עבודה זרה לג ע"א

דף לג - א

כיון  דאביק בה, דבק הוא בעבודה זרה, מהדר הדר אזיל, הרי הוא ילך ויחזור לשם כדי להודות לה.

ומקשה הגמרא: והתניא, ישראל ההולך לתרפות, בין בהליכה בין בחזרה - אסור. ^[390] ואילו כאן אמרנו שבהליכה מותר?

ומתרצת הגמרא: אמר רב אשי, כי תניא ההיא, הברייתא ההיא האוסרת בין בהליכה ובין בחזרה, מדברת בישראל מומר, דודאי אזיל, ודאי הולך הוא לעבודה זרה, ומסתמא לא יחזור בו. ואילו הדין שמביא כאן שמואל, מדבר בישראל סתם שאינו מומר.

תנו רבנן: עובד כוכבים ההולך ליריד [שוק שעושין לכבוד עבודה זרה] ^[391] בין שהגוי נמצא בהליכה לשוק זה, ובין שנמצא בחזרה משוק זה, מותר לשאת ולתת עמו.

אך ישראל ההולך ליריד של עבודה זרה, בהליכה מותר לשאת ולתת עמו, ובחזרה משם אסור.

ודנה הגמרא: מאי שנא ישראל, דבחזרה אסור לשאת ולתת עמו, ואילו עם גוי מותר? הרי זה משום דאמרינן, עבודת כוכבים זבין, צלמים מכר שם בשוק, וכעת דמי עבודת כוכבים איכא בהדיה, יש אצלו. ומשום כך אסור לשאת ולתת עמו במסחר כדי שלא להנות ממעות אלו.

אם כן, עובד כוכבים נמי, נימא גם בו נאמר אותו דבר, עבודת כוכבים זבין, מכר שם, וכעת דמי עבודת כוכבים איכא בהדיה, יש אצלו. ונאסור לשאת ולתת אף עמו בחזרתו? אלא, שמא תאמר, לגבי עובד כוכבים אמרינן, אומרים אנו, גלימא זבין, גלימה מכר שם, חמרא זבין יין מכר שם, ולא דברי עבודה זרה דוקא. ולכן מעותיו מותרים. ^[392]

אם כן, לגבי ישראל נמי נימא, אימור גלימא זבין, חמרא זבין, ומדוע מעותיו של ישראל החוזר משם אסורים?

ומבארת הגמרא: אי איתא דהוה ליה, אילו היה לו לישראל גלימה או יין למכור, הכא הוה מזבין ליה היה מוכרם כאן, אצלנו, ולא היה צריך להטריח עצמו עד שוק של עבודת כוכבים. וכיון שבכל אופן הלך לשם, מסתבר שמכר שם דברי עבודה זרה, ולכן מעותיו אסורים.

שנינו במשנתנו: והבאין משם - מותרין לשאת ולתת עמן.

אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו דין זה, אלא שאין העובדי כוכבים החוזרים משם, קשורין זה בזה ובאים בחבורה אחת. אבל אם הם קשורין זה בזה וחבורה אחת הם, אסורין לשאת ולתת עמם. כיון שחבורה אחת הם, אימא נאמר כי דעתו לחזור עמם שוב לבית העבודה זרה.

שנינו במשנתנו: נודות כלי עור של העובדי כוכבים וקנקניהם, ויין של ישראל כנוס בהם אסורים. ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים - אין איסורן איסור הנאה.

תנו רבנן: נודות של העובדי כוכבים, אם היו גרודים, מגורדים ובלי זפת, וחדשים - הרי הם מותרין. כיון שאף אם היה בהם יין זמן מועט, לא בלע ממנו העור.

ודין זה הוא דוקא בנאדות של עור. אבל כלים של חרס, בולעים מיד ואסורים. ^[393] ואם היו הכלים ישנים ו [או] מזופפין מצופים זפת מבפנים - אסורין. ^[394] כי כלי ישן שהיה יין נסך בתוכו זמן רב, ודאי בלע ממנו הכלי.

וכן אם היה מצופה בזפת, בלעה הזפת מיד מן היין. ולפיכך כלים אלו - אסורים.

ואם עובד כוכבים ריבבן, התיך הזפת לתוכם, ועיבדן, ונתן לתוכן יין, ^[395] בעוד שהזפת חם, שכך היו עושין כדי להפיג את טעם הזפת המר, והיה ישראל עומד על גביו - אינו חושש שמא ניסך הגוי את היין.

שואלת הגמרא: וכי מאחר דעובד כוכבים נותן לתוכן יין, כי ישראל עומד על גביו - מאי הוי, מה הועיל ישראל בעמידה זו, והרי סוף סוף הוא יין של גוים, שהרי הגוי הטילו? ^[396]

אמר רב פפא: הכי קאמר, כך נאמרה הלכה זו - עובד כוכבים ריבבן, התיך את הזפת לציפוי הנוד, וכן הגוי עיבדן, ואולם ישראל הוא שנותן לתוכן יין, וישראל אחר עומד על גביו. ואינו חושש שמא יין נסך הוא.

ותמהה הגמרא: וכי מאחר דישראל נותן לתוכן יין, ישראל אחר עומד על גביו, למה לי? והרי אין זה יין גוים כלל!

ומתרצת הגמרא: דלמא אולי אגב טירדיה [טרדתו] של הישראל העסוק במזיגת היין לתוך הנאד, מנסך הגוי את היין, ולאו אדעתיה. שמא הישראל הנותן את היין לזפת שבנאד, לא יהיה נותן דעתו להבחין במעשה הגוי, והוא ינסכנו. משום כך צריך שיהיה ישראל אחר עומד על גביו לשומרו לגוי.

רב זביד אמר: אין צורך לשנות ממה שהובא בתחלה. ולעולם כדקאמרת מעיקרא, כמו שאמרנו בתחלה, שאכן הגוי הוא זה שמטיל את היין לתוך הנאד.

והכא, באופן זה אין לחשוש ליין נסך, משום שבעידנא דקא שדי ליה, בזמן שהגוי מטיל את היין לתוך הנאד המחופה בזפת, נעשה כאילו זורק מים לטיט, ומאבדו, וכלה היין מאליו. לפי שהיין הניתן לתוך הזפת, הולך לאיבוד ובטל טעמו. ומתערב ונאבד בתוך הזפת. וכאשר הזפת מתייבשת, כלה היין ושוב אינו נפלט. ^[397] ומשום כך אין לחשוש שמא יתערב יין נסך ביין שנותנים אחר כך בתוך הנאד.

אמר רב פפי: שמע מינה למידים אנו ממימרא זו דרב זביד, כי האי עובד כוכבים, דשדא חמרא לבי מילחי דישראל, שהכניס יין לתוך כלי מלא מלח של ישראל, שרי, המלח מותר. לפי שהיין נבלע ומתכלה בתוך המלח. ^[398]

מתקיף לה רב אשי: מי דמי, האם דומה הנותן יין לתוך הזפת לנותן יין לתוך המלח?

והרי התם, שם בזפת, קאזיל הולך היין לאיבוד בתוך הזפת, ושוב אינו קיים כלל.

אולם הכא, כאן בנותן יין לתוך המלח, לא קאזיל, אין היין הולך לאיבוד, אלא נותן טעם במלח לעולם, ואינו מתייבש ונעלם.

מעשה היה בבר עדי טייעא, ערבי, שאנס חטף הנהו זיקי כמה נודות מרב יצחק בר יוסף.

רמא בהו חמרא הכניס לתוכן יין, ואהדרינהו ניהליה החזירם לו.

אתא שאיל בי מדרשא, בא ושאל בבית המדרש, מה דינם של נאדות אלו.

אמר ליה רבי ירמיה, כך הורה רבי אמי, הלכה למעשה: ממלאן מים שלשה ימים על מנת שהמים יקלטו את היין הבלוע בכלי, ולאחר שלשה ימים, מערן, שופך את המים הללו. ^[399] ואמר רבא: צריך לערן, להחליף את המים מעת לעת, בכל יממה מאותם שלשה ימים. ^[400]

סבור מינה למדו וסברו בהלכה זו, כי הני מילי דין זה שהכלי נכשר על ידי נתינת המים בתוכו שלשה ימים, הוא רק בכלי דידן שלנו [כמו הכלי של רב יצחק בר יוסף], שהיה אצלם זמן קצר.

אבל דידהו, כלי שלהם ששהה ברשותם זמן רב וספג את יינם, לא מועילה בו תקנה זו, ואינו נכשר כלל.

כי אתא כאשר בא רבין, אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: דין אחד לנוד שלנו שהיה ביד הגוי, ודין אחד לנוד שלהם שנמצא כעת בידינו, שבשניהם יש להם תקנה על ידי שימלא בהם יין שלשה ימים, ויערן. ^[401]

סבר סבור היה רב אחא בריה דרבא, קמיה לפני דרב אשי למימר, לומר שהדין הוא כך:

הני מילי, דין זה שיש להם תקנה על ידי נתינתם במים במשך שלשה ימים, הוא רק בנודות של עור שבאו מן הגוים. אבל קנקנים של חרס הבולעים הרבה מן היין הנתון בהם, לא. אין להם תקנה כלל.

אמר ליה רב אשי: לא שנא, לא שונה דין הנודות, ולא שנא לא שונה דין הקנקנים, אלא לשניהם ישנה תקנה זו, שיתן בהם מים שלשה ימים, ויערם.

תנו רבנן: קנקנים של עובדי כוכבים שרוצה ישראל להשתמש בהם. אם הם חדשים גרודים שלא חיפו אותם בזפת מעולם - מותרין.

אולם או הם ישנים ו [או] מזופפין מחופים זפת - אסורין. אם העובד כוכבים היה נותן לתוכן יין, ורוצה ישראל כעת להשתמש בהם, הדין הוא, נותן לתוכן מים שלשה ימים ומערם, והקנקנים מותרים. ^[402]

וכן אם עובד כוכבים היה נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס, ואינו חושש מחמת היין. משום שהציר של דגים והמורייס שמן של דגים, שורפין את היין ומכלים אותו. ^[403]

ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור: ת"ר עובד כוכבים ההולך ליריד בהליכה מותר דלמא הדר ביה בחזירה אסור ומקשינן אמאי בחזירה אסור דאמרינן דלמא עבודת כוכבים זבין ומעותיו דמי עבודת כוכבים נינהו עובד כוכבים נמי נימא הכי.

ופרקינן עובד כוכבים דלא אפשר ליה דלא למיזל ליריד אגב אורחיה שקל גלימא ותרנוגא דאית ליה בידיה ומזבין ומעות שבידו דמי סחורה נינהו. אבל ישראל אילו הוה ליה סחורה הכא הוה מזבן ליה.

אלא לא אזיל ליריד אלא למזבן עבודת כוכבים דלא משכח לזבונא הכא:

ירושלמי א"ר מנא צריכין אנן למיחש מה דברייתא חששין אסיר למיתן פריטי גו פומא פיתתא תותי בי שיחיא תבשילא תותי ערסא ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא:

א"ר יוסי בר אבין כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים בשבת בסוף פ' כל כתבי הקדש (דף קכא) א"ר אבא בר כהנא רבי חנינא התיר לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של עובדי כוכבים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר דמתיר בחותם אחד אי משום אימתא דבי נשיאה:

פיסקא נודות העובדי כוכבים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורן איסור הנאה:

ת"ר נודות העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרין מזופפין אסורין עובד כוכבים ריבבן ועיבדן נותן לתוכן יין כו'. אוקימנא ביין שנותן בנוד למתקו דקא אזיל לאיבוד שנעשה כנותן מים לטיט ופירש בירושלמי אין עובד כוכבים עשוי לנסך ע"ג דבר מיאוס. אבל עובד כוכבים דשדי יין בי מילחי דישראל אסיר. סוגיא דשמעתא הנודות והקנקנים לא שנא דידן ונתנו בהם עובדי כוכבים יין ולא שנא דידהו הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן ג' ימים ומערן. ואמר רבא צריך לערן כל מעת לעת:

ת"ר קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרין ישנים ומזופפין אסורין עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים עובד כוכבים נותן לתוכן מים ישראל נותן לתוכן יין עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש. ואסיקנא דציר או מורייס שורפין:

הכי גריס רש"י ז"ל נודות העכו"ם גרורין מותרים ישנים ומזופפין אסורים. ופי' גרורין והם חדשים מותרין דבכניסת היין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסור דכנוס יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפי' בחדא זמנא בלע זפת ליין, אלו דברי רש"י ז"ל.
ולא נתברר בדבריו אם הוא סבור שהנודות דבר שמכניסו לקיום הן או אין מכניסו לקיום ובה"ג ז"ל כתב שאין מכניסו לקיום ומדברי רש"י ז"ל עצמו נראה כן שהוא כתב לקמן אבטא דטייעי שהוא כמכניסו לקיום מפני שהולכי דרכים נושאין אותו למרחוק מלא מים הא שאר נודות אין מכניסן לקיום וא"כ הוא כלי חרס אע"פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מדברי רש"י.
והא דאמרינן בפ' השוכר אלמא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ה"מ בגולפי דידן שהתחלת תשמישן ע"י ישראל אבל בדידהו לא כלומר בכלי חרס של עכו"ם שתחלת תשמישן בידי עכו"ם אפי' אין מכניסן לקיום אסורין מיד והיינו דגרסינן בפ' השוכר הגת והמחץ והמשפך של עכו"ם ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרים פי' אלא בעירוי והתם בשדרך בה אפי' פעם א' ובשאינן זפותות כדמוכח התם וכדפי' רש"י ומתני' בשלא דרך בה ואסר בשל חרס שאין מכניסן לקיום.
הא למדנו שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי עכו"ם אסורין ואין להם תקנה אלא בהכשר גדול דהיינו עירוי והא דתניא לקמן קנקנים ה"ה דכלי חרס אחרים שאין מכניסן לקיום אלא רבותא קתני דאפי' קנקנים סגי להו בעירוי.
ואם באנו לומר דנודות לדעת רש"י ז"ל מכניסן לקיום הוא ולפי' כתב דכלי חרס אסורין אפי' לפי שעה ואפ"ה נודות שרו צריכין אנו לומר דהא דאמרינן התם בפ' השוכר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן דוקא בגולפי שהם של חרס אבל לא בכלי עור ועץ ולהאי לישנא כלי חרס שאין מכניסו לקיום לא גזרו ביה רבנן אפי' בשתחלת תשמישן בידי עכו"ם, ואין זה נכון ועוד אכתוב בזה לקמן.
ולפי לשון ראשון שאמרנו יש לדקדק בהא שהזכרנו שהיא שנויי' בפ' השוכר בגת ומחץ ומשפך של עכו"ם של עץ ושל אבן וכו' ושל חרס אסורה ומשמ' מדקתני לה סתמא דבין בחדשים בין בישנים היא ועוד דמתני' אוקימנא בשלא דרך בה וברייתא בשדרך בה והיינו חדשי' וישני' וקשו חדשים אחדשים דהכא מותרים בהדחה והתם צריכין ניגוב וקשיא נמי ישנים אישנים דהכא קתני אסורים ומשמע דצריכין עירוי וכענין ששנינו שם וחכמים אוסרין דהיינו צריכין עירוי והתם סגי להו בניגוב.
ולשון האחד קשיא של חרס דהכא אין מכניסין לקיום מותרין והתם אע"פ שקלף את הזפת אסורה מכלל דאינה זפותה נמי ואע"פ שלא דרך בה נמי אלא דשוי בה פורתא חמרא לפי שעה, וכך פי' רש"י התם.
וא"ל דינא דגת ומחץ ומשפך דאינון בני הנח לא דמי לא לדבר שמכניסו לקיום דצריך עירוי ולא לדבר שאין מכניסו לקיום דאפילו בישנים סגי בשכשוך אלא מכיון שנשתמש בהם בגת א' יצאו מתורת חדשים להצריכן ניגוב ומכיון שאין משתמשים בהם אלא משנה לשנה אין ישונן מוסיף להם כלום אבל נודות אע"פ שאין מכניסין לקיום מכיון שנתישנו נעשו כמכניסן לקיום ומתני' דהתם דאוקימנא דלא דרך בה ואפילו הכי של עץ בעי קליפה וניגוב ושל חרס אסורה (כמו שזיפתתן גלולה) [אפי' זיפתן קלופה] דרכן להחליף בהם יין פעמים הרבה למתק הזפת וכישנים דידהו דמי ולא לפי שעה מיקרי.
ויש עוד לפרש דנודות נמי בניגוב סגי להו דכעין גת ומחץ ומשפך הן והא דקתני אסורין משום דלא (מהני ליה) [משתרי אלא ע"י] הכשרן דישני' נגוב ומזופתין יקלוף וידיח או יערם כמות שהן ולא בעי תנא לאוכוחי בה הכא דלאו לענין הכשר כלים נשנית מיהו הכשר שלהם נלמוד מן הדומ' להם שהן הגת וכליו ואין דינם כדב' שמכניסו לקיום ולא כדבר שאין מכניסו לקיום אלא לפי שעה בשכשוך נתישנו או נשתה' שם הרבה בעין הגת שזפת' צריכה הכש' בינוני דהיינו ניגוב ומיהו בהכי סגי בין בכלי עץ בין בשל עור וכדאמרינן התם בהשוכר דעמרא מנגבן ולא גרע עור מצמר לענין ניגוב דשייך ביה ודאי כל זה לפי פי' רש"י ז"ל.
ואין הפירו' מחוור דתניא נמי לקמן גבי קנקנים כה"ג ואיבעיא לן התם לפרושי חדשים שלא הכניס בהם יין מעולם ישנים אסורים שהכניס בהם אפילו פעם א' שהרי קנקנים של חרס הם ומכניסן לקיום הן ולאלתר אסורים הילכך לא דאיק האי לישנא דהכא את אמר חדשים שלא נכנס בהם יין מעולם והכא את אמר בישנים [נ"א - בשנים] וג' פעמים ולחדשי' דהכא קרית להו התם ישנים.
ואד"ל תו מעובדא דהנהו זיקי דרמא בהו בר עדי חמרא ומשמע לכאורה לפי שעה הוה תרי תלתא זמני רמא בהו אהדרינהו ואפ"ה קא מצריך להו ר' ירמיה עירוי אלמא נודות בלפי שעה נמי אסירי ואין לחלק בהם ולומר התם בשמכניסן לקיום דכל נודות שוים הם בכך וסתם הזכירו אותם בגמ' וא"ת שהעמיד בהם יינו זמן מרובה והיו חדשי' ונתישנו בידו הא קאמרינן עלייהו ה"מ דידן דהתרא בלעי משמע שהיו ישנים ביד ישראל. וי"ל ל"ק דזפותין היו והיה צריך לקלף לפיכך ערו אותם שאין הטעם בזפותין משום שעת זפיתה בלבד אלא זפת לעולם בולע וצריך קליפה.
ויש שאין גורסין בברייתא ומזופפין אלא ה"נ נודות העכו"ם גרורין הרי אלו מותרים זפותות הרי אלו אסורות וכך פירושה נודות העכו"ם שאין מכניסן לקיום גרורין הרי אלו מותרים אע"פ שהם ישנים זפותות אסורין אע"פ שהם חדשים שהזפת בולע את היין ואפילו אינו יודע אסורים שבשעת הזפת מכניסין בהם יין למתקו כדאמרינן בירושלמי אני עמדתי על זפתן של קנקנים והן נותנין לתוכן חומץ בשעת הזפת וסתם אסורין היינו עירוי וה"נ איתמר בפ' השוכר וק"ל מהא דגרסינן בשלהי פ' השוכר מההוא דא"ל לר' חייא הב לי גברא דמדכי לי למעצרתאי ואזל רב חזייה דשועי טובא וא"ל בניגוב סגי ליה הדר חזייה דאיפלי פילא מתותיה ואמר דקלוף בעינא פי' דמעיקרא סבר דלא דרך בה כיון דשועי הילכך סגי ליה בניגוב ולבסוף אמר ודאי דרך בה ובעינא קלוף וש"מ דמידי דלא מפלו מניה פילי בניגוב סגי ליה אע"ג דמוזפת אלמא זפת לא בלע בדבר שאין מכניסו לקיום וסגי בניגוב והני נודות נמי חדשים דלא מפלו מינייהו פילי אמאי לא סגי להו בניגוב וא"ל זפיתתן של נודות דומה לגת של עץ דצריך קליפה או עירוי אע"פ שלא דרך בה.
ובשם ר"ת ז"ל פירשו דנודות מכניסן לקיום דומיא דקנקנים דקתני להו לקמן גרורין מותרין שלא נשתמש בהן יין מעולם שאלו נכנס בהם יין ניכר הוא מזופתין אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן וצריך עירוי או מפני הזפת שבולע וצריך קילוף וניגוב והאי דהורו לקמן בדר' יצחק בר יוסף שמערן כדי שלא יצטרך לקלוף את הזפת ולנגב כדפרישית ויכול אתה לגרוס חדשים גרורין מותרים ישנים או מזופפין אסורים וכן אין צריך למחוק מה שכתוב בקצת נוסחאות נודות העכו"ם וקנקניהם לפי פי' זה אבל כיון דקתני לה לקמן גבי קנקנים משמע ודאי דל"ג לה הכא, וזה הלשון הגון.
ומצאתי בירושלמי (ב,ד) ארמי' אתבזעת זיקיה וקבלה ישראל גו דידיה אתא עובדא קמי רבנן אמרו ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת ר' יוסי אזל לצער חמא זיקין זעירין וישראל זבנין אמר מאן שרא לכן אתין שאלון לר' יצחק ולר' מני ואסרן מהא משמע דאפילו לפי שעה ואפילו נודות קטנים צריכין הכשר גדול והיו הם נוהגים קולא בקטנים לפי שהיו סבורין שאין מכניסן לקיום וכשבא מעשה לפני חכמים אסרום עליהם מפני שמכניסן לקיום הם ואצ"ל בגדולים וכן הדעת מכרעת מהא דאמרינן בנודות אסור לעשות ממנו שטיחין ע"ג חמור משום דרוצה בקיומו הוא דבליעי וחמרא מינכר בהו דומיא דחרס אדרייני ואי לאו מכניסן לקיום הן לא שייכא בהו (האידנא) [האי דינא].
ורבינו שמואל רומרוגי ז"ל פי' גרורין שנגרר ונקלף זפתן מותרין בשכשוך בשאין מכניסן לקיום מזופפין אסורים אפי' הם חדשים מפני שהזפת בולע כדפי' רש"י וצריך קילוף דלא גרע ממתני' דתנן ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף ואוקימנא דלא דרך כה ולא דמו לשל אבן דשיעא טובא כדפרישית ולישנא דתוספתא נודות העכו"ם גרורין מותרים חדשים ומזופפין אסורים משמע דגרורין לאו חדשים נינהו אלא ישנים שנגרר ונקלף זפתן ולקמן גבי קנקנים לא אשכחן בכולהו נוסחי גרורין אלא ה"ג בכולהו חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים והאי דלא קתני גרורין משום דכלי חרס לא סגי להו בקילוף כדתנן בהשוכר ושל חרס אע"ג שקלף את הזפת הרי זו אסורה אבל רש"י גורס גבי קנקנים גרורים מותרים ומבלבל מה שכתבנו.
מדברי כולם נלמוד שכלי עור ככלי עץ ואפשר היה לפ' שדינן ככלי חרס וכל שתחלת תשמישן ביד עכו"ם אסורים וצריכין הכשר גדול ואע"פ שאין מכניסן לקיום וזהו מחלוקת ר"ג וחכמים בדרדורין שר"ג סבר ככלי עץ שאין מכניסן לקיום הן ובהדחה סגי ורבנן סברי ככלי חרס הם וכל שתחלתן בשל איסור צריכין הכשר עירוי כמו הגת וכסי דפחרא חדתי דלקמן והא דקתני לקמן קנקנים ה"ה לשאין מכניסין לקיום אלא רבותא קתני משום סיפא כדפרישית.
וללשון ראשונים ז"ל צ"ל שבענין הדרדורין עצמן והרוקבאות נחלקו אם הם מוכנסין לקיום אם לאו וכן עיקר שהדרדורין כלי עץ הם מדאמרינן בפ' השוכר עכו"ם שהביא ענבים בסלים ובדרדורים דומיא דסלים הם ואין כלי עור עשויים לענבים וכן פר"ח.
והוי יודע דכל דקתני מזופפים אסורין צריך לקלף הזפת ואח"כ מותרים באותו הכשר שהיו מותרים בלא זפת ואפילו בשכשוך אם הם כלים שאלמלא הזפת אינן צריכין אלא שכשוך וליכא למימר דאגב הזפת בלע עור חדא דלא מסתבר הכי ועוד דהכי מוכחא שמעתא בפ' השוכר בהא דקשינן התם ממתני' דקתני ובחרס אע"פ שקלף את הזפת אסור ומוכח מינ' דשל חרס בלא זפת אסור כדפי' רש"י ז"ל וכן פי' למעלה מזופפין אפילו בחדא זמנא בלע זפת ליין אבל עור לא בלע.
והא דגרסינן בירושלמי (ב,ד) א"ר בא כשהלך רע"ק לווטרי"ן אתו שאלון ליה קנקנים במה הן טהרתן אמר מזו למדתי עליהן אם בשעה שהן אינם זפותין מותרות בשעה שהן זפותין אלא שניתק יפה זפתן לכ"ש וכשבאתי אצל חכמים א"ל ע"י זפיתתן בולעות התם בקנקני' שהם מכניסן לקיום כדאתמר בפ' השוכר וה"ק בשעת זפיתתן הן בולעות שמשימין לתוכן מים ומכניסן לקיום ובשעה שאינן זפותות מותרות מפני שלא נשתמש בהם יין שניכר היה לעין אבל לא בא לומר שיש להן איסור יותר מפני הזפת מאוחר שקלפו אלא שדינן כשאר קנקנים שנשתמש בהם אותו תשמיש.
אבל י"ל שדברים שהן צריכין קליפה דינן אחר קליפתן כישנים שהרי נשתהה היין בפילי הזפת ונתישן באותו מקום הלכך אם הוא דבר שהישנים שלהם צריכין ניגוב כמו הגת והנודות אף הזפותין צריכין ליגוב לאחר קליפתן אבל דבר שהישן שלו בשכשוך אף הזפות שקילפו בשכשוך.
ומיהו לא מחוור לי שאין חוששין בפילי הזפת אלא לבליעת הזפת אבל לא שיהא מונח בין הזפת לכלי עכבת יין שא"ת כן עשיתו דבר שמכניסו לקיום אלמא אמרינן התם בהשוכר דבניגוב סגי כדפי' רש"י והכי מוכחא שמעתא התם אבל ענין הירושלמי כמו שפירשתי או שמא סברתו מתחלפת שבקנקנים עצמן נחלקו שם קנקנים שאינן זפותות ר' אשי אמר אסורות ור' אמי אמר מותרות נמצא לר' אשי שאע"פ שקלף זפתן צריכות הכשר כאלו היה מתחילתן בלא זפת וכשאמרו ע"י הזפת הן בולעות לר' אמי ואין למדין הימנו בזה.

בעידנא דקא שדי נעשה כזורק מים לטיט. י"מ דלרב זביד בדקא שדי עכו"ם חמרא דידיה עסקינן והאי דבעינן עומד ע"ג משום דחיישינן שמא שם בהן יין לאחר שיצטננו למתק מרירותו של זפת דאסיר וכדתנן זפותות אסורות ודברי רש"י ז"ל מטין כן שפי' כזורק מים לטיט שאותו יין ראשון הולך לאיבוד בזפת ובטל טעמו כמים הניתנין בטיט שכלים מאליהן כשמתייבש הטיט הרי הן כלא היו.
וזה הפי' אינו נכון כלל, דהא אמרי' ודקא אמרת דילמא מנסך ליה מעיקרא בעידנא דשדי ליה וכו' מדקאמר דלמא מנסך ליה אלמא בשל ישראל קאמרינן ועוד דאל"ה ליתני ישראל שזרק לתוכן יין נסך ומ"ש עכו"ם דנקט אלא שאין בכל הנוסחאות דילמא מנסך ליה מעיקרא וכו'.
ויותר נכון לפ' דמיינו של ישראל קאמרי דאע"ג דזרק ליה עכו"ם לתוך הזפת שריבבן עכשיו ועדיין חם לא חיישינן לשמא הוא מנסכו בשפיכה זו שאינו עשוי לנסך כשהוא זורק מים לטיט.
ובירושלמי (ב,ד) גרסינן הכי וחש לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך ע"ג דבר מאוס מעתה אפילו אין ישראל ע"ג אני אומר שמא החליף פי' שמא החליפו ביינו וזה נהנה בו והוא אסור בהנאה ושמא נמי פולט הזפת לאחר שנצטנן וזו ראיה ברורה ללשון האחרון.

ישראל נותן לתוכן מים. (פירשו) [פרש"י] ז"ל ג' ימים מעת לעת וכן שנינו בתוספתא והיינו ברייתא דאמר ר' אשי תנינא אחד נודות וא' קנקנים ומשמע דעירוי במים אבל יין אפילו כנס והחליף לא הועיל כלום שהרי כולן אסורין אפילו הן ק'.
אלא שתמהני במה שראיתי בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם רבנן יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנייה ונכנסו לתוך קנקנים נעשו הקנקנים כיין פינהו וכנס לתוכו יין אחר נעשה יין כקנקנים פינהו ונתן לתוכו יין אחר היין אסור והקנקנים מותרין ולמה אסור בשתיה ומותר בהנייה בגין דר"מ דאמר אסור בשתיה ובהנאה והיא הנוסחא שבירושלמי וענינה פשוט אלא שיש שם מעט שיבוש וחסר ממנה פינהו ונתן לתוכו יין א' דהו"ל עירוי ביין ג"פ ומעת לעת קאמר אלמא עירוי ביין מכשיר הכלי לדברי חכמים אבל לא לדברי ר"מ שהרי איסורן של קנקנים איסור הנייה כיין עצמו אא"כ היה היין אסור בשתיה ומותר בהנאה.

נודות דעו"ג גרודין מותרין חדשים זפותין אסורין. כך היא הגירסא הנכונה, וזו היא גרסתן של רש"י ור"ת ז"ל, ובההיא שמעתא גופא גרסינן באידך ברייתא קנקנים חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין, כלומר ישנים אף על פי שאינן מזופתין או חדשים מזופתין אסורין ונודות אין מכניסן לקיום אבל קנקנים מכניסן לקיום והיינו דהוה סבור רב אחא בריה דרבא למימר הפרש בדין הכשר מלוי ועירוי בין נודות לקנקנים כדאמרינן התם סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא, ובהדיא אמרינן בפרק השוכר דקנקנים הוי דבר שמכניסן לקיום, דתניא התם (עד, ב) הגת והמחץ והמשפך של עו"ג רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין, ומודה רבי בקנקנים של עו"ג שהם אסורין, ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, ופירושא דברייתא הכי, נודות העו"ג אפילו מזופתין ואפילו ישנים כלומר שנתיישנו בתשמישן ביד עו"ג גרודין מותרין, כלומר, אם גרר זפתן מותרין, ולא מותרין לגמרי קאמר דאינן צריכין הכשר אחר, אלא לומר שאם קלף זפתן אינן צריכין מלוי ועירוי שהוא הכשר גדול, אלא בשכשוך בעלמא סגי להו כדין כל כלי שאינו מכניסו לקיום, וקא משמע לן שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעים אם לא היו זפותין, ואין צריכין קילוף אלא מפני היין שנבלע בין הזפת ודפני הכלי, ותדע לך שאין הזפת מבליעו יותר, דתניא בפרק השוכר (שם) "הגת והמחץ והמשפך של עו"ג רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין, ושל עץ ושל אבן ינגב, ואם היו זפותין אסורין". ואקשינן: "הגת והמחץ והמשפך של נכרי ר"מ מתיר בניגוב, והתנן של חרס אף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסורה", ואם איתא דעל ידי זפיתה בולעין טפי מאי קושיא, שאני הכא שזפתן מבליען וכדקתני אף על פי שקלף את הזפת, וההיא דרבי בשאינן זפותין, וכדקתני בשלעץ ושל אבן אם היו מזופתין אסורין, אלמא עד השתא בלא זפותין קא מיירי, אלא ודאי כדאמרן שאין זיפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעין בלא זיפתא.

ואי קשיא לך. הא דגרסינן בירושלמי (ה"ד), "אמר ר' בא כשהלך רבי עקיבא לזפיון שאלון ליה קנקנים במה היא טהרתן, אמר מזה למדתי עליה, מה אם בשעת שאינן זפותות אתמר מותרות, בשעת שהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן, וכשבאתי אצל חברי אמרו לי, על ידי זפת הן בולעות", דאלמא משמע לכאורה דכל כלי בולע טפי על ידי הזפת וצריך הכשר גדול. נראה לי דהתם בקנקנים דמכניסן לקיום מיירי והכי פירושא, דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום אם מזופתין ונקלף זפתן במה תהיה טהרתן ובחדשים קא בעו מיניה, ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר, דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר, וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל, והכי קאמר להו, ומה אם בשעה (שאינה) [שאינן] זפותות אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר ואף על פי שאם נשתמשובהן לא היה שום דבר (מפסיד) [מפסיק] בין היין לקנקנים ובולעים הן בודאי, במזופתין ונקלף זפתן וניכר שלא נתנו בהן יין לא כל שכן, שאפילו תמצא לומר שנתנו בהן יין אין בהן איסור כל כך שהרי זפתן (מפסיד) [מפסיק] וחוצץ ועומד בפני היין, וכשבא אצל חבריו אמרו לו, בשעת זפתן הן בולעות, (לומר) [כלומר] דבשעת זפיתה נותנין בהן יין, ובכי הא אין סומכין על הכרת העין, דודאי נכנס בהן יין כיון שמכניסין אותן לקיום, אבל שאינן זפותין מותרין, לפי שאינו ודאי שנתנו בהן יין, ואם נתנו בהן ניכר היה בעין. זהו שנראה לי בפירושיו, ואילו היה דעת הירושלמי שעל ידי הזפיתה בולעין יותר אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתנו הולכת בכך וכמו שכתבנו.
ומיהו צריך לקלף זפתן ואף על פי שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת, מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי, אי נמי שהזפת בולע היין הרבה, והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין, כלומר אפילו בחדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין, שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה, ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר, ולא שצריך לקלף על כל פנים, שאילו רצה להכשירן על ידי מילוי ועירוי כל שכן שהוכשרו, דלא עדיף קליפה והדחה ממילוי ועירוי, שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטים את היין שבזפת, ועוד דכבולעו על ידי זפת כך פולטו בזפת, אבל חדשים (שאינו) [שאינן] זפותים מותרים בלא הכשר כלל ובלא הדחה, שהרי ניכר לעין שלא נשתמש בהן ביין כל עיקר.
ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסים את הנודות לקיום תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא דגרסינן התם: "בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה, אתא שאיל בי מדרשא, אמר ליה רב ירמיה, כך הורה ר' אמי הלכה למעשה, ממלאן ומערן מים ג' ימים", ולמה הוצרכנו למילוי ועירוי, בהדחה הוה סגי להו ככובי דארמאי (להלן ע"ב), יש לומר דזפותים היו וכדי להצילם מידי קליפה אמרו.
ואם תאמר עוד, אם כן מפני מה נחלקו על רבן גמליאל כל סייעתו, דגרסינן התם (לב, א): "הדרודריא והרוקבאות של עו"ג ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון בן גדע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו", ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן (בראשית כא, יד) חמת מים, רוקבא (דמיאי) [דמיא]. ויש לומר דסייעתו סבורים דנודות מכניסים לקיום הן, ולפי זה קיימא לן כרבן גמליאל, דמעשה רב, ובנו נמי הודה לו, ושמא כל סייעתו, דהא אקשינן התם "ולא הודו לו, ורמינהי יין הבא ברוקבאות של עו"ג אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד רבי שמעון גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו והודה לו", ופרקינן: מאי לא הודו לו דקאמר התם כל סייעתו אבל בנו מודה, ואיבעית אימא (גודא) [גודע] לחוד וגודא לחוד", ולומר דגודע אמר לא הודו וגודא אמר שאף סייעתו הודו לו, דכיון דלמר ולמר עשה בו רבן גמליאל מעשה ושתה ממנו ומר אמר הודו לו סייעתו, אף על גב דמר אמר לא הודו לו, מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודרדוריא של עץ הרי הן כנודות של עור, ועל שניהם העידו ששתה רבן גמליאל יין הכנוס בתוכו, כלומר, אחר שכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בתוכו יין לקיום, או במקומות שמכניסים אותם לקיום צריכים הן מילוי ועירוי (תוה"ב בית חמישי שער ששי).

תניא קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרים ישנים או מזופתים אסורים. סתם קנקנים שדברו חכמים בכל מקום של חרס הם, וכבר פירשנו דקנקנים מכניסים אותן לקיום, ולפיכך שנו דאם חדשים הן שניכר לעין שלא הכניסו בהן יין מותרים, לומר שסומכין עליהן על מראית העין. ודוקא בשלא זפתן נכרי אבל זפותין אסורים, או מפני שבשעה שזופתן נותן לתוכו יין, או מפני שאין ניכר היטב אם נתן לתוכן יין לאחר מיכן אם לאו, וכן ישנים אף על פי (שאינה) [שאינן] זפותים אסורין, וישנים קרי להו כל שנשתמש בהן העו"ג ביין ואפילו פעם אחת, דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן, כדאיתא בשלהי פרק השוכר (עד, ב) ובשם רבינו יצחק הזקן ז"ל אמרו דבימים ההם היו רגילים לתת בהן יין בשעת זפיתה ולפיכך אינו ניכר אם נתן בהן יין אחר כך פעם (אחת) [אחרת] אם לאו, אבל עכשיו שאין נותנין בהן יין בשעת זפיתה אם היה נותן בהן יין לאחר זפיתה ניכר היה, ולפיכך הלוקח בראלש מזופתים, אם רואה זפתן מצהיב וניכר לו שלא נתן בהן העו"ג יין מותרין בלא שום הכשר.
ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו של חרס הן, למה לי דנקט קנקנים שמכניסים לקיום, אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסים אותן לקיום אם היה תחילת תשמישם על ידי עו"ג אסורים, וצריכין הכשר גדול (במכניסו) [כמכניסו] לקיום לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו, וכן דעת הגאונים ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב (להלן שם והו"ד לקמן (עבודה זרה לג, ב), ד"ה כסי). יש לומר דהכא להודיעך כח דהתירא נקט קנקנים ולומר שאפילו בשמכניסים לקיום דאיכא תרתי לריעותא, חדא דהן של חרס, ועוד שמכניסין לקיום, אפילו הכי יש להן הכשר במילוי וערוי (תוה"ב שם).

כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים. כבר ביארנו למעלה בשער השלישי של בית זה שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואפילו איסור משהו אין מבטלין לכתחילה, ומיהו אם נבלע איסור מועט בתוך כלי מותר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו היתר בשפע, מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא בו לידי נתינת טעם, דתניא בפרק אין מעמידין קנקנים של עו"ג חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים, נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש, כלומר, ישראל נותן לתוכן מים ושותה אותן, ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכו שכר, ואסיקנא דשרי, דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שיכרא, אזל רמא ביה חמרא, ואפילו הכי לא חש לה למילתא, אמר אקראי בעלמא הוא. וטעמא דהא מילתא, דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא, דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא מועט, וכיון שכן וכלי זה משתמשים בו היתר בשפע, אי אפשר לבוא בו לידי נתינת טעם, ולפיכך אפילו לכתחילה מותר, ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה, מותר להשתמש בו לכתחילה, ואפילו בבן יומו, לפי שאי אפשר לבוא בו לעולם לידי נתינת טעם, אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפוד, גזרה שמא ישתמש בדבר מועט ויבוא בו לידי נתינת טעם (תוה"ב בית רביעי שער רביעי).
וכתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסא) דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר, דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה, וכן אמר לי מורי הרב רבי יונה זצ"ל לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא, וזהו ששנינו נכרי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואיו חושש, כלומר, משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש, אף על פי שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחילה, הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט, והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט אלא בדבר מרובה ולפיכך כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחילה. והרמב"ן ז"ל (לג, ב, סוד"ה והאי מאני) חלק בדבר זה שאין קליפה מתרת, ושל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל, ועוד דמסתבר טעמייהו (תוה"ב בית חמישי שער ו).

כיצד, עו"ג נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכה מים, עו"ג נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם ציר או מורייס ואינו חושש. ופירש רש"י ז"ל: ישראל נותן לתוכה מים ג' ימים ומערה מעת לעת ומותרת, ועו"ג נותן לתוכה יין וישראל נותן לתוכה ציר ומורייס ומותרים. ונראים דבריו, מדאמרינן התם בסמוך: ציר שורף אור לא כל שכן, דאלמא נותן לתוכה ציר או מורייס דקתני להכשיר קאמר, ודכוותה נמי הא דקתני ישראל נותן לתוכן מים להכשירם קאמר. אלא דקשיא לי קצת שאילו כן הוה ליה לפרושי נותן לתוכן מים ג' פעמים, ועוד דכיון דכאיל ותני נותן לתוכן ציר או מורייס, אם בהכשירן של קנקנים קא מיירי יש במשמע שנתינת מים כנתינת ציר, ובודאי בנתינת ציר אין צריך ג' ימים ולמלאות ולערות, והיאך כלל ושנה סתם שני הכשרין שאין ענינם וזמנם שוה ולא דומה זה לזה כלל ולא פירש. ונראה לי דברייתא תרתי קתני, תנא נותן לתוכן מים לאשמועינן שמותר להשתמש בהן במשקה, ואף על פי שהמשקין שנותן לתוכן מפליטין את היין שבתוכם ומתערבת אותה פליטה במשקין אינו חושש, ואחר כך השמיענו שאם נתן לתוכה ציר או מורייס שוב אינו חושש לאיסור אותן כלים ונותן לתוכם מים כל זמן שירצה שכבר הוכשרו, ואף על פי שלא נתן בהם ציר או מורייס אלא לפי שעה. והיינו נמי דפלגינהו ותני להו, דאי לא ליערבינהו ולתנינהו, נכרי נותן לתוכם יין וישראל נותן לתוכם מים או ציר ומורייס ואינו חושש (תוה"ב שם).
אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת מותרין, ולא נתפרש זמן עמידתן, ואפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן, לפי שהן מדמין אותו לו.
דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים מפני שהמלח שבהן שורף, נראה לי דדוקא ציר או מורייס, ואין דנים מהן למים ומלח, שאין אומרים בטבעים זו דומה לזו, שמא המלח בתערובת הציר והמורייס פועל כן, אבל לא להתערב בתוך המים (שם).

גוי ההולך ליריד. פר״שי יריד של עבודה זרה ויפה כיון שהרי מפני זה חששו דעבודה זרה זבין ודמי ע״ז שקיל בהדיה ולא הוצרך התנא לפרש לפי שסתם יריד של ע״ז הוא ומה שאמרו דגוי בהליכה מותר סתמ׳ הוא ואפילו למכור להם דבר המתקיים ומיירי בגוי תגר שהולך לסחורתו ואינו עובד לאותה ע״ז ולפיכך לא חשו ללפני אידיהן.

גוי נמי נימא ע״ז זבין ודמי ע״ז איכא בהדיה. ואם תאמר והא קיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין יש לומר דקושיין הכא למאן דאמר דמי עבוד׳ זרה ביד גוי אסורין וזימנין דמקשה תלמודא סתם אליבא דחד ואף על גב דלית הלכתא כותיה כדכתיבנא בכמה דוכתיה.

ישראל אם איתא דהוה ליה הכא הוה מזבן. פירוש כי בע״ז ענייני עבודה זרה הוא שנמכרין שם ביוקר גדול אבל שאר דברים ההוצאה בהם יתירה על השבח אלא שהגוי לא חייש לריוח גדול כדי שיראה בשבחה של אותה ארורה ואם תאמר ובישראל נמי נתלי להתירה שהלך ליריד הזה לקנות עבדים ובהמות וכיוצא בהן שהוא מותר כדאיתא בפ״ק וי״ל דהכא ביריד שאין מוכרין שם אלא שאר סחורות של מטלטלין.

מתני׳ נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל בכוס בהן כו׳. פירוש סתם נודות של עור וקנקני׳ של חרס וכדמוכח בגמרא ממה שאמרו עליהם החזירן לכבשן האש ונתלבנו וכולה סוגיא דהתם וכן מוכיח בפרק השוכר על מתני׳ דהגת. ושם מוכיח ג״כ שהקנקנים מכניסן לקיום הם וכמו ששנינו שם ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אבל בנודות נחלקו המפרשים כי בעל הלכות ז״ל ואחרים עמו כתבו שהם כלים שאין מכניסן לקיום והרב אליהו מפריש ז״ל ורבים עמו ז״ל כתבו שהם מכניסן לקיום וכן דעתינו ודעת רבותי והיינו דתני להו בהדי הדדי.

הא דקתני ויין ישראל כנוס בהן אסור לומר שהיין שבהן אסור אבל הכלים עצמן מותרין הם לכל הנאה חוץ מתשמישו של יין בלבד וכדכתבינן לעיל וכן אמרו במתניתא לקמן גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים והלכתא כרבנן דאמרי שאין איסורן איסור הנאה וממשנתינו קשה על ר״ת ז״ל שכתב שסתם יינן של גוים אפי׳ יין ביין אינו אוסר אלא בששים שלא אמרו יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי והא מתני׳ בסתם יינן הוא ומאי שנא דיין הכנוס בהם אסור ומים הכנוסין בהם מותרין אי דאיכא ששים תרוייהו שרו ואי דליכא ששים תרוייהו ליתסרו דהא יין במים בששים והוא ז״ל תירץ דמסתמא ליכא ששים דבכולה מנא משערינן ואפילו הכי מים מותרין דאפי׳ פחות מששים נמי הם פוגמין כל שיצא לגמרי מכלל שתיית יין והעיקר כדברי הגאונים ז״ל שאפי׳ סתם יינן יין ביין במשהו והכא מסתמא איכא ששים דבכי הא שהוא דבר צונן לא משערינן בכוליה מנא הילכך היין אמור במשהו והמים מותרין משום דאיכא ס׳ ומה שהקילו חכמים בכאן שלא לאסור בשתיה ואילו יין ביין אוסר במשהו בהנאה שאני הכא שאין כאן ממשו של יין אלא פליטתו בלבד וקבלה בידינו מרבינו ז״ל דכל יין של גוים או מגעם שאינו אסור אלא בשתיה כשהוא בעין גם אינו אוסר אלא בששים בשאר איסורין אעפ״י שנתערב היין עצמו וממשו וכן הדברים נראין.

גמרא גרסת ר״שי ז״ל והיא גירסת הגאונים ז״ל וכן היא בכל הספרים שלנו תנו רבנן נודות הגוים גרודים חדשים מותרין ישנים או מזופתים אסורין ע״כ ולכולי עלמא כל היכא דאמרינן מותרים היינו שמותרין בשכשוך ולא הוצרכו להזכירו שאין דרך להשתמש בשום כלי בלא שכשוך וכל היכא דקתני אסורין היינו שאסורין עד שיעשה להם הכשר גמו׳ דהיינו מלוי וערוי או יישנם שנים עשר חדש וכיוצא בו והא דקתני גרודין חדשים מותרין פר״שי ז״ל גרודים שאין בהם זפת חדשים שנשתמש בהן יין זמן מועט וישנים שנשתמש בהן יין זמן מרובה דעל ידי כן בלע העור טובא וכן כשהם מזופפים אפי׳ בחדא זימנא בלעינן זפת ליין עד כאן ולא נתברר בנפירוש זה דעתו של רבינו ז״ל בנודות אם הן כלים שמכניסן לקיום או לא ואין פירושו נכון ממה נפשך דאי מכניסן לקיום אפי׳ חדשים אסורין דהא כל כלי שמכניסו לקיום אפי׳ לפי שעה גזרו ביה רבנן כדאיתא בפ׳ השוכר דאפי׳ בכלים ישנים שלנו אמרו כן וכל שכן בחדשים שלהן ואם הם כלים שאין מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרים וכדאמרינן לקמן גבי כובי דארמאי וחצבי שחימי ופתותא דבי מכבסי כלים שאין מכניסן לקיום הם משכשכן במים ומותרין והתם סתמא נקטי לה ואפילו הם ישנים אין חילוק ביניהם כלל כיון שהם דבר קשה שאינו בולע ועוד קשה לפי׳ איך לא פי׳ התנא או האמוראים בכמה זמן יהיו נדונין כחדשים או כישנים ויש שפי׳ ז״ל ובכללן הרב אליהו מפריש ז״ל דנודות כלים המכניסן לקיום הם ומשו׳ הכי תני להו תנא בהדי קנקנים שהם כן והכי נמי משמע מפשטא דעובדא דזיקי דאנס בר עדי טייעא דמשמע דאדרינהו לאלתר ואפי׳ הכי הצריכום מילוי ועירוי ואפי׳ בנודות ישנים שלנו וחדשים היינו שלא נשתמש בהן יין כלל והם גרודי׳ שלא נכנס בהן זפת כלל ולפיכך מותרין בשכשוך ואשמועינן דלא חיישינן שמא נתן בהן יין פעם אחת דכיון דגרודין הם אלו נכנס בהן יין כלל היה ניכר בהם ומה שאמרו קצת החכמים ז״ל דלישנא דגרודין משמ׳ שהיה בהם זפת אלא שנקלף והותרו בקליפה זה אינו דאם כן הוה ליה למיתני קלופין כדאמרינן בפ׳ השוכר עד שיקלוף את הזפת ועוד דאכתי לא איירי בדאית בהו זפת ואם איתא הוה ליה למיתני מעיקרא ישנים או מזופתין אסורין וגם רש״י ז״ל כן פירש לקמן גרודין שלא נכנס בהן יין כלל וסיפא דקתני ישנים או מזופתי אסורין ישנים היינו כל שנכנס בהן יין כלל וכיון דנודות מכניסן לקיום הם אפי׳ לפי שעה גזרו בהם חכמים וכן מזופתים אף על גב שנראה מתוכן שהם צהובין והן חדשים אפי׳ הכי אסורין או משום יין או חומץ שנכנס בהם בשעת זפיתה או משום שנתנו בהן יין לפי שעה וציהוב הזפת מונע שאינו ניכר בהן ומדלא קתני אסורין עד שיקלוף משמע דלא מהני להו קילוף והטעם לפי שעל ידי זיפתן בולעין והיין נבלע גם בעור וכיון שמכניסן לקיו׳ אסורי׳ וכן אמרו בירושלמי ומה אם בשעה שאינן זפותות אמרת מותרות פי׳ בחדשים כשהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן אמרו לו על ידי זיפתן הם בולעות וכן נראה זה מפירוש ר״שי ז״ל ויש גורסין בברייתא זו נודות הגוים וקנקניהם וכן גורס רבי אליהו ז״ל ואומרין דלהכי קתני להו לאשמועינן דאפילו בקנקנים שהם של חרס דוקא קנקנים שהם מכניסן לקיום ישנים אסורין הא קטנים שהן מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרים אבל אין זה נכון וכדמוכח לקמן מההיא דאיפליגו רב אמי ורב אשי גבי כסי שהם של חרס כדפר״שי ז״ל וכלהו רבנן ואסרום כששתה בהו גוי פעם ראשון ושני לפי הפי׳ הנכון שפי׳ שם ר״שי ז״ל ורבינו אלפסי ז״ל וחבל גאונים ז״ל וכן מוכרח ממקומו כדבעינן למימר ולקמן בפרק השוכר קיימא לן כרבנן דאמרי דגת ומחץ ומשפך של חרס אסורין ולא סגי להו בנגוב כדסגי להו כשהם של עץ או של אבן והטעם מפני שכלי חרס בולע הרבה וכל שנשתמש בו יין אסור בתחילת פעם ראשון או שני הרי הוא אסור ואף על פי שמכניסן לקיום והכא לא גרסינן וקנקנים בעיקר נוסחי ואף על גב דבבריתא דלקמן קתני קנקנים לחוד וקתני חדשים מותרים ישנים אסורין לא סוף דבר לפי שהם קנקנים ומכניסן לקיום אלא משום היתרא דסיפא דנותן בהם מים או ציר ומוריס ואינו חושש נקט קנקנים ומיהו מאי דקתני סיפא מזופתין אסורין ולא סגי להו בקליפה כדפרישנא אפשר לדון כדברי האומרין דדוקא בנודות שהם מכנוסן לקיום החמירו בזה שעל ידי זפתן בולעין גזרו בהם לפי שעה אבל כלים שאין מכניסן לקיום אף על פי שהם מזופתין מותרין בקילוף ושכשוך והילכך אותם ברליטאש של עץ ומאנגאש של עור מזופתין בקילוף סגי להו אבל אין להתיר בשכשוך בלבד בלא קלוף כמו שכתבו בשם הר׳ אליהו מפריש ז״ל דהא לא סגיא שלא יהיו בולעין יותר על ידי זפתן כמו שפר״שי ז״ל וכמו שנראה מן הירושלמי שכתבנו לעיל ואלו דברים נכונים למבין.

ומורי הר״א הלוי ז״ל היה מחמיר יותר ואומר דאפילו כלים שאין מכניסן לקיום אם הם מזופתי׳ אסורים ולא סגי להו בקלוף דכיון שהזפת גרם להם לבלוע הרי הם ככלים של חרס לדעת הגאונים ז״ל והא דקתני הכא מזופתין אסורין לא סוף דבר מפני שהם כלים המכניסן לקיום ומשום דין ישנים הוא דנקט נודות שהם מכניסן לקיום ולדעת רבינו נ״ר שלשה דברים הם אסורים עד שיוכשרו הכשר גדול האחד כלים שמכניסן לקיום והשני כלי חרס אפי חדש וגרוד שנשתמש גוי פעם ראשון או שני ואפי׳ אין מכניסן לקיום והשלישי כל כלי שהוא מזופת ומורי הר״שבא ז״ל נראה מודה בשתים הראשונות כדברי הגאונים ז״ל וחולק בשלישי שאעפ״י שהוא מוזפת סגי ליה בקלוף אם הוא כלי שאינו של חרס ואין מכניסו לקיום ומיהו קלוף בעי ולא כדברי ר״ת ז״ל והר׳ אליהו ז״ל שמתירי׳ גם את זה בשכשוך ואעפ״י שבכלי הגת הצריכו קלוף הם אומרין דכלי הגת שאני משום שפע היין המשתמש בהם בזמן הגתות שהוא יותר מכלי שאין מכניסו לקיום.

ולהלכה לשון אמצעי משובח אלא דלמעשה ראוי להחמיר כדברי מורי הראה ז״ל וכמדומה לי שהיה אומר כן בשם רבו רבינו הגדול הר״מבן ז״ל ויש לר״תם ולר״שם ז״ל אחיו גירסא אחרת והן גורסין נודות הגוים גרודין מותרין ישנים או מזופתין אסורים והם מפרשים דנודות כלים שאין מכניסן לקיום ולפיכך אפילו הם ישנים אי נגרד הזפת מהם מותרין אבל אם הם מזופתים אפי׳ הם חדשים אסורין מפני הזפיתה ואסורים עד שיקלוף קאמר ואין גירסא זו בשום ספר גם אין הפי׳ נכון כדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל ודוק.

ורב זביד אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא והכא בעידנא דשדי נעשה כזורק מים לטיט. פר״שי ז״ל שאותו יין של זפיתה הלך לאבוד בזפת וניטל טעמו במים הניתנין בטיט כשמתיבש הטיט הרי הן כאילו לא היו אף יין זה כלה מאליו ושוב אינו פולט ונראה מדבריו ז״ל שאפי׳ רבבו ביינם של גוים מותר ולפיכך מזופתי׳ אסורין משום דחיישינן שנתן בהם אחרי כן יין ואינו ניכר ובפע׳ אחת בולעין על ידי זיפתן וקשה דאם כן למה לי ישראל עומד על גביו ויש לומר דהיינו לשמור שלא יתן בו יין לאחר זפיתה ואינו נכון בעיני דלישנא דעומד על גביו לא משמע אלא לשמור בשעת מעשה והר״אבד ז״ל פי׳ דהכא במזפת ביינו של ישראל וישראל עומד על גביו שלא יגע בו ואי משום כחו של גוי כיון שהוא למקום שהולך לאיבוד לא גזרו בו רבנן אף על פי שהוא כחו וכן אמרו בירושלמי וחש לומר שמא נסך אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס מעתה אפי׳ אין ישר׳ עומד על גביו אני אומר שמא החליפו ביינו וזה נהנה בו ע״כ. מעתה גוי ששפך מכליו של ישראל על גבי דבר מאוס מותר אבל שפך ממנו בקרקע נקי אף על גב שהולך לאבוד אסור שכן דרך המנסכין לזרקו על הקרקע.

בר עדי טייעא כו'. פירוש זיקי נודות אתא שאיל בי מדרשא היאך יכשירם ממלאין ומערין מים שלשה ימים פי׳ דכלים המכניסן לקיום הם.

אמר רבה וצריך לערן מעת לעת. פי׳ כך הוא הדין מלוי וערוי למלאות הכלי מים לגמרי ולעשות לו שפה לפיו כעין גדנפא כדי שיעלו המים על שפתו בין בנודות בין בכלים אחרים ואם לא עשה לו שפה צריך לחתכה כל אותה שפה של כלי יפה שהרי לא הוכשר ויתעכבו שם המים כ״ד שעות ולא פחות ואם הוסיף ונתעכבו שם יותר אין בכך כלום ואחר כך מערה אותן מים וממלא אותו מים אחרים כ״ד שעות אחרות ולא פחות וכן עושה פעם שלישית וצריך שיהיו השלשה מלויים רצופין כלומר שלא ישהה הכלי מעורה בין מים למים יותר מכ״ד שעות ומים של מלוי וערוי מותרין בשתיה כדתניא בסמוך גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים אבל אין מכשירין בהם כלי יין אחר לפי שהורע כאן כבר.

ובענין מלוי וערוי זה יש לנו שאלה גדולה דהא יין אסור שבכלים דבר צונן הוא וקיימא לן דדבר צונן אינו נבלע לעולם וכל כלי שנשתמש בו איסור נבלה ושאר איסורין בצונן מותר בלא הגעלה ואפילו הוא של חרס אינו צריך אלא הדחה מפני איסור הנדבק על פניו וכדאיתא בכמה דוכתי וחדא מינייהו בפרק קמא דחולין גבי השוחט בסכין ששחט בה טריפה ואם כן היאך יין אסור שהוא צונן נבלע בכלים ועוד אם אתה אומ׳ שגדול כחו של יין וחומץ שהוא נבלע בצונן היאך אתה דן סופו להקל להכשירו במים צוננין והא ודאי קיימא לן שאין דבר צונן מפליט שום איסור ואפי׳ זה הצונן דבר חריף כגון שומין ופלפלין וכיוצא בו שהרי מותר לדוק במכתשת של גוים של עץ וכיוצא בו אחר ששפשפה והדיחה יפה שאין איסור על פניה תבלין חריפין שלנו דאף על גב דכל שיצא מכלל צונן בולע כדחזינן בבית השחיטה כי מפני שיצא מכלל צונן בולע איסור שעל הסכין ובעי קליפה אם הדיח הסכין האסור של גוים יפה מותר לשחוט בו ולא חיישינן דילמא מפליט ליה בית השחיטה לפי שאין מפליט איסור בלוע אלא רותח גמור ומאן דאמר בית השחיטה רותח לא שהוא רותח גמור שהיד סולדת בו דהא לא הוי הכי אלא שכל שיצא מכלל צונן קרי ליה רותח לבלוע איסור בעין דכל איסור שנפל לקדרה שאינה צוננת דינא כאילו היתה קדירה רותחת אבל אינו מפליט איסור בלוע אלא רותח גמור ואם כן היאך מפליטין מים צוננין איסור היין הבלוע בכלי הא ודאי לא מצינן כלי אסור נכשר מידי דפנו במים שאינן רותחין אפי׳ שהה בהן כמה שנים.

אומר רבינו נר״ו דודאי אסור כלי יין נסך איני משום בליעה ממש אלא דאיידי דאית ליה לחמרא חריפות גדול קולט הכלי טעמו כל כלי כפי מה שהוא וכלי חרס קולט ובולע יותר וכשממלאין ומערין אותן מים המים האלו מתוך שהייתן שם מרפין דופני הכלי ונכנסין ונבלעין ומפיגין טעם היין שבהן עד שאין בו תורת יין כלל וחכמים הבקיאין בדבר הם אמרו והם אמרו מעתה כלי של עץ שנשתמש בו יין אסור וגרדו מבפנים יפה יפה עד שהסיר כל שחרורית שבו ומגיע עד הלבן הרי הוא כשר אף על פי שהיה כלי המכניסו לקיום וכן אמרו בשם בעל התרומות ז״ל והרי זה נכון מפי רבי׳ נר״ו.

ואסיקנא דאחד נודות שלנו ואחד נודות שלהם קנקנים של חרס סגי להו במלוי וערוי ג׳ ימים וסתמ׳ קאמרינן ואפי׳ מזופתין מעתה כל כלי המכניסן לקיום או כל כלי מזופת ואפילו קטן מאד כגון הברליטאש והבוטש וכל כלי חרס שתחילת תשמישו על ידי גוי בעו לעולם מלוי וערוי או ישנן וסגי להו לעולם בהכי ובר מהני אם הם כלי הגת בעו נגוב או קלוף ונגוב ואם אינן כלי הגת סגי להו בהדחה ושפשוף יפה במים ואפילו נתישנו ברשותן כגון צלוחיות וכוסות של עץ או של מתכת או של זכוכית שלהם שאינן מזופתין.

תנו רבנן קנקנים של גוים חדשין מותרין ישנים אז מזופתין אסורין. פירוש עד שיכשירם הכשר גדול.

גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים. פירוש אפי׳ להשתמש בהם לכתחילה והם מותרין בשתיה ואי עביד הכי שלשה ימים כדי מלוי וערוי הרי הכלי מוכשרין מאיליהן וכן אמרינן לקמן בציר ומורייס וכן פי׳ הר״אבד ז״ל וכי תימא והיכי שרינן למעבד הכי דהא אין מבטלין איסור לכתחילה מסתבר לי דהכא לא שייך למימר האי טעמא שאם נותן בו מים למלוי וערוי להכשירו והוא מוכשר בכך ליכא בהא משום בטול איסורין שהרי כך הוא דרך הכשרו שנתנו חכמים בכלי יין נסך ואם הוא נותן בו מים לשתיה ואינו ממלא ומערה כראוי להכשיר הרי לא בטל שום איסור שהרי הכלי עדין הוא באיסורו כמתחילה ולא עוד אלא שכך היה דינו מתחיל שלא אסרו חכמים כלי יין נסך אלא להשתמש בהן ביין בלבד אבל לא בשאר משקין והיינו מטעמא דאמרן כך דנתי לפני רבינו נר״ו.

וראיתי בשם ה״ר רבינו יונה ז״ל שהיה מתרץ דלהכי שרינן ליה לבטוליה לכתחילה משום שהוא אסור בלוע על ידי קליטה בלבד ואינו אלא משהו וכיון דאיכא הני תרתי מבטלין אותו לכתחילה ודבריו צריכין חזוק דההיא דקדרות בפסח אל ישברו אלא משהי להו לאחר זמנן ועביד בהו לכתחילה לאו משום דחמץ דאית בהו משהו דהא אפי׳ בקדרות של דייסא וחביץ קדירה אמרינן לה אלא טעמא דידהו משו׳ דהיתרא בלעו כדפרישנא בדוכתא ומה שכתבנו עיקר.

גוי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס וחוזר ונותן לתוכו יין ואינו חושש ואסיקנא דאפי׳ לכתחילה שרי למעבד הכי מפני שהציר או המורייס הם דברים חדים ושורפין כל האיסור מיהו לא יהיב תלמודא שיעורא כמה ישהה שם הציר או המורייס ומשמע דבעי שישהה שם שלשה ימים רצופין אלא שאינו צריך למלאות ולערות במים וכן דעת מורי נר״ו. וכן נמצא בפירוש רבי מאיר הלוי ז״ל ואנו אין אנו בקיאין בציר ומורייס זה ולא עבדינן ביה מעשה כלל וכל שכן דלא מכשרינן כלי במי מלח אפי הם עזים הרבה שאין לנו אלא מה שאמ׳ בתלמוד והוי יודע שאין הכשר מילוי ועירוי אלא במים מן הטעם שכתבנו למעלה אבל לא ביין ולא במשקה אחר וכמו שאמרו גבי ומורק ושוטף במים במים ולא במזג ולא בחלב ולא בשאר משקין ואף על פי שנראה בירושלמי היתר מלוי וערוי ביין כשר אנן לית לן אלא גמרא דילן והא דקתני ואינו חושש איכא למימר דציר ומורייס עצמן מותרין באכילה לפי שאין בהן פליטת אסור וכדכתי׳ במים דמלוי וערוי.

ואף בגוים אם ראינו אותם חוזרין בסיעה ומתחברים זה עם זה אף בחזרה אסור שאומרים דעתם לחזור ובירוד של מלכות או של מדינה הואיל ואין שם יום איד ואין עיקר הירוד לע"ז הולכין בה אף לכתחלה כמו שבארנו בפרק ראשון:

מה שביארנו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין בסוגיא זו נראה הפך הדברים שהרי לא התירו אלא מטעם גלימא זבין חמרא זבין מה שאין כן בישראל דאי הכי לדידן הוה מזבן אלא שהיתה בידו ע"ז של גוי והלך למכרה שם ואלמא שאלו נתברר בגוי שע"ז מכר אסור וכן יראה בפרק ראשון שאמרו לא חשו לדמי ע"ז ביד גוי דאלמא הא כל שנודע כן אסורין ומ"מ בפרק אחרון פשטוה להתר כמו שכתבנו כאן ומתוך כך יש אומרים דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ולא התירו בכאן אף לכתחלה אלא מצד שאין חוששין לומר שע"ז מכר אלא חמור או גלימא וכיוצא בהם ועיקר הדברים שסוגיא זו לא נשנית כאן אלא לרווחא דמילתא כלומר להעמידה אף לדעת האוסר דמי ע"ז ביד גוי הא לענין פסק דמי ע"ז ביד גוי מותרין ואחרוני הרבנים פירשו שדמי ע"ז ביד גוי מותרין אבל דמי תקרובת אף בידו אסורין ויש אומרים שלענין הצלת חוב וכיוצא בו התירו התירו דמי ע"ז ביד גוי אבל לא לדבר אחר ויש אומרים שכל שאנו רואין שהגוי משתמש בדמים לצרכו דמי ע"ז בידו מותרין הא כל שהוא רוצה ליקח מהם דבר הראוי לתקרובת הואיל ורוצה להעמידם בטומאתם אסור ובדומה לזה יש מי שאומר שכל שהוא מוכרה לבית ע"ז או למקום שיכבדוה אסורין ועיקר הדברים שמותרין לגמרי:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בדברים שלהם האסורין לנו אלא שיש להם תקון [והוא שאמר] נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורין ואיסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה החרצנים והזגים של גוים אסורין ואסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' לחים אסורין יבשים מותרין אמר הר"ם דין נאדות הגוים כמו שאומר לך והוא שאם הם חדשים ולא נשתמש בהם הגוי מותר לנו לתת לתוכן יין מיד ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהם הגוי ימלא אותם במים שלשה ימים מעת לעת ויחליף מהם המים בכל כ"ד שעות ואחר כך יתן בהם יין ואם נתן בהם ציר או מוריס וכיוצא בהם בתחלה ואע"פ שלא נתן בהם מים שלשה ימים מעת לעת מותר לתת בו יין אחר כן ומותר לתת בהם שכר לכתחלה וכמו כן אם העביר אותם באש מותר לו שיתן בהם יין ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו ונשתהה אצלו שנה תמימה מותר ליתן בהם יין וכבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים וזגין הקליפה שעל הענב ולחים נקראים כל שנתו ויבשים אחר השנה ומה שאמרו חכמים מותרין ר"ל מותרין באכילה:

אמר המאירי נאדות הגוים פירוש של עור וקנקניהם והם של חרס ויין ישראל כנוס בהם ר"ל שהכניס בהם ישראל את יינו בלא שום הכשר כל אותו היין אסור אף בהנאה כדין יין שנתערב בו גוף יין נסך ולא דברו במשנה זו באיסור נאדות וקנקנים כלל כמו שחשבו רבים שאם כן מה לו לומר ויין ישראל כנוס בתוכן וכן שלמעלה כששאל בחרס הדרייני מהו לסמוך בו כרעי המטה והיו סבורים להביאה ממה שאמרו נאדות של גוים לא יעשה מהם שטיחים לחמור ודחאוה דההיא משום גזרה שמא יבקע נאדו היה לו להביאה ממשנה זו שנחלקו בה בפירוש אלא אין ספק שלא דברו אלא לענין היין הכנוס בהם ומה שאמר אסורין ואיסורן אסור הנאה לשון רבים על חלוק הנאדות והקנקנים נאמר כן כלומר היינות הכנוסין בהם ואין ספק שנאדות וקנקנים אלו מכניסן לקיום הם שהרי שבו בה נאדות דומיא דקנקנים והרי בפרק אחרון נאמר בהדיא על הקנקנים בהדי גת ומחץ ומשפך זה מכניסו לקיום ר"ל קנקנים וזה אין מכניסו לקיום ר"ל גת ומחץ ומשפך אלמא מתניתין במכניסו לקיום היא שאלו אין מכניסין לקיום לא היה נאסר בהנאה אף לר' מאיר שהרי אף הכשרן בהדחה בנאדות אפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי אם אינם מזופפין ואם מזופפין בקליפה והדחה ובקנקנים של חרס אם לא נשתמש בהם גוי תחלה אף הם דיים בהדחה כמו שיתבאר אלא שמכניסן לקיום הם ומתוך כך אוסר ר' מאיר לגמרי אף בהנאה וחכמים אומרים אין איסורן אסור הנאה שכל שלא נתערב גופו של יין לשם אין בו איסור הנאה אלא אסור שתיה ואפילו היה שם פליטה כשיעור פחות מששים כגון שהכניס בהם מעט יין וגלגלו בכל הנאד או בכל הקנקן או אפילו הכניס שם הרבה ולדעת המחמיר לשער בכל הכלי ביין נסך כבשאר האיסורין וכן אפילו יהיו הקנקנים והנאדות מובלעים ביין נסך ודאי והלכה כחכמים הא בשתיה מיהא נאסר אע"פ שאין שם אלא פליטה מועטת שיין ביין במשהו ואע"פ שאינו מתערב בעין אלא על ידי פליטה שאלו נתערב בעין אסור הוא בהנאה ובמשהו ואפילו בסתם יינם אלא שבסתם יינם ימכר כלו חוץ מדמי יין שבו ואחרוני הרבנים כתבו כשנתערב גופו של יין בעין שאין אוסר בהנאה אלא ביין נסך ודאי וכן כתבו שלא נאמר יין ביין במשהו אלא ביין נסך ודאי דומיא דמים במים שפירושו כשנתערבו בודאי אבל סתם יינם בששים כשאר אסורין ובפרק אחרון נפרש מה שנראה לנו בסתירת דבריהם ואע"פ שהיין בנאד או בקנקן צונן בצונן הוא ובשאר איסורין כל צונן בצונן יבש ביבש די לו בהדחה או קנוח או גרידה לפי מה שהוא ענין ולח ביבש מדיח את היבש והכל מותר וכן שכל כלי צונן מותר לאכול בו צונן בהדחה בעלמא או בקנוח ואם נשתמש בו בלא הדחה מדיח את היבש או גורר לפי מה שהוא והלח מותר ביין נסך החמירו לאסור אף בדיעבד בכל שמכניסן לקיום מפני חומר שבו שאיסורו במשהו ואף הצונן פולט משהו וכל שכן שיין הנבלע בכלי נותן טעם שהרי אתה רואה כלי המותמד ביין אם נותנין בו מים שיש בהם טעם יין ואין זה באפשר אלא מצד פליטה ואע"פ שזה טעם לפגם הוא ומותרין שכל טעם פוגם מותר אף באיסורי משהו כמו שיתבאר בפרק אחרון לדעתנו כל שבמינו מיהא טעם לשבח הוא שהרי כלי המותמד ביין משביח את היין יותר מן הכלים החדשים:

החרצנים והזגים של גוים אסורין בהנאה דברי ר' מאיר ואפילו יבשים מפני שסובר שמאחר שהם מברייתו של יין הרי הם כיין בעין וחכמים אומרים הלחים ופי' בגמ' כל שנים עשר חדש אסורין ופי' בגמ' אף בהנאה כגון להסיקן או לזרוע בהם שמאחר שיש בהם טעם יין הרי הם איסור בעין אבל היבשים ופי' בגמ' אחר שנים עשר חדש מותרין ופי' בגמ' אף באכילה מפני שאינם אלא עץ בעלמא ואפילו היה בהם לחלוחית יין שכבר נשתנה ונעשה כעפר וכן הוא בטל לגבי העץ שהרי הוא מין בשאינו מינו והלכה כחכמים וחרצנים וזגים נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בפירושם במסכת נזיר פרק שלשה מינין ל"ד ב' שלדעת ר' יהודה הקליפה החיצונה נקראת חרצן והגרעין הפנימי נקרא זג ולדעת ר' יוסי הפך הדברים והעלוה שם כר' יוסי וכמו שאמרו כמאן מתרגמינן האידנא מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי כלומר שהקליפה החיצונה היא הנעצרת וכן שהקליפה עם הגרעין שבתוכו היא כדמות פעמון עם הענבל שבתוכו ופעמון תרגומו זגה וכן שהוא זוג בלשון תלמוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הכלים שאדם רגיל לתת לתוכם יין או שאדם משמש בהם לענין יין נסך הרבה מינים הם מהם של עץ ומהם של עור ומהם של חרס ושלשה אלו הם הנזכרים יותר בתלמוד ומ"מ יש מהם של מתכת או של זכוכית ויש מהם של נתר והוא שהם מקרקע מחפורת של צריף ושל חרס השועים באבר מעורב בצריף וכן יש בכלי הגת דברים של פשתן ושל שיפה וגמי ושל שער וכיוצא באלו ואין דין הכשרן שוה בכלם ומעתה צריך לבאר פרטי הדברים עד שמתוכם יצא לך בירור הדין על מתכנתו כל אחד ואחד וכיצד הם דינים אלו:

תחלת הדברים צריך אתה לידע שיש כלים שאדם מכניס בהם יין לקיום כגון חביות גדולות וכיוצא באלו וצריכים הכשר גדול והוא מלוי וערוי והדומים לו ויש מהם שאין אדם מכניס בהם לקיום ודי להם בהכשר מועט והוא שכשוך לדעת קצת או הדחה בעלמא לדעת קצת אלא שמחלקת גדולה בין המפרשים איזה כלי נקרא שאין מכניסו לקיום מהם שאמרו שכל כלי שאינו מחזיק שעור שלש סעודות אינו נקרא מכניסו לקיום וכל שמחזיק שלש סעודות נקרא מכניסו לקיום ולמדוה מדין מלוי וערוי הואיל וצריך שלשה ימים להפגת הטעם כמו שיתבאר הדבר מוכיח שאין בו הכנסה לקיום אא"כ עומד שם מן היין שלש סעודות שהם שלשה ימים לקצת בני אדם ומהם שהקלו לומר שכל שאין בו ברזא אלא שאדם צריך לערות ממנו דרך הטיה אינו נקרא מכניסו לקיום ואפילו מחזיק כמה שמתוך שערויו דרך הטיה אי אפשר לעמוד בו היין שלא יחמיץ ולפיכך אין נותנין בו יין לקיום וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה בתשובת שאלה ואף הם כתבו דרך אחרת לומר שכל כלי שהוא סתום מכל צדדיו ר"ל שאדם סותמו כשמניח בו את יינו נקרא מכניסו לקיום ואפי' קטן וכל כלי פתוח ר"ל שאדם מניחו פתוח והאויב שולט בו אינו מכניסו לקיום אפילו גדול הרבה ויש מי שאומר שכל שאדם רגיל להצניע בו יין ואפילו הצנעה מועטת שהוא מכניסו לקיום שאין עיקר הטעם אלא מפני הבליעה וכל שהיין עומד לשם מסעודה לסעודה אין בו ספק שהוא בולע וכל שאין עיקר תשמישו כשאדם נותן בו את היין להצניעו כלל אלא לשתותו לסעודתו אינו מכניסו לקיום וזו ודאי אינו שהרי חצבי שחימי שהם כדים ופתוותא דבי מכסי ודאי עשויים הם להצנעה יותר משתיית הסעודה ודנים בהם שאינם מכניסן לקיום ולשטתם מיהא הבקבוקים שהולכי דרכים מביאים עמם אפילו לא היו מחזיקים אלא שיעור סעודה אחת מ"מ הדבר עשוי להצנעה ודינם כדין מכניסו לקיום ולחכמי קטלוניא ראיתי שהיו קורין אותם שאין מכניסן לקיום אלא שמצריכין בהם הכשר גדול כדין מכניסן לקיום והוא שלדעתם כל שאדם משתמש בו תדיר עד שלאחר שנתערה ממלאין אותו פעם אחרת לצרך מחר וכן תמיד דינו כמכניסו לקיום ומוכיחין אותה משמועת אבטא דטייעי ומ"מ מנהג בידינו לדונן כדין שאין מכניסן לקיום ואבטא דטייעי אנו מפרשים אותה בדרך אחרת ולדעתנו כל שדרך להצניע בו יין לזמן ושלא לשתותו אלא אחר איזה זמן שיהיה הרי זה מכניסו לקיום וכל שאין אדם מכניסו אלא לצורך שלחנו ולהריק ממנו לכוס כגון אשישות וקיתוניות וכדים קטנים אין זה קיום:

וכלי הגת אין בהם הכנסה לקיום אלא שאדם משתמש בהם לשעתם בשפע גדול והיין חם וחריף ומתוך כך אנו מחמירים יותר משאר כלים שאין בהם הכנסה לקיום ומקילין בהם מאותם שאדם מכניס בהם לקיום ונמצא ענינם בהכשר בינוני והוא נגוב ר"ל מים ואפר ומים ואפר ומים כמו שיתבאר בפרק אחרון ע"ה א' ונמצאו הכלים חלוקים על שלשה מינים מכניסו לקיום ושאין מכניסו לקיום וכלי הגת וכן הכשר שלהם הכשר גדול והכשר קטן והכשר בינוני וכל שהוא בהכשר קטן אם היה נגוב אינו צריך כלום ויש חולקים בה לכתחלה ויש חולקים אף בדיעבד כמו שיתבאר וחומרא יתרה היא:

כלים אלו יש מהם שהם של גוים ועיקר תשמישם היה ביד גוים ויש מהם שהם של ישראל ועיקר תשמישם היה בידי ישראל אלא שנשתמש בהם הגוי ומה הפרש בדבר זה אם היה מכניסו לקיום אין בו חלוק אלא אפילו נשתמש בו ישראל תחלה ונתישנו בידו כל שנשתמש בו הגוי פעם אחת הואיל ונכנס יינו לשם כלל הרי הוא כשאר כלים כיוצא בו שהם של גוי לענין הכשר אבל כשאין מכניסו לקיום יש בהם חלוק בקצת כלים כמו שיתבאר וקצת כלים אין בהם חלוק גם כן:

הנאדות הנזכרים בבריתא הנזכרת זו ענינם שמכניסם לקיום כדרך שבארנו באותם שהוזכרו במשנה ומה שאמרו בסוגיא סבור מנה הני מילי נאדות אבל קנקנים לא אין פירושו הני מילי נאדות שאין מכניסן לקיום וכו' כמו שדמו רבים אלא הני מילי נאדות שהם של עור ואין בליעתם מרובה כשל חרס ומעתה מה שפי' גדולי הרבנים במה שאמרו נאדות הגוים חדשים גרודים מותרים שלא חדשים דוקא אלא כל שלא נשתמש בהם הגוי שלשה פעמים אינו כן אלא חדשים דוקא שהרי כל שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בו ועוד שאם בשאין מכניסו לקיום נאמרה היאך אמרו ישנים אסורים והרי כל שאין מכניסו לקיום אפילו של גוי אין צריכין אלא הדחה אא"כ של חרס והרי נאדות של עור הם אלא ודאי במכניס לקיום נאמרה ואחרוני הרבנים מחדשים בסוגיא זו נסחא אחרת עד שאין מחלקים בין כלי הגת לשאר כלים ומפרשים בגרודים שכבר נזפתו ונקלף זפתם ואין הדברים נראין:

עמד הכלי ביד הגוים בלא שומר ובלא חותם אפילו שעה אחת נעשה הכלי כאלו נכנס בו יין של גוי וצריך הכשר הכל לפי מה שהוא אם מכניסו לקיום כדינו ואם שאין מכניסו לקיום כדינו ואם כלי הגת כדינם ומתוך כך המשלחם ביד גוי צריך לחתום כאלו יש בו יין ודיו בחותם אחד לענין זה ומטעם זה הזהירו הגאונים שלא להוליך הבקבוק לבית האומן לתקנו שם ויש מתירין שכל שבאומן במלאכתו הוא עוסק והיא היא המחלוקת בעצמה בהנחת הסכינים לבית הנפח ודבר זה יתבאר בפרק אחרון:

כלי הגת שהזכרנו אין מקום באור הכשר שלהם בפרק זה ובפרק אחרון יתבארו הדברים בריוח בע"ה:

פיסקא נודות הגוים כו' באידנא דקא שדי נעשה כזורק מים לטיט פי' שאין דרך ניסוך בכך כשמשליכן לאיבוד והילכך ליכא למיחש לההיא נתינת גוי דא הוי ניסוך ומש"ה צריך שיהא ישראל עומד ע"ג שא יחליף הגוי אותו היין ביינו או שמא יגע בו קודם לכן ויאסר ואח"כ יפלוט טעמו ביין המשימין בו כך נ"ל פתרונו ודברי המורה לא נ"ל. ירושלמי וחש לומר שמא ניסך אמר ר' בא אינו מצוי לנסך ע"ג דבר מאוס מעתה אפילו אין ישראל עומד ע"ג איני אומר שמא החליף:

וישראל ההולך ליריד של גוים כו' מה שמפרשים בתוס' דביריד שאין נותנין בו מכס לע"ז קא מיירי דאי בנותנין בו מכס לע"ז תיפוק לי משום דאמרי' לעיל נשא ונתן פירות כסות וכלים ירקבו ואינו נ"ל דהאי דאמרן ירקבו דוקא לגבי דידי' קא אמרי' דלא ליתהני מנייהו משום קנסא אבל אחריני שרי הילכך ליכא למיחש אלא לדמי ע"ז ומה שמפרשים נמי דבישראל משומד קא מיירי אינו נראה דאע"ג דאינו משומד לע"ז יש לומר שהוא חשוד למכור צלמים והמעשה מוכיח שהלך שם שאסור ללכת וה"ג גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר וישראל ההולך ליריד של גוים בהליכה מותר בחזרה אסור ומאי דכתוב בספרים בהליכה מותר דילמא הדר בי' אינו נראה לי דלאו למיפלח לע"ז קא אזיל איצטריכינן להאי טעמא ונרא' לי דל"נ לי' כלל:

נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורן איסור הנאה פי' פליגי בנודות דרבנן לא אסרי להו בהנאה אלא להטיל יין לתוכן אבל לסחור בהן מותר כיון דלא קאי יין נסך בעינו ור' מאיר אסר אפילו בהנאה ופליגי נמי ביין ישראל שהכניס לתוכן דרבנן סברי אע"ג דיי"נ נתערב ביינו כיון שלא היה בעינו אינו דומה ליי"נ שנפל לבור דאמרי' כולו אסור בהנאה אלא אסור בשתייה ומותר בהנאה ור"מ היה אוסרו אפילו בהנאה כאלו נתערב יי"נ בעינו:

נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין זה כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נ"ל משום דמשמע אע"פ שהיה יין נסך אינו פולט ולקמן בפ' השוכר אמרי' גת של אבן שזפתה גוי מנגבה כו' אלמא משום יין נסך דשדא בה גוי מיתסרא ופירושו נ"ל כדפרישי' במה"ק עיין במהדורא תליתאה:

בין בהליכה בין בחזרה אסור. פי' האי חזרה כגון שעדיין הן בדרך ולא שבו לעירן שאם שבו לעירן הרי הן כשאר כל אדם ולא קמייני ביום אידם דא"כ כל אדם אסורין:

ת"ר גוי ההולך ליריד מותר בין בהליכה בין בחזירה. פי' לאו ביום אידם קמיירי כדפרישית לעיל בפירקא קמא דא"כ הי' אסור לישא וליתן עמו ולא קמיירי אלא בשוק שע"ז מנחת בו את המכס ואינו אסור אלא משום מהנה ונהנה אבל לגוי ההולך שם מותר וגם ישראל העובר והולך שם בהליכה מותר אבל בחזירה אסור משום דמי ע"ז בידיו:

פיסקא נדות הגוים וקנקניהם כו' קשיא לי דאפילו רבנן לא שרי אלא בהנאה אבל בשתיי' מיסר אסרי ואפילו אם אין מכניסין לקיום אמרי' לקמן דבעי שיכשוך ובפ' בתרא דתרומות תנן המערה מככד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומילת ה"ז תרומה אלמא שרי למיתב לגוה חולין בלי שום שיכשוך לבד שיטיף ג' טיפין ונ"ל תרץ דהתם לא קמיירי אלא במשמרת התרומה שאינו חייב לנהוג בתרומה אלא כמו שנוהג בחולין כדתנן ברישא דההיא מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ומש"ה תני הכי שאם מנטף ג' טיפין שרי למיתב לתוכה חולין ולא אמרי' ימצה הכד כל כך עד שלא תשאר בה אפילו טפה אחת אלא בהטפה שלשה טיפין די לנו כדרך שהוא נוהג בחולין גבי חנוני וחייב להטיף לו שלש טיפין ואע"פ שאם הרכינה ומיצת ונתקבץ השמן למקום אחד הוא תרומה אפ"ה כיון שהוא מפוזר בדופני הכד לא חשוב ואינו מוזהר בשמירתו אלא נותן לתוכה חולין ומבטל התרומה שבדופני הכד בידים אבל מיהו לענין איסור והיתר אותן החולין אינן נאכלין אלא לכהנים ואם רוצה להאכילן לזרים צריך לשכשך הכד במים. עיין בתשובה ז' שיש שאוסרים הקיבה ששהתה בעור בלא מליחה דומיא דנודות של גוים ומה השבתי עליהם והתרתי משום דלא דמיא:

ויין ישראל כנוס בהן. פי' המורה במשנה הכניס בהן יינו לקיום ואינו נ"ל דאע"פ שלא הכניסו ישראל אלא יום אחד הוא אסור. וביין הגוי בעינן לקיום להצריכו עירוי ג' ימים. ואם לא הי' לקיום די לו בשכשוך. אבל לאסור כך הוא אסור בלא קיום ולא שיכשך כמו לקיום ובתרתי פליגי. כדפרישית במהדורא תנינא:

וכי מאחר דגוי נותן לתוכן יין כי ישראל עע"ג מאי הוי פי' אע"ג שהוא נזהר מליגע בו. אין לך ניסוך גדול מזה כששופכו לתוכו:

נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נראה לי. דא"כ אמאי צריך ישראל עע"ג הא אפילו החליף ושיכשך ידו לתוכו אין בכך כלום כיון שהוא בטל בזפת. ותו אע"ג דבטל בזפת ולא קא יהיב טעמא מ"מ הרי תיקן נודו ביי"נ שהוא אסור בהנאה הילכך אין לפרש אלא כדפרישית במה"ק שלא ניסכו כלל בששופכו לתוכן. ומש"ה צריך שומר שלא יחליפנו ולא ידע בו. שאם נגע בו הנוד אסור שניתקן ביי"נ וגם היין שתשים אח"כ לתוכו הוא אסור מפני שבולע מפליטת הזפת:

בא"ד זפותין נמי אסורין ואפילו נראין חדשים כי שמא נתן כו' עכ"ל ומתסר מתרי טעמי חדא משום שהיין נבלע בזפת ועוד דכל שמכניסו כו' עיין ברא"ש:

בא"ד מנא ליה לתלמודא בסמוך דציר שורף ליין שמותר כו' עכ"ל כצ"ל:

סוף ד"ה כך היא גירסת הספרים וכו' ועוד קשה מנא ליה לגמרא בסמוך דציר שורף לענין שמותר לכנוס בו יין אחריו כצ"ל:

גמרא רז"א כו' והכא כו' נעשה כזורק מים לטיט. והא דלקמן (עד ב) במשנה גת של אבן שזפתה עובד כוכבים כו'. ופרש"י ואורחיה כו' לעבורא קוטרא דזיפתא. תירץ המרדכי שם דהתם שמא נתן יין לאחר הזפיתה ע"ש. ולהכי בעינן הכא שישראל עומד ע"ג ועי' בהגר"א ז"ל ר"ס קל"ח:

פיסקא נודות הנכרי ויין ישראל כנוס בהם כ' רש"י במתני' הכניס בהן יין לקיום וכ' הרא"ש ור"ן לשון כנוס דוחקתו שלא נאסר מיד אלא כנוס זמן מרובה לכל הפחות מעל"ע והנה במרדכי כ' עפ"י הירושלמי יין השוה זמן רב בקנקן של נכרי הוכשר הקנקן ונאסר היין שהפליט הכלי ונתערב והרמב"ן מייתי הירושלמי ולפי גרסתו צריך עירוי ג' פעמים כמו מים מ"מ הרמב"ן פליג על זה והכי קיי"ל והנה לתי' ב' בתוס' לעיל ל"ב ע"א ד"ה והא הכא וכו' דמתני' מיירי נמי מאיסור הנאה דקנקנים א"כ כנוס לרבותא נקיט לא מיבעי' אם היין בתוכו זמן מועט דהיין והקנקן שניהם אסורים אפי' כנוס זמן מרובה ה"א היין אסור והקנקן מותר קמ"ל כהרמב"ן דלא כהירושלמי וק"ל:

ת"ר נודות הנכרים חדשים וכו' נלפע"ד ליישב רוב קו' תוס' על רש"י ואומר הנה לא עלה על דעת רש"י לומר דבזפופי' אין ניכר אם הי' בו יין או לא כדעת ר' אלי' ור"ת זה לא ס"ל לרש"י וכן בדין דהרי קמן בזמנינו דשפיר ניכר ונדחק הר"י שבתוס' לחלק בין זמנינו ובין זמניהם דעכשיו אין מזלפי' יין על הזפת זה לא נ"ל לרש"י אלא לעולם הי' ניכר וא"כ הא דזפופי' אסורים א"א לפרש אלא משום יין דבשעת הזפיפה וזה א"א לר' זביד דמפרש סיפא דברייתא נכרי ריבבן וכו' משום זורק מים לטיט וע"כ שבקי' לברייתא וא"א לפרש באופן אחר אלא חדשי' שהי' בו יין פ"א ואז גרודים מותרי' שאין עור בולע מהרה ומזופף חדש אסור מפני אותו פ"א שהיה בו יין והזפת מבליעו טפי ואמנם ברייתא דקנקנים ע"כ חדש ממש קאמר מגמרא ומסברא מגמרא כיון דבאותה ברייתא לא הוזכר בסיפא נכרי ריבבן וכו' ולא נזכר בה להדיא הך דינא דזורק מים לטיט א"כ על סמך התנא ליתני סתם חדשים ונתכוון שהי' בו יין פ"א אע"כ חדשים ממש קאמר ומסברא נמי דבחרס נאסר שפיר זפופי' ע"י היין שזורק בשעת הזפיפה דוקא העור זוהמתו מבטלת היין כמ"ש תוס' ד"ה האי נכרי וכו'. ומשו"ה לא קתני בהך ברייתא נכרי ריבבן וכו' משום דלא שייך בקנקנים של חרס והא דעור לא נאסר בפ"א אפי' יין בעין בלא זפת וחרס נאסר בפ"א ע"י שפיתה אפי' אין צריך לומר משום דהא מכניסו לקיום והא אין מכניסו לקיום אלא כפשוטו כלי חרס בלע טפי ותרווייהו אין מכניסו לקיום אך כל זה לרב זביד דהלכתא כוותי' אך לאוקמתא דרב פפא דלית לי' הך דזורק מים לטיט ע"כ א"א לפרש אלא כרבנו אלי' ותרוייהו במכניסו לקיום ואין חילוק בין חרס לעור דבאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי ודאמרי' לקמן ע"ד ע"ב טעם משום מכניסן לקיום ולא אמר משום כלי חרס בלע טפי דרצה לומר טעם אליבא דכ"ע גם לר"פ ועוד דרבא דשדר גולפא הי' רבו דרב פפא אבל רש"י פי' בשמעתין כהלכתא כרב זביד ואע"ג דהלכתא כר' זביד ביי"נ שבימיהם מ"מ בזה"ז דס"ל לרש"י בלא"ה להקל ביי"נ משום דלא ידעו בטיב ע"ז סמכי' אדברי המיקל היינו רב פפא ומכשירי' כלי כסף של נכרי בשכשוך והדחה בעלמא ומיושבים קושיות תוס' על רש"י לפענ"ד: