עבודה זרה מ ע"א

דף מ - א

ואחת או שתי כילביות  שוטטות בו, זהו ציר שיש בו כילבית.

ומקשה הגמרא: השתא אחר שהשמיענו התנא שעל ידי כילבית אחת, אמרת שרי מותר הציר, אם יש בו שתי כילביות, מבעיא, וכי צריך התנא לומר זאת!?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, שתי כלביות, מדובר בחביות ציר פתוחות. ולפי שיש לחשוש שמא דג זה נפל לתוכן מבחוץ, ובאמת ציר זה טמא, צריך שיהיה בו לפחות שתי כלביות.

ואילו כאן, כאשר די בכלבית אחת, מדובר בחביות סתומות. שבהם אין חשש שמא נפל הדג מבחוץ. ^[651]

כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת, התירה התורה את אכילתו. שנאמר [ויקרא יא ט - יב]: "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ובנחלים, אותם תאכלו".

ופירשו חכמים: סנפיר - ששט בו, קשקשת - קליפות הקבועות בגופו, ומתקפלות בקלות מבלי להשאיר תחתיהם סימן בעור.

ועוד, כל שיש לו אפילו קשקשת אחת במים, בידוע שיש לו סנפיר.

ואפילו אם כאשר מעלין אותו מן המים נושרת קשקשתו, מכל מקום טהור הוא.

והוסיפו חכמים והורו סימני כשרות נוספים הקיימים רק בדגים טהורים. והם:

א. ראש רחב ועגול. ב. הבדל בין הראש לזנב. ג. חוט שידרה. ד. יש לו קרביים. ה. בתוכו שלפוחית אויר [על פי רש"י להלן בסוגיא].

איתמר: רב הונא אמר אין הטרית כשרה, אלא עד שתהא ראש ושדרה - שניהם - ניכר בדג. ^[652]

רב נחמן אמר: אין צריך ששניהם יהיו ניכרים, אלא או הראש או השדרה של הדג הכשר ניכרים, די בכך. ^[653]

מתיב הקשה רב עוקבא בר חמא ממה ששנינו במשנה [חולין נט א]: ובדגים, סימן טהרתן הוא כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ^[654] ואילו סימנים אלו של ראש ושדרה, אינם בכלל סימני טהרה! ^[655]

אמר אביי: כי תניא, המשנה ההיא מדברת, בדגים הנקראים "בארא'", ו"פלמודא", דדמו רישייהו, שראשיהם דומים לראשים של דגים טמאים בכך שמחודדים הם. ולכן נאמר שם שיש לסמוך על סנפיר וקשקשת ולא על צורת הראש והשדרה. אולם בשאר דגים, אף הראש והשדרה מהוים סימני טהרה.

אמר רב יהודה משמיה בשם דעולא: המחלוקת בין רב הונא לרב נחמן, היא רק בשאלה האם מותר לטבל בצירן של דגים אלו. אבל לאכול בגופן עצמן - דברי הכל אסור, ^[656] עד שיהא גם ראש וגם שדרה ניכר.

אמר רבי זירא: מריש הוה מטבילנא בתחילה הייתי מטבל בצירן אפילו על ידי סימן אחד, או ראש או שדרה. כיון שסבור הייתי שהמחלוקת היא בגופן. אבל בצירן, אף רב הונא מודה מותר.

כיון דשמענא ששמעתי להא דאמר רב יהודה משמיה בשם דעולא, שהמחלוקת היא בשאלה אם מותר לטבל בצירן, אבל לאכול בגופן עצמן, דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר - מאז, בצירן נמי לא מטבילנא. גם כן איני מטבל. לפי שסבור אני כרב הונא.

אמר רב פפא: הלכתא, הלכה היא, שאין להתיר טרית טרופה של גוים, אלא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת מן הדגים.

מיתיבי ממה ששנינו בתוספתא: ^[657] חתיכות דגים של גוים שיש בהן סימן, בין אם הסימן בכולן ובין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן - כולן מותרות!

וכן היה מעשה בעובד כוכבים אחד שהביא גרב כלי גדול של חתיכות, ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רבן שמעון בן גמליאל את הגרב כולו, על פי אותה חתיכה!

ואם כן, מוכח דלא כהלכתא, אלא די אפילו בסימן בדג אחד, על מנת להתיר את כולן!?

ומתרצת הגמרא: תרגמה, העמיד רב פפא, שכאן מדובר במקרה כשחתיכות שוות. כלומר, כאשר מחברין אותם יחד, ניכר שמדג אחד נחתכו כולן.

אך מקשה הגמרא: אי הכי, אם אכן מדובר שכל חתיכות הדג שוות ודג אחד הן, מאי למימרא, מה חידוש יש בכך? והרי ודאי שבאופן זה כשר? ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, שמא היית אומר, ניחוש דלמא אתרמי, נחשוש שמא נזדמן כך במקרה שנצטרפו כל החתיכות לצורת דג אחד, אך באמת מדגים אחרים הם,

קא משמע לן שאין חוששין לכך, אלא תולין שכל החתיכות, דג אחד הם.

ההוא ארבא דצחנתא, ספינה של דגים קצוצים, דאתי שבאה למקום הנקרא סיכרא. נפק יצא רב הונא בר חיננא, וחזא וראה ביה קלפי קשקשים, ושרייה והתירה.

אמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא: ומי איכא דשרי כהאי גונא באתרא דשכיחי קלפי? האם יש מי שמתיר באופן זה שמצויים שם הרבה קשקשים? והרי יתכן שנשארו הקשקשים מדגים טהורים שהיו בספינה זו, ואילו דגים אלו - טמאים הם!?

נפק שיפורי דרבא, ואסיר! יצאו הכרוזים, תוקעי השופרות, מטעם רבא, להודיע שרבא אסר.

ומאידך, יצאו שיפורי, הכרוזים תוקעי השופרות דרב הונא בר חיננא, ושרי, והתירו בשמו. ^[658]

אמר רבי ירמיה מדפתי: לדידי, לי עצמי אמר לי רב פפי, כי שרא, כאשר התיר רב הונא בר חיננא את הדגים הללו על פי הקשקשים שנמצאו בהם, התיר רק בצירן. אבל בגופן לא התיר.

אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפא, כי שרא כאשר התיר רב הונא בר חיננא את הדגים הללו על פי הקשקשים, אפילו בגופן התיר.

ואנא, לא מיסר אסרינא, ואני איני יכול לאוסרם משום דקאמר לי רב פפא, שהתיר רב הונא אפילו את אכילת גופם.

ומאידך, ולא מישרא שרינא. אין אני מתיר, דהא, שהרי אמר (לי) ^[659] רב יהודה משמיה דעולא, כאשר אין הסימנים ברורים ומוחלטין בכל אחד ואחד מן הדגים, יש מחלוקת בשאלה האם מותר לטבל בצירן. אבל לאכול בגופן - דברי הכל אסור, אלא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד מן הדגים.

יתיב ישב רב חיננא בר אידי קמיה לפני דרב אדא בר אהבה, ויתיב וישב וקאמר:

עובד כוכבים שהביא עריבה ^[660] ספינה קטנה מלאה חביות של ציר דגים, ^[661] ונמצאת כילבית [דג קטן טמא, הגדל בציר דגים טהורים] באחת מהן -

אם היו כל החביות פתוחות - כולן מותרות. כי תולין שבכולן היו כילביות כמו בזו, אלא כיון שהחבית היתה פתוחה, הלכו הכלביות משם.

אבל, אם היו השאר סתומות - היא, הפתוחה, מותרת, וכולן כל השאר - אסורות. כיון שלא נמצאה בהם הכלבית, ומוכח שמעולם לא היתה בהם.

אמר ליה רב אדא בר אהבה: מנא לך הא, מנין לך דין זה?

השיב לו: מתלתא קראי, משלשה חכמים גדולים שמיע לי, שמעתי דבר זה, וראוי לסמוך עליהם כאילו נכתב הדבר בתורה!

מרב, ושמואל, ורבי יוחנן.

אמר רב ברונא אמר רב: קירבי [מעיים של] דגים, ועוברן, ביציהם, אין נקחין אלא מן המומחה, שיודע להבחין בין מיני הדגים. ^[662]

רמי הקשה ליה עולא לרבי דוסתאי דמן ממקום הנקרא 'בירי':

מדקאמר, ממה שאמר רב, קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה, מכלל זה אתה למד, דדג טמא אית ליה יש לו עובר [ביצים]. ולשם כך צריך המומחה להבחין בין ביצי דג טמא לטהור.

ורמינהי, וקשה סתירה לכך, שהרי שנינו ^[663] - דג טמא משריץ את הדג עצמו ממעי אמו, ואינו נבקע מביצה. ואילו דג טהור, מטיל ביצים.

ומוכח שלדג טמא אין ביצים!?

השיב לו: סמי מחוק מכאן "עוברן", ושנה כך: קרבי דגים אינם ניקחים מן הגוים.

אמר ליה רבי זירא: לא תיסמי, אין צורך למחוק ביצים. אלא אכן תרוייהו, שניהם, גם דגים טמאים, בכלל מטילי ביצים נינהו.

אלא זה, דג טהור, משריץ מבחוץ, לאחר שיצאה הביצה ממעי האם בוקע הדג מעצמו, ואילו זה, דג טמא, משריץ בוקע מן הביצה בעודו מבפנים במעי אמו. ולכן צריך את המומחה להבחין בין ביצת דג טמא לטהור.

שואלת הגמרא: למה לי מומחה, על מנת לבדוק אם הביצים מדג טמא או טהור, לבדוק בסימנין של הביצה? ^[664]

שהרי כך שנינו בברייתא, דתניא - כסימני ביצים של עוף טהור, כך סימני דגים.

וכי סימני ביצים הם כסימני דגים, סלקא דעתך, עולה על דעתך לומר!? והרי סימני דגים, סנפיר וקשקשת כתיב בהו. ומה השייכות בין סימני ביצים לסימני דגים? אלא, כסימני ביצים, כך הם סימני עוברי ביצי דגים.

ואלו הן סימני ביצים:

א. כל שכודרת ^[665] - נמשכת. כלומר, צידה האחד רחב, והולך ונהיה צר עד הקצה השני.

ועגולגלת אינה שטוחה מצידיה, אלא מעוגלת.

וראשה אחד כד רחב, כתחתית הכד שהיא רחבה, ואילו בגובה נעשה הכד צר, וראשה אחד חד -

זהו סימן ביצה טהורה.

ואם שני ראשיה חדין, ו [או] שני ראשיה כדין רחבים - טמאה.

ב. אם החלמון [הצהוב] מבחוץ, והחלבון [הלבן] מבפנים, בתוך החלמון - טמאה. אך אם החלבון מבחוץ, וחלמון מבפנים - טהור.

ג. אם החלבון והחלמון מעורבין זה בזה, זו היא ביצת השרץ, כגון צב ולטאה, שמטילי ביצים הם. ^[666] וכיון שסימנים אלו כל כך ברורים, מדוע צריך מומחה על מנת שיבחין בין ביצי דג טמא לטהור?

אמר רבא: כשנימוחו הביצים במעי אמן, ^[667] ושוב אין סימניהם ניכרים. אז צריך הבחנת מומחה.

ודנה הגמרא: ולדברי רבי דוסתאי דמן בירי, דאמר סמי מחוק מכאן עוברן, ואפשר לקחת ביצי דג מן הגוי, כיון שדג טמא משריץ ואין לו ביצים, תיקשי,

פי' כילכית דג קטן טהור ואם מצא בגרב שתי כילכיות שוטטות בו הא דתנן בדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אוקימנא מיני דגים ששמן בארא' ופלמירא שראשם דומה לראש דגים טמאין אבל שאר דגים לכולי האי לא חיישינן:

אמר רב פפא טרית שאינה טרופה הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר ואם לאו אפילו לטבול בצירן אסור. ומותבינן עליה חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה כולן מותרות. ומעשה בעובד כוכבים שהביא גרב מלא חתיכות בצירן ונמצא סימן באחד מהן והתיר רשב"ג את הגרב כולו ומשני רב פפא בשחתיכות שוות פי' כשניתן חתיכה על חברתה מתראה דג שלם ומקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא ניחוש דלמא אתרמויי אתרמי ליה קמ"ל דלא חיישינן:

ההוא ארבא דצחניתא דאתאי לסיכרא חזי קילפי שהן קשקשין רב הונא בר חיננא שרא ליה אמר רבא מי איכא דשרי כי הא מלתא באתרא דשכיחי קילפי נפקי שיפורי דרבא ואסיר שיפורי דרב הונא בר חיננא ושארו.

ואסיקנא אמר רב אשי אנא לא אסרנא ולא שרינא בין בגופן בין בצירן וקיימא לן כרב אשי דהוא בתראה:

יתיב רב אדא בר אהבה וקאמר עובד כוכבים שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות כמאן דמערבן דמו וכולן כחדא חשיבי סתומות היא מותרת וכולן אסורות אמר ליה מנא לך הא אמר ליה מרב ושמואל ור' יוחנן.

אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברן אינן נלקחין אלא מן המומחה ומקשינן למימרא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים ופרקינן תרוייהו מטילי ביצים נינהו מיהו טמא משריץ מבפנים דג טהור מטיל ביצים ומשריץ מבחוץ ולמה לי מומחה נבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ובסימני ביצים תנינן כל שכודרת ועגולגלת ראשה אחד חד וראשה אחד כד כלומר רחבה טהורה שני ראשיה חדין שני ראשיה כדין טמאה.

עד שיהא ראש ושדרה ניכר. פי' רש"י ז"ל שיהא ניכר בראשו ושדרו שהוא דג טהור והא דאותיב רב עוקבא ממתני' דחולין דתנן ובדגי' כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרווייהו פריך וכולה כדפי' רש"י ז"ל ומקרא גופיה לא מותיב דילמא כתב סימנין ושייר כדשייר בסימני בהמה וחיה ולפי שראש ושדרה תלויין בסנפיר וקשקשת אמר הכתוב דבר המכשירן ושמעינן מיהא דדגים נאכלים בהכרת ראש ושדרה שאם ראשן חד ויש להן חוט השדרה מותרין.
וק"ל הנהו דגים דאתו לקמייהו דרבנן דלעיל ניבדקינהו בראש ושדרה. א"ל דהוו דמו בראש ושדרה לדגים טמאים ואפ"ה אם יש להם קשקשים טהורין והוו דמו לארא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאי' ולדעתיה דר' נחמן אף בשדרה נמי איכא טהורים דדמו לטמאים אבל אין לך דג טמא דומה לטהור בראש ושדרה ולפיכך מתירין אותן בראש ושדרה כל זה לפי פי' רש"י ז"ל והיינו דאמרי' לעיל והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה וכו' אלמא ליכא דג טמא דאית ליה חוט השדרה. ומיהו ההיא סברא לר' נחמן אתא דאמר או ראש או שדרה אבל לרב הונא איכא טמאים דאית להו חוט השדרה ומ"ה בעינן הכרת ראש נמי בהדה.
ול"נ דלכ"ע דגים ניכרין או בראש או בשדרה אלא הכא כשדגים חתוכים כל אחד לשנים ובאין ראש בפ"ע וגוף בפ"ע מר סבר אם ראש קיים וניכר שהוא טהור אוכלין אף הגוף דמיניה הוא ואע"פ שהגוף טרוף ואינו ניכר ומר סבר בעינן סי' בכל חתיכה ותתיכה אא"כ הם חתיכות שוות ומתאימות כדלקמן כנ"ל, ופי' מחוור הוא.
אבל הראב"ד ז"ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא דג פ' והוא טהורואקשי' עלה דר' נחמן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת בשלמא לר' הונא בראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת. וא"ל דהיינו טעמא דר' הונא דבעי ראש ושדרה ולאו משום דסמכינן אהיכרא בעלמא אלא לרב נחמן קשיא דבראש ליכא קשקשת ז"ל הרב ז"ל ולפי פי' זה מי שאינו מכיר בראש ושדרה שהוא דג פלוני והוא טהור אין לו סימן אלא קשקשת.
אלא שאין הפי' הזה דומה יפה בשמועתנו דאי הכי היכי אקשי' ממתני' לימא מתניתין בשאינו מכיר שהוא דג פלוני וכן הוא ודאי דסימני דגים קתני כדקתני סימני העוף למי שאינו בקי בהן ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן אלא באותן שיש בהן סימני טהרה שהם סנפיר וקשקשת ומתני' סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי ואדרבא לא היה אפשר לתנא לשנות משנתו בענין אחר כלל אלא שאני תמה שלא ראיתי בחיבורי הגאונים ז"ל שיהא סי' לדגים בראש ושדרה וצריכה רבה.

חזא ביה קלפי ושרייה. פי' רש"י ז"ל במקצתן ראה קלפין ורבא חשש שמא יש שם דגים טמאים וטהורים ותמה הוא למה לא חשש לערבונן כמו שאסרו חילק מפני ערבונן עולין עמה ולא התירו אלא חילק אומן שהוא מפרישן כמו שפי' רש"י ז"ל ולדעת רשב"ג ות"ק אבל לאו דאומן אסור וכן דרך הדגים ברוב עולין טמאים וטהורים כאחת.
ויש שפירשו דכוליה ארבא חדא מינא הוא ושוין במראה ורב הונא אשכח קלפי בדופנא של ארבא והיה תולה שמא לא נשרו וכיון שניכר לעין שכולן מין אחד כולן מותרים וא"ל רבא מי איכא דשרי הא מילתא בדוכתא דשכיחי קלפי כלומ' שמא מדגים אחרים טהורים נשרו קלפין הללו ונדבקו בדופני הספינה והכי דייקא לישנא.

והא דאמרינן נפק שפורי דרבא ואסר שפורי דרב הונא בר חיננא ושרי. ולאו דוקא אלא מעיקרא נפק דרב הונא ושרי שהרי חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ועוד דאלו בשיקול הדעת שלהם נחלקו ואפי' התיר אינו מותר אלא מקמי הכי שרו תדע דהא מעיקרא ה"ק נפק ר"ה ושרייה והדר אתא רבא בתריה ודאקשי' ממעשה בעכו"ם אחד שהביא עריבה מלאה חביות אדר' פפא מקשי' דאמר ראש ושדרה לכל א' וא' והא רשב"ג שרא בסי' של א' וקס"ד דכיון שנמלחו בגרב אחד אין חוששין ששני מינין טמא וטהור מקלקלין זה את זה ומסקי' בחתיכו' שוות ואפשר לתרץ לדעת רש"י שהארבא נמי של חביות מלוחות היתה ואינו במשמע.

הא דא"ר ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברין אין נקחין אלא מן המומחה. נראה שרש"י ז"ל מפ' מומחה זה בקי בהן ואינו מחוור לחלק בין המומחה האמור למעלה בכל השמועה לזה. ובירושלמי כללן כולן ותני כולן ותני אין לוקחין מעי דגים וקרבים אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה וכו' אלא מאי מומחה נאמן והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים ועוברין מן העכו"ם בחזקת שהם טהורים ושמא טמאים הן ואם אמר אנא מלחתינהו נאמן דמרתת משום דלא מצי משתמיט ליה אם אחזינהו לבקי והכיר בהם שהם טמאים אבל לא אמר אנא מלחתינהו מצי משתמיט ליה אמר ישראל מכרן לי בחזקת טהורים והטעני ודמיא הא מילתא להא דאיתמר בפ' אלו טריפות גבי ביצים שאם אמר לו של עוף פלוני טהור הוא נאמן.

כאן בפתוחות כאן בסתומות. כלומר בסתומות אחת ובפתוחות שתים, דכיון דפתוחה היא אי לית בה אלא אחת דילמא איתרמויי איתרמי ונפלה שם (תוה"ב שם).

כי תנהיא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין, אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור, עד שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל אחד ואחד. פירש רש"י (לט, ב, ד"ה כל): שיהא בראשו ושדרו ניכר שהוא דג טהור, שכל הדגים ניכרין בראש בין טהור בין טמא, שהטמאין ראשיהן חדין ואין להם חוט השדרה. והנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו לקמייהו דרבנן ולא בדקו להו בראש ושדרה משום דהוו דמו בראשן ושדרן לטמאין. וכן פירש שם רש"י ז"ל שיש מן הטהורים שדומין לטמאין ואפילו הכי טהורין, שיש להם סנפיר וקשקשת, כדאמרינן באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין, אבל אין שום דג טמא דומה לטהור, ולפיכך נאכלין בהיכר ראש ושדרה. והא דאותיב רב עוקבא ממתניתין דחולין (נט, א) דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרוויהו פריך, ואוקמיה באדא ופלמודא, הא בראשן ושדרן דומין לטהורין אף על פי שלא מצינו להם סנפיר וקשקשת טהורין, בידוע שסנפיר וקשקשת היתה להן. אבל הראב"ד ז"ל כתב שרא ושדרה ניכר שהוא דג פלוני וטהור קאמר, ואקשינן אדרב נחמן ממתניתין דסנפיר וקשקשת, דבשלמא לרב הונא דבעי ראש ושדרה, משום דבראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת, אלא לרב נחמן קשיא דהא בראש ליכא קשקשת. וקשיא לי לפירושו, דאם כן דרב הונא בעי שדרה משום קשקשת ולא משום היכרא, מאי בעי ראש כלל, דכיון דאיכא קשקשת ודאי טהור, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וכיון דרב נחמן הוה מכשיר בחד בראש או בשדרה, דרב הונא נמי לא הוה ליה למימר אלא עד דאיכא שדרה ותו לא, ובשלמא מתניתין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא קתני כל שיש לו קשקשת, משום דתנא מהדר לאדכורי בכל מידי ומידי סימנין דכתיבין ביה באוריתא, ובקרא (ויקרא יא, ט) "כל אשר לו סנפיר וקשקשת" כתיב, וקרא נמי דכתב סנפיר וקשקשת, משום דלא נטעי בין סנפיר וקשקשת, אי נמי להגדיל תורה, כדאיתא בפרק אלו טרפות (חולין סו, ב) ובנדה פרק בא סימן (נדה נא, ב), אבל רב הונא לא הוה ליה למימר אלא שיהא שדרה ניכרת לכל אחד, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי הכי היכי אקשינן ממתניתין, לימא מתניתין בשאינו מכיר שהוא דג דפלוני ושהוא טהור, וכן הוא ודאי, דסימני דגים קתני כדקתני סימני העוף למי שאינו בקי בהן, ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן, אלא שהוא מכיר באותן שיש להם סימני טהרה שיש סנפיר וקשקשת, ומתניתין סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי, ואדרבה לא היה אפשר לתנא לשנות משנתינו בענין אחר כלל. אלא שאני תמה שלא ראיתי בחבור הגאונים ז"ל שיהיה סימן לדגים בראש ושדרה, וצריכא עיונה רבה. לשון הרב ז"ל (תוה"ב שם).

אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן. כלומר מחלוקת דרב הונא ורב נחמן בראש ושדרה ניכר הני מילי לטבל בצירן, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. אמר זעירא מריש הוה מטבלינא בצירן, כיון דשמענא להא דאמר מר [יהודה] משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אפילו בצירן לא מטבילנא. והכין הלכתא, דאפילו לטבל בצירן כל שיש בה דגים אין מטבילין בו עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, דגזרינן צירן אטו גופן, אבל אין בה דג כל שיש בה כלבית מותרת. (ובדברי) [ולדברי] ר"ח ז"ל אפילו אין בה אלא דג אחד טהור מותרת, והוא שאין בה דגים אחרים שאינן ניכרין בראשן ושדרן, ודוקא סתומה, אבל פתוחה עד שתהא בה שתי כלביות (תוה"ב שם).

אמר רב אשי, לדידי דאמר לי רב פפי, כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן, ואנא לא מיסר אסרנא דהא אמר לי רב פפי, ולא מישרא שרינא דאמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד. וכן הלכתא (תוה"ב שם).

אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה וכו'. ואמרינן עלה בגמרא (להלן ע"ב): אין שם מומחה מאי, אמר רב הונא, עד שיאמר אני מלחתים, אמר רב נחמן, עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן, וכן אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופירוש מומחה כאן, פירש רש"י ז"ל: בקי בהן. ובודאי דלישנא דגמרא משמע הכי, מדאמרינן אין שם מומחה מאי, שאם אתה מפרש האי מומחה מוחזק בכשרות כמומחה דאמרינן בתכלת (מנחות מב, ב) וככולא שמעתא דהתם, לא הוה ליה למימר אין שם מומחה, אלא לקח ממי שאינו מוחה מאי. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דהאי מומחה כמומחה דכולא שמעתא, מוחזק בכשרות ונאמן. ובירושלמי נמי כללן כולן כאחד ותני (בפרקין ה"ט) אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה, ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה, והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הנכרים בחזקת שהן טהורין ומוכרין אותן לישראל, ושמא טמאין הן. ואם אמר אני מלחתים נאמן, דמירתת משום דלא מצי מישתמיט ליה, אבל אם לא אמר אני מלחתים מצי מישתמיט ליה, ואמר: ישראל מכרן לי בחזקת שהן כשרין, ודמיא הא מילתא להא דאתמר בפרק אלו טרפות (חולין סג, ב) גבי ביצים, שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. כן כתב הרב ז"ל. ונראה מדבריו דאפילו בחשוד או בנכרי סגי לן באני מלחתים, מדמדמי לה לשל עוף פלוני וטהור הוא, דהתם אפילו בנכרי שרינן בהכי, ואין לך חשוד גדול מן הנכרי, אבל הראב"ד ז"ל (בחי' על אתר) כתב: דדוקא במי שאינו מומחה סגי לן באני מלחתים, אבל בישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן, ומכל מקום באלו דגים ואלו קרביהן אפילו חשוד לוקחין ממנו דאין לך חשוד יותר מן הנכרי ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן משום דלא מצי מישתמיט ליה, וכל שכן באומר אלו דגים ואלו קרביהן שאנו רואין בעינינו הדגים והעוברין (תוה"ב שם).

וליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני דגים וכו'. ואוקמה רבינא כשנימוחו. ושמעינן מהא דרבינא דסימנים דאורייתא והראב"ד ז"ל פסק כך, שכך כתב (שם) ודוקא סימני עוברי דגים דליכא דדמי להו בטמאין, אבל בביצים של עוף לא סמכינן אסימנים, משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה, ובכי איתא במסכת חולין (סד, א). וכך כתב רבנו תם ז"ל מדפריך רבינא בשנימוחו ולא אמר סימנין לאו דאורייתא כדאמרינן בחולין גבי ביצים, דאלמא שמעת מינה דסימני עוברי דגים דאורייתא, ולדבריהם שתי הסוגיות שבכאן ושבחולין הלכה הן, דגבי דגים סימני דאורייתא, דהא בביצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי ליונה, אסימנים נמי סמכינן בהו, ובגדים קים להו לרבנן דליכא דטמא דדמי לטהור כלל וברייתא הכי קתני, כסימני ביצים כך סימינים עוברי דגים, מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמין לטהורין, כך סימני דגים שאם טמא טאמ ואם טהור טהור. ולכאורה נראה לי כדבריו, דרבינא כבר עמד על דברי ר' זירא שהקשה משמונה ספיקות גבי סימני ביצים באלו טרפות (שם), ואיך לא חשש לו, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבל דבריו, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי ר' זירא אחר שלא קבלם רבינא, ועוד דאי דמיאן לגמרי להדדי לאו הוה שתיק גמרא הכי מהך קושיא דר' זירא, והוה ליה לאקשויי הכא אי הכי שמונה ספיקות לבדוק בביציהו, אלא ודאי הדעת מכרעת כדברי רבנו תם ז"ל, ואין זו דומה לזו, וכן נראה דעת רש"י ז"ל ממה שכתב שם בפרק אלו טרפות (שם ד"ה הכי גרסינן), ז"ל: אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא, הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו, עד כאן. ואף ר"ח ז"ל כתב אלא לאו שמע מינה סימנים של ביצים לאו הלכה, עד כאן. מדברי כולם נלמוד דדוקא סימנים של ביצמים לאו דאורייתא, אבל של קרבי דגים דאורייתא. אבל רבנו יצחק בעל התוספות ז"ל אמר דסימנים לאו דאורייתא בין בביצים בין בקרבי דגים, ועד שיאמר של דג פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו, וכן נראה גם מהלוכת הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל כתב הכא הא דרב דאמר קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלום ממה שהקשו עליה בגמרא ליבדוק בסימנים ולא דברי רבינא שהעמידה בשנימוחו, ובפרק אלו טרפות (שם כא, ב בדפי הרי"ף) כתב דברי ר' זירא שאמר דאמר סימנים לאו דאורייתא, נראה שהוא ז"ל סבור ששתי הסוגיות זו שבכאן ואותה שבחולין חולקות בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן, וסמך לו על אותה סוגיה שבחולין משום דאיתא מרא בדוכתא גבי הלכה דהאי דינא, ואף על גבי דרבינא בתרא הוא מסתברא טעמיה דר' זירא דהתם, דהא טעמא קאמר דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו, אף סימני דגים לא סמכינן עלייהו, דהא בברייתא להדדי מדמי להו. אלא שאני תמה בדברי הרב שהביא בהלכות בעבדות אלילים ברייתא דכסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, ואם אינה הלכה למה כתבה. ואולי כתבה ללמוד ממנה בשני ראשיה כדין ובשני ראשי הדין דודאי טמאה, ואפילו אמר של דג פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה, ובראשה אחד חד וראש אחד כד, אי אמר של דג פלוני וטהור הואר סמכינן עליה, ואי לא לא סמכינן עליה, וכדאמרינן התם בפרק אלו טרפות (שם) גבי ביצים. והרמב"ן ז"ל (בחולין שם) הביא ראיה דסימנין לאו דאורייתא אפילו בגדים, מדגרסינן בירושלמי במסכת ע"א (בפרקין ה"א) ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל, ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאין לעוברי דגים טהורין, עוברי דגים טמאין עגולין ועוברי דגים טהורין ארוכין, חמא ליה חדא צלופחא. אמר ליה כזה מהו, אמר ליה טמאה, אמר ליה לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא, אלא שסופק לומר על טמא טהור. משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברים, סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גבי דר' נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא הוה גמיר ועלייהו הוא דמיך אפילוה כי לא קביל שמואל מיניה, דסבירא ליה כר' זירא, ומיהו בעוברי דגים נראה דסבירא ליה לרבנו אלפסי ז"ל דטהורין ואין צריכין סמינין, שהוא ז"ל גורס כאן ובחולין כסימני ביצים כך סימנין קרבי דגים וכדמתרצי לה לברייתא התם ואמרינן תני כך סימני קרבי דגים, נראה דסבירא ליה כמאן דאמר בשמעתין דעבודת אלילים דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, הלכך עוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהן אלא טהורין, אבל קרבי דגים אי אמר של דג פלוני וטהור הוא ואני מלחתים נאמן, והוא שלא יהא חשוד, אבל בחשוד אינו נאמן אלא באומר אלו דגים ואלו קרביהן וכדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה, והוא הדין בנכרי. ואם היו שני ראשיה חדין או שני ראשיה כדין אין סומכין עליו כלל, אבל בראשה אחד חד ואחד כד ואמר של דג פלוני וטהור סומכין עליו (תוה"ב שם).

עד שיהא ראש ושדרה ניכר. פירש ר״שי ז״ל שהדגים הטהורים משונים מן הטמאין בראשן ושדרתן כי הטמאים ראשיהם חדין ואין להם חוט השדרה ואין לך שום דג טמא שלא יהא כך אבל יש דגים טהורים שהם בסימנין אלו כמו הטמאין כדאמרי׳ בסמוך דאדא ופלמודא דאמו רישייהו לטמאין והיינו נמי הנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו קמי רבנן דלא בדקינהו בראש ושדרה הלכך כל שנמצא ראשו כד ושיש לו חוט השדרה בידוע שהוא טהור אבל כשראשו חד ואין לו חוט השדרה אפשר שהוא טהור ואין להתירו אלא בקשקשת והאי דבעי מר ראש ושדרה ומר סגי ליה בחד אפשר דרב הונא סבר שיש מן הטמאים שדומה לטהורים בסימן אחד אבל אינו דומה בשני סימנין אלו ואידך סבר שאפילו בצד אחד אינו דומה לו ומאי דאותיב מר עוקבא ממתני׳ דבדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרוייהו פריך למימרא שאין לנו אלא סימנין אלו בלבד ופרקינן דלעולם היכר ראש ושדרה אסור וכי איצטריך סנפיר וקשקשת להתיר טהורים הדומי׳ לטהורי׳ בראש ושדרה שראש חד ואין להם חוט השדרה כגון אדא ופלמודא דדמו רישיהו לטמאים והכי נמי איכא אחריני טובא כדאיתא לעיל אלא דחדא מנייהו נקטינן ובדין הוא דיכלינן לתרוצי כי עיקר הסימן קשקשת הוא שהוא ניכר לכל ועל ידו הכרנו ההיכר שבראש ושדרה על ידי בדיקת דגים בקשקשת אלא דקושטא דמילתא ניחא ליה לתרוצי שאין היכר ראש ושדרה היכר מובהק בכולו כמו סנפיר וקשקשת והפי׳ זה נכון מאד אלא שרבינו אומר לנו דבר חדש שלא נזכר בתלמוד שיהא סימן מובהק בזה שראשן ושדרתן של טמאים וגם לא מצאנו זה בשום חבור מחבורי הגאונים ז״ל וכן הקשה על זה רבינו הר״מבן ז״ל ואמר דצריכה עיונא רבה והר״אבד ז״ל פירש בזה פירוש אחר שאינו נכון כלל ומורי הר״א הלוי ז״ל היה אומר דהיכר ראש ושדרה האמור כאן בטביעות עינא דעדיף מסימנא אלא דמר סבר דלא סמכינן עליה עד דאיכא ראש ושדרה לפניו כשהן שלמים ומחוברים דאילו בחד מינייהו בלחוד לא מיטבע עינא שפיר ודילמא טעי ומר סבר דאפילו בחד מינייהו סמכינן ורב עוקבא הוה ס״ד דהיכר בסימנין קאמרי ואותיב לתרוייהו ממתני׳ דבדגים כו׳ ופריק דהכא לאו בסימנין אלא בטביעות עינא והוצרך הסי׳ של סנפיר וקשקשת להנהו דדמו בפרצופן לטמאי׳ כגון אדא ופלמודא ולהאי פי׳ יש לנו לומר דתלמודא לרווחא דמילתא פריך הכי דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא ומסתיין דנימא דכי אמרי רב הונא ורב חסדא בטביעות עינא ועל ידי סנפיר וקשקשת ניכרו הטהורים מן הטמאים להכירם אחרי כן בטביעות עינא ולהאי פירוש׳ נקטו ראש ושדרה לטביעות עינא לפי שאין בדג מקומות מסויימין לתפוס בהן טביעות עין אלא אלו ופי׳ דחוק הוא בעיני.

נפקי שיפורי דמר ושרו שיפורי דמר ואסרי ואף על גב דאמרינן בפ״ק שאם היו שניהם אחד מטמא ואחד מטהר הלך אחר המחמיר היכא ששניהם שקולים והכא מסתמא ב׳ שקולים יש אומרים שאם המיקל סומך על גמריה יכול להורות לאחרים כדבריו ומותר לעשות כדבריו מ״ר ובפ״ק דיבמות כתבתי יותר מזה בס״ד.

אין נקחין אלא מן המומחה. פירש רבינו הגדול הר״מבן ז״ל דמומחה זה אינו בקי בלבד אלא כמומחה האמור בכל השמועה למעלה שרוצה לומר מוחזק בכשרות ונאמן ובירושלמי כללן כולם כאחד והטעם מפני שנחשדין עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הגוים בחזקת שהם טהורים ואין מדקדקין בדבר הרבה ומוכרין אותם בחזקת טהורים ושמא טמאים הם ומיהו הרי זה דבר שיכול להראותו לבקי ומכירו ולפיכך כל שמעיד עליו מירתת ולא משקר ואיכא דסגי ליה בשיאמר אני מלחתים דודאי אי לאו דידע ודאי שהם טהורים לא הוה אמר הכי ור׳ נחמן בעי שיראה לו גופן של דגים ויאמר לו אלו דגים ואלו קרביהן ולאו משום דחשדינן ליה דכי אמר אני מלחתים משקר לן במזיד ומתכוין דאם כן כי אמר אלו דגים ניחוש נמי דמשקרי ולא משמע דבעי לומר רב נחמן דכי אמר לו אלו דגים ואלו קרביהן שאנו מכירין שהוא כן אלא טעמא דמילתא משום דכי אמר אני מלחתים אולי טועה בעצמו כבסבור שהיו טהורים ואינם כן ולפיכך כל שאינו מומחה בכשרות אין סומכין עליו ואפילו שאינו חשוד כי רוב עמי הארץ טועים הם בדבר ואינו מדקדק בזה אלא אדם מומחה וירא שמים וכשחומר אלו דגים ואלו קרביהם ליכא למיטעי הילכך אפילו היה חשוד אפשר להאמינו דהוה ליה כגוי האומר גבי בצים עוף של פלוני וטהור הוא שהוא נאמן משום דמרתת כדאיתא בפרק ואלו טריפות ואין לך חשוד יותר מן הגוי ורב יאודה גם כן שהיה מתיר באומר אני מלחתים אפילו בחשוד היה מתי׳ דקסבר דאי לאו דקים ליה במילתא לא הוה אמר שהוא ירא שימצאו שקרותו ויהא נתפס ואף לשון זה כאומר של עוף פלוני וטהור הוא שהוא נאמן נמצא שאין הפרש בזה לכלי שאינו מומחה בכשרות בין עם הארץ סתם ואד׳ חשוב דכל שאינו מעיד כן אפילו אינו חשוד אין סומכין עליו שמא טועה בדעתו וכל שאומר כן אפילו הוא חשוד סומכין עליו דמרתת והלכתא כמאן דאמר דסגי שיאמ׳ אני מלחתים כדאמר ליה רב יאודה לאדא דיאלא וזה דרך רבי׳ הר״מבן ז״ל בשמועה זו והוא נכון.

הכא במאי עסקינן בשנמוחו. הקשו הראשונים ז״ל אמאי לא משני סימנין לאו דאורייתא כדמשני רבי זירא גבי בצים באלו טריפות ויש מתרצים דהתם הוא בבצים אבל בקרבי דגים סימנין דאורייתא וכן פר״ת ז״ל והר״א אב ב״ד. והירושלמי חולק על זה כדכתיבנא התם ועוד דתנא קמא כסימני בצים כך סימני קרבי דגים ואתה עושה מן הטפל עיקר ויש שפירש דרבינא ורבי זירא פליגי והלכתא כרבינא דבתרא הוא.

זה נכון דכיון דקתני שאינן נקחין אלא מן המומחה משמע לן דעל כרחין נמוחו דאי לא למה לי מומחה בכשרות דהא אפילו מן הגוי והחשוד לוקחין אותן כשאמר של דג פלוני הוא וזה נכון ועיקר והיא שיטת ר״י בעל התוספות וכן פירש רבי׳ הר״א הלוי ז״ל.

ציר זה שהתר שלו תלוי בשיש שם כלכית פירושו בשאינו נכר מאיזה דגים הוא בא כגון שהוסרו הדגים מן החביות וכל כיוצא בזה אם נמצא שם כלכית מותר ואם לאו אסור הא כל שיש שם דגים הציר נגרר אחר הדגים על הדרך שיתבאר:

כלכית זה שהוא מכשיר את הציר פעמים באחד ופעמים בשנים כיצד היתה חבית זו פתוחה אין מתירין אלא בשנים מפני שאפשר שלא נוצר לשם אלא שנפל לשם ממקום אחר ואם היא סתומה כלכית אחת מכשרת ויש אומרים בהפך ואין הדברים נראין:

היה ציר זה בחביות הרבה ולא נמצא העד אלא באחת אם סתומות הם או שהיו כלם פתוחות וזו שבה הכלבית סתומה אין זו מכשרת האחרות ואפילו היו שם שתים ואם כלן פתוחות ונמצאו בזו שתים כלם מותרות ואם יש שם פתוחות וסתומות כל שזו שבה הכלכית פתוחה מכשרת כל הפתוחות שכל הפתוחות כמעורבות הן:

היה בציר זה דגים אם יש שם אפילו חתכה אחת ויש בה קשקשים מותר חתכה זו ככלכית היא ואע"פ שיש לחוש שמא נתערב שם דג טמא הואיל וציר דגים טמאים זיעה בעלמא הוא ואינו אסור מן התורה אלא דרך אסמכתא הקלו בה וסמכו בזה מפני שאין הדבר מצוי למלוח דג טמא עם דג טהור שאין מליחתם שוה ואם היו עמה חתכות שאין בהם קשקשים אסור מחשש שמא אותן החתכות של דג טמא שאין סומכין בדגים עצמם להתיר חתכה אחת בשביל אחרת כמו שיתבאר ואם היו חתכות שאין בהם קשקשים מתאימות עם אותה חתכה שיש בה קשקשים עד שהדבר ברור שהכל מדג אחד הכל מותר:

כל מה שביארנו הוא להתר ציר הא להתר דגים עצמם יראה משטת סוגיא זו לפי מה שפרשו בה גדולי הרבנים שיש סימן אחר בדגים חוץ מקשקשת והוא שדגים טמאין ראשן חד ואין להם חוט השדרה והטהורים ראשן כד ויש להן חוט השדרה ושאין הטמא דומה לטהור מעולם אלא שיש מן הטהורים שהם דומים לטמאים ולא הוצרכנו לדעת זה לקשקשת אלא להתיר טהורים הדומים לטמאים והוא כשהקשו להם במה שאמרו שסימן טרית שאינה טרופה בראש ושדרה ממה שידוע שסמניהם בסנפיר וקשקשת תירצו ההיא באדא ופלמידא דדמו רישיהו לטמאים ואין בהם סימן ראש ושדרה והוצרכנו בה לקשקשת ונמצא לדעת זה שלא הוצרכנו לסמני תורה אלא מצד אותם הדומים לטמאים הא כל שבא ראשו ושדרו בסימן טהרה מותר אע"פ שלא נמצא בו קשקשת בידוע שהיתה להם ונשרו ודבר זה לא מצאנוהו לשום פוסק ולשום מחבר דרך פסק להתיר דגים בלא סימן קשקשת ועוד שהרי החוש מעיד לנו שזה אינו וכמה טמאים יש בראשן כד ובשדרא וכמה טהורים בראשם חד ובלא הכר חוט השדרה ומתוך כך פי' גדולי המפרשים ראשו או שדרו ושיכיר באחד מהם שהוא דג פלוני טהור ולרב הונא דוקא שיכיר כן בשניהם כדי להרחיק מן הטעות ואין נראה לי שאם כן מה הקשה לו ממשנת סנפיר וקשקשת והלא הסימנין לא נאמרו אלא למי שאינו מכיר ומאחר שזה מכיר מה קושיא מסנפיר וקשקשת ועוד מה מקום לתשובת באדא ופלמודא והרי אחר שמכירים אין צריך בה לסימן ומ"מ נראה לי לישבה שהוא מקשה ממתניתין דקא אמר ובדגים כל שאינו מכיר סמניו בסנפיר וקשקשת וודאי כל שאינו שלם אין כאן הכר גמור לסמוך עליה שלא בסמני תורה ותירץ לו ההיא וכו' ולאו למימרא דעיקר מתניתין משום הנהו דדמי לטמאים עד שאותם שאין דומים לטמאים יהו נתרים בראש ושדרא אלא הכי קאמר זה שאתה אומר שכל שאינו שלם אין בו התר גמור עד שאתה מצריך לעקרי הסימנין אף אני מודה לך באדא ופלמודא שאין הכר ראש ושדרה שלהם מברר שהן אדא ופלמודא מפני שראשן ושדרתן דומים לקצת דגים פרטיים שהם טמאים ולא לומר לכלל דגים טמאים שלעולם אין ראש ושדרה סימן בין טמאים לטהורים אלא על קצת דגים טמאים והילכך באלו אין לסמוך על הכרו וצריך לעקר הסמנין אבל שאר דגים כל שמכיר בראשו ושדרו שהוא דג פלוני טהור הכר גמור הוא ולא שנפרש שיכיר בראשו ושדרו שהוא טהור שאין זה סימן טהרה לדגים אלא שיכיר דג פלוני וטהור כך העלו בה שצריך מיהא ראשו ושדרו נכר והרי שנתישבה השמועה יפה ונמצא שאין הטרית שאינה טרופה מותרת אא"כ ראשה ושדרה נכר ולא סוף דבר של מקצתן אלא של כל אחת ואחת ולעולם אין סומכין להתיר כלן מפני מקצתן לא בדג קטן ולא בדג גדול אלא בחתכה אחת של דג קטן שימצא בה קשקשת ושיהו שאר החתכות מתאימות עמה ואם לא היו מתאימות את שנמצא בה מותר והאחרות אסורות ואין לאסור את שנמצא בה מצד מליחתה עם האחרות הואיל והאחרות בספק ואין הדבר מצוי למלוח טמאים עם טהורים די לנו שנאסור את שלא נמצא בהם קשקשת:

ולענין ביאור כתבוה גם כן גדולי המפרשים בדרך אחרת והוא שלא נאמר ראשו אלא לענין סנפיר ושדרו אלא לקשקשת ואע"פ שהקשקשת מספקת כמו שבארנו במסכת חולין מתוך הסוגיא עוסקת בדקים וחתוכת החמירו בהם וא"ת א"כ מה הקשו מן המשנה של סנפיר וקשקשת והלא אף הם מכח סנפיר וקשקשת באו לא הקשו אלא לרב נחמן דסגי ליה בראשו לחוד ובראשו ליכא קשקשת ובמחילה מהם אין הדברים כלום שאם מטעם קשקשת באו והראש אין בו קשקשת היאך טעה בה רב נחמן ועוד שאחר שאתה אומר שיש בו סנפיר ודאי יש בו קשקשת בטהורים שהרי אחד מן המקומות שהקשקשת צריכה להיות שם הוא תחת הסנפיר כמו שביארנו במסכת חולין ולמה הוקשה ועוד למה העלו בה ראש ושדרה והרי שדרה כל שיש בה קשקשת אין אחריה כלום אלא עיקר הדברים כפירוש ראשון שלהם ועל הצד שישבנוה:

ונראה לי עוד לפרש שראש ושדרה הם סימן גמור ולא לכלל הדגים אלא לאותו מין הנקרא טרית והוא כולל הרבה מינים וכלם בראש כד ושדרה חוץ מאדא ופלמודא שהם ממין הטרית ואין ראשם כד ועליהם אמרו בפרט שבהכר ראש ושדרה דיו ומה שהקשה ממשנת סנפיר וקשקשת הוא כעין מה שיישבנו בפירוש גדולי המפרשים שכל שאינו שלם אין בו הכר גמור וצריך לסמני תורה והשיב שהדבר כן בקצת מיני הטרית והם אדא ופלמודא דדמו רישיהו לטמאים וכל שאינו שלם אין סומכין עליו בהכר ראש ושדרה אבל שאר מיני הטרית אף ראש ושדרה סימן מובהק להם ואין צריכין קשקשת הא כלל מיני הדגים ודאי אין ראש ושדרה סימן להם ואנו צריכים בהם לידיעה שהוא טהור ומסורת או לסמני תורה שעיקרם קשקשת והדברים נראים ומתקבלים עלי:

דג טהור מליח שנמצא ביד גוי הרבה פעמים כתבנו דברים בזה הפרק לפי תמנו שהם מראים שהוא מותר וכן מסכימים רוב מפרשים שאם משום מליחת גוי הרי אין במליחה משום בשול כמו שהתבאר וכן אין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ומהו הטעם שאין חוששין בכך אם תאמר מפני שטמא בטהור פוגם הרי בפרק כל הבשר קי"ג א' כתבנו שכל הטמא מליח אסור שהמלח מפליטו וחברו בולע ואין מתירין משום פגם ואם מפני שאין מחזיקין איסור כל שהוא מצוי או שנולד שם ריעות מחזיקים אלא הסכימו הגאונים בטעם זה מפני שאין הטהורים נמלחים יפה עם הטמאים שהטהורים צריכים למליחה מרובה יותר מן הטמאים וכן רוב הארצות נוהגים בהם התר ויש נוהגים איסור אלא בשלשה מינים כמו שבארנו בפרק כל הבשר והדברים נראין להתיר את כלם הואיל ואיסור ציר אינו אלא מדברי סופרים ושהוא ספק אם נמלח אם לאו ושהדבר מוכיח שלא נמלח הואיל ואין מליחתם שוה יראה שהכל מותר:

סימני קרבי דגים ודין עובריהם ר"ל ביציהם הן בגוי הן בישראל חשוד וסימני ביצים ודיניהם כבר בארנו הכל במסכת חולין פרק אלו טרפות וזהו כלל מה שכתבנו שם אע"פ ששם הארכנו יותר לוקחים ביצים מן הגוים בכל מקום ואין חוששין שהם מנבלות וטרפות ומ"מ יש לחוש שמא של עוף טמא הם וכיצד עושין הדבר ידוע שכל הטהורים עגולים כעגולה של כדור מצדיהם אלא שהוא משוכה בארך וראשן אחד חד וראשן אחד כד וכן חלבון שלהם מבחוץ וחלמון מבפנים וכל שאינן בדרך זה טמא ומ"מ אף באלו צריך שיאמר לו מעוף פלוני הם וטהורים הם אבל מן הסתם אין לוקחין אף בסמנין אלו אלא מן המומחה ר"ל ישראל בקי או מוחזק בכשרות אע"פ שכל הטהורים על תכונה זו יש בטמאים שדומים לאלו ואפילו אמר טהורים הם בסתם או שאמר מעוף פלוני והיה ישראל יודע עליו שהוא טהור אין לוקחין עד שיאמר מעוף פלוני הם וטהור או שיאמר של עוף פלוני ושיהא עוף הרגיל ומצוי תמיד וכן כתבו הגאונים ומנהג פשוט עכשו שלא להזהר מזה כלל ולוקחין אותם בלא שום תנאי שאין ביצים טמאות נמכרות אצלינו ואין אדם רגיל בהם כלל:

אחר שכל הטהורים אינם אלא בתכונה זו אכל מביצה ששני ראשיה כדין או ששני ראשיה חדין או שחלמון מבחוץ לוקה ומתרין עליו משום שרץ העוף היו חלמון וחלבון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ ואין לספק בה אלא בשל נחש ואם נוצר אפרוח בתוכה ונקבה ונגע בה הרי הוא ספק טומאת השרץ ואם אכלה על צד זה לוקה בכזית ומתרין עליו משום שרץ הארץ:

היו הביצים מבושלות וחתוכות נאמן הגוי עדין לומר של פלוני הם הואיל והוא רואה עדין חלבון מבחוץ ואם היו טרופות בקערה אינו נאמן עוד עליהם:

ביצי טרפה ונבלה אין מוכרין אותם לגוים שמא יחזור וימכרם לישראל כיצד הוא עושה טורפן בקערה ומוכרן ואין לחוש שמא יחזור וימכרם לישראל שהרי אמרו אין לוקחים ביצים טרופות מן הגוים:

פי' חכמי הצרפתים שגוים שלשו פת בביצים או שטחו פניו בביצים לוקחים מהם במקום שנהגו לאכול פת של גוים ואין לחוש לטיחת הביצה שרוב הבצים טהורים וכשרים:

אפרוח שלא יצא לאויר העולם ועדין הוא בתוך הביצה אסור משום שרץ הארץ ומ"מ אין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים אבל אם יצא לאויר העולם מותר אע"פ שלא נתפתחו עיניו ויש אוסרין וכבר ביארנו ענין זה במסכת יום טוב:

עוף שהוא ספק לנו אם טמא אם טהור אין סומכין על סמני ביצים שלו להתירו שהרי ביצי טמאים שהם על תכונת הטהורים כמו שבארנו:

קרבי דגים סמניהם כסמני ביצים כל הטהורים ראשן אחד כד וראשן אחד חד אבל הטמאים יש מחלקת בין המפרשים יש מי שאומר שכלם שני ראשיהם כדין או חדין ואין בהם דומה לטהור כלל וא"כ נקחין מן הגוים סתם ולא עוד אלא שאף אם נסתפק לנו בדג זה אם טמא אם טהור כגון שאין לו עכשו קשקשת אלא שאנו מסופקים אם היתה לו ונפלה הימנו או אם היה עתיד לגדלה אחר זמן נבדוק בביצה שלו ואם בציו על תכונה זו טהור וכן דעת גדולי המפרשים וחכמי האחרונים מסתפקים בה לדמותם לסמני ביצים מכל וכל כלומר שיש בטמאים דומים לטהורים ואין סומכים על הסמנים ואין ניקחין מן הסתם אלא מן המומחה ר"ל ישראל הבקי ואם לקחן מגוי צריך שיאמר לו של דג פלוני טהור הוא הכל כמו שבארנו בביצים וי"מ מומחה מוחזק בכשרות כמו שבארנו:

נמוחו הקרבים אין נאמן עליהם לא גוי ולא ישראל חשוד שהרי לבו בטוח לשקר ואינו מתירא שמא יתבדה:

אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה של כ"א ואחר ניכר. פי' שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות מצאנו בה ראש ושדרה של דג א' ניכר ושל שאר אינו ניכר לא אמרי' מדהאי הוה טהור כולן נמי טהורין הן אלא צריך שיהיו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמליתא מאלה הדגים נחתכו ולא חיישי' שמא מדגים טמאים נחתכו מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו א' ממאה שבה מותר ומעשה בגוי א' שהביא גרב מלא חתיכות בציפרי ומלא אחת שיש בה סימן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פי' אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה חבית בין במקצתה ואפילו יש מאה חתיכות בחבית ונמצאת סימן באחת מהן כולן מותרות דתלינן ואמרי' כמו שזה טהורה כך כולן טהורות לוא מספקינן למימר שמא תערובת דגים טמאים יש שם וקשיא לר"פ דבעי ראש ושדרה של כ"א וא' תרגם רב פפא כשחתיכות שוות ולעולם צריך ראש ושדרה של כ"א וא' אבל אם הי' דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרות כל החתיכות הילכך החביות הבאות מלאות טונינא כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה כולן הן מותרות ולא חיישי' לדג טמא ואע"פ שיש חבית שאין שם ראש יש להתיר מטעם החזקה שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא כדאמרן לעיל מכריז ר' אבהו קירבי דגים ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ופמיא ובלחנתא דפוס נהרא:

ההיא ארבא דלחנתא דאתא למחוזא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קילפי על ספיני ושרייה אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא באתרא דשכיחי קילפי המורה פירש לעיל בלחנתא דפוס נהרא שהוא סולתנית וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי אי איכא למיחש לתערובת דגים טמאים שעולים עמה מה מועילים הקילפי שמא יש ביניהן דלית להו קילפי ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת וא"ת שהיו הטהורין ניכרין ע"י הקשקשים א"כ מאי טעמא דמאן דאסר יאכל כל מי שיש לו קשקשים ואם הי' מין שמשיר הקשקשים יהו כולן אסורין כמו החילוק ובנדברים בפ' הנודר מן המבושל תנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס וראיתי לאחד שפירש שם דצחנה היא או בשר מהותך או עופות או דגים ישים אותם עם מלח וחומץ ויטרפם בכל עת ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה וכך נ"ל לפרש כאן צחנתא שאינם הדגים שלמים שיהיו ניכרין ע"י קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים וצחנתא דפוס נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההיא טינא דג טמא וזאת שבאה לפום נהרא התיר רב הונא משום קילפי דחזיא בארבא ומוכיח שאלה הקילפי מאלה הדגים הם ודמי לגרב מלא חתיכות שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התרנו כל הגרב ורבא אסר משום דבההיא אתרא שכיחי קילפי תמיד בבספינה הנושרים מדגים טהורין ושמא אלה הקילפי אינם מדגי צחנה זו אלא מדגים אחרים וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן ואנו חוששים לתערובת דגים קטנים כיון שאין להם קשקשים אבל כל דגים קטנים שיש להן קשקשים אין אדם יכול לאוסרן מפני שהוא בודק ע"י קשקשים וצחנתא אין לה בדיקה שהדגים הן נימוחין בתוכה:

ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחו' כולן מותרו'. פי' וכגון שנמצא בה שתי כילביות דהכי אוקימנא לעיל דבפתוחות בעינן תרתי:

אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן נקחין אלא מן המומחה יש לומר דפליגי אדר' אבהו דאמרן לעיל מכריז ר' אבהו בקיסרי קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומפמיא ויש לומר דל"פ דלא שרא ר' אבהו אלא בקיסרי שלא היו באין שם אלא מפלוסא ומפמיא באותן המקומות היתה חזקה שלא היו לוקחין אותן אלא מדגים טהורים אבל שאר המקומות לוקחין אותן גם מדגים טמאים הילכך אינן נקחין אלא מן המומחה:

וזה משריץ מבחוץ שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן:

למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כו'. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' אלו טרפות דלא סמכי'' אסימני בצים עד שיאמר הגוי של עוף פלוני וטהור הוא התם כדמסיק טעמא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל בדגים סימן מובהק הוא:

גמרא כסימני ביצים כך סימני עוברי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאן בפתוחות כו' ועוד קשה אי חיישינן כו' ובד"ה נמצאת כלבית פי' הכשר כלבית כו' ובד"ה אמר רבא כו' חמי ליה הדא קליפתיה כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רבא כשנימוחו וכו' תימה אמאי לא משני קסבר סימני עוברי דגים לאו דאורייתא וכו' וכ"ת למאי נפקא מינה בסימנים כיון שאינן דאורייתא דנפקא מינה להיכי דאמר של דג פלוני טהור הם דמהני כדלקמן דבור זה גבי ביצים:

כל הצלמים פרק שלישי :

גמרא פתוחות כולן מותרות. עי' פרש"י והר"ן כתב לדעת הרמב"ם דהטעם הוא דכמאן דמערבי בהדדי דמיין. והב"י הוסיף דאדם עשוי ליקח מזו וליתן בזו. ולשון הש"כ ליקח מזו ומזו ונראה דר"ל ומערבן יחד. ול"נ כוונת הר"ן ע"ד ששנינו בפ"ג דמע"ש מי"ב עד שלא גפן תורם מא' על הכל כו' וע"ש בפי' הרמב"ם. וציר דגים טמאים מדרבנן כמש"כ הרא"ש והר"ן הלכך הקילו בו:

שם מתלתא קראי שמ"ל. בערוך ערך קר הט"ו גורס קיראי ופי' אדונים כמו סך קירי לעיל (יא ב) [וזה נעלם מסה"ד באות שי"ן] :

שם תרוייהו מטילי ביצים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ביצת השרץ. ונ"מ דאם ריקמה וניקבה מטמא כו'. צ"ע דבחולין פריך עלה ומסקינן לענין דאם ריקמה ואכלה כו' ע"ש:

תד"ה אמרת. לא ביש לי דאמרת כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה מחלוקת וכו' כדאמרינן הטמאים. עיין בתוס' חולין שם וצ"ע ועיין בכורות דף ו ע"ב תוס' ד"ה לאסור [ועי' פ"מ יו"ד סימן פ"ג]:

(מ סע"א) וזה משריץ מבפנים.—פי' רש"י במעי האם. אבל דורשי הטבע יספרו לתומם, כי בדקו ומצאו מיני דגים, שעושים מסנפיריהם כמין כיס, ושם הן טומנות את ביציהן עד שהם משריצים, ומינים אחרים מטמינים אותם בפיהם או תחת לחייהם, אבל לא יכולנו לדעת אם הם כולם טמאים.