עבודה זרה לו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

נאמר: [מלאכי ג ט] "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" [פירוש, מקבלים אתם עליכם גזירה ב"ארור" לפרוש מאיזה דבר, ואחר כך, מחמת שאין אתם יכולים לעמוד בה, "אותי אתם קובעים", גוזלים אותי, בכך שאינכם עומדים בגזירה זו אלא נהנים שוב מן הארורים. ^[502]]

ולכן, אי איכא אם ישנה גזירה שעומד בה ה'גוי כולו', אין! אכן גזירה זו קיימת. אך אי אם לא עומד כל העם בגזירה זו, לא מתקיימת הגזירה! ^[503]

ודנה הגמרא בדברים שהובאו לעיל בענין גזירת שמונה עשרה דבר:

גופא, אמר באלי, אמר בשם אבימי נותאה, משמיה דרב:

פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן של גוים - כולן אסורים מגזירת שמונה עשר דבר הן.

שואלת הגמרא: גזירת "בנותיהן", מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן שיהיה להם דין טומאת נידות מעריסותן, כבר מהיותן קטנות השוכבות בעריסה. ^[504]

וגניבא משמיה דרב אמר: כולן כל הגזירות ואף גזירת בנותיהן, משום עבודת כוכבים גזרו בהן.

דכי אתא כאשר בא רב אחא בר אדא, אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שלא יבואו על ידי אכילת הפת לשתית שמנן.

ותמהה הגמרא: מאי אולמיה, במה גדול כוחו דשמן מפת, שעל הפת יש לגזור משום השמן?

ומבארת הגמרא: אלא, כך היתה הגזירה. גזרו על פיתן, וכן על שמנן, משום שלא יבואו לידי שתית יינן. ^[505]

ועל יינן גזרו משום שעל ידי שתיתו עלולים להגיע לחטוא עם בנותיהן, ^[506] לפי שהיין בוער באדם, ומביאו לידי חטא בבנותיהם. ^[507]

ועל בנותיהן גזרו טומאה, משום, שלא יבואו על ידן לידי דבר אחר, עבודה זרה. ^[508] ועל דבר אחר נוסף, שלא הוזכר כאן, גזרו משום דבר אחר. כלומר משום טעם אחר. ויבואר להלן בגמרא.

שואלת הגמרא: והרי איסור בנותיהן של הגויים, מדאורייתא היא. דכתיב [דברים ז ג] "לא תתחתן בם. בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך"? ומיישבת: האיסור מדאורייתא, נאמר רק על שבע אומות. אבל על שאר בנותיהן ובניהן של עובדי כוכבים, לא נאמר איסור זה.

ואתו ובאו אינהו אלו תלמידי שמאי והלל, וגזור אפילו על חיתון על בנים ובנות דשאר עובדי כוכבים.

שואלת הגמרא: ולרבי שמעון בן יוחי דאמר שהפסוק [דברים ז ד] "כי יסיר את בנך מאחרי" בא לרבות בכלל איסור החיתון את כל המסירות, דהיינו את כל אלו שמסירים את ישראל מה' על ידי החיתון עם עובדי כוכבים, אם כן לדעתו, כל חיתון עם כל אומות הגוים אסור מן התורה, מאי איכא למימר, למה לפיו הוצרכו חכמים "לגזור" על בנותיהם?

מיישבת הגמרא: אלא, איסור החיתון מדאורייתא עם גוי נאמר רק על אישות הנעשית דרך חתנות. ^[509] ואתו, ובאו אינהו אלו החכמים, גזור וגזרו איסור אפילו על מעשה אישות עמו הנעשית שלא בדרך חיתון, אלא בביאה דרך זנות.

אך תמהה הגמרא: ביאה דרך זנות, נמי, גם עליה בבית דינו של שם גזרו, לאסור ביאה של גוי אפילו בלי חיתון! ^[510]

דכתיב [בראשית לח כד] "ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף". ומשמע מכך, שכבר אז היתה אסורה זנות עם גוי שלא דרך אישות, ולפיכך חייבה יהודה מיתה!?

ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת:

אלא, איסור זנות לבת ישראל עם גוי מדאורייתא, ^[511] נאמר רק לגבי עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דיש חשש שמא משכה בתריה, תימשך אחריו לעבודה זרה [ומשום כך חייב יהודה את תמר מיתה].

אבל, על ישראל הבא על העובדת כוכבים, לא אסרה תורה.

ואתו אינהו, ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, וגזור כי אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים, אסור!

שואלת הגמרא: הרי איסורו של ישראל הבא על העובדת כוכבים, הלכה למשה מסיני היא?!

דאמר מר: הבועל ארמית [גויה], ^[512] קנאין, בני אדם המקנאים קנאתו של מקום פוגעין בו ונוקמים נקמת הקב"ה, ^[513] וממיתין אותו ^[514] בשעת בעילה [לפי שאינו חייב מיתת בית דין]. ^[515]

אלא, מבארת הגמרא: האיסור לבוא על גויה מדאורייתא, הוא רק כאשר נעשה הדבר בפרהסיא, ^[516] וכמעשה שהיה בזמרי בן סלוא וכזבי בת צור.

ואתו אינהו, ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, וגזור שאפילו בצינעא אסורה ביאה על הגויה.

ועדיין קשה: הרי אף ביאה על הגויה בצינעא, נמי גם דבר זה בית דינו של חשמונאי גזרו, ולא תלמידי שמאי והלל דלעיל.

דכי אתא רב דימי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: בית דין של חשמונאי גזרו כי ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב ^[517] משום נשג"א [נדה, שפחה, גויה, ואשת איש].

וטעם הגזירה, כך הוא:

נדה - אף שאין דם הגויה מטמא, מכל מקום גזרו עליה דין נדה. לפי שישראל הרגיל בנדה גויה, עשוי לבוא מחמת הרגל זה על נדה ישראלית, שאיסורה בכרת. ^[518]

שפחה - לפי שעל ידי ביאתו לגויה, עשוי הוא לינשא לשפחה ^[519] האסורה משום "ולא יהיה קדש", ולכן גזרו עליה דין שפחה. ^[520] גויה - גזרו עליו שחייב כאילו נשאה ובא עליה דרך אישות. לפי שעל ידי ביאתה, עשוי הוא לינשא לגויה. ועובר על "לא תתחתן".

אשת איש - גזרו שהבא על גויה נשואה, ^[521] יהיה חייב משום אשת איש, לפי שמחמת ביאתו על גויה בעולת בעל, עשוי הוא לבוא על ישראלית אשת איש. ולכן גזרו עליה דין זה.

ואילו כי אתא כאשר בא רבין, אמר: גדר החיוב שחייבו חכמים את הבא על הגויה, הוא משום נשג"ז. ראשי תיבות - נדה, שפחה, גויה, זונה ^[522] [שאם הוא כהן, נידון כאילו בא על זונה האסורה לו ^[523]].

ואם כן, רואים אנו כי גויה כבר אסורה מכל הטעמים הללו, ולא חכמים אסרוה?

אלא, מבארת הגמרא: אכן לא גזרו חכמים איסור על ביאת הגויה.

כי גזרו בית דינו של חשמונאי, אסרו רק ביאה, אבל ייחוד עם הגויה, לא אסרו.

ואתו אינהו, ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, וגזור לאסור אפילו על ייחוד עם הגויה. ^[524]

ודוחה הגמרא אף ביאור זה: הרי איסור ייחוד עם הגויה, נמי אף זאת לא גזרו חכמים, אלא בית דינו של דוד גזרו. דאמר רב יהודה: באותה שעה, לאחר מעשה אמנון ותמר, גזרו על הייחוד?! ואם כן, לא תלמידי שמאי והלל גזרו זאת?

מיישבת הגמרא: אמרי לתרץ, התם, הגזירה שנגזרה שם, הינה לאסור ייחוד דבת ישראל. אבל ייחוד [עם] דעובדת כוכבים, לא גזרו.

ואתו אינהו, ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, וגזרו איסור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.

אך תמהה הגמרא: הרי איסור ייחוד דבת ישראל - דאורייתא היא?!

דאמר רבי יוחנן משום בשם רבי שמעון בן יהוצדק, רמז ^[525] לאיסור ייחוד מן התורה, מנין?

שנאמר [דברים יג ב] "כי יסיתך אחיך בן אמך", ומדוע מדבר הכתוב דוקא על "אחיך בן אמך"?

וכי רק אח שהוא בן של אם, מסית, ואילו אח שהוא בן של אב, אינו מסית?

אלא, משמיעה התורה כאן [בעקיפין] דין נוסף, כי רק בן מותר לו להיות מתייחד עם אמו [ולכן משוייך הוא בפסוק לאמו], ואין אדם אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.

ואם כן, רואים אנו כי ייחוד אסרה התורה, ולא בית דינו של דוד?

מיישבת הגמרא: איסור ייחוד מדאורייתא נאמר רק על ייחוד דאשת איש. ואתא ובא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, שאינה נשואה.

ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל, וגזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים! ^[526]

ומיושבים בכך דברי הגמרא לעיל, שאסרו על בנותיהם משום דבר אחר. והיינו שאסרו ייחוד עם בנותיהם, כדי שלא יבואו לידי עבודה זרה.

ובסופה של אותה מימרא, מוסיפה הגמרא 'וגזרו על דבר אחר משום דבר אחר'.

ודנה הגמרא: מאי, מה פירוש הדבר כי גזרו על דבר אחר משום דבר אחר, ומהו דבר זה?

אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה, שעל אף שלא ראה טומאה, הוא יהיה טמא בטומאת זב, ^[527] כדי שלא יהא תינוק ישראל נמצא ורגיל אצלו במשכב זכור. ^[528]

דאמר רבי זירא: צער טורח גדול היה לי בשאלה דלהלן, ושאלתי זאת אצל רבי אסי, ורבי אסי שאל זאת אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן שאל אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי, וכך היתה השאלה:

תינוק עובד כוכבים, מאימתי מטמא בזיבה?

ואמר לי רבי, כי התינוק מטמא כבר בעודו בן יומו. וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי: רק על בן ט' שנים ויום אחד גזרו שיטמא בזיבה.

וכשבאתי והרציתי דברי אלו לפני רבי, אמר לי - הנח דברי, ואחוז דברי רבי חייא.

הערות

^[502] כך פירש רש"י. והביאו הראשונים בשם רבינו יונה, שלמד מכאן שכשמחרימין חרמות בבית הכנסת, הרי שאם רוב הציבור נמצא שם, חייבים האחרים לקבל עליהם מה שגזרו והחרימו. ואם לאו, אין חייבים לקבל עליהם [אלא אם כן יש שם גדול בין כולם, לקבל נידוי וחרם]. ותקנה וגזרה וחרם - דין אחד יש להם. דכתיב "במארה אתם נארים" וכפי שפירש רש"י. וראה עוד בריטב"א בענין זה.

^[503] אף שאינה חלה כשאר גזירות, ויכולה להתבטל אפילו בבית דין קטן, מכל מקום ודאי היא חלה לענין שצריכה היתר כל שהוא, שהרי גזירת שמן אף שאפשר היה להתירה, נהגו בה איסור עד שבא רבי יהודה והתירה [תוס']

^[504] וכן גזרו על בנות כותים. ושתי גזירות שונות הן. תוס'

^[505] לכאורה, הרי זו גזירה לגזירה. וגזירה לגזירה לא גוזרים?! ותירץ הרמב"ן: הכונה היא, שגזרו על פתם ושמנן, לא רק על מנת שלא יבואו לידי שתיית יינם. אלא שמאותו הטעם שאסרו יינם, כלומר משום חתנות, אסרו אף את פיתם ושמנן. ועוד, ההלכה שאין גוזרים גזירה לגזירה, נאמרה דוקא בהלכות הקשורות לישראל עם עצמן. אולם כאשר מדובר לריחוק שבין ישראל לגויים, גוזרים אף גזירה לגזירה!

^[506] גזירה זו, הינה על סתם יינם משום בנותיהם. אבל יין שנתנסך ממש לעבודה זרה, איסורו מן התורה. וכפי ששנינו לעיל כט ב. רשב"ם והובא ברמב"ן כאן וכעין זה הובא בתוס' לעיל כט ב ד"ה יין. אך אם כן, יש לחוש בסתם יינם, שמא נתנסך ויאסר מן התורה? ותירץ הרמב"ן על פי דברי הגמרא לעיל כב ב, שאם עובד כוכבים הקצה בהמה לעבודה זרה, חזקה שאינו מוכרה. וכן כאן, אם ניסך את היין - לא ימכרנו. ולכן אין לאסור משום חשש ניסוך, אלא רק משום בנותיהם. וראה ברמב"ן שם עוד תירוצים על כך מדברי הראשונים.

^[507] לקמן נז ב מובא בתוס' [ד"ה לאפוקי] שבימינו כאשר אין הגוים בקיאין בטיב עבודה זרה, הרי שסתם יין שנגע בו עכו"ם, אסור בשתיה אך מותר בהנאה. לפי שאין לחשוש לניסוך. והקשם שם [בסוף הדיבור], היאך נתיר היין בהנאה, הרי עיקר איסור סתם יינם הוא משום בנותיהם [כמבואר כאן]. ואף עתה שייך איסור זה? ותירץ, אכן מצד חשש בנותיהם, יש לאסור את היין רק באכילה, וכמו פיתם ושמנן. אולם האיסור הנאה ביין, הוא משום שמצוי היה שמנסכין אותו לעבודה זרה. אולם עתה, כאשר בטל טעם זה, לפי שאין יודעים בטיב עבודה זרה, דינו של היין כפיתם ושמנן ובישוליהם, שאינו אסור אלא בשתיה.

^[508] לכאורה משמע, שגזירה אחת היא לכולם. ואסורים כל אלו משום עבודה זרה. והנה, לדברי התוס' לקמן נז ב ד"ה לאפוקי [הובא בהערה הקודמת] שהיום בטל חשש ניסוך כיון שאין הגוים כיום יודעים בטיב עבודה זרה, ואם כן לפי זה יש לבטל הגזירות שנגזרו משום כך. כיון שאין הם בקיאין בזה?! ולכן ביאר המהריט"ץ [בתשובה סימן י"א ד"ה ולכאורה, והובא בשער המלך מאכלות אסורות פרק י"א הלכה ג'] שדברי הגמרא "על יינם משום בנותיהם" ו"על בנותיהם משום דבר אחר", שתי הלכות שונות הן! איסור יינם משום בנותיהם, הלכה לעצמה היא. וענינה להרחיק מן הזנות. וכן מוכח מדברי רש"י [ד"ה משם יינם והבאנו את דבריו בביאור דברי הגמרא] שכתב "שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהם". ואילו גזירת "על בנותיהם משום דבר אחר", ענינה לאסור ייחוד עימם. ומטרתה להרחיק מהעבודה זרה. ונמצא, כי אף שבטל טעם האיסור משום עבודה זרה, אין זה נוגע לאיסור יינם [ועיין שער המלך שם שדחה דברי מהריט"ץ וביאר שדוקא בניסוך אינם בקיאין. וכמו שכתבו תוס'. מה שאין כן בשאר עבודה זרה].

^[509] משמע, שרק אישות דרך חתנות מהווה עבירה על "לא תתחתן בם". אולם בדרך זנות - אינו עובר בעבירה זו. וכן כתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה א': ישראל שבעל גויה משאר אומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות - הרי אלו לוקים מן התורה. שנאמר "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו" וכו'. אולם בדעת הרמב"ן, הוכיח הקובץ הערות [יבמות אות תט"ו] שמפסוק זה למידים אף לאסור ביאה גרידא. ולא דוקא בדרך אישות. והוכיח זאת הרמב"ן בסוף פרק עשרה יוחסין מדברי המשנה "הבא על הנתינה לוקה". ולא נכתב 'הנושא את הנתינה'. ומשמע שבביאה גרידא, עובר [ועיין שם בקובץ הערות שהקשה על דברי הרמב"ן מהמבואר בסוגייתנו שרק בדרך אישות עובר. וכן מה שיישב שם, וצ"ע].

^[510] הר"ן בפסחים ז א בדפי הרי"ף הביא דעת ראשונים, שאיסור זה של בית דינו של שם, אינו בכלל גילוי עריות, ואין אומרים על כך יהרג ואל יעבור. אולם דעת הר"ן שם, שדעתו שאין זה שונה משאר 'אביזרייהו דעריות', ואף בזה אומרים יהרג ובל יעבור!

^[511] אף שאין איסור זה דאורייתא ממש, לפי שלא התורה אסרה זאת אלא בית דינו של שם, מכל מקום כיון שדבר זה כתוב בתורה, נקרא "דאורייתא" [תוס' רי"ד] וכן כתב הרש"ש שאף שמוזכר דבר זה בתורה, מכל מקום אינו אלא גזירה מבית דינו של שם [ועיין עוד בחזון איש אבן העזר סימן ד' אות א'].

^[512] מבואר כאן דינו של הבועל ארמית. ובענין ישראלית הנבעלת לגוי, הובאה בקובץ הערות לו ה, מחלוקת ראשונים: דעת המרדכי [יבמות פרק החולץ] שאף הנבעלת, קנאים פוגעים בה [ומשום כך יש להתיר יבמה שנפלה לפני מומר, אף בלא חליצה. לפי שנופלת ליבום, במקום ערוה, שהרי אסורה היא למומר. וקנאים פוגעין בה. ודבר זה, בכלל עריות הוא. ודעת הרמב"ן [תורת האדם שער הסכנה] שאין זה בכלל עריות. אלא כשאר עבירות שבתורה. וכדכתיב "לא תתחתן בם". אך אין זה בכלל עריות, ואין קנאים פוגעין בה.

^[513] בסנהדרין פב א מבואר, שדבר זה, צריך שיעשה מרצונם וקנאתם של הממיתין. שאילו באו לשאול רשות מבית דין אם להורגו - אף בשעת מעשה - אין מורין לו לעשות כן. לפי שלא נאמר דין זה, אלא למקנא בעצמו ולא שימלך באחרים. וביד רמה סנהדרין שם ביאר, שלא ניתנה רשות למקנא אלא לעשות מעשה בעצמו ולא על ידי שליח. וזה שבא לבית דין על כך, הרי שאם יורו לו בית דין להרוג את הבועל, הרי הוא נעשה שליחם בכך. ואין מצוה זו נעשית על ידי שליח.

^[514] והנה, אם אנסוהו לבעול ארמית, כתב הרמב"ן [מלחמות לסנהדרין פרק שמיני] דכיון שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו, הרי הוא בכלל איסורי עריות. ולפיכך, יהרג ואל יעבור!

^[515] וכמו שהיה אצל זמרי בן סלוא שבא על כזבי בת צור והרגו פנחס בקנאו את קנאת ה' [במדבר כה ו- ח] - רש"י.

^[516] כלומר, בפני עשרה מישראל. והפגיעה, כלומר ההריגה, תיעשה רק בשעת מעשה. וכמו שנאמר אצל זמרי "ואת האשה אל קבתה". אבל אם פירש, אין הורגין אותו. וההורגו לאחר שפירש - דינו כרוצח ונהרג עליו. (רמב"ם איסורי ביאה פרק י"ב הלכה ד'.)

^[517] חייב מכת מרדות מדרבנן [מאירי ותוס' רי"ד]

^[518] כך פירש רש"י כאן, שאיסור זה גזירה הוא משום החשש שמא יבוא על נדה מישראל. אולם בסנהדרין פב א כתב: אף על פי שדם כותית כדם בהמה, מכל מקום מיאוס וחילול קדושת ה' הוא [ואין סברא לחלק בין כותית לגויה בענין זה]. ומשמע, שאין איסור זה שגזרו חכמים נובע מחמת החשש שמא יבוא על נדה ישראלית אלא מטעם חילול ה'.

^[519] השפחה נחשבת כבהמה [כמבואר בקידושין סב ב].

^[520] ביאור זה, הוא על פי דברי רש"י כאן. וראה ביד רמה סנהדרין פב א שביאר שענין איסורה משום שפחה, הוא משום שכל האומות - שפחות הם לישראל. [וכנראה הולך הוא בדרכו של רש"י שם שהובא בהערה הקודמת שיסוד גזירה זו אינו רק מן הטעם שמא יבוא על איסור דומה. אלא ענין בפני עצמו הוא].

^[521] פירש רש"י, שדין אשת איש קיים אף אצל הגוים. וכפי שנאמר לגבי בני נח "והיא בעולת בעל". אלא שאין זה נחשב כאשת איש לגבי ישראל. וכאן, מחמת הגזירה, דנו להחשיבה כאשת איש כמו בישראל.

^[522] בסנהדרין פב א, נתבאר טעם מחלוקתם. לדעת רבין אין לגזור משום אישות, כיון ש"אישות - לית להו". כלומר, סתם גויה אינה מיוחדת לבעלה. ואינה דומה לאשת איש ישראלית ולכן אין לחשוש שמחמת ביאתה, יבוא לידי איסור אשת איש בישראל. וטעמו של רב דימי שהזכיר אף אשת איש בגזירה זו, לפי ש"נשייהו ודאי לא מיפקרי". כלומר, את נשותיהם אינם מפקירים. ובכך דומה אשת איש גויה לאשת איש ישראלית. ומשום כך גזרו שהבא על גויה, יש בביאתו משום ביאת אשת איש [וראה בהערה הקודמת דברי רש"י בענין זה].

^[523] א. כך פירשו רש"י ותוס'. והמלקות, הינם מדרבנן מחמת גזירה זו. ב. בתמורה כט ב נחלקו אביי ורבא בדינו של כהן הבא על הגויה. לדעת אביי אינו לוקה ולדעת רבא לוקה משום זונה. ומלקות אלו - מדאורייתא! והקשו התוס' על המבואר כאן, שלכאורה מלקות אלו, הינם דרבנן ודלא כדברי הגמרא שם? ותירץ: דברי רבא שלוקה מדאורייתא משום איסור זונה, הינם דוקא כאשר בא על בעולה ודאי. אולם כאשר ספק אם בעולה היא, אינו לוקה. ועל מקרה כגון זה נאמרה גזירת בית חשמונאי שלוקה מדרבנן. אכן דעת הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ג', שדין סוגייתנו נאמר רק להיכן שהיה הבועל ישראל [על פי דבריו שם הלכה ב' שחייב רק על ידי שייחדה לזנות. וכפי גירסת הרמב"ם בגמרא כאן, ראה הערה הבאה]. אך אילו היה כהן, הריהו לוקה מן התורה משום איסור זונה!

^[524] כך היא הגירסא שלפנינו, וגירסת רש"י ותוס' בסוגיא. אולם גירסת הרמב"ם בתירוץ הגמרא כאן היתה כך: "התם [בגזירת בית חשמונאי] דמייחד לה [וכיון שמייחדה לזנות - לוקה]. הכא - אקראי בעלמא" [ותלמידי שמאי והלל גזרו אף על דרך מקרה]. ולפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ב': ואם ייחדה לו בזנות [ומדובר בישראל. דאילו כהן, לוקה מן התורה כמבואר שם בהלכה ג']. חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה. ואם לא יחדה לו אלא נקראת לו דרך מקרה, אינו חייב אלא משום גויה [עוד בשיטת הרמב"ם, ראה בערוך לנר סנהדרין פב א].

^[525] אף שמקור זה נקרא "רמז". מכל מקום דינו כדרשא גמורה. וכיוצא בזה יש עוד בש"ס [שדה חמד מערכת רי"ש כלל ט"ז כרך ה' עמוד 298].

^[526] יש להבין מדוע גזרו דוד ובית דינו רק על פנויה ולא על גויה. ומהו החילוק ביניהם? הפרישה [אבן העזר כב א] ביאר, שעל ידי יחוד עם פנויה בת ישראל, עלול לבוא לידי יחוד עם ערוה. מה שאין כן על ידי יחוד עם גויה, אינו מגיע לידי עריות. הט"ז [אבן העזר כב א] ביאר, שבפנויה ישראלית ישנו איסור נדה דאורייתא. מה שאין כן גויה שאין דמיה מטמאין מדאורייתא. אלא רק משום גזירת נשג"ז. ולכן גזירת דוד, נגזרה דוקא על פנויה ישראלית החמורה יותר.

^[527] מעיקר הדין אין כל טומאת זב בגוי שאירעה זו זיבת זרע. וגזרו חכמים בתחילה שגוי הזב, דינו כישראל הזב. ובאו תלמידי שמאי והלל, והוסיפו וגזרו שאף תינוק נכרי שלא ראה טומאה כלל, דינו כזב [מהרש"א שבת כא ב על דברי התוס' ד"ה שהיה מונח]

^[528] לפי שנחשדו הגוים במשכב זכור, ולכן יש לחשוש שמחמת התעסקותם עם התינוקות, יבואו לידי דבר זה.

"במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו" (מלאכי ג, ט), ומכאן נלמד: אי איכא [אם יש] גזירה ("מארה") שקיבלו עליהם גוי (העם) כולו — אין [כן], אי [אם] לא — לא, אין הגזירה חלה.

א גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה [משמו] של רב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן של גוים, כולן משמונה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל הן. ושואלים: בנותיהן מאי [מה] היא גזירה זו? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן שתיחשבנה נידות מעריסותן, כלומר מקטנותן, עוד קודם שהן מגיעות לזמן נידה.

וגניבא משמיה [משמו] של רב אמר: כולן וגם בנותיהם, משום עבודה זרה גזרו בהן. ומעירים: והוא כמו דכי אתא [שכאשר בא] רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן, ותוהים על פרט זה: מאי אולמיה [מה תוקפו], מדוע גדול כוחו של איסור שמן מאשר איסור פת?

אלא, כך צריך לומר: גזרו על פיתן ועל שמנן משום יינן, ועל יינן גזרו משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר כלומר, עבודה זרה. ועל דבר אחר נוסף, שלא הזכירו, גזרו משום דבר אחר (טעם אחר), כאשר יבואר להלן.

ומבררים את הענין: איסור בנותיהן, הלוא דאורייתא [מן התורה] היא, דכתיב [שנאמר]: "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (דברים ז, ג), ואין זו גזירת חכמים! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] אסורות רק בנותיהם של שבעה גוים (שהיו בארץ ישראל בזמן כיבוש יהושע), אבל שאר אומות — לא, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על בנותיהם של שאר אומות.

ושואלים: ולר' שמעון בן יוחי שאמר: הטעם שנכתב בתורה באיסור זה, "כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ד), הריהו בא לרבות (להוסיף) בכלל האיסור את כל המסירות, ונכללים בכך גם בנות כל הגוים שהם עובדי עבודה זרה, לפי זה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אין זו גזירת חכמים! אלא כך צריך לפרש: דאורייתא [מן התורה] מה שאסור הוא אישות כלומר, נישואין בדרך חתנות כמו שנאמר "לא תתחתן בם", ואתו אינהו גזור [ובאו הם, תלמידי שמאי והלל, וגזרו] אפילו על ביאה בדרך זנות.

ושואלים: ביאה בדרך זנות נמי [גם כן] כבר בבית דינו של שם גזרו על כך שהיא אסורה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (בראשית לח, כד), משמע שהיתה בידיהם הלכה בענין זה, שישראלית שזנתה עם הגוי דינה מיתה!

אלא, כך צריך לומר: דאורייתא [מן התורה] אסור הדבר בגוי הבא על בת ישראל, משום דמשכה בתריה [שנמשכת אחריו] והולכת לעבוד עבודה זרה, אבל ישראל הבא על הגויה — לא, ואתו אינהו גזור [ובאו הם, וגזרו] אפילו על ישראל הבא על הגויה שיהא אסור.

ומקשים: איסור זה של ישראל הבא על הגויה — הלכה למשה מסיני היא, שאמר מר [החכם]: הבועל ארמית כלומר, גויה — קנאין פוגעין בו והורגים אותו, כדרך שעשה פינחס לזמרי בן סלוא (במדבר כה, ו—ח)!

אמר ליה [לו], כך צריך לומר: האיסור דאורייתא [מן התורה] הוא דווקא כשבועל גויה בפרהסיא (בפני רבים) וכמעשה שהיה בזמרי, ואתו אינהו גזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על ביאה בצינעא. ושואלים: בצינעא נמי [גם כן], בית דינו של חשמונאי הם שגזרו,

[דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: בית דין של חשמונאי גזרו], שישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג"א שמדברי סופרים מחשיבים אותו כאילו בא על נידה, שפחה, גויה, אשת איש (ובראשי תיבות: נשג"א),

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר זאת בשינוי: משום נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה)!

ומתרצים: כי [כאשר] גזרו בית דינו של חשמונאי היתה זו גזירה רק על ביאה על גויה, אבל ייחוד עימה לא אסרו, ואתו אינהו [ובאו הם, תלמידי שמאי והלל] גזור [גזרו] אפילו ייחוד. ומקשים: ייחוד נמי [גם כן] בית דינו של דוד גזרו, ש

אמר רב יהודה: באותה שעה, לאחר מעשה אמנון ותמר, גזרו על ייחוד! אמרי [אומרים]: אין הדברים כך, התם [שם] בית דינו של דוד גזרו על איסור של ייחוד עם בת ישראל כלשהי, אפילו פנויה, אבל ייחוד עם גויה — לא, ואתו אינהו [ובאו הם] גזרו אפילו על ייחוד של גויה.

ומקשים: ייחוד עם בת ישראל דאורייתא [מן התורה] היא! שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" דברים יג, ב), ומדוע נאמר בהגדרת "אחיך" שהוא "בן אמך"? וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?

אלא יש בכך רמז: בן מתייחד עם אמו, ולכן יש חשש שאחיו מן האם יסיתהו בסתר, כיון ששניהם מצויים אצל אימם, אבל אין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה!

ומשיבים: ייחוד האסור דאורייתא [מן התורה] הוא דווקא ייחוד עם אשת איש, ואתא [ובא] דוד וגזר אפילו על ייחוד של פנויה, ואתו [ובאו] תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור [גזרו] אפילו על ייחוד של גויה.

ב ומבררים: מאי [מה] פירוש הדברים שנאמרו לעיל בשם ר' יצחק, שגזרו על דבר אחר משום דבר אחר? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה, כלומר שייחשב כאילו הוא טמא בזיבה, ומדוע? כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל (מצוי) אצלו ויביאו לחטוא במשכב זכור.

שאמר ר' זירא: צער גדול היה לי אצל ר' אסי בשאלה ששאלתי אותו ולא נעניתי, ור' אסי שאל דבר זה אצל ר' יוחנן, ור' יוחנן אצל ר' ינאי, ור' ינאי אצל ר' נתן בן עמרם, ור' נתן בן עמרם אצל רבי, והשאלה היתה: תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה? ואמר לי: בן יומו, וכשבאתי אצל ר' חייא, אמר לי: על בן תשע שנים ויום אחד גזרו חכמים שיטמא כאילו היה זב, מפני שהוא אז ראוי לביאה,

וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) דברי דברים אלו של ר' חייא לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי ר' חייא, שאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה — בן תשע שנים ויום אחד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is the verse: “You are cursed with the curse, yet you rob Me, even this whole nation” (Malachi 3:9). This teaches that if there is the acceptance of the whole nation, yes, an ordinance may be instituted, but if not, no, the ordinance may not be instituted.

§ The Gemara discusses the matter itself: Balei says that Avimi of Nota says in the name of Rav: The prohibitions with regard to gentiles’ bread and their oil, their wine and their daughters, are all from the eighteen matters issued in a single day in the time of the students of Shammai and Hillel. The Gemara asks: With regard to their daughters, what is the decree? Rabbi Naḥman bar Yitzḥak says: They decreed upon their daughters that they should be classified as menstruating women from the time they are in their cradle, i.e., they decreed that from when they are young, gentile women are always considered to be menstruating.

The Gemara presents another opinion. And Geneiva says in the name of Rav: Gentiles’ bread, oil, wine, and daughters were all decreed upon due to the concern that Jews might participate in idol worship with gentiles as a result of intermingling with them. As, when Rav Aḥa bar Adda came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yitzḥak says: They decreed a prohibition upon their bread due to their oil. The Gemara asks: In what way is the prohibition with regard to oil stronger than the prohibition with regard to bread? That is, why does the primary concern relate to the oil of gentiles rather than their bread?

The Gemara offers a different interpretation: Rather, they issued a decree prohibiting their bread and their oil due to their wine. And they issued the decree prohibiting their wine due to the fact that this leads to familiarity, and Jews will come to marry their daughters. And they issued a decree prohibiting their daughters due to something else, idolatry. And they further issued a decree on something else due to something else, which will be explained by the Gemara.

It was stated that the prohibition against marrying the daughters of gentiles was decreed on account of idolatry. The Gemara raises an objection: But the prohibition against marrying their daughters is prescribed by Torah law, as it is written: “Neither shall you make marriages with them” (Deuteronomy 7:3). The Gemara explains: By Torah law intermarriage is prohibited only with the seven Canaanite nations, but intermarriage with the other nations of the world is not prohibited, and the students of Shammai and Hillel came and decreed that intermarriage is prohibited even with the other nations.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that the subsequent verse: “For he will turn away your son from following Me” (Deuteronomy 7:4) serves to include all who turn away one’s son from God, i.e., all gentiles, what is there to say? Rather, by Torah law only sexual relations by way of marriage are prohibited, and they came and decreed that sexual relations are prohibited even by way of licentiousness.

The Gemara raises an objection: Licentious sexual intercourse was also prohibited earlier, as they decreed a prohibition in this regard in the court of Shem, as it is written: “It was told to Judah, saying: Tamar your daughter-in-law has played the harlot; and moreover, behold, she is with child by harlotry. And Judah said: Bring her forth, and let her be burned” (Genesis 38:24). This proves that the prohibition against licentious intercourse with a gentile was in force long before the time of the students of Shammai and Hillel.

The Gemara explains: Rather, the prohibition prescribed by Torah law applies to the case of a gentile who engaged in intercourse with a Jewish woman, as she is drawn after him toward idolatry, but the case of a Jew who engaged in intercourse with a gentile woman is not included in the prohibition by Torah law. And the students of Shammai and Hillel came and decreed that the prohibition applies even to a Jew who engaged in intercourse with a gentile woman.

The Gemara rejects this: The prohibition concerning a Jew who engaged in intercourse with a gentile woman is a halakha transmitted to Moses from Sinai, not a rabbinic ordinance. As the Master said: With regard to one who engages in intercourse with an Aramean woman, zealots may attack him, as Pinehas did to Zimri in the wilderness (see Numbers 25:6–8).

He said to him: By Torah law intercourse with a gentile is prohibited in public, and only in situations like the incident that occurred, as described in Numbers, chapter 25. And the students of Shammai and Hillel came and decreed that the prohibition applies even in private. The Gemara raises another difficulty: This was also prohibited in private, as the court of the Hasmoneans decreed that it is prohibited.

As when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: The court of the Hasmoneans decreed that a Jew who engaged in intercourse with a gentile woman bears liability for transgressing four prohibitions, represented by the mnemonic: Nun, shin, gimmel, alef. These letters stands for: Menstruating woman [nidda], maidservant [shifḥa], gentile [goya], and married woman [eshet ish]. By rabbinic law, a man who engages in intercourse with a gentile woman is considered to have violated the prohibitions involved in having intercourse with all four of these women.

And when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: He bears liability for four prohibitions represented by the mnemonic: Nun, shin, gimmel, zayin, which stands for: Menstruating woman [nidda], maidservant [shifḥa], gentile [goya], and prostitute [zona]. In any case, it is apparent that this decree was in force before the time of the students of Shammai and Hillel.

The Gemara answers: When the court of the Hasmoneans decreed, they prohibited only sexual intercourse, but with regard to seclusion with a gentile woman, no, they did not prohibit that. And the students of Shammai and Hillel came and decreed that even seclusion with a gentile woman is prohibited. The Gemara raises an objection: Seclusion was also prohibited earlier, as the court of King David decreed that with regard to this matter.

As Rav Yehuda says: At that time, after the incident involving Amnon and Tamar (see II Samuel 13:1–19), they decreed with regard to seclusion. The Sages said in response to the objection: There, in David’s court, seclusion with a Jewish woman was prohibited, but seclusion with a gentile woman was not prohibited. And the students of Shammai and Hillel came and decreed a prohibition even with regard to seclusion with a gentile woman.

The Gemara raises yet another difficulty: Seclusion with a Jewish woman is prohibited by Torah law, as Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: Where is there an allusion in the Torah to the prohibition against seclusion? As it is stated: “If your brother, the son of your mother, entices you” (Deuteronomy 13:7). And does only a half brother who is the son of a mother entice one to sin, whereas the son of a father does not entice?

Rather, there is a greater concern that a maternal half brother might entice one to sin, as a son secludes himself with his mother, and no other may seclude himself with any of those with whom relations are forbidden by the Torah. Since an individual and his maternal half brother both seclude themselves with their shared mother, they are frequently together in private, and this facilitates enticement. In any case, it is clear that the prohibition against seclusion with a Jewish woman preceded King David.

The Gemara explains: The prohibition against seclusion prescribed by Torah law applies specifically to a married woman, and David came and decreed a prohibition even with regard to seclusion with an unmarried woman. And later the students of Beit Shammai and Beit Hillel came and decreed even with regard to seclusion with a gentile woman.

§ It was stated above that they issued a decree prohibiting the daughters of gentiles due to something else, idolatry. And they further issued a decree on something else due to something else. The Gemara asks: What is the meaning of: And they further issued a decree on something else due to something else? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: They decreed upon a male gentile child that he imparts ritual impurity as though he were a Jew who experienced a gonorrhea-like discharge [ziva], so that a Jewish child will not become familiar with him, leading to homosexual intercourse. The Sages employed a euphemism when referring to this decree.

As Rabbi Zeira says: I had great trouble with Rabbi Asi when I asked him the following question, and likewise Rabbi Asi experienced trouble with Rabbi Yoḥanan when he posed it to him. And Rabbi Yoḥanan had trouble with Rabbi Yannai, and Rabbi Yannai had trouble with Rabbi Natan ben Amram, and Rabbi Natan ben Amram had trouble with Rabbi Yehuda HaNasi. The inquiry was as follows: With regard to a male gentile child, from when, i.e., from what age, does he impart ritual impurity as one who experiences ziva? And Rabbi Yehuda HaNasi said to me: From when he is one day old. And when I came to Rabbi Ḥiyya, he said to me: From when he is nine years and one day old.

And when I came back and relayed Rabbi Ḥiyya’s statement before Rabbi Yehuda HaNasi, he said to me: Discard my statement, and grasp the statement of Rabbi Ḥiyya, who says: From when does a gentile child impart ritual impurity as one who experiences ziva? From when he is nine years and one day old.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כדכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אי איכא הגוי כולו וקא עבר עליה האי גברא אותי אתם קובעים ואי לא לא.

גופא אמר באלי (נותאה) [אמר אבימי נותאה] משמיה דרב פתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן מי"ח דבר הן. בנותיהן אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על בנותיהן שיהו נדות מעריסותיהן.

גניבא משמיה דרב אמר כולהו משום עבודת כוכבים גזור בהו רבנן. גזרו על פתן ושמנן משום יינן. וגזרו על יינן משום ייחוד בנותיהן. אבל חתנות בבנותיהן מדאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן בם ואע"ג דהאי קרא מז' אומות הוא.

דכתיב כי יסיר את בנך מאחרי מרבינן כל המסירות ואפי' דשאר אומות מן התורה. ודרך זנות בית דינו של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף.

ישראל הבא על העובדת כוכבים הלכה למשה מסיני הוא דתנן הבועל ארמית קנאין פוגעין בו והנ"מ בפרהסיא וכמעשה זמרי. אבל הבא על העובדת כוכבים בצנעא בית דין של חשמונאי גזרו. הבא על העובדת כוכבים חייב משום נש"א פי' נדה שפחה אשת איש. נשג"ז נדה שפחה עובדת כוכבים זונה. גזרו תלמידי שמאי והלל אפילו ייחוד דעובדת כוכבים פנויה.

אבל ייחוד דבת ישראל אם היא אשת איש מן התורה הוא. שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם שאר כל העריות שבתורה. ייחוד דבת ישראל פנויה בית דינו של דוד גזרו בה.

דאמר רבא באותה שעה שבא אמנון על תמר אחותו גזרו על ייחוד דפנויה בת ישראל. וגזרו על ייחוד בנותיהן משום דבר אחר. דאמרינן דבית דינו של חשמונאי גזרו שלא תהיה עובדת כוכבים מיוחדת לו בזנות אתו אינהו גזרו אפילו אקראי בעלמא:

ועל דבר אחר משום דבר אחר מאי היא. אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. אסיקנא עובד כוכבים מבן ט' שנים ויום אחד מטמא בזיבה.

ועל יינן משום בנותיהן. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם אבל יין שנתנסך ממש לע"ז מדאורייתא אסור כדמפורש לעיל מאשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וא"ת סתם יינן נמי ליתסר משום שמא נתנסך לע"ז מיעוטא הוא ומילתא דלא שכיחא ולא חיישינן לה כלל, זה פי' הרב ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש דמשום חששא דשמא ניסך לא הו"ל למגזר ביה הנאה ודיו אם אסרוהו בשתיה ואין זה נכון שהרי שנינו א"כ למה לא אסרוה בהנאה אלמא אי חיישינן בהנאה נמי מתסרא.
ולי נראה בזה כמ"ש בריש פירקין אם איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה הכא נמי אם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה הילכך ליכא למיחש לאיסור נסוך אלא משום בנותיהן הוא דגזור ביה רבנן ואע"ג דאמרינן בכולה מכילתין דטרחי ומזיפי לנסוכי נמי של ישראל התם חשיבא להו תלתא טפי ליהנות ע"ז שלהם בשל ישראל א"נ איכא למימר דאהני גזירה להיכא דידעינן ודאי דלא ניסך כגון מגעו שלא בכונה דניסוך כדאי' בהשוכר ומשום בנותיהן גזרו ביה שלא יהא שותה מיינו במסבה שלהן.
והא דאמרינן אפיסקא דיין וחומץ של עכו"ם מנ"ל ומייתי לה מקראי משום דכל דתקון רבנן אדאורייתא סמכי לה ולא גזרו הנאה אלא מפני שסמכו על דין יינם שנתנסך ממש לע"ז שהוא אסור בהנאה מן התורה תלו לומר שמא נתנסך משא"כ בפתן ושמנן ושלקותיהן וזה שלא גזרו במבושל לפי שאינו מתנסך ואינו מצוי כ"כ לחוש לו לבנותיהן אלא כל גזירתן ביין אחשש ניסוך סמכו אותו כדפרישית.
ואד"ל והא גזירה לגזירה היא וא"ל כדמפרקינן בגמ' אי לא עבדא הא לא קיימא הא וא"ל כיון דבדידהו כלומר בפת ושמן איכא משום חתנות אע"ג דלא שכיח למיגזר עליה בפ"ע גזרו עליו משום לתא דיין וחששא דידהו א"נ בדישראל לא גזרינן גזרה לגזירה אבל בשל עכו"ם גזרינן טובא ועבדינן הרחקי יתירי, כן נ"ל.
וי"מ גזרינן על פתן ושמנן משום יין נסך שנתנסך ודאי לע"ז ועל סתם יינן משום בנותיהן כלו' משום חתון דהיינו דאורייתא ועל בנותיהן כלומר ייחוד בנותיהן משום דבר אחר ע"ז ועל דבר דהיינו תינוק עכו"ם משום דבר אחר דהיינו זכור דאורייתא.
ולא נהירא דהיאך אפשר לומר שגזרו על פתן משום יין שנתנסך לע"ז מה ענין זה לזה ועוד משום פתן שנתקרב לע"ז מצו למגזר ועוד ליגזר על סתם יינם משום יינן שנתנסך לע"ז ממש ועוד יינן של שאר האומות משום מאי גזור אי משום בנותיהן דז' עכו"ם לאו גזירה היא שאין יין של אומה זו מרגילתו לבנותיהן של אומה אחרת אלא ודאי ליתיה להאי פירושא כלל.
וק"ל דהתניא בפרקי ר' אליעזר הגדול שאליהו ז"ל גזר על היין על דבר פעור וא"ל גזר איהו שתיה ואתו אינהו גזוראפר בהנאה וגדר גדול גדרו בו יותר מן הכל שמפני שתקלתו גדולה הוצרך לתקנה גדולה א"נ לא פשטה תקנת אליהו ז"ל ודניאל חזר והורה עליה והוסיף בה פת ושמן ואף ממנו לא קבלו עד שבאו תלמידי שמאי והלל וגזרו כדפרישינן לעיל.

בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם. א"ל דהא אמרינן ביבמות בגיותן לית להו חתנות וכבר פירשתי שם עיקרה בס"ד.

במארה אתם נארים. פר״שי ז״ל אתם מקבלים עליהם גזירה בארור ובקללה ונאסר׳ עליכם ואחרי כן אותי אתם קובעים גוזלים שאתם נהנים שוב מן החרם אי איכא הגוי כולו אין ואי לא לא.

כתוב בשם הרב רבינו יונה ז״ל ושמעינן מהכא דכשמחרמין חרמות בבית הכנסת אם רוב הצבו׳ שם חייבין האחרים לקבל עליהם ואם לאו אין חייבין לקבל עליהם אלא אם כן יש שם גדול בין כולם לקבל נדוי וחרם שנדה והחרים ותקנה וגזרה וחרם דין אחד יש להם כדכתיב במארה אתם נארים וכדפירש ר״שי ז״ל וכן היה אומר מורי הרב ז״ל דכל תקנה שרוב הצבור והוא החשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אעפ״י שהמיעוט עומדין וצווחין הרי הם חייבין במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהא נראה לרוב ההוא דיש בגזרה ההיא תקנה לצבור מתקנין כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר עיר צריכין לעשות כן מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא.

כבר בארנו למעלה שסתם יינם נאסר מתחלה משום חתנות אלא שמאחר שראו חבת נסוך תקפה עליהם החמירו בו באיסור הבאה ולטומאה קלה כמו שהתבאר והוא שאמרו בפרק אחרון יינו של גר תושב כשמנו ואע"פ שיש לפרשה מפני שאינו מקפיד על מגע גוי רוב מפרשים מסכימים לפרשה משום חתנות ומשם למדו חכמי האחרונים שבגלילות אלו לאסור יין של קצת אמות בשתיה אע"פ שאינם עובדי ע"ז ושהם מיחדים כמו שהתבאר:

חתנות זה שהוזכר כמה פעמים בדברינו מן התורה הוא אסור ואע"פ שאין אישות לגוי כל ישראל הבא על אחת משאר אמות לכונת אישות או ישראלית לאחד משאר אמות לוקה שנאמר לא תתחתן בם ואין בזה הפרש בין שבעה עממין לשאר אומות ואע"פ שמקרא זה בשבעה עממין כתוב הרי נאמר שם כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירין ומ"מ דרך זנות אם במקרה היה מכין אותו מכת מרדות משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה ואע"פ שאין דם הנכרית טמא מן התורה כבר ביארנו שכל זה מדברי סופרים הוא ואם הוא כהן לוקה מן התורה משום זונה:

ישראל הבא על הגויה בפרהסיא והוא לפני עשרה קנאין פוגעין בו ר"ל שכל מי שמקנא לכבוד השם רשאי להרגו בשעת המעשה אבל אם פירש אין הורגין אותו ויש בדין קנאים פוגעין בו תנאים אחרים יתבארו במקומו במסכת סנהדרין:

גוי הבא על בת ישראל אם היא אשת איש נהרג עליה וישראל הבא על הגויה גדולי המחברים כתבו שהיא נהרגת על כל פנים אפילו פנויה ואפילו הוא קטן בן תשע שנים ויום אחד והיא קטנה בת שלש שנים ויום אחד מדכתוב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו הן הנה היו לבני ישראל וגו' ואין הדברים נראין:

כל העריות צריך אדם להזהר שלא להתיחד עמהם חוץ מן הזכור והבהמה והאב עם בתו והאם עם בנה והבעל עם אשתו נדה כמו שיתבאר במקומו ובית דינו של דוד גזרו אף על של פנויה ואע"פ שאינה ערוה אצל המתיחד ממעשה אמנון ותמר ואילך ובית דינו של שמאי והלל גזרו אף על יחוד של גויה וכל מה שנאסר בגויה משום חתנות נאסר ומשום סרך ע"ז:

אף הם גזרו על הגוים שיהו טמאים כזבים לכל דבריהם בין זכרים בין נקבות והוא שיהא הזכר בן תשע שנים ויום אחד והנקבה בת שלש שנים ויום אחד כשיעור זמן ביאתן פחות מיכן לא גזרו עליהם טומאה שעקר הטעם כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו ומ"מ כל שאירעה לו טומאה אף תינוק בן יומו מטמא בזיבה בין ישראל בין גוי וכן תינוקת בת יום אחד מטמאה כנדה ובת עשרה ימים לזיבה כמו שיתבאר במקומו:

אמר [אבימי נותאי] משמי' דרב פיתן ושמנן ויינן כו' וקא סבר רב דיין ופת נמי דניאל גזר אליהן בעיר דהא תלתייהו כתיבי בי' ושמואל לא ס"ל דפת הוא מי"ח דבר דכי הוה מקשה לרב מר' יהודה נשיאה שהתיר השמן תיקשי נמי לדידי' היכי מצא לבטל ב"ד של הילל ושמאי אלא איהו ס"ל דמשום זליפת הכלים נאסר:

משום נשג"ז מה שפירש המורה בכהן ואינו לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה אינו נראה לי דאי בכהן מיירי לאו גמור מדאורייתא אית בה כדתנן ביבמו' וחכ"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות א"ו בישראל קא מיירי שאי בו לאו מדאורייתא אלא מדרבנן:

בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם פי' לית לי' לתלמודא מאי דאמר רב' בפ' הערל בהלכתא פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת כו' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. דהו"ל לתרוצי דאורייתא בגירותן אתי אינהו גזור אפי' בגיותן אלא ס"ל לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרי ונתינים דוד גזר עליהם כדאמרי' בפ' הערל גם מאי דאמרי' לרבות שאר המסירין לית ליה לרבה דא"כ אסור לקבל גרים ולהתחתן בהם מכל האומות כדכתבית התם בפ' הערל:

דאורייתא גוי הבא על בת ישראל פי' לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה:

בד"ה אי איכא הגוי כולו אין אי לא לא פירוש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כי יסיר כו' ולר"ש דאסר פירוש כו' עכ"ל כן הוא בנוסחות התוספות הישנות ופירוש לדבריהם דאילו שאר עובדי כוכבים ודאי לכ"ע שרי בגירותן ואי הוה קאי כי יסיר גו' אלא תתחתן א"כ לר"ש דאסר מכי יסיר לרבות שאר עובדי כוכבים בגירותן דלא תתחתן בגירות איירי כמ"ש לעיל ור"ל פירוש רשב"ם דכל זה מפרשב"ם ואחר כך כתבו מלתא באנפי נפשיה הך דר"ש לית כו' והיא גמרא ערוכה ס"פ האומר ובנוסח חדש בתוספות הגיהו ולר"ש דאמר פירש רשב"ם הך כו' לפי הג"ה זו יהיה ולר"ש דאמר פירוש כו' מילתא באנפי נפשיה ר"ל דפי' רשב"ם הך דר"ש לית כו' אבל הוא דחוק מה להם לפרשב"ם כיון דגמרא ערוכה היא ס"פ האומר ודו"ק:

בד"ה משום נשג"ז כו' על העובדת כוכבים אינו לוקה ורבא כו' דמסתמא עובדת כוכבים זונה כו' שנבעלה מספיקא לא לקי כו' לרבא ומיהו לרבין גזרו כו' זונה ולרב דימי נשייהו לא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ואמר בפרק י' יוחסין דפליגי ראב"י ור"י ור"י ור"ש בגיורת לכהן כו' אבל בעובדת כוכבים כו' עכ"ל ק"ק מאי אולמא להו להקשות מהך דפרק י' יוחסין טפי דהא איכא לדחויי נמי כמו שתירצו לעיל אהך דיבמות דבגיורת שאני דהשתא בת קיחה היא אבל בעובדת כוכבים דלית בה קיחה לית בה משום זונה ויש ליישב דמשמע להו כיון דכל הני אסורי בגיורת אפילו פחותה מבת ג' דלא שייך בה זנות דאינה ראויה לביאה וע"כ הטעם לפי שבאה מן העובדי כוכבים דשטופים בזימה וא"כ אין סברא לומר דלא שייך זנות בעובדת כוכבים וכן נראה מדברי התוספות דפ' הבע"י ודו"ק:

גמ' בצנעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו דכי אתא רב דימי אמר ב"ד של חשמונאי גזרו הבא על העובדת כוכבים חייב משום נשג"א כי אתא רבין וכו' כצ"ל ועיין בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ב:)

תד"ה משום נשג"ז וכו' אכן קשה דאמרינן פ' כל האסורין אמר אביי כהן הבא על העובדת כוכבים אפילו אשת איש אינו לוקה ורבא אמר לוקה אלמא מדאורייתא הוא מלקי עלה וכו' פירוש לרבא דקי"ל כותיה לגבי אביי:

בא"ד ואמרינן בפ' עשרה יוחסין דפליגי ר"א בר יעקב ור"י וכו' ואפילו ר"ש לא שרי וכו' ואע"ג דלעיל מזה כתבו התוס' בסמוך ויש לדחות דהתם בגיורת שאני וכו' התם בפ' עשרה יוחסין משמע בהדיא דבעובדת כוכבים אפילו רבי שמעון מודה ע"ש:

גמרא וגניבא משמי' דרב כו' דכי אתא ר"א כו'. הלשון אומר דפליגי אהדדי וצ"ע במאי. וכן מלשון רש"י בשבת (יז ב) ד"ה כולן מיח"ד ותד"ה ועל בנותיהן. ולעיל שם (טז ב) בד"ה אף משמע דלא פליגי. וקשה לפ"ז מאי פריך לקמן בנותיהן דאורייתא היא הלא כבר שנינהו רנב"י. ויש לדחוק וליישב. ודע דרבינא לקמן בריש דף הסמוך פליג על רנב"י ופסק הרמב"ם כרבינא:

שם אלא דאורייתא עובד כוכבים הבא על ב"י כו'. נראה דדאורייתא דקאמר היינו שמוזכר בתורה דכתיב הוציאוה ותשרף אבל מ"מ אינו אלא גזירה מב"ד של שם:

שם וכשבאתי והרצתי דבריו כו'. כצ"ל:

גמ' זנות נמי בב"ד של שם גזרו. נ"ב על פנויה דאי משום יבמה לחוץ עדיין לא נצטוו על היבום (אף על פי שיהודה צוה לבנו לקיים המצוה כדרך שקיימו האבות המצות) ואפי' לישראל אינה במיתה כ"ש בשרפה:

שם ר' נתן בן עמרם. נ"ב נ"ל שהוא ר' יונתן ב"ע דהשותפין [ב"ב ח] גבי פתח אוצרות:

תד"ה משום דכתיב בתולה מעמיו ולא גיורת. נ"ב צ"ע דהאי קרא בכ"ג הוא דכתיב. א"כ מנ"ל דאסורה לכהן הדיוט כלל:

תוס' ד"ה דכתיב וכו' אסיפא דקרא. עיין קידושין דף סח ע"ב תוס' ד"ה אמר קרא:

(לו סע"ב תוספות) ד"ה צער וכו'.—כבר כתבנו בסנהדרין (ה א), שא"א שר' זירא יהיה בזמנו של רבי, ולפיכך עיקר הביאור כאן הוא שאמר ר' זירא, שצער גדול היה לו בשאלה זו אצל ר' אסי עד שנזכר שכבר שאל שאלה כזו את ר' יוחנן, ור' יוחנן השיב לו שגם הוא כבר שאל זאת את ר' ינאי, וכ"ה הענין בנשארים. אבל כל אחד ואחד שאל בזמן אחר. וכעין זה מצאנו בירושלמי כלאים פ"ט ה"ד [לב רע"ג]: "ר' ברכיה שאל לר' חלבו ר' חלבו שאל לר' אימי, ר' אימי שאל לר' אלעזר, ר' לעזר שאל לר' חנינה". ורחוק הדבר שבימי ר' חלבו יהיה ר' חנינה קיים.

במארה אתם נארים. אתם מקבלין עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם ואח''כ אותי אתם קובעים גוזלים שאתם נהנים שוב מן הארורים: מעריסתן. מקטנותן שהן שוכבות בעריסה שקורין בריי''ץ: משום יינן. שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן: ובנותיהן אסורין משום דבר אחר. עבודת אלילים: ועל דבר אחר שלא הוזכר כאן גזרו משום דבר אחר. ולא משום עבודת אלילים לקמן מפרש לה: קנאים. בני אדם המקנאין קנאתו של מקום לנקום נקמותיו: פוגעין בו. בשעת בעילה לפי שאינו במיתת ב''ד וכמעשה שהיה דזמרי וכזבי: נשג''א. גזרו עליהן משום נדה דרבנן ואע''ג דעובדת כוכבים אין דמה מטמאה מן התורה שהרי היא כבהמה חכמים גזרו עליה ומשום שפחה משום עובדת כוכבים כאילו מתחתן בה דרך אישות ומשום אשת איש דבעולת בעל יש להן לבני נח דכתיב והיא בעולת בעל וישראל הרגיל בכך הואיל ובא עליה בנדתה אתי למיבעל נמי נדה ישראלית ואתי למינסב שפחה ועבר משום לא יהיה קדש ואתי למנסבה לעובדת כוכבי' ועבר אלא תתחתן ואתי למיבעל אשת איש ישראל: משום נשג''ז. נדה שפחה עובדת כוכבים זונה שאם כהן הוא יש כאן משום לאו דזונה ולא לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה: דאורייתא. דמייחדא בהדיה כו' לא גרסי' וה''ג כי גזור רבנן בית חשמונאי ביאה אבל ייחוד לא כו' ואתו אינהו תלמידי שמאי והלל: באותה שעה. מעשה אמנון ותמר והא דרב יהודה בסנהדרין בפ' כ''ג: שיטמא בזיבה. אפי' לא ראה גזרו עליו להיות כזב: צער גדול היה לי כו'. כלומר טורח גדול היה לי אצלו בשאילה זו ששאלתיה ממנו כמה פעמים ולא היה בידו:

אי איכא גוי כולו אין אי לא לא. פי' אינה חלה כשאר גזירות ויכולה להתבטל אף בב''ד קטן מיהו חלה היא לענין שצריכה שום היתר שהרי שמן נהגו בו איסור עד שבא רבי יהודה והתירו: גזרו על בנותיהן שיהו נדות מעריסותן. וגם על בנות כותים גזרו ושתי גזירות הוו ותרוייהו צריכי כמו שפי' בפ''ק דשבת (טז:): דכתיב לא תתחתן בם. אסיפא דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך דאילו לאו דלא תתחתן מיירי בגיורת כדאמרינן בהערל (יבמות עו.) וכי האי גוונא פי' הר''ר אלחנן בפרק הערל (שם עט.) גבי בני שאול שהוקעו דפריך והכתיב לא יומתו אבות על בנים וע''כ אסיפא דקרא סמיך דכתיב איש בחטאו יומתו אבל רישיה דקרא מוקמי ליה (בסנהדרין דף כז:) בעדות אב על הבן [וע''ע תוס' כתובות כט. סד''ה אלו]: כי יסיר לרבות כל המסירין. ע''כ הך דרשא לא קיימא אלא אבתו לא תקח לבנך דסליק מיניה דאילו שאר עובדי כוכבים בגירותן שרו ולר''ש דאסר פי' רשב''ם הך דר''ש ליתא בכולהו תנאי אלא משום דשמעינן ליה לר''ש דדריש טעמא דקרא אם כן כי יסיר קרא יתירא הוא דכי נמי לא כתיב דרשינן האי טעמא מנפשיה [ועי' תוס' קידושין סח: ד''ה הניחא וכו']: משום נשג''ז. פירוש כהן הבא עליה חייב משום זונה ומפ' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פב.) ואידך דאמר משום נשג''א קסבר נשייהו לא מפקרי בזנות ומשום הכי לא מחייב משום זונה והקשה הרב רבי משה מפושטוי''ש דאמר הכא בבית דין של חשמונאי גזרו בעובדת כוכבים משום זונה ותנן בפרק הבא ביבמות (דף סא:) וחכ''א אין זונה אלא גיורת או משוחררת ושנבעלה בעילת זנות וזו היא זונה האמורה בתורה ומפרש טעמא לפי שבאין עליה בנכריותה אלמא בעובד' כוכבים שייך זנות ויש לדחות דהתם בגיורת שאני משום דהשתא היא בת קיחה וקיימא באיסור חללה וזונה לא יקח אבל בעובדת כוכבים דלית בה קיחה ליה בה משום זונה לא יקח ולא משום חילול זרעו שאינו מתייחס אחריהן אכן קשה דאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף כט: ושם ד''ה ורבא) אמר אביי כהן הבא על העובדת כוכבים (אפי' א''א) אינו לוקה ורבא אמר לוקה אלמא מדאורייתא הוא מלקי עלה משום זונה ואפילו בעובדת כוכבים ואמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עח.) דפליגי רבי אלעזר בר יעקב ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בגיורת לכהן ואפילו ר' שמעון לא שרי אלא בנתגיירה פחותה מבת ג' שנזרעו בתוליה בישראל אבל בעובדת כוכבים ודאי שייך זונה וי''ל דההיא דרבא דתמורה וכן ההיא דפ' י' יוחסין וההיא דיבמות דמשמע דבעובדת כוכבים שייך זונה היינו ודאי ליאסר לכהן ואף הכהן לוקה עליה כבעולה ודאי ואביי דפליג ואמר אינו לוקה היינו משום דקסבר דהא דמתסרא עובדת כוכבים זונה לכהן מדאורייתא לאו משום זונה דכתיב בקרא מתסרא אלא מגזרת הכתוב דכתיב בתולה מעמיו ולא גיורת ולאו הבא מכלל עשה עשה ולהכי לא לקי והך גזירה דב''ד של חשמונאי הוי בסתם עובדת כוכבים שאין ידוע לנו שנבעלה דמספיקא לא לקי ואפי' לרבא ומיהו לרבין גזרו חכמים לחייבו משום זונה ולרב דימי נשייהו לא מפקרי הלכך משום זונה לא גזרו ומפ' נמי התם בפ' הנשרפין מ''ד נשג''ז לא אמר נשג''א דאישות ליה להו וק' דהא מצרכינן בפ''ק דקידושין (דף כא:) גבי יפת תואר אשת לרבות א''א אלמא איכא בהו אישות וי''ל דודאי עשה מיהא איכא ולכך הוצרך לרבות אשת איש והא דדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) אשר ינאף אשת רעהו פרט לאשת אחרים פי' עובד כוכבים אלמא לא שייך בהו אישות כלל היינו לענין חיוב מיתה והא דאמרינן (בריש) [בירושלמי בפ'] אין עומדין י' באו על הזונה ראשון קנאה ואחרים חייבים עליה משום אשת איש הדא אמר בעילה קונה בבני נח היינו דוקא גבי בני נח אבל בישראל אינו חייב בעשה אלא בעולת בעל ואשתו גמורה: צער גדול היה לי לפני רבי אסי כו'. מדאמרינן ופלוני אצל פלוני משמע שכולם היו בדור אחד וכולם בימי רבי:

עבודה זרה לו ע"ב

דף לו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד