עבודה זרה מח ע"א

דף מח - א

בהמשך למשניות הקודמות, המבארות שלשה אופנים חלוקים בדין ביטול עבודה זרה, באה המשנה עתה לבאר, שגם באשרה יש שלשה אופנים של ביטול.

מתניתין:

שלש אשרות הן לגבי דין ביטול:

א. אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים לעבוד אותו עצמו, אף שעדיין לא עבדו - הרי זו אשירה אסורה, ואין לה היתר עד שיבטל אותה הגוי. או אם של ישראל היא, עד שיעקרנה מן השורש, וישרפנה. וזו היא האשרה האמורה בתורה.

ב. אילן שהיה נטוע מכבר, וגידעו [כרת את ענפיו] ופיסלו [הוריד מהם את הפסולת], בין אם עשה כן גוי ובין ישראל, לשם עבודת כוכבים, לעבוד את הענפים שיגדלו בו אחרי הגידוע והפיסול, והחליף, וגדלו בו ענפים חדשים במקום הענפים שכרת - הרי כשבא ישראל להנות מהאילן, אינו צריך לכרות את כל האילן, אלא דיו שיהיה נוטל מה שהחליף, ושורפו, ועיקרו של האילן מותר בהנאה.

ג. העמיד תחתיה עבודת כוכבים, ונטלה ^[97] את העבודת כוכבים משם - הרי זו מותרת.

כן סוברים חכמים במשנה הבאה. אבל רבי שמעון חולק וסובר שאינו אשירה אלא אם עובדים את האילן עצמו. ^[98]

גמרא:

שנינו במשנתנו: גידעו ופיסלו לשם עבודת כוכבים, והחליף - נוטל מה שהחליף, מפני שהוא אסור בהנאה.

אמרי דבי בני ישיבתו של רבי ינאי: מה שאמרה המשנה "גידעו" - והוא שהבריך, שכופף ענף מן העץ וטמן אותו בקרקע, והוציא את ראשו מן הקרקע מצד אחר, שבאופן הזה יניקתו של הענף היא בין מן הקרקע ובין האילן. ומה שאמרה המשנה "ופיסלו" - והוא שהרכיב, שהכניס "יחור" [ענף תלוש מעץ אחר] בגופו של אילן. וכתוצאה מכך האילן "החליף", הוסיף גידולין.

והניחה הגמרא, שכוונת רבי ינאי היא לומר, שרק אם הבריך או הרכיב לשם עבודת כוכבים נאסרו הגידולין, אבל אם לא הבריך והרכיב בגופו של אילן, אלא רק קיצץ ממנו ענפים יבשים או הוריד ממנו פסולת, אין במעשה קטן שכזה כדי לאסור הגידולין. ולכן מקשה הגמרא:

והא אנן - גידעו ופיסלו, תנן! ומשמע, שאפילו אם עשה מעשה קטן ושינוי קטן באילן לשם היכר כדי לעשותו אשירה, נאסרים הגידולים!

ומתרצת הגמרא: אכן, הגידולין נאסרין אף במעשה קטן של גידוע ופיסול.

אלא, כי איתמר דרבי ינאי, לא לגבי האופן בו נאסרים הגידולים, אלא להיפך, לענין ביטול איתמר, לומר, דאף על גב דבתחילה עשה מעשה גדול והבריך והרכיב בגופו של אילן לשם עבודת כוכבים, בכל זאת, כשבא לבטלה, כי כאשר נטל את כל מה שהחליף - שפיר דמי, די בכך כדי לבטלה.

והשמיענו זאת, כיון דמהו דתימא, שמא היית אומר, כיון דהבריך והרכיב בגופו של אילן, כאילן שנטעו מתחילה לעבודה זרה דמי, ולכן אין די בנטילת הגידולין בלבד, אלא ליתסר כולה, ייאסר האילן כולו כדין אשירה [עד שיבערנה הישראל לגמרי אם היא של ישראל, או עד שיבטלנה הגוי אם היא של גוי], קמשמע לן דבי רבי ינאי, כי די בכך שיטול את הגידולין.

הסוגיא הבאה היא מן הסוגיות המתחלפות בש"ס.

שנינו למעלה [מה ב מו א] מחלוקת בין רבי יוסי בר יהודה וחכמים לגבי איסור אשירה, כאשר רבי יוסי בר יהודה סובר, בין אילן שנטעו מתחלה לשם אשרה, ובין אילן שנטעו סתם ואחר כך עבדו אותו - שניהם נאסרים מדין אשרה היות וגם באילן שנטעו ולבסוף עבדו יש בו "תפיסת ידי אדם", ודינו כתלוש. אך אילן שעלה מאליו, שאין בו תפיסת ידי אדם כלל - דינו כמחובר, ומותר.

ואילו חכמים סוברים שאילן אשר נטעו ולבסוף עבדו, דינו כמחובר, ומותר, כי אין בו תפיסת ידי אדם לשם עבודת כוכבים.

ואף רבי יוסי בר יהודה אינו אוסר באילן שנטעו ולבסוף עבדו אלא את מה שנוסף בו אחרי שעבדוהו, אך עיקר האילן מותר בהנאה.

ודורש רבי יוסי בר יהודה את שיטתו משני מקראות. האחד, מדברי הכתוב "ואשריהם תשרפון באש", שמשמעו עקירה מן השורש, והוא דורשו לאילן שנטעו מתחילה לכך. והשני מדברי הכתוב "ואשריהם תגדעון", שמשמעו גידוע התוספת, והוא דורשו לאילן שנוספו בו גידולין אחרי שעבדוהו.

ואילו חכמים, המתירים אילן שנטעו ולבסוף עבדו, דורשים את דברי הכתוב"ואשריהם תגדעון" לדרשה אחרת.

אמר שמואל: המשתחוה לאילן - תוספותיה אסורה.

ושני דברים אמר שמואל: האחד, שהתוספת אסורה. והשני, שעיקרו לא נאסר.

מתיב מקשה על כך רבי אלעזר, ממה ששנינו במשנתנו: עץ שהיה נטוע, וגידעו ופיסלו לעבודת כוכבים, והחליף, נוטל מה שהח ליף.

ומדייק רבי אלעזר: דוקא גידעו ופיסלו - אין, אז נאסרין הגידולין המתחלפין מחמת הגידוע והפיסול, כי הגידולין נחשבים כאילן שנטעו מתחילה לשם עבודת כוכבים. אבל לא גידעו ופיסלו, שלא עשה מעשה הנחשב לגבי הגידולין כמעשה נטיעה לשם עבודה זרה אלא רק עשה מעשה עבודה גרידא, כמו השתחואה לאילן, לא נאסרים הגידולים. ^[99] וקשה על שמואל, על מה שאמר שהתוספת אסורה אף בלי שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, אלא די בכך שהשתחוה לאילן.

ומתרצת הגמרא: אמר לך שמואל, ^[100] לא קשה על דברי ממשנתנו, כי הא מני, משנתנו בשיטת מי היא? - בשיטת רבנן היא, הסוברים אילן שנטעו ולבסוף עבדו לא נאסרת התוספת, ולכן אוסרת המשנה רק את התוספת שגדלה מחמת גדיעה ופיסול, שבכך נחשבת התוספת כנטיעה חדשה לשם עבודה זרה. ואילו שמואל, הסובר שהתוספת נאסרת בהשתחויה גרידא, דאמר כדברי רבי יוסי בר יהודה - דאמר, אילן שנטעו ולבסוף עבדו, אסור.

ומביאה הגמרא עתה את דברי רב אשי, המחליף את הסוגיא, ולדבריו, נחלקו רבי יוסי בן רבי יהודה וחכמים באופן אחר:

לא נחלקו לגבי התוספת, אלא לדברי הכל אילן שנטעו ולבסוף עבדו, התוספת אסורה, ונחלקו רק לגבי דינו של עיקר האילן הנעבד.

רבי יוסי בן רבי יהודה סובר שאף האילן עצמו נאסר, לפי שנאמר "ואשריהם תשרפון באש", ודורש "אשריהם" בלשון רבים, שבא הכתוב לאסור את כולו ולחייב שריפה, לבערו כולו עם השורש, בין אילן שנטעו מתחילה לכך, ובין אילן שנטעו ואחר כך עבדו. ואילו דברי הכתוב השני, "ואשריהם תגדעון", נדרש לפיו לדרשה אחרת, כמבואר שם, לגידוע אשרה קודם לכיבוש ארץ ישראל וכולי.

ואילו חכמים אינם דורשים "לשון רבים" [ומה שכתבה התורה כך, היינו לשון "כללי", כל האשרות שבארצכם]. ולדבריהם מה שאמרה התורה "ואשריהם תשרפון באש", שמשמעו עקירה מן השורש - הוא באילן שנטעו מתחילה לכך. ומה שאמרה התורה "ואשריהם תגדעון", שמשמעו גידוע תוספת, היינו באילן שנטעו ולבסוף עבדו, וציוותה התורה לגדע את התוספת.

ולפי דרך זו של רב אשי, שמואל האוסר את התוספת, יכול לסבור בין כחכמים ובין כרבי יוסי בן רבי יהודה.

מתקיף לה רב אשי: ממאי, מנין לך דרבי יוסי בר יהודה ורבנן, בתוספת פליגי, שלרבנן מותרת התוספת ולרבי יוסי בן רבי יהודה אסורה, ושמואל אינו סובר כחכמים?

דלמא, הרי יתכן ^[101] לבאר, שגידול תוספת - לדברי הכל אסור, ואף חכמים מודים בכך, ודברי שמואל האוסר את התוספת, הם גם לדעת חכמים, ובעיקרו פליגי, ומחלוקתם היא רק בעיקר האילן, דרבי יוסי בר יהודה סבר עיקרו נמי אסור, אף שלא נטעו מתחילה לעבודה זרה, משום דכתיב "ואשריהם תשרפון באש", בלשון רבים, ורבנן סברי, עיקר אילן שרי, הרי הוא מותר הואיל ולא נטעו מתחלה לשם אשירה, והם דורשים מה דכתיב "ואשריהם תגדעון" לומר, איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו, שרי? הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו.

וכי תימא אם תרצה לומר: הא [גירסת רש"ש: לא] מתרצינן הכי? הרי שם בסוגיא לא תירצנו כך את דרשותיהם במקראות, אלא אמרנו שם שרבי יוסי בר יהודה הוא הדורש את דברי הכתוב"ואשריהם תגדעון" לאסור רק התוספת, ואילו חכמים דורשים מקרא זה לדרוש ממנו גידוע אשרה קודם לכיבוש ארץ ישראל וכולי.

מה בכך? איפוך רבנן לדרבי יוסי בר יהודה, ודרבי יוסי בר יהודה לרבנן! נהפוך את דרשותיהם, ונאמר שחכמים דורשים את דברי הכתוב"תגדעון" לאילן שנטעו ולבסוף עבדו, ואת דברי הכתוב"תשרפון" לאילן שנטעו מתחילה. ורבי יוסי בן רבי יהודה דורש את שניהם ממה שנאמר לשון רבים "ואשריהם תשרפון באש", ואילו את דברי הכתוב "תגדעון" הוא דורש לגידוע אשרה קודם לכיבוש ארץ ישראל -

ואם כן, מקשה רב אשי, מנין לך לומר ששמואל אינו סובר כדברי חכמים?

ודוחה הגמרא: אין לומר כן, מפני שאם כן, משנתנו האומרת גידעו ופיסלו לשם עבודת כוכבים והחליף, נוטל מה שהחליף, ודייקנו ממנה כי דוקא כשעשה מעשה באילן עצמו נאסר התוספת, ואילו אם לא יעשה מעשה באילן, אלא רק ישתחוה לו, לא יאסר אפילו עיקרו של אילן, מאן קתני לה? מי שנה אותה?

והרי נמצא כי היא לא בשיטת רבנן, ולא בשיטת רבי יוסי בן רבי יהודה!

כי אי, אם תרצה לומר שהיא בשיטת רבנן, לא יתכן, כי חכמים סוברים שאף בלא גידעו ופיסלו נמי, לכל הפחות התוספת אסורה.

אי, ואם תרצה לומר בשיטת רבי יוסי בן רבי יהודה היא, ודאי שלא יתכן, כי לדבריו עיקר אילן נמי אסור!

ובשלמא אם נאמר שחכמים מתירים אפילו את עיקר האילן, הרי משנתנו נשנית כדבריהם. אבל אם נאמר שחכמים אוסרים את התוספת, משנתנו כדברי מי נשנית?

ומסקינן: אין קושיא מהמשנה על דרכו זו של רב אשי, אלא אי בעית אימא משנתנו נשנית בשיטת רבנן, ואי בעית אימא - בשיטת רבי יוסי בן רבי יהודה היא.

ומבארת הגמרא: אי בעית אימא רבי יוסי בן רבי יהודה - ומה שהקשית הרי הוא סובר שאף עיקר האילן נאסר, לא קשה, היות וכי קאמר רבי יוסי בר יהודה שבלא גידעו ופיסלו עיקר אילן אסור, הוא אמר כן בסתמא, כשרק השתחוה לו. אבל במשנתנו שמדובר שעשה מעשה בגופו של אילן, לכן כיון שגידעו ופיסלו - גלי אדעתיה מעשיו מוכיחים על רצונו דרק בתוספת ניחא ליה, אותה בלבד הוא רוצה לעבוד, ובעיקר אילן לא ניחא ליה, אין רצונו לעבדו. ולכן אסרה המשנה רק את התוספת.

איבעית אימא רבנן -

ומה שהקשית, למה הוצרכה המשנה לומר שעשה מעשה באילן עצמו, הרי כדי שהתוספת תהיה אסורה, אין צורך בשום מעשה, ואף אם השתחוה לו אסורה התוספת, יש לומר כי גידעו ופיסלו איצטריכא ליה, הוצרך התנא במשנה להשמיענו, ויש בכך חידוש, כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר, שרק אם השתחוה לו לא נאסר עיקר האילן, אבל טם גידעו ופיסלו, כיון דעבד ליה מעשה בגופיה, שעשה מעשה בגוף האילן, לכן עיקר אילן נמי ליתסר,

קמשמע לן משנתנו, שבכל זאת לא נאסר העיקר.

ולסיכום, דברי שמואל "המשתחוה לאילן, תוספותיה אסורה", לדברי הסוגיא בדף מ"ה הם כדעת רבנן, ולא כדעת רבי יוסי בן רבי יהודה. ואילו לדברי רב אשי הם כדעת שניהם.

ודברי משנתנו "גידעו ופיסלו אסורה התוספת", הם גם לדעת רבי יוסי בר יהודה. ומעשה הגידוע והפיסול מוכיחים שאינו רוצה לאסור את העיקר. וגם לדעת חכמים, אף שעשה מעשה בגוף האילן, לא נאסר העיקר.

מתניתין:

איזו היא האשירה האמורה בתורה? -

כל שיש תחתיה עבודת כוכבים, והעץ עצמו אינו נעבד. וכל שכן כשהעץ עצמו נעבד, אלו הם דברי חכמים.

רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה, היא האשרה האמורה בתורה, אבל עץ שהעמידו תחתיה עבודת כוכבים, אין זו אשירה. ^[102]

ומעשה בעיר צידן, באילן שהיו הגוים עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל של אבנים.

אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה! ובדקוהו - ומצאו בו צורה של עבודת כוכבים. אמר להן רבי שמעון: הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר לכם את האילן. ^[103]

גמרא:

ותמהה הגמרא על מה שאומרת המשנה, איזו אשרה?!

והא אנן שלש אשרות תנן, הרי כבר שנינו במשנה הקודמת דיני אשרה והגדרותיה, ולמה לי לחזור ולשאול: איזהו אשרה?

ועוד, שם נשנו שלש אשרות, ואילו כאן נשנתה אחת?

ומבארת הגמרא: משנתנו היא המשך למשנה ההיא, והכי קאמר התנא במשנה הקודמת: שלש אשרות הן, שתים מהן, שעובדין את האילן עצמו, בהן אין מחלוקת אלא הן נחשבות אשירה לדברי הכל. ואחת, השלישית, שנאמר בה "העמיד תחתיה עבודת כוכבים", אינה דברי הכל, אלא יש בה מחלוקת דרבי שמעון ורבנן.

ועל כך באה משנתנו לבאר: איזו היא אשרה שנחלקו בה רבי שמעון וחכמים? כל שיש תחתיה עבודת כוכבים. רבי שמעון אומר: כל שעובדים אותה.

ועתה מבארת הגמרא מה הן סימני היכר של אשרה. דהיינו: סתם אילן שלא הוברר לנו אם הוא אשרה או לא, האיך נוכל להכיר שהוא אשרה.

איזו היא אשרה סתם? -

אמר רב: כל אילן שכומרים יושבין תחתיה, ואין הם טועמין מפירותיה, ודאי שעובדין אותו והוא האשרה ^[104].

ושמואל אמר: אפילו אם טועמין פירותיה, אלא ששומרים אותם לעבודת כוכבים, והכומרים אמרי: הני תמרי תמרים אלו ראויים לבי נצרפי [שם עבודה זרה] אסור, ^[105] דרמי בי שיכרא, שעושין משקה שכר מתמרים אלו ושתי ליה ושותים אותו ביום אידם.

אמר אמימר: אמרו לי סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא: הלכתא כשמואל.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בביאור דין אשירה: אשרה, מלבד האיסור להנות ממנה, שהוא איסור דאורייתא, היא גם מטמאה טומאת אהל את העובר תחת נופה, כמו שנטמא מי שעובר תחת הנוף המאהיל על המת. ומבואר בגמרא, שמשנתנו זאת, בשיטת רבי יהודה בן בתירה היא, הדורש: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמאה באהל? שנאמר [תהלים קו] "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים" - מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל.

טומאה זו היא רק מדרבנן, והמקרא שדרש ממנו רבי יהודה בן בתירא הוא "אסמכתא בעלמא".

נמצא, שיש באשרה שני דברים: איסור הנאה, וטומאה.

איסור הנאה, הוא להנות מצילה של האשירה, אפילו מהצל המרוחק מן תחת הנוף, כגון שהשמש במזרח או במערב והצל נוטה למרחוק. האיסור הוא רק "לישב" בצלה, אך "לעבור" בצלה, מותר. ^[106]

לעומת זאת, טומאת האהל של האשרה היא רק במי שעובר תחת נופה ממש, ולא העובר תחת צלה הנוטה הצידה.

מתני' שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחלה לשום עבודת כוכבים הרי זו אסורה. גידעו ופיסלו כמין כיסוח וגידור לשום עבודת כוכבים והחליף אמירין ונצרים נוטל מה שהחליף האמירים והנצרים ושאר האילן מותר. העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה האילן מותר:

אמרי דבי ר' ינאי ואפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן. כי נוטל מה שהחליף שפיר דמי ושאר האילן מותר:

אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסורה. ומקשינן עליה והאנן גידעו ופיסלו לא. ופריק שמואל מתני' רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי בר' יהודה דאמר בכי האי גוונא אילן מותר וגידועו אסור. ומתקיף עליה רב יוסף ממאי דכי פליגי רבנן ורבי יוסי ב"ר יהודה בהאי פליגי דלמא בהאי פליגי בעיקר אילן דרבנן סברי עיקר אילן אסור דכתיב ואשריהן תשרפון באש. וכשהאש שורפת מכלה את הכל.

ור' יוסי סבר עיקר אילן מותר דכתיב ואשריהם תגדעון. גידועו אסור אבל העיקר מותר. אבל התוספת דברי הכל אסור.

וכי תימא הא לא אמרי הכי דהא לא אמרי רבנן ואשריהם תשרפון באש אלא באילן שנטעו מתחלה לכך אבל נטעו ולבסוף עבדו לא. אפיך דרבנן לר' יוסי בר' יהודה ודר' יוסי בר' יהודה לרבנן. ומקשינן אי הכי מתני' דקתני גידעו ופסלו מאן קתני ליה אי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר עיקר אילן שרי הא תוספתו אסיר.

אי רבנן למה לי גדעו ופיסלו. אפילו בלא גידוע ופיסול האילן עצמו אסור וכל שכן תוספתו אסירא. דהא אמרת בתוספתו כולי עלמא לא פליגי דאסירא.

ופרקינן אי בעית תימא מתני' רבנן היא. וכי אמרו עיקר אילן בסתמא אבל גידעו ופיסלו גלי דעתיה דבתוספת שיוסיף לההוא ניחא ליה לעובדו בשאר אילן לא ניחא ליה הלכך העיקר שרי ותוספת אסיר:

איבעית תימא מתני' ר' יוסי בר' יהודה וגידעו ופסלו אצטריכא ליה מהו דתימא כיון דגדעו ופסלו כאילו מתחלה נטעו לכך ועיקרו נמי ליתסר. קמ"ל דאינו אסור אלא מה שהחליף:

מתני' איזוהי אשרה כל שתחתיה עבודת כוכבים ר' שמעון אומר כל שעובדין אותה. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו כו'.

ומקשינן והא שלש אשרות תנן. ופרקינן הכי קאמר שלש אשרות הן. שתים דברי הכל ואחת מחלוקת ר"ש ורבנן ואיזו היא מחלוקת ר"ש וחכמים כל שתחתיה עבודת כוכבים וכו' איזהו אשרה סתם.

אמר רב כל שכומרין שומרין אותה ואין טועמין מפירותיה ושמואל אמר כגון דאמ' הני תמרי נהוויין לשיכרא דבי ניצרפי ושתי ליה ביום אידם. אמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכתא כשמואל:

הא דאותבינן לשמואל גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא. א"ל ונימא ליה גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה. השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו וכיון דלענין ביטולה גדעו ופסלו והשתחוה חד הוא חד חשיב להו.
וא"ל כולה מתניתין מצרך צריכה ליה רישא קמ"ל בנה אע"פ שלא השתחוה דע"ז של עכו"ם אסורה מיד וסיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש נוטל מה שחידש אע"פ שלא חידש בגופה כגון דשיעא והדר שיעא נוטל מה שחידש ומציעתא דאבנים קמ"ל שאע"פ שחדת בגופה לא מתסרא כלה אלא סיפא דאשרות ל"ל קס"ד דהא אתא לאשמועינן גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא דמחובר לא מתסר בהשתחוה אפי' תוספתו דאי ס"ד אפי' בהשתחוה ליתני הכי לאשמועינן דאע"פ שאין ע"ז במחובר נאסר להדיוט גדולים אסורים והיינו נמי דלא מפרקינן גדעו ופסלו אצטריכא ליה מהו דתימא ליתסר כוליה קמ"ל כדאמרן באבנים משום דקס"ד דכבר תנא ליה הא עד דאתא רב אשי ופרקה משום דגדעו ופסלו סד"א כיון דאוקומי אילנא הוא אפי' בעיקרו נמי כמי שנטעו דמי (משא"כ באבנים) וליתסר כוליה קמ"ל.
ולשון הראב"ד ז"ל גדעו ופסלו למה לי נרא' דהיינו לענין תוספתו באילן שנטעו מתחלה לכך ול"ל למתנייה הו"ל לאשמעינן השתחוה אע"ג דמחובר תוספתו אסורה, ואינו מחוור.
והרב ר' שמואל ז"ל מתרץ דכיון דקס"ד השתא דהך סברא דר' יוסי בר יהודה היא ניחא ליה לאוקמי סתם מתני' כרבנן דלשמואל לא ליתותב דאמר כר' יוסי בר יהודה הוא.

והא דאמרינן ואחת מחלוקת ר"ש ורבנן. נראה דטעמא דר"ש משום דלית ליה משמשין במחובר כלל ואפי' תוספתו ע"ז מונחת תחתיו דלע"ז גופה רבי רחמנא אשרה ולא למשמשין ואפי' נטע של ע"ז כיון דשמושו לאחר השרשה שיוציא ענפים היא לא מיתסר ליה.

גדעו ופסלו אין כו׳. ואם תאמר לישני ליה כדמשנינן לעיל בדרב גדעו ופסלו אף על פי שלא השתחו׳ השתחוה אעפ״י שלא גדעו ופסלו אי נמי נימא גדעו ופסלו אצטריכה ליה מהו דתימא עקר נמי לתסר ויש לומ׳ דאין הכי נמי אלא דניחא לאוקומ׳ לסתם מתני׳ כרבנן ולאוקמ׳ מימרא דשמואל כרבי יוסי בר יאודה וכן תירצו בתוס׳ בשם ר״שבם ז״ל.

וגירסת ר״שי ז״ל וכן עיקר והכא בעיקר אילן פליגי דרבי יוסי סבר עיקר אילן אסור ורבנן סברי עיקר אילן מותר ולהאי גירסא אתי שפיר מאי דאמרינן איפוך תרצתא דרבי יוסי בר יאודה לרבנן ודרבנן לדרבי יוסי ובר יאודה פי׳ דלרבנן אשריהם תשרפון לנטעו מתחילה לכך ותגדעון לנטעו ולבסוף עבדו וכדהוה אמרי׳ בסוגיא ודלעיל לרבי יוסי בר יאודה ותרצתא דרבנן לרבי יוסי בר יאודה דאיהו מוקים קרא דאשריהם תשרפון דתרתי משמע חד לנטוע לכך וחד לנטעו ולבסוף עבדו וקרא דתגדעון לגדועי עבודה זרה קודמין לכבוש ארץ ישראל וכד הוינן מוקמינן ליה בסוגיא דלעיל אליבא דרבנן והר״אבד ז״ל גורס כאן בהפך רבי יוסי סבר עיקר אילן מותר ורבנן סברי עיקר אילן אסור.

וכן גדעו ופסלו לכך האמור באילן אפילו הבריך או הרכיב בגופו של אילן לעבוד חליפיו והחליף אין אומרין נעשה כמי שנטעו מתחלה בכך אלא אף בזו נוטל מה שהחליף והשאר מותר:

אילן הנטוע לפירות והשתחוה לו כבר ביארנו שלא נאסר ומ"מ פי' קצת רבנים דוקא בשנטעו גרעין שאם נטעו אילן הרי הוא בעצמו היה תלוש וכבר בארנו בענין ע"ז שתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא ומ"מ יש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא בבית שהם דוממיים ובאבן המונח על גבי קרקע אבל אילן הואיל ומשתרש הרי הוא כמקבל צורה אחרת ואין זה אותו שכבר היה תלוש וכן עיקר כמו שביארנו למעלה ומ"מ אילן הנטוע לפירות והשתחוה לו גדוליו וחליפיו הבאים לאחר מיכן אסורין ואם נטלן הותר השאר ויש חולקים שלא לאסור גדוליו אא"כ בגדעו ופסלו ואין נראה כן שגדעו ופסלו אף בלא השתחואה גדוליו אסורין וגדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה וכן השתחואה אע"פ שלא גדע ולא פסל ולענין ביאור אף הוא היה יכול לתרץ כן בסוגיא אלא שהיה נוח לו להעמיד משנתנו כרבנן ולענין פסק מיהא כל שנטע ולבסוף נעבד גדוליו אסורין כגדע ופסל לשם עבודה אע"פ שלא השתחוה ובהשתחוה אע"פ שלא גדע ופסל ואם גדעו ופסלו על דעת לעבוד כל האילן אף עיקר האילן אסור הואיל ועשה בו מעשה כעין מה שאמרו בקרקע שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה וזה עיקר הדברים:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין האשרה ומה שצריך להזהר בהנאתה [והוא שאמר] אי זו היא אשירה כל שיש תחתיה ע"ז ר' שמעון אומר כל שעובדים אותה ומעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל אבנים אמ' להם ר' שמעון בדקו את הגל ובדקוהו ומצאו בו צורה אמ' להם הואיל ולצורה הן עובדין האילן מותר והתיר להם את האילן לא ישב בצלה ואם ישב טהור לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור אמר הר"ם אמר אי זו היא אשרה ר"ל אי זו היא אשרה שנחלקו בה חכמים ור' שמעון לפי שאמר מהאשרות שלשה מינין שתים מינין אין בדינן מחלוקת והשלישית והיא אותה שתחתיה ע"ז אומרים חכמים שהיא אסורה בהנאה כל זמן שע"ז תחתיה וכשמסירין אותה מתחתיה היא מותרת כמו שקדם מדבריהם העמיד תחתיו ע"ז ובטלה הרי זו מותר ור' שמעון אומר אפי' לא בטלה ואע"פ שהיא תחתיו הואיל ולצורה עובדין מותר ואין הלכה כר' שמעון לא ישב בצלה בצל גוף האילן אבל צל ענפיה ועליה מותר לו לשבת שם וזהו שאמרנו אם עבר טמא לפי שיש לומר אי אפשר שאין שם מתקרובת ע"ז וזהו דעת ר' יהודה בן בתירא שאומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל שנא' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא לפי שלא נמשלה ע"ז למת אלא לפי שאינה מטמאה בפחות מכזית כמת כמו שבארנו אבל מטמא תקרובת ע"ז במגע ובמשא כנבלה וגוזלת את הרבים שיהיו ענפיה נמשכים על אויר רשות הרבים:

אמר המאירי איזו היא אשרה וכו' שאלו בגמרא והא שלש אשרות תנן כלומר וכל אחת מהן אשרה היא לענין מה שנאמר בה והיאך הוא שואל איזו היא אשרה ומפרש דמשנתנו שלש אשרות הן שתים לדברי הכל והם נטעו מתחלה לכך וגדעו ופסלו שהן גופן נעבדין לפירוש ראשון והשלישית מחלקת ר' שמעון ורבנן והוא שהעמיד בה ע"ז דלרבנן הויא לה נמי אשרה וצריכה בטול ואין נטילתה מועלת אלא שצריכה בטול גמור ולר' שמעון כל שעובדין אותה ר"ל שעובדין האילן עצמו אבל בהעמדת תחתיה אינה אסורה אף בעודה תחתיו ואין הלכה כאחד מהם אלא כל שהיא תחתיו ודאי אסורה ומ"מ לא איסור גמור שיצטרך לבטול אלא דיו בהוצאה ויש מקום עיון ר' שמעון מאי שנא דבאשרה לא מצריך נטילה ובבית מצריך הוצאה וכן באבן מצריך לסלוק אלא שטעם הדבר מפני שבית ואבן תלושים שאע"פ שהבית מחובר תלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא וכל שלא הוציאה מן הבית או שלא סלקה מן האבן נאסר מדרבנן בעוד שהיא לשם גזרה אטו נתנה שם לשהות אבל אילן אחר שהושרש מחובר הוא שאע"פ שהיה בו תפיסת ידי אדם השרשתו מוציאתו מידי תלוש ולבסוף חברו שהרי מאליה היא באה ומשום משמשין לא מיתסר אפילו נטעו מתחלה לכך שהרי אין משמשין אסורין עד שיעבדו ר"ל עד שישמשו ואין לגזור אטו העמדה תחתיו קודם שהשריש דהוה ליה כדין תלוש וחברו שזה אינו מצוי ולרבנן כל שהע"ז תחתיו מן הסתם אף לאילן הם עובדין וגוזרין בו משום נטוע מתחלה לכך ובתלמוד המערב שנינו מה נן קיימין אי בריא שעובדים לצורה ולאילן הכל אסור אי בריא שעובדין לצורה ולא לאילן ודאי האילן מותר כינן קיימין בסתם ר' שמעון סתמן לצורה הם עובדין ולא לאילן ורבנין אף לאילן כלומר וכל שישנה לע"ז תחתיה הכל אסור וזהו שהביאו אח"כ מעשה שעשה ר' שמעון כדברי עצמו בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל וצוה להם לבדקו ומצאו צורה תחתיו והתיר להם את האילן ואע"פ שאמר והיו עובדים אותו פירושו שהיה נראה כעובדין אותו אחר שלא היתה הצורה נגלית ואחר שנמצאת התיר האילן שלא היו עובדין אלא הצורה ומשום נוי לא מיתסר שאין נוי אלא בנטוע מתחלה לכך או שמא אין נוי אלא בבית שעמדה שם בכסוי ובצנעה ומ"מ אין הלכה כאחד מהם כמו שבארנו ובגמרא שאלו עוד איזו היא אשרה סתם ושאלה זו לא באה על משנתנו שהרי משנתנו כבר התבאר בה דין האשרות כלם אלא שמשנתנו באשרה ודאית ולפרש את דיניהן אבל זו ששאלו בגמרא פירושו באילן שלא הוברר לנו אם הוא אשרה אם לאו אם יש שם שום סימן כדאי לאסרה אחר שאין אנו רואין שם שום ע"ז ופירש שכל שאנו רואין בה שהכומרים שומרים אותו ואין טועמין מפירותיו או שמצניעין אותם לעשות שכר לשתותו ביום איד הקבוע לאליל שהם עובדין לו הוא סימן לאשרה ואוסרין אותה מן הסתם בהנאה שזהו מעיקרי חוקים שבאשרה הקדומים:

פיסקא שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסור פי' אין לומר כאן כדאמרן לעיל גבי בית בנה אע"פ שלא השתחוה דדוקא הבית נאסר בבנינו ככיון שלשם ע"ז בנה אותו מפני שכל הע"ז עשה בידיו וקסבר ע"ז של נכרי אסורה מיד אבל האילן שלא נטע אלא גרעין אחד והאילן גדל מאליו אין כח לאוסרו עד שיעבדנו ולא כדכתבי' במהדורא קמא וכן נמי כשגידעו ופיסלו לשם ע"ז ורוצה לעבוד החליפין אינן נאסרין עד שיעבדם מפני שמאליהן גדילין הילכך לא מתוקמא מתני' אלא כרבנן דדוקא אם גידעו ופיסלו ועבדו אז נאסרו החליפין אבל בהשתחאוה לבד לא נאסרו ודלא כר' יוסי וסיפא דתני העמיד תחתי' ע"ז וביטל' ארישא קאי באילן שנטעו מתחלה לכך או שגידעו ופיסלו לכך ואתא למימר שאם לא נטעו כדי לעבדו אלא כדי להעמיד תחתי' ע"ז נאסר כרבנן ולא כר' ישמעאל ואינו ניתר בסילוק ע"ז מתחתיו דהו"ל תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין עד לעולם אלא בביטול ע"ז כדתנן לקמן המבטל ע"ז ביטל משמשי' ומש"ה לא תני וסילקה כדתני גבי בית ובימוס מפני שנטעו מתחלה לכך אבל אם לא נטעו לכך מתחלה לא מבעיא אם העמיד תחתיו ע"ז דלא נאסר אלא אפילו אם השתחוה לא נאסר דמתני' רבנן היא ולא ר' יוסי כדפרישית וכדאמרי' בגמרא:

תוס' בד"ה גידעו ופסלו כו' והא דלא משני גדעו כו' דשנויא דחיקא הוא וניחא כו' עכ"ל פי' דהוי שנויא דחיקא ומתניתין ושמואל כר"י בר' יהודה מיהו רב אשי ניחא ליה לאוקמא בהך שנויא דחיקא ושמואל ככ"ע ומתני' כרבנן ודו"ק:

מתני' ג' אשרות וכו' העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה וכו' כך היא הגירסא בספרים שלנו אבל בתוס' ובר"ן גורס וביטלה ור"ל כיון שביטל עבודת כוכבים גם משמשיה דהיינו האשרה בטלה:

גמרא וכ"ת הא לא מתרצינן הכי. כצ"ל:

תוס' ד"ה גדעו וכו' ואין לפרש משום דשמואל לית ליה. תמוה לי הא מ"מ מוכח לומר כן גבי אבן שחצבה דמיירי אע"פ שלא השתחוה דבהשתחוה למ"ל דחצבה מתחלה לבימוס הא בהשתחואה נאסר כיון דהוא תלוש וכמ"ש תוס' לעיל בשמעתין ד"ה והאנן וצ"ע:

בא"ד וה"נ מצינו. לא ידעתי למאי צריך לראיה זו הא חזינן להדיא בסוגיין דמשתחוה לבית אסרו דכתלוש דמי ובמשתחוה לאילן לא נאסר לרבנן וכן לריב"י לא נאסר העיקר. הרי דאילן הוי מחובר יותר מבית וצ"ע:

מתני' הרי זו אסורה. עד שיבטלנה העובד כוכבים: גידעו. עובד כוכבים או ישראל לעבודת כוכבים לצורך עבודת כוכבים לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה והוא כבר היה נטוע כשבא ישראל ליהנות ממנו: נוטל מה שהחליף. ושורפו כדין אשרה ועיקרו מותר בהנאה: גמ' והוא שהבריך. בגופו מאותה הברכה והרכבה היו חליפותיו דה''ל הנך גידולין הנטועין מתחלה לכך דאי לאו הכי אפילו חידוש לא מיתסר: גידעו תנן. משום מעשה פורתא שינוי בעלמא להיכירא מיתסר: לענין ביטולא איתמר. ולא לענין תחלת איסור לומר שאם לא הבריך בגופו לא יהא צריך ביטול אלא אביטול קאי דכי מבטל ליה ישראל סגי בהכי אע''ג דנעשה מעשה בגופו של אילן: אמר לך שמואל. תלמודא מהדר הכי מצי שמואל לתרוצי: הא מני רבנן היא. דפליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה ואמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר הלכך גידעו ופיסלו הויא כנטוע מתחלה לכך דמשום גידוע מחליף טפי ומיתסרא אבל לא גידעו לא: מתקיף לה רב אשי. מאי דוחקיך לאוקמא לדשמואל אליבא דתנאי: ממאי דרבנן ור' יוסי בתוספת פליגי. דלרבנן שריא ודשמואל תנאי היא: דלמא תוספתו דברי הכל אסור. בהשתחואה ודשמואל דברי הכל היא: ובעיקר אילן פליגי. דרבי יוסי סבר עיקר אילן אסור אפי' היכא דלא נטעו מתחלה לכך: דכתיב ואשריהם תשרפון. אשריהם תרי משמע חד לנטוע מתחלה לכך וחד לנטוע ולבסוף עבדו: ורבנן סברי. אילן שלא ניטע לכך שרי דכתיב ואשריהם תגדעון משמע יש אשרה שאין עיקרה אסורה אלא גידועה והעיקר תשאר בארץ לצורך ואי משום ואשריהם תשרפון דמשמע כל האילן בנטוע מתחלה לכך קאמר והאי לשון רבים דקרא אכל אשרות שבארצכם הנטועות מתחלה לכך קאי: וכי תימא. הא לא תרצינן בשמעתא דלעיל הכי דהא אוקימנא דרבי יוסי יליף טעמא לאילן שנטעו ולבסוף עבדו מואשריהם תגדעון אלמא מודה הוא דעיקרו מותר ובתוספת פליגי: איפוך. תרוצא דרבנן לרבי יוסי ודרבי יוסי לרבנן דהא לא בהדיא שמעינן ליה לרבי יוסי דיליף טעמא מואשריהם תגדעון דהא רבי יוסי ואשריהם תשרפון באש נסב ליה תלמודא למילתיה ואנן הוא דקשיא לן האי מיבעיא ליה לשנטעו מתחלה לכך ואוקימנא לטעמיה מואשריהם תגדעון הלכך אפיך תרוצא דרבי יוסי דתרצת ואימא רבי יוסי מואשריהם תשרפון באש דמשמע לשון רבים נפקא ליה תרוייהו ורבנן ילפי היתירא מואשריהם תגדעון ור' יוסי ההוא מיבעיא ליה לגידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל ורבנן נפקא להו מאבד תאבדון וכן כולה תרצתא: אם כן. דתוספתו דברי הכל אסור: גידעו. דמתני' דמשמע דכי לא גידעו שרי מאן קתני לה: ה''ג אי רבנן ל''ל גידעו ופיסלו בלא גידעו ופיסלו נמי הא אמרינן תוספתו אסור: אי רבי יוסי עיקר אילן נמי אסור. ומתני' תני מה שהחליף ותו לא הלכך על כרחך דשמואל תנאי: איבעית אימא רבנן כו'. ולעולם דשמואל דברי הכל: ואיבעית אימא רבי יוסי. ודקשיא לך האמר עיקר אילן אסור ומתניתין קתני מה שהחליף ותו לא לא קשיא כי קאמר ר' יוסי עיקר אילן אסור בסתמא כו': עיקרו נמי ליתסר. הואיל ונעשה מעשה בגופו קמ''ל: מתני' איזו היא אשרה כו'. בגמרא פריך והא אנן ג' אשרות תנן: כל שעובדין אותה. את האילן עצמו אבל אם עובדין את עבודת כוכבים שתחתיו האילן מותר: גמ' והא אנן ג' הן תנן. ל''ל למיהדר ומיבעי איזו היא ועוד התם תני תלת והכא תני חדא: שתים דברי הכל. שהרי אילן עצמו עבודת כוכבים: איזוהי אשרה סתם. לאו אתירוצא דמתני' קאי אלא מילתא באפי נפשה קאמר תלמודא דפליגי בה אמוראי איזו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באיזה סימן ניכר אם היא אשרה אם לאו: ואין טועמין מפירותיה. ודאי פלחי לה: בי נצרפי. שם עבודת כוכבים שלהם:

גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא. תימה הא דלא משני גדעו ופסלו אע''פ שלא השתחוה השתחוה אע''פ שלא גדעו כדמשני לעיל (דף מז:) גבי בית ואין לפרש משום דשמואל לית ליה הך שנוייא משום דקא פליג עליה דרב ואמר דבית הוי כמחובר ולעיל נמי ליכא למימר לשמואל בנה אע''פ שלא השתחוה כו' דבפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) מסיק לשמואל הכא במאי עסקינן בקבר בנין וחשיב ליה תלוש והתם מדמי קבר לעבודת כוכבים וי''ל היינו טעמא דלא משני ליה הכי דלעיל דודאי יש חילוק בין אילן לבית דאילן שהוא מושרש בקרקע בטלה תפיסתו כדפרישית לעיל הלכך גידוע ופיסול בלא השתחואה ודאי לא היה מועיל כלום אפילו למ''ד עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד היינו בדבר תלוש דכתיב פסילי אלהיהם כיון שפסלו נעשה לו אלוה אבל זה שהוא מחובר ואין דעתו שיהיה עבודת כוכבים רק מה שיחליף אין לאסרו בלא השתחואה והכי נמי מצינו דחשבינן ליה לתלוש גבי הא דאמר (חולין דף טז.) בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן ואילן דבר הנשרש בקרקע חשבינן למחובר דאילא תימא הכי לא מצינו שום זרע בלא הכשר ונראה דלא דמי דהתם הפירות מיהא תלושין ואע''ג דהכותל מחובר מתכשרי אבל פירות שבאילן הכל מחובר וקל להבין והא דלא משני ליה גדעו ופסלו איצטריכא ליה כדמשני במסקנא דשינויא דחיקא הוא וניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבנן ושמואל כר' יוסי בר יהודה: