן רואה ואפילו ברשות הרבים מדקא אמר רב חנא תיתי לי דעברי אדרבי מאיר ודוקא בתער דשכיח ביה הזיקא בקל אבל במספרים לא שכיח בהו הזיקא שרי אם יש עמו אחר:

עבודה זרה כט ע"א

דף כט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד