עבודה זרה לח ע"א

דף לח - א

והמסקנא: אלא, כל איסור שלקות גוים, הוא רק מדרבנן. שגזרו זאת על מנת שלא יהיה ישראל רגיל לאכול אצל ^[557] גוי, ומתוך כך יאכילנו הגוי מאכל טמא.

וקרא, הפסוק שהובא בענין זה, אסמכתא בעלמא הוא! ^[559]

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל מאכל הנאכל כמות שהוא חי ואין צורך לבשלו, הרי אף אם בשלו הגוי, אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. לפי שאפשר לאוכלו אף ללא בישול.

ומביאה הגמרא בענין זה: בסורא, מתנו שנו מאמר זה של רב שמואל בר רב יצחק אמר רב הכי כך, כמו שהובא כאן.

ואילו בפומבדיתא, מתנו הכי שנו אותו כך:

אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב: כל מאכל שאינו מכובד דיו ומשום כך אינו נאכל על שולחן מלכים ^[560] ללפת בו את הפת, ^[561] אין בו משום בישולי עובדי כו כבים.

ומבררת הגמרא: מאי בינייהו בין שתי הלשונות במאמר זה.

איכא בינייהו הנפקא מינה ביניהם היא בדגים קטנים, וארדי [פטריות], ודייסא. שמצד אחד אינם נאכלים חיים, אלא צריכין בישול. ^[562] ומאידך, אינם עולים על שולחן מלכים. ^[563]

לפי הלישנא הראשונה [שהגדרת האיסור הינה בישול] הרי שמאכלים אלו אסורים. ולפי הלישנא השניה [שהגדרת האיסור הינה מאכל העולה על שולחן מלכים], מאכלים אלו - מותרים. ^[564]

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים, אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים. לפי שמחמת שמלוחים הם, נאכלים גם כשהם חיים.

אמר רב יוסף: אם צלאן ^[565] עובד כוכבים את הדגים המלוחים, סומך ישראל עליהם, שעל אף שאינם נחשבים כ"בישולי" גוים, בכל זאת אפשר להחשיבם כתבשיל משום [לענין] עירובי תבשילין. [מכין תבשיל מוכן מערב יום טוב שחל בערב שבת, ו"מערב" בו כדי שיוכל להכין מיום טוב לשבת]. ^[566]

ואי עבדינהו ואם עשה עובד כוכבים מן הדג המלוח כסא דהרסנא [דגים קטנים מלוחים המטוגנים בשמן קרביהם ובקמח], ^[567] אסור.

תמהה הגמרא: פשיטא, ודאי שאסור?!

ומתרצת: מהו דתימא היינו אומרים שהרסנא, שומן הדג המלוח הנמצא בתבשיל זה, הוא עיקר התבשיל [ובו, אין בישולי גוים], ולא הקמח,

קא משמע לן, קימחא, שהקמח הוא העיקר, ^[568] ומשום כך נאסר המאכל כדין בישולי גוים. ^[569]

אמר רב ברונא, אמר רב: עובד כוכבים שהצית את האור אש באגם [שדה פתוח], כל החגבים ^[570] שנמצאים באגם ונחרכו ונתבשלו מחמת חום האש - אסורין ^[571].

ודנה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן מדובר כאן.

אילימא אם מדובר באופן דלא ידע אין ידוע הי איזה מן החגבים טהור, והי איזה מהם טמא, מאי איריא עובד כוכבים, מדוע צריך להעמיד שדוקא הוא הצית את האגם, והרי אפילו אם ישראל עשה זאת, נמי, גם כן יהיה אסור, כי שמא אוכל חגב טמא!

אלא יש להעמיד שמדובר באופן שיודעים אנו כי החגבים שבאגם, מותרין. וסיבת האיסור היא משום בישולי עובדי כוכבים.

וקשה: כי האי גונא וכי באופן זה מי אסיר האם אסורין החגבים?

והאמר רב חנן בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: האי עובד כוכבים, דחריך רישא החורך באש ראשה של בהמה, שרי למיכל מיניה מותר לאכול ממנה, אף שנחרכה על ידי גוי. ואפילו אם חרך מריש אוניה מן האוזן שהיא רכה ונצלית בקלות על ידי החריכה, אפילו כך - מותר. לפי שלא נתכוין לעשות זאת בכדי לבשלה,

אלמא, מוכח מכאן שיש לתלות שהגוי אינו מתכוין לחרוך כדי לצלות אלא רק לעבורי להסיר שער הבהמה קמיכוין בחריכה הזאת ולכן אין בה איסור מצד בישולי נכרי. ^[572] ואם כן, הכי נמי, נאמר כך גם כאן, שאין בכוונתו של הגוי לבשל את החגבים שבאגם, אלא לגלויי אגמא קא מיכוין, לגלות [לנקות] את השדה הוא מתכוין, ומדוע אסורין החגבים?

מבארת הגמרא: לעולם אכן מדובר באופן דלא ידע שאין ידוע הי טהור והי טמא. ולא נאסרו החגבים כיון שהצית הנכרי את האש, ומעשה שהיה אותו מעשה שבו הורו לאסור את החגבים, בעובד כוכבים היה. ואכן אף בישראל היה הדבר נאסר.

הובאה לעיל ההלכה בענין עובד כוכבים שחרך ראש בהמה. ודנה בכך הגמרא:

גופא - אמר רב חנן בר אמי אמר רבי פדת, אמר רבי יוחנן: האי עובד כוכבים דחריך רישא, שחרך ראש בהמה - שרי מותר למיכל מיניה לאכול ממנה. ואפילו חרך וצלה מריש אוניה, מאוזנה.

אמר רבינא: הלכך, האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא הניח יתד עץ בתנור האש, וקבר בה ישראל קרא מעיקרא, והטמין שם ישראל דלעת לפניו, שפיר דמי, מותרת הדלעת. ^[573]

ותמהה הגמרא: פשיטא!? הרי זה מה שאמר רבי יוחנן!

ומתרצת: מהו דתימא היינו אומרים כי הגוי לבשולי מנא קא מיכוין הניח את יתד העץ כדי לרככו שהוא תהליך של בישול, וכיון שהסיקו לשם בישול, יש לאסור את הדלעת שנתבשלה עימו, קא משמע לן, שהגוי רק לשרורי מנא קא מיכוין, להקשות את יתד העץ היתה כוונתו. ^[574]

אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים והפך ^[575] בו - מותר.

מבררת הגמרא: היכי דמי היאך היה דבר זה?

אילימא אם היה מצב הבשר בשעת ההפיכה, דאי לא הפך ביה שאם לא היה הופכו הוה בשיל היה מתבשל בין כך ובין כך, פשיטא שמותר.

אלא לאו, המצב היה דאי לא שאם לא הפך את הבשר, לא הוה בשיל, לא היה מתבשל, ועל ידי היפוכו - נתבשל.

אם כן, אמאי מותר? והרי בישולי של עובדי כוכבים נינהו בשר זה?

מבארת הגמרא: לא צריכא הלכה זו לא נצרכה אלא למקרה זה: דאי לא הפך שאם לא היה הופכו, הוה בשיל בתרתי שעי היה בשל במשך שתי שעות. והשתא קא בשיל בחדא שעתא, וכעת שהיפכו, נתבשל בשעה אחת.

מהו דתימא הייתי אומר כיון שקרובי בישולא קירב את בישול הבשר בשעה, מילתא היא, נחשב הדבר כבישול ויאסר הבשר מחמת זה, קא משמע לן, כיון שבכל אופן היה הבשר מתבשל, אין לאסור מחמת מעשה הגוי. ^[576] שואלת הגמרא: והאמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן - כל מאכל שהוא מבושל מעט כמאכל בן דרוסאי [שם של ליסטים, שתמיד ממהר היה. וכיון שנתבשל מאכלו קצת, ^[577] לא היה ממתין, ואוכלו כמות שהוא] אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.

ומדויק מכך: הא הרי שאם עדיין אינו כמאכל בן דרוסאי ובישלו גוי, יש בו משום בשולי עובדי כוכבים. ואם כן, יתכן שכאשר הפך הגוי את הבשר, עדיין לא היה מבושל כמאכל בית דורסאי, ונמצא שבשלו הגוי?

מיישבת הגמרא: התם שם בדין 'כל שהוא כמאכל בן דורסאי אין בו משום בישולי עכו"ם', מדובר בכגון דאותביה בסילתא, שהיה הבשר מונח בסל, ^[578] ושקליה עובד כוכבים, ואותביה בתנורא. ונטלו הגוי והניחו בתנור.

ואם כן, כל בישולו נעשה על ידי הגוי. אבל כאן, כאשר כבר מונח הבשר על גבי גחלים או בתנור, ורק הפכו הגוי, אין בכך כלום, שהרי ממילא היה מתבשל [אם כי יותר זמן].

תניא נמי הכי: מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש ישראל זה משום בישולי עכו"ם.

וכן שופתת אשה קדירה על גבי כירה,

אבל החמין והקליות שלהן והקמחין והסלתות שלהן כולן מותרין כר' שמואל בר יצחק דאמר משום רב כל הנאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו לה הא דרב כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים.

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא דהני כגון דגים קטנים. וארדי אינן נאכלין בחי ונאכלין בפת. ודייסא נאכלת בחי ואינה נאכלת בפת כו'. כותח של עובדי כוכבים מותר ולא חיישינן לפת שיש בו. שאין פת עובדי כוכבים אסורה באכילה אי לא משום חתנות. אבל לכותח שרי דתני ר' חייא לחם האפוי לכותח העשויה כלמודים פטורה מן החלה.

אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים. אמר רב יוסף אם צלאן עובד כוכבים סומך עליהן משום ערובי תבשילין. ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא קמחא עיקר ולא הרסנא ולפיכך אסירי.

אמר רב ברונא אמר רב עובד כוכבים שהצית אור באגם כל חגבים שנצלו מחמת האור ולא ידעי אי טמא ואי טהור כולן אסורין ולא מיבעיא עובד כוכבים אלא אפילו ישראל שהצית האור באגם אסור.

ומעשה שהיה בעובד כוכבים אחד היה. אבל משום בשולי עובדי כוכבים בהאי גוונא לא אסירי דהא א"ר יוחנן עובד כוכבים (שהרדיך) [דחריך] רישא שרי למיכל ישראל מינה אפילו מריש אוניה. אלמא לעבורי שער קא מיכיון ולא לבשולי. הכא נמי לגלויי אגם קא מיכוין. דייק רבינא מהא דא"ר יוחנן עובד כוכבים (שהרדיך) [שחרך] רישא פי' שהבהב ראש כבש להעביר שערה שרי למיכל מריש אוניה שמתבשל לפי שעה עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא ונתבשלה שרי. פי' מי שנתן יתידות של עץ לייבשם לנעצן בספינות כמו מסמרים. ואמרינן פשיטא מהו דתימא לבשולי אותן היתידות קא מיכוין. וכיון שכוונתו לשום בישול בעלמא האי קרא שנתבשלה בכבשן אסורה. קמ"ל לשרורי. פי' לחזקם קא מיכוין ולא לבישול. סוגיין דשמעתא עובד כוכבים שלקח בשר מישראל ונתנו ע"ג האור אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור אע"פ שגמרו ביד ישראל אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר.

ותניא מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבוא מביהכ"נ או מביהמ"ד ואינו חושש. והני מילי דליכא חשש דלמא חליף ליה:

פסק ר"ת ז"ל כי האי לישנא דמתנו בפומבדיתא דכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו אין בו משום בישולי עכו"ם. משום דר' יוחנן קאי כי האי לישנא בפ' רי"ש ובפ' החולץ ביבמות (ואומר רב כלישנא) וא"ת רב כלישנא דסורא אמרה קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י הילכך דגים קטנים אין בהם משו' בישולי עכו"ם והא דאמר רב אסי דגים קטנים מלוחים אין בהם משו' בישולי עכו"ם דמשמע הא שאינן מלוחין שצלאן עכו"ם אסורין רב אסי משמיה דרב כלישנא דסורא ס"ל ואנן לא קי"ל אלא כר"י.
ואע"פ דסוגיין דכולה פירקין נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם אלמא הכי הילכתא פי' הרב דפומבדיתא נמי מודו דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ואוסופי מוסיף אלישנא דסורא תדע דאמרינן בגמ' מאי בינייהו דגים וכו' ואי פומבדיתא לא מודו בלישנא דסורא איכא בינייהו נמי איפכא כגון דבש שהוא עולה על שלחן מלכים לפומבדיתא יש בו משום בישולי עכו"ם ועוד דקשיא להו מתני' דשרי דבש ומפרשי' עלה דאי משום בישולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי הוא אלא ש"מ דלדברי הכל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ואם תדחה דבש נמי אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת מ"מ א"א שלא תמצא דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי והוא עולה דלימא בה איכא בינייהו הא ואי ליכא מידי ממילא מודו פומבדיתא בלישנא דסורא.
ור"ח ז"ל כתב לקמן בדבש ומדחזינן בכל התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ש"מ דהאי לישנא דוקא מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפורש ור' יוחנן כאידך לישנא ס"ל כל שאינו עולה הילכך בעינן כתרי לישני נראין דבריו שדעתו כדעת ר"ת ז"ל דכל שאין בו שתי מדות הללו אין בו משום בישולי עכו"ם בין שיהיו מודים פומבדיתא לסורא או חולקין עליהם אנן מיהא כתרווייהו קי"ל ולקולא.
ורבינו הגדול ז"ל כתבן סתם ולא פסק בהו מידי וכתב הא דאמרינן דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו"ם דמשמע הא שאינן מלוחים יש בהם כסורא ואפשר שהמלוחין עולין על שלחן מלכים לאכול בהם את הפת שטעמן גדול ואפ"ה שרו כיון שנאכלין מחמת מלחן אין בישולן קרוי בישולי עכו"ם ולדידי מחוורתא (דפיסקא) [דפסק] כלישנא דסורא דבעיין ופשטין בהכי סליקא כוותייהו (וכן) [אכן] נראין דברי (ר"ת) (רבינו הגדול) ז"ל.

מהו דתימא לבשולי מנא קמכוין קמ"ל לשרורי מנא קמכוין. א"ל דהא בפ' כלל גדול אמרי' האי מאן דשרא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל ואיתמר עלה מהו דתימא לשרורי מנא קמכוין קמ"ל לבשולי מנא קמכוין ואיכא דמפרק הכא דרבנן הוא ולקולא ולאו מילתא היא.
אלא הכי איבעי ליה למימר, דשרורי ובישולי מנא איכא וכדאמרי' התם דמרפא רפי והדר קמטין ורפוי קמא מיקרי בישול וה"ק הכא מהו דתימ' לבשולי מנא וניזל בתר ההיא כוונ' קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ועיקר כוונתו משום קמיטא דבסוף היא ואזלינן בה לקולא.
ורש"י ז"ל לא פי' כן, ובהלכות רבינו ז"ל וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי לבסוף אסור והוא ז"ל כבר פי' בפרק כלל גדול שהסיכתא כלי גללים הם והכלים הללו מירפא רפו מעיקרא קודם האור והדר קמטי בסוף וכן פי' שם ר"ח ז"ל ולא נתחוור לי פי' הגירסא הזה לפי' הענין הזה.

אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתנו א"ר שמואל בר רב יצחק [אמר רב], כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עו"ג, מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא. פירוש: דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שלחן מלכים ללפת את הפת, הילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, הני יש בהן משום בישולי עו"ג, אבל למאן דכאיל כל שאין עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין, והילכך אין בהן משום בישולי עו"ג, וההפך בדייסא שהיא נאכל כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים, והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, דייסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי עו"ג, ולמאן דכאיל כל שאינו עולה, דייסא עולה ויש בה משום בישולי נכרים, וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחטים, שנאכלים הן כמות שהן חיין, וכן מצאתי בירושלמי מפורש: מוטלייה ופנקדיסין וקובסיות וקליות והמין שלהן הרי אלו מותרין, ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולהדר לכמות שהן, קליות מה, א"ר יוסי ב"ר בון בשם רב, כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו, כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת את הפת, וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ואם כן היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת, ולא אמרינן בעלמא (ביצה טז, א) הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן, כלומר, שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים, שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם, אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שלחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי עו"ג, והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים.
ולענין פסק הלכה: פסק רבינו תם ז"ל (ספר הישר חה"ח סי' תשכא) כתרין לישני להקל, דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים, וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי, והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים, והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש (לט, ב) ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, שמע מינה דהאי לישנא דוקא. מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, כל שאינו על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, הילכך בעינן תרי לישני. עד כאן לשון הרב ז"ל, והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל, דגרסינן התם (נט, א) ר' הונא בר אבאאיקלע לבי גבלא, חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה, צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים, ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה, ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, הא אינו נאכל, יש בו משום בישולי נכרים, ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שאינו על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים, וטעמא דאינן בני תורה, הא ישנן בני תורה שרי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ד והט"ו) וזה לשונו: "לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות, במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה, אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים, אף על פי שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין", עד כאן. והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואף על פי שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתיבנא לעיל, לא קשיא, דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן, ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה, אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דפרק ר' ישמעאל, דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה, מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח, וקיימא לן כלישנא דגמרא. והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא, דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים, ואפילו הכי כיון דנאכלין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג. והרמב"ן ז"ל כתב: מחוורתא דפסקה כלישנא דסוראי, דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו". פירוש לדבריו, דגרסינן התם (לח, ב): בעו מיניה מרב אסי, הני אהיני שלקי דארמאי מאי, פירוש תמרים שלוקים, אמר להו חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו, מרירי לא קא מיבעיא לן דודאי אסירי כי קא מיבעי לן בי מיצעי מאי, אמר להו מאי איבעיא להו, דרב אסר ומנו לוי, וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים, ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי, לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבינו מחוורת בעיני, דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים (תוה"ב שם).

אמר רב אסי אמר רב, דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי נכרים. כלומר, אם בשלחן נכרי, לפי שהן נאכלין כמו שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אסי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, דהא משמע דדוקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי נכרים, הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי עו"ג, ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל. ולאו ראיה היא דאיפשר דמחמת מלחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים, וקטנים בעלמא שאינם מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים (תוה"ב שם).

מהו דתימא הרסנא עיקר, קמ"ל וכו'. ושמעינן מהכא, כל היכא דמערב דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ונתבשלו על ידי נכרי הולכין אחר עיקרו של תבשיל, אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור, ואם עיקרו מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר, לעולם מניחין את הטפלה והולכין אחר העיקר, ולפיכך כתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק ז"ל (סי' כ"ז ד"ה והא) שאותן אובלייש של נכרים שמערבין בהם ביצים במקום שנהגו לאכול פת של נכרים מותרות, שהביצים טפלה הן לפת (תוה"ב שם).

תניא נמי הכי, מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא נכרי ומהפך בו עד שיבוא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו, מסתברא דאין חוששין לכך, חדא דספקא דרבנן הוא ולקולא, ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן לה מדתניא: (ישראל שהניח) [מניח ישראל] בשר על גבי גחלים ובא נכרי (והפך) [ומהפך] בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, וכן (אשה ששפתה) [שופתת אשה] קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירש, וזה לשונו: והני מילי היכא דליכא חשש דילמא חליף לה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף, וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור, אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי, לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה (תוה"ב שם).

איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא. פירש ר״ח ז״ל דדגים קטנים וארדי אינם נאכלים כמות שהם חיים ואין עולין על שלחן מלכים הילכך ללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנ׳ בתרא אין בו משום בשולי גוים ובדייסא הדבר בהפך שנאכל כמות שהוא חי דהא חטין חזו לכוס כדאיתא בברכות ועולים על שלחן מלכים וללישנא קמא אין בו משו׳ בשולי גוים וללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים וקשה טובא היאך נוכל לומר דדייסא עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת לגירסא דידן או לאכול בו את הפת לגירסת רבינו אלפסי ז״ל דהא אפילו הדיוט אינו מלפת בו וכדאמרי׳ בעלמא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ויש שהיו מתרצין דאדרבא כיון דאפילו הדיוט אין מלפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים הני מילי בדברים שאחרים מלפתין בו את הפת אבל דברים שאין אחרים מלפתין אלא שאוכלים אותן בפני עצמן כגון דייסא גם הוא עולה על שלחן מלכים כן ויש בו משום בשולי גוים ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דקבלה דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנא בתרא אין בו משום בשולי גוים דאף על גב דחיטים חזו לכוס אנן אכילה כמות שהוא חי בעינן והא דלא נקטינן נמי לאידך גיסא שום דבר שעולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי ונימא דללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים ולא ללישנא קמא אפשר היה לומר דחדא מינייהו נקט.

וממאי דנקטינן לאידך גיסא שמעינן להא אלא שאין זה מתחוור דלנקוט תלמודא דאיכא ביניהו תלת מילי לחדא גיסא ולא לנקוט מידי לאידך גיסא אבל המתחוור בזה דתלמודא סבירא ליה דלישנא קמא פליג הלישנא בתרא אבל לישנא בתרא לא פליג הלישנא קמא ומודה הוא דכל שנאכל כמות שהוא חי שלא על ידי הדחק אין בו משום בשולי גוים אלא שבא להוסיף שאף כל שאינו נאכל כמות שהוא חי אם אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משו׳ בשולי גוים והלכתא כלישנא בתרא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי לקמן במכלתין הילכך אפילו ללישנא קמא דלית ליה לרבי הכי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כל שכן דלפום לישנא בתרא רב ורבי יוחנן לא פליגי ומיהו הא דאמרי׳ בסמוך דאמר רב איתי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלישנא קמא אזיל דאילו ללישנא בתרא אפילו אינם מלוחים נמי דהא דגים קטנים אין עולים על שלחן מלכים כדאמרינן הכא להדיא או אפשר דכשהם מלוחים עולים על שלחן מלכים מחמת מתוק מלחן ואפילו הכי אין בהם משום בשולי גוים לפי שנאכלים כמות שהם חיים ולזה הביא רבינו אלפסי ז״ל מימרא דרב אתי ולאו למיפסק׳ הלכתא כלישנא קמא וכן עיקר.

ואם צלאן גוי סומך עליהן. פי׳ דאף על גב דלענין בשולי גוים לא אחשבוה לבשול משום דלית ביה משום חתנות לענין עירוב ושאר דברים בשול הוא מהו דתימא הרסנא עיקר קא משמע לן קימחא עיקר: ושמעינן מינה דכל שמעורב מדברים שמקצתם יש בהם משום בשולי גוים ומקצתם אין בהם שאין הולכין אחר שם התבשיל אלא אחר עיקר התבשיל מעתה אותן פאלאדאש אין הולכין אחר הלחם אלא אחר הבשר והדג שבהם והוי יודע דכל מאכל שעיקרו לרפואה כמו האל מעג'ונין אין בו משום בשולי גוים שאין זה בכלל אוכל ושלקות וכל שנאסר משום בשולי גוים אומר מורי הר״שבא נר״ו שגם הכלים נאסרין עמו כשאר איסורין דרבנן דהא בלעי איסורא אבל מורי הר״אה ז״ל היה אומ׳ דכיון דהקלו כמה דברים משום בשולי גוים שלא היתה הגזירה אלא בעיקר התבשיל ולא בבליעתו דגריע טובא מדבר שאינו עולה על שלחן מלכים וטעמא דמסתבר הוא ומיהו בכל שאפשר בהגעלה טוב הוא להגעילם וכן נחלקו בענין בשול גויה שהיא שפחה בבית ישראל ומבשלת לו בביתו יש אומרים דכל שכן שצריך להתרחק משום חתנות ויש אומרים שלא גזרו אלא בשל גוים ולא בגוי שכבשתו והבו דלא לוסיף הוא וכן נהגו רבים וגדולים בארץ צרפת וראוי להחמיר.

אלמא לעבורי שער קא מכוין מקצת רבותי למדו מכאן ראיה לדברי ר״ח ז״ל שכתב שתבשיל שנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים אף על גב דאותובי בסלתא ובא ישראל וגמרו דכשם שאילו נתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי חשוב כמבושל ושוב אין בו משום בשולי גוי׳ הוא הדין כשהיה תחלחו ביד גוי כמבושל חשוב ומה שאמרו לקמן דכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים ההיא בדלא אותביה בסלתא בנתים כמסקנא דסוגיין דבסמוך ותדע לך דהא גוי דחריך רישא לא נעשה ריש אוניה יותר ממאכל בן דרוסאי ואותביה ישראל בסלתא והדר בשליה ואפי׳ הכי לא שרינן ליה אלא משום דגוי לעבורי שער מכוין וכן למד מכאן מ״ו הר״שבא נר״ו ולא ירדתי לסוף ראיתו דדילמא כי אצטריך הכא לטעמא דלעבורו שער מכוין כשבא ישראל לאוכלו בחרוך זה בלבד וכן הסכים מורי הר״א הלוי ז״ל על ידי וכן דעת רוב הפוסקים דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי ואותביה בסלתא והדר בשליה וכן עיקר.

וקבר בה ישראל קרא מעיקרא. פי׳ דאילו קברה בתר דעבד גוי נורא פשיטא דמותר ואף על גב דידע ביה גוי דכיון דישראל אנחיה בנורא בשול ישראל הוא שאין עשיית האש מעלה ומוריד בבשולי גוים אלא הכל הולך אחר ההופך באש או אחר המהפך או המגיס וכדאיתא בסמוך לא חשבו עשיית מאש למלאכה אלא בפת בלבד כדאיתא לקמן בסמוך.

קמ״לן דלשרורי מנא מכוין. פר״שי ז״ל שאין בכלים משום בשול ואינו נכון דהא בפרק כלל גדול אמרינן האי מאן דשדה סכנתא לאתונא חייב משום מבשל ואמרי׳ פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא מכוין קא משמע לן דלבשולי מנה מכוין אלא כך הוא העיקר דודאי בהאי סכנתא רטיבא תרוייהו איתנהו בשולי מנא ושרורי מנא וכדאמרינן התם דמרפא רפי מעיקרא והדר קמיט ורפוי ראשון הוא הבשול והתם לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ונמצא מתחייב על הבשול שאי אפשר זולתו אבל בכאן הקילו לענין בשולי גוים ואין הולכין אלא אחר עיקר הכונה שהיא לשרורי מנא והכי פירושו מהו דתימא דבבשולי מנה חשיב עיקר הכונה קא משמע לן דלשרורי מנא עיקר הכונה וכן פירשו בתוספות ז״ל ורבינו הר״מבן ז״ל.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שנתכוון גוי לשום בשול שלו אעפ״י שלא נתכוון לבשול של ישראל היה יודע בו שיש בו משום בשולי גוים.

מהו דתימא קרובי בשול מילתא קא משמע לן היה נרא׳ דהכי קאמר קא משמע לן ודלאו מילתא היא אבל קשה הדבר דהא בעלמא קיימא לן בקרובי עבדא עבדא ועוד קשה דאמרינן בסמוך אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן קל וחומר גמרו ביד גוי שרי גמרו ביד ישראל מבעיא ומאי קל וחומר דאדרבא כיון דקרובי בשולה לאו מילתא היא כשתחלתו ביד גוי וגמרו ביד ישר׳ אסור דקרובי בשולה דעבד ישראל לאו מלתא היא לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולה מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבדה עבדה קא משמע לן דאף על גב דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולה לא ליהוי מלתא גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולה בשולה. וכן פירש רבינו הר״מבן ז״ל.

כגון דאותוביה בסלתא. פר״שי ז״ל שהניחו בסל כלומר מקום שלא היה יכול להתבשל אבל הר״אבד ז״ל פירש סלתא בקעת כלומר שהניחו בבקעת סמוך לאש וגם לפירושו צריכין אנו לפרש שהיה רחוק מן האש בענין שלא יהא בצלה שם לעולם דאי במקום קרוב מה לי תוך לאש או חוץ לאש אלא ודאי כדאמרן וכן דעת רבותי ואף על פי שאינו נראה כן מלשונו של הר״אבד שם בפירושים שלו.

כבר ביארנו במשנה שהשלקות של גוים אסורין מדברי סופרים ר"ל דבר המותר שבשלו גוי בביתנו או בפנינו ובכלים שלנו ואע"פ שאין בו חשש איסור אסור משום בשולי גוים כדי שלא להתערב ביניהם יותר מדאי עד שיהא שם חשש בנותיהם צריך שתדע שלא נאמר כן בכל הדברים וכיצד הם פרטים שבענינים אלו תדע שבגמרא נאמרו בזה שתי לשונות הראשון כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים והשני כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואמרו על זה איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא ופירשו בה גדולי הרבנים ששלשתן אין נאכלין חיין וללשון ראשון יש בהם משום בשולי גוים אלא שאין עולין על שלחן מלכים ומתוך כך ללשון אחרון אין בהם משום בשולי גוים ואע"פ שהחטים ראויים לכוס קודם עשיית הדייסא ונמצא שנאכל כמות שהוא חי אין קורין נאכל כמות שהוא חי אא"כ היא אכילה הרגילה לבני אדם אע"פ שאינה עיקר אכילת אותו הדבר ומ"מ בתלמוד המערב בסוגיא זו אמרו בחטים ועשאן קליות שמותרות מדין נאכל כמות שהוא חי ולא הוצרך להתירן מטעם שלא נשתנו מברייתן ר"ל שלא נשתנית צורתו בכך כמו שהוזכר טעם התר זה בסוגיא זו ואע"פ שביצה צלויה נאסרה אע"פ שלא נשתנית צורתה בזו שאני הואיל ואינה ראויה חיה לשום אכילה אא"כ לדרך רפואה ומ"מ י"מ לא נשתנו מברייתן שאי אפשר להחזירם לקדמותם וקליות אפשר להחזירם כבתחלה ע"י שרייה וסוף הדברים הרי נכללו בתלמוד המערב חטין בכלל נאכל כמות שהוא חי ומתוך כך פירשו בדגים קטנים וארדי כמו שפרשנו ובדייסא פירשו בהפך שהם נאכלים חיים וללשון ראשון אין בהם משום בשולי גוים אבל עולים הם על שלחן מלכים וללשון אחרון יש בהם משום בשולי גוים ואע"פ שעליה ללפת אמרו ודייסא אינה ראויה למלכים ללפת שהרי אמרו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא נראה לי שעל ידי תערובות וסמים מכשירין אותה ומ"מ היא עקר או שמא לא נאמר ללפת אלא לרבותא כלומר אף ללפת וכל שכן כשהיא עולה לאכילה לעצמה:

ולענין פסק יש פוסקים כלשון ראשון וממה שאמרו בסמוך דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלומר שנאכלים הם בלא דבר אחר מחמת מלחן הא שאינן מלוחים יש בהם משום בשולי גוים אע"פ שאין עולים על שלחן מלכים ויש פוסקין כלשון אחרון וממה שר' יוחנן סובר כן במסכת זו פרק ר' ישמעאל וביבמות פרק החולץ ושמועת דגים קטנים לדעת לשון ראשון נאמרה ואע"פ שנאמרה בשם רב הרי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ורוב מפרשים מסכימים לפסוק בשניהם לקולא שהרי התרנו את הדבש מדין נאכל חי כלשון ראשון אע"פ שעולה על שלחן מלכים ולא עוד אלא שאף דגים קטנים מלוחים הם מפרשים שעולים הם על שלחן מלכים מחמת מלחם לחדד תאות המאכל ואחר שכן וראינו לר' יוחנן שמקל במה שאינו עולה על שלחן מלכים כלשון אחרון נראה שהלכה בשניהם להקל וכן פסקוה אחרוני הרבנים ומובהקים שבגאונים וגדולי המחברים ואחר שכן כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אכילה הרגילה אע"פ שאין עיקר אכילתו בכך אין בו משום בשולי גוים אע"פ שעולה על שלחן מלכים וכן כל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים מצד פחיתותו הן לאכלו על ידי עצמו הן ללפת בו את הפת אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים מעתה דגים קטנים והכמהין אע"פ שאין נאכלין כשהן חיין הואיל ואין עולין על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים הדייסא והקליות אע"פ שעולים על שלחן מלכים הואיל ונאכלין כשהם חיין אין בו משום בשולי גוים ויש מי שפירש בהם שאין נאכלים כמות שהם חיים ושאין עולים על שלחן מלכים מפני שהם גורסים כל שאין עולים על שלחן מלכים ללפת בו את הפת ודייסא אינה בכלל זה שהרי נאמר על הבבליים בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא הרי שקראם טפשים על שהיו אוכלים פת ודייסא ומ"מ אנו מפרשים בין לאכול על ידי עצמו בין ללפת ואין גורסים בה ללפת בו וכו' ואף למה שגורסו אנו מפרשים בה אף ללפת וכל לאכילה לעצמו ודייסא עולה על שלחן מלכים לאכלה על ידי עצמה וכן נראה לנו מתלמוד המערב כמו שביארנו:

דגים קטנים שמלחן ישראל ובשלן גוי אין בהם משום בשולי גוים וי"מ באלו שעולים הם על שלחן מלכים מחמת מלחן ואעפ"כ הואיל ונמלחות נאכלים כמו שהם חיים הם ואין בהם משום בשולי וכל שכן למי שמפרש בהם שאין עולים שהרי אף כשאינם מלוחים התרנו מחמת שאינם עולים כמו שביארנו ואין צריך לומר שאם מלחן הגוי בהכשר שאין מליחתו אוסרה אע"פ שמכשירתו לאכלה שמא תאמר אחר שמלחן מכשירן לאכול תהא מליחתו כבשול מ"מ אין המליחה אוסרת שאין שם קרוב הדעת ולא עוד אלא אפילו מלחן תחלה ואח"כ צלאן אין בהם משום בשולי גוים הואיל והוכשרו הוכשרו ולענין ערובי תבשילין שאנו צריכין לדבר המבושל או צלי אם צלאן גוי סומך עליהם משום ערובי תבשילין כמו שביארנו במסכת יום טוב שבשולו או צלייתו קרוי בשול לענין עירוב אע"פ שלענין איסור בשול אינו קרוי בשול דזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

עשה בהם הגוי כותח הנעשה בקמח ומוריס וקורין לו כסא דהרסנא הרי הקמח עיקר ויש בו משום בשולי גוים וכן הדין לכל מאכל שהוא נעשה מעורב מדברים שיש בהם משום בשולי גוים עם דברים שאין בהם משום בשולי גוים שהולכים אחר העיקר ומאחר שכן אף לענין עירוב אין סומכין עליו דתבשיל הראוי בעינן:

דג גדול מליח שמלחו ישראל ואח"כ בשלו גוי יראה שאין זה נאכל כמות שהוא חי ואסור ומלחו גוי מיהא מותר שהרי דג גדול אינו נאכל חי במליחתו ואף מליחתו אינה אוסרת כמו שבארנו ומלחו ישראל וצלאו גוי או בשלו שאסרנו נראה לגדולי המפרשים שזהו מחלקת חזקיה ור' יוחנן שנחלקו למטה בדג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אוסר חזקיה שרי מפני שסובר שנאכל חי ור' יוחנן אוסר שמחמת גדלו אין נאכל חי ואנו פוסקין כר' יוחנן מפני שדבריו כדעת רב אסי בשם רב שהתיר בקטנים מלוחים אלמא דבגדולים נאסר והרבה פוסקים שאין בהם משום בשולי גוים כדין דג קטן מליח ומפני שחזקיה רבו של ר' יוחנן וראשון נראה יותר וגדולי הרבנים מפרשים במחלקת חזקיה ור' יוחנן דעת אחרת והוא אם מליחתו מכשרת אם לאו ואין הדברים נראין כלל וי"מ אותה מחשש מליחתם עם דגים טמאים ואינו נראה שמאחר שהוזכר יחד עם ביצה צלויה ודאי מדין בשולי גוים נאמרה הא למליחה עם הטמאים אין חוששים לדעתנו כמו שיתבאר למטה בסוגיא הבאה על המשנה השמינית:

דברים שאין רגילות אכילתם כשהם חיים אע"פ שעל ידי הדחק נאכלין כן לקצת סבות כבר בארנו שיש בהם משום בשולי גוים וכן דבר שהאוכל נבלע בתוך קליפתו ומתבשל עם הקליפה אע"פ שאין הקליפה נאכלת יש בה מ"מ משום בשולי גוים שאם לא כן תהא ביצה מותרת מטעם זה:

תמרים המתוקים הרי הם נאכלים כמות שהם חיים והילכך בשלן גוי מותרין אבל תמרים שאינם ראויים כלל אלא בבשול וכן האמצעיים שאינם ראויים בלא בשול אלא על ידי הדחק יש בהם משום בשולי גוים:

כבר בארנו למעלה בשם גאוני הראשונים בכותח של גוים שמותר אע"פ שפת מעורבת בו ואפילו בפת האסור שמאחר שאיסורו משום חתנות לא נאסר על ידי כותח ואין אנו צריכין לכך מצד בשולי גוים שהרי ביארנו שכל מה שמותר לנו בשלהם אין בו משום בשולי גוים אלא שיש לה מקום בפת האסור שלהם וקצת רבנים כתבו שאם אפה הגוי בביתנו בשר או דגים בטפילה של בצק שמאחר שמה שבתוכן עקר ויש בו משום בשולי גוים אף הבצק אסור אע"פ שהוא מותר בפת של גוים ואף זו אין אנו צריכין לה שאף הבצק הואיל ושלנו היא יש בו משום בשולי גוים אלא שיש לה מקום בבצק שלהם ודגים שלנו:

אע"פ שהלשון שגור בפינו בלשון בשול אף כל אפיה וצלי בכלל אסור זה הם וכן בשר על הגחלים וכל שעל ידי האור ומ"מ בתלמוד המערב שבמסכת נדרים פרשו שהדברים המוכשרים לאכילה על ידי עשון אם עשנן גוי מותרין באכילה לא אמרו אלא בנעשה על ידי כחו של גוף האור:

יש צדדים שהגוי מבשל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ושהוא עולה על שלחן מלכים והוא מותר ודבר זה הוא כל זמן שלא נתכון לשום בשול כיצד גוי שחרך את הראש על האור לכונת השרת השער מותר אפילו האזנים אע"פ שמתוך רכותם ודקותם הם נאפות בכך בכדי שהם ראויות לאכילה הואיל ולא נתכון הצליה וכן גוי שהצית אש באגם ור"ל יער לגלות פני הקרקע כדי לעבדו ונשרפו חגבים שבו ומכיר בהם שהם טהורים מותר לאכול מהם שהחגבים אע"פ שבכלל עופות הם אין טעונין שחיטה וכמו שאמרו במסכת כריתות פרק דם שחיטה אוציא דם חגבים שכלו טהור וכן בבריתא של תרומות פרק תשיעי אמרו אוכל אדם דגים וחגבין בין חיים בין מתים ואינו חושש:

בתוספות כתבו ממה שנאמר כאן בגוי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוני יש ללמוד שאין ראוי לחרוך ראש הבהמה ועוף עד שימלחנו וידיחנו שהרי נמצא מבשלו בדמו וכבר חלקנו עליהם בה בשמיני של חולין:

גוי שהסיק את התנור להשליך שם יתדות של עץ כדי ליבשם ולחזקם והיתה דלעת של ישראל טמונה שם קודם שהצית בהם גוי את האור ולא הרגיש בה הגוי ונתבשלה מותרת הואיל ולא נתכוין לשום בשול ושאף הוא אינו יודע שהדלעת שם עד שנחוש שמא הרחיב דעתו לבשלה ואע"פ שהיתד מתרפה ומתלחלח קודם שיתחזק ואותו רפוי הבא על ידי לחותו נקרא בשול מ"מ אינו מתכוין אלא לחזוק הבא לו אחר שכלה הלחות וזהו שאמרו מהו דתימא לבשולי קא מכוין כלומר אחר שיש שם בשול בהכרח קודם החזוק מתכוין הוא על הבשול כדי להיות החזוק בא אחריו קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין כלומר שהחזוק הוא תכלית הכונה ואע"פ שלענין שבת אמרו בפרק כלל גדול ע"ד ב' בזה שחייב משום מבשל ומצד הרפוי הקודם וכדקאמר טעמא התם משום דמרפא רפי והדר קמיט התם כל מלאכת מחשבת אסרה תורה והרי מחשב הוא על הבשול אע"פ שאין תכלית כוונתו הבשול אבל בזו משום קרוב הדעת הוא ואינו על מה שהוא תכלית כונתו ומה שפירשו גדולי הרבנים לשרורי מנא קא מכוין משום דאין בשול בכלים אינה שאם כן אף לענין שבת לא יתחייב ומ"מ אם נתכון לשום בשול כגון שהסיק לאפות בו לחם והיתה הדלעת קבורה מאליה ונתבשלה אסורה אע"פ שלא הרגיש בה וכן כל כיוצא בזה ואם אחר שהצית הגוי את האור הניח ישראל את הדלעת מותר שהרי אף בהניחה זה הגוי דיו בחתוי גחלים כמו שיתבאר כל שכן בהניחה ישראל על האור ומה שכתבו גדולי הפוסקים לבסוף אסור פירושו שידע בו הגוי וללמד שאם כיון הגוי לבשול אע"פ שלא כיון לדלעת שאסורה כל שידע בה הרי הוא כאלו כיון לדלעת וחוששין שמא הרחיב דעתו עליה ואסורה כל שהניחה ישראל במקום שאלמלא הגוי לא היתה מתבשלת:

אין הדבר נאסר משום בשולי גוים אא"כ נעשית ראויה לאכילה על ידי הגוי כלומר שאלמלא הוא לא היה מגיע לידי בישול כיצד ישראל שהניח בשר על גבי גחלים או קדירה או על גבי כירה ובא הגוי והפך בבשר או בגחלים והגיס בקדרה וגמר את הבשול אם היו גחלים אלו כדאי בשעה שהניח ישראל שאפשר לבא לידי בשול בלא מעשה הגוי מותר אע"פ שבסבת הגוי קדם הבשול והוא שאמרו קרובי בשולא לאו בשולא הוא ואע"פ שבזר שהיפך בצנורא אמרו שבועות י"ז ב' חייב מיתה מדין זר שעבד בזו אע"פ שאינו בשול עבודה היא אבל זו אין הדבר תלוי אלא בבשול גמור מצד קרוב הדעת וזהו שאמרו לאו בשולא הוא ואין ספק שאפילו לא היה אפשר לבא בסבת הנחתו של ישראל לידי בשול גמור הואיל והנחתו מביאתו לידי מאכל הראוי לבן דרוסאי וחבריו והוא שליש בשול גמור מותר אע"פ שגמרו גוי ואין צריך לומר אם לא נגע בו הגוי עד שבא לכלל מאכל בן דרוסאי שאין מגעו מעלה ולא מוריד אח"כ כלום הואיל ועל ידי ישראל נעשה ראוי לקצת בני אדם ומ"מ אם היו הגחלים בשעת הנחת ישראל אוממות עד שלא היה אפשר לאותו דבר לבא לידי מאכל בן דרוסאי בכך אסור שזה כלו ביד הגוי הוא:

הניח גוי וקודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי הפך בה ישראל ונתערב כחו בבשול מותר אע"פ שבלא הפוכו של ישראל היה בא לידי בשול ומ"מ אם הגיע למאכל בן דרוסאי קודם שנגע בו ישראל אסור ויש אומרים שלא נאמר מאכל בן דרוסאי אלא להקל וכל שנגע בו ישראל קודם בשול הגמור מותר וכן הדברים נראין:

הניח ישראל על גבי גחלים לוחשות הראויות להביא לידי בשול ובא הגוי וסלק הקדרה מן הכירה או הבשר מן הגחלים קודם שיבא למאכל בן דרוסאי והחזירה הרי זה בשולי גוים ואסור ומ"מ מניח ישראל בשר על גבי גחלים ושופתת אשה קדירה על גבי כירה והולך לו לבית המדרש או לבית הכנסת ומניחה לשפחתו או לעבדו הגוים ומהפכים ומגיסים ואינו חושש שיסלקנה מפני שספק חכמים להקל וכל שכן במקום שאין להם הנאה בכך שכל שלא במקום צד הנאה אין חוששין וכמו שאמרו אי משום איערובי קיסטא דמוריסא וכו' ואע"ג דהתם איכא פסידא דרך גוזמא אמרו והוא הדין בכל שאין שם הנאה בכך ואע"ג דבפת של גוי הצריכו חותם אחד ונאמר שם חמימא בקררא מידע ידיע חטי בשערי ידיעי מאי איכא כי הדדי לא טרח ומזייף דאלמא כל דליכא חותם אחד אף בכי הדדי חיישינן בזו אפשר שזו עריבה לו יותר אבל מקום שאין שם הנאה כלל אין חוששין:

זה שאמרנו שהולך לו ומניח קדרתו לגוי וכן ההיא דשופתת אשה פירשו גאוני ספרד בשנעלה בפניה כראוי ושיודעת שאין אסור בבית ומ"מ יראה שאף בלא אלו מותר כל זמן שאינו מודיע הפלגתו וכבר כתבנו מכיוצא בזה בפרק ראשון ואף סתם המשנה מוכחת כן שהרי סתם נאמרה ואין לחוש שמא יסלקנה מכל וכל קודם שתגיע לכלל מאכל בן דרוסאי שאין הדבר מצוי לעשות כן אא"כ לצורך הבשול וכל שעושה כן לצורך הבשול אינו קרוי סלוק וזהו לדעתי שאמרו בסוגיא זו דאותביה בסילתא כלומר בסל מקום שאין עושין כן לצורך הבשול:

וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי כו' עד לשרורי מנאקא מכוין אי קשיא אפילו אי מכוין לבשולי כיון דישראל קבר לה התם אמאי אסור והא אמרי' לקמן דבשיפתת הקדרה בלבד די ואע"פ שהגוי גמר כל הבישול תשובה אי הוה קבר לה על הגחלים אע"ג דנתכוין גוי לבשולי הוה שרי אלא הכא משום דקבר לה מעיקרא דליכא לגחלים דלא אהני לי' מידי הילכך טעמא דנתכוין לשרורי הא לבשולי אסור וקשיא לי דבפ' כלל גדול אמרינן האי מאן דשדא סיבתא לאתינא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מאני קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמ"ט הכא אמרי' לשרורי קא מכוין והתם אמרי' דלבשולי קא מכוין עיין במהדורא בתרא: איני והאמר רב אסי אר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים כך מצאתי כתוב בספר ונ"ל דה"ג וה"פ היכי אמרת דכי בא גוי והיפכו שרי ומשמע אע"פ שבא הי' צלוי ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי והא כמאכל בן דרוסאי בעינן אבל פחות מינן יש בו משום בישולי גוים ומתרץ התם כגון דאותבי' בסולתא ושקלי' גוי ואותבי' בתנורא פי' ישראל שם אותו סמוך לגחלים בשפוד של עץ והגוי שעל השיפוי הע"ז מתגדלת כגון שבשבר הענפים היבשים שבאשרה וקא פסיק תלמודא דאותם ענפים יבשים אם שיברם גוי מותרם שהרי שיברם הגוי וביטלם והיכא דנשתברו מאליהן אותםם הענפים פליגי רב ושמואל וזה הפתרון נ"ל נכון מאוד:

פרק ר' ישמעאל

רר ישמעאל אמר שלש אבנים כו' אמר רבא ל"ק כאן בתפישה אחת כאן בשתי תפישות אי קשיא אמאי אידחק רבא לתרוצי הכי לאוקמי מתני לו דהיינו תוך ד"א דכ"ע לא פליגי דאפילו בשתים אסורות והיינו את שנראה עמו כי פליגי בשלש מרוחקות יותר מארבע אמות דר' ישמעאל סבר מרקוליס קטן הוו ורבנן שרו תשובה משום דתני שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס ולא יקרא רחוק מד"א בצד מרקוליס וכל זה יבא לפי פתרון המורה ועיין במהדורא תניינא:

וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:

אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:

בד"ה איכא בינייהו כו' זיל הדר דכל שאינו עולה על כו' עכ"ל כצ"ל וכל הך מלתא דאסר רשב"ל וא"ל ר"י אדמקטורך כו' ליתא בהך עובדא ע"ש:

בד"ה דגים קטנים כו' ואם צלאן סומך כו' ול"ג עובד כוכבים כו' עכ"ל פירוש לדבריהם כיון דעד השתא נמי בצלאן עובד כוכבים ומליחת ישראל קמיירי מאי ואם צלאן עובד כוכבים ועוד כיון דרב אסי אשמועינן כבר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים ושרי לאכול אמאי לא מערבין ביה ואי משום דסד"א דבעי תבשיל וזה אינו קרוי בישול כיון דנאכל כבר מחמת מלחן ואשמועינן רב יוסף דאפ"ה מיקרי תבשיל הך רבותא ליכא נפקותא מידי בין צלאן עובד כוכבים בין צלאן ישראל אבל גבי כסא דהרסנא דמשום איסור בישול עובדי כוכבים נגעו ביה שפיר גרסינן ואי עבדינהו עובד כוכבים כו' וק"ל:

ד"ה איכא בינייהו דגים קטנים וכו' ואמר ליה ר"י אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שלחן מלכים וכו' כצ"ל:

גמרא בפומבדיתא כו' כל שאינו נאכל ע"ש מלכים כו'. לקמן (נט) ובפרק החולץ (מ"ו) איתא שאינו עולה כו' וכ"ה ברי"ף ורא"ש ותוס':

תד"ה דגים. אור"י כו' א"כ צ"ל דמיירי בגדולים קצת כו'. ותמהני על הט"ז בסי' קי"ג ס"ק י"ב שהביא זאת בשם רש"ל (והש"ך שם הביא בשם התוס' כנכון) עוד הביא שם בשם הב"י לחלק דאחר המליחה עולין. ובב"י כ' שלמד כן מדברי הרשב"א. בר"ן מבואר להדיא כן ובשם הב"ח הביאו לחלק בין מין שהוא קטן לעולם לאותו שהוא קטן עתה ועתיד להגדל. חילוק זה מוכרח בברכות (מד ב) וכמש"כ רש"י שם ד"ה גילדני. ולי הנ' לחלק בין מבושלין לצלוין והכא מיירי בצלוים כמו שאר"י אם צלאן כו':

תד"ה לעולם. כדתנא בתוספתא וכל נפש החיה כו'. כצ"ל. ודע דבתוספתא ל"מ זה רק בתו"כ ס"פ שמיני איתא כן ע"ש. ועי' ברש"י בפיה"ת (ויקרא ט כג) שכ' מצאתי בברייתא הנוספת על ת"כ שלנו. ואולי גם דרשה זו היה לפני התוס' בהנוספת כו' ולכן קראוה תוספתא:

גמ' לעולם דלא ידע הי טהור כו'. נ"ב נראה דאיירי בדלא הוחזקו שם טמאין אלא טהורין בלבד אפ"ה כיון דהשתא מיהת לא מינכרי ולא ידיע הי טהור. קמ"ל דאסירי כלהו מספק דלמא הנהו לאו טהורים נינהו או שמא טמאין נתערבו עמהן ואינן נכרין אחר שנחרכו:

(לח רע"א תוספות) ד"ה אלא וכו' אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד וכו' ולא הודה לו ר"ת וכו'.—כפי הנודע היה הראב"ד המשיג על הרמב"ם בזמן שנפטר ר"ת (היינו ד"א תתקל"א ליצירה) עדיין בימי בחרותו, וא"א שיהיה לו דין ודברים עם ר"ת, שהיה אז זקן ומפורסם לגדול הדור. לפיכך העיקר כדאיתא באותו ענין במרדכי רמז תת"ל במקום הראב"ד "ר' אברהם דאורליינ"ש", ור' אברהם דאורליינש הוא בן ר' יוסף^*עי' תוס' המיוחסות לר' יהודה חסיד ברכות מה ב ד"ה נשים וכו' וה"ר ר' אברהם ב"ר יוסף הנהיג וכו', ובאותו ענין במרדכי שם רפ"ז איתא: "ר' אברהם מאורליינש חמיו של ר' יהודה", וכפי הנראה שהוא ר' יהודה מפריז מחבר התוס' הנ"ל., ולכן יש לתקן בתוספות כאן: "הר"ר אברהם ב"ר יוסף".