עבודה זרה מז ע"א

דף מז - א

אבל עיברו ולבסוף נרבעו - דברי הכל הוולדות אסורין לגבי מזבח, כי הוולדות, שהן חלק מגופה, נרבעו כמוה, ונעבדו כמוה. ולמרות שהשתנו מעובר לולד, אסורים, כי השנוי אינו מוציאם מאיסורם.

ונפשטה האיבעיא, ש"אין שינוי בנעבד אצל גבוה", בין לחכמים ובין לרבי אליעזר.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר. ולפי נוסח זה מר זוטרא עצמו פשט לאיסור מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה [ולא כמו בלישנא קמא שה"גמרא" פושטת את האיבעיא] ואילו ה"גמרא" דוחה את דבריו.

[גירסת הב"ח: ואתמר עלה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:] מחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא: כשנרבעו ולבסוף עיברו, וחולקים ב"זה וזה גורם" - אבל עיברו ולבסוף נרבעו, דברי הכל, אף חכמים מודים שאסור -

ופשטינן: והני ואלו החטים נמי - כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, וכשם שעיברו ולבסוף נרבעו אסורין, למרות שנשתנו מעובר לבהמה, כן החטים שנשתנו לקמח אסורים.

ודחינן: הכי השתא האם אפשר להשוות ביניהם? ! התם בבהמה לא נשתנה, כי מעיקרא במעי אמו נקראה בהמה והשתא נקראה בהמה, אלא שדשא הוא דאחיזא [גירסת הב"ח: אחידא] באנפא דלתי הרחם היו סגורים בפניה - ואילו הכא נשתנו ונשתנו, כי מעיקרא חיטי בתחילה היו חטים והשתא קמחא קמח הוא. ויתכן לומר שהשינוי מועיל להם להיות מותר.

ולא נפשטה האיבעיא.

ריש לקיש מסופק בדין מחובר הנעבד אצל "מצוות".

דהיינו, אם תמצי לומר ולפשוט בעית רמי בר חמא שיש נעבד במחובר אצל גבוה, לצורך קרבן או מכשירי קרבן - האם נרחיב את האיסור גם "למצוות", כמו שיבואר.

בעי ריש לקיש: המשתחווה לעץ דקל מחובר - לולבו מהו למצוה ליטול אותו לקיום מצות לולב?

באילן שנטעו מתחלה לכך, לצורך עבודה זרה, לא תיבעי לך, דאפילו להדיוט נמי אסור לכל הדעות, ובודאי שאסור בהנאה, וכל שכן למצווה.

כי תיבעי לך באיזה אילן האיבעיא, באילן שנטעו ולבסוף עבדו. ואליבא ולדעתו דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך, דלדעתו אפילו להדיוט נמי אסור. ^[82] כי תיבעי לך אליבא דרבנן, הסוברים שהוא מותר בהנאה להדיוט, ולפיהם מסופק ריש לקיש לענין מצוה, מאי? מהי ההלכה, האם מותר ליטול אותו.

וצדדי הספק הם: מי מאיס כלפי גבוה, האם הוא מאוס למצוה כשם שהוא מאוס לקרבן, כי גם קיום מצוה הוא צורך גבוה. או לא, לפי שיש הבדל בין "קרבן" לבין "מצוה".

רב דימי מבאר האיבעיא של ריש לקיש באופן אחר, והספק הוא בדין "דיחוי".

יסוד דין "דיחוי" נאמר בקרבן, שקרבן אשר נפסל ו"נדחה" מכשרותו - נדחה לעולם, שהוא פסול לעולם לקרבן, אף אחרי שירד ממנו פסולו.

ועתה, מסופק ריש לקיש, האם דין זה נאמר גם לגבי "מצות", וכמו שיבואר.

כי אתא כשהגיע מארץ ישראל רב דימי, אמר: באשירה שנאסרה אף להדיוט, וביטלה גוי, כדת וכדין שהגוי מבטל עבודת כוכבים קא מיבעיא ליה הסתפק ריש לקיש.

ומהו הספק? האם יש דין "דחוי" אצל מצות, וכיון שהיתה אסורה בהנאה נפסל ונדחה למצות לולב, אף שעתה אינה אסורה בהנאה שהרי נתבטלה -

או שנאמר: אין דין "דחוי" אצל מצות, ורק בקרבן נאמר דין "דחוי". ויש הבדל בין "קרבן" לבין "מצות".

ומקשינן: מה האיבעיא? תפשוט ליה הרי אפשר לפשוט את האיבעיא ממשנה מפורשת לגבי דין כיסוי הדם, שציוותה התורה לכסות דם שחיטת חיה ועוף.

דתנן, כיסהו לדם ונתגלה, פטור שוב מלכסות, הואיל וכבר קיים את מצות כיסוי הדם.

כיסהו הרוח ולא כיסהו הוא, חייב לכסות.

ולמה, הרי עתה מכוסה הוא?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שכיסהו הרוח חייב לכסות, אלא שחזר ונתגלה לאחר שכיסתו הרוח, וכיון שהשוחט עדיין לא קיים את המצווה, ועתה הוא מגולה, חייב לכסותו. אבל לא חזר ונתגלה, ועתה הוא מכוסה, פטור מלכסות.

והוינן בה, כשלמדנו ענין זה שאלנו: כי חזר ונתגלה - מאי הוי, למה חייב לכסות? ולמה לא נאמר הואיל ואידחי, כיון שבעת שהיה מכוסה נדחה הדם ממצות כיסוי הדם, אידחי לגמרי ממצות כיסוי, אף שעתה מגולה הוא?

ואמר רב פפא: זאת אומרת, ממשנה זו אפשר ללמוד כי "אין דין דיחוי אצל מצות", ואין אומרים כיון שנדחה - נדחה. אלא, אם נתגלה הדם, חייב לכסותו, הואיל ועדיין לא קיים את המצוה.

הרי לנו משנה מפורשת לפשוט את איבעית ריש לקיש, ולמה לא פשטה ריש לקיש משם?

ומתרצינן: אכן, רב פפא הוכיח משם ש"אין דיחוי אצל מצות" וממסקנתו זו יוצא "חומרא" שעדיין מחויב לכסות, אך כאן, אם נאמר "אין דיחוי אצל מצות", תצא מכך "קולא", שהלולב מותר, ובאופן הזה לא היה ברור לו לריש לקיש, ולכן לא פשט מהמשנה ההיא.

דרב פפא גופיה, מה שהיה ברור לרב פפא עצמו, איבעיא ליה, הסתפק ריש לקיש, האם מיפשט פשיטא ליה לרב פפא [כלומר, לתנא של המשנה ההיא, שרב פפא מפרשו ^[83]] דאין דיחוי אצל מצות כלל, לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא -

או דלמא, יתכן לומר, כי ספוקי מספקא ליה, שהתנא מסופק בדין זה, ולחומרא אם יצא מכך חומרא, כגון בכיסוי הדם, שדין "אין דיחוי" מביאו לחיוב לכסות אמרינן אין דיחוי. אבל לקולא, אם תצא מכך קולא, כגון שהלולב יהיה מותר, לא אמרינן.

תיקו האיבעיא לא נפשטה ^[84].

רב פפא הסתפק בעוד הלכה בנדון זה.

בעי רב פפא: המשתחווה לבהמה - צמרה מהו לתכלת האם מותר לעשות ממנה חוטי תכלת? וכמו שיבואר.

ודנה הגמרא: תכלת דמאי? לאיזה צורך רוצה להשתמש בתכלת?

אי אם כוונת רב פפא היא: תכלת לכהנים של בגדי כהונה לצורך העבודה בבית המקדש, ואם נפרש כן, הספק הוא: אם תמצי לומר מכשירי קרבן - והתכלת בכלל - כקרבן דמו, עדיין יש להסתפק, הואיל והשתנה מצמר לתכלת כשצובעין אותו - האם השינוי מוציאו מידי איסורו, ו"יש שינוי בנעבד אצל גבוה", או, "אין שינוי" -

קשה: מה מחדש רב פפא, הלא היינו בעיא, הלא ספיקות אלו כבר כלולים באיבעי דרמי בר חמא?! ואי ואם כוונת רב פפא היא לתכלת למצות ציצית, ומסופק הואיל והיא דבר מצוה, האם מאיס ופסול כשם שפסול לגבוה -

קשה: היינו בעיא ספק זה כבר כלול בהאיבעיא דריש לקיש, ומה שונה דקל למצות לולב מצמר למצות ציצית?!

ומתרצינן: אין הכי נמי, אכן דלא הוה למיבעי ליה, אין באיבעיא זו שום חידוש -

והאי דקא בעי ליה הא, והטעם שאמר את האיבעיא במשתחוה לבהמה, הוא משום דאיכא מילי אחרנייתא, יש בבהמה דברים אחרים שאפשר להסתפק בהם, והם:

צמרה מהו לתכלת כנ"ל, קרניה מהו לחצוצרות, האם מותר להשתמש בהן לכלי שיר של קרבן שהיו הלוים שרים על הדוכן בבית המקדש, וכן שוקיה מהו לחלילין, וכן בני מעיה מהו לפארות [מיתרי כלי נגינה] -

והאיבעיא היא: אליבא דמאן דאמר עיקר שירה של הלוים הוא בכלי - לא תיבעי לך, דודאי אסור. דהיינו, אם תמצי לומר שמכשירי קרבן כקרבן דמו, ואם תמצי לומר "אין שינוי".

כי תיבעי לך, אליבא דמאן דאמר עיקר שירה הוא בפה של הלוים -

וצדדי האיבעיא הם: בסומי קלא בעלמא הוא, האם כלי הנגינה רק משפרים את הקול, כלומר את השיר, ולכן מייתינן, מותר לעשותן מאיברי בהמה שהשתחוו לה, היות ואינם שייכים כל כך לצורך הקרבן.

או, דלמא יתכן לומר, אפילו הכי אסור, כי בכל זאת הם מאוסים לגבוה.

ואף אם תמצי לומר שהמשתחוה לדקל לולבו מותר למצוה, יתכן שכאן, שיש בהם צורך "גבוה", אסורים.

תיקו. האיבעיא לא נפשטה.

בעי רבה: המשתחוה למעין מים, שדינו כמחובר ואינו נאסר להדיוט - מימיו המים של המעין מהו לנסכים? האם מותר להשתמש בהם לצורך ניסוך המים בבית המקדש?

ודנה הגמרא: מאי קא מיבעיא ליה?

אילימא אם נאמר, שמיבעיא ליה [גירסת הב"ח: אי] לבבואה קא סגיד, אם המשתחוה מתכוין להשתחוות לפרצופו הנראה במים, ואינו משתחווה להמים עצמם, ולכן מותרים לנסכים, או דילמא יתכן לומר: למיא קא סגיד הוא משתחוה למים, ואי לכך ייאסרו המים לנסכים שהם צורך גבוה -

ומקשינן: לא משמע שזו היא האיבעיא, שאם כן תיבעי ליה: למים תלושין בספל ונאסר אפילו להדיוט, והאיבעיא היא האם השתחווה למים עצמם או לפרצופו?

ומתוך שלא הסתפק במים תלושין בספל, משמע, שפשוט לו שאסור להביא את המים לנסכים, כי ודאי שכוונתו למים -

ומסקינן: לעולם אכן פשוט לו לרבה כי למיא קא סגיד, שהשתחויתו היא למים עצמם -

והכי קא מבעיא וכן היא האיבעיא: לאיזה מים הוא משתחווה, האם למיא דקמיה המים שהם עתה לפניו, ולפי צד זה מותרים המים לנסכים, כיון שקמאי קמאי אזדו המים כבר הלכו להם שהמעין מזרים מים כל הזמן, והמים שהוא שואב עתה אינם המים שהשתחווה להם -

או דלמא יתכן לומר: לדבורנא דמיא [גירסת הב"ח: דנהר] קא סגיד, הוא משתחווה לכל זרם המים, ועבד את כל הנהר ומימיו. ואם תמצי לומר "יש נעבד במחובר אצל גבוה"

- אסורים המים לנסכים.

והגמרא אינה פושטת.

ומקשינן: ואף אם אכן השתחווה למים עצמם, לזרם הנהר - מי מיתסרי וכי נאסרים?! הרי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"?

והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מים של רבים - אין נאסרין כשנעבדו.

ומתרצינן: אכן, אם המים הם של רבים אינם נאסרים כלל, לא צריכא ואיבעית רבה היא: דקא נבעי מארעא [גירסת המהר"ם: מארעיה] כשהמים נובעים מאדמתו של המשתחווה, והם שלו.

מתניתין:

המשנה הזאת עוסקת בדיני בית עבודת כוכבים.

א. מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים, שמצד אחד שימש הכותל ככותל ביתו, ומצדו השני הוא שימש ככותל עבודת כוכבים, הרי, אם היה הבית עצמו נעבד כעבודת כוכבים, ^[85] ונפל הכותל, אסור לבנותו לכותל ביתו מחדש במקום שעמד בו, מפני שבכך הוא גם בונה בית לעבודת כוכבים. אלא הוא יכול לבנותו רק במקום המרוחק מהשטח של בית עבודת הכוכבים: כיצד יעשה? - כונס בתוך שלו, נכנס לתוך רשותו ארבע אמות, ובונה שם את כותל ביתו החדש, בריחוק ארבע אמות מהמקום שעמד בו הכותל תחילה.

ב. ואם היה מקום עובי הכותל מחולק בצורה מוגדרת, שחצי המקום היה שלו, ואילו חצי המקום השני היה של עבודת כוכבים,

ודחינן הכי השתא בהמה לא נשתנית היא היא בעצמה שהיתה במעי אמה כשנרבעה. הכא השתחויה לחטים ונשתנו ונעשו קמח ולא אפשיטא בהדיא:

בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומבעיא ליה באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט. מאי מצוה כי לגבוה דמי ופסול אי לא.

כי אתא רב דימי אמר אשרה שבטלה קא מיבעי ליה והכי קא מיבעי ליה אין דחוי אצל מצות וכיון שבטלה כשר הוא אי לא.

ואמרינן ותפשוט ליה מדתנן כיסהו ונתגלה פטור מלכסות. כיסתו הרוח חייב לכסות ואמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה כו'. ואסקא רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות וחייב לכסות.

ואמרינן דרב פפא גופה קא מיבעיא ליה הא איכא למימר דמשום דעבדינן לחומרא מצרכינן ליה לכסויי או דלמא הא דרב פפא לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא אין דיחוי אצל מצות סבירא ליה או דלמא מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרי' ועלתה בתיקו:

בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת. אמרינן תכלת דמאי אי תכלת של בגדי כהנים מוקדשין נינהו היינו בעיא דרמי בר חמא. אי תכלת דציצית דמצוה [היא] היינו בעיא דריש לקיש. ותרוייהו לא אפשטן. ואמר' ודאי הכי הוא מיהו אית לה למיבעי תרתי תלת מילי עלה קרניה של בהמה זו מהו לחצוצרות שוקיה מהו לחלילין. בני מעיה מהו לכינורות. אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת את הקרבן כו' ועלתה בתיקו: וחלוקת מי שאומר עיקר שירה בכלי ומי שאומר עיקר שירה בפה וכלים לבסומי קלא עבידי [היא] בערכין סוף פרק שני:

בעי רב המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכין. מאי קא מיבעיא ליה אילימא אי למיא קא סגיד ואסירי או לבבואה דידיה סגיד ומיא שרי. אי הכי הכי תבעי ליה מים בספל אם הם אסורים להדיוט שיש לאדם בהם תפיסת יד. ואמרינן לעולם פשיטא ליה דלמיא קא סגיד והכי קא מיבעיא ליה למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי הא אזלי להו או דלמא לדברותא דנהרא. לעיקר הנהר קא סגיד. וכולהו מיא דנהרא אסירי.

ומתמהינן ומי מתסרי מי נהר. והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מים של רבים אינן נאסרין ופשטינן ודאי מים של רבים אינן נאסרים כי קא מיבעיא ליה מים הנובעים מארצו ולא אפשיטא:

מתני' מי שהיה כותלו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה:

הא דבעי ר"ל לולבו מהו למצוה. לפוסלו אפי' בדיעבד קמיבעיא ליה מדקאמר לענין מצוה כלגבוה דמי ולגבוה ודאי אפי' דיעבד פסול דהא פשטה רבא מאתנן דפסול ואם עלה נמי ירד.
וק"ל תפשוט ליה מדרבא דאמר במס' סוכה לא יטול ואם נטל כשר וא"ל ההיא בע"ז שביטלה שיותר הוא מאוס ע"ז במחובר כל זמן שלא ביטלה ועדיין שמה עליה מע"ז בתלוש שביטלה וכיון דלא אפשיטא בעיא דר"ל נקטינן בה לחומרא.
ומכאן נלמוד שאפי' ביום שני דלא בעינן לכם לא ישאל לולב מע"ז ויצא בו ואם נטל צריך ליטול אחר מספק ואצ"ל אם לקחו מע"ז ולא ביטלוהו קודם לכן שלא יצא שע"ז של ישראל היא וכתותי מיכתת שיעוריה.
אלא שאין הפי' הזה שכתבתי מחוור לי לפי שאיני מוצא לאיסורי ע"ז ביטול לגבי גבוה שהרי מוקצה ונעבד אפי' בב"ח אסורין לגבוה ואין להם ביטול לעולם ועוד מהיכא מייתי לה מאתנן ומינה מה אתנן שמות' בתלוש אסור במחוב' לגבוה לעולם אע"פ שביטלו ואפי' בכלים שנשתמשו בהם בבית חוניו אמרינן באידך פירקין שטעונין גניזה לגבוה משום דמאיסי וכ"ש בע"ז שביטלה שפסולה למזבח אפי' בדיעבד דהכי מוכח התם בגמרא וכיון דמיבעיא ליה לר"ל לענין מצוה אי כלגבוה דמי שמעינן מינה דלמיפסל אפי' בדיעבד קאמר ואע"פ שביטלו והאי דלא מבעיא ליה אשרה שבטלה דילמא דפשיטא ליה בההיא דאפי' למצוה מאיס ודזוטא מינה קמיבעיא ליה וקים ליה בדרבה מיניה ורב דימי בר חמא פשיטא ליה דלענין מצוה לאו כלגבוה דמי ומבעיא ליה אשרה שבטלה משום דיחוי.
ובמס' ר"ה (כח,א) אמר נמי בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו והאי טעמא לשלא ביטל הוא וקאמר יצא ובפ' כיסוי הדם נמי מקשינן עליה דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו ומברייתא דקתני בשופר של ע"ז ובלולב של ע"ז לא יטול ומאי לאו אם נטל לא יצא ומתרץ אם נטל יצא וזו קודם ביטול הוא בפי' ומסיק התם לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה.
וא"ת א"כ תפשוט ליה לר"ל מדרבא דיצא אנה"נ אלא דרבא מימרא דאמוראי מבתראי היא ומימר דר"ל לא ס"ל ולא פשטינן לרבא מזעירא וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא דמדקרי ליה דיחוי אלמא קודם שביטל אם נעל לא יצא.
ורבינו הגדול ז"ל לא כתבה להא דר"ל ולא להא דאמר רבא במס' סוכה לא יטול ואם נטל יצא נראה שדחה את שתיהן זו מפני זו ולא הכריע באחת מהן מ"ה מסתם סתומי למתני' דקתני של אשרה ושל עיר הנדחת פסול אלא שכתב כיוצא בה אותה שאמרו במס' ר"ה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא דאלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי וליכא למימר הכא שאני שופר מלולב שזה בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא שהרי אעפ"כ לגבוה פסול כדאמרינן לקמן אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי לך דמכשירי קרבן נינהו ואסירי וה"נ גבי שופר עיקר שירה בכלי ואפי"ה כשר אלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי הילכך ה"ה לולב מעתה, לפי' לא נתבררו לנו דברי רבי' הגדול ז"ל בזה.
ומסתברא לן דהילכתא כרבא וכר' יהודה דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב ותרווייהו אית להו כהדדי ולא חיישינן לר"ל חדא דיחיד הוא לגבי רבים ורב דימי נמי לא תני לה לדר"ל הכי ואע"ג דסוגיין היא דקאמ' היינו בעי' דר"ל ועוד דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וכן דעת רבינו ז"ל במקומות אחרים ועוד דרבא בתראה הוא ואפי' דפליגי קי"ל כבתראי.
ורב דימי דאמר אשרה שבטלה קמיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות משום דנראה ונדחה חוזר ונראה קמיבעיא ליה מדקא מייתי ליה פשטא מדר' פפא וא"כ לא משכחת לה אלא כשלא היתה אשרה מעי"ט ועבדה בי"ט ובטלה אלא דאפשר דרב דימי סתמא מיבעיא ליה וסתמא פשיטא ליה ולא מסיימינן הכא לאיפלוגי בין דיחוי לדיחוי.
ומיהו במסכת סוכה אסיקנא דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי פשוט מינה נראה ונדחה וחוזר ונראה לא תיפשוט מינה הילכך אם עבדה מעי"ט ואע"פ שביטלה בי"ט כשר ואפי' בתר דאגדיה אבל עבדה בי"ט אין לה תקנה עולמית דהא נראה ונדחה היא שאם בא ליטול הויא ע"ז של ישראל ואינה בטלה לעולם וכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה וההיא דאמר רבא התם לא יטול ואם נטל כשר כשביטלה קודם י"ט הוא דליכא דיחוי אצל מצות ואי בי"ט ב' כיון דלא בעינן לכם אע"פ שלא ביטל אם שאל לולב של ע"ז דעכו"ם ונטל לפי מה שכבר כתבנו למעלה ושופר כיון דלא בעינן לכם ליכא נדחה לעולם.

קרניה מה הן לחצוצרות. א"ל דהא חצוצרות מן הכסף היו באות כדכתיב חצוצרות כסף ותניא בפ' הקומץ רבה היתה באה מן העשת מן הכסף עשאה של גרוטאות כשרה של מיני מתכות פסולה וא"ל מאי חצוצרות שיפורא דאשתנו שמייהו וקרו לה רבנן הכי וכל מיני זמר היו במקדש בשעת שירה ועיקר שירה בכולן כדקאמרינן נמי מה הן לחלילין ומה הן לכנור אלמא אין עיקר שירה בחצוצרות בלבד אלא בכולן והיינו דקאמר לבסומי קלא הוא דעבידי כלומר לבסם קול המשוררים בפה והחצוצרות אינן עשויין לכך שהרי אין תוקעין בהם אלא בין פרק לפרק כדאי' בסוף תמיד אלא מין זמר של שיפורא הוא.

מתניתין: מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכו' ידון מחצה על מחצה. פירש"י ז"ל שמחציו ולפנים יכניס ד' אמות ובירושלמי פי' שחצי הכותל שלו מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ונראין הדברי' דדוקא במכיר האבנים שכנגדו אז כל זמן שלא נפל חופר בה ונוטל אבנים ועפר עד חציו שהם לא אסרו אלא חצי הכותל שכנגדם שלא השתחוו אלא לחלקם ועוד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכשכנגדם הוי שלהם בע"ז וישראל ואינן כשאר שותפין שידם שוה בכל הכותל אבל אם אינו מכירם הכל אסור, וכן דעת רש"י ז"ל שאין ברירה.

בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה. הראב"ד ז"ל כתב: דכי קא מיבעיא ליה מי מאיס כלגבוה ולא נפיק ביה לכתחלה או לא, אבל בדיעבד אם נטלו ויצא בו לא קא מיבעיא ליה דודאי יצא, כדאמר רב (סוכה לב, ב), לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר, ואפילו קודם ביטול נמי יצא בו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. והרמב"ן ז"ל כתב: דכיון דמיבעיא ליה אי הויא כלגבוה או לא, שמעינן מינה ודאי דאפילו בדיעבד בעי, דלגבוה לעולם אסור כאתנן זונה, דמחובר דאסיר לגבוה מאתנן זונה גמיר לה בגמרא (מו, ב), ודריש לקיש פליגא אההיא דרבא דלולב של ע"ז, וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא, דמדקרי ליה דחוי, אלמא קודם שביטל אם נטל לא יצא. ורבנו אלפסי ז"ל לא כתבה ההיא דריש לקיש ולא לההיא דרבא דמסכת סוכה,

וכתב הרשב"א ז"ל, אפשר שסמך על ההיא דרב יהודה שכתב במסכת ראש השנה (ז, א בדפי הרי"ף) דאמר (ר"ה כח, א) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דאלמא דלענין מצוה לאו כלגבוה דמיא, וליכא למימר דשאני שופר דבקולו הוא יוצא, שהרי אי הוה מדמינן ליה כלגבוה אפילו קול היה נאסר, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי המשתחוה לבהמה, קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מה הן לחלילין, בני מעיה מה הן לכנורות, אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי, ושירה מעכבת את הקרבן, לא תבעי לך דודאי אסירי וכן כתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן דהלכתא כרבא וכרב יהודה, דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב, וריש לקיש לגבייהו יחידאה הוא, ורב דימי נמי לא תני ליה לדריש לקיש הכי, ועוד דריש לקיש נמי לא מפשט פשיטא ליה אלא עלתה ליה בספק, ואינהו דפשיטא להו כותייהו עבדינן, עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב דריש לקיש אית ליה דרבא, אלא דרבא איירי באשרה האסורה להדיוט ויצא משום מצוות לאו ליהנות ניתנו, והכא איירי ריש לקיש באשרה המותרת להדיוט שהרי בטלה, או משום מחובר שאינו נאסר להדיוט לרבנן (מה, ב) דהלכתא כותייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דכתיב (דברים יב, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ומהא נפקא דמחובר לא מיתסר להדיוט, ומיהו לגבוה אסור מקל וחומר דאתנן דאסור לגבוה (דמה, ב) דכתיב קרא (דברים כג, יט) לא תביא אתנן וגו' לא שנא תלוש ולא שנא מחובר, והואיל ואסור לגבוה בעי ריש לקיש מי מאיס לכתחלה למצוה כלגבוה או לא (נמוקי יוסף).

המשתחוה לדקל כו׳. עד לענין מצוה מי מאיס כלגבוה או לא פי׳ הר״אבד ז״ל דלכתחילה הוא דמבעיא לן דאילו בדיעבד פשיטא דשרי דאפי׳ במידי דאסיר להדיוט וקיימ׳ לן שאם הוא עבוד׳ זרה של גוי שיש לה בטלה קיימא לן דיצא בדיעבד דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא מצות לא ליהנות ניתנו וההיא אפילו קודם בטול הוא כדמוכ׳ לישנא וכדאיתא התם בהדיא וכל שכן דלרב דמי דבעי לן באשרה שבטלה דלא מבעיא ליה אלא לכתחילה ואין זה נכון חדא דלישנא דאמרינן מי מאיס כלגבוה משמע אפילו בדיעבד דומיא דגבוה ועוד כיון דבדיעבד יצא בו היכי חשיב ליה רב דימי דחוי אבל הנכון דהכא אפילו בדיעבד איבעיא להו ופליגא ההיא דרבא וסוגיא דהתם ומיהו אנן כרבא קיימא לן ואפילו בלולב נעבד האסור להדיוט אם אשרה דגוי הוא דלא מכתת שעוריה לכתחילה לא יטול קודם ביטול ואם נטל יצא מצות לאו להנות ניתנו ואם לאחר ביטול יטול אפילו לכתחילה ולא חשיב דחוי כיון דקודם ביטול יוצא בו בדיעבד ומיהו אם הוא מאשרה דישראל או מתקרובת עבודה זרה של גוי כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורה אף בדיעבד לא יצא וכן אמרו לגבי שופר גם כן אמר רב יאודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו ליהנות ניתנו ופליגא נמי האי וליכא למימר דשאני התם דבקולו הוא יוצא דהא לקמן גבי קרניה מה הן לחצוצרות לא אמרינן האי טעמא כלל וזהו שיטת הגאונים ז״ל ושיטת התוספות ואדונינו הר״מבן ז״ל.

יש דחוי אצל מצות. פי׳ וכיון דנדחה ונאסר קודם ביטול נדחה גם לאחר ביטול או אין דיחוי ומיירי כשבטלה אחר שנכנס החג שחל עליו שם מצוה דאי בטלה קודם החג לא חשיב דחוי ובתוספו׳ הביאו ראיה לזה מדאמרינן התם נקטם ראשו פסול ואם עלתה בו תמרה כשר ואיבעיא לן נקטם ראשו מערב יום טוב ועלת׳ בו תמרה ביום טוב מהו יש דחוי אצל מצות או אין דחוי ולא איפשיטא לן לא התם ולא הכא וק״ל דהא אמרי׳ התם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב רבי שמעון אומר ממעטין ואמרינן התם דאם מעטן ביום טוב כשר ולא אמרינן יש דחוי ויש לומר דשאני התם שהוא דבר שבידו לתקן מה שאין כן בעליית תמרה שהוא בידי שמים וביטול ע״ז גם כן אינו בידו דאין ישראל מבטל ע״ז.

תכלת דמאי אילמא תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אם מכשירי קרבן כקרבן ואם יש שנוי בנעבד המותר להדיוט ואסור לגבוה וכן פר״שי ז״ל.

אי תכלת ציצית היינו בעיא דריש לקיש. פירוש אי מאיס למצוה כלגבוה והוא הדין דבעי חדא בעיא דרמי בר חמא בענין שינוי ולישנא קלילא נקט.

קרניה מה הן לחצוצרות. איכא למידק אפילו קרנים דהיתרא היאך כשרים לחצוצרות והא אמרינן בפרק הקומץ חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה מן הגרוטאות כשרה משאר מיני מתכו׳ פסולה.

ויש שתירצו דלשופר קרי חצוצרות כדאמרינן התם דאשתני שמייהו ואינו נכון והנכון דהתם בחצוצרות של פרקים שמצות היום בחצוצרות והכא בשאר ימים שאין מצות היום בחצוצרות אלא שהיו מזמרים שם בחצוצרות ושאר מיני נבלים לבסם הקול.

לא צריכה דנבעיה מארעיה. פי׳ בתוספות דנבעיה מארעיה ונפלי בארעיה ולא נפקי מרשותיה דאי לא אכתי הוו להו דרבים כדאמרינן בפרק מרובה מעין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקים ממנו בעל כרחו וכיון שכן מעין של רבים נקרא שאינו נאסר ואף על גב דאית ליה שותפותא בגויה ומכאן נראה לי דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים דאי לא אף על גב דלקמיה בלחוד סגיד הא מיתסרי אידך משום תערובת ואדם אוסר אפילו דבר של אחרים על ידי תערובת אלא ודאי כדאמרן וכן הודה לי רבינו ז״ל על ידי מעשה שזרק הכומר מים המאררים לבאר של ישראל.

מתני׳ מי שהיה ביתו סמיך לעבודה זרה. פירוש שסמך ברשות והיתר כגון שבנה בחורבה או שהבית שבצדו לא היה עבודה זרה באותה שעה אלא אחר כן וכן פירש בירושלמי ואשמועינן שאם נפל כשהיה עבודה זרה אסור לבנותו ולא אמרינן לקבעיה והדריה וכל שכן שאסור לבנותו לכתחי׳ לרבותא נקטה בנפל כנ״ל כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר״אה ז״ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה היא להרחיק ארבע אמות.

(אמר המגיה יוסף שמואל בזה יתורץ שפיר מאי דצ״ע על דברי הר״מבם ז״ל שכתב בהלכות עכ״ום פ״ח דין ה׳ וז״ל מי שהיה ביתו סמוך לעכ״ום ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה כו׳ דהכא תנן בהדיא כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה ורבינו ז״ל סתם ולא פי׳ שיעורו.

וראיתי להרב ש״ך בש״ע הלכות ע״א סימן קמ״ג סק״ב שכתב על מרן שכתב כלשון רבי׳ וז״ל כונס לתוך שלו ארבע אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקי׳ ע״כ. ולי הצעיר צ״ע אם כן הוא היה לו להרמב״ם לפרש כדרכו הטוב כיון שמפורש במשנה ולא לסתום הדברים לכן נראה שדעת הרמב״ם ז״ל הוא מ״ש ר׳ הר״יטבא ז״ל משם רבו הר״אה שכתב כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר״א הלוי ז״ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה הוא להרחיק ארבע אמות עד כאן לכן סתם הרמ״בם ז״ל לרמוז דלאו דוקא ארבע אמות אלא כונס כפי מה שהוא ודוק והוא אמת ויציב לק״ד ).

היה שלו ושל עבודה זרה. פירוש שעשאהו הוא והגוי בשיתוף ואחר כך נמלך גוי ועשה חלקו עבודה זרה נדון מחצה על מחצה פר״שי ז״ל שחצי עובי הכותל אינו עולה לו לחשבון ארבע אמות שלו דהא חצי הכותל של שניהם ואינו מחוור דאמאי נקט לישנא דנדון מחצה כו׳ והנכון כמו שפי׳ בירושלמי שנדון מחצה על מחצה לאסור ולטומאה שהחצי שכנגד עבודה זרה אסור והחצי שלו מותר ומיירי בשהאבנים שלו נכרין שאילו נתערבו הכל אסור בהנאה דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה ואם תאמר אם במכיר אבניו פשיטא דמותר ומאי קמשמע לן ויש לומר דטובא קמשמע לן כותל של שיתוף אף על פי שהמקום של שניהם מבורר לכל אחד חלקו לגבי אבנים אינו מבורר ויד שניהם שוה בו בין לתשמיש בין לכל דבר ואשמועינן הכא דגבי הא שניהם ניחא להו בבריר׳ שהגוי רוצה שיהא חלקו מבורר לעצמו ולא תהא יד ישראל בעבוד׳ זרה שלו וישראל גם כן רוצה שלא תהא יד עבודה זרה בחלקו כלל מ״ר.

כבר התבאר לנו בסדר מועד במקומו על לולב של ע"ז שבדיעבד יצא בע"ז של גוי אפילו קודם בטול שהמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שהתבאר שם בלולב ואתרוג ובשופר ולא נפסלו בדיעבד אלא בע"ז של ישראל שאין לה בטלה ולשריפה עומדת ואין לה שיעור והוא שאמרו באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורה מעתה כל שנאסר להדיוט משום ע"ז בדיעבד לקיום מצוה יצא אם היה ע"ז של גוי ולכתחלה אסור מעתה המשתחווה לדקל אם נטעו מתחלה לכך אם של ישראל הוא לא יצא ואם של גוי כל לגבוה פסול לעולם אף לאחר בטול אבל להדיוט אע"פ שלכתחלה נאסר לו למצוה יצא בדיעבד וכן בנטעו ולבסוף עבדו ובגדוליו הא לכתחלה אסור לא סוף דבר ליאסר לכתחלה למצוה בזמן שאסור להדיוט אלא אף בזמן שמותר להדיוט כגון משתחוה לדקל שלא נטעו מתחלה לע"ז ושהיה הלולב שם בשעת עבודה שאין בו שום איסור להדיוט לא יטול לולב לכתחלה מאחר שהוא מאוס לקרבן ולמכשיריו אף בדיעבד אף למצוה מאוס מיהא לכתחלה וכן הדין באשרה שנתבטלה אע"פ שהותרה להדיוט לגמרי ואע"פ שבכסוי הדם אמרו כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכן אם כסתו הרוח אלא שאם כסתו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות שאע"פ שנדחית מצות כיסוי בעוד שהכסוי לשם אין דחוי אצל מצות וחזר חיובו למקומו אחר שלא נתכסה בידי אדם מ"מ דוקא לחומרא אבל כל שלקולא יש דיחוי ולהחמיר ואשרה שנתבטלה אסור לכתחלה שהרי אף במחובר שלא היה בו דין ע"ז להדיוט דנין כן ומ"מ למכשירי קרבן וכל שלגבוה אף לאחר בטול פסול אף בדיעבד והוא שהתבאר במקום אחר שאשרה אין מביאין ממנה גזירין לעבדה ויש פוסקין שאין דיחוי אף לקולא וכל שנתבטלה על ידי גוי הלך מיאוסה ומותר לצאת בה להדיוט לכתחלה אלא שלקרבן פסול ואין נראה לי ומ"מ לשטתם הם מפרשים אשרה שנתבטלה מבעיא ליה דאלו במחובר דבעיא דריש לקיש היא פשיטא ליה דמותר לכתחלה:

יש שואלין בלולב של גוי הנאסר להדיוט היאך יוצא בו אף בדיעבד והלא משהגביהו קנאו והרי הוא ע"ז ביד ישראל פירשוה גדולי המפרשים בשאין גוף הלולב ע"ז אלא ממשמשיה ואע"פ שזכה ישראל בלולב הואיל ועיקר ע"ז ביד גוי יש בטילה וכן אתה יכול לפרשה בשלא הגביהו לזכות בו אלא לצאת בו או שבתנו לו הגוי על מנת להחזיר:

במסכת יבמות ק"ג ב' התבאר שסנדל של ע"ז לא החלוץ ואם חלצה כשרה פירוש שהרי יש לה בטול של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה פסולה שהתקרובת אין לה בטול כמו שיתבאר ושמא תאמר והלא אין קרוי תקרובת אלא בכעין פנים פי' בה בשקצעוה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה כמו שביארנו למעלה:

בגדי כהונה אף הם מכשירי קרבן הם לפיכך המשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה ואין צבעה נקרא שנוי כדי להתירה שאין זה נקרא שנוי גמור לענין זה כמחטים לקמח וכן קרניה פסולים לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לכנורות ושלשתן נאמרו לשיר של קרבן שהיו מנגנים בנבלים וחלילין וכנורות וחצוצרות וצלצל ואע"פ שעיקר שירה המעכבת את הקרבן בפה היא ואין אלו באים אלא לבשם כמו שהתבאר במקומו ולא היו לנו לכללם בכלל מכשירי קרבן אעפ"כ אסור ותכלת ציצית לא יעשה מצמרה לכתחלה ובדיעבד מיהא יצא כמו שביארנו למעלה:

המשתחוה למים שבספל אסורים שלמים הוא משתחוה ולא לבבואה שלו וכן אם תפש מהם בידו והשתחוה ואפילו היו של רבים ותלשם או שתפש מהם בידו נאסרו להדיוט שהרי זכה בהם משנתלשו וכן אם השתחוה לנהר או למעין אם של רבים הם אע"פ שיש לו חלק בהם לא נאסרו אף לגבוה ואם נובעים מתוך שלו נפסלו לנסכים ואין אומרים אותם שהשתחוה להם כבר הלכו להם ואחרות הם שבאו שסתם הדברים לפי הלוך הנהר הם משתחוים הא של רבים מיהא אע"פ שבבעל חיים נאסר אף שאינו שלו לגבוה בזו מיהא מועיל בו זה שהמים הולכים וניגרים שלא ליאסר אלו הבאים אפילו לגבוה הא להדיוט מותרות מפני שהם מחובר:

נתברר לנו שלבבואה שלו השתחוה אף שבכלי הותרו שלא השתחוה למים אלא לצורת דמות שלו:

יש מי ששואל בסוגיא זו על מה שנאמר בענין קרניה לחצוצרות ופרשנוה בחצוצרות של קרבן ובפסול גמור אף בדיעבד כשאר כלי הנגון שהתבאר במקומו שהיו מנגנים בשני נבלים ושני חלילים ובתשע כנורות ובשתי חצוצרות ובצלצל אחד ואין פוחתין משיעור זה ומוסיפין בהם כשיעור מפורש במקומו ומעתה שאלו והלא חצוצרות משל כסף היו ובשאר מיני מתכות פסולה כמו שהתבאר בפרק הקומץ רבה וכן שאותן חצוצרות לא לבסם את הקול היו באות אלא חובת עצמן שהרי בין פרק לפרק היו תוקעין בהם ומה שאלה להם בקרנים ומתוך כך פירשו חכמי הצרפתים שבחצוצרות של ראש השנה נאמרה ולכתחלה כשאר המצות על דרך שאלת לולב ותכלת של ציצית ושמא תאמר א"כ בעייא דריש לקיש והיאך אמר תלת מילי אית לי למבעי תדע שבתוספות אין גורסין בכאן משום דאית לי למבעי תלת מילי עלה אלא משום דאית לי למבעי מילי אחרנייתא עלה וי"מ אותה בשל קרבן וחצוצרות פירושן שופרות וכמו שאמרו אשתני שמיהו מחצוצרתא לשיפורא והענין שאע"פ שהוזכרו כלי הנגון שכתבנו רשאים היו להוסיף עליהם אף במינין אחרים והיו באים שם שופרות לבסם את הקול וכן י"מ חצוצרות ממש ולא אותם שבין פרק לפרק אלא אחרות שהיו באות בשעות הזמר עם שאר כלי הנגון ואותן החצוצרות היו כשרות מכל דבר:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה על איזה צד אסור לבנות סמוך לע"ז וטומאת הע"ז היאך הוא דינה ואמר על זה מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה היה שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ר' עקיבא אומ' כנדה שנא' תזרם כמו דוה צא תאמר מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר הר"ם אע"פ שהוא כונס לתוך שלו אסור להניח אותו מקום הפנוי לע"ז לפי שהיה מהנה אותה אבל ממלא אותו בדברים מאוסים ויתן שם קוצים וכיוצא בהם ודע שטומאת ע"ז דרבנן ולפיכך הם מקילים בה מכל צד ואומ' שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית לא בפחות מזה ואין הלכה כר' עקיבא ואפילו בע"ז עצמה וכל שכן משמשיה:

אמר המאירי מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכותל אחד מפסיק בין ביתו לבית ע"ז ומשתמשין בה שניהם ונפל אותו הכותל אסור לבנותו ומ"מ עד עכשו מותר היה שאנו עסוקים בשכל הכותל לישראל כגון שהיה ביתו בנוי תחלה בארבעה כותליו ובנה הגוי סמוך לו בית לע"ז ר"ל להיות הבית עצמו נעבד ולא בנה שם אלא שלשה כותלים ונסמך על הרביעי בכותל ישראל ועכשו נפל הכותל אסור לבנותו שהרי בונה בית לע"ז אלא כונס ארבע אמות לתוך שלו עם עובי הכותל ובונה וכדי שלא יניח ריוח לע"ז פי' בגמ' שצריך למלאת מקום הריוח בהיזמי והיגי או שיעשנו בית הכסא של תינוקות הא של גדולים לא שהרי לצניעות הם צריכים ושמא תאמר בלילה הרי אף בלילה אמרו איזהו צנוע כל הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום ואע"פ שפרשנוה במקומה שלא במקום ממש שאין צריך להתרחק בלילה כביום אלא כדרך כלומר באותו צניעות בעצמו ולא יקל בו מפני הלילה כמו שביארנו במסכת ברכות מ"מ לצניעות הוא צריך והרי בני ע"ז רואין אותו אף בלילה:

היה הכותל שלו ושל ע"ז כגון שבנאוה שניהם לשם בית ואח"כ עבד הגוי את הבית שלו והשתחוה לו שאע"פ שהוא מחובר הרי לענין ע"ז תלוש ולבסוף חברו הרי הוא כתלוש ידון מחצה על מחצה ואינו כולל ברחוק הארבע אמות אלא חצי עובי הכותל ומ"מ אם לא היה בית זה גופו נעבד אלא שיש בתוכו ע"ז אין מחמירין בו כל כך כמו שיתבאר בסמוך:

בפרש"י בד"ה עיקר שירה כו' בפ' החליל הס"ד ואחר כך מ"ה אפילו הכי כו' ובד"ה מי שהיה כו' והבית עצמו נעבד עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מי מאיס כו' אבל הכא מיירי אחר ביטול כו' עכ"ל לאו דוקא אחר ביטול אלא דהוה כמו אחר ביטול דהא לרבנן שרי בנטעו ולסוף עבדו בלא ביטול ואפשר דנקטו האי לישנא אחר ביטול משום דרב דימי דמוקי לה באשרה אסורה ?וביטלה וק"ל:

גמרא לא צריכא דקא נבעי מארעא נ"ל דיש לגרוס מארעיה. ר"ל מקרקע שלו ואין לרבים חלק בו וכגון שאינו יוצא חוץ לשדה שלו כמו שפירשו התוס' ודו"ק:

תוס' ד"ה ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה וכו' א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצינו למבעיא וכו'. נ"ל להגיה דהא נמי באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצי למבעיא וכו' ובא להוכיח דע"כ צריך אתה לומר דניחא ליה למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי משום דהא נמי בנטעו ולבסוף עבדו גופיה הוה מצי למבעי אליביה דרבי יוסי בר' יהודה אלא ודאי ניחא למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי:

ד"ה מי מאיס או לא וכו' אבל הכא מיירי אחר ביטול וכו'. נראה דבלישנא קמא לא הוי צריך לאוקמי הך דהכא בלאחר ביטול דהא בלא"ה ל"ק מידי דמצי לתרץ דהכא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט ומשום הכי קא מיבעיא ליה והתם איירי באילן שנטעו מתחלה לכך ולכך לכתחלה לא יטול וכ"ת פשיטא דלכתחלה לא יטול ה"א כיון דמצות לאו ליהנות נתנו מותר ליטול אפילו לכתחלה ועוד דאתי לאשמועינן דאפ"ה בדיעבד יצא ועוד דלישנא דגמרא בלישנא דאבעי' לא יתיישב שפיר אי איירי הכא בלאחר ביטול דקאמר באילן שנטעו מתחלה לא תיבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור וכו' ואי איירי בלאחר ביטול הא שרי להדיוט ודוחק לומר דר"ל דכיון דקודם ביטול אסור אפילו להדיוט ולכך גם לאחר ביטולו לא תיבעי לך דפשיטא דאסירי למצוה אלא נראה משום לישנא דכי אתא רב דימי דמיבעיא ליה באילן שנטעו מתחלה לכך ולאחר ביטול ומיבעיא ליה אי יש דיחוי למצוה ועל זה קאמרו התוס' דהכא איירי לאחר ביטול כך היה נראה בעיני לפרש דעת התוס' אלא שסיום דבריהם לא משמע הכי דכתבו אלא הכא מיירי לאחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא משמע מדבריהם דאלישנא קמא דר"ל אתו לפרושי על כן על כרחינו צריכים לפרש כמו שכתבתי מתחלה ולפרש בדוחק דהכא אפי' בלישנא קמא מיירי בלאחר ביטול ואפ"ה באילן דאסור להדיוט קודם ביטול אף לאחר ביטול לא תיבעי לך דאסור למצוה משום דמאיס אלא באילן שמותר להדיוט אף קודם ביטול קא מיבעיא ליה אי אסור למצוה לאחר ביטול אי אמרינן דמאיס למצוה או לא ודו"ק:

ד"ה היינו בעיא דריש לקיש וכו' שהרי נשתנה ע"י טוייה. המיימוני פסק פרק א' מהלכות ציצית דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן כשר לציצית ויהיב טעמא משום דנשתנה וכן פסק הטור א"ה בהלכות ציצית ואם כן צריך לומר דס"ל דגבי צמר לא מקרי הטוייה שינוי אבל פשתן דנשתנה קודם הטוייה ממה שהיה במחובר לכך פסק דכשר לציצית משום דאיהו פסק כאיכא דאמרי דלעיל גבי המשתחוה לקמה דמסיק הכי השתא התם מעיקרא בהמה וכו' הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא:

רש"י ד"ה מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד. נ"ל דהכריחו לפרש כן משום דקתני במתני' בתר הכי שהאבנים והעצים מטמאים ואי לאו שהבית עצמו נעבד והוי גופיה עבודת כוכבים לא היה מטמא וק"ל:

גמרא דקא נבעי מארעיה. כצ"ל:

רש"י ד"ה אשירה. וביטלה כו' נוטל מה שהחליף כו'. תמוה דלשון ביטול משמע דמיירי בשל עובד כוכבים דמהני בה ביטול וכגון שנטעו מתחלה לכך וביטול היינו קירסום וזירוד כו' דתנן בס"פ וכ"נ שפי' התוס'. אבל מה שפרש"י נוטל מה שהחליף אין זה ביטול ואפי' בדישראל מהני דפי' נוטל כו' הוא שישרף כדפי' בעצמו לקמן. ועוד העיקר מעולם לא נאסר ולא נדחה והחליפין לעולם אסורין:

רש"י ד"ה לחצוצרות. דקי"ל בהחליל דהשיר מעכב אה"ק. שם לא נזכר מזה רק בערכין (יא) איתא דר"מ ס"ל כן וחכמים פליגי עליה וס"ל דא"מ. ולכן לישניה דקי"ל אינו מדוייק [ועמש"כ בתענית (כז) ישוב לדבריו] . וכן הר"ן כתב למ"ד עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי:

תד"ה אשירה. ומוקי לה ואפי' אשחור מעי"ט כו'. לישנא דואפי' אינו מדוייק דאדרבה זה דוקא מפני שהוא דיחוי מעיקרו. אבל אשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה לא. ואפשר לדחוק דר"ל דאפי' תימא דמיירי באשחור מעי"ט כדמסיק התם מכל מקום תפשוט מיניה מיהא דדיחוי דמעיקרא כי הכא כו' לא הוי דיחוי:

תד"ה היינו. שהרי נשתנה ע"י טוייה. אולי משום דבצביעה פליג ר"ש בר"פ הגוזל קמא וס"ל דלא הוה שינוי לכן מאנו בפרש"י:

תד"ה קרניה. דבשלמא ההיא דקנים כו' י"ל שהוא שופר כו'. כצ"ל בל"ו:

בא"ד וי"ל כו' והכא בחצוצרות של לוים כו' תדע כו' ואיך זה יכול להיות והכתיב כו'. ולע"ד הנ' לפמש"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' כה"מ ה"ה בימי המועדות כולם ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות כו' שנאמר וביום כו'. א"כ ע"כ מאי דאיתא בסוף תמיד דבכ"י היו תוקעין ב' כהנים בחצוצרות בעת השיר וכן בפרק החליל א"פ מכ"א תקיעות במקדש כו' תשע לתמיד של שחר וכן הביא הרמב"ם בפ"ו מהל' תומו"ס. אינן אלא כמו שהלוים היו מנגנין בשאר כלי שיר. וא"כ נוכל לומר דלחצוצרות אלו כוונה הגמרא כאן. דעל פירושם ק"ק מפ"ב דערכין דלא חשיב שופרות וגם שם מ"ו א"פ מי"ב לוים כו' ע"ש בתוי"ט ולמה לא תקנו כנגד חצוצרות אילו היו בלוים. אבל דעת הרמב"ם נראה דחוק בהא דבכ"י לא היו החצוצרות חובה [וכ"מ בר"ה (כ"ט) דחצוצרות אלו היו חיוב לכהנים בכ"י מקרא דותקעתם גו'. דאיתא שם והני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעות דכה"ש דכתיב ותקעתם גו'] ונ"ל עיקר דמתניתין אתיא כר"נ דדריש בספרי וביום שמחתכם אלו תמידין וע"ש במפרש ז"א ונראה דזהו דעת התוס' ג"כ. אולם נ"ל עוד דלפי מאי דאמרי' בר"ה (כז) דבגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר ופי' הר"ן דהיינו בשעת מלחמה דכתיב והרעותם בחצוצרות משמע דכוותיה במקדש דהיינו בשעת הקרבן דכתיב נמי ותקעתם בחצוצרות היו ג"כ שופרות. א"כ יל"פ דאל שופר זה כוונה הגמרא וע"ד שפי' התוס' ההיא דקנים:

בא"ד ורי"ה מפרש כו' בשל משה דוקא קאמר כו'. ור"ל אבל מצוה דוביום שמחתכם כו' ותקעתם בחצוצרות לדורות הוא אפי' בשל קרן. ובזה נתיישב יפה המנהג שמסיימין במוסף ר"ה בסוף השופרות בפסוק זה כי נכלל ביה אף שופר והרא"ש והר"ן נדחקו בו:

תד"ה ל"צ. דאילו יוצאין כו' הא תניא (כצ"ל) כו' וא"כ כו' ואינן נאסרין. צ"ע דלכאורה זה דומה למאי דמסקינן בנדרים (מב) דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו:

אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שזקף וכו'. מקשים דלקמן דף נ"ג מפרש ר' אלעזר הטעם דא"י מוחזקת וכו' ושמואל סבר בבתרא דף קי"ט דא"י אינה מוחזקת ועיין מ"ש בעניותנו בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישב ופרשת קרח בס"ד:

בעי רמי בר חמא המשתחוה להר וכו'. הרב מופת הדור מהר"ח אבואלעפייא בספרו הנורא עץ החיים פרשת ראה כתב דבעיית אם יש נעבד במחובר אצל גבוה הוי בעיא דלא איפשיטא ופסקה הרמב"ם לחומרא ע"ש וקשה דהך בעיא איפשיטה ופשיט לה רבא מק"ו כמפורש בסוגיין וכן כתב מרן בכסף משנה פ"ד דאסורי מזבח דהא הוי בעיא דאיפשיטא. וכ"כ הרב הגדול מהר"י רוזאניס בספר הבהיר פרשת דרכים דף ל"ג ע"ש. ואחר זמן רב ראיתי להרב אליה רבה א"ח סימן י"א ס"ק יו"ד שהשיג על הרב הלבוש שם הכי דמשמע מדבריו שהוא ספק אי נעבד במחובר. ותמה דהוי בעיא דאפשיטא ע"ש:

אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד''ה אסורין. דהיא וולדה נרבעו וגבי נעבד נמי היא וולדה נעבדו ואסורים ואע''ג דחזר ונשתנה אין שינוי בנעבד להוציאו מאיסורו: ואיכא דאמרי. רב זוטרא גופיה לאיסורא הוה פשט וה''ק ואתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן כו': וה''נ כעיברו ולבסוף נרבעו נינהו. ואסירי לד''ה דאין שינוי בנעבד: ומהדר ליה תלמודא הכי השתא: התם. לא אישתני דמעיקרא במעי אמו היה קרוי בהמה והשתא קרוי בהמה: דשא הוא דאחיזא באפה. דלתי הרחם היו סגורין בפניו: לולבו מהו למצוה. את''ל יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא לענין מצות לולב מאי: אשירה. שנאסרה אף להדיוט וביטלה כדאמרינן במתני' נוטל מה שהחליף וקמיבעיא ליה אם ראויה שוב למצוה אם לאו: יש דחוי אצל מצות. מי הוי שייכא תורת דחוי במצות דנימא הואיל ונדחה בעודו אשירה ידחה עולמית: או אין דחוי. ומשתריא: אלא שחזר ונתגלה. לאחר שכיסתו הרוח: ה''ג והוינן בה כי חזר ונתגלה מאי הוי. הא אידחי ליה כשכיסתו הרוח כיון דכל זמן דלא נתגלה פטור מלכסות אידחי ליה מכיסוי: ל''ש לקולא. כגון גבי אשירה שבטלה למיהדר לאישתרויי לולבו למצוה: ל''ש לחומרא. כגון גבי כיסוי דמחייבינן למיהדר ולכסויי: או דלמא ספוקי מספקא ליה. אי יש דחוי אי אין דחוי: ולחומרא אמרינן. אין דחוי הלכך גבי כיסוי חייב לכסות אבל לקולא כגון הכא לא אמרינן אין דחוי למישרא תיקו: תכלת דכהנים. דבגדי כהונה לצורך עבודה וקמיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת''ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא: היינו בעיא דרמי בר חמא. דהנך תרתי בעיי בעא רמי בר חמא לעיל בשמעתין: אי תכלת דציצית. וקמבעיא הואיל דבר מצוה הוא מי מאיס נעבד כלגבוה או לא: היינו דר''ל. דבעי בלולב: לחצוצרות. לשיר של קרבן דקיימא לן בהחליל דשיר מעכב את הקרבן: חלילין. לשיל''ש בלע''ז: לפארות. נימין של כינור קורד''ש בלע''ז: עיקר שירה בכלי. פלוגתא היא בפ' החליל (סוכה דף נ:): אפילו הכי אסור. מאיסי ואפילו את''ל לענין דקל דמותר לולבו הכא כיון דצורך קרבן מאיס טפי: מעין. אינו נאסר להדיוט דמחובר הוא: אי לבבואה. דידיה פרצוף שלו: ותיבעי לך בספל ולהדיוט. מדאיבעיא ליה במחובר ולגבוה מכלל דפשיטא ליה דבתלוש כה''ג אסירי להדיוט והא בתלוש נמי איכא למיבעיא: למיא דקמיה. למים שהוא רואה עכשיו לפניו השתחוה והרי הלכו להם: וקמאי קמאי. כלומר מעין המקלח כל זמן שהמים באים ראשון ראשון והולכין להם והבאים אחריהן מותרים: א''ד לדברונא דנהר. לקילוח של נהר והילוכו השתחוה והרי כל הנהר נעבד ואי יש נעבד במחובר אסירי: מתני' מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים. שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד: אסור לבנותו. שבונה כותל לעבודת כוכבים: כונס לתוך קרקעו. ד' אמות: היה שלו ושל עבודת כוכבים. שמקום עובי הכותל חציו שלו:

הכא מעיקרא חטים והשתא סולת. תימה הכא משמע דיותר יש להתיר חטים ועשאן סולת יותר מוולד ובמרובה (ב''ק דף סו. ושם ד''ה הם) משמע אפכא דב''ש מוקמי גם לרבות שינוייהם ומתירין ולדותיהם וי''ל דהתם גבי אתנן טעמא דב''ש משום דלא ניחא ליה בנפחיה ולא עשה הולד אתנן אבל עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה והכי אמר רבא פ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד''ה דניחא) ולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בנפחיה: ואליבא דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך. הוה מצי למיבעי באילן העומד מאליו ואליבא דכ''ע או בשנטעו גרעין לפי מה שפירש אלא ניחא ליה למיבעי אליבא דרבנן אי נמי באילנות דשכיחי א''נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוה מצי למיבעי אליבא דר' יוסי בר יהודה בעיקר אילן אם נאסר מה שהיה שם קודם שעבדו כדאמרינן לעיל איזהו דבר שפירותיו אסורים ועיקרו מותר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: מי מאיס או לא. ר''ל אית ליה שפיר דרבא (סוכה לא:) דלולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא מיירי אחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא: אשירה שבטלה קא מיבעיא ליה יש דחוי או אין דחוי כדאמרינן (בסוכה דף לג.) גבי נקטם ראשו (דלולב) ועלתה בו תמרה מערב יום טוב כשר ובעלתה בו תמרה ביו''ט מבעיא ליה התם ופשיט כי הכא מכסהו הרוח וכו' ומסיק תיקו תימה תפשוט דאין דחוי מההיא דהתם (דף לב:) היו (ענפיו) מרובין מעליו פסול ואין ממעטין ביו''ט ואם מיעטן כשר ומוקי לה (שם לג:) ואפי' אשחור מעיו''ט דהשתא הוי דחוי מעיקרו כי הכא וכי היכי דעלתה בו תמרה ביו''ט ואפ''ה אם מיעטן כשר אלמא אין דחוי וי''ל דתמרה אין בידו להעלות תמרה וכן ביטול אשירה אין בידו דע''י עובד כוכבים צריך לבטלה ולא דמי להדס דבידו למעט: היינו בעיא דרשב''ל. נקט רשב''ל משום דלמצוה היא כמו בציצית דהא בכלל בעיא דרמי בר חמא היא שהרי נשתנה ע''י טוייה: קרניה מהו לחצוצרות. תימה דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.) חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכות פסולה וכל שכן של קרן דבשלמא ההיא דקינים (פ''ג מ''ו) דתנן כשהוא מת קולו ז' [שתי] קרניו [שתי] חצוצרות [כו'] י''ל שהוא שופר של (. קדוש) השנה כדאיתא פ' במה מדליקין (שבת דף לו.) חצוצרות שיפורא אבל הכא במכשירי קרבן קא מיירי דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וי''ל דההיא דמנחות מיירי בחצוצרות שתוקעין הכהנים והכא בחצוצרות של לוים שהם משוררים על הקרבן וכמה כלי שיר היו שם כנורות ונבלים ומצלתים תדע דקאמר בסמוך עיקר שירה בפה ושיר לא מעכבא ואיך זה יכול להיות והכתיב ותקעתם בחצוצרות אלא ש''מ כדפי' דתקיעה דקרא לכהנים ורבי' יהודה מפרש דההיא דמנחות בשל משה דוקא קאמר וראיה דבתוספתא מצינו היו מחצצרין וחצוצרות של זהב בידיהם [ועי' תוס' זבחים סח. ד''ה כשהוא]: לא צריכא דקנבעי מארעא. ר''ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן (ב''ק דף פא.) מעין שיצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו ואם כן הוו מים של רבים ואינם נאסרים: