עבודה זרה ל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

מכאן מיום השלישי ואילך, אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך, כיון שמקולקל הוא לגמרי.

ונהרדעי, חכמי נהרדעא אמרי אומרים: אפילו לבתר תלתא יומי לאחר שלשה ימים, חיישינן יש לחשוש בו משום גילוי. מאי טעמא? - זימנין מיקרי שתי, פעמים שבכל זאת, הנחש שותה ממנו.

תנו רבנן: יין תוסס יין חדש ביותר שנדרך עכשיו מן הענבים, ועדיין לא הגיע לכלל יין, נקרא הוא 'יין תוסס'. ואין בו משום איסור גילוי.

וכמה זמן אורכת תסיסתו, עד שנהיה ליין? - שלשה ימים!

וכן השחלים [מין צמח שחוק וטחון, ומערבין אותו במים או יין], אין בהם משום איסור גילוי. ואמנם, בני גולה ^[324] - נהגו בהן איסור.

ולא אמרן, לא אמרו דבר זה שנהגו בהם איסור, אלא דלית בהו חלא, כאשר בשחליים אלו, אין חומץ אלא מים או יין.

אבל, אם אית בהו חלא, יש בהם חומץ, מיגרי בהו. החומץ 'מתגרה' ומרתיע את חיכם של הנחשים, ומרחיקם מן המשקה.

ומשום כך, אין בו איסור גילוי. ^[325]

וכן כותח הבבלי מאכל חריף כחומץ, אין בו משום איסור גילוי. ובני גולה - נהגו בו איסור.

אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי, אם יש בו בכותח הבבלי נקירות בצורת נשיכת נחש, חיישינן. יש לחשוש שאכל ממנו הנחש. ^[326]

אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל: מי טיף טיף, טיפות שטפטפו אל תוך כלי שתחת החבית ^[327] - אין בו משום איסור גילוי [והטעם מתפרש להלן].

אמר רב אשי: והוא ההיתר לשתות מטפטוף זה, הוא כאשר דעביד טיף להדי טיף טיף הטיפות מטפטפות בתדירות, והנחש שומע את הטפטוף הרצוף - ובורח! ^[328]

אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה כאשר תולשין את התאנה מן העץ, נעשה לה מעין פה קטן במקום העוקץ, ^[329] אין בו משום איסור גילוי. ואין חוששין שמא ניקר בו נחש. ^[330]

כמאן, כדעת מי נאמר היתר זה? כי האי תנא, כתנא זה המובא בברייתא: דתניא, רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש אולי יש בהם ניקור של נחש ואינו מבחין בכך בחשיכה.

והטעם הוא משום שנאמר [תהלים קטז ו] "שומר פתאים ה'"! ^[331]

אמר רב ספרא משום רבי יהושע דרומא מן הדרום: שלשה מיני ארס מצויים הן בנחשים:

א. של בחור נחש צעיר, הארס שלו הוא חזק וכבד, ושוקע בתוך המשקה אל קרקעית הכלי.

ב. של נחש בינוני שאינו צעיר ואינו זקן, וארס זה מפעפע אינו שוקע ואינו צף, אלא נתון באמצע הכלי.

ג. ושל נחש זקן, שהארס שלו צף למעלה.

שואלת הגמרא: למימרא, כי כל דכמה דקשיש הנחש - כחוש חיליה, כוחו כחוש וחלש, וקשה -

והתניא, שלשה, שכל זמן שמזקינין - גבורה מתוספת בהן.

ואלו הן: דג, נחש, וחזיר. ואם כן רואים אנו כי כוחו מתגבר?!

מתרצת הגמרא: כח אוסופי הוא דקא מוסיף, אכן כאשר מזקין מוסיף הוא כח. אולם זיהריה, הארס שלו - קליש. נעשה קלוש ודליל. ומחמת כן, צף למעלה.

שנינו בברייתא לעיל: ארס של בחור נחש צעיר, שוקע.

ודנה הגמרא: למאי הלכתא, לצורך איזו הלכה, נאמר דבר זה?

דתניא: חבית שנתגלה פיתחה, אף על פי ששתו ממנה תשעה אנשים ולא מתו, לא ישתה ממנה עשירי. משום שהארס שוקע למטה. ואם ישתה העשירי מן המים שבהם הארס, ימות!

ולענין הלכה זו נאמר שארס של נחש בחור, שוקע. ללמדנו, שאסור לשתות מתחתיתה של חבית שנתגלתה.

ואכן, מעשה היה ששתו ממנו מן החבית, תשעה אנשים ולא מתו, ושתה עשירי - ומת!

ועל מעשה זה אמר רבי ירמיה: הדבר שגרם את מיתתו, זהו ארס השוקע לתחתית החבית. ולכן האחרון ששתה את תחתית החבית מת.

וכן הדין באבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו, לא יאכל ממנה עשירי. משום שכאשר פותחים אבטיח, כל אותו מקום שפתחו, נשאר מגולה. וכיון שתוכו רך, שוקע הארס בתוכו. ^[332]

וכן מעשה היה בדבר זה, ואכלו ממנה תשעה, ולא מתו. ואכל עשירי - ומת!

אמר רבי: הדבר שגרם את מיתתו, זהו הארס השוקע לתוך בשר הפרי.

תנו רבנן: מים שנתגלו, הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים. לפי שיש לחשוש שמא יעבור שם אדם יחף, ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו, ואם יכנס מעט מן הארס וינקוב בבשרו, אין לכך רפואה! ולא ירביץ בהן את הבית. לא ישפכם על רצפת הבית, כדי להשכיב את העפר והאבק על הריצפה על מנת שלא יעלה באויר, לפי שיש לחשוש שמא יהלך אחד מבני הבית על העפר שנרבץ במים, ויכנס בו הארס!

ולא יגבל בהן את הטיט, שהרי פעולת גיבול הטיט, נעשית בידיו. ועלול הארס להיכנס בהם.

ולא ישקה מהן, לא את בהמתו שעלול הוא להרגה על ידי הארס שיתכן ונמצא במים, ולא את בהמת חבירו. שאם יהרגנה, נמצא מפסיד את חבירו. ^[333]

ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו, שמא יחדור בהם הארס.

אחרים אומרים: אם רוחץ הוא מקום בגופו שיש בו סירטא, סדק בבשרו, אסור לרחוץ במים אלו. כיון שנכנס הארס וחודר דרך הסדק, אל תוך הבשר.

אך אם אין סירטא באותו מקום שרוחץ בו, מותר. כיון שמסתמא הארס יפול, ולא יחדור לבשר.

שואלת הגמרא: הרי שיטת אחרים - היינו, היא כדברי תנא קמא, שהרי תנא קמא אסר לרחוץ בהם פניו, ידיו, ורגליו.

והרי פניו ידיו ורגליו, מקומות שיש בהם סדקים הם [כמו הסדקים שבכף היד, וכן האזנים והשפתיים מקומות פתוחים הם], ומשמע לכאורה בדברי תנא קמא, כי שאר מקומות שבגוף, מותר לרוחצם במים אלו. ואם כן, מה ההבדל בין דברי תנא קמא לדברי אחרים?

מתרצת הגמרא: איכא בינייהו ההבדל ביניהם, הוא בדינם של גב היד, וגב הרגל, ורומני דאפי [הלחיים].

שבכל מקומות אלו, אין סדקים. ולדעת תנא קמא, אף הם אסורים ברחיצת מים אלו, כיון שסוף סוף הם בכלל ידים, רגלים, ופנים, ולדעת אחרים מותר, כיון שאין בהם סדקים.

אמר מר [לעיל]: לא ישקה מהן ממים אלו שנתגלו, לא את בהמתו, ולא את בהמת חבירו.

שואלת הגמרא: והתניא, אבל משקהו במים אלו, לבהמת עצמו?!

מתרצת הגמרא: כי תניא הברייתא ההיא, מתייחסת לשונרא לחתול. והחתול אינו ניזוק משתיית ארס הנחש. ^[334] ומשום כך משקה את החתול של עצמו במים אלו. ^[335]

שואלת הגמרא: אי הכי, אם כך, דחבריה נמי, ישקה גם חתול של חבירו במים אלו. ומדוע נאמר כי משקה רק לבהמת עצמו?

ומתרצת הגמרא: אסור להשקות לחתול דחבריה, משום שכחיש. שתיית הארס מכחישה את בשרו.

וקשה: אם כך, דידיה נמי כחיש. החתול שלו גם מוכחש על ידי שתית הארס?

ומתרצת הגמרא: אחר ששותה את הארס ומכחיש, הדר בריא, חוזר הוא ומבריא. ואם כן, אין לאסור השקאת חתול במים שנתגלו.

אולם אם כן, דחבריה נמי, ישקה אף את החתול של חברו, כיון שאף הוא הדר בריא, חוזר ומבריא?

ומיישבת הגמרא: זימנין דבעי לזבונא, פעמים שירצה חברו למכור את חתולו, והחתול עדיין לא הבריא, ומפסיד ליה מיניה. צריך הוא למוכרו במחיר זול יותר מחמת כחישותו.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום בשם רבי יהודה בן בתירא: שלשה מיני יינות אסורים הן:

א. יין נסך שניסכוהו ממש לעבודת כוכבים, אסור בהנאה, ומטמא היין הזה טומאה חמורה, באהל ובמשא כמת, וטומאה זו היא בשיעור של כזית. ^[336]

הערות

^[324] 'בני גולה' כינוי הוא לרבי חייא ובניו, שעלו מבבל לארץ ישראל.

^[325] כך פירש רש"י. אולם מדברי התוספות בשבת קי א, סוף ד"ה וליתי, משמע להיפך, שהחומץ מגרה את הנחשים ומושכם לשתות מן המשקה. ולפי זה, יש לפרש את דברי הגמרא "ולא אמרן", על שיטת הגמרא שהשחליים, אין בהם משום גילוי. אך כאשר נתונים הם בחומץ, יש בהם משום גילוי.

^[326] הפרי חדש סימן קט"ז הביא מכאן ראיה, שבכל המשקים אפילו אלו שאין לחשוש בהם משום גילוי, אם בכל אופן רואים ששתה מהם נחש - חוששין.

^[327] לשון רש"י: טיף טיף - כלי שתחת חבית שמקבל יין הנוטף. ומשמע, שכך הוא שם הכלי, הנקרא כך משום הטפטוף הבא אליו.

^[328] כך פירש רש"י. וברמב"ם פרק י"א מהלכות רוצח הלכה ח', פירש שהטעם הוא מפני שזוחלי עפר מתיראין מבעבוע המשקה. ומשמע שאף קול הבעבוע הנוצר על ידי כך, מונעם מלשתות. וכן הוסיף שם הרמב"ם "שמתיראין מן ההבל". והיינו כדברי הירושלמי תרומות פ"ח ה"ה, שאף משקה חם המעלה הבל - מותר. לפי שהנחש בורח ממנו.

^[329] כך פירש רש"י. וראשונים אחרים פירשו [עיין ריא"ז] שאין זה דוקא מן העוקץ. אלא כאשר מבשילה התאנה, נפתח בה פתח שממנו זבה הלחלוחית. ודבר זה, הוא אף בהיות התאנה עדיין על העץ.

^[330] כך פירש רש"י. ובחולין ט א מבואר, שאם ראה צפור מנקר בתאנה, חוששין שמא במקום הנקב, ניקר הנחש - ותאנה זו אסורה. וכתבו התוס', שהטעם שאוסרים שם, הוא משום כיון שישנה 'ריעותא' של ניקור, יש לחשוש לכל ניקורים, וניקור נחש בכללן.

^[331] הקובץ שיעורים [כתובות אות קל"ו] העיר, מדוע לא נאמר כן בכל ספק סכנה, ולא ידחה פיקוח נפש את השבת, משום שנאמר "שומר פתאים ה"'? וביאר, דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ. וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו. ואז, נשמר הוא מן השמים. אבל כאשר בידו להזהר, אינו בכלל פתאים. ואם לא ישמור את עצמו, הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משומר מן השמים.

^[332] הוסיף המאירי, שכן הוא הדין בכל פירות לחין.

^[333] ביאר החשק שלמה, שהטעם הוא משום שעובר על בל תשחית לפי שיכולה הבהמה למות על ידי כך. ובפרט בבהמת חברו, מזיקו על ידי כך. ולכאורה יש להקשות, שהרי לקמן [עמוד ב'] שואלת הגמרא מן הברייתא שנאמר בה 'אבל משקהו לבהמת עצמו'. והיינו משום שיש בזה בל תשחית. ולכאורה אפשר להעמיד שמדובר בבהמה העומדת לשחיטה, ובאופן זה אין בל תשחית, שהרי מותרת לאכילה. וכמו ששנינו בחולין נח א שבהמה ששתתה ממים מגולין, מותרת?! ויישב החשק שלמה, שמכל מקום יש לחשוש שמא הארס חזק וישפיע עליה מיד עד כדי שלא תוכל לעמוד ולילך. ובכך תיאסר לשחיטה. ולכן אסרו לעשות לכתחילה כל דבר שיכול לסכנה על ידי שתית מים אלו. [ובענין זה, ראה עוד בב"ח יו"ד סימן קט"ז שדן לאסור דבר זה אף משום צער בעלי חיים].

^[334] וכן מבואר בפסחים קיב ב, שהחתול אוכל את הנחש!

^[335] כך פירש רש"י. אולם הר"ן ביאר, שהחשש הוא שמא יאכל חבירו את הבהמה. ואילו בחתול, חשש זה אינו קיים. וכן הוא הדין בכל בהמה טמאה.

^[336] ודין זה נלמד מהיקש עבודה זרה למת - רש"י.

מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ונהרדעי אמרי [וחכמי נהרדעא היו אומרים]: אפילו לבתר תלתא יומי חיישינן [לאחר שלושה ימים חוששים אנו] משום גילוי, מאי טעמא [מה הטעם]? זימנין מיקרי שתי [פעמים מזדמן שהנחש שותה ממנו בכל זאת].

תנו רבנן [שנו חכמים]: יין תוסס כלומר, מיץ הענבים קודם שהפך ליין — אין בו משום גילוי, וכמה זמן תסיסתו? שלשה ימים. השחלים מעין גרגירים ששוחקים אותם ועושים מהם משקה או תבשיל — אין בהם משום גילוי, ובני גולה נהגו בהן איסור. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בזמן דלית בהו חלא [שאין בהם חומץ], אבל אית בהו חלא [אם יש בהם חומץ] — מיגרי בהו [מתגרה בהם] ואינם שותים ממנו.

כותח הבבלי מאכל חריף שהיו נוהגים לעשותו בבבל אין בו משום גילוי, ובני גולה (בבל) נהגו בו איסור. אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי [אם יש בו נקירות] — חיישינן [חוששים אנו] שמא היה זה ניקור נחש. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: מי טיף טיף [נוזל המטפטף לתוך כלי] אין בו משום גילוי. אמר רב אשי: והוא בזמן דעביד טיף להדי טיף טיף [שנעשה הטפטוף בתדירות, טיפה אחר טיפה] שאז אין הנחש שותה מזה.

אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה כלומר, כעין פתח קטן שיש בתאנה, אין בו משום גילוי. ושואלים: כמאן [כדעת מי] אמר זאת? כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שמא יש בהן ניקור של נחש וכיוצא בזה, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו).

אמר רב ספרא משום (בשם) ר' יהושע דרומא [הדרומי]: שלשה מיני ארס הן של נחשים: של בחור כלומר של נחש צעיר, הוא מרוכז ביותר, ולכן הוא שוקע בתוך היין, של בינוני מפעפע כלומר, שוקע מעט, ושל זקן צף למעלה. ושואלים: למימרא [האם לומר] דכמה דקשיש כחוש חיליה [שככל שהנחש זקן יותר כוחו חלש]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שלשה, כל זמן שמזקינין גבורה מתוספת בהן, אלו הן: דג, נחש, וחזיר! ומשיבים: כח אוסופי הוא דקא מוסיף [הוספה הוא מוסיף], אבל זיהריה קליש [ארסו נעשה קלוש יותר], פחות מרוכז.

ועל מה ששנו באותה ברייתא: ארס של בחור נחש צעיר שוקע, מסבירים: למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? דתניא [ששנויה ברייתא]: חבית שנתגלה, ויש לחשוש ששתה ממנה נחש והטיל בה ארס, אף על פי ששתו ממנה מאותה חבית תשעה אנשים ולא מתו — לא ישתה ממנה עשירי, שמא שקע ארס לתחתית החבית. ואכן, מעשה היה ששתו ממנו תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. ועל כך אמר ר' ירמיה: זהו היה ארס נחש שוקע.

וכן אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו — לא יאכל ממנה עשירי. מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת, ואמר רבי: זהו ארס שוקע.

ועוד בענין גילוי, תנו רבנן [שנו חכמים]: מים שנתגלו ויש חשש שנחש שתה מהם — הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא ירביץ בהן את הבית כדי שישקע האבק, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן לא את בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים: מקום בגוף שיש סירטא [שריטה, סדק] — אסור, שמא יחדור הארס דרכה, אין סירטא [שריטה] — מותר.

ומקשים: הרי שיטת אחרים היינו [זהו] שיטת תנא קמא [התנא הראשון], שהרי יש סדקים בפניו ידיו ורגליו! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין גב היד וגב הרגל ורומני דאפי [רימוני הפנים] מקום עצמות הלחיים, שאין שם סדק, שלדעת תנא קמא אסור ולדעת אחרים מותר (אם אין שם שריטה).

אמר מר [החכם]: לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אבל משקהו לבהמת עצמו! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי זה ביחס לשונרא [לחתול] שאינו ניזוק מחמת הארס. ומקשים: אי הכי, דחבריה נמי [אם כן, שבחתול מדובר שם, הרי חתול של חבירו גם כן] יוכל להשקות! ומשיבים: דחבריה כחיש [של חבירו הארס גורם לו להכחיש, לרזות]. ושואלים: דידיה נמי כחיש [שלו גם כן מכחיש]! ומשיבים: הדר בריא [הוא חוזר ומבריא]. וחוזרים ושואלים: דחבריה נמי הדר בריא [של חבירו גם כן חוזר ומבריא]! ומשיבים: זימנין דבעי לזבונא [פעמים שהוא רוצה למכור אותו] באותה שעה ונמצא זה מפסיד ליה מיניה [אותו ממנו].

א אמר רב אסי אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יהודה בן בתירא, שלשה מיני יינות הן לענין איסור: יין נסך שניסכו ממנו ממש לעבודה זרה — אסור בהנאה, ומטמא טומאה חמורה בכזית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From this point forward, it is not subject to the halakha of exposure and is not subject to the prohibition of wine used for a libation. And the Sages of Neharde’a say: Even after three days, we are concerned with regard to exposure. What is the reason? It is because at times it occurs that a snake drinks even sour wine.

§ The Gemara discusses the halakha of exposure with regard to various foods and beverages. The Sages taught: Wine that is still fermenting is not subject to the halakha of exposure. And how long is its fermentation process? It is three days. Cress-based dishes are not subject to the halakha of exposure, but the residents of the Diaspora are accustomed to treating them as prohibited if they were left exposed. And we said this only in a case where the dishes do not contain vinegar; but if they do contain vinegar, the vinegar repels the snakes, and in such a situation even the inhabitants of the Diaspora do not treat them as prohibited.

The Gemara continues: Babylonian kutaḥ, a popular dip, is not subject to the halakha of exposure, but the residents of the Diaspora are accustomed to treating it as prohibited. Rav Menashei said: If the kutaḥ has indentations in it, we are concerned that they are from a snake’s fangs, and it is therefore prohibited. Rav Ḥiyya bar Ashi says that Shmuel says: Dripping water is not subject to the halakha of exposure while it is being collected. Rav Ashi said: And that is the halakha only in a case where the dripping occurs one drop immediately after another drop, i.e., continuously, as the snake will not drink from it in that circumstance.

Rav Ḥiyya bar Ashi says that Shmuel says: The mouth of a fig is not subject to the halakha of exposure. In accordance with whose opinion is this stated? It is stated in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: A person may eat grapes and figs at night, and he need not have cause for concern, as it is stated: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:6). This verse teaches that one need not fear that harm might befall him when he engages in commonplace activities.

Rav Safra says in the name of Rabbi Yehoshua Deroma: There are three kinds of snake venom: Venom of a young snake, which sinks to the bottom when it is deposited in liquid; venom of a snake of intermediate age, i.e., a snake that is no longer young, which is suspended in the liquid; and venom of an old snake, which floats at the top. The Gemara asks: Is this to say that as a snake ages, the strength of its venom becomes weaker? But isn’t it taught in a baraita that three creatures become stronger as they age, and they are: A fish, a snake, and a pig? The Gemara answers: It is physically that a snake strengthens, but the potency of its venom diminishes.

The Gemara asks: With regard to what halakha was it stated that the venom of a young snake sinks? The Gemara explains: As it is taught in a baraita: With regard to a barrel that was uncovered, even though nine people drank from it and did not die, the tenth should not drink from it, as the venom may have sunk to the bottom of the barrel. The Gemara relates that there was an incident in which nine people drank from an exposed barrel and did not die, and a tenth subsequently drank from it and died. Rabbi Yirmeya says: This is an example of venom that sinks.

And similarly, with regard to a melon that was exposed, even though nine people ate from it and did not die, the tenth should not eat from it. Again, there was an incident in which nine people ate from a melon and did not die, and the tenth ate from it and died. Rabbi Yehuda HaNasi says: This is an example of venom that sinks.

The Sages taught: With regard to water that was exposed, one may not pour it out in the public thoroughfare, nor settle dust with it by sprinkling it in the house, nor mix clay with it, nor give it to drink to his animal or the animal of another, nor wash his face, hands, or feet with it. Others say: If the part that one is washing is an area of the body that has a crevice in it, it is prohibited to wash it with exposed water, as the venom may seep through the crevice; if the body part does not have a crevice, it is permitted.

The Gemara raises a difficulty: The opinion introduced with the phrase: Others say, is identical to the opinion of the first tanna of the baraita. Both hold that one may not wash his face, hands, and feet with exposed water, as these body parts have crevices in them. The Gemara explains: There is a difference between them with regard to the back of the hand and the back of the foot, and the upper part of the face, i.e., the area of the cheekbones. According to the opinion introduced with the phrase: Others say, it is permitted to wash those parts of the body, as they are free of crevices. According to the first tanna it is prohibited, as they are part of the face, hands, and feet.

The Master said above concerning exposed water: Nor give it to drink to his animal or the animal of another. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: But one may give exposed water to his own animal to drink? The Gemara answers: When that baraita is taught, it is referring to a cat, as cats are less susceptible to snake venom. The Gemara challenges: If that is so, let him also give the water to the cat of another. The Gemara explains: The venom weakens the cat of another. The Gemara challenges: But doesn’t the venom also weaken his own cat? The Gemara explains: It will later recover. The Gemara challenges: The cat of another will also recover later. The Gemara explains: Although both will eventually recover, there are times that the owner wishes to sell the cat and loses potential profit from the cat’s current weakness.

Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: There are three kinds of prohibited wines: It is prohibited to derive benefit from wine used for a libation, and the wine imparts severe ritual impurity when it has the volume of an olive-bulk.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר יין תוסס פי' חדש אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו ג' ימים. שחלים דלית בהו חלא אין בהן משום גילוי ובני גולה נהגו בהן איסור ואי אית בהן חלא מיגרי בהו.

וכן כותח הבבלי אין בו משום גילוי ובני גולה נהגו בו איסור ואי אית ביה ניקורי חיישינן. מטפטף דעביד טיף טיף להדי טיף טיף אין בו משום גילוי.

פי תאנה לחה שיש בה לחלוחית אין בו משום גילוי דתניא ר' אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שנאמר שומר פתאים ה':

אמר רב ספרא ג' מיני ארס הן של נחש בחור שוקע ואם נתגלתה חבית אף על פי ששתו ממנה ט' ולא מתו לא ישתה עשירי מעשה היה ולא מת אלא האחרון וכן באבטיח שנתגלה אכלו ממנה עשרה ולא מת אלא האחרון א"ר ירמיה זהו ארס שוקע של נחש בינוני מפעפע של זקן צף ואע"ג דבכל זמן שמזקינין מוסיפין כח זיהריה מיקלש קליש:

ת"ר מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם לרה"ר ולא ירבץ מהן הבית ולא יגבל בהן טיט ולא ישקה מהן בהמה ולא ירחץ מהן פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש בו סירטא ביניהן גב היד וגב הרגל ורומני דאפא:

א"ר יוחנן משום רבי יהודה בן בתירא שלשה יינות הן יין שראהו כי ניסך ממנו אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית כמת וכעבודת כוכבים.

שלשה יינות הן יין נסך. פי׳ שנתנסך ודאי לעבודה זרה אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה פירוש שמטמא אדם וכלים במשא ואהל בכזית פירוש כעין מת דסבירא ליה כרבי יאודה בן בתירא דתקרובת ע״ז מטמא כמת מן התורה כדלקמן אבל רבנן פליגי עליה שאינו מטמא אלא מדרבנן.

יין שהחמיץ יש בו משום גלוי לפעמים שותה ממנו יין תוסס אין בו משום גלוי וכמה תסיסתו שלשה ימים:

משקין העשויים מן העשבים וכן מיני הכותח אין בהם משום גלוי והרבה נהגו בהם אסור ואם נראו בהם ניקורין יש לחוש:

אף אלו שיש בהם משום גלוי אם היה משקה מיטפטף מהם במהירות גדול עד שהוא עושה טיף טיף כנגד טיף טיף אין בהם משום גלוי שהנחש שומע קול הטפטוף ובורח:

פירות שנמצאו מנוקרין חוששין שמא בעל ארס נקרן ואסור לאכלן כמו שביארנו במסכת חולין פרק ראשון ומ"מ דוקא מנוקרין אבל מה שהוא נקוב מצד טבעו ואין שם נקור מחדש וכן אין הלחה שלהם מגלה מותרין ומפני זה אמרו בכאן פי תאנה אין בו משום גלוי וכן אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש:

משקין שנתגלו ושתו מהם הרבה בני אדם ולא נזוקו לא יהא אדם סומך על זה ששלשה מיני ארס הם של נחש בחור שוקע ושל זקן צף ושל בינוני מפעפע והולך ולפי מעוט שניו הוא שוקע יותר וא"כ פעמים שראשון לוקה פעמים שאחרון לוקה פעמים שאחד מן האמצעיים לוקין מעשה היה ושתו תשעה ולא נזוקו ושתה עשירי ומת:

אבטיח שנתבקע אף הוא יש בו משום גלוי וכן בכל הפירות הלחים:

משקין שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים שמא ידרוס עליהם אחד ורגלו יחפה וכן לא ירבץ בהם את הבית מטעם זה גם כן ולא יגבל בהם את הטיט ואף הבהמות ניזוקות בו ומתוך כך לא ישקה בהם את בהמתו ולא בהמת חברו ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו ואף במקומות שאין שם נקע כגון רמוני הפנים וגב היד וגב הרגל ואין צריך לומר מקומות הנקעים כגון נקבי החוטם והאזן והפה ובין אצבע לאצבע:

זה שאמרו שלא ישקה לא לבהמתו ולא לבהמת חברו בחתול שלו מיהא מותר להשקותם שאין הארס מזיק לו אדרבא אוכל הוא את הנחש כמו שהתבאר בפרק ערבי פסחים ואע"פ שמכחיש בכך חוזר הוא לבריאותו הא לשל חברו לא ישקה שהרי מכחישו ושמא קודם שישוב לבריאותו הוא צריך למכרו ונמצא מפסידו:

כל משקה שנתגלה והצניעוה ונתישן בתקפו או שהחמיץ יתבאר למטה בשמועת שכר שהוא מותר שכל שיש שם ארס הארס מביאו לידי הפסד ואין מניחו להתישן ולא להחמיץ:

בתלמוד המערב אמרו שראוי לחוש למה שהבריות חוששות מעתה אסור ליתן פרוטה של נחשת בתוך הפה וכן אסור להצניע פתו תחת שחיו ותבשיל תחת המטה וכן אסור להצניע הסכין נתחב תוך האתרוג או תוך הצנון ויזהר מכל זיעה שבאדם שם אמרו כל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת הפנים:

הרבה שרצים יש להם ארס ולא הוזכר של נחש יותר מן האחרים אלא שאותו של נחש ממית ושל שאר שרצים מלקה:

וכל משקה האסור משום גלוי אם נכתשו בו דברים אחרים כגון כשות וכיוצא בו אף הם מחלישים כח הארס ומותר אלא שכל שהוא חלוש הטבע או חולני יזהר בו שאף הוא מכבידו:

ואף הרבה דברים מלבד אלו נאמרו בענין גלוי אלא שלא הוזכרו כאן וכבר כתבנום במסכת חולין פרק ראשון:

במקומות שאין הנחשים מצויים נהגו להקל בענינים אלו ואף בתלמוד המערב במסכת תרומות אמרו שאין לאדם לדקדק ביתר מן הראוי אלא יהא בוטח במה שנודע לנו שומר פתאים י"י שם העידו על ר' ינאי שהיה פחדן ביותר והכניס מטתו במקום הבטוח עד מאד ופעם אחת פשט ידו ונזדמן לו נחש אמר ארימון ערסאי מן הכא ושומר פתאים י"י ועוד דרשו שם ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ר' מאיר אומר זה הכלב ר' יושוע אומר זה הנחש רעייתא חלבון חלב אתא חוייא כיוורא אכל מיניה וכלבא חמי ליה אתו בני ביתא בעי למיכל מיניה שרי כלבא מנבח להון ולא אבינון בסופא אכל קומיהון ומית חד בר נש שחיק תום גו ביתא אתא חויא דטורא אכל מיניה חמיתיה חויא דביתא אתון בני ביתא בעין מיכל שרי וויא מכרכר עליהון עפר ולא אבינון קליה גרמיה בגויה לפי דרכך למדת על כל פנים שומר פתאים י"י ומ"מ במקום שההיזק מצוי ראוי להזהר ביותר ושלא לחזר אחר הקולא:

בתלמוד המערב אמרו אין נשאלין על הגלוי כל עיקר אי קטא קטא שיחור אי אובד אובד מרגלין ופי' בו שקטא לשון ריוח ושיחור פירושו מעט כלומר אם הוא מיקל ונזדמן שלא הוזק אינו מרויח אלא מעט ואם אובד כלומר שהוזק אובד מרגלי ר"ל נפשו שהיא לו כמרגלית ולי נראה לקראו בתמיהה וקטא פירושו קטע כלומר מה לו לחזר אחר הקולא לסכן בעצמו וכי אם הפסיד מעט מים קטע שיחור כלומר אבד הנהר ואי אובד אובד מרגלי כלומר והלא אינו אלא הפסד מועט ואין ראוי לסכן עצמו בהצלת מעט ממון ועוד אמרו שם ר' יוחנן כד הוה בר נש שאיל ליה אמר ערבא דנפשך אנא ריש לקיש הוה אמר אי ללודאי זבנת גרמך זבנת בדמים יקרים הכא בדמים קלילין:

ע"ז מטמאה כשרץ וטומאתה מדברי סופרים ולא סוף דבר גוף הע"ז אלא אף התקרובת שלה ומשמשיה מתוך כך אמרו יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה כדין אב הטומאה אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ואדם במשא כנבלה וטומאתו בכזית והוא כשיעור מים הנשפכים מכח הכנסת זית בכלי מלא מים ואי אתה מפרש כזית יבש שהרי רביעית לח הוא שיעור זית יבש אלא בכזית לח חמור הוא מדם המת שאינו מטמא אלא ברביעית:

שחלים אין בהם משום גילוי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בשלהי נדרים הוי מחתן תחלי תמן וטעמינון חיויא אלמא יש לחוש ונראה לי לתרץ דאע"ג דאיקרי וטעמינהו סתמא דמילתא לא חיישי' משום דלא רגילי למיכל מינייהו ודמי לתאנים וענבים שאדם אוכל מהן בלילה ואינו חושש שמא הנחש ניקר בהן ואע"ג דמיקרו ומנקרי כדתנן בתרומות בפ' האשה ניקורי תאנים וענבים כו' אפ"ה מסתמא לא חיישי' שאין רגילין כמו שרגילין על המשקין א"כ י"ל התם בנדרים כגון דההו בהו חלא כדאמרי' הכא ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו פי' לא אמרן דאין בהם משום גילוי אלא כשלא עירב בהן חומץ וכן משחלים לבדן ואין הנחש מתגרה בהן אבל אם עירב בהן חומץ בעבור ריח החומץ מתגרה הנחש בהן ואוכל מהן ואע"ג דאמרן חומץ אין בו משום גילוי הנ"מ בעינייהו אבל ע"י עירוב אינו חזק כל כך ומתגרה בו והמורה פי' להיפך ואינו נ"ל:

פי תאינה אין בו משום גילוי פי' אע"פ שאינו ניכר הניקור שם כמו שניכר כל התאנה לא חיישי' שמא ניקר כר"א דאמר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואע"פ שאינו רואה אם יש בהם ניקור אם לאו דסמכי' אשומר פתאים י"י:

גמרא אפילו לבתר תלתא יומי אין בו משום יין נסך משום גילוי חיישינן כו' כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש:

שם והוא דעביד טיף טיף להדי כו' אמר ר' ירמיה זהו שוקע כצ"ל:

גמרא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו. עיין פרש"י. אבל מדברי התוס' שבת (קי) בסד"ה וליתי נראה להדיא דמפרשי איפכא דמיגרי אותו לשתות וקאי האי לא אמרן ארישא דמילתא והמהרש"א שם לא הרגיש בזה:

שם מי טיף טיף. ברי"ף הגי' מיטפטף:

תד"ה השחליים. ואין לפרש כו' כי ההיא דפ"ב. כצ"ל:

תד"ה ומטמא ט"מ. וי"ל דאצטריך למיסר בפחות מבן ט' כו'. כצ"ל:

(ל רע"ב) אבל אית בהו חלא מיגרי בהו.—לפירש"י ענין זה שאין הנחשים אוכלים מהם. אבל בתוס' רי"ד מהדורא ג' יפרש להיפך, שהנחש מתגרה בהם ומתאוה הרבה לאוכלם. ועי' בהגהות הרש"ש, שכן פירשו גם התוס' שבת קי ע"א ד"ה וליתי, וכן עיקר. וראייה לזה מלעיל יח ב: אלך ואתגרה בשינה, ועוד כעין זה ביומא סט ב, סוכה לח א, נדה יג ב ובכורות ל ע"א.

(ל ע"ב) חבית שנתגלתה אע"פ ששתו ממנה ט' וכו' א"ר ירמיה זה שוקע וכו'.—בתוס' תרומות פ"ז אין דברי ר' ירמיה, ונוספו בתוך הבר' לפרשה, וכדרך התל' במקומות רבים (עי' לדוגמא ב"ב קמא א וברשב"ם שם ד"ה דעסקי). ומקור דברי ר' ירמיה מצאנו בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה [מה ע"ד]: "ביומוי דר' ירמיה איתגליין גוגייתיה דסדרה רובה שתון קדמיין ולא מייתון אחריין ומייתון. אני אומר אירס שוקע היה". וכן למטה כאן דאיתא כאן "אמר רבי זהו שוקע" יש להגיה: אמר רבי ירמיה זהו שוקע. וכ"ה [בכ"י מינכן ובכ"י ספרד] וברי"ף ורא"ש.

והנה כבר נודע לחוקרים האחרונים ע"י הרבה נסיונות, שארס הנחש הנוגע בבשר האדם, בין בחיצוניותו ובין בפנימיותו ואפי' בחלל גופו אינו מזיק ומרעיל את גופו אלא א"כ חודר הארס לתוך הדם ומתערב בו ע"י פצע בבשר האדם ואפי' סירטא כל שהוא. ולכן אפשר שאדם יאכל וישתה מאכלות ומשקים, שנתערב בהם ארס הנחש, והאוכלו והשותהו אינו מרגיש כלום, שהארס שבא בחלל הגוף כלעומת שבא כן יצא, ולא חדר אל תוך דם האדם, מפני שבחלל גופו לא היה שום פצע וחבורה או מכה; אבל זה שאכל ושתה מאותם מאכלות ומשקים והיתה בחללו איזו סירטא אפשר שיתערב הארס בתוך דמו וימות. וא"כ אין צורך לומר "זה שוקע".

(שם) אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור וכו'.—מהא דפרכינן הכא "אחרים היינו ת"ק" וכל הסוגיא מוכח דהתלמוד פירש "מקום שיש בו סירטא" שאמר אחרים היינו כל מקום שבגוף האדם, שיש בו סדק אפי' מברייתו ומבטן, ואף שהעור שלם בלי שום פצע כל עיקר. אבל לא נראה כן מתוס' תרומות פ"ז הי"ד, דהכי תני בה: "אחרים אומרים לא אמרו אלא בזמן שיש בו סירטא", ומתוך שהחליפו שם את ה"מקום" ב"בזמן" מוכח דסירטא היינו איזה פצע או חבורה כל שהוא. וכ"ה שיטת הירושלמי שם פ"ח ה"א [מה ע"א], דהכי איתא התם: "אחרים אומרים לא אסרו אלא מקום סירטא, פניו כסירטא הם (פי' שגם הירושלמי פירש דסירטא היינו פצע, כמו "המסרט על בשרו" בשבת פי"ב מ"ד, אלא שהוסיפו שדין הפנים כסירטא, משום שתוך העינים ותוך הפה העור דק הרבה, וארס הנחש יכול לחדור דרך העור הדק לתוך הדם) ראש אצבעות ידיו ורגליו כסירטא הן (פי' שדרך ראשי האצבעות, שיוצאים מהם ציצים דקים סמוך לצפרנים, וגם יקרה פעמים שדם יוצא מהם, ובמקומות אלו הארס יכול להתחלחל לתוך הדם ומרעילו, ועי' שבת צד ב רש"י ד"ה ציצין). ולשון "סירטא" הוא לשון המקרא "ובבשרם לא ישרטו שרטת" (ויק' כא ה).

מכאן ואילך. נתקלקל הרבה ואין בו משום גילוי: יין תוסס. יין חדש מגיתו עד שהוא מחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס: השחלים. קרשי''ן טרוף בכלי ושחוק ויין או מים נתונין בו: חלא. חומץ: מיגרי בהו. החומץ מתגרה ונלחם בחכן של נחשים ואין שותין בו ממנו: כותח הבבלי. חזק הוא כחומץ כדמפרש באלו עוברין (פסחים דף מב.) דיהבו ביה עיפושי פת ונסיובי דחלבא משג''א בלע''ז: ניקורי. כמין מקום נשיכת הנחש: טיף טיף. כלי שתחת חבית שמקבל יין הנוטף: טיף להדי טיף טיף. שמטפטף תדיר והטיפים רודפות זו את זו ותכופות והנחש שומע ובורח: פי תאנה. כשתולשין אותה נעשה לה פה קצר במקום עוקצה: שוקע. לפי שחזק הוא וכבד ושוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי: מפעפע. בינתיים: זיהריה. ארס שלו: לא ישתה עשירי. שהארס שוקע למטה וישתהו וימות: אבטיח. מלפפון מלון בלע''ז וגסה היא וכשפותחין אותה לאכול קצת ועומדת מגולה אוכל נחש ממנה והיא רכה והארס שוקע בה הלכך שמעינן מרב ספרא טובא ראשון לא ישתה שמא נחש זקן שתה שם וצף הארס למעלה אמצעיים שמא נחש בינוני היה ומפעפע שתו תשעה לא ישתה עשירי שמא בחור היה: לא ישפכם. שמא יעבור אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה: ולא ירבץ. להשכיב את האפר ואבק שלא יעלה: סירטא. סדק שהארס מתעכב שם ואינו נופל מהר ונוקב הבשר: היינו ת''ק. דהא פנים יד ורגל יש שם פתחים וסדקים כמו בין אצבע לאצבע ובתוך הכף יש סדקים והאוזן והשפתים: רומני דאפי. פומיל''א של פנים אשר אצל העין ואין שם סדק ולאחרים שרי: בשונרא. דלא מזיק ליה ארס דשונרא אכיל ליה לחיויא כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיב:): יין נסך. שנתנסך לעבודת כוכבים: טומאה חמורה. משא ואהל כמת איתקש תקרובת עבודת כוכבים למת:

השחלים אין בהם משום גילוי. פ''ה קרשי''ן בלע''ז טרוף בכלי ושחוק ויין או מים נתונים בו וקשיא דבסוף נדרים (דף צא:) דמשמע דיש בהם משום גילוי גבי ההוא נואף הוו תחלי א''ל לא תיכול מינייהו דטעמינהו חיויא ואין לפרש שחלים דהכא היינו מאכל של גריסין כי ההיא דפ''ב (לקמן סז.) דקאמר וכן היו בצפורי עושין נותנים חומץ לתוך הגריסין וקורין אותו שחלים דהתם אינו קרוי שחלים עד לאחר נתינת החומץ והכא מיירי קודם נתינת החומץ כדאמרינן ולא אמרן אלא דלית בהו חלא וי''ל דהכא ודנדרים חד הוא ודאי לפעמים במקרה טועמם נחש כי ההוא עובדא דהתם ולכך נהגו בהן בני גולה איסור.: פי תאנה אין בו משום גילוי. והא דאמרינן בפ''ק דחולין (דף ט.) ראה צפור מנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקר ואסור שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא: לא בהמתו ולא בהמת חבירו. אין לדקדק השתא בהמתו אמרת בהמת חבירו מיבעיא דזו ואצ''ל זו קתני ודרך התנא לשנותם יחד: ומטמא טומאה חמורה בכזית. ואפי' ב''ה דבעו רביעית פרק המוציא יין (שבת דף עז. ושם) גבי נבלות דקא אמר אף כשטמאו ב''ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית הכא מודו דסגי בכזית דהואיל ונאסר מטעם תקרובת מטמא בכזית כמו זבח: ומטמא טומאת משקין ברביעי'. פירוש לטמא אוכלין ומשקין כתורת משקין טמאין שנטמאו בשרץ שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין ושיעור קבול טומאה ברביעית לוג ככל טומאת משקין עכ''ל הקונ' משמע מתוך לשונו שאין לסתם יינם טומאה אא''כ קבל טומאה ממקום אחר וקשה דמה חידוש הוא זה לשנות כאן טומאה מן השרץ וכי גרע משאר משקין ומיהא איכא לשנויי דאשמועינן דמשום חומרייהו לא מקבלי טומאה בפחות מרביעית ועוד קשיא דמשמע דבשאר משקין בעינן רביעית לקבל טומאה ואדרבה בשאר משקין לא בעינן רביעית כדאמרינן בפ''ק דפסחים (יז:) משקה בית מטבחיא דכן לא אמרו אלא ברביעית דחזו להטביל מחטין וצינורות אבל בפחות מרביעית טמאים ואפילו לטמא אחרי' לא בעו רביעית כדמשמע נמי התם (דף יד. ושם) גבי לא נמנעו מלשרוף את הבשר כו' דמוקי לה באיכא משקין בהדי בשר דמטמא בשר מחמת משקין ומסתמא באותן מים הנשארים על הבשר לאחר הדחה אין בהם רביעית וכן משמע בברכות פרק אלו דברים (דף נב.) דקאמר שמא יחזרו מים שאחורי הכוס ויטמאו את הידים והתם לא הוו רביעית ואף לטמא כלים שמשקה מטמא כלים דרבנן לא בעי רביעית כדתנן בפ''ג דטהרות (משנה ב) גוש של זיתים פי' והוא טמא שנפל לתנור והוסק כביצה מכוון טהור פי' התנור טהור משיצתה טיפה ראשונה נתמעט האוכל מכביצה ואין הטיפה יכולה עוד לקבל טומאה מן הגוש דאין אוכל מטמא בפחות מכביצה ומן הגוש לא קבל התנור טומאה דאין הגוש מטמא כלי ומחמת הטיפה שנטמאת עם הגוש אין לטמאותו ואפי' למ''ד בפרק כל שעה (פסחים לג:) משקין מבלע בליעי וכשנטמא הגוש נטמא הטיפה דטומאה להיכן הלכה מ''מ כיון שקיבלתה בעודה אוכל שהיתה בלועה בגוש לא חמירא כמשקה לטמא התנור יותר מכביצה טמא פי' התנור טמא דטיפה ראשונה שיצתה קבלה טומאה מן הגוש שיש בו כביצה וחזרה וטמאה את התנור אלמא לא בעינן רביעית ונראה לפרש דהך טומאה דסתם יינם גזרו ואף בלא מגע שרץ ולא החמירו לגזור טומאה בפחות מרביעית כי הני משקין דפרק דם הנדה (נדה דף נה:) דמעת עיניו ודם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית מדרבנן כדאיתא פרק כיסוי הדם (חולין דף פז:) וקראי דמייתי פרק דם הנדה אסמכתא נינהו וא''ת למה הוצרכו לגזור טומאה על סתם יינם תיפוק ליה משום מגע עובד כוכבי' שגזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם וי''ל דאיצטריך למיסר פחות מבן תשע דליתא הך גזירה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף נז. ע''ש) וא''ת הך רביעית דסתם יינם ורביעית דמשקה זב דפרק דם הנדה אמאי לא חשיב להו בנזיר פרק ג' מינים (דף לח.) גבי עשר רביעית הן וליכא למימר דלהכי לא חשיב ליה משום דליתנהו אלא דרבנן דקא חשיב נמי פסול גויה דרבנן וי''ל דכל עניני טומאת משקין ברביעית הם בכלל פסול גויה:

דף ל - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד