עבודה זרה מה ע"א

דף מה - א

מתניתין:

הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת המעיינות וכל דבר שהוא במצבו בטבעו - הן מותרין, ומה שעליהן כגון ציפויי כסף וזהב אסורין בהנאה. ואיסור ההנאה מהציפויין נלמד ממה שנאמר [דברים ז] "לא תחמוד כסף וזהב עליהם".

רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר בתורה "אלוהיהם על ההרים" - ודרשינן, ולא ההרים עצמם אלוהיהם. "אלוהיהם על הגבעות" - ולא הגבעות אלוהיהם.

ואם כן, מפני מה אשירה אסורה? ולמה לא נדרוש "תחת כל עץ רענן" - ולא עץ רענן אלוהיהם?

ולמה אסרה התורה אשרה באמרה [דברים ז] "ואשריהם תגדעון", והלא העץ מחובר הוא?

ומתרץ רבי יוסי הגלילי: אשרה שונה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם שאדם נטעו לעץ, אף שהוא עתה מחובר.

והגמרא תבאר, במה חולק רבי יוסי הגלילי על התנא קמא.

אמר רבי עקיבא: אני אובין אפרש ואדון לפניך! מה שאמרה התורה "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים... את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" - אין כוונתה לדרוש ממנה, תחת כל עץ רענן ולא עץ רענן, אלא, התורה מוסרת לבני ישראל הנכנסים לארץ ישראל - ולא ידעו תועבות הגוים - סימנים על המקומות שעבדו שם האמוריים, ומצווה אותם לחפש שם אלילים כדי לבערם ולאבדם, וזה מאמר התורה:

כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן - דע שיש שם עבודת כוכבים! וממילא נשמע מכך שצריך לאבד את האלילים ולא את ההרים והגבעות -

ואכן, מפסוק זה גם אינו נשמע שצריך לאבד את כל עץ רענן אלא לחפש שם אלילים, ומפסוק אחר שנאמר "ואשריהם תשרפון באש" נלמד שהאשרה אסורה בהנאה ומצווים לבערה.

גמרא:

הגמרא מבררת במה נחלקו תנא קמא ורבי יוסי הגלילי.

ורבי יוסי הגלילי - היינו תנא קמא הלא שניהם סוברים שהרים וגבעות מותרים?

אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: ציפוי הר מותר כמו הר עצמו - הלכה זו איכא בינייהו יש חילוק ביניהם -

תנא קמא סבר: ציפוי הר אינו כהר - ואף שההר מותר הציפוי אסור, והוא מה שאמר "ומה שעליהם אסורים, שנאמר: לא תחמוד כסף וזהב עליהם" כלומר, כל מה שעליהן.

ואילו רבי יוסי הגלילי סבר: ציפוי הר הרי הוא כהר, וכשם שההר מותר ואינו עבודת כוכבים, כך גם הציפוי. ולדבריו, מה שאמרה התורה "עליהם" היינו רק אלילים תלושים לגמרי ^[69].

רב ששת מבאר שחולקים ב"אילן שנטעו ולבסוף עבדו".

והיינו: יש צד לומר: שהאשרה שהתורה אסרתה, היא רק כשנטעו גרעין ^[70] לשם אשירה וצמח ממנו עץ, כי אז ה"תפיסת יד אדם" היתה לשם עבודת כוכבים ^[71] -

אבל אילן הנטוע שלא לשם עבודת כוכבים, ורק אחר כך עבדוהו, אין בה "תפיסת ידי אדם" לשם עבודה זרה, אלא דינו כהרים וגבעות.

ומאידך, יש לומר: שאינו דומה להרים וגבעות. כי להרים וגבעות - אין תפיסת ידי אדם, ולא היה להם מעולם תפיסת ידי אדם. אבל אילן שנטעו יש בה "תפיסת ידי אדם" - אף על פי שכשנטעו ותפס בו ידי אדם לא היתה התפיסה לשם עבודה זרה, מכל מקום אינו דומה להרים וגבעות. והתוספת שהתוסף באילן אחרי שעבדוהו - אסורה.

ולדעת רב ששת נחלקו בכך התנאים במשנה.

רב ששת אמר: דכולי עלמא, כל התנאים סוברים, כי צפוי הר אינו כהר, והם אסורים בהנאה.

מתני' הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהן אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה שעליהם אסור.

ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם כו'. ואמרינן ר' יוסי הגלילי היינו תנא קמא.

המשנה הששית והכונה לבאר בה איזה דבר אינו נאסר משום ע"ז אע"פ שהוא נעבד [והוא שאמר] הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהם אסור שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפישת ידי אדם וכל שיש בה תפישת ידי אדם אסור אמ' ר' עקיבא אני אובין לפניך כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאת ועץ רענן דע שיש שם ע"ז אמר הר"ם ר' יוסי סובר שאילן שנטעו לשם אילן ולבסוף עבדו אסור לפי שיש בו תפיסת ידי אדם וחכמים אומרים כי כיון שנטעו והוא לא נתכון בו לעבדו בשעת נטיעתו הוא כמו הר וגבעה ועבודתו אחר שנטעו אין אוסר אותו ור' עקיבא בא והודיענו בעקר שנחקר בו בשביל מקומות ע"ז ואין חולק עם אדם ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרות בהנאה הן לזריעה הן לרעיה הן לחצוב אבנים מהם שאין המחובר נאסר שכך דרשו מן המקרא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל מה שעליהם כגון שחיפום בכסף או בזהב אסור וכדכתוב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך אע"פ שדבק עם ההר שמ"מ נויי ע"ז הם וכל שכן פסילים שעליו ר' יוסי אומר אלהיהם על ההרים וכו' ושאלו בגמרא ר' יוסי היינו תנא קמא כלומר דהא תנא קמא נמי אית ליה דרש דעל ההרים אלהיהם והשיב שר' יוסי בא להקל ולהתיר את הצפוי מפני שהוא דורש על ההרים אלהיהם על הפסילים שעל ההר אבל צפוי של הר הרי הוא כהר עצמו ומותר הואיל והוא דבק בהר ולא נאסר אלא פסילים שעליו ומ"מ הלכה כתנא קמא וצפוי הר אינו כהר ושמא תאמר היאך אפשר להתיר גוף הנעבד וליאסר מה שעליו תדע שגוף הנעבד ע"ז גמורה היא לחייב את עובדיה כמו שיתבאר אלא שכח המקרא מפקיעתו מאיסור הנאה והילכך תלוש שעליו אסור כתלוש של שאר ע"ז אע"פ שנתדבק בו וא"ת אם ההר עצמו נעשה ע"ז היאך אמרו במסכת חולין הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר כלומר שהשוחט לשם ההר אינו זבחי מתים ומתוך כך יש שפרשו שלא נתחייב העובד אלא מפני שכונתו היתה לע"ז אבל אינה ע"ז ואין זה כלום שאם אינה ע"ז לא נתחייב העובד אלא זו של חולין שלא קראוה זבחי מתים מפני שאין זה עובד אלא שוחט לשמו ומן הסתם אינו מקבלו עליו באלוה הא אלו קבלו עליו באלוה בפירוש אף ההר עצמו נעשה זבחי מתים כעובד עצמו וזהו דעת אחרוני הרבנים ועיקר:

מפני מה האשרה אסורה פירוש האילן הנעבד שהרי בשעה שנעבד מחובר הוא והיה לנו להתירו מכל וכל ואתה אוסר מיהא גידולין ופירות הבאים לאחר מיכן שגוף האילן מ"מ מותר הוא כמו שיתבאר והשיב מפני שיש בה תפיסת ידי אדם פירוש שנתחבר בידי אדם ואע"פ שהוא מחובר בשעת עבודה אוסרין מ"מ גדולין ופירות הבאים לאחר מיכן ואמ"ר עקיבא אני אובין לפניך באה הנה מלת אובין על דרך הזרות ורצה בו אבין והוא פועל יוצא לשלישי כענין הבן להלז את המראה ואמר שהוא דורש לפניו ביאור המקרא אחר שאינך דורש בו תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם כשם שדרשנו בהרים והוא שאותו פסוק של הרים לא נאמר בו איסור במקום אחר ומאחר שסמך אלהיהם על ההרים יש ידרוש בו כן ולא בא הכתוב לאסר להרים אלא ליתן להם סימן היכן הם מוצאים עבודות זרות שלהם וכן באשרה הנזכרת באותו פסוק ליתן סימן בא אלא שמ"מ אי אתה רשאי להתירה מכח דרשא זו ר"ל לדרשו כדרשת על ההרים שהרי נאמר איסורה במקום אחר בפסוק אשריהם תשרפון באש ושמא תאמר דוקא בשנטעו מתחלה לכך הרי בא לנו נטעו ולבסוף עבדו מכח מקרא אחר דהיינו ואשריהם תגדעון כמו שהתבאר בגמרא:

פיסקא הגוים העובדים את ההרים תנא קמא סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר פי' ואע"ג דכל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי לגבגי ע"ז דוקא כשעומד התלוש בעינו כגון שחצב אבנים ובנה מהן בית ועבדו. אבל האילן כשנוטעו גרעין משתנה מכמות שהיה ועושה פנים חדשות הילכך אין דינו אלא כמחובר:

מפני מה אשירה אסור מפני שיש בה תפוסת ידי אדם ופירש המורה שנטעה אדם ובאילן שנטע וזרע גרעין או אגוז קאמר והו"ל מחובר מעיקרא דאי תלוש ולבסוף נטעו אמרי' לקמן דתלוש גמור הוא ודכ"ע אסירי ואינו נ"ל דאדרבה הכי מוקמי' בגמרא פלוגתייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלתנא קמא שרי ולר' יוסי אסור אבל אם נטע אגוז מתחלה לשם עבודה זרה גם תנא קמא מודה דאסור:

בפרש"י בד"ה ומה שעליהם כו' הכתוב היא דתלוש שעליהם כתלוש כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ת"ק סבר ציפוי כו' דציפוי דתמורה כו' אלא לנוי כו' עכ"ל ונ"ל לפי' זה דנוי דהר שרי ועיקר קרא דלא תחמוד כסף וגו' דאוסר נוי לאו בהר קמשתעי דאל"כ הדרן קושיין לדוכתין מאי האי דנוי דהר אסור ותקרובן שרי ובב"ח הוי איפכא וק"ל:

מתני' א"ר עקיבא אני אובין ואדון וכו'. ר"ל ואע"ג דכבר יהיב רבי יוסי הגלילי טעמא דמפני זה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם ומפני כך אמרה תורה ואשיריהם תשרפון באש וא"כ לא נוכל לדרוש תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם מ"מ תקשה לך א"כ תחת כל עץ רענן למאי אתא אלא ע"כ צריך למדרשיה ולא עץ רענן אלהיהם כדדרשינן באלהיהם על ההרים וכו' דמ"ש ובמקום אחר אמרה תורה ואשיריהם תשרפון באש וא"כ דברי תורה סתרי אהדדי לכך אמר ר"ע אני אובין ואדון כו' ור"ל דכל המקרא דאלהיהם על ההרים לא דרשינן למעוטא אלא לסימנא אלא דהרים וגבעות מתמעטו ממשמעותא כמו שפירש רש"י וק"ל:

תוס' ד"ה אלהיהם על ההרים וכו' לכך נראה לר"ת דודאי עבודת כוכבים מקרי וכו' והא דאמרינן בהשוחט דכיון דאמר להר לא מקרי זבחי מתים ולא אסור היינו כששוחט רחוק מן ההר וכו'. ויש לדקדק אם כן בהשוחט למה אצטריך לשנויי התם הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר ה"ל לשנויי דתרוייהו איירי דאמר להר אלא הא בשחט רחוק מן ההר והא דשחט על ההר או קרוב להר וי"ל דמשמע ליה לגמרא דכל מקום דקתני לשם הרים לא משמע דשחט על ההר או בסמוך ליה אלא ששחט בביתו או רחוק ממנו לשם הרים דהכי משמע לישנא דלשם הרים וכיון דבתרוייהו תני התם לשם הרים לא ניחא ליה לשנויי הכי וק"ל וע"ש בפ' השוחט (חולין דף מ') וגם עיין שם בתוס' דכתבו קצת שם בענין אחר ממה שפירשו כאן בשמעתין:

בא"ד וקרוב לזה מצאתי בפי' אחרים דרש"י וכו' ובתמורה מוקי לה להאי לא תחמוד אבעלי חיים וכו'. ר"ל דבעלי חיים נמי הוי דינן כמו הרים דאע"ג דבעלי חיים עצמן לא מיתסרי להדיוט דמדגלי קרא דלגבוה אסירי מכלל דלהדיוט משתרי כדאיתא לקמן (עבודה זרה דף מ"ו) אפ"ה צפויהן שעליהם אסור זהו כוונת רש"י בזה אבל לא ידעתי למה הוצרך רש"י לכתוב זה הכא דאין ענין זה למה שפירש השתא כד מעיינת שפיר שם בפרק כל האסורין בתמורה לא נמצא שם אוקימתא זו ושיטה אחרת שם ובחולין פ' השוחט הביאו התוס' שיטה דפרק כל האסורין דתמורה באופן אחר ועיין שם במה שכתבתי וגם הכא בשמעתי' הביאו התוס' בסמוך בד"ה ת"ק סבר ציפוי הר וכו' מפ' כל האסורין דציפוי ב"ח מותר להדיוט:

בא"ד ולפי זה קשה לר"י מדאמרינן לקמן בפירקין אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע וכו'. והא דהקשה ר"י מדיחויא דר"ה בריה דרב יהושע ולא הקשה מדברי הבעיין גופיה דבעי המשתחוה להר וכו' יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד וכו' ואי ס"ד דעבודת כוכבים מקרי היכי ס"ד דשרי לגבוה משום דאיכא למימר דעיקר בעייתו היה אי מכשירי קרבן הוי כקרבן או לא וק"ל ועיין לקמן בדף מ"ו:

בא"ד לכן נראה לר"י כלשון ראשון של רש"י וכו' ולא דמי לפעור וכו'. דברי ר"י הללו אינם מדוקדקים לי משום דמאי הוצרך השתא לזה דהא השתא ל"ק לן מידי מפעור דשאני פעור דהוי עבודת כוכבים לכך תקרובתו אסור אבל מחובר ס"ל השתא דלאו עבודת כוכבים מקרי ולכך תקרובתו מותר דאדרבה דלפי חילוק זה נוכל לומר דלעולם מחובר מקרי עבודת כוכבים ואפילו הכי תקרובתו מותר משום דלא דמי לפעור דילפינן מיניה דתקרובת עבודת כוכבים אסור דההוא תלוש הוי וק"ל:

ד"ה ת"ק סבר ציפוי הר אינו כהר וכו' וא"ת אמאי מייתי ת"ק קרא דלא תחמוד וכו'. ר"ל כיון דהשתא פי' דטעמא דת"ק דאסור ציפוי הר לא אסרו מטעם דהוי נוי עבודת כוכבים [אלא] משום דהוא עצמו נעבד מאי מייתי קרא דלא תחמוד הא קרא דלא תחמוד לא איירי אלא בנוי עבודת כוכבים ולא בציפוי הנעבד ומתרץ דהכי קא מייתי וכו' אבל קשה לי לפירוש זה מאי מייתי דהר עצמו יוכיח דאיכא חדא לריעותא דנעבד ואפי' הכי אינו נאסר כיון דאיכא ביה חדא לטיבותא דהוי מחובר ואפשר דמשום קושיא זו כתבו א"נ דקרא אסמכתא בעלמא וחזרו משנויא קמא:

בא"ד ונראה לר"י דלרמי בר חמא וכו' ריה"ג כדאמרינן לקמן. ר"ל דדייק בסמוך דמדקתני ר"י מפני מה אשירה וכו' וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור בא לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו:

ד"ה ורבי יוסי הגלילי סבר ציפוי הר מותר וכו' וי"ל דשאני הכא דקרא דאייתי ת"ק דלא תחמוד משתמע שפיר לאסור ציפוי הר. דברי התוס' פשוטים דכונתן לומר דהא דאמרינן בכל דוכתא תנא בתרא לטפויי אתא היינו בכל מקום דפרכינן היינו ת"ק ומצטריך לשנויי דהא איכא בינייהו ואינו מפורש בשום אחד מהם אז אמרי' מסתמא דתנא בתרא לטפויי אתא אבל הכא מפורש בדברי הת"ק דס"ל דציפוי הר אסור דמדמייתי לדבריו קרא דלא תחמוד דאיירי בציפוי עבודת כוכבים מכלל דמייתי מיניה ראיה לציפוי הר דנמי אסור א"כ ר"י הגלילי דאתי לאפלוגי עליה לפי שנויא זה בציפוי הר ע"כ צריכין אנו לומר דס"ל דציפוי הר מותר אלא שיש לדקדק למה אצטריכו התוס' לומר דשאני הכא דקרא דאייתי וכו' הא מבואר בהדיא בדברי ת"ק דס"ל דציפוי הר אסור דהא קתני בהדיא ומה שעליהן אסור וי"ל משום דהא דקתני ומה שעליהם אסור היה אפשר לפרש בשום ענין אחר כגון בצלם או פסל העומד על ההר או בשום ענין אחר אבל לא בציפוי אע"ג דפשוטו הוא דאיירי בציפוי הר מ"מ היה אפשר לפרש בדוחק בשום ענין אחר ואינו משתמע מיניה שפיר כולי האי אבל מדמייתי קרא רלא תחמוד כסף וזהב עליהם משתמע שפיר דת"ק ס"ל דציפוי הר אסור והיינו מה שכתבו התוס' דקרא דאייתי וכו' משתמע שפיר לאסור צפוי הר ר"ל מדמייתי ת"ק האי קרא משתמע שפיר דס"ל לת"ק דציפוי הר אסור ואייתי ליה לקרא לאסור ציפוי הר וק"ל:

רש"י ד"ה ריה"ג (בסופו). דכתיב ואשיריהם תגדעון. בדיוק הביא האי קרא דתגדעון ולא דתשרפון שהביא בדר"ע משום דלר"ש בגמ' הוסיף ריה"ג אילן שנטעו ולבסוף עבדו וזה יליף מן דתגדעון כדאיתא בגמרא לריב"י. אבל מה ששינה להביא בדר"ע קרא דתשרפון ל"י כוונתו עי' בתוס' סד"ה ת"ק ולקמן ר"ד מ"ו:

רש"י ד"ה אר"ע. ומיעוטא דהרים כו' ממעטינן ממשמעותא כו'. ולקמן ע"ב בד"ה לכדר"ע לא כתב כן:

תד"ה אלהיהם. ועוד קשה כו' דאפי' כי הוי רחוק כו' הא קאמר בפירוש דלשם הר כו'. כצ"ל:

תד"ה ת"ק. ה"נ כו' אע"ג דאיכא חדא לטיבותא שהם מחוברים. כצ"ל:

תד"ה וריה"ג. וא"ת כו' תנא בתרא לטפויי אתי. ולעד"נ דהכא ריה"ג התירא קאמר וי"ל אדרבה דלטפויי בהתירא קאתי:

משנה כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו'. כתבו התוספות בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק על פי נביא וכו' ועיין מ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פרשת ויצא ופרשת ראה אנכי בס"ד:

(מה סע"א) ואחת מחלוקת דר"ש ורבנן.—פי' הר"נ דר"ש סבר דלא מיקרי אשירה אא"כ היא נעבדת, אבל אם אינה נעבדת בעצמה אלא שעובדים ע"ז שתחתיה הרי האילן מותר (ע"ש). ונראה שדוקא באילן מתיר ר"ש, מפני שהוא משריש בארץ; אבל בית שהכניסו לתוכו ע"ז, וכן דימוס שהעמידו עליו ע"ז-אף ר"ש מודה, שהם נאסרים כל זמן שיש בהם ע"ז, ולפיכך אין ר"ש חולק אלא באשרה בלבד.

(שם) אמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא.—עי' מ"ש בעירובין פ ע"א.

מתני' הן מותרין. ההרים עצמן מותרין לחצוב אבנים מהן ולזריעה דמחובר לא מתסר כדנפקא לן (לקמן) מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם כדדריש ר' יוסי הגלילי: ומה שעליהן. כגון אם ציפום זהב וכסף אסור שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ואע''ג דאינהו לאו עבודת כוכבים מקרו ולא מתסרי גזירת הכתוב היא (שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי) דתלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהן נעבדין משמע ועל כרחנו אנו צריכין לפרש דלאו עבודת כוכבים מיקרו דאמרינן בהשוחט (חולין דף מ.) הא דאמר להר והא דאמר לגדא דהר שהשוחט לשם הר לא מיקרי זבחי מתים והא דתניא לקמן ועובדיהם בסייף משום האי טעמא הוא דאע''ג דלאו עבודת כוכבים נינהו לענין איתסורי עובדיהם מיהא לשם עבודת כוכבים עבדי להו ולעבודת כוכבים מיכווני חייב דהוא דומיא דמחובר (בפרק בתרא (דף נד)): ר' יוסי הגלילי אומר. הרי המקרא מלמדנו שהמחובר אינו נאסר שנא' אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ומה תאבדו את אלהיהם על ההרים משמע צלמים ופסיליהם שעל ההרים קרויים אלהיהם ולא ההרים קרויים אלהיהם ומאחר שהוא כן ומפני מה אשירה אסורה ולא דרשינן נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם והלא אילן מחובר הוא ולמה אסרו הכתוב דכתיב ואשריהם תגדעון: מפני שיש בהן תפיסת ידי אדם. שאדם נטעו: אר''ע אני אובין [ואדון] לפניך. אפרש ואדון לפניך שאין לנו לדרוש מיעוטא מתחת עץ רענן שלא נאמר אלא למסור להם סימני מקום שרגילין אמוריים לעבוד שם עבודת כוכבים כדי שיחפשו ישראל שם ויבערום ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא מינה ממעטינן ממשמעותיה דקרא שלא צוה לאבד את ההרים אבל כל עץ רענן צוה לנו לאבד במקום אחר ואשריהם תשרפון באש והכא לא נקיט ליה אלא משום סימנא: גמ' ורבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא. בין למר בין למר הרים וגבעות שרו: תנא קמא סבר ציפוי הר אינו כהר ומיתסר. דכתיב לא תחמוד כסף עליהם כל שעליהם: ורבי יוסי סבר ציפוי הר. בטל לגבי הר וכיון דהר לאו עבודת כוכבים ציפוי נמי לא מיתסר ועליהם דקרא אפסילי אלהיהם תלושין קאי: רב ששת אמר דכולי עלמא ציפוי הר אינו כהר. ואסור ור' יוסי לטפויי אתנא קמא קאתי למיתסר:

אלהיהם על ההרים. פרש''י בפי' אחרים וזה לשונו הן מותרין ההרים עצמם מותרים לזריעה ולחצוב אבנים מהם דמחובר לא מיתסר כדדריש ליה ר' יוסי הגלילי מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומה שעליהם כגון אם ציפום בכסף וזהב אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב וגו' ואף על גב דאינהו לאו עבודת כוכבים מיקרו ולא מתסרו גזירת הכתוב היא שיהא תלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם על כל מה שהם עובדים משמע וע''כ צריכין אנו לפרש דלא מקרו עבודת כוכבים דאמרי' בהשוחט (חולין מ. ושם ד''ה הא) הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר שהשוחט לשם ההר לא מיקרי זבחי מתים והא דתניא לקמן ועובדיהם בסייף משום האי טעמא הוא דאע''ג דלאו עבודת כוכבים נינהו לענין אתסורי עובדיהם מיהא עבודת כוכבים קרו להו ולעבודת כוכבים מיכווני דהוו דומיא דמחובר בפ''ב עכ''ל והקשה ר''ת לפירוש זה דכיון דלא מקרי עבודת כוכבים ותקרובתן מותרת א''כ אמאי יענשו עובדיהם סייף הא אין זה עובד אלהים אחרים לכן נראה לר''ת דודאי עבודת כוכבים מיקרו ותקרובתן אסורה ולכך עובדיהם בסייף והא דדרשינן ולא ההרים אלהיהם קאי אאבד תאבדון כלומר שאין צריך לעקור ההרים והא דאמרינן בהשוחט דכיון דאמר להר אינו קרוי זבחי מתים ואינו אסור היינו כששוחט רחוק מן ההר שאז אין מתכוין לשם עבודת כוכבים וקרוב לפירוש זה מצאתי בפי' אחרים דרש''י וז''ל ומה שעליהם כגון אם ציפום זהב וכסף אסור שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ואע''ג דאינהו לא מיתסרי גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שקרקע עולם אין בהם כח לאוסרם אבל עבודת כוכבים הוו ותלוש שלהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים ותדע לך דעבודת כוכבים מיקרו דהא תניא לקמן ועובדיהם בסייף ואם לאו עבודת כוכבים נינהו עובדיהם אמאי נהרגין ובתמורה (דף כח:) מוקי לה להאי לא תחמוד אבעלי חיים דהוו דומיא דמחובר עכ''ל ולפי זה קשה לר''י מדאמרינן לקמן בפירקין (דף מו:) א''ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש להדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא הדיוט ולא שנא לגבוה ואי ס''ד דעבודת כוכבים מיקרו היכי דייק דשרי לגבוה אי משום דאין נאסר להדיוט הרי בעלי חיים דאינן נאסרים להדיוט ואפ''ה אסירי לגבוה ועוד קשה מה שפי' ר''ת דהר אינו קרוי זבחי מתים היכא ששוחט להר כיון שהוא רחוק מן ההר קצת דאפי' כי הוו רחוק קצת מן ההר מאי הוי הא קאמר בפירוש דלשם הר קא שחיט וא''כ מתכוין הוא לעבודת כוכבים לכן נראה לר''י כלשון ראשון של רש''י דודאי לאו עבודת כוכבים מיקרי כדמשמע בהשוחט (חולין דף מ.) ותקרובתן מותרת ולא דמי לפעור דכתיב ביה ויאכלו זבחי מתים דההוא תלוש הוה והשתא נמי ניחא הא דאמרינן לקמן דשרו לגבוה כיון שאין שם עבודת כוכבים עליהם כלל והוי כאילו לא נעבדו: אמר ר''ע אני אובין ואדון לפניך. לכאורה משמע הכא דר' יוסי הגלילי היה זקן מר''ע וגם בפרק בתרא דגיטין (דף פג.) בריש מזכיר ליה קודם ר''א בן עזריה ור''ע ותימה דאמרינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) גבי ר''ט ור''ע והיה שם תלמיד אחד שבא לפני חכמים תחילה ור' יוסי הגלילי שמו ואמרינן נמי בעירובין (דף נג:) שאמרה לו ברוריא דביתהו דר''מ שהיה מתלמידי בתראי של ר''ע גלילי (גלילי) שוטה ונראה דתלמיד חבר היה לו ר' יוסי הגלילי לר''ע ורך ממנו בשנים היה ואע''ג שמזכירו בפרק בתרא דגיטין מקמי ר''ע לא קשיא דכמו כן מזכיר באגדת הפסח ר''ע קודם ר''ט שהיה רבו כדמשמע בפ''ט דכתובות (דף פד:) [ועי' היטיב תוס' כתובות קה. ד''ה דחשיב ותוס' סוטה ד. ד''ה בן עזאי]: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו'. בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע''פ נביא נבנה שם: תנא קמא סבר ציפוי הר אינו כהר ומיתסר. וא''ת מ''ש דציפוי הר אסור יותר מתקרובתו דשרי כדפרישית לעיל וי''ל דמיירי הכא בציפוי הנעבד אגב ההר ולכך אסור לת''ק ור' יוסי הגלילי סבר דחשבינא ליה למחובר כהר עצמו ושרי ואם תאמר אמאי מייתי ת''ק קרא דלא תחמוד לאסור ציפוי הא לא מיירי קרא אלא בנוי עבודת כוכבים וי''ל דהכי קא מייתי דכי היכי דנוי עבודת כוכבים אסירי מטעם תלוש ואע''ג דאיכא בהו חדא לטיבותא דאינו נעבד הכי נמי מתסרי ציפוי הר הנעבדים אע''ג דאיכא חדא לטיבותא שהם נעבדים מחוברים אי נמי י''ל דקרא אסמכתא בעלמא וא''ת מאי האי דציפוי הר אסור ותקרובתו שריא ואילו נעבד דבעלי חיים הוי איפכא כדמשמע ריש פרק כל האסורים בתמורה (דף כח:) כדאמרינן התם מתקיף לה רב חיננא טעמא דרבייה קרא לציפוי דבעלי חיים ממן הבקר להוציא הנעבד הא לא רבייה קרא ציפוי מותר לגבוה והכתיב ואבדתם משמע מדלא מייתי קרא אלא לגבוה הא להדיוט מותר ואע''ג דתקרובת בעלי חיים אסור כדמשמע בפ''ב דחולין (דף מ.) ואומר ר''י דציפוי דתמורה מיירי דאינו נעבד ואינו עשוי אלא לנוי בעלמא א''נ איכא למימר דההוא דתמורה אתיא כר' יוסי הגלילי דשרי ציפוי הר ואפי' נעבד ונראה לר''י דלרמי בר חמא כולהו תנאי דמתניתין אית להו אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור ר' יוסי הגלילי כדאמרינן לקמן (עמוד ב) ות''ק מחמיר טפי ואוסר אפי' ציפוי של הר ולר''ע נמי אסור דאי שרי א''כ ר''ע היכי דריש דעץ רענן אתא לסימנא לימא דאתא למימר ולא עץ רענן אלהיהם כגון אילן שנטעו ולבסוף עבדו אלא ודאי אסור: ורבי יוסי הגלילי סבר ציפוי הר מותר. ואם תאמר הא אמרינן בכולי תלמודא. תנא בתרא לטפויי אתי וי''ל דשאני הכא דקרא דאייתי תנא קמא דלא תחמוד משתמע שפיר לאסור ציפוי הר: