עבודה זרה לז ע"ב

דף לז - ב

רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: חגב זה שהתירו רבי יוסי בן יועזר ואסרוהו חכמים, הינו  'סוסביל'.

בחגב שראשו ארוך, כולי עלמא, הן רבי יוסי בן יועזר והן חכמים, לא פליגי לא נחלקו בכך, וסבורים הם דאסור. ^[541]

ואם כן במה נחלקו?

והכא נחלקו בחגב הנקרא סוסביל, שאמנם אין ראשו ארוך [ומשום כך, יש להתירו לכאורה], אך מאידך, כנפיו חופין את רובו על ידי הדחק [קיבלו חכמים סימן נוסף בסימני הכשרות של החגב, שיהיו כנפיו מחפין על רובו]. וחגב זה, כנפיו חופין את רובו בצמצום רב אשר לא ניכר לעין, ורק על ידי מדידה מדויקת, ניתן להבחין שאכן כנפיו חופין את רובו.

ובדינו של חגב זה, קמיפלגי נחלקו רבי יוסי בן יועזר וחכמים. מר סבר שעל מנת להכשירו אין צורך ברוב בולט, אלא רובא כל דהו - בעינן. וברוב מצומצם כשר.

ומר סבר - על מנת להכשירו, רובא דמנכר בעינן, רוב ברור וניכר, צריך לשם כך.

והדבר השני עליו העיד יוסי בן יועזר - ועל משקה בי מטבחיא המשקין, דם ומים המצויין בבית המטבחיים ^[542] שבבית המקדש - דכן, טהורים הם.

ודנה הגמרא: מאי, מאיזהו בחינה הם דכן [טהורים]?

רב אמר: דכן טהורין הם ממש, שאינם מטמאין אחרים, ואינם מקבלין טומאה בעצמן.

ושמואל אמר: דכן טהורים הם רק מלטמא אחרים. אבל טומאת עצמן, יש בהן!

ומבארת הגמרא את יסוד מחלוקתם:

רב אמר המשקין הללו דכן ממש, קסבר טומאת משקין בכללותה, הינה רק מדרבנן. וכי גזור כאשר גזרו רבנן טומאה, גזרו אותה רק במשקין דעלמא. אבל במשקה בי מטבחיא, לא גזרו רבנן טומאה זו.

ושמואל אמר: משקין הללו שבבית המטבחיים, דכן טהורים הם מלטמא אחרים. אבל אם הם נטמאו, טומאת עצמן יש בהן. קסבר שמואל, טומאת משקין במשקין עצמם דאורייתא היא.

אך לטמא אחרים שנגעו בהם, אינם מטמאים אלא רק מדרבנן.

וכי כאשר גזרו רבנן שייטמאו משקים אלו אחרים, גזרוה רק במשקין דעלמא. אבל במשקין בי מטבחיא, סבור יוסף בן יועזר, כי לא גזרו שייטמאו אחרים. ^[543]

הדבר השלישי עליו העיד יוסי בן יועזר הוא: ועל דיקרב למיתא, מסאב. הקרב ונוגע במת - טמא. ומחמת שלשת ההתירים הללו, קרו לו 'יוסף שריא' [המתיר].

ומקשה הגמרא: הרי כאן בדינו של הנוגע במת, הוא הורה לטמא ולאסור, ואם כך 'יוסף אסרא' [האוסר] מיבעי ליה, צריך לכנותו! ^[544]

ועוד קשה: הרי טומאת הנוגע במת, דאורייתא היא! דכתיב [במדבר יט טז] "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת... יטמא שבעת ימים", ואיך אומרים כאן שיוסי בן יועזר הורה זאת?

ומיישבת הגמרא: טומאת הנוגע במת שהיא דאורייתא, הינה רק דיקרב, שהנוגע במת עצמו, טמא הוא.

אולם "דיקרב בדיקרב", אדם הנוגע באדם שנוגע במת, מן התורה הוא טהור.

ואתו אינהו, ובאו חכמים, וגזור טומאה אפילו על "דיקרב בדיקרב", גם על הנוגע במי שנוגע במת.

ואתא איהו, ובא הוא, יוסי בן יועזר, ואוקמה אדאורייתא, והעמיד את דין הטומאה על עיקר דינו, מדאורייתא, שרק הנוגע במת עצמו טמא, ולא הנוגע במי שנוגע בו.

ואם כן, זהו ההיתר שהעיד יוסי בן יועזר 'ועל דיקרב למיתא מסאב'. כלומר, שרק הוא טמא, אולם הנוגעים בו - טהורים. ^[545]

אך מקשה הגמרא: הרי אף "דיקרב בדיקרב", הנוגע במי שנוגע במת, נמי דין טומאתו דאורייתא הוא! דכתיב [במדבר יט כב] "וכל אשר יגע בו הטמא - יטמא". כלומר, האדם הטמא שנוגע במת, מטמא אחרים במגעו. ואיך טיהר זאת יוסי בן יועזר?

אלא כך הוא ביאור הדברים:

אמרוה רבנן קמיה אמרו חכמים לפני דרבא, משמיה בשם דמר זוטרא בריה בנו של דרב נחמן, דאמר משמיה בשם דרב נחמן אביו, שכך הוא הדין:

דאורייתא - דיקרב בדיקרב, הנוגע במי שנוגע במת, בחיבורין, שנוגע בחברו בעוד חברו נוגע [מחובר] במת, טמא אפילו הנוגע בנוגע טומאת שבעה, ורק לאחר שבעה ימים יכול ליטהר, כדין הנוגע במת עצמו! ^[546]

אולם אם נגע אדם בחברו הטמא בטומאת מת שלא בחיבורין, לאחר שכבר פירש חברו מנגיעתו [חיבורו] במת, הריהו טמא רק טומאת ערב. ולאחר שהעריב יומו, יכול ליטהר.

ואתו אינהו, ובאו חכמים, וגזור שאפילו אם נגע בחברו שלא בחיבורין, כלומר לאחר שחברו כבר פרש מחיבורו במת, הריהו טמא טומאת שבעה. ואתא איהו, ובא יוסי בן יועזר, ואוקמה והעמיד דין זה אדאורייתא, שהנוגע באדם שנגע במת, שלא בחיבורין, אינו טמא אלא עד הערב.

ומבררת הגמרא: חילוק זה שאמרנו, שהוא דין דאורייתא לחלק בין הנוגע על ידי חיבורין לבין שלא בחיבורין, מאי היא, מהו מקורו בתורה?

דכתיב [במדבר יט יא] בענין טומאת מת, שלשה דברים:

א. "הנוגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים". וזהו דינו של הנוגע במת עצמו.

ב. וכתיב, עוד נאמר שם לגבי הנוגע במי שנטמא, "וכל אשר יגע בו הטמא, יטמא".

ג. וכתיב "והנפש הנוגעת, תטמא עד הע רב".

ולכאורה יש לתמוה, הא כיצד? מדוע בכתוב השני נאמר "וכל אשר יגע בו הטמא, יטמא" שמשמע ממנו שיהא הנוגע במי שנטמא כמו הטמא, ויהיה טמא שבעת ימים, כמו שנאמר בכתוב הראשון, ואילו בכתוב השלישי נאמר שיטמא הנוגע בו רק טומאת ערב? אלא -

כאן, מה שנאמר בכתוב השני "וכל אשר יגע בו הטמא, יטמא", ומשמע שטומאתו שבעת ימים כטומאת מי שנוגע במת, מדובר כאשר נוגע בחיבורין [כלומר, הנוגע בחברו בשעה שחברו נוגע במת].

כאן, מה שנאמר "יטמא עד הערב", מדובר כאשר נגע בנוגע, שלא בחיבורין, שלא בשעת מגעו [חיבורו] של חברו עם המת.

אמר להו רבא: האם לאו אמינא לכו לא אמרתי לכם: לא תתלו ביה בוקי סריקי, לא תתלו בו 'כדים ריקים', כלומר, דברים שאין בהם טעם, ברב נחמן!? ^[547]

כי ודאי לא אמר רב נחמן דברים אלו, אלא הכי כך אמר רב נחמן: ספק טומאה, כגון כזית מת או כל דבר המטמא, שיש ספק לגבי טומאתו, אם היה הספק ברשות הרבים, התיר להן יוסי בן יועזר, ואמר שבספק זה אין נוהגין איסור. ^[548]

וכך הם דבריו: ועל דיקרב למת, רק כשהוא מת ודאי ^[549] - מסאב, אך ספק מת אינו מטמא.

ושואלת הגמרא: והא הלכתא זו, שספק טומאה ברשות הרבים טהור, הרי מסוטה גמרינן לה, לומדים מדין טומאת סוטה לבעלה, את ההלכה שספק טומאה ברשות הרבים טהור. ^[550]

והלימוד הוא כך: מה ספק מעשה ביאה של הסוטה שהיא נטמאת בו לבעלה, הוא בסתר, וכפי שנאמר [במדבר ה יג] "ונסתרה, והיא נטמאה", וסתר זה, רשות היחיד הוא - אף כל ספק טומאה שדינו טמא, הוא רק ברשות היחיד. ואילו אם נתעורר ספק טומאה ברשות הרבים, טהור.

ואם כן, מה חידש יוסי בן יועזר בדבריו שספק טומאה ברשות היחיד, טהור?

ומבארת הגמרא: הא אמר רבי יוחנן, אכן הלכה היא שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אולם ואין מורין כן, אלא אוסרין.

ואתא איהו ובא יוסי בן יועזר ואורי ליה אורויי, הורה הלכה זו למעשה, שספק טומאה ברשות הרבים, טהור.

תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר - רבי יוסי בן יועזר, קורות נעץ להם, להבדיל בין רשות הרבים לבין שדות של בקעה שהיא רשות היחיד, ^[551] על מנת לסמן את תחום רשות הרבים שספק טומאה בה, טהור, ואמר: עד כאן רשות הרבים, עד כאן רשות היחיד!

כי אתו לקמיה, כאשר הגיעה שאלה בענין זה של ספק טומאה ברשות הרבים לפני דרבי ינאי, אמר להו לבעל השאלה, הא מיא בשיקעתא דבנהרא, ישנם מים בשקעו ועומקו של נהר, זילו טבולו! לכו וטבלו, אף שמעיקר הדין ספק טומאה ברשות הרבים, טהור. ^[552]

שנינו במשנתנו: והשלקות, דברים שנתבשלו על ידי הגוים, אסורין באכילה אך לא בהנאה. ^[553]

ודנה הגמרא: מנהני מילי, ^[554] מנין לנו דין זה?

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: אמר קרא נאמר [דברים ב כח כאשר פנו ישראל לסיחון קודם שנלחמו בהם]. "אוכל בכסף תשבירני, ואכלתי. ומים בכסף תתן לי, ושתיתי".

ומפסוק זה אנו למדים, כי האוכל שביקש משה לקנות מסיחון, הוא כמים. מה מים שלא נשתנו כלל אלא הינם כמות שנבראו, אף האוכל שביקש מהם, הוא אוכל שלא נשתנה ולא נעשה בו כלום על ידם, אלא הוא כברייתו.

ומכך למידים אנו, כי אוכל שנעשה על ידי הגוי - אסור.

שואלת הגמרא: אלא מעתה, שאין היתר לכל מאכל שתוקן ונעשה על ידי גוי, הרי חטין ועשאן הגוי קליות [חיטין קלויות בתנור], הכי נמי, דיהיו אסורין?!

וכי תימא, שמא תאמר, הכי נמי, אכן יאסרו, והתניא, גוי שנטל חיטין ועשאן קליות - מותרין!

ומוכח, שלא כל תיקון מאכל על ידי הגוי אוסר!

אלא, כך הוא הלימוד מכך שהאוכל שביקש משה לקחת מסיחון הוא כמים:

מה מים שלא נשתנו מברייתן, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו. ^[555] וקליות הן חיטין שנקלו כמות שהן, ולא נשתנו בעצם.

אך שואלת הגמרא: אלא מעתה, כיון שהגדרת האיסור הוא בכך שנשתנה המאכל מכמות שהיה, הרי אם היו לגוי חיטין, וטחנן, הכי נמי גם כאן נאמר דיהיו הקמחים אסורין.

וכי תימא הכי נמי, שמא תאמר, שאכן יהיו הקמחים אסורין, והתניא, חיטין, ועשאן קליות. הקמחים והסלתות שלהן, שנעשו הקמחים והסלות על ידי הגוי - מותרין!

ומוכח שאף אם נשתנה הדבר לגמרי, מותר. ואם כן, מהי הגדרת איסור והיתר מאכליהם של גוים, הנלמדת מן הפסוק הזה?

אלא, "כמים". מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור [בישול באש], אף אוכל של גוים אינו מותר אלא אם כן, שלא נשתנה מברייתו על ידי האור.

מקשה הגמרא: מידי "אור" כתיב? איך נלמד מן הפסוק, שהגדרת האיסור הינה אוכל שנעשה באור, וכי הוזכר כלל "אור"? ^[556]

ת"ק סבר בעינן קרסולים וכנפיו חופין רובו אע"ג דלא מינכר אלא בכל דהו שרי.

ועל משקי בית מטבחיא דכן. חלקו רב ושמואל. רב סבר דכן ממש קסבר אין טומאה למשקין מן התורה כלל. ורבנן הוא דגזרו בהו טומאה.

וכי גזור במשקין דעלמא אבל במשקי בית מטבחיא לא גזור כלל. ושמואל סבר דכן מלטמא אחרים אבל הן עצמן מיטמאין כו'. כבר פירשנוהו בפסחים:

ועל דיקרב למיתא מסאב אתינן לאוקמה התיר הנוגע בנוגע מת כיצד מן התורה הנוגע במת (בנוגע) הוא טמא בלבד והנוגע בנוגע מן התורה טהור הוא וגזרו רבנן עליה טומאה בא הוא וטיהרו והעמידו בשל תורה. ודחינן לה ואמרינן נוגע בנוגע נמי טמא הוא מן התורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומוקמינן לה הכי מן התורה טומאה בחיבורין שבעה ימים. פי' כגון אדם ידו אחת נוגעת במת ועודנה במת נגע דברים אחרים הכל טמאין טומאת שבעה שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים.

אבל הנוגע במת ונתפרד ממנו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. כיצד יתקיימו מקראות הללו. ופרקינן בחיבורין טומאת שבעה. שלא בחיבורין טומאת ערב. ובא רב נחמן ודחה הכל ואמר ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן ואף על גב דהלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה ספק טומאה ברה"י היא וכתיב ונסתרה והיא נטמאה מכלל דספק טומאה ברה"ר טהורה מן התורה.

א"ר יוחנן גמירי לה הכי אבל אין מורין אותה [ואתא] יוסי בן יועזר ואורי להו ספק טומאה ברה"ר טהור:

תניא כוותיה דרב נחמן קורות נעץ להם עד כאן רשות היחיד וספיקו טמא ע"כ רה"ר וספיקו טהור. כי אתו לקמיה דר' ינאי הוה מחמיר ואמר להו זילו טבולו בנהר:

והשלקות של עובדי כוכבים רבנן גזרו בהו איסור. והאי קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי אסמכתא בעלמא.

בראשו ארוך כ"ע לא פליגי [דאסור]. כדאמרינן במס' שבת דהוה מיעבר שושיבא אפומיה כלומר דטהור הוא כר' פפא ס"ל דאמר בראשו ארוך פליגי וכיוסי בן יועזר דשרא ואיכא דגריס כ"ע לא פליגי דשרי, וליתא בעיקר נוסחי.

הא דאמרינן מדאורייתא בחיבורין מטמא טומאת שבעה. מפ' בגמ' דנזיר בפ' ג' מינין דחיבורי אדם במת דאורייתא כלומר שכל זמן שהאדם מחובר במגעו למת הרי הוא כמוהו והנוגע בו בין אדם בין כלים טמא טומאת ז' אבל בחיבורי אדם באדם כלומר שיהא התפוס באדם שפירש מן המת מטמא אדם אחר דרבנן היא וקאמר מר זוטרא השתא דרבנן גזרו שלא בחיבורין נמי שיהא הנוגע בטמא מת מטמא טומאת ז' וזה אין לו עיקר בשום מקום ולהם א"ל רבא דבוקי סריקי נינהו שמעולם לא אמרו בנוגע בטמא מת שלא בחיבורין אלא ראשון כדתנן שנים טמאין במת א' טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב חוץ מע"י כלים דרחמנא אמר חרב הרי הוא כחלל ובין בחיבורין בין שלא בחיבורין מטמאין טומאת ז' כדקתני סיפא ד' טמאין במת כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב והך טומאה דכלים ודאי דאורייתא היא דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא מטמאה טומאת ז' הנוגע בה טמא טומאת ז' הרי למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים (ואדם וכלים) מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם הרי למדנו בכלים ואדם וכלים ואע"ג דבגדים בחיבורין הוא כיון דממעטינן התם אדם ע"כ לבגדים שלבש אח"כ נצרכה.
והא דתניא בספרי כל הורג נפש וכל נוגע בחלל מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבורו אף הורג על ידי חיבורו לא באו התם אלא למעט זורק חץ וע"י חיבור הכלי באדם קאמר שאפי' הרגו בזריקה ונטמא הכלי באדם קאמר שאפי' חזר ונגע בו הוא טמא טומאת ז'.
אבל רש"י ז"ל כתב בפירוש התורה למדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחיבור. וזה דעת הראב"ד ז"ל ולדבריהם משנת אהלות כולה בחיבורין היא ואין משמעותה כן וכן בפסחים לא מתחזי הכי ועוד דההיא דנזיר קשיא דהא משמע דחיבורי אדם במת דאוריית' כדקא' הושיטו לו מתו ומת אחר פטור ומוקי לה בחיבורין ואם פירש חייב מפני שהוסיף בטומאתו.
וכן ראיתי דעת אחר' לר"מ הספרדי ז"ל שהוא פי' שהכלים מטמאין במת בין בחבורין בין שלא בחיבורין ואדם בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אינו מטמא אדם אלא טומאת ערב דין תורה שכל שאמרו בחיבורין דרבנן הוא.
ולדבריה' הללו הא דאמרו בנזיר כאן בחיבורי אדם במת כאן בחיבורי אדם באדם ה"פ חיבורי אדם במת לגבי אותו המחובר לו דאוריית' הוא וקרינן ביה מחולל ועומד ולפיכך אם נגע במתאחר פטור ואם פי' חייב אע"פ שאינו מוסיף בטומאתו אבל בחיבורי אדם באדם כלומר לענין שיהיה המחובר במת עושה הנוגע בו כמי שנגע במת לאו דאוריית' הוא וזוהי דרך ישרה שיבור לו החכם בדברים הללו ולפ"ז מר זוטרא בריה דרב נחמן בוקי סריקי דאמר בכולה מילתא דטומאה בחיבורין לאו כלום היא בטומאת מת מן התורה ואע"ג דגבי נבילות החמיר הכתוב בחיבורין כמו שפי' בפ' השותפין של ב"ב.
ושוב מצאתי בירושלמי במס' נזיר ברייתא שנויה יצא ונכנס רבי טרפון פוטר ור"ע מחייב א"ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו א"ל רע"ק בשעה שהיה שם היה טמא טומאת ז' פי' טמא טומאת ערב יצא ונכנס טמא טומאת ז' והרי זה מפו' כלשון ראשון שלנו ההגה.

והשלקות. פירוש כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלים כשרים ומסקנא דגמרא דאיסורא דרבנן הוא משום חתנות והא ודאי מדקתני הפת והשמן והשלקות מכלל דכל חדא גזרה באנפי נפשה הות ולא נגזרו פת ושלקות ביחד ולהכי עייל תנא שמן בנתים. ודעת ר״ת ז״ל כי על השלקות גזרו תחלה תדע שהרי היו סבורין בגמרא דאיסור תורה הן אלמא גזרה קדמונית היתה ואעפ״י שגזרו על השלקות לא נכלל פת בכללם דאף על גב דפת יש בו משום בישול אעפ״י כן אינו נכלל בלשון שלקות ולא בלשון בשולי גוים וכדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואחרי כן בימי תלמידי שמאי והלל גזרו על הפת בכלל י״ח דבר והביא ר״ת ז״ל עוד ראיה לדבריו שאין פת בכלל שלקות מדאתינן לומר בגמרא דאיסור שלקות מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי מה מים שלא נשתנו מבריתן על ידי האור כו׳ ופרכינן מידי אור כתיב ואמאי לא פרכי׳ דאם כן אף פת נמי יהא אסור מן התורה אלא ודאי מדלא פרכינן הכי מכלל דאפיה אינה בכלל בשול ואין זו ראיה דהא אפילו לדברי ר״ת ז״ל נמי תקשה לך אמאי לא פרכינן מפת דהא בקרא לא כתיב שלקות ולא בשול אלא אוכל ופת אוכל הוא אלא על כרחין יש לנו לומר דבדין הוא דמצינן למפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מידי אור כתיב וגם ה״ר רבינו יונה ז״ל כך פירש בשם רבותיו ז״ל כפירושו של ר״ת ז״ל ויהיב טעמא למילתא כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר מה שאין כן בשלקות ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו והא דקתני תנא מעיקרא גזרת פת מפני שהית׳ גזרה חדשה וקרובה יותר חביבה ליה ואקדמה אבל רבינו הר״ם ז״ל פירש שאין צורך לכך אלא ודאי על הפת גזרה תחלה כדרך ששנו במשנתינו ומשום דשכיח קירוב דידיה ועל השלקות לא גזרו דלית ביה קירוב כולי האי ואחרי כן ראו שהיו צריכין לגזור גם השלקות וגזרו עליהם ומה ששאלו בגמרא על השלקות מנא הני מילי ולא שאלו כן על הפת טעמא דמילתא משום דשלקות ליכא קירוב כולי האי והיה נראה להם שאין ראוי לגזור עליהם משום תקנות ונכון הוא.

ומיהו מה שכתב הרב ז״ל שאילו גזרו על השלקות בתחל׳ אף הפת היתה בכלל דההוא גם כן מתבשילי של גוים וכדאמרינן בירושלמי ופת לאו מתבשילי גוים זה ואינו מתחוור שאין דרך העולם לכלול פת בכלל שלקות ולא בכלל לשון בשול וגם אין טעמם שוה דשלקות גזירה שהיו יכולין לעמוד בה טפי מפת שהיא חיי נפש ורגילות בני אדם לסמוך בו על של אחרים.

מה אוכל שלא נשתנה מברייתו. פי׳ מצורתו שהיה בתחלת ברייתו אף אוכל שלא נשתנה מצורתו מה שאין כן בקליות דלא חשיב שנוי ברייתו על הדרך שפירשנו ואעפ״י שאי אפשר לחזור לברייתו אבל חטין ועשאן קמח הוי שנוי מבריתו ולהכי פרכינן מינה כן פירש רבינו והוא הנכון.

אלא כמים כו׳. וכל הסוגיא הזאת מלשון המפרש משמע כי כשאמרו בתחילה מה מים שלא נשתנו כך היה דעתינו לומר שלא נשתנו על ידי האור אלא דנקטינן לישנא קיטא וכיוצא בזה בפרק כל הצלמים בשמעת׳ דדמות צורות לבנות ואחרים הרבה בתלמוד.

כל שנאכל כמות שהו חי. פי׳ שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ״י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין.

משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורים לגמרי ולא סוף דבר שאין מטמאין שאר משקין אלא שאף הם עצמן אינם מקבלים טומאה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

הנוגע במת טמא טומאת שבעה אבל הנוגע באדם זה אינו טמא מן התורה אלא טומאת ערב אפילו היה הראשון מחובר במת עדין בשעה שזה השני נגעו ומ"מ מגזרת חכמים כל שכיוצא בזה ר"ל שהראשון מחובר עדין למת בשעה שזה השני נגעו אף השני טמא טומאת שבעה ומ"מ התבאר במסכת נזיר מ"ב א' פרק שלשה מינין שלא נאמר כן אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח אפילו בשעת חבור אינו טמא אלא טומאת ערב:

הלכה רווחת לענין טומאה שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור ואף אם בא לישאל מטהרין אותו לגמרי ומ"מ מגדולי החסידים היו משיבים לשואליהם דרך עצה לילך ולטבול ולצאת מידי ספק:

דאורייתא מאי היא תראי קראי כתיבי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ה"ג ולא כדכתב בספרים הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים דהאי קררא לא משתמע אלא הנוגע במת ולא דיקרב בדיקרב אבל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא הוא דיקרב בדיקר' כדאמרן לעיל וסתם יטמא שבעת ימים משמע ובתר הכי כתיב והנפש הנוגעת באותו טמא מת תטמא עד הערב ותו לא אלא הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ויש כאן להקשות דהכא אמרי' דטומאת חיבורין שבעה היא דאורייתא ובנזיר בפ' שלשה מינין בהלכ' היה מטמא למתים כל היום מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא ומסיק דהיא מדרבנן ומפני שראיתי בפירוש אותה השיטה פירושים שלא נראו בעיני אני רוצה לפרשה. הכי תני התם הי' ונטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והיא ממטמא חייב על כל אחת ואחת ואמרי' בגמרא איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה אבל טומאה טומאה לא אמר רב הונא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב. פי' רבה סבר דלא מחייב רב הונא שתים אלא על טומאה ועל ביאה שנגע תחלה במת וניטמא ואח"כ נכנס באהל המת ומפני שכתובין שני לאוין חד על טומאה וחד על ביאה חייב שתים אבל טומאה וטומאה שנגע תחלה במת ועוד חזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת ורב יוסף סבר דאמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דכשהי' עומד בביה"ק מגע היא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה שאם הי' לה פותח טפח ולא היתה רצוצה הי' האדם טהור אלא מפני טומאת רצוצה היא טמא וכשנגע עוד במת אחר הוא חייב ואותיב אביי לרב יוסף ממאי דתניא נזיר שהי' מת מוטל על כתפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא כו' ואמאי האי מטמא וקאי אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' ברייתא דופטרה על טומאה שניי' מיירי בחיבורין שהמת הי' מוטל על כתפו ובעוד הטומאה הראשונה מחוברת עליו נגע בטומאה שניי' והילכך אינו חייב אלא אחת דכיון דכד נגע בטומאה שניי' טומאה ראשונה מחוברת בו כאלו נגע בשני מתים ביחד דמי ואינו חייב אלא אחת ומתני' דמחייבא על כל טומא' וטומא' כגון שנג' במת ופרש ממנו ועוד חזר ונגע במת שני דהוו שלא בחיבורין והילכך חייב על כל אחת ואחת ומאי דאמר ר"ה נמי נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר הכי בעית לפרושי שלאחר שפירש מביה"ק נגע במת אחר תו מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא והאמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועוש' פסח לא אי אמרת בשלמא טומאה בחיבורין דרבנן משום הכי שני בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח אא"א דאורייתא מ"ש פי' מקשה על מאי דאמרן שבעוד הטומאה מחוברת על האדם ונגע בשניי' כאלו שתי הטומאות מחוברות ביחד דמי ממאי דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין כגון ראובן שנגע במת וקודם שפירש ממנו בא שמעון ונגע בראובן שיהא שמעון טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים שאכילתן הוא עשה אבל לעושה פסח שהוא בכרת לא העמידו דבריהן במקום כרת ואינו טמא אלא טומאת ערב דל"ש חיבורין משלא בחיבורין וכן לנזיר נמי אם נגע בראובן בעודו ראובן מחובר במת אינו טמא טומאת שבעה ואינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה שאין הנזיר סותר אלא בטומאת שבעה והאי אינה אלא טומאת ערב אלמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקס"ד השתא דכי היכי דכד הוה מת מוטל על כתפו ונגע בטומא' אחרת חשבינן לטומאה שניי' כאלו הוה מיחברא בטומאה ראשונה ואין כאן שתי טומאות אלא טומאה אחת הה"נ כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן חשבי' לי' לשמעון כאלו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה ומדהא לאו דאורייתא הך נמי לאו דאורייתא ואמאי בנזיר לא מחייב אלא חדא ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת פי' היכא אמרי' טומאה בחיבורין דאורייתא היא מיחשבא כחדא בחיבורין אדם במת ועוד נוגע בטומאה אחרת ההם ודאי חשבי' לשתי טומאה כחדא אבל חיבורי אדם באדם כגון שמעון שנגע בראובן בעוד שראובן מחובר במת לא חשבי' להו כחדא ולמימר דכאלו נגע שמעון במת דמי אלא דוקא ראובן שנגע במת טמא טומאת שבעה אבל שמעון שנגע בראובן אינו טמא אלא טומאת ערב כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פירשנו אותה השיטה נחזור לענינו הרי משם מוכיח [דטומאה] בחיבורין אינה אלא מדרבנן והיכי אמרי' הכא דמדאורייתא טומאה בחיבורין שבעה וננ"ל לתרץ דודאי טומאה בחיבורין שבעה אינה אלא מדרבנן כדאמרי' התם מש"ה א"ל רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקו בר"נ הכי אמר ר"נ כו' פי' דלעולם לא אמר ר"נ דבר זה דטומאת חיבורין שבעה הוא דאורייתא שאינה אלא מדרבנן כדאמרי' בנזיר ותראי קראי. הכי מתרצי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע טומאת שבעה מיירי בכלים דאדם הנוגע במה וכלים באדם טמאים טומאת שבעה כדתנן בריש אהלו' אבל והנפש הנוגעת באדם שנגע במת אינו טמא אלא טומאת ערב בין שלא בחיבורין בין בחיבורין ורבי' ברוך זצוק"ל כתב בחיבור טהרות שחיבר בהלכות וטא מת שטומאת חיבורין הוא מדאורייתא ופירש השיטה של נזיר בפתרון שאין לה פנים כלל:

בד"ה דיקרב בדיקרב כו' והא דאמר רבא לא תתלו כו' לאו משום דאית ליה טומאה כו' עכ"ל לדבריהם צ"ע דמהיכי תיסיק אדעתין למימר דמש"ה קאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן דמוקי לה בהכי משום דאית ליה טומאת חיבורין לאו דאורייתא הוא דמכ"ש הוא דאיכא לאוקמי הך דיוסי בן יועזר כדלעיל ולא איצטריך ליה לאוקמא בספק טומאה ברה"ר כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' ד"ה דיקרב בדיקרב וכו' והא דאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ לאו משום דאית ליה טומאה בחבורין לאו דאורייתא וכו' יש לתמוה על דברי התוס' הללו דהיכי הוה ס"ד לומר דמשום הכי קאמר רבא הכי משום דאית ליה טומאה בחבורים לאו דאורייתא אדרבה א"כ כ"ש דלא הוי להדורי משינויא קמא אלא ה"ל למימר דטומאה בחבורים התיר להם דמדאורייתא דיקרב טמא דיקרב בדיקרב טהור ואתו אינהו וגזור אפי' דיקרב בדיקרב ואתא איהו ואוקמא אדאורייתא וטפי הוי לן למימר דמשום הכי קאמר רבא הכי והדר משינויא קמא משום דס"ל דאפי' טומאה שלא בחיבורין הויא דאורייתא ויש ליישב בדוחק דהוי ס"ד למימר כן משום דלישנא דלא תתלו ביה בוקי סריקי וכו' משמע שבא להקל ולומר שאין כאן שום טומאה ודברים של ריק הן וה"א דמשום הכי הדר משינויא קמא דכיון דאין שום טומאה בחיבורים דאורייתא לא שייך כלל שום גזירה דליכא למימר דאתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב משום דאי לא מטמא דיקרב בדיקרב אתו למימר דיקרב נמי טהור דאין זה סברא דלא אתו למטעי בזה ואם כן למה הוצרך יוסף בן יועזר להתיר להם דבשלמא אי הוי טומאה בחיבורים דאורייתא ואתו אינהו וגזור אפילו שלא בחיבורים שייך שפיר גזירה דאי מטהרי שלא בחיבורים אתו לטהר אפי' בחיבורים דאתו למיטעי בזה אבל אי אפילו בחיבורים לאו דאורייתא לא שייך למגזר ולכך הוה ס"ד למימר דרבא ס"ל דטומאה בחיבורים לאו דאורייתא ולכך הדר משינויא קמא והוצרכו התוס' לומר דלאו משום הכי הדר ביה משינויא קמא אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי ודו"ק נ"ל:

גמרא יוסי אסרה מב"ל. אינו מובן כיון דב' דברים העיד להתיר יקרא אסרא משום חדא דאיסורא. וי"ל דה"ק דעל ד"ז אדרבה אסרא מב"ל. וע"כ קרו ליה שריא על הב"ד הראשונים א"כ ה"ל לתנא לשנותם לבסוף לסמכם לוק"ל כו':

שם ספק טומאה בר"ה התיר להן. והא דנקטו בטומאות מת הוא לרבותא דאפי' ט"מ דחמרא ספיקה טהור כ"פ הרמב"ם בפיה"מ:

שם הא אריו"ח הלכה ואמ"כ ואתא איהו כו'. הן לפי' הר"ש ברפ"ה דטהרות גבי פלוגתת ר"ע וחכמים. העיד כחכמים. וא"כ המ"ל דבא להעיד כחכמים דפליגי עם ר' יהושע שם פ"ו מ"ב בד' ספיקות. או כר"מ שם פ"ה מ"ז בנגע בא' בלילה כו' ע"ש:

שם אף אוכל שלא נשתנה. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

רש"י ד"ה קורות. והוא ארוך הרבה ד' אמות הראשונות כו'. כצ"ל:

תד"ה בראשו. שקליה דלמא קאכיל כו'. לקמן בדה"ס בד"ה לעולם העתיקו דלא לימרו כו' וכ"ה לפנינו:

גמ' קליות. נ"ב בחיר"ק הלמ"ד ויו"ד דגושה:

[תוס' ד"ה והשלקות שמא. צ"ל ש"מ וכ"ה בדפוס ווינציא ונשתבש בדפוס בנבנשתי]:

גמ' הא מיא בשיקעתא. עיין טהרות רפ"ה ובהר"ש שם:

מה מים שלא נשתנו וכו'. עיין מ"ש התוספות בסוטה דף ט"ו ומה שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח ריש סימן ק"ס בס"ד: