עבודה זרה לט ע"א

דף לט - א

מתרצת הגמרא: התם כאשר מטביל פיתו במורייס, ידיע ממשו, ^[600] הרי אוכל הוא מן היין ממש, לפי שהיין נהיה חלק מן המורייס.

אולם הכא בכבשין לא ידיע ממשן. אין היין מהוה חלק מן המאכל, ^[601] לפי שמעורב הוא רק ברוטב המשמר את הכבשין, ואינו נאכל יחד עמם.

שנינו במשנתנו: וטרית טרופה [מין דג קצוץ] וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק וכו'.

ודנה הגמרא: מאי מהו חילק?

אמר רב נחמן בר אבא, אמר רב: זו סולתנית. ^[602] דג קטן וצעיר, שבתחילת גידולו אין בו קשקשת, ועתידה לצמוח לאחר זמן.

ומפני מה אסורה, הרי דג כשר הוא? - מפני שדגים קטנים הם, ובעת הדייג ערבונה עולה עמה, מתערבים בה דגים נוספים טמאים.

תנו רבנן: דג שאין לו עכשיו קשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיץ [מין נוסף של דג קטן] - הרי זה מותר. ^[603]

דג שיש לו עכשיו, בהיותו במים, קשקשת, ועתיד להשיר אותה בשעה שעולה מן הים, כגון מיני הדגים הללו: אקונס, ואפונס, כטספטייס, ואכספטייס, ואוטנס - מותר. ^[604]

אכריז הכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים, שומנן, ועוברן, ביצים שלהם - ניקחין נקנים מכל אדם, ואף מגוי, משום שחזקתן אינן באים אלא ממקומות הנקראים פלוסא ואספמיא. ודגים טמאים, אינם מצויים שם.

כי הא דאמר אביי: האי צחנתא [חילק] דבב ^[605] נהרא [שבא מנהר הנקרא "בב"] - שריא, מותר [לפי שאין דגים טמאים מצוים שם].

מאי טעמא, מדוע אכן אין שם דגים טמאים?

אילימא, אם נאמר שדגים טמאים אינם מצויים שם משום דרדיפי מיא שהנהר זורם מהר ובכח, והאי דג טמא אינו יכול לשרוד שם, כיון דלית ליה שאין לו חוט השדרה, לכן בדוכתא דרדיפי מיא, מקום שהמים זורמים שם בכח, לא מצי קאי אינו יכול להיות בו.

לא יתכן לומר כך. כי, והא קא חזינן הרי אנו רואים דקאי שדגים טמאים, בכל זאת מתקיימים שם.

אלא, משום דמליחי מיא, שהמים שם מלוחים. והאי דג טמא, כיון דלית ליה קלפי שאין לו קשקשים, בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי, אינו יכול להיות במים מלוחים.

אף זה לא יתכן לומר. כי והא קחזינן הרי אנו רואים דקאי שדגים טמאים, בכל זאת מתקיימים שם.

אלא, משום דלא מרבה טינא, קרקעית אותו נהר אינה יכולה לגדל דג טמא.

אמר רבינא: האידנא בזמנינו דקא שפכי ביה שנשפכים לנהר בב, נהר גוזא ונהר גמדא - אסירי. אסורים הדגים הבאים ממנו, לפי שיש לחשוש לדגים הטמאים שבאו מן הנהרות האחרים. ^[606] אמר אביי: האי דג הנקרא חמרא דימא חמור הים - שרי מותר.

ודג הנקרא תורא דימא שור הים - אסיר.

וסימניך, סימן לדבר זה: בעל חיים הטמא על פני היבשה - טהור בים [כגון חמור]. ^[607]

וטהור על היבשה - טמא בים [שור].

אמר רב אשי: דג הנקרא שפר נונא - שרי מותר.

והנקרא קדש נונא - אסיר.

וסימניך סימן לדבר, ממה שנאמר [שמות טז כג] "קדש לה'" - כמו שדבר קודש אסור, כך דג הנקרא 'קדש נונא' אסור.

איכא דאמרי, יש אומרים שדג הנקרא 'קבר נונא' - אסור.

וסימניך סימן לדבר: טמא הוא כקברי עובדי כוכבים. ^[608] רבי עקיבא ^[609] איקלע נזדמן למקום ששמו 'גינזק'. אייתו לקמיה הביאו לפניו ההוא אותו דג הנקרא 'נונא', דהוה דמי שהיה דומה לדג טמא הנקרא 'חיפושא'.

ועל מנת לבודקו, עשה רבי עקיבא כך: חפייה בדיקולא, כסהו בסל ופירכס הדג בתוכו. ^[610] חזא ביה קלפי, לאחר הניעור ראה בסל קשקשים, ושרייה והתירו.

רב אשי איקלע נזדמן למקום ששמו 'טמדוריא'. אייתו לקמיה הביאו לפניו ההוא אותו דג הנקרא 'נונא', דהוה דמי שהיה דומה לדג טמא צלופחא.

נקטיה להדי יומא לקחו אל מול אור השמש, חזא דהוה ביה צימחי, וראה שיש בו קשקשים דקים, ושרייה התירו.

רב אשי איקלע לההוא אתרא נזדמן לאותו מקום, אייתו לקמיה הביאו לפניו 'נונא'. דהוי דמי שהיה דומה לדג טמא ששמו 'שפרנונא'.

חפייה במשיכלי חיורי, הכניסו לתוך כלי לבן, חזא ביה קלפי ראה בו קשקשים [שהם שחורין, ובולטים על רקע הלבן], ושרייה והתירו.

רבה בר בר חנה איקלע נזדמן למקום ששמו 'אקרא דאגמא'. קריבו ליה צחנתא, הביאו לפניו מאכל של דגים קטנים.

שמעיה לההוא גברא, שמע את אותו אדם דהוה קרי ליה שהיה קורא למין זה 'באטי', שהוא שם של דג טמא.

אמר: מדקא קרי ליה מכך שקורא לו 'באטי', שמע מינה משמע מכך שדבר טמא אית ביה במאכל העשוי ממין זה. ^[611]

וכיון שכך, לא אכל מיניה ממנו.

לצפרא בבוקר עיין בה בדבר זה לאור יום, ואכן אשכח ביה מצא בו דבר טמא. וכיון שניצל מאכילת דבר טמא קרי אנפשיה, קרא על עצמו את הפסוק [משלי יב כא] "לא יאונה לצדיק כל און".

שנינו במשנתנו: והקורט של חילתית, חתיכת צמח חריף, הנקרא 'חילתית', הבא מן הגוים, אסור באכילה ומותר בהנאה.

שואלת הגמרא: מאי טעמא נאסר באכילה?

ומתרצת: משום דמפסקי ליה בסכינא. חותכו הגוי בסכין. ומסתמא בסכין יש שאריות של שמנונית איסור, ונבלעים הם בחילתית.

ואף על גב דאמר מר, שאיסור הנותן טעם לפגם, מותר, נאסרה החילתית על ידי נתינת טעם, כי אגב חורפיה דחילתיתא, מחמת שהחילתית חריפה, מחליא ליה שמנוניתא. נמתקת היא במשהו על ידי השמנונית.

והוה ליה, והרי השמנונית היא כנותן טעם לשבח בחילתית, ^[612] ואסור. ^[613]

עבדיה, עבדו הנכרי דרבי לוי, ^[614] הוה קא מזבין היה מוכר חילתיתא. והיו סומכין עליו שכשרה היא, לפי שעבדו של רבי לוי היה.

כי נח נפשיה דרבי לוי, אתו לקמיה באו לפני דרבי יוחנן, אמרו ליה: מהו למיזבן מיניה, האם כעת לאחר שנפטר רבו, אפשר להמשיך ולקנות ממנו?

אמר להו: עבדו של חבר [תלמיד חכם], הרי הוא כחבר!

רב הונא בר מניומי זבן תכילתא, קנה חוטי תכלת למצות ציצית מאנשי דביתיה מאשתו דרב עמרם חסידא. וקנה דוקא ממנה, לפי שדרך המוכרים הרמאים למכור דבר אחר [קלא אילן] כאלו היה 'תכלת'.

אתא לקמיה דרב יוסף, בא לפני רב יוסף לשואלו האם אכן אפשר לסמוך על אשת רב עמרם חסידא.

לא הוה בידיה. לא היתה בידו תשובה על כך.

פגע ביה פגש בו חנן חייטא [החייט]. אמר ליה, יוסף עניא, העני, ^[615] מנא ליה מנין לו תשובה על שאלה זו? בדידי הוה עובדא, בעצמי היה מעשה דומה, דזביני תכילתא מאנשי דביתיה, שקניתי תכלת מאשתו דרבנאה, אחוה אחיו דרבי חייא בר אבא, ואתאי לקמיה ובאתי לפני דרב מתנא, ושאלתיו האם אכן אפשר לקנות מידה.

לא הוה בידיה. לא היתה בידו תשובה לכך.

אתאי לקמיה באתי לפני דרב יהודה ממקום הנקרא 'הגרוניא', ואמר לי: נפלת ליד. כלומר, נפלת לידי, ועכשיו אתה צריך לתשובתי. וזוהי: הכי כך אמר שמואל - אשת חבר, הרי היא כחבר!

דתנו רבנן: אשת חבר, הרי היא כחבר. עבדו של חבר, הרי הוא כחבר.

חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן כמו שהיו בחיי החבר, עד שיחשדו, ויתברר ששוב אין הם בכשרותן. ^[616] וכן חצר שמוכרין בה תכלת, ומוחזקת כמקום מכירת תכלת כשרה, הרי היא בחזקתה שלא מרמין בה, ומחליפין בדברים אחרים, עד שיתברר שאכן מרמים שם ותיפסל החצר מלשמש כמקום מכירת תכלת כשרה. ^[617]

תנו רבנן: אשת עם הארץ שנתאלמנה או נתגרשה, וכעת נשאת לחבר.

וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, ^[618] וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר - כולן צריכין תחילה לקבל על עצמן בפני שלשה ^[619] חברים, נאמנות לכל דברי חברות, ^[620] כגון שיאכלו בטהרה, ויעשרו פירות, וכיוצא בהן.

אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, אינן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה על מנת שיהיו נאמנים על דברי חברות, אלא סומכים על כך שקודם התחברותן לעם הארץ, היו נאמנים ^[621] - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אף הן צריכין לקבל על עצמן מחדש דברי חברות לכתחלה.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו. לאחר מכן נשאת אותה אשה למוכס [סתם מוכסין, גזלנים הם], והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו [חותמות שחותם המוכס לנותני המכס, לאות שכבר שילמו המכס ושלא יגבו מהם בשנית].

רואים מכך, שאשה הולכת תמיד אחר בעלה, ולכן אין להחזיקה מחמת המצב שהיתה אצל בעלה הקודם. ואם רוצה להיאמן בדברי חברות, יש לה לקבלם על עצמה מחדש.

אמר רב: חבי"ת [להלן יפורטו ראשי תיבות אלו] שהופקדו ביד גוי, אסור להשתמש בהם אם נחתמו רק בחותם אחד. אלא צריך שני חותמות.

חמפ"ג [להלן יפורטו דברים אלו] מותר להשתמש בהם אף אם הופקדו בידי גוי בחותם אחד.

והחילק פי' מין דגים קטנים שמו חילק. ואמר רב היא סולתנית והיא דג טהור ומפני מה אסורה מפני שערבונה עולה עמה. פי' דגים טמאים מעורבים בה ועולין עמה:

ירושלמי אמר ר' יוחנן היא חילק היא טרית טרופה:

ת"ר דגים שאין להן עכשיו קשקשין ועתידין ליגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיץ. או דגים שיש להן עכשיו ועתידין להשירן בשעה שעולין מן הים כגון אקינס ואפונס וכספתיאוס ואסיפתיאוס ואטונס. אלו כולם שמות של מיני דגים בלשון יון הן וכולן מותרין הן. הואיל וקשקשין נמצאין בהן בין בתחלה בין בסוף. מכריז ר' אבהו בקסרי קרבי דגים ועוברן נקחין מכל אדם.

חזקתן אינן באין אלא מפילוסא ואספמיא. שמות של מקומות. כי הא דאמר אביי צחנתא דבב נהרא שריא. ואסיקנא מאי טעמא טינא דבנהרא לא מרבי דג טמא.

והאידנא דשפכי בה נהר (נתן) [גוזן] ונהר גומדא אסירא. דאמרינן הני מנהר (נתן) [גוזא] ונהר גומדא אתו. מיכן שרא ר' אבהו דסבר טינא דפילוס ואספמיא נמי לא מרבי דג טמא משום הכי קרבי דגים ועובריהן של אותו מקום כולן מותרין.

אמר אביי חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר וסימנך טמא דארעא שרי בימא. דשרי בארעא אסיר בימא.

אמר רב אשי שפר נונא שרי קדש נונא אסיר. אלו הם שמות דגים ידועים. וסימן קדש לה'. כלומר מי ששמו קדש (וחולין) אסור. איכא דאמרי קבר נונא אסיר. וסימן קברי עובדי כוכבים טמאין. ר' עקיבא חפיה לההוא דג דהוה דמי לחיפושא בדיקולא. פי' חיככו לאותו הדג בכפיפה חדשה ומצא בו קשקשין וטהרו.

וכן רב אשי העביר גבו של אותו דג שהיה דומה לשפרנונא על כיור של חרש וראה בו קשקשין וטהרו. ור' אמי החזיק אותו דג שהיה דומה לצלופחא בשמשא דיומא וחזא ביה צמחי ושרייה. נתברר כי אלו חיפושא ושפרנונא וצלופחא כולם דגים טהורים הן.

רבה בר רב הונא קריבו ליה באקרא דאגמא צחניתא. שמע גברא דקרי באטי באטי אמר מאי דקמה. פי' נתנחש ואמר אין שם באטי. מה זה שלפנינו כלומר אין זה אלא דבר מכשול יש כאן.

לא אכל מההיא צחניתא. לצפרא עיין בה ומצא בה דג טמא וקרי אנפשי' לא יאונה לצדיק כל און.

וקורט של חלתית אסור משום שמפסקי ליה בסכין של עובדי כוכבים. ואע"פ שאמר מר כל נותן טעם לפגם מותר. אגב דחורפי' דחלתית ממתקו כח השמנונית של עובד כוכבים והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסיר.

עבדיה דר' לוי הוה מזבן חלתית בשוק. בתר דנח נפשיה דלוי שאלו ואמר להו ר' יוחנן עבד חבר הרי הוא כחבר.

רב הונא בר (משימי) [מניומי] זבן תכלת לציצית מאשת רב עמרם חסידא ובעא לה למילתא ופשט ליה חנן חייטא אנא זבני תכלת מאשתו של רבנאי ובאתי לפני רב יהודה ואמר לי מתגרניא נפלת ליד. כלומר בעל תיגרא (בעל מתחתה היה) נפלת לידי ואמר לי הכי אמר שמואל אשת חבר הרי היא כחבר.

עבדו של חבר כחבר. חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן כו' עד שתפסל:

ת"ר אשת עם הארץ שנשאת לחבר וכן בת עם הארץ שנשאת לחבר וכן עבד עם הארץ שנמכר לחבר כולן צריכין לקבל דברי חברות. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בת חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבד של חבר שנמכר לעם הארץ. אין צריכין לקבל דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר צריכין לקבל לכתחלה. וכן היה ר' שמעון (אומר) בן אלעזר אומר משום ר' מאיר מעשה באשה שנשאת לחכם והיתה קושרת לו תפילין בזרועו ומת ונשאת למוכס והיתה קושרת לו קשרי מכס על ידו.

אמר רב חלב. ומפקינן חלב ומעיילינן חתיכת דג שאין בה סימן. אבל חלב מותר בחותם אחד. בשר יין תכלת סימן חבי"ת אסורים בחותם אחד חלתית מורייס פת גבינה סימן חמפ"ג מותרים בחותם אחד. ושמואל אמר בשר יין תכלת אסורים בחותם אחד. אבל מורייס חלתית גבינה מותרים בחותם אחד. וקי"ל כרב:

הא דא"ר יוחנן בעבדיה דלוי דשרי למזבן מיניה חלתית משום דעבדו של חבר כחבר דמי. אני תמה ואפי' של עם הארץ למה לא יקח. וכי נחשדו עמי הארץ בכל שאסרו חכמים וא"ת בסוריא היה אין סוריא מקומו של לוי והי"ל לפרש אלא נראה שהעבדים סתמן פרוצים הן וראוי לחוש להם בשל סופרי' ויש נוסחי שכתוב בהן עבדו של ר' לוי ושמא סורי היה לפי שמקומו ידוע לא פירשו.

ודאמר רב חב"ת אסור חמפ"ג מותר. מפו' בירושלמי (ב,ג) א"ר יודן טעמיה דרב כל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד.

אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד וכו' ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד, מח"ג מותר בחותם אחד וכו'. ומפרשי לה כולהו רבוותא ז"ל לההיא בישראל החשוד, וממקומו הוא מוכרע, דתניא התם אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן, לא במפקיד אצל עו"ג דוקא, והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד חוששין לחליפי איסור, וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה כחבי"ת. ואף על פי שסתם יינן אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה, משום דחיבת ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד, ובשל דברים בחותם אחד כחמפ"ג. (תוה"ב בית רביעי שער ב').

התם ידיע ממשו וטעמו. כבר פירשתיו לעיל.

ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפ׳ דחלתית׳ מחליה פי׳ מחליה ליה סכינא דסכין לשון נקבה הוא בכל התלמוד אי נמי מחליה ליה שמנוניתא ונוסחי איכא דגרסי הכי בהדיא ויש מקשי מכאן על מה שכתב ר״י בפ״ק דחולין על ענין השוחט בסכין של גוים דרב אמר קולף שהקשו לו לר״י דהא סתם כליהם של גוים אינם בני יומן והוה ליה נותן טעם לפגם שהוא מותר ולמה ליה קלוף או הדחה ותירץ דהתם בסכין בן יומו אי נמי דכי אמרינן דכלים שאינן בני יומן נותני׳ טעם לפגם באסור בלוע אבל סתם סכין יש בו איסור בעין שאין דרך לקנחו בפרסא או לשכשכו במים היטב ונשאר בו תמיד שמנינות הנדבק ולפי זה קשיא שמעתין למה ליה טעמא דחורפא דחלתיתא תיפוק ליה דהוא גופיה נותן טעם לפגם והרב רבינו יונה ז״ל תירץ וכן מצאתיה בתוספות דשאני הכא דסתם חנוני מקנח הוא אפילו סכינו ואין בו אסור בעין ואיכ׳ למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאינו בן יומו הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור וכי הדרא ומחליה ליה אגב חורפא דחלתיתא מאי הוי הרי זה כמבשם נבלה סרוחה או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ועוד היאך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מאליה לחלתיתא לכך פירש רבינו הר״א הלוי ז״ל לדעת ר״י ז״ל דהכא לאיסור בעין שעל פני הסכין חששו אלא כי שמא היינו סבורים דכל שמנונית בחלתית מפגם פגים ליה ושאין שום שומן נאות לו וכענין שאמרו לקמן גבי דבש וכחומץ לתוך הגריסין שאפי׳ הוא בעין פוגמו בתערובתו ואעפ״י שכל אחד בפני עצמו משובח לכך הוצרכו לומר שזה אינו דאגב חורפא דחלתיתא מוחליה ליה שמנינותא וזה נראה לי טעם נכון.

וכן חצר שמוכרין בה תכלת יפה. פרש׳ רבינו מאיר הלוי ז״ל שזה מדבר בפונדק שמביאין מן העולם תכלת למכור שם והורגלו תמיד למכור שם תכלת כשר שמעמידין אותה בחזקתה דאלו בחצר דעלמא אם עדין יושביה הראשונים עליה פשיטא דהיינו רישא ואם דרים שם אחרים אמאי בחזקתה וכי חצר גורמת אלא ודאי כדאמרן.

גרסת כל הספרים חבי״ת סימן אסור בחותם אחד ואעפ״י שפסק רב לעיל כרבי אלעזר דשרי בחותם אחד כבר תירץ ר״ת ז״ל דהכא בישראל חשוד דומיא דכולה סוגין ונפקא מינה למטהר יינו של גוים דהוה ליה כחשוד לענין זה אי נמי דהכא רב הלכה למעשה אתא לאשמועינן ושמענו בשם הר״י ז״ל שהוציא יין מן החבית ואמ׳ דחב״ת גרסינן וטעם ההפרש שנתנו בין חבית לחמפ״ג פר״שי ז״ל לפי שהבשר והתכלת דמיו יקרים וטרח לזייף ועל היין לנסכו ואין טעמו מחוור שגם בחמפ״ג יש שדמיו יקרים כגון אבל הטעם מפורש בירושלמי לפי שהחבית איסורו מגופו כלומר שאילו החליפוהו הוא עצמו אסור והחמפ״ג אין איסורו אלא מפני חשש תערובת. ואם תאמר והלא החלב של גוים אינו אסור אלא מפני חשש תערובת דאילו חלב טהור בטמא מינכר דטהור חיוור וטמא ירוק יש לומר שלכך הקשו ממנו דמאי שנא חלב ומאי שנא גבינה ואם תאמר והלא הפת איסורו מגופו יש לומר דכיון דאיסורו קל מדבריהם הקילו בו מה שאין כן ביין דאסמכוה על מאי דכתיב יין נסיכם.

ושמואל אמר כו׳. יש גורסין בדשמואל פת למאי ניחוש לה כו׳ עד מאי איכא כי הדדי לא מחליף ולא גרסי לא טרח ומזייף ופירשו בו דדשמואל פליג בפת עליה דרב וסבירא ליה דפת לא מחליף ליה גוי ואפילו חותם אחד אינו צריך. והקשה עליהם הר״מבן ז״ל דאם כן הוה ליה למימר להדיא ושמואל אמר פת אינו צריך חותם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת רש״י דגרסי לא טרח ומזייף כלומר לא טרח ומזייף ואפילו למאן דגרסי לא מחליף כך יש לפרש דלא מחליף בחותם אחד וכל שכן אי גרסי לא טרח ומחליף.

כבר ביארנו במשנה על הטרית טרופה ועל החילק שטעם איסורן מחשש תערובת דגים טמאים ואין אנו צריכים לבאר בכאן סימני דגים טמאים שכבר נתפרשו בתורה וכבר ביארנו במסכת חולין שהקשקשת הוא הסימן המובהק ובלבד שתמצא במקומות שבארנו שם וצריך שתדע שיש הרבה מיני דגים שאין להם קשקשת עכשו ועתידים להביא לאחר זמן וכן שהיתה להם והשירוה בשעה שעלו מן הים כל שנודע כן מותרים ואין להרהר בהתרם כלל:

עיר שאין בה דגה אלא מן הנהר ומוחזק באותו נהר שאינו מעלה דגים טמאים לסבת זכות קרקעיתו מחמת שאין שם טיט וכן נודע שאין נהרות אחרים נשפכים לתוך אותו נהר דגים הקטנים הנמצאים שם שלא העלו עדין קשקשת והוא החילק שהוזכר במשנה או קרבי דגים ועובריהם שנימוחו או שאין אלו בקיאים בסימניהם על הדרך שהתבאר ענינם למטה סומכין על חזקת הנהר להתירם ובזמנים הללו אין לסמוך על זה שמא אין אנו בקיאים או שמא מים שממקומות אחרים נשפכים לשם ולא נודע לנו:

הרבה מיני דגים שקשקשת שלהם דקה עד מאד ואינה נכרת נזדמן לו דג ולא הכיר בו קשקשת וקנחו בסמרטוט ונמצא קשקשים בסמרטוט או שהיה דג מקרטע ומפרכס והניחו בתוך כלי חרש ונמצא קשקשים בכלי מותר וכל ספק שיולד לו בענינים אלו אל יקל ראשו בהם עד שיתברר לו כדי שלא יבא לידי מכשול ולא יאונה לצדיק כל און:

כבר ביארנו במשנה על קורט של חלתית שהוא אסור וכן בארנו שם טעם איסורו אלא שאנו צריכים לבאר בו ענין אחר והוא שקורטי חלתית נקחים לסחורה ולהרויח ומי שקונה לסחורה קונה כל שמוצא ממין שהוא רוצה ואינו מדקדק בכשרותו אא"כ הוא חבר או כדומה לו לפיכך קורטי חלתית לא סוף דבר שאין נקחין מן הגוי אלא אף מישראל עם הארץ או חשוד למכור דבר שאינו מתוקן שאינו קפיד על לפני עור וכן הדין בתכלת שחשודין למכור קלא אילן בחזקת תכלת עד שיקבל זה דברי חברות בפני שלשה חברים שמקבלין אותו ומלמדין אותו דברי חברות להזהר בטמאות וטהרות ולעשר וכל כיוצא בזה על הדרך שהתבאר בבכורות ואשת חבר ובתו ועבדו הכנעני ובני ביתו הרי הם כחבר ואפילו מת החבר הרי הם בחזקתם עד שיחשדו ואפילו נישאו האלמנה והבת לעם הארץ ונמכר העבד לעם הארץ אין צריכים לקבל דברי חברות וכן לענין מעשרות להחזיק תבואתם במתוקנות וכן לענין טהרות שלא להחזיקן בטמאות וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתפסל אבל אשת עם הארץ או בתו שנשאו לחבר וכן עבדו שנמכר לחבר צריכים לקבל דברי חברות:

אמר רב חב"ית אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם [אחד] המורה תלה הטעם מפני שחבי"ת דמיהן יקרים וראיתי שנתנו טעם אחר שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף אבל חמפ"ג אינו אלא ע"י תערובת וק"ל לתרווייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל שהחומץ והמבושל כיון דלא מנסכי להו לא בעי חותם בתוך חותם ולמורה קשיא ממבושל שהרי דמיו יקרים יותר מן היין ולמ"ד מפני שהאיסו' עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל ונ"ל דר"א ל"ל דרב דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחריני לא ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד:

פיסקא ואלו מותרין באכילה חלב שחלבה גוי וישראל רואהו פירש מדלא קתני ישראל עע"ג ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב אלא אע"פ שאין רואה היאך הוא חולב לבד שעומד בצד א' ורואה את הגוי מותר ולא חיישי' שמא היה לו דבר טמא ומערב בו והיינו דאמרי' בגמ' תנינא להא דת"ר דלא בעינן שיעמוד ע"ג ומיהו בברייתא מוסיף יותר שאע"פ שאינו עומד אלא יושב כיון דכי קאי חזי לי' שפיר דמי:

והדבדבניות פי' אשכלות של ענבים ממסקות שהיין זב מהן ועל זה נקוראי דבדבניות ואתא למימ' שאינן חשובין אותן חטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי:

בד"ה אמר רב חבית כו' דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ"ג אינו אלא תערובת כו' עכ"ל איסור חלב אינו ג"כ אלא משום תערובת מיהו הא דחי ליה תלמודא ומפיק חלב ועייל חתיכות אך קשה בפת מאי איסור תערובת איכא הא איסורא הוא משום חתנות ויש ליישב דהני איסורא בעיניה דקחשיב חבית הוי איסורא דאורייתא אבל איסורא דפת דאינו אלא איסור דרבנן משום חתנות לא הוה אלא כמו איסור תערובת וק"ל:

רש"י ד"ה חמרא. דקי"ל כו' כל שיש ביבשה יש בים כו'. כצ"ל:

תד"ה התם. וי"ל דהתם כיון דנפלט היין מן הקנקנים הוה כמו בעין כו'. כצ"ל ותיבות בשל ישראל נ"ל למחוק עי' לעיל (לב) בתד"ה והא:

תד"ה אגב. וי"מ כו' וקפלוט כו'. והא דשרינן לעיל קפלוטות שלהם י"ל מפני שמתבשלים עם מים עי' רמ"א סי' צ"ה סוף סעיף ב':

גמרא והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו. נ"ל דע"י פי' בשבילו כמו הוא לוקט ובנו מוכר ע"י (שביעית פ"ז מ"ג) דפי' הרע"ב בשבילו. ולכן גם גבי תפילין יל"פ כן. והא דמייתו התוס' במנחות (לו) ראיה מזה דתפילין דראש א"צ לקשור בכל יום הוא לפי גירסתם קושרת לו תפילין בזרוע כמו שהעתיקו שם (וכ"ה הרא"ש בהל"ק ובחולין פ"א סי"ב) ודלא כמו שהוגה בש"ס החדשים על ידו:

תד"ה אמר רב. אבל חמפ"ג אינו אלא תערובות. מש"כ המהרש"א בזה אישתמיטתי' שקדמהו הר"ן:

גמ' זבן תכלתא מאנשי דביתיה דרב עמרם כו'. נ"ב ואף על גב דר"ע רמי תכלתא לפרזומא דאינשי דביתיה [סוכה יא א] א"כ היא עצמה אשה חברה אפי' את"ל אשת חבר דעלמא אינה כחבר שניא הך דאיהי גופה מזדהרא ביה הא ודאי חברה היא. אפ"ה קמבעיא ליה משום דאיהי מנפשה לא קעבדה הכי אלא איהו לגרמיה הוא דאחמיר בה דלאו כהלכתא [עי' תוס' בסוכה שם וש"מ]:

רש"י ד"ה קרבי דגים שומנן. נ"ב קצת לא משמע הכי שלהי פרקין:

(לט א) עבדיה דר' לוי הוה קא מזבין חילתיתא כי נח נפשיה דר' לוי אתא לקמיה דר' יוחנן וכו'.—הנה יוצא מכאן שר' לוי נפטר בחיי ר' יוחנן. וזה רחוק לדעתנו, עי' ירושלמי סוכה פ"ה ה"א וב"ר פצ"ח טז, שפרנסת ר' לוי היתה בזמנו של ר' יוחנן לאסוף את העם לשמוע דרשת ר' יוחנן, ולפעמים היה גם הוא דורש בעמידה, אבל ר' יוחנן היה דורש בישיבה מפני שהיה זקן (עי' ב"ק קיז א) ומסיים בב"ר שם: "א"ל (לדעתי ר' יוחנן אמר לר' לוי) אמרת יתיה קיים^*כצ"ל, וכעין זה בירושלמי סוף הוריות, וכ"ש בהגהות רד"ל בב"ר שם. תיתי למימרינא מן יתיב (פי' שעד עתה בהיותך צעיר דרשת בעמידה, ואני מברכך שתזכה לזקנה ותדרוש בישיבה כמותי) ושמש דורש כ"ב שנה". ומשמע שר' לוי היה דרשן בקביעות כ"ב שנה בישיבה. ונראים הדברים שזה היה אחרי פטירת ר' יוחנן, שאילו בחייו לא היה ר' לוי דורש בקביעות. ועי' גם ירושלמי ר"ה רפ"ד וסנהדרין פ"ב ה"ג, שר' זעירא ראה את ר' לוי דורש. ועי' ירושלמי מעשרות פ"ג ה"י, שר' לוי נשא ונתן עם ר' זעירא (= ר' זירא דבבלי), ור' זעירא דחה את דרשתו במקרא. ומשמע ששניהם היו חברים ובני דור אחד. אבל מצאנו בירושלמי סוף פרקין: "טלייא דלוי צנברייא הוה מזבין פירין (פי' פירות) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא עבדו של נאמן כנאמן" (פי' ופטורים מלעשר את פירותיו דמאי). ונראה שהוא אותו מעשה דהכא בשינוי כדרך הבבלי והירושלמי. ולפ"ז ר' לוי דהכא איננו ר' לוי סתם דבבלי וירושלמי, אלא ר' לוי צנברייא שמצינו אותו בזמן ר' אבא בר זבדא (ירושלמי שביעית פ"ט ה"ז) ובזמן ר' יצחק ור' אמי (שם פ"ו ה"ב) וגם יש להגיה כאן "אתו לקמיה דר' אסי" (= ר' יסא דירושלמי כנודע).

התם ידיע ממשו. שהרי מטבילין בו והרוטב נאכל והיין נאכל עמו: הכא לא ידיע ממשן. שאין אוכלין הרוטב אלא הירק ולא הכניסו הירק לתוכו אלא להתקיים: הרי זה מותר.. גרסינן: קירבי דגים. שומנן: עוברן. הן ביצים של דגים: מפלוסא ואספמיא. ואין דגים טמאים מצויין שם: צחנתא. חילק: דבב נהרא. דבב שם הנהר: דרדיפי. בכח מקלחין דבדב''ש בלע''ז: דלא מרבה טינא דג טמא. קרקעית של אותו הנהר אין מגדל דגים טמאים: חמרא דימא ותורא דימא. דקי''ל במסכת חולין (דף קכז.) כל שיש בים יש ביבשה חוץ מן החולדה: טמא. ביבשה טהור בים: קדש לה'. סתם קדש אסור: קדש נונא. שם דגים שבים: חיפושא. דג טמא: חפייה בדיקולא. כיסהו בסל ופירכס בתוכו ונשרו קליפין ונראו בדפניהם קשקשים דקים: לצלופחא. דג ושמו אנגילי''א: להדי יומא. נגד השמש: צימחי. קשקשים דקים: משיכלי חיורי. מתוך שהן לבנות נראין בהן קשקשים שהן שחורין: שמעיה לההוא. דהוה קרי לההוא מינא: באטי. והוא שם דג טמא: מחליא ליה. ממתקו: מאינשי ביתיה. אשתו ודרך הרמאים למכור קלא אילן בשם תכלת: נפלת ליד. נפלת לידי כלומר עכשיו אתה צריך לי: צריכין לקבל דברי חברות. מתחלה קודם שיהו נאמנין לכל דברי חברות שיאכלו בטהרה ושיעשרו פירות וכיוצא בהן: מוכס. סתמא גזלן: קשרי מוכס. חותמות לנותני המכס כדי שלא יתבעום חביריו ומשרתיו פעם אחרת: חבי''ת. סימן הוא חלב בשר יין תכלת:

התם ידיע ממשו. וא''ת תקשי ליה קנקנים דלא ידיע ממשן ואסר ר''מ וי''ל דהתם כיון דנפלט היין מן הקנקנים בשל ישראל הוה כמו בעין וידיע ממשן אבל יין לתוך הכבשים לא ידיע ממשן שמתבטל היין בכבשים ולמאי דפרישית לעיל דלא אסר רבי מאיר קנקנים ניחא: אין לו עכשיו ועתיד ליגדל לאחר זמן. אומר ר''י דדריש אין לו עיין לו כלומר עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד ליגדל לאחר זמן והכי דרשינן ביבמות (דף כב:) ובן אין לו עיין לו: וסימניך טמא טהור טהור טמא. . לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני אחמרא ואתורא אבל אשאר מינין לא דהא בפ''ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב''ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי: ה''ג רש''י שפר נונא שרי קדש נונא אסור וסימניך קדש לה' ואיכא דאמרי קבר נונא אסור וסימניך קברי עובדי כוכבים. ור''ח גרס איפכא שפר נונא אסור קדש נונא שרי וסימניך (ירמיה ב) קדש ישראל לה' כלומר השם התירו לעמו ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וסימניך קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין באהל כלומר אינו טמא וכן משמע בסמוך דמייתי ההיא עובדא דאייתי ההוא נונא דדמי לשפר נונא בתר עובדי דההוא דדמי לחיפושא ולצלופחא דדגים טמאים הם משמע דשפר נונא נמי דג טמא הוא: אגב חורפיה דחילתיתא ה''ל כנותן טעם לשבח. וא''ת דלסגי ליה בקליפה כדאמר (חולין דף ח:) גבי שחטה בסכין טריפה וי''ל דחורפיה דחילתיתא בלע טפי ולא סגי בקליפה וי''מ כמו כן דבצל וקפלוט שנחתך בסכין של עובדי כוכבים דלא סגי ליה בקליפה דאגב חורפיה בלע טפי ושמעתי בשם הר''ם דחילתיתא דוקא דחריף טפי ולא בצל וקפלוט: אמר רב חבי''ת בחותם אחד אסור. פרש''י לפי שדמיהן יקרים והר''ר אפרים בר דוד היה אומר הטעם משום דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ''ג אינו אלא תערובת אבל אין לומר הטעם משום יוקר שהרי מורייס דמיה יקרים מיין ואין נראה לר' יהודה דהא ודאי דאיכא הרבה מקומות שהיין יוקר יותר כדאמר לעיל (דף לד:) קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי לכך נראה לו יותר טעם רש''י דפי' משום יוקר וכן משמע בסמוך דקאמר מ''ש גבינה דלא טרח ומזייף כו' וכן גבי פת דאי איכא גביה כי האי לא טרח ומזייף: