עבודה זרה לד ע"ב

דף לד - ב

אמר רב חביבא: הני  אבטא דטייעי חמת [נוד] של ערבים העשוי מעור עבה, והיו הולכי דרכים נושאים אותו עמם כשהוא מלא יין, בדרכים ארוכות האורכות זמן רב, ^[434] נחשב כלי זה ככלי שמכניסין בתוכו יין לקיום זמן רב, ולכן רק בתר תריסר ירחי שתא, שרי. רק לאחר שנים עשר חודשי שנה מותרים. ולא קודם לכן.

אמר רב אחא בריה בנו דרב איקא: הני פורצני פסולת הענבים דארמאי של גוים, בתר תריסר ירחי שתא שרי. ^[435]

אמר רב אחא בריה בנו דרבא: הני גולפי קנקנים אלו שחימי ואוכמי חומים ושחורים, בתריסר ירחי שתא שרי. ^[436]

שנינו במשנתנו: והמורייס, שמן של דגים, אסורין ואיסורן איסור הנאה, שמא מערבין בו יין - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורם איסור הנאה.

תנו רבנן: מורייס שמן דגים ^[437] שעשאו אומן - מותר. משום שכל איסורו של המורייס, הוא שמא נתנו בו יין. ^[438] והאומן, אינו נותן יין במורייס.

רבי יהודה בן גמליאל אומר, משום בשם רבי חנינא בן גמליאל: אף חילק של אומן, מותר!

חילק, הוא מין של דג קטן טהור, ולקמן לט א, מבואר כי חילק של גוים אסור. לפי שיש דגים טמאים קטנים הדומים לו, ועולים עמו באותו הדייג, ונמכרים יחד. ויש לחשוש שמא הדג הטמא מעורב בו, ומשום כך אסור.

והאומן הבקי בסוג הדגים, חושש לכך שהדג הטמא הדומה לחילק, מקלקל את טעמו על ידי עירובו עמו. ומשום כך מבדיל האומן ביניהם ומפרידם. ולכן חילק של אומן, מותר. ^[439]

תני שנה אבימי בריה בנו דרבי אבהו: מורייס שמן דגים של אומן גוי מותר.

הוא תני לה, שנה דין זה, והוא אמר לה, מפרשו:

על מנת להפיק את שמנן של הדגים, נותנים עליהם מים ומלח, ובכך נמצץ שמנן. ולאחר הפקת השמן פעם אחת, היו שבים על פעולה זו בשנית, על מנת להפיק עוד, וכן בשלישית.

והדין, כך הוא: פעם ראשון שהיו מפיקים את השומן על ידי המים והמלח, וכן פעם שני - המורייס מותר.

אולם, המורייס המופק על ידי המחזור השלישי של הפעולה - אסור!

מאי טעמא אסור? - כי פעם ראשון ושני שהיו מוצצין את המורייס, דנפיש שומנייהו, שהשומן המצוי בדגים הוא מרובה, אזי לא צריך למירמי בהו חמרא, יין, על מנת להפיקו. אלא די במים ומלח.

אולם מכאן מפעם שלישית ואילך, רמו בהו חמרא, היו נותנים בהם יין, על מנת לסייע להפיק עוד מן המורייס.

ולכן, המורייס המופק בפעם הראשונה והשניה, מותר, כיון שאין בו כלום מלבד מים ומלח, ואילו המורייס המופק בפעם שלישית, אסור. כיון שנתערב בו יינם.

ההוא ארבא דמורייסא אותה אניה המובילה מורייס, דאתי לנמילא דעכו שהגיעה לנמל עכו, אותיב הושיב רבי אבא דמן מבני עכו, נטורי בהדה שומרים בספינה, שישמרו שלא יאסרו את המורייס ביין גוים.

אמר ליה רבא: עד האידנא מאן נטרה, עד שבאה האניה לכאן, מי שמר שלא יכניסו יין במורייס, ויתכן שבמקום ממנו היא באה, כבר עירבו בה יין?

אמר ליה רבי אבא דמן עכו: עד האידנא עד עתה, (למאן) ^[440] ניחוש לה למה יש לחשוש לה?

- אי משום דמערבי ביה חמרא, אם החשש הוא שמא מערבים במורייס יין, הרי שאין לחשוש לכך.

משום שבמקום ממנו הגיע המורייס, נמכר קיסתא [שם של מדת כמות מסוימת] ד [של] מורייס במחיר "לומא" [זוז].

ולעומת זאת, קיסתא אותה כמות דחמרא של יין, נמכרת בארבעה לומי זוזים! ואם כן, אין לחשוש שמא יתנו יין במורייס השוה רבע ממנו. משום שעל ידי כך, מפסידים את היין בשלושת רבעים מערכו.

אולם כאן, המורייס יקר והיין זול. ולכן יש לחשוש שמא יערבו יין במורייס על מנת להעשירו ולהגדיל את כמותו. ומשום כך, יש לשמור על ספינת המורייס שלא יערבו בו הגוים יין. ^[441]

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: דלמא איידי דצור אתו אולי ספינה זו עברה דרך צור הסמוכה לים, דשוי חמרא שאף שם היין זול מן המורייס, ואם כן יש לחשוש שבצור עירבו יין במורייס?

אמר ליה רבי זירא: התם, שם בדרך העוברת ליד צור - עיקולי ופשורי איכא. המים שם הולכים עקלתון, והשלגים מפשירין לשם. ומנהיגי הספינה אינם יכולים לעבור בדרך זו. ומשום כך, אין לחשוש שמא נתנו יין באותו מקום.

שנינו במשנתנו: וגבינות מקום הנקרא בית אונייקי, אסורות, ואיסורן איסור הנאה - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה.

אמר רבי שמעון בן לקיש: מפני מה אסרו את גבינת אונייקי?

מפני שרוב עגלים של אותה עיר, נשחטין לעבודת כוכבים! וכיון שגבינה זו נעשית על ידי העמדת החלב בקיבתן של העגלים הנשחטים לעבודה זרה, היא אסורה בהנאה.

שואלת הגמרא: מאי איריא, מדוע סיבת האיסור היא דוקא משום רוב עגלים שבאותו מקום נשחטים לעבודה זרה, והרי אפילו אם רק מיעוט העגלים בה נשחטים לעבודה זרה, נמי, גם כן לדעת רבי מאיר יש לאסור את הגבינה הנעשית בקיבתן. ^[442]

דהא, שהרי רבי מאיר חייש למיעוטא, חושש בכל מקום אף למיעוט, ^[443] ואם כן, גם אם היו אותם העגלים מיעוט, יש לו לאסור את הגבינה?

ומתרצת הגמרא: גם כאן אמר רבי מאיר שהגבינות אסורות מחמת שהוא חושש למיעוט, ומה שהוצרך לרוב עגלים הנשחטים לעבודה זרה, הוא כדי שיהוו רוב העגלים מיעוט מכלל כל הבהמות בעיר.

אי אמרת, רק אם תאמר כי יש בעיר רוב עגלים הנשחטים לעבודה זרה, יש סיבה לאסור את כל הגבינות בעיר, משום שרק אז איכא מיעוט, יש מיעוט חשוב מתוך כל הבהמות של העיר, ויש לחשוש שמא נעשו הגבינות בקיבת עגלי עבודה זרה, על אף שעגלים אלו הם מיעוט ביחס לכלל כל הבהמות. ומחמת מיעוט חשוב זה, אנו אוסרים את הגבינה. ^[444]

אלא אי אמרת, אך אם תאמר שיש בעיר מיעוט עגלים נשחטים לעבודה זרה, אין לאסור את הגבינה משום כך, כיון דאיכא שיש רוב עגלים דאין נשחטין לעבודת כוכבים, ואיכא נמי יש גם שאר בהמות, דאין נשחטין לעבודת כוכבים, שהרי אף בתוך קיבתם מעמידין את הגבינות הללו - הרי מיעוט העגלים שנשחטים לעבודה זרה, הוה ליה הוא מהווה מיעוטא דמיעוטא, מיעוט של מיעוט [מיעוט עגלים מתוך בהמות העיר, ומיעוט עגלים הנשחטים לעבודה זרה מתוך רוב העגלים שאינם נשחטים לעבודה זרה].

ומיעוטא דמיעוטא למיעוט של מיעוט לא חייש רבי מאיר. ולכן אין לחשוש שהגבינות הבאים משם נעשו בקיבתם של עגלי עבודת כוכבים.

ומשום כך, הסיבה לאיסור גבינות בית אונייקי, היא רק משום שרוב עגלים של אותה עיר, נשחטים לעבודה זרה.

אמר ליה רבי שמעון בר אליקים, לרבי שמעון בן לקיש: ואף כי נשחטין לעבודת כוכבים, מאי הוי מה בכך? והא את הוא דשרי, והרי אתה רבי שמעון בן לקיש עצמך, התרת? דאתמר: השוחט את הבהמה על מנת לזרוק את דמה לעבודת כוכבים, ולא כדי לעבוד עבודה זרה בעצם השחיטה, או ששוחט אותה כדי להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים -

רבי יוחנן אמר: אסורה הבהמה אפילו אם לא זרק את דמה ולא הקטיר את חלבה לעבודה זרה. ^[445]

וטעמו הוא, קסבר רבי יוחנן, לגבי עבודת הקרבנות בבית המקדש, מחשבין מעבודה לעב ודה.

כלומר, אם בזמן עבודה אחת, כגון בזמן עבודת שחיטת הקרבן חישב מחשבת פיגול, לזרוק את דם הקרבן למחר, או להקטיר את חלב הקרבן למחר, מתפגל בכך הקרבן, אפילו אם יזרוק את הדם או יקטיר את החלב היום, כדין. כי המחשבה לעשות את עבודת הזריקה שלא כדין, גם אם מחשבה זו היא בשעת עבודת השחיטה - דינה כמחשבת פיגול, ומפגלת את הקרבן. ^[446]

וילפינן למדים עבודה הנעשית בחוץ, כלומר עבודה לעבודה זרה, ^[447] מעבודה הנעשית בפנים בית המקדש.

וכיון שבבית המקדש מועילה המחשבה בעת עבודת השחיטה על עבודת הזריקה - כך בענין עבודה זרה, כאשר בשעת השחיטה חושב לזרוק את הדם לעבודה זרה, מועילה המחשבה כבר מעכשו, והבהמה אסורה. ^[448]

ורבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת הבהמה. לפי שסבור כי דין זה שמחשבין מעבודה לעבודה, נאמר רק לגבי עבודת בית המקדש, ואין למידין ממנו לענין עבודה זרה.

ואם כן קשה, הרי שחיטת הבהמה לעבודה זרה האמורה כאן לגבי עגלים, אינה נעשית במחשבה שהשחיטה עצמה היא עבודה לעבודה זרה, אלא חושב בשעת שחיטה שיעבוד את העבודה זרה בזריקת דמה ובהקטר חלבה לעבודה זרה. ואם כן, לפי ריש לקיש, הסובר שאין מחשבים מעבודה לעבודה בעבודה זרה, מדוע נאסרת קיבת הבהמה?

אמר ליה ריש לקיש: תרמינך שעתך, ירום מזלך! ^[449] אך קושיא זו אינה קשה. כיון שמדובר באומר, בגמר ^[450] זביחה הוא עובדה, את העבודה זרה. והיינו שחושב לעובדה בשחיטה עצמה, ולכן נאסרת הבהמה כבר משעה זו.

שנינו במשנתנו: אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע וכו' מפני מה אסרו גבינות גוים?

אמר לו מפני שמעמידין אותה [את החלב, על מנת לעשותו גבינה] בקיבה של נבלה. וכו'.

אמר רב אחדבוי, ^[451] אמר רב: המקדש אשה בפרש הקיבה של שור הנסקל - מקודשת.

אולם המקדש בפרש קיבתם של עגלי עבודת כוכבים - אינה מקודשת!

ומביאה הגמרא כמה אופנים לבאר דין וחילוק זה:

איבעית אימא, דין זה יסודו סברא.

ואי בעית אימא, דין זה מקורו קרא.

ומבארת הגמרא:

איבעית אימא סברא, שהמקדש אשה בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, כי לגבי עגלי עבודת כוכבים, ניחא ליה, רוצה העובד אותה בנפחיה, בנפיחות ושומן הבהמה, על ידי שפרש זה נמצא בקרבה, כדי שיראה קרבנו משובח. ^[452]

וכיון שכך, חל שם עבודה זרה על פרש זה, ואסור. והמקדש בו - אינה מקודשת.

אבל גבי פרש הנמצא בקרבו של שור הנסקל, לא ניחא ליה בנפחיה. אין לבעל השור ענין ורצון בקיומו של פרש זה הגורם לנפיחותו ושומנו של השור. ולכן אין הפרש נחשב כחלק משור הנסקל, ואינו נאסר בהנאה, ולכן המקדש בו מקודשת.

איבעית אימא מקור דין זה הוא קרא.

כתיב הכא [דברים יג יח] לגבי עבודה זרה, "לא ידבק בידך מאומה מן החרם". ולמידים אנו, שכל דבר השייך לעבודה זרה, אסור לחלוטין. ואף הפרש בכלל זה.

וכתיב התם [שמות כא כח] לגבי שור הנסקל, "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" ולמידים אנו - בשרו אסור, הא אבל פרשו, מותרת! לפי שאינה בכלל בשרו. ^[453] אמר רבא: תרוייהו תננהי. שתי הלכות אלו, כבר נשנו במשנתנו.

א. היתר הנאה בפרשו של שור הנסקל, נלמד מדקאמר ליה, מכך שאמר לו רבי יהושע כי הסיבה שהגבינה אסורה בהנאה היא מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה, וקא מהדר ליה, והשיב לו רבי ישמעאל: והלא קיבת עולה, חמורה מקיבת נבילה. ובכל אופן אינה אסורה בהנאה כעולה עצמה.

וכן אבטא דטייעא. פי' אל מצל בלשון ערבי. בתר י"ב ירחי שתא שרי. פירשו בירושלמי החרצנים והזגים ששנינו כי לחים אסורין בהנאה בשמילא אותן מן הבור דהא אין נעשה יין עד שירד לבור:

והמורייס: ת"ר המורייס אומן מותר. פי' ציר של דגים כובשין הדגים הקטנים במלח על החביות הגדולות נקרא מורייס. הציר היוצא מהן פעם ראשונה ושניה מותר כיון דשמינא אין צריך למירמא ביה חמרא. שלישי קליש שומנייהו דדגים ויהיב בהו חמרא. הלכתא משלישי ואילך אסור. פי' קיסטא דמורייס בלומא. כוז מורייס במערה כוז יין בד' מעות. פי' לומא מעה כו' ומפורש בברכות. פי' עקמומית הנהר:

גבינת בית איניקי אסורה. איניקי. שם מקום. ומפורש בתחלת סדר יומא (דף י ע"א) תובל זו בית איניקי. משך זו מוסיא. ותירס זו פרס:

אמר ריש לקיש מפני מה אסרו גבינת בית איניקי מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לעבודת כוכבים.

דאי אמרת מיעוט הוו להו מיעוט עגלים לעבודת כוכבים ורובן שלא לעבודת כוכבים. ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטין לעבודת כוכבים והוו להו העגלים הנשחטין לעבודת כוכבי' מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ומקשינן עלה דר"ש בן לקיש וכי נשחטין לעבודת כוכבים מי אסיר והא את הוא דאמרת השוחט בהמה לעבודת כוכבים אותה בהמה מותרת.

תורמינך שעתך. פי' תשא אותך שעתך ודום. שמועה זו באומר בגמר זביחה הוא עובדה וישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

מתני' א"ר יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו בדרך וכו' מפני מה אסרו גבינת עובדי כוכבים. אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת. מ"ט דלא ניחא ליה בנפחיה ועוד כתיב ולא יאכל את בשרו.

בשרו אסור פרשו מותר. המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת סברא וקרא [סברא] דניחא ליה בנפחיה דמיחזי שמן. קרא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

אמר רבא תרוייהו תנינהו הכא והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה שהנבילה בלאו והעולה במיתה. ואמרו כהן שדעתו יפה שורף קיבת העולה חיה ולא הודו לו.

הא דא"ל ר' יוחנן לר"ל מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי. בדין הוא דליקשי ליה א"ה אפי' לרבנן תיתסר בהנאה כדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה אלא משום דלא מיפרשא ליה להדיא דלודו רבנן בההיא ולא פשיטא ליה טעמא דאמרינן לקמן כיון (דאוקי כמאן דליתיה) [דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתא] לאיסורא בעיניה דמי מ"ה אקשי בר"מ ומסקנא אתברר ליה טעמא דתרווייהו דר"מ ורבנן דאורו לטעמייהו א"נ קס"ד דר"מ אפילו למיעוטא דמיעוטא חייש ואיהו אהדר ליה דלא חייש ופריק ליה לכוליה טעמיה.

פעם ראשון ושני מותר שלישי אסור וכו' ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמלא דעכו וכו'. אף על פי שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה וכאותן השנויין במשנתינו, מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס, ולא בכל מקום ובכל זמן כיין וכגבינה ושאר האיסורים, שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין, כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור, ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס, כדאמרינן בגמרא: ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו, אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה, אמר ליה רבא לר' אבא דמן עכו, עד האידנא מאן נטרה, אמר ליה ועד האידנא למאי ניחוש לה דמערבי בה חמרא, קיסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו ע"ג אחר שנעשה במקום שהיין מצוי בזול אסור משום תערובת, דהא ר' אבא אותיב בהדא נטורה מדאתא לעכו, ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא: דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא.

מכל מקום שמעינן מכל הני. דלא אסרוהו לחלוטין, אלא במקום דאיכא חשש תערובת יין, והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין, כגון הללו שעושין ומביאין במקומות הללו, מותר בין ראשון ושני ושלישי. וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל שכתב: הגוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור, ואם היה היין יקר מן המורייס מותר, עד כאן. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו. ואפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם, לפי שלא נהגו עכשיו לתת בו יין כלל, וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו בידי עו"ג, דכיון דאין דרכן לתת לתוכו ין למאי ניחוש ליה, אפילו תימא דשקיל עו"ג ממוריסא ומחליף ליה, אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה, אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחליף ליה במיא דלית ליה (דמיה) [דמי] (תוה"ב בית שלישי שער ו).

אבטא דטיומי. פירש רבינו אלפסי ז״ל תבשיל שנותנין בו יין של גוים ונקרא מצלאל עקבי ואינו נכון דההוא אין לו היתר לעולם שכבר נאסר הכל וכשנתנו בו יין של גוים אלא הכא כלי קטן הוא שנותנין בו הולכי דרכים יינם תדיר ואינו עומד לעולם ריקן ולפיכך דנו אותו ככלי המכניסו לקיום מפי רבינו נר״ו.

מתני׳ המורייס וגבינת בית או ניקי. פירוש טעמא דגבינת מפרש בגמרא דרבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא והכא נמי חייש לעגלים של אותה העיר שנשחטין לעבודה זרה שהעמידו בקיבתן ורבנן לא חיישי למיעוטא והמורייס איסורו משום חשש יין נסך שנותנין בו כדאיתא בגמרא שלעולם אין עושין מורייס אלא מדגים טהורים ואי מערבי ליה מיסרא סרי ולפיכך כל שאין דרכו לתת בו יין או במקום שהיין ביוקר מן המורייס מותר כדאיתא בגמרא שלא גזרו בגמרא במורייס גזירה מוחלטת כמו שגזרו בפת ושלקות וגבינה של גוים אלא והכל לפי מה שהוא וכדחזי׳ שחלקו בין מורייס אומן למוריס הדיוט והתירו ההוא דאתא לגמילה דעכו משום דאתי מדוכתא דלא שכיח ביה חמרא.

וכן פסק הר״מבם ז״ל ולכן נהגו עכשיו לאכלו בקצת המקומות לפי שאין נוהגין לתת בו יין ופלוגת׳ דר״מ ורבנן תליא במה שאמרו לקמן בגמרא גבי כבשין דחמרא דמורייס אית בה חדא לגריעותא דאיכא טעמו וממשו של יין וחדא למעליותא דלא שדו ביה חמר׳ למתוקי טעמא אלא לעבורי זוהמה ורבנן סברי דכיון דלא עביד אלא לעבורי זוהמה ואינו מעיקר המאכל ולא משלים בו כלום דיינו לאוסרו באכילה ורבי מאיר סבר דכיון דאית ביה טעמא וממשו הרי אוסר תערובתו כמוהו בהנאה ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הר״אבד ז״ל דברים כפשוטן שיש בו טעם יין ומראית יין ואינו נכון דאם כן למה חלקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון ושני לשלישי הכל לפי המראה ולפי הטעם.

ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו ובדקוהו במראה או בטעם על ידי קופילה כיון דאפשר לעמוד על בריו ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דאקולי ופשורי דהוו אידא דצור לכך הנכון כמו שפירש הרב רבינו יונה ז״ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הנכר לחיך וכל שכן מראה היין אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לר״מ דהכא אסר בהנאה והתם שרי הוצרכו לומ׳ שאינו דומה דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש ואם אינו נרגש והוא המכשירו לאכילה מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל ולזה הפי׳ הסכים מורי הר״שבא נר״ו.

גמרא מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי קשה לי למאי דס״ד דרוב ממש הוא אמאי לא מקשה לרבנן למה לא אסרוהו ויש לומר דמקשה גופיה שפיר הוה ידע דרוב עגלים מיעוטה הוא אלא שהיה סובר דרבי מאיר חייש אף למיעוטה דמיעוטה.

כיון דאיכא רוב עגלים ואיכא נמי שאר בהמות. פירוש דכל היכא דהוי חד מיעוט בחד ספק אפילו הוא מועט מאד במספר חייש רבי מאיר דהיינו דחייש לסריס ואילונית אבל היכא דאתי מתרי ספיקי הוי מיעוטה דמיעוטה ולא חייש ליה רבי מאיר והכי מוכח הכא והיינו נמי לישנא מיעוטה דמיעוטה.

באומר בגמר זביחה הוא עובדה. פי׳ שעשה השחיטה עצמה לע״ז ונקט גמר זביחה משום דריש לקיש סבר אינה לשחיטה אלא בסוף כדאיתא במסכת חולין וכן פר״שי ז״ל.

כהן שדעתו יפה שורפה חיה. פי׳ דקיבת איסורי הנאה חוץ מע״ז פרשה בעלמא הוא ולאו למימרא שיהא פרש ממש דהא ודאי חלב גמור הוא וכדתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה וההיא ודאי לאחר חזרה היא אלא למימרא שהוא חשוב כפרשה כלומר בדבר הכנוס שם ממקו׳ אחר וכבר ביררנו זה בפרק כל הבשר בס״ד.

משום דניחא ליה בנפחה. פי׳ ודעתו להתפיס אסו׳ ולעשות תקרובת אף מפרשה. ואמרו בירושלמי ומה בין זה לטבעת הנמצא במעי בהמה של עבודה זרה. והשיבו זו גופה כלומר שמתנבל בגופה וזו אינה גופה.

מוריס זה האמור במשנה שאסרנוהו מחשש תערובת יין דוקא בשל בעלי בתים שאין דרכם לחזר אחר דגים שמנים אלא לוקח מאיזה מין שיזדמן וכן שדרכם לאכלו מיד ואין היין מקלקלו ולפעמים נותן בו יין להחשיבו אבל אומן העושהו להצניעו למכור על יד על יד היה דרכן לחזר אחר השמנים שבמין וכשהיו סוחטין לא היו סוחטין את הדגים מכל וכל בפעם ראשונה אלא בראשונה סוחטין אותם מעט עד שיצא השומן לבד והוא המעולה ופעם שניה סוחטין אותם בכלי אחר עד שיצא השומן הנבלע בהם וגם זה שמן הרבה ופעם שלישית סוחטין אותם הרבה עד שכלה כל לחלוחו ואין זה שמן כל כך ושלישי זה היה דרכם לתת בו יין כשמזמינים אותו למכרו על יד על יד להחשיבו אבל ראשון ושני אין דרכם לתת בתוכו יין שהרבה הוא מעולה מצד עצמו ואינו צריך יין ובשעת ההצנעה אינו נותן בו יין שאע"פ שמשביחו בשעתו מקלקלו הוא לזמן ומתוך כך מי שהוא בקי להכיר בין ראשון ושני לשלישי ראשון ושני מותר אף שלישי זה לא נאסר בכל זמן ובכל מקום אלא כל מקום שהיין ביוקר יתר על המורייס חזקה אין מערב שם יין ומותר ומ"מ היו דמיהם שוים אפשר שהוא מערב להשביח מקחו הביאוהו ממקום שהיין ביוקר למקום שהיין בזול אסור מחמת מקום זה ואם נשמר משבא בכאן מותר למדנו מכאן שכל שאר מיני מורייס שאין דרכם ליתן לתוכם יין מותר ליקחן מן הגוי וכל שכן שמפקידין את שלנו ושולחין אותו ביד גוי:

אף חילק והוא שיתבאר ענינו במשנה השביעית אע"פ שאסור ליקחו מן ההדיוט שמא עירב בו דבר טמא שמתוך דקותם אינם נכרים אעפ"כ מן האומן מותר מכיר הוא בהם ואינו מפחית במקחו וכן שהדג טמא מקלקלו ונזהר ממנו:

ישראל ששחט בהמה לשם ע"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים ואפילו לא כיון בזה אלא בגמר שחיטה אע"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה וכל שכן בשעת השחיטה שהרי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שחטה שלא לשם ע"ז אבל כיון בה בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז אף זו פסולה ואסורה בהנאה וכן גוי אע"פ שבסתם אין שחיטתו אוסרת בהנאה שאין אומרים שסתם מחשבתו לע"ז כל שפירש בשחיטתו כן או שנודעה לנו מחשבתו בכך פסולה ואסורה בהנאה וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת חולין פרק שני:

כבר ידעת שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת כגון ע"ז ובשר בחלב וחמץ בפסח ואפילו אסורי הנאה של סופרים כגון חמץ בשעה ששית וכולן אין תופסין דמיהם חוץ מע"ז שאפילו עבר ומכר וקדש בדמיה אינה מקודשת קדש בפרש של עגלי ע"ז אינה מקודשת שכל מע"ז אסור אפילו הפרש שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל שור הנסקל אע"פ שהוא אסור בהנאה המקדש בפרשו מקודשת שאין הפרש כלום לענין השור:

פיסקא וגבינות [בית] אונייקי כו' במקצ' ספרים מצאתי כתו' הגבינ' ותינייקי ש גוים וכן כתוב בירושמי. אבל לפי דברי הגמ' שלנו דגרסי' אינייקי גרסי' והוא שם מקום ומ"מ אין לחלק בין גבינות הגוים הקיבה דמפסולת החלב הנשאר מאחר שמקפיאין אותו מרתיחין ועושין ממנו התינייקי ולפיכך מותרת אין לומר כן דא חילקו חכמים דבריהם וכשאסרו גבינות הגוים גם התינייקי אסרו וגם מטעם הקיבה יש לאסר' כמו שאסרנו הגבינה שאילולי טעם הקיבה שיש בה לא היה הפסולת מקפיא אע"פ שמרתיחין אותו והילכך טעם אחר יש לגבינה ולתינייקי. ובירושמי גרסי' תני אין לוקחין מעי דגים וקירבי דגים אלא מן המומח' הומוחה ואין לוקחין יין בסוריא אלא מן המומחה וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה טעמא דגמרא נפרש לקמן בגמרא מפני מה אסרו גבינ' הגוים פי' המורה לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה ואינו נ"ל דכיון דהמורה גורס בית אונייקי אשתכח דאפילו ר"מ לא אסר בהנא' אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר גבינת הגוים לא אסר אלא באכילה והילכך בין לר"מ בין לרבנן קא בעי לה:

והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבלה ואמר כהן שדעתו יפה שורפו חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין לא ידענא מי הוא זה שאמר שורפה חי' ולא הודו לו והיאך לא נתפרש שמו ופי' המור' אלמא מדית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת הטלה כפי'ש' בעלמ' היא ואינו נ"ל לומר דקיבה פירשא בעמא הוא דהא תנן בפ' כל הבשר כשר' שינקה מן הטרפה קיבתה אסור וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' ואוקימנה התם למתני' מתר חזרה דקיבת הנכרי מותר ומש"ה קיבת הטרפה מותרת והטעם כדתני מפני שכנוס במעים פי' שאינה נחשבת הקיבה כגוף הבהמה שנאמר היא וקיבתה נתנבלה היא וקיבתה נטרפה ותהי' הקיבה אסורה ככל בשר הבהמה או כחלב הכחל שלה אלא אמרי' חלב הקיבה כנוס במעי' הוא ומופקד הוא שם וכיון דינקא מן הכשרה היא מותרת וקיבת הכשרה שינקה מן הטרפה אסורה מפני שחלב הטריפה כנוס במעי' ואי הוה הקיבה פירשא בעלמא לא היתה אסורה ומדקתני שהוא אסורה ש"מ לא פירשא בעלמא היא אלא חלב גמור היא חשובה וה"נ תניא הם בפ' כל הבשר קיבה שבישה בחלבה אסור' כחל שבישו בחלבו מותר ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו ואי קיבה פירשא בעלמא היא אמאי אסורה אלא לאו ש"מ חלב גמור היא וכך פירש המורה ופסק הלכה בפ' כל הבשר דקיבה לאו פירשא בעמא אלא חלב גמור הוא וכיון שנתברר שהקיבה אינה פירשא בעמא א"כ טעם קיבת העולה שאין בה מעילה מפני שכנוס במעי' הוא שאינו נחשב החלב בגוף הבהמה שתחיל קדושה עליו אלא מופקד פקיד גבי' והילכך אין מעילה בחלב הקיבה דכי היכי דלא חשיב כגוף הבהמה גבי נבלה וטרפה לחול עליו איסור נבלה וטרפה כי היכי דחייל אחלב הכחל ה"נ לא חשיב כגוף הבהמה לחול עליו קדושת העולה ואי אמרת מ"ש קיבת הנבלה והטרפה מביצת הנבלה והטרפה שהיא אסור' דביצת הנבלה היא מחלוקת ב"ש וב"ה וב"ה דאסרי לה ומודים בנבילת טרפה שהיא אסורה. תשובה הביצה היא מגוף התרנגולת והילכך חשבינן לה כגופא ומשנתנבלה או נטרפה היא וביצתה נתנבלה או נטרפה אבל הקיבה אינה מגוף הבהמה אלא כנוס היא במעי' ממקום אחר הילכך מותר וכ"כ בירושמי מעשה בבניו ש ליהודה בן שמעון שביקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמרו ביצה גדולי גופה. קיבה ממקום אחר באת ובפ' כל הבשר מצאתי כתוב במקצת גמרות והילכת' אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשר' ורבי יצחק מפאז זצוק"ל גריס להאי פיסקא ופסק הכי:

מפני מה אסרו גבינת בית אינייקי מפני שרוב עגים של אותה העיר נשחטין לשם ע"ז ורבנן דשרי בהנאה משום דלא חיישינן למיעוטא והאי רוב עגלים מיעוטא היא כדמפרש ואזדו רבנן ור"מ לטעמייהו דרבנן לא חיישי למיעוטא ור"מ חייש למיעוטא ורבנן משוי לה כשאר גבינ' הגוים שאסור' באכילה ולא בהנאה:

פיסקא שאל ר' ישמעאל כו' אמר רבא תרווייהו תננהו כו' עד אלמא איסורי הנאה פירשן אסור פי' לאו דקיבה פירשא בעלמא היה דהא אוקימנה לעיל דלאו פירשה היא. אלא ה"ק כי היכי דקיבה מעלמא אתיא ולא מתילדא בהדי גוף הה"נ פירשא לא מיתסר בהדי גוף הבהמה מום דמעלמא קא אתי לה אבל ע"ז דניח' לי' [בנפחיה] אפילו פירשא אסור ודכוותי' אמרי' בפ' שור שנגח את הפרה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא ואין לומר שם שהביצה היא פירשא ממש דא"כ ביצת עוף טמא תהי' מותרת אלא כפירשא עושה אותה לומר שלא הזיקה וה"נ הקיבה עושה כפירשא שלא תיאסר משום נבלה אבל לעולם חלב גמור היא:

גמרא א"ל תרמינך שעתך באומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אכטא דטייעי כך כו' ואינו נראה כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי כו' עכ"ל צ"ע מהיכא משמע להו דהך אכטא דטייעי אינו ניתר בעירוי אי משום דנקט הך שריותא דבתר י"ב ירחי שתא דמשמע להו דוקא א"כ אמאי לא תקשי להו לעיל מיניה הכי גבי גולפי ועוד דבקנקנים נקט נמי הך שריותא דבתר י"ב ירחי שתא ובהדיא קתני לה לעיל דניתר נמי בעירוי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה מורייס אומן כו' וההוא מורייס דלקמן דאתא בארבא של אומן הוי כו' עכ"ל לפי מה שפרש"י דמורייס אומן שרי פ"א וב' משום דמקלקל ליה חמרא לכאורה דבריהם תמוהים דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו לאוקמא ההוא מורייס בשל אומן בפעם אחד וב' דא"כ למה עבד השתא נטירא בהדה הא ודאי דאומן לא רמי חמרא בפעם ראשון וב' משום דמקלקל ליה [ועד] האידנא נמי ל"ל טעמא דקאמר משום שהיין ביוקר בעכו הא בלאו הכי נמי לא רמי ביה חמרא משום קלקול וטפי הוה ניחא לן לאוקמא במורייס של ב"ב דהשתא דהיין בזול עביד נטירא דרמי חמרא ולא חש לקלקול ועד האידנא ליכא למיחש כיון דהיין ביוקר וכן מצינן לאוקמא בשל אומן ובפעם שלישי ונראה שהתוספות אינן מפרשים כפרש"י דבפעם ראשון וב' מקלקל ליה חמרא אלא דלא בעי חמרא שהוא טוב בלא חמרא כמו בחמרא וכן משמע לישנא דתלמודא לא צריך למירמי בהו חמרא מכאן ואילך דהיינו בפעם שלישי רמו בהו חמרא דיותר טוב הוא בחמרא והשתא ניחא דארבא של אומן הוי מפעם ראשון וב' ואפילו הכי אותיב נטירא בהדה כיון דהיין יותר בזול בעכו הוי רמי ביה חמרא ועד האידנא כיון דלא צריך למירמי ביה חמרא ודאי דלא רמי ביה כיון דהיין ביוקר אבל בפעם ג' רמי ביה חמרא אע"ג דהוא ביוקר כיון דיותר טוב הוא ביין וכן במורייס של בעלי בתים נמי לא מצי איירי שהוא טועה דבפעם ראשון ושני נמי צריך לחמרא שהוא יותר טוב בודאי דאית חמרא אפילו הוא ביוקר והדברים ברורים למבין ליישב דברי התוספות וק"ל:

בד"ה אי אמרת רוב כו' וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך כו' עכ"ל כצ"ל ומההיא דמייתי מהתם כגון שיצתה מליאה משום דאיכא ריעותא שיצאת מעוברת כו' היינו נמי דבהא איתרע ליה חזקה דלשוק וכ"ה בהדיא שם בתוספות ע"ש וק"ל:

בא"ד אבל כאן כיון שמיעוט הקיבות אסורות כו' עכ"ל ופירוש מיעוט הקיבות אסורות היינו רוב העגלים הנשחטים לעבודת כוכבים שהוא מיעוט לגבי רוב בהמות שאין נשחטין לעבודת כוכבים ובהא אפשר דמודי ר' יהושע דאיתרע ליה חזקה ולגבי גבינות דשאר מקומות שכתבו התוספות לקמן בפשיטות דר' יהושע לא חייש למיעוט היינו [משום] דליכא שם רוב עגלים נשחטים לעבודת כוכבים והוי מועוטא דמיעוטא ולא איתרע ליה חזקה ודו"ק היטב:

גמ' פעם ראשון ושני מותר רש"י פירש דפעם ראשון ושני מקלקל ליה חמרא ולדידיה אין מערבין בו היין כדי לתקנו אלא כדי להוסיף על המדה דומיא דחילק דקתני בהדיא אלא שהאומן כיון שהוא בקי ויודע שבפעם ראשון ושני היין הוא מקלקלו לא עריב ביה ולפי זה בין בשל בעל בית דאסור אפילו בפעם ראשון ובין בשל אומן דאסור בפעם שלישי אינו אסור אלא במקום שהיין בזול אבל במקום שהיין ביוקר אינו אסור בשום אופן אבל לישנא דגמרא דקאמר מ"ט פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו לא צריך למרמי ביה חמרא וכו' הוא דחוק לפירוש רש"י:

אבל בדברי טי"ד סימן קי"ד מבואר בדבריו שנותנין היין לתוכו כדי לתקנו ובפעם הג' לא מיתקן זולת יין ולכך אסור בכל ענין אפילו בשל אומן ואפילו במקום שהיין ביוקר ובפעם ראשון ושני לא צריך לתקנו דנפיש שומנייהו הלכך בשל אומן מותר ודוקא במקום שהיין ביוקר אבל במקום שהיין בזול אף בשל אומן אסור ובשל בעלי בתים אפילו בפעם ראשון ושני ואפילו במקום היוקר אסור ולפי זה צ"ל דההיא עובדא דלקמן בסמוך בההוא עובדא דאתא המורייס בארבא והתירו מטעם דאמר קיסטא דמורייס בלומי קיסטא דחמרא בד' לומי צריך לומר דאיירי דווקא בשל אומן והיה ניכר שהיה מפעם ראשון ושני' ע"ש בטור י"ד:

תוס' ד"ה אכטא דטייעי וכו' ור"ח גריס אבטא לשון אבטיח כצ"ל ואינו נראה כי לא מצינו שום כלי שלא יהא ניתר בעירוי וכו' נראה דהתוס' ס"ל דלפירושו של ר"ח מ"ש דנקיט גמרא דהנודות עשויות מאבטיח ע"כ לאשמועינן דכיון דעושה מדבר אוכל אין לו שום הכשר שהוא ניתר בו אלא שיהוי י"ב חודש דוקא כמו הני דורדיא של עובדי כוכבים או החרצנים והזגים לכן כתבו התוס' על זה ואינו נראה כי לא מצינו וכו' ודו"ק:

ד"ה מורייס אומן וכו' והא דפליגי רבי מאיר ורבנן וכו' מדברי התוס' נראה שהם מפרשים סוגיא דשמעתין כפרש"י ודלא כפירושו של הטור י"ד מדמוקי מתני' אחר פעם ראשון ושני אי איירי בשל אומן דאילו לפי סברת הטי"ד שכתבתי הוה ליה לאוקמיה מתניתין אפילו בשל אומן ואפילו בפעם ראשון ושני ובמקום שהיין בזול דאסור בכל ענין וא"כ הא דמסיימי התוס' וההוא מורייס דלקמן וכו' צריך להגיה כן של אומן הוה והיה ניכר שלא היה מפעם ראשון ושני והא דפליגי ר"מ ורבנן במתניתין וכו' א"כ מיירי אחר פעם ראשון ושני וכו' פי' ואיירי בשל אומן והוא ניכר וכו' משום דאי לא היה ניכר שהוא לאחר פעם ראשון ושני לא הוה מסתבר לאסור מספק כיון דבשל אומן איירי וההוא מורייס דלקמן וכו' של אומן היה וכו' ר"ל אם נעמידו בשל אומן צריך לומר שהיה ניכר שלא היה הפעם ראשון ושני לכך כשבא למקום שהיין בזול העמיד עליו שומרים שלא יערבו בו יין וה"ה דמצי לאוקמי אפילו בשל פעם ראשון ושני ובשל בעלי בתים דו"ק נ"ל:

ד"ה מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עבודת כוכבים ונראה דר' יהושע לא היה מכוין כי אם לדחותו דהא רבי יהושע לא חייש למיעוטא וכו' ואע"ג דלעיל כתבו התוס' דאפילו לרבי יהושע דלא חייש התם אסר לרווחא דמילתא כתבו כן דאפילו איכא מאן דס"ל בהך דהתם כרבי יהושע אבל קושטא דמילתא דרבי יהושע לא חייש למעוטא כלל:

תד"ה אכטא. ושורין אותן בחלב ומזלפין יין עליהם. כצ"ל:

בא"ד ור"ח גריס אבטח. כצ"ל:

בא"ד וא"נ כי לא מצינו שום כלי. עי' מהרש"א והנה מצינו לעיל כלי נתר אין לו טהרה עולמית. ופי' הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן דהיינו ע"י עירוי אבל יב"ח מהני:

תד"ה אי אמרת (בסופו). ואפי' לר"י כו' דהתם כו' אבל כאן כו'. אולי יכוונו דהכא אותו מיעוט הנשחטים לעבודת כוכבים ע"כ יצא מחזקתו. אבל התם אפי' אותו מיעוט דיולדת זכרים אינו ברור דמוציא מחזקת היתר לשוק דאולי אין לה כלה העומדת להזקק ליבום:

גמ' ההוא ארבא כו' א"ל רבא. נ"ב מכאן נראה שרבא למד תורה בא"י כרבה רבו וכן רוב אמוראים בבליים עלו לא"י ומשם קבלו תורה ויסוד תלמודם:

תד"ה שחבירו כו' עלמות אהבוך. נ"ב דע"כ נוכח לזכר הוא:

שם ד"ה י"ס שרומזים. נ"ב שמציינים:

גמ' קיסתא דמורייס. עי' לעיל דף יב ע"א תוד"ה ושדי:

רש"י ד"ה באומר וכו' ולהכי נקט גמר זביחה. עיין ב"ק דף עא ע"ב תוס' ד"ה כיון ששחט:

תוס' ד"ה אכסא וכו' ואינו נראה. עיין תשו' רשד"ם חיו"ד סי' ר"ל:

תוס' ד"ה אי וכו' תימא כי איכא רובא כו'. עיין מרדכי סוף חולין:

לא צריך למירמי בהו חמרא עיי' שיטת טוי"ד במהר"ם לובלין ולשיטתו שייך שפיר לא צריך ועיי' לקמן ל"ח ע"ב התם חמרא לאעבורי זוהמא משמע כהטוי"ד אך לרש"י נ"ל דהגירסא לא ארי"ך באל"ף לא טוב למשדי בי' חמרא כי מקלקלו עיי' לשון זה בסוכה מ"ד ע"ב אריך או לא אריך וכו' ולפירש"י מיירי מתני' במקום הזול דוקא וצ"ע קצת כיון דבחדא בבא קתני מורייס וגבינת בית אונייקי כי היכי דמפרש בגביני דוקא דבית אונייקא ה"נ לפרש דמורייס במקום דזל טפי מחמרא אע"כ משמע בכל מקום מיירי וכפי' הטיו"ד:

ארשב"ל מפני מה אסרו גבינת בית אונייקא וכן כ' מוז"ה במהרשש"ך דהו"מ למימר מפני שמיעוט גוים של אותה העיר מעמידי' בחומץ או בשרף ערלה ורבנן לא חייש למיעוטא עיי' לקמן ל"ה ע"ב דפריך תאסר בהנאה ע"ש וא"כ במשנתינו מצינו למימר הכי אלא ריש לקיש קבלה היתה בידו דמשום לתא דע"ז אסר ר"מ בהנאה אבל ממתני' לא מוכח מידי ולפ"ז מיושב ק' תוס' לעיל ל"ב ע"ב ד"ה דלא כר"א וכו' דהרי מגבינת בית אונייקא לק"מ, ונכון הוא:

אי אמרת רוב איכא מיעוט עתוס' ומאי דמסקו בתירוצם דאיתרע לה חזקה יראה כוונתם עפ"י שכ' רמב"ן ורשב"א וריטב"א דכל שאנו עוסקים לסלק החזקה שוב לא אלים למסמך חזקה למיעוטי' כגון רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' ובא א' מהרוב ושחט הרי איתרע חזקה שאינו זבוח ולא סמכי' חזקה למיעוטא וה"נ כיון דרוב עגלים נשחטי' לע"ז שוב כיון ששחט גוי שהוא מהרוב איתרע לי' חזקת התירא ולא סמכי' ארובא וביבמות ר"פ האשה בתרא הקשו תוס' לוקמא חלב אחזקתה ולא תי' כלום ומיושב ג"כ כיון שרה קיבות אסורו' תו איתרע חזקת החלב משהשליכו לתוכה הקיבה ואמנם בחולין פ"ו ע"ב הקשו תוס' אהס"ד דהכא דפריך הא ר"מ חייש למיעוטא מאי קושיין תיפוק לי' דסמכי' חזקה לרובא התירא וה"ל מיעוטא דמיעוט' ועל זה לא שייך תי' הנ"ל דע"י המיעוט ששוחטי' לע"ז לא איתרע החזק' דוקא ע"י הרוב ששוחטי' לע"ז אז מכיון ששחט איתרע חזקתו אבל אי רק מיעוט שוחטי' לא איתרע חזקה ותי' תוס' דעכ"פ ה"ל למימר פלגא שוחטי' לע"ז וע"י פלגא נמי איתרע חזקה. וראיתי בהג"ה מרדכי בחולין ס"פ הזרוע שתי' דעל הגבינה שאנו דנין לית לה חזקה שתחלתה נעשית בספק ע"ש וצ"ע תי' זה:

מיעוטא דמיעוטא עי' מרדכי דחולין הנ"ל דוקא כי האי הוה מיעוטא דמיעוטא דשום א' משארי בהמו' לא נשחטה לע"ז והעגלים נמי שהם המיעוט המיעוט שלהם הוא דנשחט ה"ל מיעוטא דמיעוטא משני ענינים אבל אפילו א' מאלף משאר מינים נשחט לע"ז ה"ל חד מיעוט וחייש ר"מ ע"ש וצ"ע א"כ בכל העולם דאיכא עכ"פ מיעוט בהמו' הנשחטים לע"ז כמ"ש תוס' ד"ה וכי וכו' הנהו טייעא ע"ש וא"כ ליתסרו לר"מ ונ"ל לפמ"ש לעיל דאוקי חזקת היתר לגבי רוב היתר דע"י מיעוט לא נגרע חזקה. א"כ י"ל דרוב אינם מעמידי' בקיבה והמעמידי' בקיבה רובם אינה של ע"ז ה"ל מיעוטא דמיעוטא משא"כ בבית אוניקא כולם מעמידי' בקיבה ומהם רוב עגלי' לע"ז ועמ"ש ר"ן לקמן ל"ח ע"ב אהא דאמר חזקי' בכבשין אי ידעי' דמעמידי' בחומץ אסור בהנאה שהקשה בשם הראב"ד א"כ מספק נמי לתסר כמו גבינת בית אוניקי ותי' הכא כולם מעמידי' בקיבה ע"ש: המקדש בפרש עמ"ש לעיל במשנתינו בעורות לבובין וכו' ע"ש: