עבודה זרה מא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

אמר רבה: מחלוקת שנחלקו רבי מאיר וחכמים, היא: בצלמים של כפרים, שאין דרכן להעמיד בכפרים צלמים לנוי. אבל בצלמים של כרכים עיירות גדולות דברי הכל מותרים.

מאי טעמא? - לנוי עבדי להו, עושים אותם לנוי, כדרכם של עיירות גדולות.

ותמהה הגמרא: וצלמים דכפרים, מי איכא למאן דאמר, וכי יש מי שסובר כי לנוי קעבדי להו, שהם עושים אותם לנוי, ולכן חכמים מתירים?! והרי צלמים דכפרים, ודאי למיפלחינהו עבדי להו! ודאי הם עשויין לעבודת אלילים, כי בני כפר אין דרכם להעמיד צלמים לנוי. ^[6] ומסקינן: אלא, אי אתמר, אם אכן מסרו תלמידים שמועה זו בשם רבה, הכי אתמר: אמר רבה: מחלוקת שנחלקו רבי מאיר וחכמים, היא בשל כרכים, ורק בהם אמרו חכמים שעשויין לנוי. אבל בשל כפרים, דברי הכל הם אסורים, כי בני הכפרים בודאי אינם עושין צלמים לשם נוי. ^[7]

שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים: אינו אסור אלא מי שיש בידו מקל או ציפור או כדור.

הגמרא מבארת מה ה"סמל" בדברים אלו המהווים סימן שהם צלמי עבודה זרה.

מקל: שהאליל רודה את עצמו תחת כל העולם [הגמרא אומרת כך בלשון גנאי, והכוונה לדעת הגויים, שרודה את העולם תחתיו], כמו מקל. כלומר, שכל העולם בידו, כמו שהוא תופס מקל, והוא שולט בעולם, כי המקל מסמל רדייה וממשלה ^[8].

צפור: שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו, כצפור. כלומר, שהעולם בידו ובשליטתו, וכן שהוא מתנשא על העולם כציפור הפורחת ושטה מעל העולם.

כדור: שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. שהעולם העגול ככדור נמצא בידו ובשליטתו.

תנא בברייתא: הוסיפו עליהן עוד סמלים לצלמים שהם של אלילים: סייף, עטרה וטבעת.

ומבארת הגמרא: סייף: מעיקרא, בתחילה, אחרי שנשנית המשנה, לפני שנשנית הברייתא, סבור סברו חכמים שצלם זה אינו אליל, אלא ליסטים בעלמא. ולבסוף סבור שהוא אליל, והסייף בא לסמל שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו. כלומר, שהורג את כל העולם. עטרה: מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא, סתם אומן הגודל עטרות, ולבסוף סבור: כמו עטרה למלך [נוסח אחר בלשון גנאי: לכלב].

טבעת: מעיקרא סבור: אישתיימא בעלמא הוא, סתם שליח הנושא חותם המשלחו, ולבסוף סבור: שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה. ^[9]

שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.

תנא שנינו בברייתא: אפילו אם יש בידו צרור או קיסם, כי ההחזקה של דבר ביד מסמלת שלטון ושררה.

בעי רב אשי: אם תפש [גירסת רבינו חננאל: תופש] בידו צואה, מהו? האם אסור לדעת רבן שמעון בן גמליאל, או לא.

וצדדי הספק הם: מי אמרינן סמל הוא שכולי עלמא זילו באפיה, זולים הם כנגדו כי כמו צואה, ואסור.

או דילמא, יתכן שבא לסמל להיפך, הוא, מיהו, דמות הצלם היא זו דזיל באפי כולי עלמא כצואה. כלומר, הדמות שעשו ממנה צלם, היא היתה המבוזה, ועשו את הפסל כדי לגנותה, שהיא כצואה כנגד כל העולם. ואיננו צלם עבודת כוכבים.

ומסקינן: תיקו. והאיבעיא לא נפשטה.

מתניתין:

המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין, כי אף כשהיו שלמים, הם ב"ספק" אם עבדום הגויים או לא עבדום, ועתה כשהם שבורים, אף אם תמצא לומר עבדום, יש עליהם "ספק" נוסף, שמא ביטלום הגוים. ולכן הם במצב של "ספק ספיקא" אם הם אסורים, וכל דבר שאיסורו הוא ספק ספיקא, מותר ^[10].

["ביטול" עבודה זרה נעשה כאשרה הגוי "מבטל" את אלילו בכך כששוברו או מקלקלו, וכך היא דרכם של גוים כשהם הקוצפים על אלוהיהם. ומשביטלו הגוי, בטל ממנו איסורו בהנאה].

מצא תבנית יד או תבנית רגל, הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן, יד ורגל לבד, נעבד, עובדין אותן הגוים.

גמרא:

אמר שמואל: אין צריך לומר שהמשנה מדברת דוקא בצלמים סתם, שלא ראינו שעבדום, ולומר שטעם ההיתר הוא משום "ספק" שמא לא עבדום,

אלא אפילו מצא שברי עבודת כוכבים שידוע לנו שהם שברי אלילים, וראינו שעבדום הגוים כשהיו שלמים, גם כן מותרים, לפי שהגויים שומרים היטב על אליליהם עד שמגיע היום שהם כועסים עליהם, שאז הם שוברים אותם וזורקים, ולכן, אם מצא אדם את השברים הללו, לא מסתבר שנאבדו ונשברו מאליהם, אלא יותר מסתבר ששיברום בכוונה, וביטלום ^[11].

ומקשינן: והא אנן תנן, הרי שנינו במשנתנו: שברי "צלמים". ומשמע דוקא צלמים, שאין ידוע שעבדום, מותרין, ולא אלילים ממש!

ומתרצינן: הוא הדין דאפילו שברי עבודת כוכבים מותרין, כדעת שמואל.

והא דקתני שברי "צלמים", לא משום שדוקא צלמים מותרין, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא, כיון שהתנא רצה לשנות בסיפא: מצא תבנית יד תבנית רגל - הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. לכן שנה "צלמים", להשמיעך שתבנית יד ותבנית רגל אסורין אפילו בצלמים.

ואם היתה המשנה אומרת ברישא "שברי עבודת כוכבים", היינו מדייקים לומר, שרק באלילים ממש יש לחלק בין סתם שברים, המותרים, לתבנית יד או רגל, האסורים, אך בצלמים מותר תבנית יד ורגל, וזה אינו נכון, כי צורות אלו חשובות הן וחוששין להן [ויבואר בגמרא לקמן שעושין להם בסיס בפני עצמם], ולכן אסורים אף כשהן שברי צלמים.

ומדייקת הגמרא מדברי המשנה להקשות על שמואל:

תנן: מצא תבנית יד תבנית רגל, הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בו [בהן] נעבד.

הערות

^[6] התוס' מבארים את סוגית הגמרא: בהוה אמינא סברה הגמרא, שרבי מאיר וחכמים חולקים בכפרים, ומחלוקותם היא האם נעשו לעבודה זרה או לנוי. והתוס' מבארים כך, כי הוקשה להם על קושית הגמרא "ובכפרים מי איכא למאן דאמר לנוי קעבדי להו" - מה קשה, הלא חכמים מודים שיש מקומות שעושין אותם לאלילים, אלא שהם סוברים שבמקומות אחרים לא גזרו אטו המקומות שעובדים אותם? ולפי ביאור זה מדוייקים דברי הגמרא "אבל של כרכים, דברי הכל לנוי עבדי להו" - שמשמע כי בכרכים עשוי לנוי, ואילו בכפרים נחלקו האם עשוין לנוי או לעבודה זרה. אך הקשו המפרשים: איך יתכן לומר כן? הרי בתחילת הסוגיא דייקנו מדברי חכמים ומלשונם, שלא אמרו "אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל", ודייקו שם רש"י ותוס' שחכמים אינם חולקים על העובדה שיש מקומות שהם עשוין לעבודה זרה? התוס' הרא"ש מתרץ, שהגמרא יכלה להקשות כן, אלא שהקשתה קושיא טובה יותר, קושיא מן הסברא: איך יתכן שבני הכפרים עושין לנוי. המהרש"א מתרץ: היא היא קושית הגמרא: איך יתכן שחכמים סוברים ששל כפרים עשוין לנוי, הלא אם כן היה להם לומר: אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל. [כלומר: לפי המהרש"א אינה קושיא מצד הסברא כדברי תוס' הרא"ש, אלא היא קושיא מדיוק דברי חכמים. ובלשון התוס' משמע כמו המהרש"א]. המהר"ם מביא פירושו של המהרש"א [ולא בשם המהרש"א]. ומקשה עליו, שלא משמע כן בלשון הגמרא. ומתרץ, שלפי הוה אמינא זו, לא יכלו חכמים לומר "אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל", כי אם היו אומרים כך היה נשמע מדבריהם ש"אף בכפרים" אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל, ואילו ב"כרכים" אינו נעבד אף מי ש"יש" בידו מקל. וזה אינו, שבודאי מי שיש בידו מקל נעבד אפילו בכרכים.

^[7] התוס' מבארים מסקנת הגמרא: מחלוקת בשל כרכים, והם עשוין לנוי, אלא כיון שבמקומו של רבי מאיר עבדו אותן [כדברי רב יצחק בר יוסף] לכן גזר שאר המקומות אטו מקומות דעובדין אותם, וחכמים לא גזרו, אבל של כפרים לדברי הכל אסור. ועיין במשנה למלך [פרק ז מהלכות עבודה זרה הלכה ו] המאריך מאוד בדברי התוס', ובכל הסוגיא.

^[8] מפורש על פי המהר"ם. וכן בהמשך בצפור וכדור.

^[9] כתב הריטב"א: לדעת מי שסובר שמדובר באנדרטי של מלכים, צריך לפרש שהגוים רצו לסמל את המלך ביופיו עם סייף על רוב גבורתו ועשירותו, או שתפס המלוכה מעצמו בלי היותו מזרע המלוכה. וכן בעטרה וטבעת. - אלא שהגמרא תופסת לשונות אלו לגנאי, שעושה כן באלימות.

^[10] כן פירש רש"י את המשנה. וברור שביאור זה הוא רק בתורת "הוה אמינא", כי למסקנא סובר שמואל שאף המוצא שברי עבודה זרה, שעליהם יש רק ספק אחד אם ביטלום אם לא, גם כן מותר, כמו שיבואר בגמרא. וכן משמע מדברי המאירי שרש"י כתב כן בתורת "הוה אמינא".

^[11] כן היא שיטת רש"י לדעת הרמב"ן והר"ן. וכן כתב רש"י להדא בדף מט ב ד"ה לא. וכן סוברים הרי"ף והרמב"ם. והמשך הסוגיא יבואר לפי דרך זו, על פי דברי הרמב"ן. ובסוף הסוגיא [הערה 9] יבואר בעז"ה בקיצור דעת התוס'.

אמר רבה: מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא דווקא באנדרטאות של כפרים, אבל בשל כרכים — דברי הכל מותרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לנוי עבדי להו [עושים אותם] ולא לפולחן.

ושואלים: ושל כפרים מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שלנוי קעבדי להו [עושים אותם]? והרי של כפרים ודאי למיפלחינהו עבדי להו [לעבוד אותם עושים אותם]!

אלא אי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רבה: מחלוקת בשל כרכים, אבל בשל כפרים — דברי הכל אסורים.

א שנינו במשנה, וחכמים אומרים: אינן אסורין אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. ומסבירים: בכל אלו עובדיהם נותנים בהם סימן של אלהות, שהוא מלך העולם, מקל — שרודה את עצמו תחת כל העולם כולו כמקל, כלומר, שהוא רודה את כל העולם כולו תחתיו כמי שרודה בהמה במקל. וחכמים אמרוהו בלשון גנאי. צפור — שתופש את עצמו תחת (כלומר, מעל) כל העולם כולו כצפור. כדור — שתופש את עצמו תחת (כלומר, מעל) כל העולם כולו כמי שמחזיק כדור בידו.

ומעירים, תנא [שנה החכם], הוסיפו עליהן חכמים לאסור: זה שיש בידו סייף, או עטרה על ראשו, או טבעת בידו

. ומסבירים: סייף — מעיקרא סבור [מתחילה סברו] שאם הפסל מחזיק בידו סייף — הרי פסל של לסטים (שודד) בעלמא [סתם], ולבסוף סבור [סברו] שהכוונה היא שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו כלומר, שהורג את העולם כולו תחתיו.

עטרה — מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא [מתחילה סברו שהוא פסל של מי שנושא עטרה סתם], ולבסוף סבור [סברו] שהכוונה היא כעטרה למלך. טבעת — מעיקרא סבור אישתיימא בעלמא [מתחילה סברו שהוא פסל של שליח שנושא חותמת בלבד], ולבסוף סבור [סברו] שהכוונה היא שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו (כלומר, את עולם כולו תחתיו) למיתה.

ועוד שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר. תנא [שנה החכם]: הכוונה היא אפילו מחזיק בידו צרור (אבן), ואפילו קיסם עץ.

בעי [שאל] רב אשי: אם תפש בידו צואה, מהו? האם רואים זאת כענין של כבוד, או לא? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהכוונה היא: כולי עלמא זילו באפיה כי [שכל העולם מזולזל בעיניו כמו] צואה, או דילמא [שמא] הוא מיהו דזיל באפי כולי עלמא [זה שמזולזל בעיני הכל] כצואה? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה המוצא שברי צלמים כלומר, שברים של צורות שאין הוא יודע אם שימשו כעבודה זרה — הרי אלו מותרין, מצא תבנית יד או תבנית רגל — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד כדבר בפני עצמו.

ג גמרא אמר שמואל: לא רק שברי צלמים, אלא אפילו שברי עבודה זרה שאנו יודעים שהיו נעבדים, הרי אלו מותרים. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: שברי צלמים, משמע שמדובר דווקא באלה שלא ברור אם היו עבודה זרה או לא!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו שברי עבודה זרה, והא דקתני [וזה ששנה] שברי צלמים — הרי זה משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף] מקרה כעין זה: מצא תבנית יד תבנית רגל — הרי אלו אסורין למרות שאין ודאות שנעבדו, מפני שכיוצא בהן נעבד.

תנן [שנינו במשנה]: מצא תבנית יד תבנית רגל — הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בו נעבד. ושואלים: אמאי [מדוע]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba says: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is only with regard to statues that are erected in villages. But with regard to those that are erected in cities, all agree that they are permitted, i.e., that it is permitted to derive benefit from them. What is the reason? It is because they were fashioned for ornamental purposes and not for worship.

The Gemara asks: But with regard to those erected in villages, is there anyone who says that they are fashioned for ornamental purposes? Those in villages were certainly fashioned for idol worship. How, then, can the Rabbis maintain that such statues are permitted?

The Gemara answers: Rather, if such a distinction was stated, this is what was stated: Rabba says that the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is only with regard to statues that are erected in cities, where they may have been fashioned simply for ornamental purposes. But with regard to those erected in villages, all agree that they are used for idol worship and are therefore forbidden.

§ The mishna teaches: And the Rabbis say: The only statues that are forbidden are: Any statue that has in its hand a staff, or a bird, or an orb, as these are indications that this statue is designated for idolatry. The Gemara explains that each of these items symbolizes the statue’s supposed divinity, indicating its dominion over the world: A staff symbolizes dominion as the idol rules itself under the entire world, i.e., it rules the entire world, like one rules over an animal with a staff. A bird symbolizes dominion as the idol grasps itself under the entire world, i.e., it grasps the entire world, as one grasps a bird in his hand. An orb symbolizes dominion as the idol grasps itself under the entire world, i.e., it grasps the entire world, as one grasps a ball in his hand.

The Sages taught in the Tosefta (6:1) that they added the following to the list of items that, when added to a statue, indicate that it is worshipped as an idol: A sword in its hand, a crown on its head, and a ring on its finger.

The Gemara explains why these items were initially believed to be insignificant and were later understood as symbolizing idol worship. With regard to a statue holding a sword, the Sages initially thought that this merely indicates that it is a statue of a bandit. But in the end they reasoned that it symbolizes the notion that the idol has the power to kill itself under the whole world, i.e., to kill the entire world.

With regard to a crown, the Sages initially thought that it is merely a woven wreath. But in the end they reasoned that it is like the crown of a king. With regard to a ring, the Sages initially thought that this merely symbolizes the bearer of a signet ring [ishtayema]. But in the end they reasoned that it is symbolic of the idol’s supposed ability to seal its fate under the whole world, i.e., to seal the fate of the entire world, for death.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: It is prohibited to derive benefit even from any statue that has any item whatsoever in its hand. The Sages taught in a baraita: It is prohibited to derive benefit from a statue even if it is merely holding a stone, or even a twig.

Rav Ashi raises a dilemma: If the idol is grasping excrement in its hand, what is the halakha? Is this meant to honor the statue, indicating that it is an object of idol worship? Do we say that the statue is forbidden, as this indicates that the entire world is inferior to it like excrement, or perhaps does this indicate that the idol itself is inferior to the entire world like excrement? The Gemara concludes: The question shall stand unresolved.

MISHNA: In the case of one who finds unidentifiable fragments of statues, these are permitted, i.e., one may derive benefit from them. If one found an object in the figure of a hand or in the figure of a foot, these are forbidden, as objects similar to those are worshipped.

GEMARA: Shmuel says: It is permitted to derive benefit even from fragments of objects that have been seen used in idol worship. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that fragments of nondescript statues are permitted? This indicates that it is prohibited to derive benefit from fragments of idols that were known to be worshipped.

The Gemara answers: The mishna means that fragments of statues are permitted, and the same is true even of fragments of objects of idol worship. And that which is taught in the mishna: Fragments of statues, is not meant to exclude fragments of idols. Rather, this expression is used because the mishna sought to teach in the last clause: If one found an object in the figure of a hand or in the figure of a foot, these are forbidden, even if they are not known to be objects of idol worship, as objects similar to those are worshipped. If the first clause in the mishna had referred to fragments of idols, it would have been inferred that the latter clause was referring specifically to the figure of a hand or foot that was known to have been worshipped, and that otherwise such figures would not be forbidden.

We learned in the mishna: If one found an object in the figure of a hand or in the figure of a foot, these are forbidden, as objects similar to those are worshipped. The Gemara asks: Why?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא שהוסיפו עליהן מי שבידו סייף ועטרה וטבעת ותנא דידן סבר סייף כמו לסטים בעלמא ולבסוף ראו שאין כוונת עושיהם אלא שהורג העולם כולו בסייף שלו והעטרה היא עטרת מלכות.

טבעת מעיקרא סבור אישתימא פירוש אישתימא אפוטרופא הממונה על האוצרות וחותם נקרא אישתימא ובסוף ראו כי כוונתם כי חותם על כל אדם מי למות מי לחיים תנא אפילו צרור אפי' קיסם:

בעי רב אשי תופש בידו צואה מאי ועלתה בתיקו:

המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין אמר שמואל ואפילו שברי עבודת כוכבים מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד והוא שעומדין על כנם ואינם שבורין:

הא דאמר שמואל אפי' שברי ע"ז. משמע משום דס"ל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת ובהכי ריהטא כולה שמעתין דמקשינן לר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן לא אמר ר"מ התם כל הצלמים אסורים שברי צלמים מותרים ופריק דשברי ע"ז אסורין.
אלא דא"ל דסברי נינהו, דאיכא דסבר דאפי' למ"ד ע"ז שנשתברה מאליה אסורה במוצא שברי ע"ז מות' מ"ט דאמרי' עכו"ם מיזהר זהיר בע"ז שלו ומינטר לה עד דרתח עלה ומיתבר לה הילכך במוצא אמרי' חזקה עכו"ם תברה ואע"ג דפשיט' לן דאין ספק מוציא מידי ודאי הכא ודאי הוא דחזק' היא דעכו"ם תברה והיינו דאמרי' בשלהי פרקין לשמואל דכ"ע עובדין לשברים כלומר דע"ז שנשתברה מאליה אסורה אלמא לא מסיימא מלתיה דשמואל דשרי הכא במוצא שברי ע"ז אי משום דסבר ע"ז שנשתברה מאליה מותרת אי משום טעמא דפרישית וכן פי' רש"י ז"ל בשלהי פירקין תדע דהא לא מותבינן אדשמואל כל הנך תיובתא דמקשינן לר"ל.
ואי קשיא א"כ היכי אקשי' לר"ל הא שברי ע"ז אסורין דהא לר' יוחנן נמי שברי ע"ז במוצא מותרין הא לאו קושיא היא דמקשה ה"ק בשלמא לר' יוחנן ניחא דא"ל חיישינן שמא נשתברה מאליה אלא לר"ל ודאי קשיא ולאו מכלל דר' יוחנן ודאי אסיר במוצא שברי ע"ז ופליגא דשמואל אלא לר"ל ודאי קשיא.
וכפי הענין הזה סוגיא אחרת בפ' לא יחפור גבי עובדא דרקתא דבי בר מריון בריה דרבין דמקשי' ולרבינ' מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ומשמ' דפשטא דלמר בר רב אשי דפליג עליה ניחא ליה ודאי ואין הדבר כן שאף למר בר רב אשי קשי' מדקי"ל בעלמא (ב"ק ס,א) זורה ורוח מסייעתו פטו' אבל אסור בנזיקין והא דלא מקשי' אלא לרבינא משום דלמר בר רב אשי אפשר דניחא ליה דלא שמעינן ליה דאמר הכי בהדיא וכבר פירשתים בדיני הגרמות.

הא דאמרינן לנוי בעלמא עבדי להו לפי הפי׳ הראשון לאו לנוי דוקא אלא לומר להתנאות ולהתפאר במלך ההוא וגם להזכיר שבח ונוי שלו.

מעיקרא סבור ליסטים בעלמא הוא הלשון הזה מוכיח ומכריע קצת לפירוש מורי הר״שבא נר״ו דאילו באנדרטי של מלכים ודאית היאך מציירין אותו לגנאי שהוא ליסטים או אשתיימא בעלמא אבל י״ל שהתלמוד תופס הלשון הזה דרך גנאי ואין הכונה אלא דמעיקרא סבור שהסימן הזה היה להוכיח כי היה מלך גבור או מלך עשיר ובעל אוצרות ותפס עיירות מעצמו לומר שלא היה מזרע המלוכה וכדאמרינן נמי עטרה מעיקרא סבור גדיל כלילי הוא לומר מלך המתפאר במלכות אבל הדיוט היה ודרך גנאי תפס התלמוד גדיל כלילי כי היאך יעלה על הדעת שיעשו אפילו צורת שלטון על פתח המדינה לגנותו וכל שכן בשהיא אנדרטי של מלכים הא ודאי אין זה דרך לעשות צורות אלו אלא לזכר כבוד שהיו עושין שם זכר למי שהיה מזרע המלוכה או למי שמלך בכח גבורתו כי היה גבור בארץ כנ״ל.

אסטיימא בעלמא הוא. פר״שי ז״ל שליח הנושא החותם המשלחו והרב בעל הערוך פירש אפטרופא הממונה על האוצרות.

אמר שמואל אפילו שברי ע״ז ופסקו רוב הגאונים ז״ל הלכה כמותו וכן פסק רבינו אלפסי ז״ל וכן בדין דליכא אמורא דפליג עליה. ואיכא דקשיא ליה דקשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בסמוך דעבודה זרה שנשתברה מאיליה אסורה ותירץ הר״מבן ז״ל דהתם כשידענו בודאי שנשתברה מאיליה אבל המוצא שברי עבודה זרה אין לו לחוש לכך דנטורי מינטר לה גוי כל היכא דפלח לה ומילתא דלא שכיחא היא שתשתבר ויותר יש לתלות ששברה בידים כדי להחליפה באחרת או שבטלה.

ולענין פסק יש פוסקין כרשב"ג לאסור באחיזת כל דבר שיש בו קצת כבוד ומן הכלל הידוע כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואע"פ שאין למדין מן הכללות וכל שכן בכלל זה שנדחה בכמה מקומות ונאמר עליו תרי תנאי ואליבא דר' יוחנן מ"מ הרי רב אשי שהוא בתרא שאל על זה אם דוקא בשל כבוד או אף בשל גנאי כמו שבארנו ואחר ששואל על דבריו נראה שהלכה כמותו ומ"מ רוב פוסקים פסקו כחכמים וכן נראה עיקר ולאסור אף בסיף וטבעת ועטרה ואין צריך לומר עטרה בראש אלא אף ביד שאף זו להתעטר בה והוא שאמרו בגמרא מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא הוא ולבסוף סבור כעטרה למלך ומ"מ אע"פ שפסקנו כחכמים אין הפסק מבורר עד שתדע מה שנאמר עליה בגמרא והוא ששאלו אי דנעבדין מאי טעמא דרבנן דשרו ולא שאל אי דאין נעבדין מאי טעמא דר' מאיר דאסר שאין הענין אלא שמאחר שר' מאיר אמר בודאי מפני שנעבדין ודאי ברור לו שכך הוא ותירץ רב יצחק בר יוסף שר' מאיר על אנשי מקומו אמר כן שהיו עובדין על הדרך שביארנו וגזר ממקומו על כל המקומות ומפני שהוא חושש למיעוט ואף שבגבנת בית אונייקי לא חשש לאסור בהנאה בשאר מקומות ההיא משום מעוטא דמעוטא הוא שאף בבית אונייקי לא היו עושין כן אלא המעוט וחכמים לא חששו למעוט כלל ואע"פ שהם מודים לר' מאיר לענין מקומו לא גזרו ממקומו לשאר מקומות ולא נהגו בשאר מקומות אלא בשאוחזין בידיהם דבר של כבוד ואף רשב"ג מודה לחכמים שאין חוששין למיעוטא ואע"פ שאמר הוא בעצמו כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא כל שלא שהה הוי נפל טעם הדבר מפני שיש שם רוב אחר והוא שכל המתים תוך שלשים יום רובם נפלים הם:

ואח"כ הזכירו בגמ' שתי לשונות אחד אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרוטי של מלכים שנינו והשני אומר אמר רבה בר בר חנה ובעומדין על פתח המדינה ונתבלבלו המפרשים הרבה בפירושם ועיקר הדברים ששניהם באו לפרש דברי ר' מאיר וחכמים בדרך אחרת שלא כרב יצחק שאלו לרב יצחק בכל הצלמים היה ר' מאיר גוזר ממקומו לשאר מקומות ומצד עבודת עצמו ולדבריהם לא חששו מחמת הצלמים עצמן שאף במקומו של ר' מאיר לא היו עובדין לכל הצלמים שחוץ לע"ז אלא מיעוט אנשי מקומו ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן כמו שפרשנו בגבנת בית אונייקי אלו לא היה החשש מצד עצמם אלא מחשש אנדרוטי של מלכים שכל צורה שהיא ידועה שלשם המלך נעשית הכל מודים באיסורה שמתוך חבת המלך עובדין אותה פעם אחת בשנה והוא יום המיתה שבכל שנה וכל הצלמים אסר ר' מאיר מחשש שמא לצורת המלך נעשית ורבנן לא חששו לכך אלא באחיזת דברים שהם מורים שררת מלכות והדבר מוכיח בהם שלשם צורת המלך נעשית והוסיפו עליהם סייף וטבעת ועטרה שמתחלה היו אומרים שלשם איזה ליסטים נעשית לרוב גבורתו ואין זה הוכח לצורת המלך ואין כאן אלא נוי בעלמא ואח"כ גזרו בה וכן בטבעת שמתחלה היו סבורים איסתימא בעלמא הוא ר"ל ממונה על האוצרות וצריך ליתן חותמו ללקחים אח"כ גזרו בה וכן בעטרה תחלה היו סבורים גדיל כלילי בעלמא הוא ולהדור מלאכתו ציירוהו לנוי ואח"כ אמרו שהוראת מלכות היא אע"פ שלא נודע כן בבירור ורבה בר בר חנה בא להוסיף עליו שלא לאסור מחשש מלכות אף באחיזה אא"כ עומדות על פני מדינה הא כל שלא באחיזה אף בפתח מדינה או שלא בפתח מדינה אף באחיזה אין חוששין בה לצורת מלך אא"כ נתברר שכן שכל שנתברר שלשם המלך נעשית אף שלא באחיזה ושלא בפתח מדינה נאסרה אלא שכל מן הסתם לא נאסרה אלא בשניהם וכן פסקו גדולי המחברים וכן עיקר ואף בתלמוד המערב מוכיח שטה זו כדברי רבה והוא שאמרו שם מה נן קיימין אם דבר ברור שהיא של מלכים דברי הכל אסור פירוש וכדעת ר' מאיר אם דבר ברור של שלטניות דברי הכל מותר כלומר לא עביד אלא לנוי ואפילו באחיזה אלא כינן קיימין בסתם לרבנן סתמן של שלטניות אא"כ באחיזה ולר' מאיר סתמן של מלכים אלמא כל שנודע שלשם המלך נעשית אסורה על כל פנים ואפילו בלא אחיזה מה שאין כן לשאר פירושים שבה כמו שכתבנו בפירושינו אלא שזה עקר ותנאים אלו כלם כל שבאו להקל פי' גם כן בגמרא דוקא בכרכים אבל בכפרים כל פרצוף שבהם אסור אף שלא באחיזה שאין בכפרים דבר עשוי לנוי אלא לעבודה וכן הלכה וי"מ לשטה זו שרבה בר בר חנה בא לומר שכשם שחוששין לאנדרוטי באחיזה כך בעמידת פתח מדינה אף בלא אחיזה ובאחת מהם דיה לאיסור ואף זה נראה אלא שגדולי המחברים כתבוה כשטה ראשונה שלא לאסור אלא בשניהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו אע"פ שהרבה פוסקים בדרך אחרת ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה השניה המוצא שברי צלמים וכו' כונת המשנה לבאר החלק השני ואמר על זה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד אמר הר"ם תבנית יד ורגל אינו יד צלם שנשבר לפי שזהו שברי צלמים אבל מתחלת עשייתו עשה נפרד צורת יד בלבד או צורת רגל וכן צורת איזה אבר שנעשה וממעשהו יתבאר אם מתחלת עשייתו עשאה נפרד או אם נשבר מצורה שלמה:

אמר המאירי המוצא שברי צלמים פירוש צלמים הוא שאין ידוע אם נעבדו אם לאו ואומר עכשו שאם מצא שברים מהם אע"פ שהם אברים שלמים מותרין וקא סלקא דעתין השתא מדין תרי ספקי שמא אף כשהיו שלמים לא נעבדו ואם נעבדו שמא שבר ובטל ודוקא בשאר אברים הא תבנית יד ורגל אסורים שאברים אלו חשובים להם ועושים אותם לפעמים בפני עצמן ואפילו נכר הדבר באלו שהם שברים ומן השלמים באו מ"מ אפשר שדעתו היה לשיירם על הדרך שהיה עושה אותם מתחלה על תכונה זו ומ"מ פי' בגמ' שאפילו תבנית יד ורגל הואיל ומ"מ שברים הם לא נאסרו אלא בעומדין על בסיסן ולא בסיסן ממש ר"ל דף המתוקן להם כמין נסר תחתיהם מתחלת עשייתם כשעושין אותם מתחלה לבדם שהרי שבר הוא אלא שראינו שנתקן להם בסיס אחר שבירתם והדבר מוכיח ששיירו לעבודה שאם נפרש בסיסן ממש העשוי מתחלה כשעושין אותם שלם ביד מיהא מאי בסיס איכא כשעושה אותו שלם וי"מ בה שאוחז בידו איזה דבר של כבוד שהוא אצל יד כעין בסיס ואחרוני הרבנים מפרשים בעומדין על בסיסן לומר שלא נאסרו אלא בשעומדין על כנם ר"ל שהדבר נכר שמתחלה נעשו לכך והרי שבר הא כל שנעשה מתחלה כך ונודע ששבר הוא מותר אפילו עומד על בסיסו וגדולי הרבנים פירשו בסיסן שמצאן בבימוס עצמו ואין נראה כן שאין ליחס בזה שם מציאה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה אע"פ שבגמרא העמידו משנה זו כר' מאיר ומשום דדייקינן מנה הא צלמים אסורין וסתמא קאמר אף בלא אחיזה ואף בלא פתח מדינה לענין פסק מיהא יש לה מקום אף לרבנן וכגון שבר הבא מצלם האסור כגון של כפרים או שנכר שמצלם שבפתח מדינה ושאוחז צפור בידו באו השברים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בד"ה אמר רבה כו' פלוגתייהו דר"מ ורבנן כו' לכך נראה כו' דר"מ אסר בכ"מ כו' ורבנן שרו בכל מקום כו' עכ"ל כצ"ל וה"מ למיפרך כדפריך מעיקרא כפרש"י ותוספות דה"ל למיתני וחכ"א אינו נעבד ואפשר דהיינו הך דפריך דכפרים ודאי למפלחינהו עבדי דאל"כ ה"ל לרבנן למפלג בהא ודו"ק:

בד"ה אמר שמואל כו' ואסורין לר"מ משום שאינם כו' עכ"ל יש לדקדק על דבריהם דהא בין לפרש"י בין לפר"ת הך סיפא דתבנית יד כו' אתיא אפילו כרבנן כמ"ש התוספות לעיל ויש ליישב דנקטי הכי ואסורין לר"מ משום דהך סברא דקאמר שמואל ואם נקט שברי עבודת כוכבים ברישא ה"א דוקא תבנית כו' אבל צלמים שאין נעבדין כו' כמ"ש התוס' ליכא אלא לר"מ ובכרכים אבל לרבנן בכפרים צלמים נמי עבודת כוכבים הן דודאי למיפלחינהו עבדי להו ודו"ק:

גמרא מקל שרודה וכו' במקל וכו' אין לפרש דר"ל שהוא רודה במקל את העולם דהא גבי צפור וכדור לא שייך לומר כן אלא גבי כדור וצפור ע"כ צריך לפרש שהוא תופס כל העולם בידו כמו שהוא תופס כדור זה או צפור זה וכן גבי מקל ע"כ צריך לומר דתרווייהו איתנהו דרוצה לומר שתופס העולם בידו כמו שהוא תופס מקל זה והיה באפשר שיתנו לתפוס בידו דבר אחר אלא שרמז ג"כ על הרדיה והממשלה שמקל רומז לממשלה וכן בצפור רמז גם כן בו שהוא מתנשא על העולם כצפור הזה שהוא פורח ושט למעלה על כל העולם ובכדור רומז ג"כ העולם שהוא ככדור ולכך נתנו כדור ולא ד"א זולתו:

רש"י ד"ה גדיל כלילי וכו' נראה דכך צ"ל גדיל שם אומן כלילי עטרה ורוצה לומר דהאומן נקרא גדיל על שם שהוא גודל ועושה העטרות והעטרה נקראה כלילי:

תוס' ד"ה אמר רבה מחלוקת בשל כפרים וכו' לכך נראה מחלוקת בשל כפרים דר"מ אסר להו בכל מקום דלמפלחינהו עבדי להו ורבנן שרו בכל מקום דסברי דלנוי עבדי להו מקשין העולם והיאך אפשר לפרש כן דא"כ הדרא קושיית הגמרא לדוכתה אי דנעבדין פעם אחת וכו' מ"ט דרבנן דא"ל דפליגי בהא דרבי מאיר סבר נעבדין ורבנן סברי אין נעבדין מדלא קתני וחכמים אומרים אין נעבדין אלא מי שיש בידו מקל וכו' כמו שכתבו התוס' לעיל ויש לפרש שזהו נמי מאי דפריך המקשה ודכפרים מי איכא למ"ד וכו' דהכל נכלל בקושייתו אבל אין הלשון משמע כן וי"ל דלפי זה דר"ל השתא דלא איירי ר' מאיר אלא בכפרים אבל בכרכים מודה איכא למימר שפיר דפליגי בה הכי דרבי מאיר סבר דנעבדין ורבנן סברי דאין נעבדין מאי אמרת דהוה ליה למתני וחכמים אומרים אין נעבדין אלא מי שיש בידו וכו' אי תנא הכי הוה משמע דמי שיש בידו מקל וכו' נמי אין נעבדין אלא בכפרים דומיא דאיירי ביה ר"מ וז"א דמי שיש בידו מקל וכו' אף בכרכים הן נעבדים ולכך לא שייך למתני הכי וק"ל:

ד"ה אמר שמואל וכו' ופריך ליה בגמ' והאנן שברי דמות תנן וכו' ומסיק ה"ה דאף שברי עבודת כוכבים מותרין וכו' נראה דלא הוכרחו התוס' להאריך בפי' קושית המקשה שכפשוטו אתי כן אלא שכוונתן לפרש דברי המתרץ משום דלפי מה שפירשו דטעמו של שמואל דאמר אף שברי עבודת כוכבים הוי מטעם דגם בשברי עבודת כוכבים איכא נמי כמה ספיקות להתיר כמו גבי שברי דמות א"כ מאי משני ה"ה וכו' משום דקא בעי למתני סיפא וכו' ר"ל ואי הוי תני ברישא שברי עבודת כוכבים ה"א דתבנית יד דעבודת כוכבים אסור דוקא ולא דדמות ומ"ש תבנית יד דדמות מתבנית יד דעבודת כוכבים כיון דהוה מיתני ברישא דגם שברי עבודת כוכבים מותרים מטעם כמה ספיקות כמו שברי דמות לכך מפרש דאפילו הכי ה"א דוקא תבנית יד דעבודת כוכבים אסורים מפני שכשהיתה שלמה היתה נעבדת תדיר והרבה הן שהיו משתחוים ליד או לרגל וכו' וק"ל:

ד"ה ה"ה וכו' הא דלא משני הכא כמו שתירץ בסמוך וכו' כלל דברי התוס' דמדברי שמואל משמע דהתנא אתא לאשמועינן חידושא היתרא דשברים א"כ לא שייך לתרץ דאתי למידק הא דמות עצמן אסורים דלא איירי השתא בדמות עצמן אלא היתר דשברים אתא לאשמועינן אבל בסמוך בדברי ר' יוחנן דהוה סבירא ליה דאתיא כרבנן כדבסמוך בתוס' לקמן ולא אתא לאשמועינן שום חידוש בשברי דמות שייך שפיר לתרץ דאתא למידק מיניה הא דמות עצמן אסורים וק"ל:

תד"ה אמר רבה. ול"א בהו ר"מ אלא משום דגזר אטו מקומו. כצ"ל:

בא"ד פי' ומותרין בכ"מ בכרכים כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה אמר שמואל. דכיון דאי ידעינן כו' דודאי אמרינן אילו כו'. כצ"ל:

בא"ד ואיכא למימר שהיד והרגל לא היו נעבדין כו'. כצ"ל:

בסה"ד כמו שפירשתי הטעם כו'. כצ"ל:

גמ' גדיל כלילי. נ"ב פ' יש נוחלין (קלג ב):

תד"ה ככדור שהעולם עגול כו'. נ"ב מהכא מוכח בהדיא דפשיטא ליה לרבי דעולם שלנו כדורי הוא וכ"מ נמי בגמרא דפ' מי שהיה טמא בשמעתא דפלוגתא דחכמי ישראל ואו"ה אבל מחלוקתן של ר"א ור"י [ב"ב כה ב] אם עולם כקובה כו' ד"א הוא. עי' מטפחת:

תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' אית ליה נמי. עיין לקמן דף מט ע"ב תוס' ד"ה לא:

מי איכא למ''ד וכו'. מי שרו רבנן הא ודאי דכפרים למפלחינהו עבדי להו דבני כפר לא עבדי לנוי: תחת כל העולם כולו. לשון גנאי נקיט כלומר שרודה על כל: (גדיל כלילי. אומן שם לי עטרה): אישתיימא. שליח הנושא חותם המשלחו: מתני' הרי אלו מותרין. טעמא מפרש בגמ' דכי הוו שלימים ספק לא עבדום ואת''ל עבדום אימור בטלום לכך שיברום הוי ספק ספיקא ולקולא: שכיוצא בהן נעבד. תבנית יד לבדה הן עובדין: גמ' אמר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים. לא תימא שברי צלמים דוקא משום דשמא לא עבדום מעולם אפי' כשהיו שלימין דאפי' שברי עבודת כוכבים שראינום שעבדוה כשהיתה שלימה מותרין דכיון דנשברה שוב אין עובדין אותה: משום דקבעי למיתני סיפא כו'. דאי תנא עבודת כוכבים הוה אמינא דוקא עבודת כוכבים דמצא תבנית יד או תבנית רגל דאסורה אבל צלמים אפי' תבנית יד שרי להכי תנא ברישא צלמים למימר דאע''ג דשמא לא עבדום אפ''ה לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן וכשעומדין על בסיסן כדמוקים ליה לקמן:

ובהכי ניחא דנקט הכא באנדרטי של מלכים ולא קאמר באנדרטי סתם וכן משמע בירושלמי דשל מלכים נעבדין יותר דקאמר התם אם דבר ברי שהוא של מלכים ד''ה אסור אם דבר ברי שהוא של שולטנות ד''ה מותר אלא אנן קיימין בסתם ר''מ סבר סתמן של מלכים וחכ''א סתמן של שולטנות ולפר''ת קשה קצת דכי קאמר לקמן סתמא כר''מ ה''מ למימר סתמא אפילו כרבנן שהרי לא התירו אלא אנדרטי: אמר רבה מחלוקת בשל כפרים וכו'. לפום ריהטא משמע דמוקי פלוגתייהו דר''מ ורבנן בגזרת שאר מקומות אטו אותו מקום והכי פירושו מחלוקת בשל כפרים שהן נעבדין במקומו דגזרינן בכל הכפרים אטו אותו מקום דאף על גב דשאר מקומות לא פלחי להו אלא לנוי עבדי להו אסירי ורבנן לא גזרי שאר מקומות דכפרים אבל בשל כרכים דברי הכל מותרים בכל הכרכים דבכולהו לא עבדי להו אלא לנוי בעלמא ולא גזרינן כרכים אטו כפרים אבל ק''ק הלשון דפריך ושל כפרים מי איכא למ''ד דלנוי עבדי להו ומאי פריך הא ודאי דבין לר''מ בין לרבנן כפרים של שאר מקומות עבדי להו לנוי ולא אסר בהו ר''מ אלא משום דגזר אטו של שאר מקומות ועוד קשה הא דקאמר אבל של כרכים ד''ה לנוי עבדי להו משמע התם מודו תרוייהו דלנוי עבדי להו הא בשל כפרים פליגי אי עבדי לנוי אי למפלחינהו וליתיה דכולהו מודו דבמקומו של ר''מ עבדי להו למפלחינהו והכי ה''ל למימר מחלוקת בשל כפרים ר''מ גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן סברי לא גזרינן אבל בשל כרכים ודאי לנוי עבדי להו פירוש ומותרין בכל מקום ובכרכים אפילו במקומו של ר''מ דלנוי עבדי להו לכך נראה מחלוקת בשל כפרים דר''מ אסר להו בכל מקום דלמפלחינהו עבדי להו ורבנן שרו בכל מקום דסברי לנוי עבדי להו אבל בשל כרכים ד''ה לנוי בעלמא עבדי להו ומותר ופריך ושל כפרים מי איכא למ''ד לנוי עבדי להו כלומר היאך תעלה על דעתך להעמיד מחלקותם בשל כפרים ויחלקו רבנן על רבי מאיר לומר דבכפרים לנוי עבדי להו הא ודאי למפלחינהו עבדי להו אלא אי אתמר הכי אתמר מחלוקת בשל כרכים דהנהו עבידי לנוי אלא ר''מ אסר בכל הכרכים דגזר רובא דשאר מקומות שאין נעבדין כלל אטו מקומות דנעבדין אף בכרכים פעם אחת בשנה ורבנן לא גזרי רובא אטו מיעוטא אבל בשל כפרים ד''ה אסורין דכולהו כפרים למפלחינהו עבוד: ככדור. שהעולם עגול כדאיתא בירושלמי שאלכסנדרוס מוקדון עלה למעלה עד שראה כל העולם ככדור ואת הים כקערה פי' ים אוקינוס שמקיף את כל העולם: אמר שמואל ואפילו שברי עבודת כוכבים מותרין. נראה לר''י כי שמואל שסובר שברי עבודת כוכבים מותרין אית ליה נמי עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה מותרת כרשב''ל ורשב''ל דקאמר עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה מותרת אית ליה נמי דמצא שברי עבודת כוכבים מותרין ותרוייהו חד טעמא אית להו וכן משמע בסמוך דרבי יוחנן מותיב לרשב''ל ממתני' דהמוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין משמע הא שברי עבודת כוכבים אסורין ומוכח מיניה דעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה אסורה ורשב''ל אית ליה דשברי עבודת כוכבים מותרים משום דסבר עבודת כוכבים שנשתברה מותרת וה''פ דמילתיה דשמואל ואפי' שברי עבודת כוכבים כלומר לאו דוקא שברי צלמים שרי משום ספק ספיקא דאימור לא עבדום ואת''ל עבדום אימר בטלום אלא אף שברי עבודת כוכבים דודאי עבדוה מותרין דכיון דאי ידעי בודאי שנשתברה מאיליה מותרת א''כ סתם שברים מותרין דרוב שבירותיה הוו ביטול דטפי שכיח שבירת עובד כוכבים או נשתברה מאיליה מששיברה ישראל דודאי אמרי אילו שיברה ישראל לא היה מניחה שם אלא היה מבערה לגמרי מן העולם ופריך ליה תלמודא והאנן שברי צלמים תנן דמשמע דוקא צלמים דאיכא ספק ספיקא אבל לא שברי עבודת כוכבים דאי ס''ד שברי עבודת כוכבים נמי מותרין היה לו לשנות שברי עבודת כוכבים דהוו חידוש טפי אלא ודאי מדשבקינהו לשברי עבודת כוכבים ונקט שברי צלמים דוקא קתני ושברי עבודת כוכבים אסורים משום דודאי עבדוה ומי יימר דבטלוה ומסיק ה''ה דאף שברי עבודת כוכבים מותרין ואין לחלק בשברים והא דקתני שברי צלמים משום דקבעי למיתני סיפא מצא תבנית יד או רגל של צלמים אסורין והיטב יש לידע שברים של צלמים מדלא נקטי מידי בידייהו ואסורין לר''מ משום שאינם שברים גמורים כדמוקי לה שמואל בעומדין על בסיסן ואם נקט שברי עבודת כוכבים ברישא הוה אמינא דוקא תבנית יד ורגל דעבודת כוכבים אסורין מפני שכשהיתה שלימה היתה נעבדת תדיר והרבה הן שהיו משתחוים ליד או לרגל בפני עצמן כשהיו מחוברים הלכך גם כשנפרד לא נתבטל מאחר שהוא דבר שלם שעומד צלם על בסיסן אבל צלמים שאינן נעבדין אפי' לר''מ אלא פעם אחת בשנה ואיכא למימר שהיד והרגל שלא היו נעבדין לבדם אף במחובר כלל אם כן כשנפרדו נתבטלו לגמרי ומשום הכי נקט שברי צלמים וא''ת מ''מ היה לו להשמיענו היתר שברי עבודת כוכבים דכח דהיתירא עדיף וי''ל דכאן ודאי כח דאיסורא דתבנית יד ורגל דצלמים עדיף כי טעם גדול היה לנו להתיר כדפרשינן דמחזיקינן להו למבוטלין הואיל ואף בחיבורן לא היו נעבדין מעולם ובמה שלא שנאה כלל במשנתנו היתר שברי עבודת כוכבים לא הפסדנו כלום כי יש ללמדו ממשנתנו שאין לחלק כמו שפירש הטעם בדברי שמואל: ה''ה דאפי' שברי עבודת כוכבים וכו'. הא דלא משני הכא כמו שתירץ בסמוך על תיובתא דרבי יוחנן דמשני רשב''ל משום דאתי למידק הא צלמים עצמן אסורין וסתמא כר''מ דאותו תירוץ לא שייך כאן על מה שהקשינו לשמואל דשמואל אמתניתין קאי ומוקי לה כר''מ ואומר דלר''מ אע''ג דחידוש הוא דשברים מותר לאו חידוש הוא כ''כ בשברי צלמים אלא ודאי דאף בשברי עבודת כוכבים עצמה מותרים דאיכא נמי כמה ספיקות כדפרישית ומקשינן ליה כיון דאף שברי עבודת כוכבים מותרים אמאי שבקינהו ונקט שברי צלמים דודאי אין לו להניח חידוש היתר שברים דאיירינן בהן להשמיענו חידוש איסור צלמים דלא איירינן מינייהו ומשום הכי קא משני דטוב לו להניח חידוש היתר עבודת כוכבים להשמיענו חידוש איסור בצלמים גופייהו בתבנית יד ורגל כדפרישית דדמיא לשברים אבל בתר הכי מוקי לה כרבנן א''כ שברי צלמים לגופייהו לא אצטריך כלל כאשר אפרש לקמן:

עבודה זרה מא ע"א

דף מא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד