עבודה זרה לב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

אולם אם אין עליו קורט דם, מותר. שמסתמא נעשה הדבר לאחר מותה. ולעבודה זרה אין עושין כך, ומשום כך הדבר מותר. ^[381]

אמר רב הונא: לא שנו שאם אין שם דם מותר, אלא שעדיין לא מלחו את העור הזה לפני שבדק אם יש בו קורט דם אם לאו. אבל אם כבר מלחו ורק אחר כך בדק - אסור להנות מן העור.

והטעם: אימא, יש לחשוש ולומר, מלחו העברתו. ^[382] המלח העביר ומחק את סימן הדם. ויתכן כי העור נחתך מחיים, ולשם עבודה זרה.

עוד שנינו במשנתנו בענין זה: רבי שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו של העור במקום שממנו הוציאו את הלב, עגול - אסור בהנאה. אך אם הוא משוך לאורך - מותר.

אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

אמר ליה אביי: מכך שאומר אתה כי הלכה כמותו, מכלל זה אנו למידים דפליגי, שחולקים עליו חכמים בדין זה.

אמר ליה לרב יוסף: מאי נפקא לך מינה בשאלה זו האם חולקים עליו או לא, הרי בין כה וכה אין הלכה כמותם?

אמר ליה אביי לרב יוסף [שהיה רבו]: גמרא גמור, זמורתא תהא?!

האם אתה משמיענו שהלכה כמותו, כזמירות ששר הזמר [בלא הבנה והתבוננות בדבר אותו אתה מלמד]. והרי דבר זה יש להבינו, שהרי אם אין חכמים חולקים עליו, אין צורך להשמיע הלכה כמי!

שנינו במשנתנו: בשר הנכנס לעבודת כוכבים, כלומר שרוצה הגוי להכניסו ולהקריבו. אם נזהר ישראל ליטול את הבשר תיכף אחר שנכנס לשם, עוד קודם שהקריבו, מותר.

מאן תנא, מיהו התנא ששנה הלכה זו?

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, הלכה זו היא דלא כרבי אלעזר. דאי כרבי אלעזר, הרי האמר רבי אלעזר: ^[383] סתם מחשבת עובד כוכבים בשחיטת בהמה, הינה לשם עבודת כוכבים. ומשום כך, נאסר בשרה על ידי המחשבה כבר בשעת השחיטה, עוד לפני שבא להקריב את הבשר.

ובהכרח, שדין משנתנו זה אינו כדעת רבי אלעזר. ולכן, כל עוד לא הוקרבה הבהמה ממש לעבודה זרה היא מותרת, ואין המחשבה להקריבה לכך אוסרתה לפני שהוקרבה. ^[384]

עוד שנינו על כך: ובשר היוצא מבית עבודת כוכבים - אסור, מפני שהוא כזבחי מתים, שכבר הוקרב לעבודה זרה.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא, מה הטעם שאסור? - כי אי אפשר דליכא, שלא יהיה בשר זה, אלא תקרובת עבודת כוכבים.

ודנה הגמרא: מני, מיהו תנא זה המדמה את תקרובת עבודה זרה, לזבחי מתים, ולפיכך עבודה זרה אסורה בהנאה כזבחי מתים? - רבי יהודה בן בתירא היא!

דתניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודת כוכבים הנמצאת באהל [וכן הדין הבית ובכל דבר המאהיל] שמטמא את כל הדברים הנמצאים עמה באותו אהל?

שנאמר [תהלים קו כח]: "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים". מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים, כגון עבודת כוכבים של בעל פעור המוזכרת בפסוק - מטמאה באהל, כמו מת.

וכן למידים: מה מת אסור בהנאה, ^[385] אף עבודה זרה אסורה בהנאה. ^[386] שנינו במשנתנו: ההולכין לתרפות, ^[387] למקום עבודה זרה מרוחק, ^[388] ופוגש בו ישראלי בדרכו, אסור לשאת ולתת עמהן.

אמר שמואל: עובד כוכבים ההולך לתרפות, כל עוד הוא בהליכה, אסור לשאת ולתת עמו. משום דאזיל הולך ומודי ומודה על הצלחת משאו ומתנו, קמי לפני עבודת כוכבים. ולכן אסור. ^[389]

אולם כאשר הוא בחזרה משם, מותר. כי מאי דהוה הוה. מה שהיה היה, ושוב אין הוא מתעסק יותר בעבודה זרה, שהרי כבר יצא משם.

וישראל החוטא והולך לתרפות, הרי שבהליכה, מותר לשאת ולתת עמו כי דלמא הדר ביה ולא אזיל, אולי יחזור בו מללכת לשם. אולם אם כבר הלך לשם, וכעת הוא בחזרה - אסור לשאת ולתת עמו.

הערות

^[381] התוס' רי"ד הביא מן הירושלמי שדן אף הוא בשאלה זו, כיצד יודעים אם הלב הוצא בחחיי הבהמה, או לאחר מותה: אמר רב הונא [בירושלמי] בשעה שהוא קורעה בעוד שהיא בחיים, נצלל העור ונעגל. ולאחר שחיטה, נמשך. וכן פירש הר"ח, דאין הבדל בצורת נטילת העור בין אם הוא מחיים או לאחר מיתה. אלא רק שאם נעשה הדבר מחיים, מתעגל העור מעצמו כיון שמתכווץ. אך לאחר מיתה, נשאר העור כמות שהוא.

^[382] גירסת היעב"ץ: העבירו.

^[383] חולין יג א ובעוד מקומות, ראה מסורת הש"ס.

^[384] הקשו הראשונים, תוס', רמב"ן, רשב"א ועוד, דאף מן הרישא של משנתו, יש להוכיח שהמשנה אינה כדעת רבי אלעזר. ממה שנאמר שעורות לבובין אסורים. ואילו לדעת רבי אלעזר, אף אם העורות אינם לבובין, אסורים. כיון שהבהמה נשחטת לעבודה זרה? ותירצו, שדעת רבי אלעזר היא, שמחשבת עכו"ם לעבודה זרה היא רק בשחיטה. אולם אם הרגה בדרך חניקה וכיוצא בזה, לא אומרים כן. ומשום כך אין העור של כל בהמה נאסר. אולם לגבי בשר הנכנס לבית עבודה זרה, יש להוכיח דלא כרבי אלעזר. לפי שאין דרך להביא בשר לעבודה זרה, אלא בשחיטה. [ועי"ש עוד מה שהקשו בענין גבינות עכו"ם ותירצו בדרך זו].

^[385] מקור הדין שמת אסור בהנאה, נלמד בגמרא בסנהדרין מז ב הדורשת מן הפסוק "ותמת שם מרים". ולמידים גזירה שוה "שם" "שם" מעגלה ערופה. מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף מת אסור בהנאה.

^[386] כך פירש רש"י. והר"י בתוספות וכן הר"ן והרמב"ן פירשו, שההוכחה שמשנתו כרבי יהודה בן בתירא, היא דכיון שנאמר במשנה "מפני שהוא כזבחי מתים" משמע שדינה כמת ממש, ואף לענין טומאה. ודבר זה נאמר כדעת רבי יהודה. דאילו רבנן החולקים עליו, סוברים שרק איסור הנאה יש בתקרובת עבודה זרה. אבל טומאה לא. דכיון שאסור איסור אכילה דאורייתא [וכפי שנאמר בשמות לד טו "וקרא לך ואכלת מזבחו"] הוסיף דוד המלך בתהילים [קו כח "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים"] שאיסור זה, הוא איסור הנאה כמת. אבל טומאה שלא נזכרה בתורה לגבי עבודה זרה, אינה נדרשת מן הפסוק בתהילים [לפי שמקור האיסור הוא בפסוק שבתורה. והפסוק המובא בתהילים, הוא הגדרת האיסור]. והנה, בדברי הראשונים הללו מבואר, שאיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה, הוא איסור מדאורייתא וכפי שהוגדר בתהילים. אולם בתוס' בבא קמא עב ב סוף ד"ה ואי, נקט שרק איסור אכילה הוא מדאורייתא. אך איסור הנאה - דרבנן. וראה בתוס' לעיל יב ב ד"ה אלא, ולקמן מח ב ד"ה לא, ובפסחים כו א ד"ה שאני, שנסתפקו בדבר זה האם איסור הנאה מע"ז הוא מדאורייתא או מדרבנן. ועיין בשער המלך פרק ה' מהלכות אישות הלכה א שהאריך בשיטות הראשונים בענין זה.

^[387] במשנתו, הבאנו כמה פירושים בדבר זה: א. תרפות, הוא לשון גנאי, דהיינו מקום תורפה - תוס' ופירוש המשניות להרמב"ם. ב. תרפות - לשון תרפים. כלומר, פסלים של עבודה זרה - ירושלמי והובא בתוס' כאן. ג. בירושלמי הובאה גירסה אחרת. והיא, "תרבות". והיינו מקום חגיגה שעושין לעבודה זרה.

^[388] כך פירש רש"י במשנתנו. ויש להבין מדוע נקט דוקא מקום מרוחק? וביאר הט"ז סימן קמ"ח ס"ק ז' דלרווחא דמילתא נקט רש"י כך. ולהשמיענו שאפילו הולך רחוק, ויתכן שיחזור בו במהלך הדרך - אסור לשאת ולתת עמו! והנה, כאן פירש רש"י, לתרפות - לבקש טעותן במקום אחר. וצ"ב.

^[389] איסור זה, הוא רק אם הדבר שעליו נושא ונותן, יתקיים עד מקום תרפות. אך אם אינו מתקיים עד שם, מותר. ראב"ד וריטב"א.

אין עליו קורט דם — מותר, שמן הסתם נעשה בו הנקב לאחר שהופשט העור מעל הבהמה ולא בחייה. אמר רב הונא: לא שנו סימן זה אלא שלא מלחו לפני שבדק אותו, אבל מלחו — אסור, ומדוע? אימא [אמור] יש מקום לחשוש שמלחו העברתו שהמלח העביר את כתם הדם, ואינו ניכר עוד.

שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור, שוודאי חתכו את הלב בכוונה, אם הוא משוך (מוארך) — מותר. אמר רב יוסף, כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הלכה — האם מכלל לשון זו אתה למד דפליגי [שחלוקים] עליו חכמים בדבר זה? אמר ליה [לו]: מאי נפקא לך מינה [מה יוצא לך מזה]? כלומר, מה ההבדל למעשה אם חלוקים עליו חכמים אם לאו, שהרי בכל מקרה פסק ההלכה הוא כרבן שמעון! אמר ליה [לו] אביי: גמרא גמור, זמורתא תהא [את המסורת תלמד, וזמר תהיה]? כלומר, וכי אומרים דברים כזמר בלבד, בלי להבין את הטעמים?

א שנינו במשנה: בשר הנכנס לעבודה זרה קודם שהוקרב לפניה — מותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שלא כשיטת ר' אלעזר, דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר, האמר [הרי אמר]: סתם מחשבת גוי כשהוא שוחט בהמה, הריהי לעבודה זרה, ולכן כבר אז נאסר בשרה. אבל לדעת משנתנו — אין לאסור את בשרה של בהמה ששחטה גוי, קודם שהוקרב ממש לעבודה זרה.

עוד שנינו שם: והיוצא מבית עבודה זרה — אסור, מפני שהוא כזבחי מתים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אי אפשר דליכא [שאין זה] תקרובת עבודה זרה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה בן בתירא היא,

דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שמטמא באהל כלומר, מטמאה את כל מה שנמצא יחד עמה תחת אותו "אוהל", כגון באותו בית? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), ואנו למדים מכאן: מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל, וכשם שמת אסור בהנאה כך תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה.

ב שנינו במשנה: ההולכין לתרפות כלומר, לחגיגה של עבודה זרה — אסורין לשאת ולתת עמהם. אמר שמואל: גוי ההולך לתרפות, בהליכה — אסור לשאת ולתת עימו, וטעם הדבר: דאזיל ומודי קמי [שהולך ומודה לפני] עבודה זרה על שהצליח בעסקיו. בחזרה — מותר, מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ושוב אין ענייניו בעבודה זרה.

ולהיפך, אם ישראל ההולך לתרפות למקום עבודה זרה, בהליכה — מותר, דלמא הדר ביה [שמא יחזור בו] ולא אזיל [ילך לשם], בחזרה — אסור, וטעמו של דבר, כיון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If it does not have a trace of blood upon it, then it is permitted. Rav Huna says: They taught that a bloodless hide is permitted only in a case where the gentile did not salt it, but if he salted it, it is prohibited, as I say: Its salting removed the trace of blood.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: A hide is prohibited only when the tear around its heart is circular, but if it is elongated, it is permitted. The Gemara notes: Rav Yosef says that Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

Abaye said to Rav Yosef: If one rules that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, does that mean by inference that the Rabbis disagree, or perhaps there is no dispute and everyone accepts the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel? Rav Yosef said to him: What difference is there to you whether or not the Rabbis disagree? In either case the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. Abaye said to him, invoking a folk expression with regard to one who learns without achieving understanding: Is it simply learn the lesson; let it be like a song? In other words, is it sufficient to simply parrot the halakhic ruling? No; it is necessary to examine an issue to understand it even if it does not yield a practical halakhic difference.

§ The mishna further teaches: Meat that enters the house of idol worship, before it is sacrificed, is permitted. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as if one were to posit that it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, this would be difficult: Doesn’t he say: When slaughtering an animal, a gentile’s unspecified intention is to use it for idol worship? Accordingly, Rabbi Elazar would disagree with the ruling of the mishna that meat entering a house of idol worship is permitted.

The mishna teaches: And meat that exits the house of idol worship is prohibited because it is considered as offerings to the dead, i.e., idols. The Gemara asks: What is the reason that it is classified as such? It is because it is impossible that it is not an idolatrous offering. The Gemara asks: Whose opinion does this reflect? It is the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira.

As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda ben Beteira says: From where is it derived that an idolatrous offering imparts ritual impurity by means of a tent to an individual or item situated together with it under the same structure, even if they do not come into direct contact? As it is stated: “They joined themselves also unto Baal of Peor, and ate the offerings to the dead” (Psalms 106:28). Just as a corpse imparts ritual impurity by means of a tent, so too idolatrous offerings impart ritual impurity by means of a tent. Similarly, Rabbi Yehuda ben Beteira would hold that just as it is prohibited to derive benefit from a corpse, so too it is prohibited to derive benefit from idolatrous offerings.

§ The mishna teaches: With regard to those going to a festival of idolatry, it is prohibited to engage with them in business. The Gemara notes that Shmuel says: In the case of a gentile who goes to a festival of idolatry, if he is on his way to the festival it is prohibited to engage in business with him, as he subsequently goes and offers thanks before the object of idol worship. Upon his return it is permitted, as what was, was, i.e., he has already finished his worship, and refraining from engaging in business with the gentile at this stage will accomplish nothing.

Conversely, with regard to a Jew who goes to a festival of idolatry, if he is on his way to the festival it is permitted to engage in business with him, as perhaps he will retract from his plan and will not go. Upon his return, it is prohibited, since

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר. אוקימנא דלא כרבי אליעזר דאמר בשחיטת חולין סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים:

והבשר היוצא מעבודת כוכבים אסור שהוא כזבחי מתים אי אפשר דליכא תקרובת ומתני' רבי יהודה בן בתירא דתני מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל:

ירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לפנים מן הקנקלין אבל לא הכניסו לפנים מן הקנקלין אף היוצא מותר בד"א בעבודת כוכבים שיש לה קנקלין אבל אם אין לה קנקלין כל בית עבודת כוכבים נידון משום קנקלין פי' קנקלין חדרים וחדרי חדרים:

ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן והבאין מותרין: ירושלמי ההולכין בתרפות בהליכה מותר ר' יוחנן אמר מוליכין עבודת כוכבים גדולה אצל עבודת כוכבים קטנה אית תנא תני תרפות מלשון תרפים ואית תנא תני תרפות מלשון תרבות אנשים חטאים ומלשון תריבם כלומר המטילין מריבה:

אמר שמואל עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור בחזירה מותר.

דלא כר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. אבל מריש' נמי ש"מ דלא כר"א דקתני עורות לבובין ואי ר"א בלא לבובין נמי שהרי כל שחיטתן לע"ז וסיפא נמי דלא כר"א דקתני גבינת בית אונייקי אי לר"מ מפני שרוב עגלי' שבאותו מקום נשחטין לע"ז אי לרבנן דשרו שמעינן דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז וניחא ליה מרישא ליכא למשמע מינה דלבובין לאו כעין שחיטה נינהו ואי לאו כעין שעושין לע"ז מותרין וגבינת בית אונייקי דלא כר"א וכיון דאמרוה ברישא דמתניתין דמפקא מיניה תו לא אצטריך למימר הכי בסיפא.

הא דאמרינן ומני ריב"ב היא. פי' רש"י ז"ל דאיהו אית ליה תקרובת ע"ז אסורה בהנאה דדריש מה מת מטמא אף תקרובת מטמא ומינה מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה.
וק"ל מי איכא דלית ליה הכי והא רישא קתני היין והחומץ והיינו משום נתנסך ממש לע"ז משום תקרובת כדפרישו עלה בגמ' וכ"ת רישא נמי ריב"ב הוא א"כ לימא ברישא וכן נמי עורות לבובין משו' תקרוב' הן אסורין בהנאה ועוד דלקמן בפ' ר' ישמעאל כ"ע אית להו דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה ועוד דהו"ל לפרושי איסור הנאה בדריב"ב דהא איהו לא קתני לה מפורש והו"ל בגמ' למימרא ובפ"ק דחולין ה"נ מוכח דתנן שחיטת עכו"ם נבלה ומטמא במשא והוינן בה נבילה אין איסור הנאה לא מתני' דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז אלמא כל דלע"ז איסור הנאה היא לכ"ע.
לפיכך נ"ל דמתני' דייק דקתני מפני שהוא זבחי מתים כלו' הרי הוא כמת ומטמא טומאה חמורה ומאן שמעת ליה הך סברא ריב"ב אבל לרבנן טומאה לית להו.
ואי קשיא לך כי היכי דאמרי רבנן מה מת אסור בהנאה אף תקרובת אסור אמאי לא דרשי נמי מה מת מטמא אף תקרובת ע"ז א"ל דאיסור הנאה כיון דכתיב איסור אכילה באורייתא אמרינן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו נמי איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא.

והיוצא אסור גרסינן בירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לקלקלין כו'.

אי אפשר דליכא תקרובת. פי׳ וליכא למימר בהא דלא הוו מזבניה ליה כדאמרן בריש פרקין אבל לבתר דאקרבוה שפיר מזבניה ליה.

ומני רבי יאודה היא כו׳. עד אף תקרובת ע״ז מטמא באהל פר״שי ז״ל ומינה מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע״ז אסור בהנאה ע״כ נראה מדבריו דלענין איסורי הנאה נמי אוקימנא כרבי יאודה בן בתירא והכי משמע מפשטא דסוגיין דהא על מתני׳ דהיוצא אסור קיימינן ומיהו קשיא טובא דהא לעיל אסרו יינן של גוים ובהנאה במשנתינו ולא אמרו דתהוי רבי יאודה ן׳ בתירא וכן בעורות לבובין וכן בכל מקום שאמרו דתקרובת ע״ז אסור בהנאה ועוד דלעיל ובפ״ק דחולין לא נחלקו על רבי אליעזר אלא במאי דקאמרינן דסתם מחשבת נכרי לע״ז הא בשהקריבוה ודאי לע״ז דכ״ע הוי איסורי הנאה לכך פירש רבינו הגדול הר״מבן ז״ל דלכולי עלמא תקרובת ע״ז אסור בהנאה כדכתיב זבחי מתים ולענין טומאת אהל נחלקו בלבד והכא לא קיימינן אלא על מאי דקתני לישנ׳ יתירה מפני שהוא כזבחי מתים דאתא תנא למימר שהוא כמת לגמרי ואפי׳ לטמא באהל ובהא הוא דאמרינן דהוא רבי יהודה בן בתירא ואם תאמר ומ״ש דדרשי רבנן זבחי מתים לאיסור הנאה בלחוד ולא לטומאה דהא אין היקש למחצה ויש לומר דסבירא להו דכיון דבקרא כתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ודוד גם כן אמר ויאכלו זבחי מתים מכלל דלענין אכילה ה וא דאיתקש ובא דוד ופירש שיש בלשון הזה איסור הנאה במתים אבל לטומאה לא איתקוש ורבי יאודה בן בתירא סבר דלגמרי איתקוש והכי קאמר ויאכלו זבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואף לטומאה והלכתא כרבי יאודה בן בתירה מכיון דסתם לן תנא כותיה ומסתברא דמודו רבנן דאית בהו טומאה דרבנן והכי משמע בפרק כל הצלמים כדבעינן למימר התם בס״ד.

גוי ההולך לתרפות. פי׳ לטעיות שלהן והוא לשון תרפא של אשה ובירושלמי אמרו שהוא לשון תרפים והכל ענין אחד ובמדרש אמרו שאסור ללכת עמהם בחבורה אחת כלל וסמכו זה למה שכתוב לא תלכו אחרי אלהים אחרים.

אסור לשאת ולתת עמהם. פי׳ כל דבר שאסור ביום אידם והוא שיהיה דבר המתקיים עד מקום תרפותם.

שחיטת נכרי כבר בארנו במסכת חולין שהיא נבלה ומטמא במשא ומ"מ מותר היא בהנאה ואין אומרים בשחיטה סתם מחשבת נכרי לע"ז כדי לאסרה בהנאה:

תקרובת ע"ז אסור בהנאה שהכתוב קראה זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת כן ומ"מ אינה מטמאה באהל:

גוי ההולך לירוד של ע"ז אסור לשאת ולתת עמו בהליכה ובחזרה מותר שאין חוששין שע"ז מכר שם שאפילו כן דמי ע"ז ביד גוי מותרין וישראל בהליכה מותר בחזרה אסור שמא ע"ז מכר שם ודמי ע"ז ביד ישראל אסורין:

מה מת מטמא באהל כו' מה שפרש המור' ומינה מה מת אסור בהנאה כו' אינו נ"ל דלגבי אסור בהנאה לא פליגי רבנן עלי' דהא לעיל גבי יין נסך דילפי' לה מזבח דאסור בהנאה לא אמרן ומני ר' יהודה היא ש"מ דמודו רבנן דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה ופירושו נ"ל כדפירשית במהדורא קמא:

גמרא בהליכה אסור דאזיל ומודה כו' בחזרה אסור כיון דאביק בה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דלא כר"א כו' שאין לבובין אין נשחטין כו' ונחיר' לא והכא גבי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כך היא גירסת כו' דאילו במכניסן אפילו בפעם אחד גזרו כו' ומה בין זה לזה אלו קנקנים מכניסן כו' עכ"ל אע"ג דר"ש מפליג בין נודות לקנקנים הביאו התוספות ראיה מקנקנים אנודות דלענין מכניסן לקיום דגזרו בה רבנן לפי שעה אטו זמן מרובה אין סברא לפלוגי בין נודות לקנקנים וק"ל:

ד"ה עובד כוכבים ההולך לתרפות תנינא במתניתין והפסיק באמצע הדברים האסורים בהנאה וכו' כצ"ל ור"ל דיש דלא גרסי במתניתין עובד כוכבים ההולך לתרפות משום דאינו מענין דמתניתין דאיירי בדברים האסורים בהנאה לכך קאמרי התוס' דשפיר גרסינן ליה במתניתין והא דהפסיק ותנא ליה בין הדברים האסורים בהנאה משום דדמי לבשר הנכנס דהוי נמי בדוגמא זה:

ד"ה דלא כרבי אליעזר וכו' דמשמע הא שאין לבובין אין נשחטין לעבודת כוכבים וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מכלל דפליגי. מיבעי' קמב"ל כו'. בעלמא פי' בלשון קושיא ותמיהה וכן מוכרח באיזה מקומות עי' ציוני הגרי"פ בשבת (קו ב):

רש"י ד"ה מה מת. כדגמרינן בסנהדרין כו'. כן איתא גם לעיל (כט ב):

רש"י ד"ה ה"ג. עד סה"ע צ"ל הד"א:

תד"ה הלכה. להני אמוראי ל"ל כו'. עי' רשב"ם בב"ב (קלג ב) ד"ה ת"ש. וגם אליבא דריו"ח גופיה אמוראי פליגי ביה (כתובות עז וש"נ):

תד"ה והיוצא. ומפר"ת כו' כגון זביחה כו' מודו כו'. לכאורה יקשה לפירושו מהא דחולין לל"ק ויש לך אחרת שמטמאה אפי' באהל כו' וכריב"ב הא אפי' כרבנן אתיא. ולא"ד שם לא אתיא כמאן. ואולי לזה כוונו במש"כ בסה"ד ותשובות על פיר"ת יש להאריך הרבה בפ"ק דחולין:

תד"ה ד"ה כך. ונראה כי כשהתיר בנודות חדשים אע"פ כו'. כצ"ל ותיבת התיר שבינם מיותרת:

בא"ד וע"ק מה שפי' כו' משמע דחרס כו' ולקמן פ"ב גבי ההיא דגולפי משמע דמותר כו' ועוד תימה דהיו מעשים כו'. הן לפי פרש"י לקמן ע"ב גבי כסי פעם ראשון וב' אסור כו' משמע דל"א חרס בולע לאלתר אלא בחדשים. וא"כ ל"ק מהני גולפי דשדר רבא משום שכבר נשתמש בו. וכ"כ הר"ן וכן אין תימה מהמעשים כו'. וכן יש לחלק בנודות בין ישנים שהיה תחלת תשמישן ביד עובד כוכבים לבין הא דפרזק שהיו תחילת תשמישן ביד ישראל וכדסבור גבי בר עדי טעי' ה"מ דידן כו'. וכן הר"ן לא הביא להקשות אלא מלישנא דרי"ה הני כובא דארמאי (והיא גירסת הרי"ף והערוך ערך כב הא') משכשכן כו' דמשמע דתחילתן היה ביד ארמאי:

בא"ד (בסה"ע) משכשכן במים ומותרין כו' אלא שנקלף דיין בשכשוך כדמוכח כו'. כצ"ל:

בא"ד ויין ששם כו' עד לטיט. א"י מה בא זה ללמדנו כאן. ונראה דזה צ"ל לקמי' אחר תיבת מעולם:

בא"ד ולפי כו' וצריך להגעיל אותם. כצ"ל:

תוספות ד"ה הלכה. להני אמוראי. עי' תשובת הרשב"א סימן מ:

ד"ה ישראל. פי' בפ"ק בדף יב ע"ב ד"ה אבל בדף יג ע"א ד"ה מעות:

הלכה מכלל דפליגי נראה אי פליגי לא פליגי במציאות אלא לכ"ע איכא דקודרי בארובה ומדקדקים שיהי' נקוב עגול בהעור נגד הלב ממש ואז גם העור עצמה תקרובות כדמשמע לשון תי"ט ע"ש ויש שאינם מדקדקים רק להוציא הלב יהיה הקרע ארוך או עגול ואין העור תקרובות רק נויי ע"ז ולת"ק לעולם העור אסור ולרשב"ג כשהקרע ארוך ואינו אלא נויי ע"ז מותר כעור של מת להתוס' נדה ע"א שהבאתי לעיל אבל האמת לא פליגי לדינא אלא רשב"ג מפרש דברי ת"ק ולכ"ע עור תקרוב' אסור אלא שלא עשו כן לע"ז שלהם אלא בנקב עגול ולא במשוך כלל ומפני זה דקדק אביי גמרא גמור זמורתא תהא:

מאן תנא וכו' דלא כר"א הקשני הגאון מו"ה שלמה קלוגר רב"ד דק"ק בראדי יע"א דלמא ברוב טבחי ישראל דבשר שנמצא ביד נכרי מותר אפי' באכילה והכא שמכניסו לתרפות להקריבו תנן לחלק בין הנכנס להיוצא ומנ"ל דלא כר"א וחתני הרבני המופלג מו"ה דוד הרש נ"י השיב ע"כ מתני' דלא כר"א מדלא חשיב בדברי' של גוים האסורים בהנאה בשר שחיטת נכרי אפי' אינו נכנס ויוצא לבית ע"ז ולפע"ד אין זה כלום מנ"ל דלא כר"א דלמא בפלוגתא לא רצה התנא להכניס עצמו ע"כ נקט בשר הנכנס והיוצא לע"ז ובמקולי' ישראל ואליבא דכ"ע ולכאורה י"ל בפשיטות דכל מותר' במשנתינו בהנאה ולא באכילה ואי בטבחי ישראל אפי' באכילה שרי בשר הנכנס ואינו דומה למותרים דמשנתנו:

ואמנם הנה מציון תוס' ורש"י משמע דהוי גרסי ההולכי' לתרפות קודם בבא דבשר הנכנס והנה כ' תוס' דהולכי' לתרפות אין לו ענין למשנתינו אלא משום דדמי לבשר הנכנס פירוש כוונתם דהכי קתני ההולכים לתרפות אסור בהליכתם ומותר בחזירתם ובשר הוא בהיפוך מותר בכניסתו ואסור בחזירתו ורש"י פי' במתני' דהולכי' לתרפות למרחקים וכן פי' כאן ד"ה לתרפות לבקש טעותן במקום אחר עכ"ל ואהנך קאי בשר הנכנס והיוצא וכיון שהולכי' ממקום למקום אפי' יהי' במקום מן המקומות רוב טבחי ישראל מ"מ כיון שאינו כאן נמצא וכאן היה אזלי' בתר רובא דעלמא גוים וכדאיתא להדיא בעירובי' ס"ד ע"ב ולק"מ דדוחק לומר דמיירי שראינוהו יוצא ממקולי' ישראל ועומד ורואהו דעכ"פ בכניסתו לבית ע"ז נעלם מעינינו ובחזרתו אסור בהנאה בלא"ה מטעם שחיטת נכרי לר"א אע"כ דלא כר"א:

מני ריב"ב הוא וכו' למסקנת תוס' דלרבנן דריב"ב לא איתקש למת אלא לאכילה והנאה דמפורש בקרא ולא לטומאה ובלקוטי הגאון מה"ו דוד דייטש זצ"ל דע"כ גם לר"ת צ"ל כן דרבנן בכעין פנים לאכילה איתקש ולא לטומאה דהא לקמן נ"ב ע"ב אמרי' איסורא דאורייתא לא בטיל טומאה דרבנן בטיל וע"כ לרבנן קאי דטומאה דרבנן הוא דלריב"ב טומאה נמי דאורייתא ודאורייתא לרבנן אינו אלא בכעין פנים ואפ"ה טומאה דרבנן ודבריו נכונים:

ולכאורה הא אין היקש למחצה והסביר הרמב"ן בחי' דודאי דוד המלך לא חידש דבר אלא לפרש אכילה דכתי' באורייתא שיהי' הנאה כמו מת אבל טומאה דלא כתיב באורייתא לא מיירי דהע"ה מיני' והנה סתם ולא פירש היכי כתי' איסור אכילת תקרובו' דאורייתא וסמך אמ"ש שכ' הוא בהשגותיו לס' המצות ל"ת קנ"ד דכתי' פן תכרות ברית וקרא לך ואכלת מזבחו הרי כתי' פן וכל פן ל"ת הוא הרי כתי' ל"ת אאכילה בהדיא ובא דוד ופירש דהאי אכילה הנאה היא מדקרי לי' זבחי מתים אבל טומאה דלא רמיזא באורייתא לא קאי עלה דוד הע"ה ולפ"ז מוכח דאיסור הנאה דאורייתא ממש ודלא כדמספקא להתוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ע"ש:

והנה ריב"ב דס"ל גם לטומאה איתקש נ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם פי"א מאבות הטומאה דארבע אבות הטומאה דע"ז דהיינו ע"ז ומשמשי' ותקרובות ויין נסך יש להם רמז בתורה דכתי' ביעקב הסירו אלהי נכר והטהרו והחליפו שמלותיכם ע"ש וס"ל לריב"ב דאתי דוד ופי' שהוא כמת דמטמא באוהל:

ואמנם רמב"ן בפ' וישלח כ' ע"כ כבר נתבטלו הע"ז אלא יעקב מחמיר לחומרא בעלמא מפני שרצה לעלות בית אל לאו אורח ארעא להיות ביד בניו אפי' ע"ז מבוטלת דאל"ה איך טמנה תחת האלה בשכם והלא ביעור ע"ז היא בשריפה ופרור וזורה לרוח ולא בגניזה וע"כ אין כאן ע"ז שכבר נתבטלה ע"י גוים והטהרו דקאמר לאו מטומאה אלא כלומר שיתקדשו ויטהרו ויכינו עצמם לקבלת פני שכינה כמו במתן תורה ע"ש שזה תוכן כוונתו וא"כ אין כאן זכר לטומאת ע"ז ורמב"ם יפה כ' אסמכתא לדברי סופרים כדרכן של חז"ל אבל שיהיה מזה ראי' לטומאת ע"ז דאורייתא ושבא דהע"ה ופירשה שיהי' כטומאת מת באוהל זה אינו לפי הנ"ל. וצ"ל ריב"ב ס"ל ע"ז ממש הוה בלא ביטול וטהרה ממש הוה ואי משום קו' רמב"ן וכי ביעור ע"ז בגניזה אה"נ לחד מ"ד לקמן נ"ב ע"א ע"ז של ישראל בגניזה דכתיב ושם בסתר וס"ל אפי' לא עבדה ישראל אלא שקנאה וא"ש ולפ"ז בהא פליגי לרבנן ע"ז לא מתבער בגניזה ואין רמז בתורה לטומאת ע"ז משא"כ לריב"ב והא"ש דפסק רמב"ם כרבנן דריב"ב אע"ג דסתם מתני' כוותי' ומ"ש כ"מ כיון דסתם מתני' איכא תרי לישני פסק בדרבנן להקל דבריו תמוהי' הא על זה אנחנו דנין אי הוא דאורייתא או דרבנן אבל להנ"ל ניחא משום דקיי"ל דושם בסתר דנשי' עד שיעשה לה דברים שבסתר ולא שטעון גניזה וכמ"ש רמב"ם פ"ז הל"ד מה' ע"ז ע"ש וא"ש:

וראיתי למ"ז הגאון במהרשש"ך שכ' מדקאמר ש"ס א"א דליכא תערובו' ע"ז משמע דלא פסיקא לן אלא א"א שלא הי' בכל אלו הנכנסי' חד תקרובו' ואסרי' מספק וא"כ ש"מ איסור דאורייתא מדמחמרינן בספיקא וא"כ ע"כ כריב"ב דבדאורייתא אין היקש למחצה ומקשינן גם לענין טומאה אבל לרבנן דריב"ב דרבנן בעלמא ובאסמכתא דרבנן מקשינן לקולא כן מבואר להדיא רפר"ע אלו דבריו ז"ל וצריכים ביאור דא"כ לרבנן אפי' איסור אכילה הוא דרבנן ולא מצינו מי שסובר כן דהתוס' בב"ק ע"ב ע"ב מספקא להו באי' הנאה אבל באכילה פשיטא להו וצ"ל כהרמב"ן הנ"ל דאיסור אכילה מפורש בקרא פן תכרות ברית וקרא לך ואכלת מזבחו ובהקיש' דדברי קבלה פליגי לרבנן הוא אסמכתא ומקשי' לאיסור הנאה ולא לטומאה ולריב"ב הוה דאורייתא ואין היקש למחצה:

וכשאני לעצמי הי' נלפע"ד יען ראיתי פירש"י מייתי ממרחק לחמו מסנהדרין והוא לעיל בשמעתין שם שם מעגלה ערופה והנה הראשונים נדחקו מהא דימכור בשר שהקריב לע"ז והא אמרי' אי איתא דאקציי' לא הוה מזבן לי' ע"כ נראה לרש"י נהי דקיי"ל אין הזמנה אוסרת בע"ז דאין הקדש לע"ז ומשו"ה בשר הנכנס מותר אעפ"י שהזמינו לע"ז מ"מ הזמנה גדולה כל כך שכבר הכניס למקום התורפה ומסרה לכומרים אפי' לא הקריבו דמשו"ה מזבן לי' מ"מ ילפי' מעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה דהכי קיימא לן א"כ ה"נ כניסתו לבית התורפה אוסרתו והיינו לריב"ב דס"ל אין היקש למחצה אפי' לטומאת אהל ה"ה להשותו לירידה לנחל איתן משא"כ לרבנן דאפי' למת עצמו לא מקשי' לטומאה כ"ש דלא מקשי' לעגלה ערופה לאסור ירידתה לבית התורף:

וראיתי בפלתי ריש הל' בב"ח שהקשה מ"ט לא תאסר תקרובות ע"ז מלא תאכל כל תועבה הרי נעשה בגוף הדבר תועבה גדולה ולק"מ דלא נשתנה דבר ע"י התועבה עמ"ש תוס' חולין קט"ו ע"א סוף ד"ה חורש וכו' ע"ש ואפי' לשלוח הקן לא דמי דהתם נעשה הקנין באיסור פי' שקונה האם עם הבנים בהגבה' וזה באיסור אבל הכא אין התועבה פועל כלום הגע עצמך אי לאו דכ' רחמנא בשבת היא קודש ואין מעשי' קודש והוה מעשה שבת אסור משום לא תאכל כל תועבה והי' המבשל בשבת אסור באכילה ואפשר הקונה ע"י חלול שבת כגון זרוק לחצירי ותיקני לי חצרי הי' אסור מפני שנקנה לו ע"י חלול שבת היעלה על הדעת מי שהעביר ככר לחם ד' אמות ברה"ר יאסר אותו הככר מעני שנעבדה בו עבירה זה לא יעלה על הדעת ואפי' במצוה הבאה בעבירה ס"ל להתוס' פרק לולב הגזול כל שאין העבירה גורמת המצוה יי"ח אעפ"י שנעשה בו עבירה מכ"ש שלא יהי' בכלל לא תאכל כל תועבה ולק"מ לפענ"ד:

אין עליו קורט דם. אחר הפשטו אירע בו כך ולא לעבודת כוכבים: מכלל דפליגי. מיבעיא קבעי לה מיניה מי פליגי רבנן עליה אי לא: ומאי נפקא לך מינה. בין חלוקין בין לא חלוקין הלכה כמותו: א''ל גמרא גמור זמורתא תהא. בתמיה אביי תלמידו של רב יוסף וקא''ל אתה מלמדנו לומר הלכה כמותו ותהא כזמר בעלמא דאי אין חולקין הלכה למה לי: בשר הנכנס לעבודת כוכבים. שהעובד כוכבים רוצה להכניסו מותר בהנאה אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו: לתרפות. לבקש טעותן למקום אחר: מאן תנא. דבשר העובד כוכבים מותר בהנאה: ר''א. בשחיטת חולין בהשוחט (דף לח:): סתם מחשבת וכו'. וכי שחטה עבדה לעבודת כוכבים בשחיטתו ונאסרה דשחיטתה היא תקרובתה: מה מת מטמא באהל כו'. ומינה מה מת אסור בהנאה כדגמרינן בסנהדרין (דף מז:) ותמת שם מרים שם שם מעגלה ערופה אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה: ה''ג אמר שמואל עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודי בחזרה מותר מאי דהוה הוה ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דלמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה אסור כיון דאביק בה הדר אזיל והתניא כו':

הלכה כרשב''ג. להני אמוראי לית להו כללא דכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו מדאיצטריך למיפסק כוותיה:. עובד כוכבים ההולך לתרפות. תנינא במתניתין והפסיק באמצע הדברים בהנאה משום דדמי לבשר הנכנס: דלא כר' אלעזר. תימה לעיל (דף כט:) גבי עורות לבובין דמשמע הא שאין לבובין אין נשחטין לעבודת כוכבים וכן לקמן גבי גבינות אפי' אינם מבית אונייקי הם אסורים לר''א דכולהו בסתמא נשחטין לעבודת כוכבים וא''כ תנא בית אונייקי דלא כר''א וי''ל דר''א נמי שרי שאר עורות ושאר גבינות דלא אמרינן סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אלא דרך שחיטה אבל דרך חניקה ונחירה לא והכא גבי בשר הנכנס דייק שפיר שאין דרכן להכניס בשר לעבודת כוכבים אלא מבהמה שחוטה: והיוצא אסור א''א דליכא תקרוב' עבודת כוכבים ור' יהודה בן בתירא היא. הכא משמע דרבנן לא מקשו תקרובת עבודת כוכבים למת וכן משמע בפ''ק דחולין (דף יג: ושם ד''ה תקרובת) דקאמר ויש לך אחרת שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל ודלא כרבי יהודה בן בתירא והקשה ר''ת דלעיל (כט:) כי מבעיא ליה יי''נ מנלן קאמר וזבח גופיה מנלן ומקיש למתים ולא קאמר נמי ר''י בן בתירא אלמא ליכא מאן דפליג ועוד קשה דכי דייק הכא בשר הנכנס מותר דלא כר''א ומאי קאמר דלמא לעולם אימא לך דאתיא כר''א וכרבנן דרבי יהודה ס''ל דלית להו הך היקשא ואין סברא לדחות דסמיך אסיפא דאתיא כרבי יהודה בן בתירא דכל זה היה לו לפרש ומפר''ת דתקרובת שהוא כעין פנים כגון זביחה קטור ונסוך מודו רבנן דילפינן ממת וניחא לעיל גבי יין נסך אבל תקרובת שאינה כעין פנים פליגי ולפיכך אוקי הך דהכא בשר היוצא כרבי יהודה דבחתיכה של בשר שאינו זבוח לפני עבודת כוכבים איירי אלא שמביאה דורון וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש ור''י פי' דלענין איסור אכילה והנאה דמשתעי קרא לא פליגי דכל תקרובת עבודת כוכבים אסור בהנאה מדאתקיש למת כי פליגי לענין טומאה דר' יהודה מקיש למת אף לענין טומאה וכן משמע (. דבכל דוכתא שביק) ר' יהודה בן בתירא איסור וקנקיט טומאה והכא דייק שפיר כיון דתנא בשר היוצא אסור למה לי למהדר ומתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לומר לך אסור ומטמא וטעמא כדפרי' דלא אפשר דליכא תקרובת ומני ר' יהודה בן בתירא ותשובות על פר''ת יש להאריך הרבה בפ''ק דחולין (דף יג: ושם): ההולך לתרפות. פי' הר''ר שמעיה מקום טנופות כמו בית התורפה. ובירושלמי פי' לשון תרפים: ישראל ההולך ליריד של עובדי כוכבים. פי' בפ''ק (לעיל דף יב:): כך היא גירסת הספרים וגירסת רש''י ת''ר נודות העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורין. וכן נמי איתא לקמן (דף לג.) גבי קנקנים קנקנים של עובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים ופרש''י וז''ל גרודים שלא נזפתו מעולם והם חדשים מותרים דכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסורים ישנים איידי דכנוס בו יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ''ל משמע מתוך פירושו שמחלק בין חדשים דנודות לחדשים דקנקנים דחדשים דנודות קרי אף כשנתן בהם יין כבר אך לא זמן מרובה וחדשים דקנקנים לא קרי אלא כשלא נתן בהם יין כלל ופי' הטעם משום דחרס בלע לאלתר ואפי' בפעם ראשונה וכן פי' בסמוך ה''מ נודות היינו זיקי שהם של עור אבל קנקנים של חרס בלעי טובא ונראה כי כשהתיר בנודות חדשים התיר אע''פ שכבר נתן בהן יין אלמא סבירא דלא מכניסן לקיום דאילו במכניסן אפי' בפעם אחת גזרו אף באינם זפותין וכן משמע בפ''ב (לקמן עד:) הגת והמחץ והמשפך של עובדי כוכבים. (ר''מ) מתיר בנגוב וחכמים אוסרים ומודה (ר''מ) בקנקנים שהם אסורים אף בנגוב ומה בין זה לזה אלו הקנקנים מכניסן לקיום אלו גת ומחץ ומשפך אין מכניסן לקיום והתם איירי באינם זפותין מדקתני סיפא דברייתא דגת ואם היו מזופפין אסורים משמע דרישא באינם זפותין איירי וקאמר התם רבא כי הוה משדר גולפי פי' חביות ריקניות והם של חרס סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו מ''ט כל דבר שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו בהן רבנן ולשון לפי שעה משמע אפילו בפעם אחת הלכך קנקנים שמכניסן לקיום אין להתיר בחדשים כ''א בלא נתן יין כלל ולפי שיטתו שאוסר בנודות שאין מכניסן לקיום ישנים אף בלא זפת ואע''ג דלא בלעי כולי האי אם כן כלי העובדי כוכבים אף של כסף ושל עץ אינם מותרים אם לא בהגעלה ועירוי וגם יושט''ש וקנא''ש של עץ אף שלנו כיון שהם זפותין יאסרו אם נתן בהם יין שעה אחת או אפילו נגע בהם ויין טופח עליהם כך הצעה של שיטת הקונט' והרבה תמיהות יש חדא דלשון שני הברייתות של קנקנים ושל נידות שוין ואין פי' שוה דבנודות מיקרו חדשים אף בשכבר נתן בהם יין ובקנקנים מפרש חדשים שלא נתן בהם יין כלל וע''ק שנתן דבריו לשיעורין ולא פירש לגבי נודות בכמה פעמים מיקרו ישנים וע''ק דלשון גרודים משמע שהיה בהן כבר זפת וגרדן ועוד תימה דמעשים בכל יום דכלי העובדי כוכבים של כסף שנהגו העולם לשכשכן במים להתירן בלא הגעלה ועירוי וע''ק דגם מתוך שמעתין משמע דדבר שאין מכניסן לקיום אם אינם זפותין אפי' ישנים משכשכן במים ודי בכך דהנהו כובי דפומבדיתא דאנסו בי פרזק רופילא ורמא בהו חמרא וקאמר כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים ואין סברא לומר שלא הניח בו העובד כוכבים יין אלא פעם אחת ועוד קשיא מה שפי' אבל קנקנים שהם של חרס בלעי טובא דלא היה לו לתלות טעמו בזה אלא במה שמכניסן לקיום וכשתלה טעם דבריו בבליעה משמע דחרס אף אם אין מכניסן לקיום אסור ולקמן בפ''ב גבי ההיא דגולפי משמע דמותר מדקאמר כל דבר שמכניסו לקיום גזרו רבנן לפי שעה אטו זמן מרובה משמע הא דבר שאין מכניסו לקיום לא גזרו אף לזמן מרובה ועוד תימה דהא מעשים בכל יום בכלי חרס שלנו שאין מכניסין לקיום שנתן בהם ישראל יין הרבה וכשנוגע בהם עובד כוכבים אין עושין בו רק שכשוך לבד ופי' הר''ר אליהו בן הר''ר יהודה ליישב גירסת הספרים דודאי נודות וקנקנים שניהם מכניסן לקיום וה''פ נודות העובדי כוכבים חדשים שלא נתן בהם יין כלל דמאחר שהם גרודים שלא זפתן מעולם אי רמא בהו עובד כוכבים חמרא מידע ידיע אבל זפותים או שנזפתו ונשר זפתן אף חדשים אסורים כי שמא בשעת זפיתה או אחר זפיתה נתן בהם העובד כוכבים יין ולא ידיע ישנים פי' שנתן בהם יין אפי' חדא זימנא אסורים דכל דבר שמכניסו לקיום אסור לפי שעה וכן בקנקנים ועתה אין שום חילוק בין נודות לקנקנים והא דלא עריב ותני להו משום דסוף הברייתות מתחלק זה מזה דגבי נודות קתני עובד כוכבים רבבן ועבדן וגבי קנקנים תני עובד כוכבים נותן לתוכן יין כו' ובסמוך ה''פ ה''מ נודות אע''ג דמכניסן לקיום סגי להו בעירוי משום דלא בלעי אבל קנקנים של חרס בלעי טפי ולפי זה יש להתיר הקנא''ש והיושט''ש אע''פ שהם זפותין דכיון שאין מכניסן לקיום והשתא ניחא כל מה שהקשינו לפרש''י רק לשון גרודים אכן רבינו תם הקשה לו מן ההלכות גדולות שפירשו הני מילי נודות שאין מכניסן לקיום אבל קנקנים שמכניסן לקיום לא ולפי זה אין להתיר הקנא''ש זפותות אף על פי שאין מכניסן לקיום דומיא דנודות לכך נראה לרבינו תם דגרס בשמעתין כדגרסינן בתוספתא (פ''ה) דמחלקת בין נודות לקנקנים וזה היא הצעה ופי' נודות העובדי כוכבים גרודים מותרין חדשים זפותים אסורים פירוש גרודים שאין בהן זפת מותרין ואפי' ישנים דכיון שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים ואפי' היה בהם זפת אלא

עבודה זרה לב ע"ב

דף לב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד