דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

דתניא: מודה רבי יוסי  שאם נטע והבריך והרכיב - מותר.

וקשה: הרי מוכח שרבי יוסי סובר "זה וזה גורם - מותר"?

וכי תימא, שמא תרצה לתרץ, כי שני ליה לרבי יוסי בין שאר איסורין כגון ערלה, ששם הוא מתיר, לבין עבודת כוכבים, ששם הוא אוסר, הואיל ואיסור הנאה מעבודת כוכבים חמור יותר משאר איסורי תורה, כי על ההנאה מעבודה זרה אמרה התורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".

אי אפשר לומר כך, כי -

ומי, וכי שני ליה?!

והתניא שנינו בברייתא: שדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני [מאכל בהמה] שהקריבו אותם לפני עבודת כוכבים או שעבדו להם -

וסיום הברייתא נאמר בשני נוסחאות, שהם שתי ברייתות -

תני חדא באחת מהם שנינו: שדה תזרע, למרות שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים. פרה תשחט, למרות שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים.

ותניא אידך, ובברייתא השניה שנינו: שדה תבור, ישאירנה בורה, ולא יזרענה עד שיכלה ממנה כל השבח שהשביחה הזבל.

ופרה תרזה, הואיל ועבודת כוכבים גרמה להם להשביח.

ולכאורה הברייתות סותרות זו את זו -

מאי לאו, האם לא נתרץ אותן כך: הא, הברייתא המתירה לזרוע את השדה ולשחוט את הבהמה, נשנית כדעת רבי יוסי, הסובר לגבי ערלה "זה וזה גורם - מותר", הילכך מותר לזרוע את השדה, ואף שהזבל גורם איסור, מכל מקום אינו הגורם היחיד להצמיח הפירות, כי גם קרקע עולם של היתר גורמת צמיחת הפירות. וכן פיטום הפרה לא נעשה בכרשיני עבודת כוכבים בלבד, שהרי אכלה לפני כן כמה וכמה אכילות של היתר.

ואם נבאר כן, מוכח שלא חילק רבי יוסי בין עבודת כוכבים לשאר איסורים, ובשניהם הוא סובר ש"זה וזה גורם - מותר".

והא, ברייתא האוסרת לזרוע את השדה ולשחוט את הבהמה, נשנית כדעת רבנן, הסוברים לגבי שחיקת עבודת כוכבים שאין לבערם על ידי זרייה לרוח משום שנעשים זבל, מוכח שהם סוברים "זה וזה גורם אסור" [ומה שהתירו במשנתנו לזרוע תחת אשירה בימות הגשמים, כבר תירצנו כי מה שהוא מרויח בנבייה הוא מפסיד בצל], לכן אמרה הברייתא שאסור לזרוע את השדה ולשחוט את הבהמה עד שיכלה השבח. [115]

הרי שרבי יוסי מתיר אף בעבודת כוכבים.

וחוזרת הקושיא, מה הטעם שרבי יוסי במשנתנו אוסר לזרוע תחתיה מפני הנבייה.

ודחינן: לא! אין הכרח להעמיד את שתי הברייתות במחלוקת רבי יוסי וחכמים, ולומר שרבי יוסי מתיר זה וזה גורם אפילו בעבודה זרה, אלא לעולם רבי יוסי סובר "זה וזה גורם אסור" בעבודת כוכבים, משום חומרא דעבודת כוכבים [ומה שהתיר לשחוק לרוח, היינו משום דקאזיל לאיבוד, כמו שתירצה הגמרא לעיל]. אך לגבי ערלה הוא סובר ש"זה וזה גורם - מותר".

והברייתא המתירה לזרוע בשדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים ולשחוט את הפרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים אינה כרבי יוסי, שהרי הוא מודה לחכמים בעבודת כוכבים ש"זה וזה גורם אסור", אלא שנחלקו בדבר תנאים אחרים:

הא, הברייתא הסוברת "זה וזה גורם אסור", נשנתה כדברי רבי אליעזר. והא הברייתא הסוברת "מותר" היא כדברי רבנן.

ודנה הגמרא: הי, היכן מצינו שנחלקו רבי אליעזר ורבנן בדין "זה וזה גורם"?

אילימא אם נאמר רבי אליעזר ורבנן ד"שאור" -

תרומה בטלה באחד ומאה. והיינו סאה תרומה, האסורה לזרים, שנתערבה במאה סאים של חולין, הרי היא בטלה והתערובת מותרת לזרים. אבל אם נתערבה בפחות ממאה, הכל אסור לזרים.

ובדבר ה"מחמץ" - מתפיח את העיסה, אינה בטלה אף במאה ויותר מפני חשיבותו. לפיכך, המחמץ עיסת חולין בשאור של תרומה, אף שיש בעיסת החולין יותר ממאה כנגד שאור התרומה - אסורה כל העיסה לזרים.

דתנן שנינו משנה בדיני תרומה: שאור המחמיץ עיסה - של חולין ושאור של תרומה שנפלו לתוך העיסה של חולין, לא בשאור זה שיעור כדי לחמץ עיסה זו ולא בזה כדי לחמץ, והיות ונצטרפו וחימצו - רבי אליעזר אומר: אחר האחרון אותו שנפל אחרון אני בא, אם של חולין נפל אחרון ביטל את הראשון, והעיסה מותרת לזרים, ואם של תרומה נפל אחרון - אסורה לזרים מפני שהאחרון גרם את החימוץ. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה [גירסא אחרת: בתחילה] ובין שנפל איסור לבסוף - אינו אסור, עד שיהא בו באיסור בלבד כדי לחמץ.

ואמר אביי: לא שנו את דברי רבי אליעזר שאחר אחרון אני בא, וכשהאחרון הוא של חולין מותר - אלא שקדם וסילק את האיסור קודם נפילתו של ההיתר, וכיון שכאשר נפל ההיתר אינו מצטרף לאיסור להיותם יחד שיעור לאסור, אין באיסור עצמו שיעור לאסור. ואף שכבר נתן האיסור כח חימוץ של איסור בעיסה, ובלעדיו לא היתה נחמצת, מכל מקום, כיון שהוא לבדו אין בו כח להחמיץ - אין לומר "זה וזה גורם", והאחרון ביטל את הראשון, אבל אם לא קדם וסילק את האיסור, ושניהם עושים את פעולת החימוץ - אסור כי "זה וזה גורם, אסור".

וחכמים חולקים וסוברים "זה וזה גורם, מותר".

ושתי הברייתות, הראשונה המתירה נשנתה כדברי חכמים, והשניה כדברי רבי אליעזר.

ומקשה הגמרא: וממאי ומנין לך דטעמא דרבי אליעזר הוא כמו דביארו אביי? דילמא הרי יתכן לומר: טעמא דרבי אליעזר הוא: משום דסובר אחר אחרון אני בא והוא פועל גמר המעשה, אי גמיר באיסורא - אסורה, ואי גמיר בהיתרא - מותרין, ונלך אחר אחרון בין סילקיה ובין לא סילקיה?

ואין הכי נמי, אם יפלו שניהם בבת אחת, ואין גורם אחרון, סובר רבי אליעזר שהעיסה מותרת, מפני ש"זה וזה גורם - מותר".

ומתרצת הגמרא: אלא מצאנו במקום אחר שרבי אליעזר סובר "זה וזה גורם - אסור".

והוא: רבי אליעזר ורבנן שנחלקו עליו במשנה דעצים [116] - דתנן, שנינו במשנה הבאה: נטל ממנה מן האשרה עצים - העצים אסורה [במשנה הגירסא: אסורין] בהנאה.

הסיק בה [בהן] את התנור, אם התנור חדש - יותץ, מפני שעצי איסורי הנאה עשאוהו וחיזקוהו ונבנה מאיסורי הנאה. ואם התנור ישן - יוצן ולא יאפה בהיסק זה, ולא יהנה מן עצי אשרה.

אפה בו את הפת בתנור חדש, ולא נתץ אותו, אלא ציננו והסיק אותו בעצי היתר - אסורה הפת בהנאה ואף שהתנור אינו הגורם היחיד לאפיית הפת, וישנם גם עצי היתר הגורמים את האפייה -

וכן בתנור ישן ועצי איסור, אף שהעצים אינם הגורם היחיד לאפיית הפת, ותנור של היתר גם גורם לאפייה - אסורה הפת, מפני ש"זה וזה גורם - אסור".

ואם הפת נתערבה באחרים [באחרות] בפת אחר של היתר - כולן אסורות בהנאה. אלו הם דברי חכמים.

רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה דמי העצים לים המלח ויבער את דמיהם שם, ונמצא שלא נהנה מהם, ואזי תותר הפת בהנאה [117].

אמרו לו חכמים לרבי אליעזר: לא תועיל הולכת הנאה לים המלח, כי אין פדיון לעבודת כוכבים, והפת נשארת באיסורה.

ולפי רבי אליעזר, כל זמן שאינו מוליך הנאה לים המלח - אסורה הפת, מוכח שסובר "זה וזה גורם - אסור".

והברייתא שאמרה: שדה תבור ופרה תרזה נשנתה כדברי רבי אליעזר.

ודנה הגמרא: מעתה, רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר מאן נינהו, מי הם החכמים המתירים "זה וזה גורם", והם שנו את הברייתא "שדה תזרע ופרה תשחט"?

אילימא אם תאמר, רבנן דנחלקו על רבי אליעזר בעצים -

ותמהה הגמרא: אדרבה, אחמורי מחמרי הרי הם גם הם אוסרים את הפת כדברי רבי אליעזר, וסוברים "זה וזה גורם - אסור", אלא שמחמירים ואינם מתירים בהולכה לים המלח?!

אלא רבנן דשאור הסוברים שאפילו אם נפל האיסור בסוף, וכל שכן אם נפלו בבת אחת - מותרת העיסה, מטעם "זה וזה גורם".

ותמהה הגמרא: אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי, מתי שמענו אותם מקילים - בשאור, כלומר באיסור תרומה ובשאר איסורים -

אבל בעבודת כוכבים - מי מקילי האם יש לנו ראיה ברורה שהם מקילים. ומנין ההוכחה להעמיד את הברייתא המקילה גם בעבודת כוכבים - לשיטתם?

ומסקינן: אלא נתרץ כמו שתירצנו הא רבי יוסי והא רבנן - ורבי יוסי הוא התנא הסובר "זה וזה גורם - מותר" אף בעבודת כוכבים, ולכן סובר "שוחק וזורה לרוח", וכל שכן בשאר איסורים, ולכן סובר בערלה "אם נטע והבריך והרכיב מותר" והוא התנא של הברייתא שנאמר בה "שדה תזרע ופרה תשחט".

ואילו חכמים חולקים עליו וסוברים "זה וזה גורם - אסור", ולכן סוברים שאסור לזרות לרוח -

ומה שקשה לך: אם כן למה אוסר רבי יוסי לזרוע ירקות בימות הגשמים מפני הנבייה?

נתרץ: אכן, רבי יוסי אינו אוסר, אלא -

רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו אומר כן [לצורך הוויכוח] לדעת חכמים:

כששמע רבי יוסי שחכמים אוסרים בימות הקיץ מפני הצל, אמר להם: לדידי מותר אף בימות הקיץ, ואף שנהנה מן הצל, מכל מקום "זה וזה גורם - מותר" והיות שגם הקרקע מצמיחה את הירקות - מותר -

אבל - אומר רבי יוסי - לדידכו, לדבריכם שאסרתם בימות החמה [118] דאמריתו שאתם סוברים "זה וזה גורם - אסור", מה טעם התרתם בימות הגשמים? אודי לי מיהת לסברתי שהנבייה גורמת איסור, ותאסרו אף ירקות בימות הגשמים!

ורבנן סוברים: אכן הנבייה גורמת צמיחה, אבל אינה גורמת איסור הנאה, כמו דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: מה שמשביח בנבייה פוגם בצל.

ומסקינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי הסובר "זה וזה גורם - מותר".

ומספרת הגמרא עובדא: ההוא גינתא הגינה ההיא דאיזדבל שזיבלו אותה בזבלא דעבודת כוכבים הבא מדם פרים ועגלים הנשחטים לעבודת כוכבים, והדם אסור בהנאה מדין תקרובת עבודת כוכבים -

שלח רב עמרם לברר את דינם של הירקות שצמחו בה האם מותרין - קמיה לפני דהאמורא רב יוסף.

אמר ליה רב יוסף: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, והירקות מותרין.

הערות

[115] ונביא דעת התוס' בקיצור: ממה שאמרה הברייתא וכן רב יהודה אמר רב "מודה רבי יוסי", משמע שחכמים חולקים עליו. ויש לדון: מה סוברים אותם החכמים, ועל איזה דין של רבי יוסי חולקים. ולא מסתבר לומר שהם חולקים ומתירים לנטוע לכתחילה אגוז של ערלה, מטעם "זה וזה גורם מותר", כי אם כן, למה חייבה התורה לשרוף ערלה, והרי אפשר לנטוע אותם הפירות? אלא, מבארים התוס', שרבי יוסי סובר, שאם נטע אגוז עצמו וצמח ממנו פירות, הפירות אסורים [וכמו שיבואר בהמשך], ואין לכך שום שייכות לדין של "זה וזה גורם", היות והאגוז והקרקע אינם שני גורמים השותפים בצמיחת הפירות, אלא האגוז נשרש בקרקע, והקרקע מצמיחה את העץ [עיין בעמוד הקודם הערה 15 ]. ומה שרבי יוסי מתיר, הוא בנטע אגוז של ערלה, וצמח ממנו עץ, ולקח יחור מאותו העץ, והרכיב אותו בעץ זקן [ולפי פירוש זה, מה שאמרה הברייתא "נטע, והבריך, והרכיב", מדובר באותו עץ עצמו שנטע. ולא כפירוש רש"י: או נטע, או הרכיב], והצמיח פירות, וצמיחת אותן הפירות באה משני גורמים שוים, מהיחור האסור, שגדל מאגוז הערלה, ומהעץ המותר, שהרכיבו בו את היחור, ששניהם גרמו את צמיחת הפירות עתה. ולכן סובר רבי יוסי ש"זה וזה גורם מותר". וחכמים חולקים על רבי יוסי, וסוברים "זה וזה גורם אסור", כשם שחלקו עליו בזרייה לרוח, ולדעתם פירות יחור זה לא הותרו מטעם הגורם הנוסף של היתר [העץ הזקן], ועם כל זה מתירים חכמים מפני שסוברים שאיסור ערלה הוא רק בפרי הערלה עצמו ולא בעץ שגדל מחמת הפרי. ומבואר, שהתוס' סוברים שאם נטע אגוז וצמחו ממנו פירות, הגידולין אסורין. וכתבו התוס' [מבואר לפי המהר"ם] הטעם שרבי יוסי אוסר בנטע אגוז, ואילו בשאר איסורים כגון טבל ומעשר שני אין הגידולין נאסרין, מפני שערלה איסורה איסור הנאה, ונמצא שנהנה ממנה, אבל שאר איסורים שאינם איסור הנאה אלא איסורי אכילה - אין לאסור את הגידולין שאינו אוכל את האיסור בעצמו. [ועיין בקהלות יעקב סימן יח - כ, המאריך בנדון זה]. דברי התוס' אלו יש לפרשם בשני אופנים. א. שבדבר הנגרם יש בו חלק מהגורם, כגון: בנטיעה יש חלק מהאגוז האסור, אלא שאיסור זה נאמר רק באיסורי הנאה. ב. עצם ההנאה מדבר הנגרם, הוא הנאה מהגורם, כגון: כאשר יהנה מפירות הגידולין, נמצא שנהנה מהאגוז. ומוכיח הגאון רבי שמעון שקאפ [בספרו שערי יושר שער ג פרק כה] שאין לומר שנמצא חלק מהאיסור בדבר הנגרם, שאם כן, לא שייך לומר "זה וזה גורם מותר". שהרי אמרה הגמרא במסכת פסחים [כו ב] שאם נסבור "יש שבח עצים בפת", אסורה פת שנאפתה בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, אפילו למאן דאמר "זה וזה גורם מותר", מפני שבכל אופן "נבלע" בהיתר חלק מהאיסור. וכן מוכיח מסוגייתנו שאסרו לזרוע בימות החמה מפני ה"צל". וברור שהצל הוא דבר שאין בו ממש ואינו "נותן" חלק בירקות. וכן קשה לו לומר כפירוש השני שעתה נהנה מן גורם האיסור, דאם כן, למי שסובר "זה וזה גורם - מותר", למה התיר כשיש עוד גורם המתיר, ומה בכך, הרי סוף סוף נהנה עתה מן האיסור. וראה שם שמוכיח מהרבה ראיות שאין לומר שעתה נהנה מן הגורם. לכן מבאר על פי דברי הקצות החושן הידועים [סימן רמ"ו סעיף ב] - שהקצות מחלק בין "נהנה", לבין "משתרשי" והוא מה שנשאר בידו ריווח. שב"נהנה" לא שייך לומר "לא נהניתי מאיסור הנאה כיון שהייתי מתענה", שאף שהאמת היא כדבריו והיה מתענה, מכל מקום נהנה בהנאת גרונו ובהנאת מעיו, ואם היה מתענה - לא היה נהנה, וחיובו הוא על עצם ההנאה. מה שאין כן ב"משתרשי", שאנו דנים אם הרוויח מממון חבירו, אז שייך לומר "הייתי מתענה" [היא סברת התוס' במסכת חולין באכל מתנות כהונה, ואין כאן מקום להאריך] ולא הייתי מוציא את מעותי לדבר זה. והסכים עמו הנתיבות המשפט. חילוק זה הוא בדיני ממונות. ומאריך השערי יושר לבאר סברא זו, ומוסיף שחיוב על "משתרשי" הוא רק כשהדבר ברור שעתה מרוויח מהשני. ועוד מבאר שגם באיסורי הנאה יש שתי הגדרות אלו "נהנה" ו"מרוויח". "נהנה" הוא עצם ההנאה ונחת רוח, ו"משתרשי" הוא רווח שבלעדי האיסור ברור שלא היה מגיע לריווח זה. ולכן הנוטע אגוז של ערלה "מרוויח" מכך שאילולי האגוז היה צריך להביא אגוז אחר. וזה הטעם לומר "זה וזה גורם - מותר", כיון שאינו "ברור" שהרווחתו היא מהאיסור שהרי יש לו גם רווח מההיתר, אין כאן איסור מדין "משתרשי". ומה שהתוס' סוברים שלדעת רבי יוסי אסורים הפירות שצמחו מהאגוז, הוא משום דהם סוברים כדעת הרמב"ן [מובא בר"ן על הרי"ף] דבמבטל בידים ונוטע ממש, דינו כמבטל איסור לכתחילה, וההלכה היא שהמבטל איסור לכתחילה - אסור אפילו בדיעבד. ולדבריו, בהא גופא נחלקו התנאים אם "זה וזה גורם" מותר או אסור, דיש לומר כיון שאין באחד מהם לבדו כח ל"ייצר" את הדבר הנגרם, לכן נקרא שלא זה ולא זה גרמוהו, ויש לומר בהיפך שגם זה וגם זה גרמוהו.

[116] לפי גירסתנו "אלא רבי אליעזר ורבנן דעצים" אין הפירוש שברייתא אחת היא כדעת רבי אליעזר, והשניה כדעת רבנן בעלי פלוגתא החולקים עמו, אלא פירושו: הא רבי אליעזר ואתו עמו חכמים בעלי פלוגתא, שהם כמוהו סוברים: "זה וזה גורם - אסור" [אלא שנחלקו בדבר אחר - כמו שיבואר]. ובהמשך תבאר הגמרא, כדברי מי נשנתה הברייתא המתירה. ובגמרא מסכת פסחים [כז א] גרסינן "אלא רבי אליעזר דעצי אשירה". והקשו התוס' [לפי ביאור המהר"ם והמפרשים]: למה לנו לחפש אחרי מאן דאמר הסובר "אסור", הרי לפי דעת הגמרא עתה סובר רבי יוסי עם החכמים שנחלקו עמו "זה וזה גורם אסור", אדרבה, אנו מחפשים מאן דאמר הסובר "מותר" כדי ליישב ברייתא הראשונה? ורבי אליעזר הרי סובר "מותר", כשנפלו בבת אחת לפי דעת המקשן? ואם כן למה אמרה הגמרא "אלא הא רב אליעזר ורבנן דעצים", למה מהדרין לחפש תנאים ליישוב הברייתות - הרי לפי מסקנת ביניים זו מיושבות כל הברייתות? ותירצו התוס': אכן, אלא כיון שהתרצן הביא המשנה של "שאור" עם ביאורו של אביי להוכיח שרבי אליעזר סובר "אסור" - לכן מחפש מקור אחר להוכיח שדברי אביי בהבנתו את דעת רבי אליעזר היא אמיתית.

[117] רש"י מפרש יוליך דמי עצים. וטעמו הוא, כי דמי העצים הוא השיעור שנהנה מעבודת כוכבים, כי הקמח והמים ושאר הגורמים הם של היתר. וכתב בעל המאור [במסכת פסחים] שלפי סברא זו, אין מדובר דוקא בנתערבה הפת באחרות, אלא אף לפת מועיל פדיון, וכן לתנור. ולפי מה שמבאר השערי יושר [הערה 1] מבואר היטיב. שהרי אין שום "ממשות" של איסור בפת, אלא הרווחה וריבוי ממון [מישתרשי] של איסור הנאה, והואיל והוליך את ריווח הממון לים המלח, הרי שוב לא נתרבה ממונו. ולפי זה מבואר ההבדל בין פת לחבית [ראה עמוד ב] כיון שהחבית האסורה היא לפנינו בעין. והבעל המאור עצמו חולק על רש"י, וסובר, שכיון שיש שבח עצים בפת, כמבואר שם בסוגיא במסכת פסחים, הרי הוא כאילו האיסור הוא "בעין", ולא מועיל על כך פדיון. התוס' והרי"ף ומלחמות ה' ובהשגות הראב"ד [שם במסכת פסחים] חולקים, וסוברים שדברי רבי אליעזר: יוליך הנאה לים המלח, מדובר דוקא בנתערבה הפת באחרות, ויוליך הנאת דמי הפת. ואין די בהולכת דמי העצים, מפני שאנו רואים את כל הפת כאיסור. והקשה בחידושי הר"ן: מנין להם להפריז על המדה, ולהוליך דמי כל הפת, ולמה לא נחשיב לפי חשבון דמי העצים בפת. הר"ן והרא"ש, מסכימים לדעת התוס' שדוקא בנתערבה יש היתר בהולכת לים המלח, אלא שסוברים שמוליכים חשבון דמי העצים שבפת. ועיין בתשובות אבני מילואים [סימן ו].

[118] עיין לעיל [עמוד הקודם הערה 15] שהבאנו בשם הריטב"א, שלדעת התוס' מוכרחים לומר, שהגמרא חזרה בה מסברתם שם שצל וקרקע הם שני גורמים נפרדים, ואינו בכלל "זה וזה גורם". אבל הרמב"ן מובא בר"ן סובר, שהגמרא לא חזרה בה, ומה שאמרה "אלא לדידכו" אינו מטעם שהחכמים אוסרים צל וקרקע, אלא: אתם החכמים שאסרתם לזרות לרוח. וכן כתב המהרש"א.

שאם נטע והבריך והרכיב — מותר, משמע שהוא סבור שכיון שיש שני גורמים בדבר ורק אחד מהם אסור, התוצאה אינה אסורה!

וכי תימא [ואם תאמר], שני ליה [שונה לו] לר' יוסי בין שאר איסורין לעבודה זרה, שבעבודה זרה דווקא הוא סבור שזה וזה גורם אסור, על כך יש לשאול: ומי שני ליה [והאם אכן שונה לו]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שדה שנזדבלה — תזרע כדרכה, פרה — תשחט ותיאכל. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שדה — תבור (שישאירנה בורה, בלי לזורעה), ופרה — תרזה, עד שיכלה מהם מה שהשביחו מעבודה עבודה זרה.

מאי לאו הא [האם לא זו] הברייתא שמתירה — כשיטת ר' יוסי האומר שזה וזה גורם מותר, והא רבנן [וזו כדעת חכמים] שאוסרים? ודוחים: לא, הא [זו] שיטת ר' אליעזר, והא רבנן [וזו שיטת חכמים] החולקים בענין זה וזה גורם, ודעת המתיר בעבודה זרה לא שיטת ר' יוסי היא.

ושואלים: הי [איזה] ר' אליעזר ורבנן [וחכמים]? היכן נתפרש שהם חולקים בכך? אילימא [אם תאמר] שמדובר במחלוקת ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] בענין של

שאור, דתנן [ששנינו במשנה]: שאור של חולין ושאור של תרומה (שאסורה לזר, שאינו כהן) שנפלו לתוך העיסה של חולין, ואין לא בזה בלבד כדי לחמץ (לגרום לעיסה להחמיץ) ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו יחד וחימצו —

ר' אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא, ואם האחרון היה תרומה — הכל אסור לזר, ואם האחרון שנפל היה חולין — מותר. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף, אינו אסור עד שיהא בו עצמו כדי לחמץ את העיסה;

ועל כך אמר אביי: לא שנו לדעת ר' אליעזר שאם האחרון היה חולין מותרת העיסה, אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, שהאיסור גופו אינו נמצא עוד שם, אבל לא קדם וסילק את האיסור — אסור, למרות שיש גם גורם היתר. ומשמע מכאן שר' אליעזר סבור שזה וזה גורם — אסור, וחכמים חולקים עליו.

ודוחים: וממאי דטעמא [ומנין אתה יודע שהטעם] של ר' אליעזר הוא כדברי אביי? דלמא טעמא [שמא הטעם] של ר' אליעזר משום שאחר אחרון אני בא, אי גמיר באיסורא [אם הוא נגמר באיסור] אסורה העיסה, ואי גמיר בהיתירא [ואם הוא נגמר בהיתר] מותרין בה הכל, בין סלקיה [שסילק אותו] את האיסור תחילה ובין לא סלקיה [סילק אותו], ואין זה איפוא קשור לענין זה וזה גורם!

אלא יש לומר שמדובר במחלוקת ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] של עצים,

דתנן [ששנינו במשנה] להלן: נטל הימנה (מן האשירה) עצים — אסורה (אסורים) בהנאה. הסיק בה את התנור בעצים אלה, אם היה זה תנור חדש — יותץ (יישבר), שנמצא שנגמרה מלאכתו על ידי עצי האשירה. אם היה זה תנור ישן — יוצן יצננו אותו, ולא ישתמש בחום הבא מעצים אלה. אם אפה בו את הפת — הפת הזו אסורה בהנאה.

נתערבה פת זו באחרים — כולן אסורות בהנאה. ר' אליעזר אומר: ישתמש בכל הככרות, אבל יוליך הנאה כנגד מה שנהנה מן האיסור לים המלח. אמרו לו חכמים: אין פדיון לעבודה זרה. הרי שר' אליעזר סבור שזה וזה גורם אסור, שהרי הפת יש בה גורם אחד בלבד של איסור (עצי ההסקה) והשאר הם היתר, ובכל זאת היא אסורה בהנאה.

ודוחים: לשיטתך, רבנן דפליגי עליה [חכמים שחולקים עליו] על ר' אליעזר בענין שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, מאן נינהו [מי הם]?

אילימא רבנן [אם תאמר שהם חכמים] שחולקים עליו בענין עצים, הלוא אחמורי מחמרי [מחמירים הם יותר ממנו], ובודאי הם סבורים שזה וזה גורם אסור!

אלא תאמר שהם רבנן [חכמים] שנחלקו עליו בשאור, אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי [אמור ששמעת אותם את החכמים שמקילים] בשאור, בעבודה זרה מי מקילי [האם הם מקילים]?

אלא לעולם נחזור להסבר הראשון: הא [זו] הברייתא המתירה לזרוע בשדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה — שיטת ר' יוסי היא, הסבור שזה וזה גורם — מותר, והא [וזו] שיטת רבנן [חכמים] האוסרים.

ומה שהיה קשה לנו במשנתנו, מדוע אסר ר' יוסי לזרוע ירקות תחת אשירה, יש לומר כי ר' יוסי לדבריהם דרבנן [של חכמים] אמר להו [להם]: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] זה וזה גורם — מותר, ובכל מקרה מותר לזרוע תחת אשירה, אבל גם

לדידכו דאמריתו [לשיטתכם, שאתם אומרים] זה וזה גורם אסור, אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] שאף ירקות יהיו אסורים בימות הגשמים בגלל הנביה!

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה טעמם שמתירים? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא לענין דרך הפשטת עור הבכור, שיש לקזז את הרווח וההפסד שבדבר. כך לענייננו, מה שהירקות נהנים מן הזבל מפסידים הם בגלל הצל, ונמצא שבסך הכל אין לו הנאה מעץ האשירה.

ומסכמים: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי בענין זה. מסופר, ההוא גינתא דאיזדבל בזבלא [גינה אחת שהזדבלה בזבל] של עבודה זרה, שלח רב עמרם קמיה [לפני] רב יוסף לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that if one planted an orla nut, or sank the shoot of an orla tree into the ground, or grafted an orla tree, that which grows as a result is permitted.

And if you would say that this is not difficult, as Rabbi Yosei distinguishes between items that are forbidden due to other prohibitions and items that are forbidden due to idol worship, does he indeed distinguish in this manner? But isn’t it taught that with regard to a field that was fertilized with dung that came from an animal used in idol worship, and similarly, with regard to a cow that was fattened with vetches used in idol worship, there are opposing opinions: It is taught in one baraita that the field may be sown in the normal manner and the cow may be slaughtered and eaten, and it is taught in another baraita that the field should be left fallow, and the cow should be made lean, until the effects of the dung or vetches have passed.

What, is it not that this baraita that rules leniently is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that when both permitted and forbidden items contribute to a result, the result is permitted, and that baraita that rules stringently is in accordance with the opinion of the Rabbis? If so, it is clear that Rabbi Yosei does not distinguish between other prohibitions and idol worship, as in this case of idol worship he still permits the result of permitted and forbidden causes. The Gemara answers: No, these baraitot do not reflect the opinions of Rabbi Yosei and the Rabbis. Rather, this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, and that baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with him.

The Gemara asks: Which dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis is referred to here? If we say that it is the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis with regard to leaven, that dispute does not necessarily correspond to the controversy between these two baraitot.

As we learned in a mishna (Orla 2:11): In the case of non-sacred leaven and teruma leaven that fell into a non-sacred batch of dough, and this one alone was not potent enough to cause the dough to become leavened, and that one alone was not potent enough to cause the dough to become leavened, and they combined and caused the dough to become leavened, there is a dispute as to whether this dough has the status of teruma, and is therefore forbidden to non-priests, or whether it has the status of non-sacred bread.

Rabbi Eliezer says: I follow the final element that fell into the dough. If the teruma fell in last, the dough is forbidden to non-priests. And the Rabbis say: Whether the forbidden item, i.e., the teruma, fell in first, or whether the forbidden item fell in last, the dough is not forbidden unless there is enough of the forbidden leaven alone to cause the dough to become leavened.

And Abaye says: Rabbi Eliezer taught that when the permitted leaven fell in last, the mixture is permitted only in a case where one first removed the forbidden leaven, before the permitted leaven fell into the dough and made it rise. But if one did not first remove the forbidden leaven, the dough is forbidden even if the permitted leaven fell in last. Apparently, Rabbi Eliezer holds that when both permitted and forbidden leaven cause dough to become leavened, the dough is forbidden.

The Gemara rejects this interpretation: But from where is it apparent that the reason for the opinion of Rabbi Eliezer is in accordance with Abaye’s explanation? Perhaps the reason for the opinion of Rabbi Eliezer is as he says explicitly: I follow the final element. If the dough’s leavening is completed by the forbidden item, it is forbidden; and if it is completed by the permitted item, it is permitted. And this is the halakha whether one removed the forbidden item or whether one did not remove the forbidden item. Accordingly, Rabbi Eliezer does not necessarily hold that when both a forbidden and a permitted item contribute to a result, the result is forbidden.

Rather, the two conflicting baraitot cited with regard to a field fertilized with dung used in idol worship can be attributed in accordance with the opinions of Rabbi Eliezer and the Rabbis with regard to wood from an ashera tree.

As we learned in a mishna (49b): If one took wood from an ashera, it is prohibited to derive benefit from it. In a case where one kindled a fire in an oven with the wood, if it is a new oven and by kindling the fire he hardened the oven and made it stronger for use in the future, then the oven must be shattered. Since forbidden items were used in the process of forming the oven, one may not derive benefit from the use of the forbidden items. But if it is an old oven it may be cooled; it is prohibited to use the oven only while it is still hot. If one baked bread with wood from the ashera as the fuel, it is prohibited to derive benefit from the bread.

If this bread was intermingled with other bread, it is prohibited to derive benefit from all the bread. Rabbi Eliezer says: One must take the benefit and cast it into the Dead Sea. In other words, one is not required to destroy the bread. Instead, one should designate money equal in value to the wood that he used from the ashera, and he should destroy this money to offset the benefit he derived from the forbidden wood. The Rabbis said to him: There is no monetary redemption for objects that are forbidden due to idol worship. Once the bread becomes forbidden, it cannot be redeemed by having the value of the forbidden wood cast into the Dead Sea. In any event, Rabbi Eliezer apparently holds that the result of both forbidden and permitted causes is forbidden, as the bread was baked with both forbidden fuel, i.e., the wood from the ashera, and the permitted oven.

The Gemara asks: If the two conflicting baraitot cited with regard to a field fertilized with dung used in idol worship are attributed in accordance with the opinions of Rabbi Eliezer and the Rabbis, and if this is referring to Rabbi Eliezer’s statement with regard to bread baked in an oven that was heated with fuel from an ashera, then who are the Rabbis who disagree with Rabbi Eliezer, to whom the other baraita is attributed?

If we say that the reference is to the Rabbis who disagree with Rabbi Eliezer with regard to bread baked with wood from an ashera, this cannot be, as they are even more stringent than Rabbi Eliezer with regard to this matter. Not only do they deem bread that was baked with both forbidden and permitted fuel to be forbidden, but they require that it be destroyed and not redeemed. In others words, with regard to the status of the bread there is no dispute; all agree that it is forbidden. Therefore, both opinions are in accordance with the baraita that prohibits the result of both forbidden and permitted causes.

If the reference is rather to the Rabbis who disagree with Rabbi Eliezer with regard to teruma leaven that mixed with non-sacred leaven, as the Rabbis permit the mixture as long as the teruma leaven was not potent enough to cause the dough to rise, the more lenient of the two baraitot cannot be attributed in accordance with this opinion either; as say that you heard that these Rabbis are lenient with regard to the case of leaven; does that mean that they are lenient with regard to cases involving items of idol worship?

As a result of this question, the Gemara retracts its suggestion that Rabbi Yosei’s opinion in the mishna is based on the opinion that a result caused by both permitted and forbidden items is forbidden. Rather, Rabbi Yosei holds that the result is permitted, as is evident from the case of a ground-up and dispersed object of idol worship and from the case of a planted orla nut. Therefore, the baraitot can actually be attributed as follows: This baraita that permits the use of the field is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and that baraita that prohibits its use is in accordance with the opinion of the Rabbis.

And as for the mishna, which seems to indicate that Rabbi Yosei holds that when a result is caused by both permitted and forbidden items it is forbidden, the Gemara explains that Rabbi Yosei was not expressing his own opinion. Rather, when he said that one may not plant vegetables under an ashera even during the rainy season, he said so in accordance with the statement of the Rabbis that a result caused by both permitted and forbidden items is forbidden. Rabbi Yosei said to them: According to my own opinion, when both this and that cause it, i.e., when both permitted and forbidden items contribute to a result, the result is permitted. It is therefore permitted to plant vegetables under an ashera during all seasons.

But according to your opinion, as you say that when both this and that cause a result it is prohibited, as seen from your ruling that it is prohibited to plant under an ashera during the summer because of the positive effect of the ashera tree’s shade, you should concede to me, in any event, that planting the vegetables even during the rainy season, when there is no shade, is prohibited, because they are fertilized by the fallen foliage.

The Gemara asks: And how would the Rabbis reply to Rabbi Yosei’s point? The Gemara answers: They would reply in accordance with the aforementioned statement that Rav Mari, son of Rav Kahana, says (48b), that when a certain activity causes both a benefit and a greater or equal loss, it is not regarded as a benefit. Here, the positive effect on the plant from the tree’s foliage is offset by the fact that its shade prevents rainwater from reaching the plant. Therefore, since there is no overall benefit gained from the ashera, the Rabbis permit planting underneath it in the winter.

The Gemara concludes: Rav Yehuda says that Shmuel says: The hala-kha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara recounts an incident supporting this ruling: There was a certain garden that was fertilized with dung that came from an animal used in idol worship. Rav Amram sent a query to Rav Yosef, asking what the halakha is in such a case. Rav Yosef said to him that this is what Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; the produce of the garden is therefore permitted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמר רב יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שמותר. ותניא בהדיא דר' יוסי מודה בהא. והנה הכפניות של ערלה והאילן שניהן גורמין לזה הפרי ומודה ר' יוסי שמותר מכלל דר' יוסי זה וזה גורם מותר סבירא ליה וכי תימא לר' יוסי שני ליה איסורא דעבודת כוכבים משאר איסורי.

והתניא שדה שנזדבלה בזבל של עבודת כוכבים. וכן פרה שנתפטמה בכרשיני תרומה תני חדא שדה תיזרע ופרה תשחט. ותניא אידך שדה תבור. ופרה תרזה. מאי האי קתני שדה תזרע רבנן. והא דקתני תבור רבי יוסי (אומר) [היא] אפ"ה אם נזרעה שרי [אלמא] דהוא סבר זה וזה גורם מותר. ולא שני ליה בין איסורא דעבודת כוכבי' לאיסורא דתרומה. ודחינן לא לעולם לר' יוסי שני ליה בין איסורא דעבודת כוכבים לשאר איסורי. והני מתנייתא ר' אליעזר ורבנן נינהו דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו בתוך העיסה ואין באחד מהן שיעור כדי לחמץ את העיסה ונצטרפו וחימצו רבי אליעזר אומר אחר אחרון אני בא. פי' אם השאור של תרומה נפל אחרון נאסרה העיסה.

ואם של חולין נפל אחרון מותר וחכמים אומרים לעולם אין העיסה אסורה אלא אם היה בשאור של תרומה שיעור כדי לחמץ לבדו.

ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור לשם אומר ר' אליעזר אם נפל שאור של חולין אחרון מותר אבל לא סילקו אסור. אלמא סבר זה וזה גורם אסור. ואעפ"כ אם קדם וסילק את השאור של תרומה שרי ר' אליעזר.

ודחי' וממאי דטעמא דרבי אליעזר כדאביי וכו'. אלא מהא דתנן נטל הימנה מן האשרה עצים אסורה בהנאה.

הסיק בה את התנור אם חדש יותץ אם ישן יוצן. אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כו'.

ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לעבודת כוכבים.

השתא רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בשדה שנזדבלה בזבל של עבודת כוכבים וכן פרה שנתפטמה בכרשיני תרומה מאן נינהו אי רבנן דעצים הא מחמרי טובא דאינון אסרי בהנאה הפת כולה. ור' אליעזר לא אסר בה אלא כדי שכר אפיה בלבד. אלא מאי אית לך למימר רבנן דפליגי עליה בשאור אימור דשמעת להו דמקילין (ומותרין) [ומתירין] העיסה עד שיהיה כדי לחמץ בשאור של תרומה באיסורא דעבודת כוכבים מי שמעת להו.

אלא לעולם הא דתניא שדה שנזדבלה בזבל של עבודת כוכבים כו' ר' יוסי ורבנן היא ולעולם ר' יוסי זה וזה גורם מותר אית ליה. ולא שנא עבודת כוכבים משאר איסורי. והכא במשנתנו ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי זה וזה גורם מותר. לדידכו דאית לכו זה וזה גורם אסור. אמאי שריתו ירקות בימות הגשמים. והלא הנמיה של עבודת כוכבים נושרת עליהן והוה להן לזבל. ונמצא הקרקע והנמיה גורמין ויהיו אסורין. ורבנן סברי הצל בימות הגשמים פוגם יותר ממה שמשבחת הנמיה כרב מרי דאמר בהמרגיל בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין מה שהשביח בעור שמוכרו לנוד ומוסיף בדמים פוגם בבשר:

הא דאסיקנא אלא לעולם הא ר' יוסי והא רבנן. איכא דק"ל מאי דוחקיה למימר הכי ולא אמרינן הא ר"א והא רבנן דפליגי עליה דר' יוסי בירקות ולאו קושיא היא לדידי משום דרבנן דפליגי עליה דר"י בירקות ע"כ זה וזה גורם אסור ס"ל דאינהו דאמרי ליה אף היא נעשית זבל ולא סברינן למימר תרי תנאי נינהו אלא רבנן דפליגי עליה דר' יוסיהכא והתם חד תנא הוא הילכך הא דשרו בירקות ע"כ כדר' מרי ועוד דניחא לן טפי למימר דס"ל כר' יוסי דלא שני ליה ר"י בין ע"ז לשאר איסורים.

והא דאמרינן לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור. פי' רש"י מדקאמרינן אבל לא בימות החמה שהצל יפה להם ואינו נכון דההוא לאו זה וזה גורם הוא דהנאה דלל באנפי נפשיה הוא דקמתהניא וקרקע מילתא אחריתי קעבדא ואע"פ שהגדול של ירקות זה וזה גורמין לו תועלת ולא מקרי זה וזה גורם להתיר אלא באיסור והתר שנצטרפו וגרמו כגון נמיה וקרקע שנעשין זבל ומהנין וכן בתנור חדש שצננו ושהסיק ראשון של איסו' וזה השני של התר מצטרפין ואופין פתו ביחד תדע דהא מעיקר' קס"ד לרבנן דמתני' זה וזה גורם מותר ואפ"ה קאמר אבל לא בימות החמה אלא ר' יוסי לדבריהם דרבנן דאמרו לו אף היא נעשית זבל וכו' לדידהו קא"ל.
וראיתי לר"מ הספרדי ז"ל שפסק זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזה ודאי טעות שאפי' תאמר דיעבד מותרין לכתחילה אסירין ליהנות ממנה דהא נמי אפי' באגוז של ערלה דלא באפי נפשה מהניא להו אסור הכא דאשרה בלא גורם א' מהניא ליה צריכה למימר דאסור וכ"כ ה"ר שמואל ז"ל וגם זו קשה לדברי רש"י ז"ל ומיהו מסתברא דאפי' דיעבד אסורין ומהדומה לזה עשה שתי מדורות א' של היתר וא' של איסור ואפה הפת ביניהן דודאי הפת אסורה וצ"ע ובדיקה.

שדה תזרע. פירוש דסבירא ליה זה וזה גורם מותר כדמפרש ואזיל ואף על גב דהא לכתחלה הוא שאנו מותרין אותו לזורעה הא פרישנ׳ לעיל שלא אסרו לכתחילה למאן דאמר זה וזה גורם מותר אלא כשהוא עושה מעשה לכתחילה בגורם דאסורה ודכוותא אמרינן לקמן ובפרק כל שעה הוא מפורש גבי תנור שהסיקוהו בעצי ערלה דלמאן דאמר זה וזה גורם מותר בין חדש בין ישן יוצן לומר דאפילו בחדש שכולו חשיב גורם דאסורה יוצן וחוזר ומסיקו בעצי היתר ואופה בו לכתחילה כיון דגורם דאיסורה הוה בדיעבד היקלו באלו כדי שלא יפסיד ממונו.

אלא רבי אליעזר ורבנן דעצים דתנן נטל הימנה עצים כו'. פי׳ ר״שי ז״ל דכיון דקתני הפת אסורה עד שיוליך הנאה לים המלח אלמא סבירא ליה לרבי אלעזר דזה וזה גורם אסור דהא איכא בתנור חדש התנור שהוא גורם דאסורה ועצים דהיתרה דשעת אפיה ובתנור ישן שהסיקו אחרי כן בעצי אסור ולא צננו ואפה בו תנור דהיתרה ועצים דאסורה והקשו בתוספות דדילמא הא דקתני הפת אסורה היינו בשאבוקה כנגדו דבהא לדברי הכל אסורה מפני שיש בה שבח עצים בפת כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה. ותירצו דכיון דלא חזינן לר׳ אליעזר דפליג אלא לענין הפדיון משמע דמודה בכולה רישא ואפי׳ במאי דקתני חדש יותץ דאתיא כמאן דאמר זה וזה גורם אסור כדאיתא בפרק כל שעה אי נמי דאנן כל מאי דמטרחינן לומר הי ר״א והי רבנן משום רבנן הוא דנשכח תנא דלימא זה וזה גורם מותר דאילו תנא דסבירא ליה זה וזה גורם אסור הא איתא במתניתא ובמתניתין דשוחק וזורה לרוח והיכי רבנן דעצים ולרווחא דמילתא הא דאמרינן הא רבי אליעזר והא רבנן ושיילינן אתרויהו ולהכי לא קפדינן הכא אלא לומר רבנן דפליגי עליה ושרו זה וזה גורם מאן נינהו אי רבנן דשאור אימור דשמעת ליה דמקילי בשאר איסורי כו׳ ומהאי טעמא נמי לא נקטי רבנן דפרק כל שעה גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וסברי בין חדש בין ישן יוצן דהתם נמי שאר איסורי הוא ערלה וכלאי הכרם.

אלא לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור. פירש ר״שי ז״ל דאמריתו אבל לא בימות החמה שהצל יפה לו ויפה פירש דודאי משום הא קאמר להו ולא משום מאי דקאמר במשנת עצים ולא במשנת שוחק וזורה לרוח כדמפרשי קצת רבנן דהנהו מאן שנינהו הכא אלא ודאי כדאמרן והשתא סבירא לן דאף הקרקע והצל זה וזה גורם חשוב ומאי דאמרינן בריש סוגיין אגב ריהטא אמרי לה ובלשון למימרא מאי.

ההוא גנתא דאזדבלה בזבל עבודה זרה שבא מדם. פר״שי ז״ל בזבל עבודה זרה שבא מדם ופרש עגלים שנקרבו לעבודה זרה ואסירי בהנאה אבל אמר זבל זה לעבודה זרה אינו נאסר שאין הקדש לעבודה זרה.

הלכה כרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר. פי׳ בדיעבד ומיהו לרבי יוסי זורעין אפילו לכתחילה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים דהא נמי כדיעבד דמי כדאוכחנ׳ לעיל וכן מוכיח בפי׳ מאי דאמרינן לעיל דא״ל רבי יוסי לחכמים לדידי זה וזה גורם מותר כלומר ואפי׳ מה שאתם אומרים שאין זורעין בימות החמה אני אומר שזורעין והוא הדין בימות הגשמים אלא לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור יש לכם לאסור אף בימות הגשמים מפני הגבייה אלמא לרבי יוסי שניהם מותרים ואפילו לכתחילה וזו ראיה ברורה דלית נגר בר נגר דלפרוקינא ונתקיימו דברי הר״מבם ז״ל שפסק כן.

ומה שנתגלגל כאן בנטל הימנה עצים יתבאר במשנה הסמוכה לה:

שאור של תרומה שנפל לתוך עיסה של חולין ויש בה כדי לחמץ הרי העיסה כלה מדמעת לא היה בו כדי לחמץ ונפל שם גם כן שאור של חולין ואין בו כדי לחמץ אלא שבצירוף שניהם יש כדן לחמץ בין שנפלו כאחד בין זה אחר זה בין שקדם וסילק את של איסור בין שקדם וסלק את של התר הכל מותר כל שזה וזה גורם מותר היו בכל אחד מהם כדי לחמץ ונפלו שניהם כאחד יש מתירים ויש מי שחוכך לומר שלא נאמר זה וזה גורם מותר אלא כשאין כח ביד האיסור להוציא דבר זה לפועל אא"כ בסיוע ההתר וממה שאמרו כאן אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ דמשמע הא יש בו כדי לחמץ אסור אע"פ שיש בהתר כדי לחמץ אלא שאפשר לפרשה בשאין שם של התר כדי לחמץ:

אפה בו את הפת פי' המורה בין בחדש שציננו וחזר והסיקן בעצי היתר ובין בישן בהיסק עצי איסור הו"ל בתרווייהו זוז"ג שהפת שנאפת בחדש בהסק שני באת ע"י גורם האיסור שנתחזק בהן התנור מראשיתו וגורם דהיתר ההיסק שני ואינו נ"ל דלגבי אפיית הפת ליכא אלא חד גורם שאם נאפת בתנור חדש שציננו ע"י היסק שני חד גורם הוא דהיתר ואפילו למ"ד זוז"ג אסור הפת מותרת דאטו שימוש בעלמא ששימש התנור שנתחזק בעצי אשרה יאסר הפת ואפי' נשתמש בעצי אשרה עצמן נהי דאסור להשתמש בהן אבל אם שם כלים עליהן מותרים הכלים בהנאה ואם אפה את הפת בתנור ישן שהסיקו בעצי אשרה הפת אסורה ואפילו (חסר כאן) בעצי אשרה שנאפת בו את הפת ולא ילפי' זה וז"ג אסור אלא מדתני חדש יותץ כדדייק מינה תלמודא בפ' כל שעה ועיין מ"ש שם במהדורא תנינא ותראה הדברים מבוארים:

בפרש"י בד"ה אלא לעולם כו' דקאמריתו זה וזה גורם אסור דקאמרי אבל לא בימות החמה כו' עכ"ל צ"ע דהא מהך דאבל בימות החמה אינו מוכח לאסור זה וזה גורם כמו שדקדקו התוספות לעיל בשם רש"י וצ"ל לדברי התוספות הא דקאמר רבי יוסי לרבנן לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור היינו מהך דא"ל אף היא נעשית זבל כו' ואסרו שוחק וזורה לרוח ודו"ק:

תוס' בד"ה שאם נטע כו' אבל אגוז וקרקע שני כו' עכ"ל ובהא נמי הוי מצי לדחויי פי' ראשון של פרש"י וק"ל:

בא"ד וכן משמע לשון בטלה ואם תאמר מ"ש גידולי כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

בד"ה הא רבנן והא דשרו לעיל נטע כו' עכ"ל פירוש לפום סברא דהשתא דלא שאני ליה בין עבודת כוכבים לשאר איסורין דהא מוקמינן הך דקתני בעבודת כוכבים שדה תזרע ופרה תישחט כר' יוסי משום דמתיר בערלה ובדבור התוספות שאחרי זה שכתבו התוספות וא"ת היכי מייתי מדרבנן כו' דלמא שאני להו בין עבודת כוכבים כו' עכ"ל היינו לפי אותה סברא דקיימינן התם דשאני להו דמש"ה לא מוקמינן כר' יוסי ושוב כתבו התוס' בד"ה אלא ר"א ורבנן כו' דלפ"ז הברייתות מתורצות כו' והא ר"א ורבנן עכ"ל היינו לפי הסברא דקיימינן שם שוב דלא שאני ליה דהא ליכא מאן דשרי אלא ההיא דשאור אלא דדחי ליה תלמודא אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור כו' (א) אך ק"ק על הך דחייה הא ע"כ מההיא דעצים מוכח דר"א אוסר זה וזה גורם וא"כ על כרחך בההיא דשאור אית לן למימר כאביי ומדר"א דאינו מחלק ואסר אף בשאר איסורים נשמע לרבנן דשרו ולא חלוקו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד אלא משום דמה שגדל מן האגוז עצמו יהא מותר כו' עכ"ל כצ"ל וכשיטתם לעיל דפליגי ר' יוסי ורבנן בנטיעת אגוז של ערלה דשרי לרבנן בדיעבד והיינו שיהא מותר לאחר ג' שנים ואם כן לא יגרע הברכת נטיעת אגוז זו מהברכת יחור אחר של ערלה בזקנה דבטלה אע"ג דאי לא הבריכה לא הוי שרי פירות היחור עד לאחר ג' שנים ודו"ק:

גמרא ומי שני ליה והתניא וכו' מאי לאו הא ר"י הא רבנן. פי' ר"י מתיר ורבנן אוסרים דמדשמעינן ליה לר"י דס"ל גבי ערלה זה וזה גורם מותר וגבי עבודת כוכבים אמר ג"כ שוחק וזורה לרוח מוקמינן נמי האי ברייתא דאיירי בעבודת כוכבים וס"ל דזה וזה גורם מותר כוותיה ואמרינן דלשני ליה בין עבודת כוכבים לשאר איסורין כדפי' רש"י בסוף שמעתין ד"ה אלא לעולם וכו':

תוס' ד"ה שאם נטע וא"ת מ"ש גידולי אגוז וכו'. נראה דהאי וא"ת קאי אדברי ר"י גופיה דקאמר ואין נוטעים אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואסור אפי' בדיעבד כמו שפרשו התוס' לעיל לכך מקשו דמ"ש מגידולי טבל ומעשר שני שאם זרע אותן טבל ומעשר שני גידוליהן מותרין ודו"ק:

ד"ה הא רבנן והא דשרו לעיל נטע והבריך וכו'. ר"ל דמדקאמר מודה רבי יוסי למאן מודה ע"כ לרבנן א"כ ש"מ דרבנן נמי מתירין בנטע והבריך לאו משום דאית להו זה וזה גורם מותר אלא משום דמה שגדל מן האילן עצמו. ר"ל אפילו בלא גורם אחר הוא מותר דהא מתירין אפילו בנוטע אגוז דלא שייך ביה זוז"ג כמו שכתבתי למעלה לפירוש התוס' ש"מ דלא מטעם זה וזה גורם מתירים ושפיר ס"ל בעבודת כוכבים זוז"ג אסור וה"ה בשאר איסורים:

ד"ה עד שיהא באיסור כדי לחמץ. פי' ואז אסור אפי' יש בהיתר נמי כדי לחמץ דאי אין בהיתר כדי לחמץ ובאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ פשיטא דאסור:

בא"ד וא"ת היכא מייתי מרבנן וכו' דלמא שני להו וכו'. ואין להקשות נימא מדשמעינן לרבנן גבי שאור דס"ל דזה וזה גורם מותר מוקמינן נמי האי ברייתא דתני בעבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר כוותייהו כדאמרינן לר"י דהא לרבי יוסי נמי לא שמעינן ליה בהדיא דס"ל זה וזה גורם מותר כ"א ערלה ומאי חזית דמוקמת לה כר"י טפי מרבנן דר"א די"ל דשאני דר' יוסי דשמעינן ליה נמי דאמר גבי עבודת כוכבים שוחק וזורה לרוח כמו שכתבתי למעלה וק"ל:

בא"ד י"ל דהכי מייתי מדר"א נשמע לרבנן וכו'. והא דפריך לקמן בסמוך אלא רבנן דשאור אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור וכו' היינו משום דלעיל הוי ס"ל דלגבי שאור נמי ס"ל לר"א זה וזה גורם אסור לכך הוה אמרי' מדר"א נשמע לרבנן אבל בסוף דלא שמעינן ליה לר"א דאוסר זה וזה גורם כ"א גבי עבודת כוכבים ולרבנן לא שמעינן להו דמתירין כ"א גבי שאור לא שייך לומר מדר' אליעזר נשמע לרבנן ולכך פריך שפיר אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור בעבודת כוכבים מי שמעת להו דמקילי וק"ל. ד"ה אלא ר"א ורבנן דעצים וכו' דלפי זה הדיחוי הברייתות מתורצות וכו'. אין כוונת התוס' דלפי האמת הברייתות מתורצות כך דהא ליתא דאיכא למיפרך אימר דשמעת לרבנן ולר"א דמקילי בשאר איסורים בעבודת כוכבים מי שמעת להו דהא אפי' לפי הדיחוי דקאמר ממאי דטעמא דר"א כדאביי דלמא טעמא דר"א דאחר אחרון אני בא ר"ל אבל היכי דנפלו בבת אחת לעולם אימא לך דזה וזה גורם מותר ס"ל מ"מ לא נשמע מניה כ"א גבי שאור אבל בעבודת כוכבים לא שמעינן ליה ועוד אם איתא דאפשר לתרוצי הברייתות כן א"כ למה הדר מיניה במסקנא ואמר אלא לעולם הא רבי יוסי והא רבנן וכו' אלא נראה דכוונתם אינו אלא לומר דלא מרויח מידי במאי דמייתי דר"א אוסר דהא תנאי דאסרי לא צריך למיהדר אבתרייהו דהא אית לן ר' יוסי ורבנן דאסרי לפי הדיחוי דהשתא ולא צריך למיהדר אלא אחר תנאי דמתירין ולפי הדיחוי דדחה השתא דגם ר"א מתיר זה וזה גורם וקודם שבא הדיחוי דאימור שמעת ליה דמיקל בשאור וכו' מיתרצות הברייתות טפי מבמאי שמביא דאוסר בעבודת כוכבים אלא הוי ליה למימר אלא הא רבי יוסי ורבנן והא ר"א ורבנן והיה לו לדחות אח"כ אימור דשמעת להו דמקילי בשאור בעבודת כוכבים מי שמעת להו וק"ל:

ד"ה נתערבה באחרות וכו' דשמואל דוקא בעבודת כוכבים אוסר דקאמר התם הנח לעבודת כוכבים שספיקה אסורה וכו' כצ"ל:

גמרא אימר דשמעת כו' באשירה מי מקילי. מה שהקשה הרש"א (בתד"ה הא רבנן) דמהך דעצים דר"א אוסר זוז"ג ע"כ אית לן למימר כאביי בההיא דשאור תמוה כיון דהשתא קיימינן לחלק בין אשירה לשאר איסורים. ועי' בהגהת הב"ח ובמהר"ם:

תד"ה שאם (הב'). וי"ל דערלה שאסורה בהנאה כו' אבל באיסור אכילה כו'. לכאורה קשה דהא גם טבל ותרומה אסורים בהנאה של כילוי עי' שבת (כו) ובתד"ה אין מדליקין וי"ל דאינו אסור אלא אם מכלה עתה בהנאתו ובזרען כבר כלה האיסור:

והבריך והרכיב. אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד אע''פ שלא מלאו להן שני ערלה דזה וזה גורם מותר וה''נ אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה לשון אחר אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה ולכשיגדל ונעשה נטיעה הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע''י האילן של היתר וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זה וזה גורם אגוז דאיסור וקרקע דהיתר: שני ליה לר' יוסי בין עבודת כוכבים לשאר איסורין. דאע''ג דבשאר איסורין זה וזה גורם מותר ס''ל הכא אסור: בכרשיני עבודת כוכבים. של תקרובת עבודת כוכבים או שעבדום: תבור. עד שתכלה ממנה כל שבח הזבל ותהא בורה ולא יזרענה: תרזה. תכחש: מאי לאו הא. דקתני שדה תזרע ר' יוסי היא דשמעינן ליה דאמר גבי ערלה וזה וזה גורם מותר ה''נ תזרע והזרעים גדלים ע''י זבל דאיסור וקרקע דהיתר דלא שאני ליה בין עבודת כוכבים לשאר איסורין וקשיא אמתני' ופרה תשחט ותאכל שאף היא היתה גדילה קודם לכן ע''י שאר אכילות: והא. דקתני שדה תבור רבנן היא דאמרי אף היא נעשית זבל כו' והא דשרי מתני' זורעין תחתיה ירקות הא שנינן ליה מה שמשביח בנבייה פוגם בצל: הא ר''א והא רבנן. אבל לר' יוסי בעבודת כוכבים זה וזה גורם אסור ס''ל כדקתני מתני' ואי משום שוחק וזורה הא שנינן ליה לעיל ואי משום ערלה שני ליה בין עבודת כוכבים לשאר איסורין: שאור של חולין. ושאור אחר של תרומה: שנפלו לתוך עיסה. של חולין: כדי לחמץ. עיסה זו: אחר אחרון אני בא. אותו שנפל אחרון אם של חולין נפל אחרון ביטל את הראשון ומותר לזרים ואם של תרומה נפל אחרון אסור לזרים: ואמר אביי ל''ש. דאר''א אם אחרון חולין שמותר אלא שקדם וסילק את האיסור קודם נפילתו של זה שכשנפל זה ליכא למימר היתר מצטרף לאיסור להיות שיעור ליאסר ואע''פ שכבר נתן כח איסור בעיסה ולא היתה מחומצת ע''י אחר (ואם) לא בשביל ראשון ואפ''ה כיון דלא הוה בו מעולם שיעור חימוץ ליכא למימר זה וזה גורם וביטל שני את הראשון: אבל אם לא קדם וסילק את האיסור אסור. שאע''פ שנפל היתר לבסוף אסור דזה וזה גורם אסור ולרבנן זה וזה גורם מותר: משום דאחר אחרון אני בא. דקסבר גמרו באיסור אסור גמרו בהיתר מותר אבל היכא דנפלו בבת אחת לעולם קאמר לך זה וזה גורם מותר ס''ל: נטל הימנה. עצים מן האשרה מתני' היא: חדש יותץ. שהרי נעשה והוחזק מאיסורי הנאה: ישן. שכבר הוחזק ואין היסקו לחזקו אלא לאפות: יוצן. שלא יאפו בהיסק זה ונמצא שלא נהנה: אפה את הפת. בין בחדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק של עצי איסור הוה ליה בתרוייהו זה וזה גורם שהפת שנאפית בו בחדש בהיסק שני באה ע''י גורם דאיסור שנתחזק בהן התנור מראשיתו וגורם היתר דהאי היסק וקתני הפת אסורה לר''א עד שיוליך הני דמי עצים דאיסור לים המלח אלמא זה וזה גורם אסור: אלא רבנן דשאור. פליגי עלויה ואמרי זה וזה גורם מותר דקתני אפי' נפל איסור בסוף וכ''ש נפלו בבת אחת מותר עד שיהא באיסור לבדו כדי לחמץ: אלא לעולם. הא דקתני שדה תזרע ר' יוסי דשמעינן ליה גבי ערלה דאמר מותר וגבי עבודת כוכבים דקאמר שוחק וזורה לרוח ולא שני בין עבודת כוכבים לשאר איסורין וטעמא לאו כדשנינן משום דאזיל לאיבוד הוא ודקשיא לך ר' יוסי דמתני' דנבייה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידכו דקאמריתו זה וזה גורם אסור דקאמרי אבל לא בימות החמה מפני שהצל יפה להן אודו לי נמי בימות הגשמים דאיכא נמי גורם דנבייה ורבנן אמרי ליכא גורם דאיסור דמה שהשביחו בנבייה פגמו בצל: בזבל עבודת כוכבים. שבא מדם פרים ועגלים הנשחטים לעבודת כוכבים דתקרובת עבודת כוכבים הן ואסורין בהנאה אבל אמר זבל זה לעבודת כוכבים אינו נאסר כדתניא (לעיל מד:) אין הקדש לעבודת כוכבים: הלכה כר' יוסי. דזה וזה גורם מותר:

שאם נטע והבריך. פי' בקונט' בלשון אחרון נטע האגוז ואחר כך כשנעשה נטיעה הבריך והרכיב באילן של היתר אותו לשון עיקר ומה שהקשה בקונט' אפי' לא הבריך והרכיב נמי לא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן היתר ששניהם אילן וכמו זבל נבייה וקרקע דלעיל אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ומה שפירש בלשון ראשון הבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה הסבכה בזקנה דבטלה אין הנדון דומה לראיה דההיא אפילו למ''ד זה וזה גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקנה וכן משמע לשון בטלה: . שאם נטע. וא''ת מ''ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומעשר שני שהן חולין ואפי' גידולי תרומה אלא שגזרו עליהן. בי''ח דבר וי''ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו: שדה תזרע. וכגון שאין הזבל בעין והוה ליה זה וזה גורם ומותר כדפרישית לעיל גבי נבייה: הא רבנן. והא דשרו לעיל נטע והבריך והרכיב לאו משום דאית להו זה וזה גורם מותר אלא משום דמה שגדל מן האגוז עצמו יהא מותר ואסרי רבנן בעבודת כוכבים לעיל דאף היא נעשה זבל וה''ה לשאר איסורין: עד שיהא באיסור כדי לחמץ. פירוש ואז אסור אפי' יש בהיתר נמי כדי לחמץ וא''ת היכי מייתי מדרבנן זה וזה גורם מותר דלמא שני להו בין עבודת כוכבים לשאר איסורין י''ל דהכי מייתי מדר''א נשמע לרבנן דכי היכי דאסר אף בשאר איסורין ואינו מחלק רבנן נמי דשרו לא יחלקו: דלמא טעמא דר''א כו'. פי' ולעולם זה וזה גורם מותר: אלא ר''א ורבנן דעצים. משום דקאמר הא ר''א והא רבנן מהדר אפלוגתייהו דלפ''ז הדיחוי הברייתות מתורצות הא ר' יוסי ורבנן דידיה דסברי זה וזה גורם אסור והא ר''א ורבנן: יוליך הנאה לים המלח. פי' בקונטרס דמי עצי איסור משמע ולכך תהא הפת מותרת וקשה דא''כ אפי' בלא נתערבה נמי יש להתיר בהולכת הנאת העצים לכך נראה לפרש הנאת הפת וניחא דלא פליג ר''א ברישא חדש יותץ להתיר להוליך הנאת עצים שהוסק בהן לים המלח: נתערבה באחרות. לא גרס ר''ת ואחרות באחרות וכן במשנת חבילי תלתן דכלאי הכרם דמייתי בפ''ק דביצה (דף ג:) לא גריס ליה ומביא ראיה מדאסר שמואל פ' התערובת (זבחים עד.) ספק ספיקא ודחיק התם לאשכוחי תנא דסבר כוותיה וצריך להביא מדרבי יהודה דברייתא דרמוני באדן דאסר בספק ספיקא והוצרך לדחוק סבר לה כוותיה בחדא ופליג עלה בחדא דשמואל דוקא בעבודת כוכבים אוסר דקאמר התם הנח לעבודת כוכבים שספיקה אסורה עד סוף העולם ואי גרסינן ליה הכא לייתו הך משנה דבעבודת כוכבים קיימא וכן אי גרסינן ליה נמי בחבילי תלתן היה לו להביא המשנה דר''מ ונימא סבר כוותיה בחדא ור''י בר ברוך אומר דשפיר גרסינן ליה הכא והתם ודלמא ליכא אלא חדא ספיקא דה''פ ואחרים באחרים כל אותן אחרים נתערבו באחרים או אפילו רובן דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה דה''נ אמר תלמודא התם גבי טבעת של עבודת כוכבים נפלה לתוך מאה טבעות כולן אסורות פירשו ששים למקום אחד וארבעים במקום אחד הארבעים מותרים דאמרינן איסורא ברובא איתיה.:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד