עבודה זרה ל ע"א

דף ל - א

ואי אם משום שחוששין אנו שמא  איחלופי, יחליפו הגוי ביין מבושל משלו, הרי שאין לחשוש לכך.

מכיון דאיכא שישנו חותם אחד, לא טרח ומזייף, הגוי אינו טורח לפתוח את סתימת החבית, להוציא משם את היין המבושל, ולתת יין מבושל אחר במקומו, ולזייף חותם אחר כדי לסגור ולחתום את החבית בדיוק כמו שעשה הישראלי, כיון שהחלפת יין מבושל, אינה מצדיקה טירחה מרובה כל כך!

תנו רבנן: יין מבושל, ואלונתית [משקה של רפואה] של עובדי כוכבים - אסורין, כיון שבתחילתן היו יין. אולם אלונתית כברייתא, שלקחה הגוי מיד ישראלי כאשר כבר היתה עשויה כמשקה אלונתית, וכבר עירבו את האלונתית ביין, ^[306] ומעולם לא היתה אצל הגוי בתורת יין - מותרת.

ואיזו היא אלונתית? - כדתניא ^[307] לגבי שבת: עושין אנומלין משקה, ואין עושין אלונתית רפואה. ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונתית?

אנומלין הוא משקה העשוי מיין, ודבש, ופלפלין, והרי הוא כשאר המשקיןם המותרים בשבת. ^[308]

אלונתית היא רפואה העשויה מיין ישן, ומים צלולין [שנשאבו, ועומדים בכלי יום או יומים עד שכל החומרים המעורבים בתוך המים השאובין כגון עפר וכדומה - שוקעין], ואפרסמון - דעבדי תרופה זו עשויה לבי מסותא, לאלו היוצאים מבית המרחץ. ^[309]

אסרו חכמים לשתות משקה שהיה מגולה, ^[310] משום שיש לחשוש שמא שתה ממנו נחש, והטיל בו את ארסו. ולפיכך, סכנה לשתות מאותו המשקה.

ומבארת הגמרא להלן, אלו משקאות נאסרו משום כך, ובאלו משקאות אין לחשוש לשתית הנחש, ולא נאסרו משום כך. ^[311]

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, אמרו שניהם: יין מזוג שמזגו ועירבו אותו במים [כאשר שני שלישים ממנו מים, ואחד יין ^[312]] - אין בו איסור משום גילוי. אם מניחו מגולה, אין איסור בשתייתו, כיון שאין לחשוש שמא נחש שתה ממנו.

וכמו כן יין מבושל, אין בו משום איסור ניסוך, כיון שאין הגוים מנסכין יין מבושל. ^[313]

איבעיא להו, נסתפקו: יין מבושל, כאשר נשאר מגולה, האם יש בו איסור משום גילוי, או אין בו איסור משום גילוי?

ומביאה הגמרא ראיה - תא שמע: העיד רבי יעקב בר אידי על יין מבושל שאין נחש שותה ממנו, ולפיכך אין בו איסור משום גילוי.

רבי ינאי בר ישמעאל חלש, חש שלא בטוב. על לגביה, נכנסו אצלו רבי ישמעאל בן זירוד ורבנן, לשיולי ביה, לשואלו בשלומו.

יתבי, וקא מבעיא להו, כאשר ישבו אצלו, הסתפקו בשאלה:

האם יין מבושל, יש בו איסור להשאירו מגולה משום גילוי, או אין בו משום גילוי?

אמר להו רבי ישמעאל בן זירוד לחכמים: הכי כך אמר רבי שמעון בן לקיש משום גברא רבה, בשם אדם גדול, ומנו, ומיהו אותו אדם גדול - רבי חייא. וכך אמר: יין מבושל, אין בו משום גילוי!

אמרו ליה חכמים: האם נסמוך על דבר זה ונתיר לשתות יין מבושל שנשאר מגולה?

מחוי להו הראה להם רבי ינאי בר ישמעאל בתנועת יד: עלי ועל צוארי - אפשר לסמוך על כך!

ומביאה הגמרא עוד בענין יין מבושל [לגבי ניסוך]:

שמואל וגוי ששמו אבלט, הוו יתבי יושבים היו יחד. אייתו לקמייהו הביאו לפניהם חמרא מבשלא יין מבושל. ומשכיה לידיה, משך אבלט הגוי את ידו מן היין, ולא נגע בו, כדי שלא לאוסרו על שמואל. ^[314]

אמר לו שמואל לאבלט: אינך צריך להימנע ממגע עם היין, שהרי אמרו: יין מבושל, אין בו משום יין נסך. ומשום כך, אינך אוסרו במגעך. ולמידים אנו מכך, שיין מבושל שנגע בו הגוי, מותר אף בשתיה!

ומביאה הגמרא עוד מעשה: אמתיה שפחתו דרבי חייא, איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא, אירע שנתגלה אצלה יין מבושל, ונסתפקה אם מותר לשתותו.

אתיא לקמיה באה לפני דרבי חייא, ושאלה אותו מה לעשות עם יין מגולה זה.

אמר לה רבי חייא: הרי אמרו חכמים, יין מבושל, אין בו משום גילוי.

שמעיה שמשו דרב אדא בר אהבה, איגלי ליה חמרא מזיגא, נתגלה אצלו יין מזוג [מעורב עם מים].

אמר לו רב אדא בר אהבה: היין מותר בשתיה, שהרי אמרו: יין מזוג, אין בו משום גילוי!

אמר רב פפא: דין זה שיין מזוג אין בו משום גילוי, לא אמרן, לא אמרנוהו אלא כאשר דמזיג טובא, מעורבים בו הרבה מים.

אבל, אם היין מזיג ולא מזיג, מעורב רק במעט מים, שתי, שותה הנחש ממנו. ולפיכך הוא אסור בשתיה אם נשאר מגולה.

שואלת הגמרא: ומזיג ולא מזיג, מי שתי, וכי הנחש שותה ממנו?

והא רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא, היה מהלך בספינה, והוה נקיט חמרא בהדיה, והיה עמו יין, וחזייה לההוא חיויא, ראה נחש דצרי ואתי, זוחל לעברם מתוך המים.

אמר ליה רבה בר רב הונא לשמעיה לשמשו, סמי עיניה דדין [סמא את עיניו של הנחש]. כלומר, הראה לנחש דבר הדוחה אותו, ומתוך כך יסתלק.

שקיל קלי מיא, נטל מעט מים, שדא ביה, הטיל לתוך היין, וסר הנחש לאחוריה, והלך מהם.

ואם כן, מוכח שהנחש אינו שותה מן היין אפילו שמזוג הוא במעט מים?

ודוחה הגמרא ראיה זו: אחייא, עבור יין חי שאינו מזוג כלל, מסר נפשיה, מוסר הנחש נפשו למות, ובא ושותה ממנו לעיני כל, אף שמסתכן בכך שיהרגוהו.

אמזיגא, עבור יין מזוג, לא מסר נפשיה, אינו מוסר נפשו למות.

ולכן, כאשר רבה בר רב הונא החזיק בידיו יין חי, קרב אליו הנחש, אף שיכולים היו להורגו. ואילו כאשר מזגו השמש במעט מים, סר לאחוריו.

ואמנם, כאשר אין איש רואה, שותה הנחש אף מיין מזוג. ומשום כך, יין מזוג שנתגלה - אסור.

אך שואלת הגמרא: וכי אמזיגא, עבור יין מזוג, לא מסר נפשיה לא מוסר הנחש את נפשו?

והא, והרי רבי ינאי הוה היה במקום הנקרא 'בי עכבורי', ואמרי ליה ויש אומרים כי בר הדיא הוה, הוא זה שהיה ב'בי עכבורי'.

הוו יתבי, היו יושבים שם, והוו קא שתו חמרא מזיגא, היו שותים יין מזוג. פש להו חמרא בכובא, נשאר להם יין בכלי, וצרונהי בפרונקא, וסתמו את הכלי על ידי קשירת חתיכה של בגד בפיו.

וחזיא לההוא חיויא, וראו נחש, דשקיל מיא ורמא בכובא, לקח מים ומילא בכלי שבו היה היין, עד דמלא בכובא וסליק חמרא, עד שנתמלא הכלי ועלה על גדותיו, עילויה פרונקא, עלה היין מעל לסתימת הבגד ששמו בראש הכלי, ושתי, שתה הנחש ממנו!

ומוכח, שאפילו על יין המזוג במים, מוסר הנחש את נפשו, שהרי עשה זאת לעיני כל היושבים שם!

אמרי, אמרו ליישב כך: דמזיג איהו, יין שהנחש עצמו מוזגו, וכמו שהיה במעשה שלפנינו, שתי, שותה הנחש ממנו, ואף מוסר נפשו עליו.

אולם יין דמזיגי אחריני, שמזוג על ידי אחרים, לא שתי, אינו שותה ממנו.

אמר רב אשי, ואיתימא ויש אומרים כי אמר זאת רב משרשיא: פירוקא לסכנתא?! האם מתרצת הגמרא תירוצים מעין אלו על מנת לסתור את הראיות לכך שאכן נחש שותה מיין מזוג, ומתוך כך אנו רוצים להתיר יין שסכנה לשתותו?!

אלא ודאי כל יין שנתגלה, אסור לשתות. שיש לחשוש שמא הנחש שתה ממנו, וסכנה היא. ^[315]

אמר רבא: הלכתא - יין מזוג, יש בו משום גילוי. ^[316]

ויש בו משום יין נסך. ^[317]

יין מבושל - אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך. ^[318]

שמעיה השמש דרב חלקיה בר טובי, איגליא ההוא קיסתא דמיא, היו לו מים שהיו נתונים בכלי מידה הנקראת "קיסתא", ונתגלתה הקיסתא, והוה ניים גבה, והיה ישן לידה.

אתא לגביה בא לשאול מה דין המים לפני דרב חלקיה בר טובי. אמר לו: הרי אמרו שאין לחשוש שמא נחש שתה ממים שהיה אדם ישן לידם כיון שאימת האדם הישן עליהן. ומתוך שמפחד מן האדם, אינו מוסר נפשו עבור מים אלו. ^[319]

והני מילי דבר זה שמפחדים הם מן האדם הישן ליד המים, אמור רק ביממא ביום. אבל בליליא, בלילה - לא. אז הם אינם מפחדים ממנו.

דוחה זאת הגמרא: ולא היא, אין הדברים כך. אלא לא שנא ביממא ולא שנא בליליא אין הבדל, ובין ביום ובין בלילה - "אימת ישן עליהם" לא אמרינן! אין אומרים שאימת הישן עליהם, אלא הם עשויין לשתות ממים אלו, ולפיכך יש לאוסרם.

רב לא שתי, לא היה שותה מבי ארמאה בביתם של הגוים. והטעם, אמר רב: לא זהירי לא זהירים הגוים בענין זה של גילוי. ולפיכך, יש לחשוש שהמשקין שבביתם נגועים בארס הנחשים. ^[320]

ומבי ארמלתא, בביתה של אלמנה ישראלית, שתי היה שותה, אף שאשה אינה בקיאה בהלכות, ואינה יודעת מעצמה שיש לכסות מים. ואם כן, היאך היה שותה? - אמר בטעם הדבר, סירכא דגברא, מנהגי בעלה, נקיטא נוקטת ושומרת היא אותם. לפיכך יש לומר שאכן מקפידה היא שלא לגלות משקין.

שמואל, לא שתי מיא שותה מים מבי ארמלתא בבית אלמנה. ^[321] אמר שמואל את טעם הדבר: לית לה אימתא דגברא, כיון שאלמנה היא, אינה יראה מאיש, ולא מיכסיא מיא ואינה מכסה את המים.

אבל מבי ארמאה בביתם של גוים, שתי. כן היה שמואל שותה. וטעמו: נהי דאגילויא לא קפדי, אמנם על איסור הגילוי מחשש שמא יבוא נחש, אינם מקפידים, אולם, אמנקרותא, על נקיון המשקה - מיהא קפדי, מקפידים הם, ולכן הם דואגים שיהיה מכוסה, כדי שלא תיפול לתוכו פסולת.

איכא דאמרי, יש הגורסים כך: רב - לא שתי מיא מבי ארמאה בבית הגוי. אבל מבי ארמלתא בבית אלמנה, שתי, היה שותה.

שמואל - לא שתי מיא לא היה שותה מים, לא מבי ארמאה לא בבית הגוי, ולא מבי ארמלתא בבית אלמנה.

אמר רבי יהושע בן לוי: שלש מיני יינות הן, ואין בהן משום איסור גילוי, שאין הנחש שותה מהם.

ואלו הן: חד, מר, מתוק.

ומבארת הגמרא מהם יינות אלו:

א. חד, הוא טילא חריפא דמצרי זיקי. מין יין חזק וחריף מאוד, ומחמת חוזקו, מבקע את הנאד בו הוא נמצא! וכיון שחריף, ואין טעמו טוב ומתוק, אלא כחומץ הוא, אין הנחש שותה ממנו.

ב. מר, הוא ירנקא. שטעמו רע ומר.

ג. מתוק, הוא חוליא. ונעשה מתוק מאוד, כיון שעמדו הענבים בשמש במשך זמן רב והבשילו מאוד. ואין טעם היין משובח. ^[322]

ולפי הסבר זה בדברי רבי יהושע בן לוי, מדובר ביינות גרועים. ומחמת גריעותם ופחיתותם, אין הנחש טועם מהם.

אולם רב חמא, מתני מפרש את שמות היינות שהזכיר רבי יהושע בן לוי לעילויא, כיינות מעולים ומשובחים.

וזהו פירושם:

א. חד - הוא יין חריף מחמת שעירב חמר [יין] ופלפלין וסממנים, המחריפים אותו.

ב. מר - הוא יין בעל טעם מר מחמת אפסינתין [לענה] ששמין בו.

ג. מתוק - הוא מי בארג, והוא משקה משובח. ["בארג" בלשון פרס, משובח]

וכל אלו, יינות משובחים הם, ואין הנחש שותה מהם.

אמר רבי שמעון בן לקיש: יין ששמו "קרינא", אין בו משום איסור גילוי.

שואלת הגמרא: מאי, מהו יין זה שנרקא "ק רי נא"?

אמר רבי אבהו: חמרא חליא יין מתוק, דאתי מעסיא, הבא ממקום ששמו עסיא. ^[323]

אמר רבא: ובמקומו, באותו מקום שרגילים לשתות, יש בו משום איסור גילוי. מאי טעמא - כיון שבאותו מקום, חמר מדינה הוא. והנחשים באותו מקום רגילים לטעמו. ולכן אסור בגילוי.

אמר רבא: האי חמרא יין דאקרים, שהחמיץ [ולא נהיה חומץ ממש], עד תלתא יומי, שלשה ימים מיום שהחל להתקלקל, יש בו משום איסור גילוי.

וכן יש בו איסור משום יין נסך.

ת"ר יין אלונתית כברייתא מותרת כלומר מי שאין בה יין רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יין מזוג אין בו משום גילוי ויין מבושל אין בו משום יין נסך:

איבעיא להו יין מבושל יש בו משום גילוי או לאו ופשטה ר"ש בן זירוד משום דריש לקיש דאמר משום דר' חנינא יין מבושל אין בו משום גילוי אמרו ליה נסמוך עליך ואמר להו ר' ינאי בר ישמעאל סמוכו עלי ועל צוארי כל מקרה שיגיע בדבר זה.

אמר רב פפא לא אמרן יין מזוג אין בו משום גילוי אלא בדמזיג טובא אבל מזיג ולא מזיג לא מסר נפשיה.

איני והא ר' ינאי בעכברא. מקום הוה שתי חמרא ופש ליה חמרא בכובא וצריה בפראנקא וחזייה לחיויא דשתא מיא בפומיה ורמא בכובא עד דמלאי כובא וסליק חמרא עילוי פראנקא ושתי. פי' שתה מן היין ונשאר מן היין בכובא. כובא כלי היא כגון אשישה וכיוצא בה והביא פראנקא שהוא סמרטוט וצררו בראש הכובא והיה הנחש שואב מים ומביאו בתוך פיו ומריקו בתוך הכובא עד שנתמלאת הכובא וצף היין מעל הסמרטוט ושתה.

ושנינן דמזיג איהו כלומר מה שמוזג הנחש בעצמו הוא ששותה אבל מה שמוזגין בני אדם אינו שותה ממנו. פי' פרונקא שליח ופי' פרנקא סמרטוט. ודחי רב אשי ואמר פירוקי לסכנתא:

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום יין נסך ויש בו משום גלוי יין מבושל אין בו משום יין נסך פי' אם נגע בו עובד כוכבים אין אומרים כי ניסכו:

שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משך אבלט לידיה אמר ליה שמואל לאבלט הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך ש"מ דאבלט עובד כוכבים הוה:

קיסתא דמיא יש בו משום גלוי לא שנא ביום ולא שנא בלילה ולא אמרינן אימת ישן עליהם.

איכא דאמרי רב לא הוה שתי לא מבי ארמאה ולא מבי ארמלתא שמואל מבי ארמאה לא הוה שתי אמר לא זהירי אגילוי מבי ארמלתא (לא) הוה שתי אמר סירכא דגברא נקיטא:

א"ר יהושע בן לוי שלשה יינות אין בהן משום גלוי החד והמר והמתוק חד טולא חריפא דמבקע הנודות מר ירנקא מתוק חוליא רב חמא מתני לעילויא חד חמר פלפלין כו':

ירושלמי רבי סימון מפרש חד קונדיטון שיש בו דבש ופלפלין מר אפסינתינון. פי' לענה בלשון יון אפסינתין כלומר מר כלענה מתוק חמר מבושל ובלשון פרסי באדגי:

קרינא. יין מתוק הבא מעסיא אין בו משום גילוי אבל במקומו כלומר בעסיא יש בו משום גילוי דחמר מדינה הוא. אמר רבא יין שהחמיץ עד שלשה ימים יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך מכאן ואילך חומץ סופתקא הוא אין בו לא משום גילוי ולא משום יין נסך ונהרדעי אמרי אפילו מיכן ואילך משום יין נסך אין בו משום גילוי יש בו דמקרי ושתי:

יין מבושל ואלונתית של עכו"ם אסור. פי' מפני שמערבין בהם יין ואלונתית כברייתא פי' רש"י ז"ל שעשאה ישראל ולקח עכו"ם ממנה דתו לא מנסך ולא דאיק לישנא.
ור"ת ז"ל מפרש שאלונתית עושין ממנה הרבה ואין מערבין יין כשהוא מן האוצר אלא כשמוכרה ומסתפק ממנה על יד וכשהיא כברייתא כלומר כמו שעושין אותה מתחילתה מותרת אפילו מן העכו"ם משום טעמא דפרישית וכן פר"ח ז"ל כברייתא מותרת שאין בה יין ומצאתי להם עוד סיוע בלישנא דתוספתא אלונתית אסורה מפני שתחילתה יין ואלונתית כברייתא מותרת כלומר שאין בה יין.
ושמעינן מינה לפירש"י שכל תבשיל שנתערב בו יין כגון חרדל וכיוצא בו אין חוששין לו למגע עכו"ם.
ויש מדקדקין מכאן לפירושו מדקתני אלונתית אין בה משום מגע עכום הא ייגמלין נאסר במגען דאי לא לשמועינן ייגמלין וכ"ש אלונתית שאינו משקה אלא לרפואה דבי מסותא ואין זה כלום דקמ"ל דאלונתית של עכו"ם סתמא יש בה יין ומשום רישא נקט סיפ' אלונתי' אבל בייגמלין לא שמענו מכאן כלום.
והר"מ הספרדי ז"ל אומר שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך למזבח הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם העכו"ם.
וזה הטעם אינו נכון שאם משום גזירת בנותיהן כל שלא נשתנה טעמו וריחו לגמרי בכלל יין הוא ואסור ויין מבושל וחומץ לפי שאינו בכלל יין סתם התירו בהם ואת"ל שלא גזרו אלא ביין הראוי לנסך שכל גזירתם אחששת ניסוך הוא דסמכו לה דלמא אע"פ שאין אנו מנסכין אותו ע"ג המזבח אינהו מנסכי ליה שהרי בשאר תקרובות אינהו מחוסר אבר אית להו ושאר מומי לית להו ואנן אית לן אפילו בדוקין שבעין וכן נראה שהרי הם מקריבים בנות שוח ופירות דקל טב שהוא דבש שאסרה תורה לגבי המזבח וכיון שהן מנסכין אותו אסור שהרי הוא משתכר כעין פנים מעתה אם נתערב בו מעט דבש ודאי אע"פ שיש בו נותן טעם [אסור] אבל ייגמלין כיון שיש בו דבש ופלפלין הרבה ונשתנה טעמו לגמרי אפשר דלא גרע מיין מבושל ואינו מתנסך במגע עכו"ם.
וכן מצאתי בירושלמי (ב,ג) ר' יצחק בר נחמן בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך ר' סימון מפרש החד קונדיטון. המר בנסתיתון המתוק מהו חמרא מבשלא נאה והקונדיטון הוא ייגמלין האמור בגמרתנו לפי שמצינו (בפ"ד) [בפסיקתא בפסוק] בחדש הג' נמשלה תורה לקונדיטון מהו יש בו דבש ויין ופלפלין אף דברי תורה כך אלמא ייגמלין אין בו משום יין נסך והדעת נוטה שאין הדבש מכשירו אלא מפני שנשתנה מברייתו לגמרי כמו שפירשתי.
ושם אמרו בירושלמי בר יודנא הו"ל קונדיטון מעלי שאל לרבנן ואסרו ולא כן אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בו משום גילוי רבנין דקסרין משם ר' יהודה בר טוטוס בההוא דשחיק חד לתלתא אף לענין יין נסך אין להתיר אא"כ הוא כן שיש בו פלפלין חד לתלתא הלכך אם נתן בו פלפלין כשיעור הזה כיון שנשתנה לגמרי אע"פ שאין בו דבש אין בו משום יין נסך. תדע שהרי בגמרין פירשו חד חמר ופלפלין ואפשר שהוא בכלל קונדיטון שבירושלמי ומ"ש בפסיקתא שיש בו דבש מפני שהעשוי כתקנו יש בו מכל המינים הללו אבל פעמים שאיו בו דבש והדבר ידוע שהוא כן הלכך שניהם אין בהם משום יין נסך ששניהם קונדיטון שמן.
ואע"פ שהקונדיטון מקדשין עליו קידוש היום לפי מה שכתבתי בפ' המוכר פירות אין בו משום יין נסך שכן יין מבושל [אין בו משום יי"נ] ואעפ"כ נראין הדברים שמקדשין עליו ואצ"ל שמברכין עליו בפה"ג והכי איתא בפסחים כמ"ש שם בפ' המוכר פירות.
ואעפ"כ יש למחמיר לומר דר' יצחק בר נחמן ור' סימון דבירושלמי פליגי ואמוראי נינהו אליבא דריב"ל ור' יצחק בר נחמן לית ליה אלא שאין בהם משום גילוי אבל משום יין נסך יש בהם ור' סימון סבר אף משום יין נסך אין בהם ולישנא דר' יצחק בר נחמן אתיא כלישנא דגמרא דילן והלכתא כוותיה וזה קרוב לדעתי לפי הסוגיא ונכון בעיני ואין המיקל יכול למצוא ידיו ורגליו אלא מפני שהקונדיטון שהוא שחוק חד לתלתא כבר נשתנה לגמרי ויצא מתורת יין לפיכך אפשר לו לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכ"ע אין בו משום יין נסך ונראה שלא היה דרכן לבשל אותו עם סמניו שא"כ משום בישולו בלבד אין בו משום יין נסך.

מצאתי בנמוקי הצרפתים. יש מתירין בוסר עד שעה שיתבשל במגע עכו"ם ומתירין שיעשה עכו"ם משקה ממנו אבל ר"ת ז"ל אוסרו לעולם לפי שאין אנו בקיאין בו וכבר היתה שנה שלא נתבשלו הענבים והיו כולם טעם בוסר ולדברי המתירין לא נהג יין נסך באותה שנה ע"כ.
ולענין יין מבושל לא פירשו לי רבותי כמה שיעור בישולו אבל מצאתי לרב אב"ד שכתב הכי אמר רבינו האי ז"ל הכי דייקו גאונים הראשונים כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך והקבלה נקבל אבל לפי מה שאמרו בירושלמי כאן ובמס' תרומות שממעיטו ממדתו נ"ל שכשחסר ע"ג האור ממדתו נעשה יין מבושל ואין בו משום יין נסך.

הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ומשום יין נסך. הא מזוג דקפסיק רבא שיש בו משום יין נסך דוקא כגון דהוי על חד תלת מיא אבל אית ביה טפי מהאי שיעורא אין בו משום יין נסך שאין זה יין כדאמרינן בפ' המוכר פירות בענין שמרים שמרי יין מברכין עליהם בפה"ג ואמר רבא רמא תלתא ואתא ד' דכ"ע לא פליגי דחמרא מעלייא הוא רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק והו"ל פלגא חמרא ובתלתא פלגי לאו חמרא הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי פלגא נפיק וחמרא הוא והלכתא כרבנן אלמא אי אית ביה טפי מעל חד תלת מיא מיא הוא הלכך אין בו משום יין נסך ואע"פ שיש בו טעם יין דהתם כשיש בהם טעם עסקינן כדאמרינן התם בהדיא שמרים שיש בהם טעם יין מהו וכו' וכשיש בהן מראה יין נמי עסקינן דסתמא מילתא הכי הוא. וה"נ מוכח בפ' השוחט בחולין.
ואפשר דהיכא דאית ביה טעם ומראה יין ביין עצמו לעולם יש בו משום יין נסך אבל בשמרים לא דההוא טעמא קיוהא בעלמא הוא כדמפורש התם מה שאין לומר כן ביין עצמו שאע"פ שיש בו יותר מעל חד תלתא מיא כיון שיש בו טעם ומראה בודאי יין הוא כדאמרינן בפ"ק דמכות בשלשה לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמראה יין דהוו כחמרא מזיגא ולעולם יש בו משום יין נסך ואין לפרוץ ולהקל בדבר זה אלא בשמרים.
וה"ה נמי לפורצני דרמא בהו תלתא ואתא תלתא ופלגא דאין בו משום יין נסך מהאי דגרסינן בריש פ' ואלו עוברין ומי א"ר יהודה תמד אין חייב במעשר והתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ר' יהודה מחייב ומפרקינן לא קשיא הא בחמרא הא בפורצני פי' רש"י ז"ל בשמרי' מחייב ר"י ובפורצני פטור והכי מוכחא ההיא שמעתא דבפ' המוכר פירות דבשמרים קא מחייבי ר"י הא למדנו דכל היכא דבשמרים עצמן אינו נקרא יין כ"ש בפורצני הלכך לא מקרי יין עד דרמי תלתא ואתא ארבעה ואין בהם משום יין נסך וכן שמעתי בשם הרב אב"ד ז"ל.
ונ"ל שלא הקילו בפורצני אלא בדרמא עלייהו מיא ועצר להו בגת דאתי יותר ממדתו אבל בפורצני שלנו שנדרכין תחלה ברגלי אדם ורמא בהו מיא והיין נמשך מאליו אין להקל שהרי אתה מוצא בהן מקצת גרעיני שלא יצא מהם חצי יינם ועוד דרמו תלתא ואתי חד ומעליא דידהו רמו תלתא ואתו תרי ואין אתה יכול לתלות דבר זה אלא שהפורצני עצמן בולעים המים והיין יוצא ודילמא יש בו על חד תלת מיא ובכה"ג מודו רבנן לאחרים דאמרי גבי שמרים תלתא עייל תרי ופלגא נפיק דהכא כיון דודאי בלעי פורצני טובא מאן בעי מינייהו בלעינהו ואתי ואמר דלא בלעי אלא בציר משיעורא דתמרא ודאי ליכא למימר הכי אלא לא אמרו נאמרו דברי' הללו אלא כשדרכו בגת שאין בהם יין כלל אלא שהן מחמיצין את המים.
וראיתי בתשובה לראב"ד ז"ל שכתב דלעולם אסור אע"ג דרמא תלתא ואתו תלתא וגמר לה מדתניא התם גבי שמרים ושל הקדש לעולם אסור ויין נסך נמי חמור הוא כהקדש.
וזו אינה ראיה כלל, דהתם כיון דיין של הקדש לעולם אסור ויין נסך נמי חמור הוא כהקדש הוא אע"ג דהשתא לאו יין הוא לא מבטלינן ליה במים ואסור ודכוותה נמי גבי יין נסך בשמרים של עכו"ם אע"ג דרמו בהו מיא מאה זימני אסור דהא מערב בהו חמרא או טעמיה דהקדש או דיין נסך ולאו למימרא דמקרי יין דקיוהא בעלמא הוא ולא מיתסר בנגיעת עכו"ם וכיון שאין מברכין עליו בפה"ג אין להחמיר יותר בנגיעת העכו"ם דגזירה דרבנן היא וכל דלא מיקרי יין לא גזור ביה רבנן שהרי יין מבושל אין בו משום יין נסך אע"פ שמברכין עליו בפה"ג ומקדשין עליו והרי הוא יין גמור לכל דבר.

חמרא דאיקרים עד תלתא יומי ריחיה חלא וטעמיה חמרא. והכי אמרינן בפרק המוכר את הפירות ולפיכך אסריה רבא משום יין נסך רבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בפ' בתרא דמכילתין.
מכאן ואילך אין בו משום יין נסך דריחיה חלא וטעמיה חלא הוא וה"ר יעקב מחמיר בו עד שנים עשר חדש משום דאיכא חלא דשתו ביה רובא דאינשי האידנא ויפה הוא להחמיר בכל העשוי לשתותו ע"י הדחק משום פירצה.

אלונתית כברייתא מותרת וכו'. ופירש רש"י ז"ל: אלונתית כבריתא שלא היה יין מתחילתו ביד עו"ג אלא שלקחה עשויה מישראל, דתו לא מנסך לה, ורבנו תם ז"ל הקשה לפירושו, חדא דלישנא דכברייתא לא משמע הכין, [ועוד] דאלונתית נמי משמע בלא יין, דאמרינן (חולין ו, א) הלוקח יין לתת לתוך האלונתית, ולא קאמר לעשות ממנו אלונתית, והוא ז"ל פירש: כברייתא (בתחלה) [בתחלת] בריתה, שכשנותנין אותה בהפתיק ובאוצר אין נותנין בה יין דמיסרא סרי, ואין נותנין בה יין אלא משעה שמושכין אותה מן החבית כדי לשתותו מיד או למכרו בחנות מיד ומשום הכי קאמר דאלונתית שמשכוה מן החבית כבר אסורה שמא נתנו בה יין, אבל הבא מן החבית שהוא מקום בריתה מותרת, דבידוע שלא נתן לתוכה יין עדיין. וכן פירש ר"ח ז"ל אלונתית כברייתה מותרת שאין בה יין. ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל אנו למדין לתבשיל שנתנו לתוכו יין ונגע בו עו"ג שאינו נאסר, שלא גזרו אלא על יין שלא נתערב בתבשיל וכיוצא בו, וכ"כ הרב בעל התרומות ז"ל. ותניא בתוספתא (פ"ה ה"ו) אלונתית של עו"ג אסורה מפני שתחלתה יין. אלמא מדמסיים בה מפני שתחלתה יין שמע מינה דאלונתית שלנו שנתן בה יין מותרת דלא מנסכי לה (תוה"ב בית חמישי שער ג).

אנומלין – יין דבש ופלפלין. וכתב הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"א ה"י): גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל ובשכרא שאינו מתנסך, ומותר לשתות עם העו"ג. ואין דברים אלו מחוורין שלא כל שאינו מתנסך על גבי המבח אין בו משום יין נסך, שהרי יין מזוג אין מנסכין אותו על גבי המזבח, ואפילו הכי יש בו משום יין נסך, כדאמר התם (לקמן בשמעתין) אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי, ויש בו משום יין נסך, והרמב"ן ז"ל הקשה דדלמא אף על גב דאנן לא מנסכינן ליה על גבי המזבח אינהו מנסכי ליה, דהא בשאר קרבנות מחוסר אבר יש להן דוקין שבעין אין להם, ואנן אפילו בדוקין שבעין פסלינן להו, ועוד שכל שלא נשתנה שמו וריחו ושם יין סתם עליו אסרו משום בנותיהן, וחומץ ויין מבושל היינו טעמא משום דאין טעמו יין ואין שמן יין סתם ולפיכך לא גזרו בהן, ועוד שאף הן אין מנסכין אותן וכדאמרינן גבי חומץ אי משום נסוכי לא מנסיך. והילכך יין אף על פי שנתנו בו מעט דבש משום יין נסך יש בו, ויינמלין דבש ופלפלין מרובין יש בו ולא גרע מיין מבושל. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה על יינמלין שאין בו משום יין נסך מדגרסינן בירושלמי: רבי יצחק בר' נחמן בשם ריב"ל היה אומר, מתוק מר חד אין בהם משום גילוי, ר' סימון בשם ריב"ל, המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך, ר' סימון מפרש החד קונדיטון, וקונדיטון הוא יינמלין דאמרינן במדרש פרשת בחדש השלישי (פסיקתא דר"כ פיס' יב ) נמשלה התורה לקונדיטון, מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כך, אלמא יינמלין אין בו משום יין נסך. ומכל מקום לא במעט דבש ומעט פלפלין מתירין אותו, עד שיהא בו הרבה דבש והרבה פלפלין, ואומר הרמב"ן ז"ל שאין להתירו עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו שליש דבש ושליש פלפלין. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי, שאל לרבנין ואסרון, ולא כך אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי, רבנין דקסרין בשם רבי יודא בר טיטוס, בההוא דשחיק חד לתלתא, ולפיכך אין להתירו אלא אם כן בכיוצא בזה. וכתב הוא ז"ל שאם יש בו על חד תלתא פלפלין נראה שאף על פי שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנה טעמו כל כך על ידי הפלפלין. ותדע שהרי פירש בגמרא שלנו החד יין ופלפלין, ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי, ואף על פי שאמרו בירושלמי דבש ופלפל, מפני שכן דרך העושים קונדיטון כתקנו עושין אותו כך,ך ולא שיהא בו משום יין נסך בלא דבש. ומדברי רבינו, אותו שאנו עושין בדבש ותבלין יש בו משום יין נסך שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה. ולולי שאמרה רבינו הייתי אומר שמותר לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו, [ש]אין קורין אותו סתם יין. והמחמיר תבוא עליו ברכה (תוה"ב שם).

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך. ובאיזה מזיגה אמרו, יש מי שאומר דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים וכמזיגת דרבא דאמר (ב"ב צו, ב) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, אבל בשנמזג יתר מיכן לאו חמרא הוא אלא מיא, ואף על גב דאית ביה טעם חמרא קיוהא בעלמא הוא, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (שם) גבי מתמד דאפליגו בה רבנן ואחרים, דתניא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן, ואמר רבא היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא, רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, והלכתא כרבנן, דאמרינן התם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים. ואף על גב דאית בהו טעם יין לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא, וכדגרסינן התם בעא מיניה ר"נ בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו, אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, אלמא כל שמזגו ביתר מעל חד תלתא מיא מיא בעלמא הוה והילכך אין בו משום יין נסך. ויש אומרים שלא אמרו אלא במתמד בשמרים או בפורצנין אבל ביין עצמו אף על פי שיש בו יתר מעל חד תלתא מיא כל שיש בו טעם יין ומראה יין יש בו משום יין נסך, דטעם יין גמור יש כאן ולא קיוהא בעלמא, ויש אומרים דאפילו בפורצנין הנדרכים ברגל אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא או אפילו תלתא ופחות מיכן חוששין לו ליין, שלא אמרו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא אלא בשמרים ופורצנין דידהו דנדרכין בגת וכל לחלוחית שבהן יוצא על ידי גלגל וקורה. ומעשים בכל יום בנדרכין ברגל דרמו תלתא ולא אתו תרי ואפילו הכי טעמינן ביה טעם חמרא מעליא, ועוד דלפעמים נמצאים בהן גרעיני עינב שלא נעצרו, והאי דלא אתי אפילו מאי דרמי בהו משום דפורצני גופייהו בלעי מיא ומפקא חמרא, ואפשר דבמאי דנפיק איכא חד לתלתא מיא. והראב"ד ז"ל כתב בתשובה דלענין יין נסך אפילו בשמרים הנדרכין בגת אי רמא תלתא ואתו תלתא לעולם אסור, ודייק לה מהא דתניא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צז, א) שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר, רבי מאיר אומר שלישי בנותן טעם. של מעשר ראשון אסור שני מותר, רבי מאיר אומר שני בנותן טעם, ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר, רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והתניא של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר, ופרקינן מעשר אמעשר לא קשיא, הא במעשר ודאי הא במעשר דמאי, הקדש אהקדש לא קשיא, כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף, ויין נסך חמור הוא כהקדש. ומיהו לאו ראיה היא דהתם שהיה מתחילתו יין של הקדש והלכך מחמירין בו שלא לבטלו במים שתמדוהו, ואיפשר דהוא הדין למתמד בשמרים של יין נסך ואף על גב דלא הוי אלא קיוהא בעלמא. אבל במתמד בשמרי יין כשר אי רמא תלתא ולא אתו ארבעה לאו חמרא הוא אלא קיוהא, ואין איסור יין נסך יורד בו, ובנדרכין בגת, וכמו שכתבנו דכל דלא מקרי יין לא גזרו ביה רבנן. וקל וחומר הדברים, יין מבושל לא גזרו ביה משום דלא מקרי יין סתם ואף על פי שמברכין עליו בורא פרי הגפן, כל שכן זה שאינו נקרא יין ואין בו טעם גמור של יין אלא קיוהא בעלמא. ואיפשר נמי דאפילו יין נסך גמור כל שנתערב בששה חלקי מים שהוא מותר וכדעת רבינו יצחק הזקן ז"ל, וכמו שאני עתיד לכתוב בשער דיני תערובות (שער ה) בע"ה ב"ה (תוה"ב שם).

יין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. באיזה בישול אמרו, פירש הראב"ד ז"ל בפסחים בשם רבנו האיי גאון ז"ל, הכי דייקו גאונים ראשונים ז"ל: כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך, וכן כתוב בספר תרומות (סי' קנו), אף על פי שחולקין בפרק כירה (שבת מ, ב) גבי שמן אי הפשרו זהו בישולו או לא, לאחר שהרתיח על האש מותר בו מגע עו"ג, דאז קרוי מבושל לכולי עלמא. והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קרוי מבושל על ידי רתיחה עד שיתמעט ממדתו על ידי בישולו, מדגרסינן בירושלמי כאן ובמסכת תרומות פרק יא (הלכה א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממידתו. ומסתברא שאין זה כנגד קבלתם של גאונים ז"ל, שאי אפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה, אלא שאין חסרונו אלא כפי רתיחתו, ועוד שאין דרכן של מבשלין לבשלו כל כך מעט שלא יודע חסרון מידתו, ובירושלמי לפי שסתם מבשלין מבשלין עד שתתמעט מידתו אמרו כן, ואף על פי שסתם בישול אפילו בשאין חסרון מדתו ניכר, וסוף דבר קבלתן של גאונים ז"ל תכריע, שקבלתן תורה היא (תוה"ב שם).

תנו רבנן יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין אלונתית בבריתא מותרת. פר״שי ז״ל אלונתית שעשה ישראל מיין שלנו מותרת ואינה נאסרת במגע גוי כיון שכבר נתערב בה היין ואין מראהו ניכר שם והדין אמת שכל תבשיל וכיוצא בו שנתערב בו יין ובטל מראהו אפי׳ לא בטל טעמו אינו נאסר במגע גוי וכן נראה מן התוספתא שאמרו אלונתית של גוי אסורה לפי שתחילתה יין ע״כ. אבל הפירוש אינו עולה יפה דלא משמע הכי לישנא ופי׳ ר״ת עיקר שפי׳ אלונתית בבריתא בעיקר בריתא שעושין אותה בלא יין כשנותנין אותה באוצר כדי שלא יסריחנה היין ואין נותנין בה יין אלא אחר שמושכין אותה מן החבית כדי למשכו בחנות לשתותו מיד והכי מוכח מדאמרינן בפרק קמא דחולין הלוקח יין לתת לתוך האלונתית ולא קתני לעשות ממנו אלונתית אלמא תחלתה בלא יין ומשום הכי קתני הכא שאם ראה לגוי שמשך אלונתית מן החבית שבאוצר ולא נתן בה יין אחר שמשכח משם מותרת דבידוע שלא היה בה יין בעודה בחבית וכן פר״ח ז״ל.

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך. פירשו בו דדוקא כשהוא מזוג כדינו דהיינו על חד תלתא מיא כדאמר רבא גופיה התם דכל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא הא אם מזוג יותר שיש בו מים יותר מן הרביע שכבר יצא מכלל יין לענין קידוש ולענין ברכה דלא שתו ליה אינשי בתורת חמרא לא גזרו עליו לענין יין נסך דלא שייך ביה משום חתנות ובמים הוא חשוב דקיוהא בעלמא הוא. ונראין דבריהן מיהו דוקא ביין שלנו הא ביין שלהם שנפל בו מים הרי הוא באיסורו עד שיבטל בששי׳ וכדתנן יין במים בנותן טעם דהיינו ששים ומסתברא דיין מבושל שלנו דנפל בו יין אסור כיון דיין מבושל חמרא מעליא אשיב לכל דבר וחמרא קרו ליה דמין במינו הוא ונאסר בכל שהוא. והוא הדין דיין המזוג יותר מעל חד תלתא מיא כל היכא דשתו ליה כלל בתורת חמרא מין במינו חשיב בהדי יין בעלמא והוא אוסר או נאסר בכל שהוא.

ולענין שמרים או חרצנין של גוים שנתן לתוכן מים כיון שגופן טמא הרי הן אסורין לעולם כל זמן שיצא בהן מראה יין ואף על גב דטעמיה קיוהא בעלמא אבל בשמרים ופורצנין שלנו אמרינן התם דכל היכא דרמה תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא אבל אתא בציר מארבעה קיוהא בעלמא היא ולא חשיב חמרא לענין קידוש וברכה וכיון שכן הוא הדין שאינו נאסר במגע גוי שאינו חשוב יין ולא שייך ביה חתנות ולא היה בכלל גזירתם שגזרו על מגע גוי ביין שלנו דלאו יין הוא אבל אמרו גדולי רבותי ז״ל דהני מילי בשמרים ופורצנין שהיו רגילין בהן בזמן התלמוד שכבר נעצרו בגת ויצא מהן לחלוחית שבהם אבל שמרים ופורצנין דידן שאינן נעצרין בגת לא אזלינן בהאי שיעורא דדילמא מיא דשדינן בהו כוליה או רוביה אשתאר תמן וחמרא דנפיק משמרים או פורצנין שהיה בהן בעין הוא דהא חזינן דזימנין סגיאין דרמיננו מיא בפורצנין דידן ולא נפיק בשיעורא דיהבינן דרמינן שיתא ולא אתו אלא ארבעה או בציר מהכי הלכך לא אזלינן בהו בהאי שיעורא וצריך אומד יפה וכל שיש בו טעם יין דינו כיין עד שיהא טעמו כטעם יין שיש בו יותר מרביע מים ולמעשה ראוי לחוש לדבריהן וכבר כתיבנא להא בארוכה בפרק המופר פירות בס״ד.

כשם שבארנו ביין של גוים שלא נפקע איסורו אע"פ שהחמיץ או נתבשל כך הדין בנתערב בו דבש ופלפלין ושאר תבלין עד שנשתנה ריחו וטעמו שאין איסורו נפקע בכך וכשם שבארנו בחומץ ויין מבושל שלנו שאינו נאסר במגעם ושדי לנו בחותם אחד כך הדין ביין שלנו שנתערב בו דבש ופלפלין ושאר תבלין הואיל והגוי מכיר שנוי ריחו להדיא שאינו מנסכו ומעתה מגעו מותר אף בשתיה והנחה ברשותו מותר אף בחותם אחד והוא שאמרו אלונתית של גוים אסורה אלונתית כברייתה מותרת ופירוש אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון והרי נשתנה טעמו וריחו מצד האפרסמון ואלונתית זו עשויה לרפואה ושותין אותה להקר ואלונתית כבריתה פי' גדולי הרבנים אלונתית שלנו שנגע בה הגוי ועל הדרך שפירשנו וכן עיקר וכן הדין באינומלין והוא יין ודבש ופלפלין אע"פ שאינו עשוי לרפואה אלא לתענוג ולערבות שתיה ואע"פ שלא הוזכר באינומלין כאן שלא יהיה בו משום יין נסך כבר התבאר בתלמוד המערב בסוגיא זו שהקונדיטון אין בו משום יין נסך ונסח דבריהם ר' סימון בשם ר' יושוע בן לוי החד והמר והמתוק אין בהם לא משום גלוי ולא משום יין נסך ר' סימון מפרש החד קונדיטון מר פסנתין מתוק חמרא מבשלא וקונדיטון הוא אינומלין כמו שיתבאר למטה ומי שחלק באינומלין הואיל ואינו עשוי לרפואה כאלונתית אלא לתענוג יקבל תשובתו מתלמוד המערב כמו שהזכרנו ומ"מ מברכין עליו בורא פרי הגפן ואחרוני הרבנים הקשו על פירוש אלונתית שהזכרנו שהרי סתם אלונתית אין בה יין וממה שאמרו בראשון של חולין ו' א' הלוקח יין לתת לתוך האלונתית אלמא שקודם נתינת היין נקראת אלונתית אחר שלא אמר לעשות ממנו אלונתית ולדעתי אינה קושיא שבזו קראה אלונתית על שם סופה ומ"מ הם מפרשים מתוך קושיא זו שאלונתית זו אין נותנין בה יין מעיקר עשייתה כשעושין ממנה הרבה להניחה לאוצר מפני שהיין מבאישה אלא כשמוציאין ממנה מן החבית הגדולה לקטנה כדי למכרה לחנות נותנין בזו שמוכרין יד על יד מעט יין ישן כדי ליתן טעם לשותים ואמר אלונתית כבריתה כלומר כשיוצאה מן החבית הגדולה אף שלהם מותרת הואיל ואין בה יין ועל זאת הנמכרת על יד על יד אמרו שהיא אסורה ומביאין ראיה לפירושם ממה שאמרו בתוספתא אלונתית של גוי אסורה מפני שתחלתה יין כברייתה מותרת כלומר שאין בה יין ואין נראה לי כן שאם כן מה בא ללמדנו ועוד שהרי אמרו בהדיא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון אלמא עיקר עשייתה כך הוא וכן שנשנית כאן דומיא דיין מבושל ללמד דינה בשל גוי ובשל לנו במגעו שאינו אוסר ובהנחה ברשותו שדיו בחותם אחד מעתה אינך צריך להודיעך שאם נתערב יין שלנו בתבשיל עד שנתן בו היין טעם הרבה וכן שהיה טעמו משביח שאין אותו תבשיל נאסר במגע גוי אפילו נגע בו קודם שהרתיח שהרי אין נסוך בכיוצא בזה:

קונדיטון שלנו הנקרא פימינ"ט בלע"ז הוא הוא אינומלין שהזכרנו וכמו שאמרו במדרש עשרת הדברים למה נמשלה תורה לקונדיטון מה קונדיטון יש בו יין ודבש ופלפלין אף דברי תורה כן אלא שיש מחלקת בין חכמי האחרונים בשיעור זה י"א שלא הופקע מאיסור מגע ומהצרכת שני חותמות עד שיהא שליש דבש ושליש תבלין והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמר שם בר יוכנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל לרבנין ואסרון והקשו ולא כן אמר ר' יצחק המר והחד והמתוק אין בהם משום גלוי ותירץ ההוא כההוא דשחיק חדא לתלתא ומ"מ באחד מהם נפקע מתורת יין או משליש דבש או משליש פלפלין שהרי פירושו החד יין ופלפלין ויש חולקים בשליש דבש ולא יראה לי כן שהרי ראוי לקרותו מתוק בשליש דבש כמו שראוי להקרא חד בשביל שליש פלפלין אע"פ שבכאן פירשו המתוק בענין אחר אינו אלא מפני שאין אדם רגיל לערב בו דבש לבד ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאע"פ שאין בו שליש הופקע מתורת יין כל זמן שנכר ריחו וטעמו להדיא שהרי נשתנה ריחו וטעמו ולא עוד אלא שאבד שמו ונתחדש לו שם אחר וכן נראה לי ולא עוד אלא שלדעתי לא נאמר בתלמוד המערב כן אלא לענין גלוי ועל חד תלת דקאמר ענינו שיהו רוב התבלין פלפלין שמרוב חדותן הנחש נזהר הרבה מהם אבל לענין יין נסך כל שנשתנה טעמו וריחו דיו וכן הדברים נראין וכן אנו נוהגין ולענין שבת עושין אינומלין אחר שאינו לרפואה אלא לשתיה ומשום עירוב דבש וסמנים ליכא שאין זה אלא כנותן תבלין ודבש לקדרה או לקערה וכן תערובת מים ושמן ומלח לטבל את פתו מותר אבל אלונתית הואיל ואינה אלא לרפואה אין עושין אותה בשבת ויש חולקים לענין יין נסך לומר שיש בו משום יין נסך וממה שלא הוזכר בסוגיא זו לאיסור יין נסך אלא שבתלמוד המערב כתבוה כמו שביארנו ומ"מ ראוי שלא להקל בכך שלא להרחיב את הפתח לבעלי פרצות:

גדולי המחברים כתבו בשם גאוני המערב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך על המזבח מותר לשתותו עם הגוי ודבר זה קולא יתרה וענין שאלמלא לא כתבוה אי אפשר לאמרה ותמה על עצמך הרי יין מזוג אינו ראוי לנסך על גבי מזבח ויש בו משום יין נסך כמו שיתבאר למטה וכן המתוק והמעושן והמגולה פסולין למזבח אפילו הביא ויש בהם משום יין נסך ועוד שמא הם מנסכין אף במה שאין אנו מנסכין על גבי המזבח שהרי כיוצא בה בדוקין שבעין פסולין לנו וכשרין להם ועוד שהרי לא נשתנה ריחו ולא טעמו ועדין שמו עליו וכל שכיוצא בזה נכלל במה שאסרו משום בנותיהם ועוד אני אומר לאסור דבר זו והוא שכבר ידעת שכל שראינוהו שנסך אף מים ושכר נאסרו אבל מ"מ אין דרכם לנסך אלא ביין ומתוך שחבת נסוך תקפה עליהם ביין חשבו מגעו לנסוך אבל מים ושכר מתוך שאין חבתם עליהם לכך אין מגעם נחשב להם לנסוך ומעתה אומר אני כל שחבת נסוך נשארה בו מגעו כנסוך והרי יין זה מתוך שלא נשתנה לא טעמו ולא ריחו ולא צבעו לא זזה חבתו וכל שכן במה שלא נכר בו כלל וזה ממה שצריך להזהר בו:

יין של גוי שנמזג אין מזיגתו מפקיעתו מתורת יין אף לאיסור הנאה על הדרך שבארנו באלו שהזכרנו ואפילו נמזג כל כך שאין שם יין עליו כלל ואינו ראוי לשתיה מתורת יין הואיל ומ"מ הוא נותן טעם במים וגדולי המפרשים מתירין אותו בהנאה כל זמן שאינו ראוי לשתיה מיהא על ידי הדחק אע"פ שנתן טעם ויש מתירין בהנאה כל זמן שנמזג ביותר מכדי מזיגה הראויה שהיא על חד תלתא מיא הא בשתיה כל זמן שנתן טעם אסור שכך דינו של יין נסך מין בשאינו מינו בנותן טעם ואם לא נתברר הולכין בששים כשאר האיסורין וחכמי התוספות כתבו שכל שנמזג בששה חלקי מים שהוא כפל מזיגה הראויה מותר בשתיה שאין כאן אלא טעם לפגם וכבר ידעת שכל שהוא בנותן טעם אם נותן טעם לפגם מותר וראייתם מפרק השוכר משמועת שתי כוסות אחת של תרומה ואחת של חולין שמזגן ועירבן זה בזה שרואין יין של חולין כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ופירשו היינו בכוסות שוין בשיעורן שנמזגו כתקנם ונמצא יין של תרומה בטל בששה חלקים מים והורו מכאן שיין נסך שנתערב במים אם יש במים ששה חלקים מותר בשתיה אע"פ שיש כאן טעם יין שאין כאן אלא טעם לפגם ודבר זה קולא יתרה ולא מצאו אנשי חכמי ארצות הללו ידיהם ורגליהם להודות להם כן והרי כמה יינות אנו שותים להדיא בששה חלקי מים ויותר והוא משביחן וכן נראה לי שלשון בטול אינו נאמר אלא על שנתבטל בשיעור הראוי לבטול אם בששים אם במאה אם במאתים כל אחד כשיעורו ולדבריהם לא היה להם להזכיר בטול אלא נותן טעם לפגם ושמועת הכוסות פרשוה רבים בשאין שוים ושאין בתרומה אלא אחד מעשרים בשל חולין אלא שיש בכוס חולין תשע עשרה רביעיות יין ומזוגים בחמשים ושבעה של מים ובכוס של תרומה רביעית לוג אחד ומזוג בשלשה או פחות משיעור זה על מדה זו ונמצא יין של תרומה בטלי בששים חלקים מים שכך הדבר מצוי להתערב מעט של תרומה בהרבה של חולין ואע"פ... לערב תרומה בחולין אלא פירושו שנמזגו ונתערבו ולא נאמר בתרומה שאינה עולה בפחות ממאה אלא במינה הא בשאין מינה בטלה בששים כשאר אסורין וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה מין בשאינו מינו והתרא כגון קדרה שבשל בה תרומה בנותן טעם:

יין מזוג שלנו שנגע בו גוי אף הוא נעשה יין נסך אע"פ שנתחדש טעמו שאין כאן חדוש טעם אלא הפגת טעם ואין דינו כשאר היינות הנזכרים למעלה ומ"מ לא כל המזיגות שוות בכך ואף המפרשים... מדת כלם בזו מחלקותם תלויה במה שנחלקו למעלה בהתר הנאת יין מזוג שלהם שכל שהם מתירין בהנאה כל אחד כסברתו דנין בזה שאינו נאסר במגע גוי ונמצא שמקצתם אוסרין במגע כל שנתן היין טעם וקצתם כל זמן שראוי לשתיה לרוב בני אדם ע"י הדחק וקצתם מקילין בכל שנמזג ביותר מכדי מזיגתו והוא יתר משלשה חלקים מים וכמו שאמרו בב"ב פרק פירות במתמד על השמרים והוא שנתן מים לתוכם ובלבלם ואח"כ סננם שאם הטיל שלשה של מים ולא יצאו ארבעה אינו יין אלא קיוהא בעלמא ואין מברכין עליו אלא שהכל ואע"פ שיש שם טעם יין כמו שאמרו שם בהדיא שמרים ויש בהם טעם יין וכן שיש שם מראה יין כמו שיראה בראשון של חולין ויש חולקין לומר שלא אמרו כן אלא במתמד אבל בזה שגופו יין כל שיש טעם יין ומראה יין מברכין בורא פרי הגפן ונעשה יין נסך ואע"פ שבשבת פרק המצניע יראה שאף ביין כן לענין זה אינו כן כמו שיתבאר שם:

אע"פ שלא הוזכרו התמדים בכאן ראוי לגלגלם ולכללם בדין יין מזוג ולפי מה שהתבאר בב"ב ובחולין תמדים שהיו עושין בימיהם והוא נתינת מים בשמרי היין אם נתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור אלא שהוא מזוג על מתכנתו ויש בהם משום יין נסך ומברכין עליהם בורא פרי הגפן פחות מיכן אין דינו כיין לא ליין נסך ולא לפרי הגפן וגדולי המפרשים חולקים ביין נסך ממה שאמרו בב"ב בשמרים של הקדש שהשלישית אסור בהם אע"פ שלא יצאו אלא כמה שהכניס ואין נראה כן שלא נאמר שם אלא בשמרים של הקדש עצמן שלא לבטלן במים שתמדוהו ומשם ראיה לשמרים של יין נסך שאם תמדו לשם שהדין כן לאיסור שתיה אבל שמרי יין כשר שתמדו לשם כל שלא יצאו ארבעה משלש אין חוששין להם שאינו אלא קיוהא בעלמא כמו שבארנו:

תמדים שלנו העשויות בזגים וחרצנים יש מי שאומר שדינם כשמרים וכל שלא יצא מתלתא ארבעה אין מגע גוי אוסר בהן וראיה לדבריהם בשלישי של פסחים מ"ב ב' שהקשו מי אמר ר' יהודה תמד אינו חייב במעשר והא תנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ר' יהודה מחייב ותירץ הא בדחמרא ר"ל בשמרים הא בדפורצנים ופי' שם גדולי הרבנים דבשמרים מחייב ובפורצני פטור אלמא כל שפטור בשמרים כל שכן בחרצנים וכן כתבוה מגדולי זקנינו שבנרבונה ומ"מ י"א דוקא בשנעצרו בגלגל ובקורה שכבר יצא כל הלחלוחית בעצירת הגלגל אבל נדרכו ברגל יש בהם משום יין נסך לעולם כל זמן שיש שם טעם יין ואפילו הוציא פחות מכדי מדת הנתינה מפני שיש לחוש שזה שלא יצאו ארבעה משלש הוא שהפורצנים עצמן בולעין מן המים ויש ביוצא יין ביתר משליש והראיה שהרי כמה גרגירי ענבים נמצאים שם שלמים שלא נסחטו כלל וקצתם שלא יצא מהם אלא קצת יינם ורוב פעמים אין יוצאין אף בכדי מדת הנתינה ואין זה אלא שהחרצנים אחר שאין מוציאין את המים בטעינת קורה בולעים מהם והיין שבגרעינים יוצא על ידן ואין לנו אומד בהם ולא עוד אלא שמגדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם בענין הא בדחמרא הא בדפורצני שהפורצנים מעלו טפי:

יש אומרים באלו שדורכים פעם שניה אחר שיצא היין שדריכה זו עושהו כנדרך בגת להתיר מגע גוי בתמדים הבאים אח"כ כל זמן שלא יצאו ארבעה משלש ויראה לי שדברים אלו אינם אלא בגת שהיין כולו נמשך ויוצא אבל הכלים הגדולים שלנו הרי נשאר מן היין הרבה בתוכן ויוצא עם התמדים ואם יש נקב בשולי הכלי ומוציאין היין כלו אפשר להקל אלא שאין לסמוך בה ומתוך כף ראוי להזהר שלא להניח את הגוי לתמד בגיגיות שלנו אא"כ ישראל מוציאם:

היין בין חי בין מזוג יש בו משום גלוי כיין עצמו או כמים עצמן ואין במזיגה זו חלוק לשיעורין אלא בין נמזג מעט בין נמזג הרבה אבל יין מבושל אין בו משום גלוי:

כל משקה שיש בו משום גלוי אף ביום אסור ואפילו היה אדם ישן בצדן שאין אימת ישן עליהם ובתלמוד המערב התירו כל גלוי ביוצא ונכנס:

כל מי שידע בו שאינו זהיר בגלוי ראוי להזהר שלא לשתות ממשקין שלו שכל ספק שבגלוי אסור ומ"מ מן הסתם מחזיקין הכל בנזהרין בכך אפילו גוים ואפילו נשים ואע"פ שהוזכר בגמרא על קצת חכמים שלא היו שותים מהם דרך שמירה יתרה נאמרה ולא דרך אזהרת איסור שלא אמרו יש בהם משום גלוי אלא רב לא הוה שתי וכו' וזהו שלא הביאוה גדולי המחברים:

יין חזק ביותר עד שמבקע את הנאד שהוא בתוכו והוא שנתמלא הנאד ממנו תכף שיצא מן הענבים וכן היין שנתערב בו תבלין עד שנשתנה טעמו והוא הנקרא כאן מתוק וכן כל שנשתנה טעמו מחמת מרירות גדול כל אלו אין בהם משום גלוי ויש אומרים בכלם שאם יינות העיר בדרך זה יש לחוש להם וממה שאמרו בגמרא על חמרא חליא דאתי מעסיא ר"ל יין מתוק הבא מעסיא שאמרו עליו אין בו משום גלוי ואמר רבא ובמקומו יש בו משום גלוי כלומר שהנחשים רגילים בו ומ"מ נראה לי שלא נאמר כן אלא במתוק מאליו שרוב השנים כך הם והורגלו בו אבל כל שנשתנה מחמת מעשה שעושין בו בני אדם כגון חמר פלפלין וכיוצא בו אין בו משום גלוי:

אימת ישראל עליהן לא אמרינן ירושמי ר' זעירא הוה יתיב אכיל ברמשא אטעי בוצינא יהב ידי' על תימנתא אדלקין בוצינא אשכחין להון שפיפנא שהוא דומה לשערה כריך על תימנתא אמר לי' רשיעא לא הוינא זהיר לך:

ואילנתית כברייתא מותרת פי' המורה שלא הי' תחלה יין ביד גוי אלא לקחה עשוי' מיד ישראל מותרת בהנאה דתו לא מנסך לה ונ"ל שגם בשתייה מותרת אי קים לן דהיא היא שקנה מישראל ואי לא קים לן בגוה דחיישי' דילמא אחריתי הוא אסורה אפילו בהנאה דשמא עיין דגוים היא זו. ולפי פתרון המורה יש לדקדק דוקא אילנתית שקנה הגוי מישראל מותרת דלא חזיא לנסוכי אבל יינומילין שקנה הגוי מישראל אסורה משום דחזיא לנסוכי שמפני הדבש שעירב בו לא בטל מתורת יין ולאפוקי מישראל שאומר שכיון שאין ראוי לנסכו ע"ג המזבח אינו ראוי לנסכו לפני ע"ז ואין בו משום יי"נ תדע דלא אמרי' הכי דהא יין מזוג פסקי' הילכתא לקמן דיש בו משום יין נסך והא אינו ראוי לנסכו ע"ג המזבח ואפ"ה תערובת המים לא ביטלתו מדין יי"נ הכא נמי תערובת הדבש לא ביטלתו מדין יי"פ ואע"פ שאינו ראוי לנסכו ע"ג המזבח:

על לגבי רשמעון בן ירוד הוא אחיו של ר' יהושע בן זירוד המוזכר בפ' הכל שוחטין ואע"פ שאותו היה בדורו של ר' יחנן שיהי' זה בדורו של ר"ל:

וסליק [חמרא] עלוי פרוונקא השליח יקרא פקונקא כדאמרי' קיינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא וכדאמרן בהלכתין דלעיל פרוונקא דאישתא צמירתא והא בפ' תולין את המשמרת משמע שהיא כיסוי הכלי של יין ונ"ל שזה כמתפרש כסוי בב' גרסי' ולא בפ' ומצאתי בערוך המטפחות והחריטים תרגומיני' ברונקי' ומחביא א"כ ברונקא היא בב' היא מטפחת שמכסין בה את כלי היין:

גמרא אמתיה דר"ח כו' אתת לקמיה דר"ח. כצ"ל:

רש"י ד"ה בפרוונקא. קשרו על פיו. כצ"ל:

ת"ר יין מבושל וכו' צ"ע פשיטא כיון דנתבשל פקע לי' איסורא והכא לא שייך למימר דאתא לדיוקא הא יין מבושל שלנו שביד דהא לא מפרש שתחלתו יין למידק מיני' הא שלא הי' תחלתו יין מותר ועמ"ש הרא"ש למידק הכי אאלונתת:

אנומלין יין דבש ופלפלין ומבואר בפוסקים עפ"י הירושלמי דמותר והנה יין ווארמי"ט כ' חו"י דאסור במגע גוי דבעי' נשתנה טעמו לטעם אחר שלא יורגש שהוא יין וכמו שכר שעורי' שלנו שיש בו שעורים כדי אכילת פרס ומחייב עליו כרת בפסח ואין שום אדם מרגיש בו טעם שעורים כי נהפך לטעם אחר לגמרי וביין כהאי גוני אין בו משום מגע גוי אבל כל שטעם יין נרגש אלא נשתנה ונעשה מר או מתוק לא מקרי נשתנה ונכון הוא אך מ"ש הגאון צמח צדק דבעי' נשתנה שמו ולא יקרא עוד עליו שם ווארמי"ט וויי"ן וליתא דאע"ג דנדפס אנומלין הגירסא בכל מקום יינומלין ופי' בערוך ערך יינמלי שהוא יין מלי פי' תערובו' דבש ע"ש הרי נקרא שמו יין אפ"ה כיון שנשתנה טעמו מותר:

משום גילוי כל סכנתא הוא איסור דאורייתא מקרא ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כמ"ש רמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש ומוטל על החכמים להשגיח על זה מקרא והיו עליך דמים עיי' מס' מ"ק ה' ע"א, ובפ"ק דחולין חמירא סכנתא מאיסורא היינו שלא להקל מספק אי ס"ס דבאיסורא הקב"ה ויתר שאפי' אירע שנזדמן לו דבר איסור מ"מ רחמנא שרי' בס"ס ושוב אין אחריותו עלינו משא"כ בסכנתא א"א להשיב נפש, ונראה ה"ה ביטול ברוב ביבש אפי' א' באלף לא בטיל מטעם הנ"ל אבל בלח כיון שנתבטל בס' הרי כלה והלך לו ולא נשאר כלום וזה כדעת נקה"כ רס"י קי"ו ע"ש ומ"מ היינו בדבר המתערב יפה כגון מרק דגים עם מרק בשר אבל טפה של ארס לא יועיל ס' כי אינו מתערב יפה ובפ"ק דמכות אמרי' חבי' מים שנפל לים הגדול חיישי' שנפלו ג' לוגי' במקום א' והקשה בתשו' חו"י א"כ טפה איסור שנפל לתוך הקדרה איך משערי' בס' ולא ראה דברי הריטב"א שם במכות דוקא בים המלח שאין מים מתוקים מתערבי' שם ע"ש ועט"ז א"ח סס"י תצ"ח ע"ש: