עבודה זרה לט ע"ב

דף לט - ב

חבי"ת - חלב, בשר, יין, תכלת של ציצית,  אסורין בחותם אחד, ^[622] משום שבשר ותכלת יקרים הם. ולכן יש לחשוש שמא זייפם הגוי והחליפם. ^[623] וביין יש לחשוש שמא ניסכו [ולענין חלב, תדון הגמרא בהמשך].

חמפ"ג - חילתית, מורייס, פת, גבינה - מותרין בחותם אחד. משום שאין כל כך ריוח בהחלפת החילתית.

ומבארת הגמרא את היתר הפת בחותם אחד: פת, למאי ניחוש לה? ^[624] -

אי משום איחלופי קרירא בחמימא, אם נחשוש שמא החליף פת קרה משלו, בפת חמה של ישראל - מידע ידיע. ניכר הדבר וידוע לבעלים. ומחמת כן ימנע הגוי מההחלפה, ומשום כך אין לחשוש.

דחיטי בדשערי, פת של חיטין בפת שעורין שזולה יותר - נמי מידע ידיע, גם בזאת אין לחשוש להחלפתם, משום שהההלפה ניכרת וידועה לבעלים.

אי כי הדדי, אם שני הפיתים שוים, ואין הבדל גדול ביניהם, הרי כיון דאיכא שישנו חותם אחד, לא טרח הגוי ומזייף את החותם.

ודנה הגמרא: ורב, שאסר חלב בחותם אחד, והתיר גבינה בחותם אחד, מאי שנא, במה שונה גבינה, דלא, שלא טרח הגוי ומזייף על מנת להחליפה בגבינה משלו, ומשום כך היא מותרת בחותם אחד, הרי חלב נמי, גם חלב, לא טרח ומזייף. ומדוע חלב בחותם אחד אסור?

אמר רב כהנא: אפיק אכן הוצא חלב מתוך הדברים שהוזכרו כאסורים בחותם אחד, ויהא החלב מותר בחותם אחד, ועייל והעמד במקומו איסור חתיכת דג, שדמיה יקרין, ושאין בה סימן, ולפיכך יש לחשוש שמא החליפה הגוי. ^[625] שואלת הגמרא: הרי חתיכת דג היינו בשר, ולשם מה למנות בשר פעמיים?

ומתרצת: תרי גוני בשר, יש שני סוגים של בשר, בשר בהמה ובשר דג.

ושמואל אומר: הלכות חותם כך הם -

בי"ת, אסור בחותם אחד.

מח"ג, מותר בחותם אחד.

בי"ת - בשר, יין, תכלת - אסורין בחותם אחד.

מח"ג - מורייס, חילתית, גבינה - מותרין בחותם אחד.

ומבארת הגמרא מדוע לפי שמואל [שאינו חולק בהלכה על רב] אין צורך להזכיר את חתיכת הדג בכלל הסימן לאיסור. ואין צורך להזכיר את הפת בכלל הסימן להיתר, כי -

לשמואל, חתיכת דג שאין בה סימן - היינו בשר.

ואת הסברא שנאמרה לעיל, שדג ובשר הם תרי גוני שני סוגי בשר, ונמנים כל אחד בפני עצמו - לדעת שמואל סברא זו לא אמרינן. ובכלל בשר ישנו אף בשר דג.

ולפיו גם אין צורך להזכיר את ההיתר של פת בסימן אחד, כי אין מה לחשוש בפת, וכמו ששנינו לעיל: פת - למאי ניחוש לה? ^[626]

תנו רבנן: אין לוקחין ^[627] ימ"ח מח"ג ^[628] בסוריא.

ומבארת הגמרא: לא יין, ולא מורייס, ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית, ולא חילתית, ולא גבינה.

לפי שהחנונים שבסוריא, חשודים ^[629] על עבירת "לפני עיור לא תתן מכשול" ^[630]. ועשויין הם לקנות סחורה זו מן הגויים, ולמוכרה ליהודים! ^[631] אלא מן המומחה ^[632] בלבד, מותר לקנות. שידוע בו שמקפיד שלא לקחת מן הגוים.

וכולן, כל המאכלים האלו שאסור לקנותם מן החנונים, אם נתארח אצל בעל הבית - מותר. כי על אף שחשודין אנשי סוריא לעבור על איסור "לפני עיור", מכל מקום אינם חשודין הם עצמם על אכילת דבר איסור. ולכן לאכול את האוכל שלהם בביתם, מותר.

וברייתא זו, מסייע ליה לדברי רבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: אם שגר שלח לו בעל הבית לביתו את אחד מכל המאכלים הללו - מותר לאוכלם.

מאי טעמא? - בעל הבית לא שביק היתירא, אינו מניח מלאכול דבר המותר באכילה, ואכל איסורא, דבר איסור.

וכי משגר ליה וכאשר שולח לחבירו, ממאי דאכיל משדר ליה. שולח לו מביתו רק ממה שהוא עצמו נוהג לאכול, ^[633] ולכן מותר הדבר באכילה.

שנינו במשנתנו: ומלח סלקונדרית אסור באכילה.

שואלת הגמרא: מאי מהו מלח סלקונדרית?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מלח שכל סלקונדרי נחתומי ^[634] רומי אוכלין אותה, ומערבין בה שומן דגים טמאים, ומשום כך אסור.

תנו רבנן: מלח סלקונדרית שחורה, אסורה. לבנה, מותרת - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: לבנה אסורה, שחורה מותרת.

רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר: זו וזו, שחורה ולבנה, אסורה. ומבארת הגמרא:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדברי האומר לבנה אסורה, היינו משום שקירבי שומן דגים לבנים טמאים מעורבין בה. ומשום כך אסורה.

לדברי האומר שחורה אסורה, קירבי שומן דגים שחורים טמאים מעורבין בה. ^[635]

לדברי האומר זו וזו אסורה, זה וזה, שומן של דגים שחורים ולבנים, מעורבין בה.

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: זקן גוי אחד היה בשכונתנו, ^[636] שהיה מחליק פניה של מלח סלקונדרית בשומן חזיר. ומשמע שיש לחשוש לאיסורים אחרים הקיימים במלח זה.

בסוף המשנה שנינו: הרי אלו שנמנו לעיל, אסורים, ואין איסורן איסור הנאה.

ודנה הגמרא: חזרה זו שחוזרת המשנה ומזכירה את האיסור בסוף ואומרת "הרי אלו אסורים", ומשמע שהיא באה למעט ולומר שלא הכל אסורים, למעוטי מאי, מה היא באה למעט מאיסור זה?

ומתרצת: לדעת חזקיה לעיל [לח ב], כונת משנתנו למעוטי באופן שידוע שנתן לתוך הכבשין יין, ואסורין הם אפילו בהנאה, ואינם נכללים בדין משנתנו.

לדעת רבי יוחנן, המתיר כבשים אלו בהנאה, באה משנתנו למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי, שאסורין אף בהנאה. ^[637]

ומכך עולה, כי סתמא של משנה זו, היא כרבי מאיר, האוסר דברים אלו בהנאה [במשנה לעיל ל ב].

מתניתין:

עד עתה שנינו את דינם של הדברים האסורים בהנאה ואת הדברים האסורין באכילה. ועתה מבארת המשנה מהם דברי הגוים המותרין אף באכילה.

ואלו דברי הגויים המותרין באכילה:

א. חלב - שחלבו עובד כוכבים, וישראל רואהו בשעה שחולב.

ב. והדבש,

ג. והדבדבניות, אשכולות ענבים, ^[638] אף על פי שמנטפין, שנוטף מהן מיץ ענבים, אם נטף מיץ הענבים על אוכלין, אין בהן כדי להכשיר את האוכלין לקבלת טומאה, ^[639] משום הכשר משקה. ^[640]

וטעם הדבר, לפי שדעתו של הבעלים שיהיו פירות אלו לאכילה. ואין רצונו שיזוב מיצם.

ד. וכבשין, ירקות כבושין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, הרי הם מותרין.

ה. וטרית דג מלוח ^[641] שאינה טרופה, אלא נשאר בה חתיכה ניכרת מן הדג, ואפשר להבחין בה שדג כשר היא.

ו. וציר של דגים שיש בה דגה, כלבית [דג טמא ^[642]] וכפי ששנינו במשנה לעיל שמתפתח מעצמו בציר טהור, ודבר זה מהוה סימן לכך שהציר נעשה מדגים טהורים. ^[643]

ז. ועלה שלם של חילתית שלא חתכוהו בסכין, ואין לחשוש לבליעת איסור בו.

ח. וזיתי גלוקסאות, הכנוסים בכלי עגול כמו ככרי לחם המגולגלין, ומתחממין שם, והשמן מופק מאיליו מחמת החום.

רבי יוסי אומר: הזיתים השלחין [כלומר, שרכים הם כל כך עד שכאשר נוטלין אותם ביד נשלכים הגרעינים מאליהם] אסורין לפי שיש לחשוש שמא נתנו בהם יין, והוא הגורם לריכוך זה.

ט. החגבים [טהורים] הבאים מן הסלולה מן הסל שלפני החנוני ^[644] - אסורין לפי שמזלף עליהם יין.

אך אם באים הם מן ההפתק [אוצר ^[645]] מותרין. לפי שעדיין לא הוצאו למכירה, ועדיין לא נתנו בהם יין. ^[646]

וכן דין זה, אף לתרומה הוא. וכפי שיבואר להלן בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו, חלב שחלבו גוי וישראל רואהו - מותר.

תנינא להא, שנינו בברייתא כעין הענין הנידון במשנתנו ^[647]:

דתנו רבנן יושב ישראל ^[648] בצד עדרו של עובד כוכבים ואפילו אינו רואהו, ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו חלב לישראל, ^[649] ואינו חושש לשתות מן החלב.

ודנה הגמרא: היכי דמי, איך מדובר במקרה זה?

אי דליכא אם אין דבר [בהמה] טמא בעדרו של הגוי, ולכן אין לחשוש לחלב טמא, הרי פשיטא שמותר לשתותו!

ואי דאיכא יש דבר טמא בעדרו, אמאי מותר לישראל לשתות בלא חשש?

מבארת הגמרא: לעולם אכן מדובר דאיכא שישנו דבר טמא בעדר. וכי קאי וכאשר עומד הישראל, חזי ליה רואה מאין חולב לו הגוי. וכי יתיב, וכאשר הוא יושב בצד, לא חזי ליה, אינו רואה מאין הוא מביא לו את החלב.

והיינו אומרים כך: מהו דתימא, כיון דיתיב שיושב ישראל בצד ולא חזי ליה, אינו רואה את הגוי, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, נחשוש שמא עירב מן החלב הטמא, קא משמע לן, כיון דכי קאי שכאשר עומד הישראל, חזי ליה, רואה אז את הגוי, אם כן אף כאשר יושב, אירתותי מירתת מפחד הגוי שמא יבוא הישראל לראותו בכל רגע, ולא מיערב ביה חלב טמא.

שנינו במשנתנו: והדבש של גוים - מותר.

ומבארת הגמרא את ההיתר:

דבש, למאי, לאיזה צד איסור ניחוש נחשוש לה?

אי אם החשש הוא משום איערובי שמא עירב בו הגוי יין, דבר זה לא יתכן, שהרי מיסרא סרי, מסריח הוא בעירוב יין.

אי אם החשש שמא בישלו את הדבר ויאסר משום בישולי עובדי כוכבים, הרי הדבש נאכל כמו שהוא חי, ושנינו דבר הנאכל כמות שהוא חי, אף אם בשלו גוי אינו נאסר.

אי אם החשש שמא בישלוהו בכלי גוים הפולטים פליטת איסור, ואסור המאכל משום גיעולי עובדי כוכבים, הרי פליטת איסור זו, נותן טעם לפגם הוא, ומותר?!

שנינו במשנתנו: והדבדבניות, אשכולות ענבים, אף על פי שמנטפות - אין בהן משום הכשר משקה לקבלת טומאה.

שואלת הגמרא סתירה לכך:

ורמינהי - הבוצר ענבים לדורכן בגת, כדי לעשות מהם יין -

שמאי אומר, הוכשר האוכל שנזלף עליו מיץ הענבים, לקבלת טומאה. כיון שהמשקין האלו מיועדים לצאת מן הענבים, ולפיכך רוצה הבעלים בזליפתן.

הלל אומר: לא הוכשר האוכל שנזלף עליו מיץ זה.

ואודי ליה הודה לו הלל לשמאי.

ומוכח שמשקין אלו היוצאים מן הענבים, מכשירין לקבל טומאה. ולא כדברי משנתנו?!

ומיישבת הגמרא: התם, שם בדורך ענבים לגת, קא בעי ליה למשקה רוצה הבעלים במשקה הענבים, ולכן נוח לו ביציאתם וזליפתן, ולפיכך מכשירין את האוכלין בזליפה זו.

אולם הכא, כאן במשקה הזב מן הענבים והולך לאיבוד, לא קא בעי ליה למשקה, אין הבעלים רוצה במשקה זה, ולכן אינו מכשיר לקבל טומאה.

שנינו במשנתנו: וטרית [מאכל המכיל דגים מלוחים] שאינה טרופה.

תנו רבנן: איזו היא טרית שאינה טרופה, שניתן להבחין שאין בה דג טמא?

כל שאינה מרוסקת לגמרי, והראש ושדרה של כל דג ודג ניכר. ובכך יודעים אם הוא טמא או טהור. לפי שדג טמא ראשו מחודד, ואין לו חוט שדרה. ^[650]

וממשיכה הברייתא ומבררת:

ואיזו היא ציר שיש בה דגה [וכפי ששנינו במשנתנו - וציר שיש בה דגה]? - כל שדג הנקרא כילבית [דג קטן טמא המתפתח מעצמו בציר של דגים טהורים],

ת"ר אין לוקחין בסוריא יין ולא מורייס ולא חתיכה שאין בה סימן ולא מלח סלקונדית בין שחורה בין לבנה ולא גבינה אלא מן המומחה סימן ימ"ח מח"ג וכולן אם נתארח אצל בעה"ב מותר דלא שביק בעה"ב היתרא ואכיל איסורא וכר' יהושע בן לוי דאמר שגר לו בעה"ב בביתו מותר דבעה"ב ממאי דאכיל משדר ליה ולא שביק היתרא ואכיל איסורא. מלח סלקונדית אסיקנא לדברי האוסר שחורה ולבנה.

סבר קרבי דגים שחורים וקרבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה. ואמר ר' אבהו משום דר' חנניה בן גמליאל זקן היה בשכונתנו והיה מחליק פניה בשומן חזיר. עוד שנינו בסיפא דמתני' הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.

למעוטי מאי. לחזקיה למעוטי בידוע. כלומר אם נודע דודאי נתן בכבשין יין או חומץ אסורין אפי' בהנאה. לר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי וסתמא כר' מאיר:

משנה בשביעית פרק כלל גדול אמרו בשביעית קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית. ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים כו'. עד ציידי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין מותר למוכרם.

ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. וחכמים אוסרין. ואמר בגמרא דיליה כתיב טמאים מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לסחור בו. איסורו מדברי חכמים מותר לסחור בו. והרי חמור וגמל למלאכה הן גדילין. ר' הושעיא נסיב ויהיב במורייס. ר' הונא נסיב ויהיב בחלתיתא:

מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו כו'.

תנינא להא דת"ר ישראל יושב בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש. ואוקימנא אע"ג דאית ליה בהמה טמאה בעדרו.

וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא קא חזי ליה. מהו דתימא כיון דהוא יתיב ניחוש דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה מירתת ולא מערב. והדבש מותר דליכא חשש אי משום איערובי אי מערב ביה מבאיש.

אי משום בשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם מותר. ומדחזינן ברוב התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. ש"מ דהא לישנא דוקא. מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפרש ואמר ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת. הלכך בעינן בתרי לישני.

והדבדבניות. פי' (חסר איזה תיבות) אע"פ שהן מנטפות אין בהן משום הכשר. והלל אומר לא הוכשר. והודה לו הלל לשמאי. הנה הניטוף מכשיר. ושנינן התם למשקה בעי להו דהא לגת בוצר. הכא לא בעי להו למשקה.

וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה מותרין: ת"ר איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר שהוא מדג טמא. איזהו ציר שיש בה דגה. בסתומות כילכית אחת. בפתוחות עד שיהו שתי כילכיות.

וה"ג בגמ' דילן בכולהו נוסחי עתיקי במלתיה דרב פת למאי ניחוש לה וכו' ופירושו משום דק"ל אמאי מותר בחותם אחד שהרי איסורו מגופו משום חתנות אבל רש"י ז"ל מחקו.
והדר אקשי' נמי בגמ' מדגבינה לא טרח ומזייף פי' לא חיישי' להכי משום שאיסורו משום תערובת שמעמידין אותו בעור קיבת בהמה נבילה או שמחליקין פניה בשומן חזיר חלב נמי לא טרח ומזייף משום חילופי ליכא דטמא ירוק אלא משום איערובי ואמאי צריך חותם בתוך חותם ואמר רב ברונא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סי' דאיסורו מגופו.
ושמואל אמר מח"ג מותר בחותם אחד איכא דגריס במלתיה דשמואל פת למאי ניחוש לית וכו' כל כי הדדי לא מחליף ופי' דבלא סי' נמי שרי לשמואל ואין זה נכון שאלו היה חולק על רב היה אומר בהדיא ושמואל אמר פת אינו צריך סי' ורש"י ז"ל אמר דל"פ וגריס לא טרח ומזייף ובעי נוסחי עתיקו לא אשכחן במלתיה דרב גרסינן לא טרח ומזייף ובדשמואל ודאי לא טרח ומזייף כלומר ולפי' לא הזכירו שמואל וכן במקצת נוסחי ובודאי ל"פ כמו שכתב רש"י ז"ל.

כלבית א' או ב' כלביות. פי' רש"י ז"ל שהוא דג טמא וגדל מאליו בציר של דגים טהורים ואינו גדל בשל טמאים ומשמע דדג טמא הוא מדאמרינן בחולין כלבית באלפס הוא ושיערוה בס', ואם הפי' הזה אמת אין לחוש בדבר אלא שהם דברי נביאות.
ור"ח ז"ל כתב כלבית דג קטן טהור וכן נראה מדברי הר"מ הספרדי ז"ל שהוא דג טהור ובדג א' מותר.
ויש לתמוה דהא בטרית טרופה בעי' שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל א' וא' וא"ל שדרך הדיגים להטיל דג א' בציר לסי' מאיזה ציר הוא ואין דרכן לערב ציר דגים טמאים בשל טהורים דילמ' מפיגי טעמא ולפיכך מותר.
וק"ל ניחוש שמא העכו"ם הטיל שם כלבית זו למוכרו לישראל בשלמא לפי' רש"י ז"ל כיון שהיא חיה ומתקיימת בו ואינה גדילה בשל טמאים אין לחוש אלא להאי פירושא קשיא ונראה לומר שציר דגים טמאים אינו שוה כלום והמוכר של טמאים בטהורים נתפס הוא עליו במקח טעות ולפי' כשהוא מטיל דג א' לסי' בחבית אחד ומוכר את השאר סתם (אחריה כמאן) [כמו דאמר] ללוקח של טהורים הוא ואם אינו של טהור מירתת אמר השתא חזו לבקי ומפסיד מינאי דאהא מוחזק שקרן ופסיד זבינאי דאפי' דטהורין לא מזדבן לי אבל כשהוא מוכר סתם ואין בהם סי' אינו נתפס על מקחו.
ומצינו בענין זה בין בעכו"ם בין בכותי שהוא מתיירא על הפסד מקחו כדאמרי' לעיל אסתומות מקפד קפיד ואמרי' נמי התם מירתת אמר השתא מדכרו לי וכן שנינו במטהר יינו של עכו"ם ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים וכולה כדאיתא התם ואם תשאל אפר אמר עכו"ם נמי של דגים טהורים הוא להימן דמרת' התם כיון דלא עבד בהו מעשה מיקרי.
ואיכא לפרושי דכיון דציר דגים זיעה בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במס' חולין לפיכך הקילו בו להתיר בדג א' אבל טרית כיון דאכיל גופה צריך הכרת ראש ושדרה לכל א' וא' וגזרו על צירן משום גופן ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפי' לטבול בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר ודייקא נמי מדאמר ר' זירא מריש הוה מטבלנא בצירן משו' דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה כלו' ואפי' של אחר כמו שהתירו בציר משום כלבית א' משמע דקולא הוא בציר וחומרא בגופן.
ואני תמה לפי הפי' למה הזכירו כלבית וי"ל כעין גוזמא הוא כלו' אפי' דג אחד קטן מתיר הכל ומתני' נמי דייקא דקתני ציר שיש בו דג משמע כל דג קטן מתירו ואלו לדברי רש"י ז"ל הי"ל לפרש שיש בו כלבית.
ופי' רש"י ז"ל שהטרית מין דגים קטנים מלוחים הוא, וכ"כ הר"מ ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורים ולא נתברר הטעם וא"ת טמאים בטהורים נט"ל הוא והרי בפ' כל הבשר אמרינן להדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורין ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין ואי משו' דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מחזקינן. אלא משמע משום דטמאים בטהורים לא ממלחי דטהורים צריכי לאפושי עלייהו מילתא טפי טובא מטמאיןא"נ משום דספיקא בדרבנן היא כדפרישית ולקולא ובס' העיטור נמי מתיר דגים מלוחין של עכו"ם אלא שנהגו בהם איסור.

ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וכולן אם נתארח וכו'. שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו, א), הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשה. במה דברים אמורים בשאומר לה עשי משלי, אבל אם אמר לה (עשה) [עשי] לי משליכי, חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשה, כלומר, בשאמר לה עשי משלי אנו חושש, לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי ליה משליכי חושש, ואפילו אמרה לו מעושה הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנו אתה למד לחשוד על גבינות הנכרים שמורת ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים, ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד אלא למכור ממנה לרבים אסור ליקח ממנו. ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל, דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טאעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה, ממאי דמנח קמיה משדר ליה. (תוה"ב בית ד' שער ב').

וטרית טרופה. ופירש רש"י ז"ל (במתני' לה, ב) שרית מין דגים קטנים מלוחים, וכתב הרמב"ן ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורין, ולא נתברר הטעם. ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא, והרי בפרק כל הבשר (חולין קיג, א) אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורים, ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין, ואי משום דלא מחזקינן איסורא, כל היכא דשכיח מחזקינן, אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא מימלחי, דטהורין צריכי לאפושי עלייהו מלחא טפי טובא מטמאין. אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור נמי מתיר דגים מלוחין של נכרים, אלא שנהגו בם איסור. עד כאן. ובמקומנו נהגו בו היתר ובשער התערובת (בית ד שער א') יתבאר בע"ה דין דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין. (תוה"ב בית ג' שער א').

אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה. כלבית, פירש"י ז"ל: שהוא דג טמא וגדל בציר דגים טהורין ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש: שהוא דג טהור קטן, ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, וניחא (לי) [ליה] דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין (צט, ב), לפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד, אבל טרית כיון דאכל גופיה צריך הכרה ראש ושדרה לכל אחד ואחד, גזרו על צירן משום גופן, ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר, ודייקא נמי מדאמר ר' זירא (מ, א) מריש הוה מטבלנא בצירן, משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה, כלומר ואפילו של אחת כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת, משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא, לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל, ומתניתין נמי דייקא לי, דקתני ציר שיש בו דגה דמשמע כל דג קטן מתיר. עד כאן לשון הרב ז"ל. ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל, צריכין אנו לומר כן, דאמאי לא חיישינן שמא הנכרי השליכו שם כדי למוכרו לישראל, ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אלו היה שם ציר דג טמא, אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות, כל שיש בה אפילו אחת חיה תשתרי, אלא ודאי קל הוא שהקלו בציר משום דספיקא דרבנן היא (תוה"ב שם).

אין לוקחין י״מח ומח״ג בסוריא הפירוש הנכון דלהכי נקט סוריא לפי שהיו חשודין למכור דברים אלו של גוים בחזקת שהן של ישראל ולא היו חוששין בהם ללפני עור לא תתן מכשול הא לאו הכי כל סתם מקומות הם בחזקת כשרים ואפילו בחוצה לארץ עד שיחשדהו ולא הסכימו רוב הגדולים ולא כדברי הר״מבם שכתב דכל חוצה לארץ כסוריא לענין זה עוד נראה כדברי האומרים שאפילו בסוריא להכי פריט י״מח מח״ג ללמדנו דדוקא בדברים אלו שנחשדו בהם שהיו רגילין ליקח אותם העם מן הגוים אבל בשאר דברים שלא היו רגילין כל כך ליקח אותן העם מן הגוים ולמוכרן בחזקת ישראל מותרין מכל אדם ותולין בהם כי מישראל לקחום וכן דעת הר״אבד ז״ל וכן הר״ם הלוי ז״ל והוא דעת רבותי וכל חשוד אסור ליקח ממנו אעפ״י שמעיד עליו כיון שנחשד בכך כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לדברי הכל בשחשוד למכו׳ ולא אמרינן במסכת בכורות דנו ומעידו אלא במי שחשוד לעשות לעצמו אבל לא למכור ולתת לאחרים.

וכולן שנתארח כו׳. לפי שלא נחשדו בסוריא אלא למכור אבל לא נחשדו לאכל ואף על גב דספו לאחריני ולית להו לפני עור לא תתן מכשול לא חיישינן דספו הכי לנפשייהו וזהו כלל גדול.

ובמשניות זרעים מוכיח דכל שהוא בחזק׳ חשוב צריך שני עדים להכשירו או עד אחד שיעיד על החתיכה שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה מ״ר ז״ל ובמהדורא קמא הארכתי בזה.

וכי מישדר ליה ממאי דאכיל מישדר ליה. פי׳ ממאי דאכיל איהו גופיה ואע״ג דהוי חנוני ואיכא ברשותיה של גוים דזבין לאחריני דכיון דטרח לשדורי ליה דורון בהיתרא טרח ולא מספי ליה איסורא וכן לשון הגמרא מוכיח וכן פרישו כל הראשונים ז״ל ומורי הר״אה ז״ל פירש בענין אחר כתוב במהדורא קמא.

יושב ישראל בצד עדרו של גוי. פירוש ישראל גדול ובן דעת ושמירת קטן בשל גוים לאו שמירה היא כלל ואפילו שאמרו שאוכלין טהרות על ידו בטהרות הקילו ובמה שהניחו ברשותו ומצאהו כמות שהוא אבל כל שיש בו חשש חלוף ליתנו ביד אחרים ולקבלו אין סומכין על שום קטן ולכן אסור לשלוח מחבת ופנד״אש על ידו בלא סימן לפורני שאופין שם הגוים מ״ר:

הא דתנן והדבדבניות אעפ״י שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה. כן גורס ר״שי ז״ל ופי׳ דחדא קתני שאין המשקה היוצא מהן מכשיר דכיון דלאכילה בעי להו לא ניחא ליה במשקה היוצא שהולך לאיבוד והר״אבד ז״ל גורס ואין בהם בוא״ו ותרתי קתני שאעפ״י שמנטפות לא חיישינן שמא זילף עליהם יין ואשמועינן אגב אורחין שאין במשקה ההוא משום הכשר משקה ולא שנאוה כאן אלא לענין הראשון בלבד וזה עיקר.

וטרית. פר״שי ז״ל שהוא דג מליח וכן פירשו הר״מבם ז״ל ורוב המפרשים ז״ל ולמדנו מדבריהם דמותר לקנותמן הגוי דג גדול אעפ״י שהוא מלוח ולא חיישינן שמא מלחו עם הטמא וכן התירו הרב ביעל העיטור ז״ל וכן המנהג הפשוט בישראל וצריך לשאול מה טעם היתר זה דאי משום דטהור מלוח וטמא מלוח פוגם הא ליתא כדמוכח בפרק כל הבשר דאמרינן שאם טמא מליח וטהור תפל אסור ומסקנא דאפילו שניהם מלוחין אסורין ואי משום דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מוחזק ועומד הוא והר״מבן ז״ל נתן טעם בדבר משום דציר של דג טמא אינו אסור אלא מדבריהם וכדמוכח שמעתין לקמן שהתירו בצירן יותר מגופן ואעפ״י דתניא וזה לכם הטמא לרבות צירן ורוטבן מדרבנן וקרא אסמכת׳ בעלמא הוא דאילו מדאורייתא זיעה בעלמא הוא וכיון דכן הוי ספקא דרבנן לקולא ועוד דהא ידעינן דטמאין בטהורים לא מימלחי דטהורים צריכים לאפושי עלייהו מלחא טפי מטמאין ע״כ תורף דבריו:

איזהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות שוטטות בה. פר״שי ז״ל דכלבית הוא דג טמא שהוא גדל מאיליו בציר של דגים טהורים ואם יש שם תערובת ציר דג טמא אינה גדילה בו ופירוש זה קשה עד מאד חדא שאין השכל נותן זה ואין לו מציאות בטבע ועוד דאם כן אמאי קתני תנא ציר שיש בו דגה ליתני שיש בו כלבית. ועוד דנהי שאין כלבית גדול בשל טמאין ניחוש שמא נתנוהו שם ואם דעתך לומר שאינו מתקיים שם כלל ואעפ״י שאין זה נראה מלשון רש״י ז״ל אם כן כל ששהה שם רגע אחד יהא מותר בכלבית אחת ואפי׳ בפתוחות לכך הנכון כמו שפירש ר״ת ז״ל דכלבי׳ דג טהור וכל דג קטן נקרא כלבית במינו כההיא דאמרינן אימת כלבית על לויתן ואף על פי שיש דג טמא נקרא כלבית כאותה שאמרו כלבית באלפס הואי גם הדג הטהור הקטן נקרא כלבית וכן היה דרכן לתת בציר דג א׳ ממינו להורות על הציר מאיזה מין הוא ולפי שהציר של דגים טמאין אינו אלא מדרבנן הקילו בו להתירו בכלבית אחד או שתים כי זה דבר הניכר לבקיאין אם הוא ציר של דג טמא או לא וכיון שכן לא מרע אנפשיה מסתמא ומיהו לא סמכו על כלבית אחת בפתוחות לפי שפעמים נופל שם שלא לדעת אבל טרית כיון דמגופיה אכיל דאיסורו מן התורה הצריכו בו היכר ראש ושדרה ויש שהחמיר גם בצירו משום גופו ולפי זה אומר היה מורי הר״א ז״ל דאפי׳ אין בו שום כלבית אם הגוי מעיד עליו שהוא של טהורים הרי הוא מותר דלא מרע אנפשי׳ אלא שהצריכו כלבית אחת או שתי כלביות למראית העין שאם אין אתה אומר כן מה ראיה היא כלבית אחת ולא כמה כלביות אלא ודאי כדאמרן דציר ניכר הוא לבקיאים ולתערובתלא חשו דמיסרא סרי ואין דרך לערב אותו ע״כ מ״ר.

כל שהוא חשוד למכור דבר האסור בחזקת מותר אע"פ שאינו חשוד לאכול אין מפקידין אצלו דבר שיש בחליפיו איסור אא"כ בחותם ואם חשש חליפין אלו הוא באיסור תורה צריך שני חותמות או מפתח וחותם ואם בשל סופרים דיו בחותם אחד וכבר ביארנו שכל שדינו בשני חותמות מפתח עולה לחותם וכל שכן שהדין כך במפקיד אצל הגוי לפיכך בשר או חתכת דג שאין בה סימן או תכלת אסור בחותם אחד וכן יין אע"פ שסתם יינן מדברי סופרים החמירו עליו אבל פת ומוריס וגבנה או חלב מפקידין או משלחים בידם אף בחותם אחד אפילו יחליף בשלו אין בחליפיו איסור תורה שמא תאמר חלב טמא איסור תורה הוא חלב טמא אין לחוש לחליפין גמורין שהרי טהור לבן טמא ירוק ונכר הוא ונמצא שאין שם אלא חשש תערובת ואף בתלמוד פרשוה מטעם זה חבי"ת איסורו מגופו חמפ"ג אין איסורו אלא משום תערובת וגדולי הרבנים פי' הטעם שבחבי"ת מתוך חשיבותם אדם טורח בחליפהם אבל חמפ"ג אין בהם חשיבות ודיים בחותם אחד ויש מקום עיון שהרי למעלה במשנת אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה ומנו בהם חומץ ושאלו בה פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה ותירץ הא קמ"ל חומץ שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מינסך אי משום חלופו לא טרח וכן ביין מבושל אלמא כל שאין חשש נסוך אע"פ שיש שם חשש חלוף דיו בחותם אחד אף במה שיש בחלופיו איסור תורה ושאיסורו בגופו ושמא לא נאמר אלא בחומץ ויין מבושל שאין בחליפיו אלא הנאת פורתא אבל אלו שבכאן שחשיבותם גדולה ראוי לחוש:

מאחר שאף באיסורי סופרים אתה צריך לחותם אחד אי אתה צריך לומר שישראל החשוד אין לוקחין ממנו אפילו איסורי סופרים ומ"מ אם נתארח אצלו או שיגר לו במנחה הואיל ואינו חשוד לאכול רשאי זה לאכול ממנו ואם היה חשוד לאכול אסור אף בזו:

כל ישראל ובכל הארצות בחזקת כשרות הם עד שיחשדו וסריא על פני כלה היתה חשודה בששה דברים מהם שהיו קונים אותה בהכשר אלא שהיו פושעים בשמירתם להניחם אצל הגוים ומהם שהיו חשודים אף בקנייתם או בעשייתם באיסור וששה דברים אלו הם יין מורייס חלב מלח סלקונדרית חלתית וגבנה שהיין היו מטהרים יינו של נכרי ברשותו ולא היו מדקדקין במה שראוי לדקדק בו על הדרך שיתבאר ושאר הדברים שלא היה חשש איסורם אלא מחמת תערובת היו מקילים בהם גם לקנותם מהם או ליקחם בהתר כגון מוריס מן האומן וחלב שרואהו בשעת חליבתו ומלח בשעה שמוציאין אותו מן המחצב וחלתית בשעה שהיו חותכין אותו וגבנה בהעמדתה אלא שאח"כ היו מניחין אותם אצל גוים בלא שום הכר לפיכך אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא מסתמן של בני אדם אלא מן המומחה אבל שאר מקומות אף של חוצה לארץ בחזקת כשרות הם עד שיחשדו וגדולי המחברים כתבו שכל חוצה לארץ כסוריא ואין הדברים נראין:

דברים שאין החשוד פושע בעיני עצמו כדמאי מותר להפקיד אצלו בלא שום חותם כמו שיראה במסכת דמאי שהמוליך חיטיו לטחון אצל עם הארץ הרי הם בחזקתן למעשרות ולשביעית וכן המפקיד פירות אצל עם הארץ וכבר רמזנוה במסכת חולין פרק ראשון אא"כ מתכוונת לתקן כמו שבארנו שם וכן הגאונים מסכימים בדורות הללו בגבנת הגוים:

הניח נכרי בחנותו ויש שם דברים שיש בחליפיהם אסור תורה ביוצא ונכנס מותר ואפילו הלך לבית המרחץ או לבית הכנסת אם לא הודיעו שהוא מפליג וכבר בארנו מענינים אלו למעלה:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה דברים שלהם שמותרין לנו אף באכילה אע"פ שהיו הדברים מראים קצת חששות ואמר על זה ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו והדבש והדבדניות אע"פ שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה והכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה ועלה של חלתית וזיתי גלוסקא המגולגלין ר' יוסי אומר השלחין אסורין וחגבים הבאים מן הסלילה אסורין ומן ההפסק מותרין וכן לתרומה אמר הר"ם ואפי' יהיה ישראל רחוק מן הגוי ויהיה הישראל יושב אבל כשהוא עומד רואה הגוי מאי זה בהמה חולב אותו החלב ומותר ואע"פ שהוא יושב ולא ראהו כשהוא חולב לפי שהגוי מתירא שיעמוד ויראהו כשהוא חולב מן הבהמה הטמאה ובאלו ר"ל בכאן באמרו רואהו שהוא מצוי עמו שהוא יכול לראותו בשעה שחולב והדבדניות אותן החתכות שרודין מן הכוורת שבהן הדברים ואע"פ שהן נוטפות לחות לא יאמר שמא הזיל עליהם יין עם אותה לחות לא תכשיר ואע"פ שהדבש מכשיר מכללי השבעה משקין כמו שזכרנו וכמו שנבאר במקומו במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו ובתוספתא מסכת טהרות דבש הזב מכוורת הדבורים מטמא טומאת משקין חשב עליהן לאוכלין מטמא טומאת אוכלין וזה לפי שלא יתיחד המשקה בעצמו עד שמתיכין אותו בכונה ומפנין אותו מן הדונג ודע זה וטרית שאינה טרופה אינו רוצה לומר שהדג נשאר כמות שהוא שזה מבואר הוא אבל ר"ל כי אע"פ שהוא כתושה כשאינה טרופה בתכלית היא מותרת וזהו שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שנודע מאותה צורה שהוא דג טהור ואמרו עלה של חלתית ואפילו שנדבק בה קורט חלתית ר' יוסי אומר השלחין אסורין אומר כשהיו הזיתים השרוים במים נתרכך עד שכשתקח זית אחד מהם תקח אותו מבלי הגרעין שלו ויפול (הנויה) [הנה] הוא אסור וזהו פירוש השלחין כאלו אמר השולחין כמו רוכב ורכוב וטעם זה לדעתו לפי שהוא אומר שהיין השליכו עליהם ולפיכך נתרכך בשרם ונאסרו החגבים מן הסל כשהמוכר משים אותם לפניו לפי שהיה מנהגם לזרוק עליהם יין פעם אחר פעם כדי שלא יתיבשו ויכסם אבק ואם הוא מוכר מן האוצר או ממקום כנוסם מותר לפי שאין צד לאסרם ואמרו וכן לתרומה ר"ל וכן בכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל מה שהוא בסל שלפניו שהוציאו למכרו הוא אסור ואין ראוי לקחתו ממנו ואשר יהיה אצלו באוצר מותר לפי שהוא מתירא שידעו זה בני אדם ויאמרו שהכל הוא תרומה שמוכר לשם חולין והוא מסכן במעט ואומר שהוא חולין ולא יסכן המרובה שירא שמא יודע רמאותו ויפסיד הכל ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אלו דברים של גוים מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו ואפילו היה דבר טמא בעדרו ואפילו לא היה רואהו לגמרי אלא שהיה יושב בצד העדר הואיל ומ"מ אפשר לו לראותו אם יעמוד כמו שבארנו במשנה שלפניה:

והדבש אע"פ שהתערובת מצויה בו מ"מ תערובת יין ודבר טמא מסריחה ואינו עשוי לקלקל את שלו ואם משום בשולי גוים שמבשלין אותה במים חמים כשבוררין אותה מן השעוה הרי נאכל כמות שהוא חי ואי משום געולי גוים הרי נותן טעם לפגם הוא שמא תחוש לבת יומה כבר פי' חכמי הצרפתים שסתם כליהם אינם בני יומן ולגדולי המפרשים שחולקין בזו אתה מפרש שאפילו פליטת בן יומו פוגם בדבש ולדעתנו אתה מפרש בה שאע"פ שסתם כליהם אינם בני יומן דוקא בתבשילים הרגילים אבל דבש וכיוצא בו אין הרגילות לבשלה בקדרות שמבשלין בהם בכל יום אדרבה מטהרין ומנקין אותם על הדרך שבארנו:

והדבדניות ר"ל אשכולות של ענבים ואע"פ שמנטפות והיה לנו לחוש שמא נתנו בכלי של יין נסך וטיפין אלו של יין נסך הן אין חוששין אלא שאומרים נטיפתם מתוכם היא באה ואין בהם משום הכשר משקה לענין טומאה שהרי אין משקה זה לרצונו הואיל ולצורך אכילה הם:

והכבשים שאין דרכם לתת לתוכם יין או חומץ שאין הכבוש כמבושל לאסרו משום בשולי גוים כמו שהתבאר:

וטרית שאינה טרופה אע"פ שהם דגים דקים והיה ראוי לגזור משום חילק והם הדקים כל כך שלא העלו סנפיר וקשקשת הואיל ואלו מ"מ ניכרין הם אם יש ביניהם טמאים אם לאו אין גוזרין עליהם:

וציר שיש בה דגה והיא אותה כלכית שהזכרנו במשנה ראשונה והיא מעידה עלינו שציר זה היא של דגים טהורים:

ועלה של חלתית מפני שאין דרך לפסקו בסכין ומפרש בגמ' שאפילו נתערבו שם קרטים מותרין אף הקרטים אין הדברים אלא שעם פסיקת העלים נשמטו קצת קרטים ונתערבו עמהם:

וזיתי גלוסקא המגולגלים והם זיתים שהגוים כובשין אותם בכלי עגול לרככם ולאכלם עם מליחותם ועוצרין אותם שם עד שנעשים כעין גלוסקא ואע"פ שהם רפים הרבה אין חוששין שמא זילף עליהם יין ר' יוסי אומר השלוחין אסורין פירוש מפני שהם רפויין כך שבשעה שאדם אוחז בהם גרעינה שבתוכן נשמטת ומשתלחת מהם שכל כיוצא באלו חוששין שמא מחמת זלוף יין הוא ואין הלכה כר' יוסי אלא מחמת שמנן הוא ובין כך ובין כך מותרין וכל שכן בזמנים הללו שהדבר ידוע שאין מערבין בהם יין ומטעם מליחה בכלי האסור אין כאן שהטעם פוגמן ולא עוד אלא שאין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי כמו שביארנו במסכת חולין:

חגבים של גוים הבאים בסמני טהרה והם כבושים או מלוחים אם מן הסלילה ר"ל סל קטן שהוא מעמידו בפתח חנותו אסורין מפני שמזלף עליהם יין להטעות העם הלוקחים שיהו סבורים שלחותם בא מצד שומן אבל מן ההפתק והוא מקום כנוס חגבים מלוחים ושאר מאכלים או מן האוצר והוא מקום שמכנסין לשם כל מיני סחורה מותר שאין מזלפין שם יין מפני שהוא מקלקלם ומ"מ אם היו שלוקים אסורין משום בשולי גוים וכן בתרומה וכו' פירוש וכן כהן החשוד למכור תרומה בחזקת חולין ממה שלפניו אסור אבל אם הוציא מן הספינה או מן האוצר או מן ההפתק מותר מתירא הוא שמא יודע לחכמים ויפסידו לו כל סחורתו ומ"מ מה שלפניו בכל מה שיש בו זיקת תרומה אפילו על ידי תערובת אסור והוא שאמרו במקום אחר שאפילו קרבי דגים אין לוקחין מהם מפני שנותנין בהם שמן:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא אלא שלענין ציר שיש בה דגה לא נשלם ביאורה מכל וכל במשנה ודברים שנכנסו תחת משנה זו להשלמת ביאורה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הם:

הבוצר ענבים למכור לשוק או לאכלם בביתו או ליבשם ויצא משקה מהם לא הוכשרו כמו שביארנו במשנה הא אם היה בוצר לגת הוכשרו שהרי נוח לו בכך ולכך הביאם ולא סוף דבר בקופות מזופפות שהיין נשאר לשם אלא אף בשאינן מזופפות אע"פ שהיין הולך לאבוד הוכשרו גזרה שמא יבצרנו בקפות מזופפות וכבר ביארנוה בראשון של שבת וצרפנו בה טעמים אחרים שהוזכרו שם:

בד"ה התם קא בעי כו' לרבותא דהלל דאפילו כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה ימ"ח מח"ג וכו' מיהו לרבי ירמיה וכו' לפרש"י קשה לר"י למה הוצרך וכו' ר"ל ר"י הקשה קושיא זו דלפרש"י שפירש לעיל (עבודה זרה דף ל"ה) דהא דקאמר לפי שא"א בלא צחצוחי הלב הוי פירושו משום חלב טמא קשה למה הוצרך לשנות כאן גבינה:

גמרא ושמואל כו' מח"ג כו'. מה ששינה שמואל הסדר מסידרא דרב. נ"ל משום דמח"ג הוא סימן ניכר שהיא תיבה המשמשת בלשון כמו מחוי ליה במחוג (חגיגה ה ב) ובמקרא ובמחוגה יתארהו (ישעיה מד):

רש"י ד"ה פת למאי ניחוש לה כו'. ל"ג לה. כצ"ל:

רש"י ד"ה סלקונדרי. נחתומין שברומי. ובר"ן החשובין שברומי:

תד"ה פת למאי ניחוש. דלמה יקשה זה על פת כו'. נראה דר"ל כיון דאיצטריך למיהב טעמא משמע משום דלכאורה יקשה ע"ז:

תד"ה ימ"ח. קשה לר"י למה הוצרך לשנות כאן גבינה. לכאורה י"ל משום דחששא דחלב טמא בגבינה היא רחוקה קצת וכמו שהקשו התוס' שם וה"א דכולי האי לא חששו דלמא החנווני קנה מעובד כוכבים והוא עירב בה חלב טמא קמ"ל:

בא"ד ובתוספתא כו' חתיכת דגים. וכ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש:

רש"י (במשנה) ד"ה וזיתי. ונעצרין מאליהן ונעשין כעין גלוסקא. מגולגלין כמו ביצה מגולגלת כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"י שברי"ף:

תד"ה תנינא. וי"ל דרואהו ל"ד כו'. וכוונת התנינא הוא דל"ת דחלב שלהם נאסר משום חתנות כמו שמנם ועי"ל דמדתני וישראל רואהו משמע דרואה את העובד כוכבים לבד ואע"פ שאינו רואה את החלב ושמעינן מינה דל"ח לגילוי וכמש"כ התוס' לקמן וזהו התנינא:

גמ' זקן אחד הית בשכונתנו כו'. נ"ב צ"ל במקומו לא היה אלא אותו זקן שעשאה והיה ידוע משא"כ בשאר מקומות אפי' יש ידוע אם יש אחרים עושין אותה ואינם ידועים שמחליקין אותה כו' אינה אסורה משו"ה בכה"ג אפי' ר"מ דחייש בעלמא למיעוטא הכא לא חייש. אם רק אפי' א' ידוע שאינו מחליק כו' הוא מציל על כולם ודו"ק לעיל (לד ב) בשמעתא דגבינות בית אונייקי ובכ"מ וע"ת כ"י שלי:

(לט ב משנה) ואלו מותרין באכילה וכו' והדבש.—הרא"ש בפרקין סי' טו כתב, שדבש דהכא היינו משקה שעושים מדבש מדאמרינן עלה בתלמוד "אם משום בישולי גוים", שדבש ממש אין דרך לבשלו. אבל בשו"ת הר"נ סי' ה' כתב עלה, שזה דבש ממש ושהיה דרכם לבשלו כדי להוציא השעוה (ע"ש).

אסורין בחותם אחד. לשגר ביד עובד כוכבים דכיון דבשר ותכלת דמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפם ועל היין לנסכו ואחלב פריך לקמן: חילתית. להחליף זה בזה פורתא הוא דמהני ולא טרח ומזייף פת למאי ניחוש לה. כלל לא גרסינן [הכא אלא במלתיה דשמואל גרסינן] לה (והכי) [והכא] גרסינן מאי שנא גבינה כו': חתיכות דג. דמיהן יקרים ומזייף: שמואל כו'. שמואל לא פליג אדרב אלא קסבר לא צריך לאתנוחי סימנא למיתני אחתיכת דג לאיסור ועל הפת להתיר כדמפרש ואזיל: ושמואל. אמר לך חתיכת דג היינו בשר וכיון דבשר אשמועינן הרי דגים בכלל: ופת למאי ניחוש לה. דניתב לה סימנא להתיר ולמיתני חמפ''ג: אי משום איחלופי כו'. מאי איכא למיחש: כי הדדי. שמא יש עמו הדומה לו. פשיטא לן כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא: ה''ג ושמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן פת למאי ניחוש לה כו': אין לוקחין ימ''ח מח''ג כו'. שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן העובד כוכבים מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו: שיגר לו. במתנה: סלקונדרי רומין. נחתומין שברומי: אוכלין אותה. ואסור משום שמערבין בה קירבי דגים טמאים וחתיכות גדולות עושין ממנה: זקן אחד. עובד כוכבים היה: למעוטי בידוע. גבי כבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואם בידוע שנתן יין שם. אסורין אפילו בהנאה: למעוטי מורייס. דאסור אפי' בהנאה והך סתמ' ר''מ היא: מתני' והדבדבניות. אשכולות של ענבים: שאינה טרופה. שניכרין חתיכות דגים: עלה של חילתית. דהא לא מפסקו לה בסכינא: וזיתי גלוסקאות המגולגלין. זיתים הכנוסין בכלי עגול ומתחממין ונעצרין מאיליהן כעין גלוסקא. מגולגלין כמו מגולגלת שנתחממו ונרפו מחמת שמנן ובלע''ז מול''ש ובגמ' (דף מ:) פריך פשיטא למאי ניחוש לה: שלחין אסורין. אזיתים קמהדר ובגמרא (דף מ:) מפרש לה: מן הסלולה. הנמכרין בסל לפני החנוני אסורין בגמרא מפרש מפני שמזלף עליהן יין: מן ההפתק. מקום כינוסן של חגבים מלוחין: מותרין. דאין מזלף עליהן עד שנותנו לפניו למכור: וכן לתרומה. מפרש בגמ': גמ' יושב ישראל. ואפילו אין רואהו: איערובי. שמא עירב בו יין: הבוצר לגת. לדרכן בגת ולעשות מהן יין: הוכשר. לענין טומאה במשקה הנזלף הואיל ולכך הן עומדין ניחא ליה במאי דנפיק מינייהו. ודבדבניות עצמן הן לאכילה: כל שראש ושדרה ניכרין. של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים. ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה: כילבית. גדילה מאיליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמא אין כילבית גדילה בו:

פת למאי ניחוש לה כו'. בקונטרס לא גרס האי עד מילתיה דשמואל ונראה טעמא משום דלמה יקשה זה על פת יותר מן האחרים מיהו אין בשביל כך להגיה הספרים: ימ''ח מח''ג אינם ניקחים אלא מן המומחה. ואע''ג דקא חשיב חלב הוצרך לחשוב גבינה לפי שאין טעם איסורן שוה שחלב אסור משום עירוב חלב טמא אבל טעם גבינה הוא משום גילוי כדפרי' לעיל (דף לה.) מיהו לרבי ירמיה דמפרש לעיל (שם) טעם גבינה משום צחצוחי חלב טמא לפרש''י קשה לרבי יהודה למה הוצרך לשנות כאן גבינה ובתוספתא קא חשיב בזאת הברייתא במקום חלב חתיכת דג שאין בה סימן: תנינא להא דת''ר. תימה דהא תני במתני' וישראל רואהו משמע הא לא חזי ליה כל שעתא אסור וי''ל דרואהו לאו דוקא אלא ר''ל יכול לראותו: אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. דכיון דיושב בצד עדרו וליכא למיחש לגילוי כיון שכל שעה הוא תופסו בידו א''כ ליכא למיחש למידי מיהו היכא דיש לחוש לגילוי אסור כדפרישית לעיל דמסננת לא מהני מידי היכא דטרקי' כדאמרי' בהגוזל בתרא (ב''ק דף קטו:): התם קא בעי ליה למשקה. וא''ת ודקארי לה מאי קארי פשיטא דבוצר לגת תנן וי''ל דס''ד דמקשה דה''ה בוצר לאכילה והא דנקט לגת לרבותא (דב''ה) [דהלל] דאפילו הכי לא הוכשר: