עבודה זרה נב ע"ב

דף נב - ב

ומתרצת הגמרא: עבודת כוכבים גופה - [גירסא אחרת: נמי] לא מיבעיא ליה, לא הסתפק רבי יוחנן, כי דינה ברור לו  כיון דאיסורה בטיל כשמבטלה הגוי - טומאה שבהן נמי בטלה, הואיל ועיקר טומאתה הוא מחמת איסורה בהנאה -

כי קא מיבעיא ליה, במה הסתפק רבי יוחנן - בתקרובת לעבודת כוכבים של אוכלין ^[51] -

מאי דינם, האם נטהרו מטומאתן על ידי ביטול הגוי. וצדדי הספק הם:

כיון דאיסורה לא בטיל אף כאשר יבטלם גוי, כמו דאמר רב גידל בסוגיא הקודמת שאין ביטול לתקרובת עבודת כוכבים, כשם שאין ביטול לאיסור הנאה של מת - ולכן יש לצדד לומר שטומאה נמי לא בטלה, והיות שהם אוכלין שאין להם טהרה במקוה, אין טהרתם קלה לירד מהן ^[52] -

או דילמא יתכן לומר, איסור הנאה שהוא דאוריתא - לא בטיל, אבל טומאה שהיא דרבנן - בטיל ויורדת מהן על ידי ביטול הגוי.

תיקו לא נפשטה האיבעיא.

הגמרא מביאה בעיה נוספת בדין כלים.

שנינו ברייתא בסוף מסכת מנחות [קט ב]: שבשעת פטירתו של שמעון הצדיק שהיה כהן גדול בתחילת בית שני, אמר "חוניו בני ישמש תחתי". ונתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ועשה לו מה שעשה, עד שחניו ברח לעיר אלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח והעלה שם עולות.

ונחלקו שם רבי מאיר ורבי יהודה, רבי מאיר סובר שבנה את המזבח לשם עבודת כוכבים, ורבי יהודה סובר שבנה אותו לשם שמים.

והנה, לדברי רבי יהודה, אף שאינה עבודת כוכבים עבר על איסור להקריב בבמות ^[53].

בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו - מהו האם מותרין שישתמשו בהן בבית המקדש.

ומבארת הגמרא: לדעת רבי מאיר הסובר שהוא בית עבודת כוכבים, פשיטא שכליו אסורים לגבוה לבית המקדש, שהרי אסורין אף להדיוט, מדין תשמישי עבודת כוכבים. כמו ששנינו לעיל [נא ב] בברייתא בדברי רבי ישמעאל. ואם הם של ישראל אין להם ביטול.

ומאי קא מיבעיא ליה? אליבא דמאן רבי יהודה דאמר: בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים הוא -

דתנן שנינו סתם משנה כדברי רבי יהודה:

כהנים ששימשו בבית חוניו - לא ישמשו בבית המקדש שבירושלים מפני הקנס שקנסו אותם חכמים, הואיל ושימשו שם.

וממשיכה המשנה: ואינו צריך לומר, שכהנים ששימשו לדבר אחר לעבודת כוכבים, שהם פסולים לעבוד בבית המקדש. ונלמד ממה שכתוב בספר יחזקאל [מד] "יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם, והיו לבית ישראל למכשול עון, על כן נשאתי ידי עליהם - נאום ה' אלהים ונשאו עונם. ולא יגשו אלי לכהן לי".

משמע שמשנתנו סוברת שבית חוניו אינו עבודת כוכבים, כי הרי מסיימת "ואין צריך לומר לדבר אחר".

ועתה, הכהנים ששימשו בבית חוניו אסורים. אלא, שרבי יוסי בן שאול מסתפק על הכלים. וטעם הספק הוא, מפני שיש סברא לחלק בין כהנים לכלים -

ויש לומר: כהנים דוקא - הוא דקנסינהו רבנן אותם אכן קנסו, משום דבני דעה נינהו וידעו שאסור להקריב בבמות, ולמרות זאת עבדו בבית חוניו, לכן קנסו אותם -

אבל כלים שלא שייך לומר כן - לא קנסו חכמים, ומותר להשתמש בהם בבית המקדש -

או דלמא יתכן לומר: לא שנא - אין חילוק בין כהנים לכלים, וכשם שאסרו את הכהנים כן אסרו את הכלים.

אמר ליה רבי לרבי יוסי בן שאול: אסורים הן. ומקרא היה בידינו היה לנו ראיה מהמקרא, ושכחנוהו ושכחנו אותו. כמו שיבואר.

איתביה השיב רבי יוסי בן שאול, על מה שפסק לו רבי שהם אסורים, ממקרא מפורש -

כתיב בספר דברי הימים [ב כט] בשנה הראשונה למלוך חזקיהו המלך, בחודש הראשון פתח את דלתות בית המקדש, אחרי שהיה עזוב בימי אחז אביו שעשה הרע בעיני ה', וסגר את דלתות האולם וכיבה את הנרות, ובימיו לא הקריבו קרבנות.

והמלך חזקיהו בחר לו כהנים, וטיהרו את בית ה', והוציאו משם את כל הטומאה. וכשגמרו לטהר את הבית, נאמר שם "ויבואו... אל חזקיהו המלך, ויאמרו: טהרנו את כל בית ה'... ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו - הכנו [אנו הכנו אותם] והקדשנו [והקדשנו אותם] והנם לפני מזבח ה'".

במה הכינו אותם: ואיך הקדישו?

פירש רבי יוסף בן שאול: מאי לאו האם אין פירושו: הכנו - דאטבלינהו טבלנו אותם מטומאת עבודת כוכבים, הקדשנו - דאקדישננהו שחזרנו ומשחנו אותם בשמן המשחה: [כלים חדשים טעונים משיחה בשמן המשחה].

והנה, כלים אלו בודאי לא נאסרו באיסור עבודת כוכבים. דאם כן לא תועיל להם שום טבילה ושום קידוש, כנ"ל, דאם אסורים אפילו להדיוט - כל שכן שאסורים להדיוט.

ולמה אכן לא נאסרו?

מפני שכלים אלו אף אם שימשו בהם בימי אחז לעבודת כוכבים במעלו אשר מעל בה'

- אינם אסורים, הואיל והם שייכים לרשות "הקדש", ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ^[54]. ומדאורייתא אינם אסורים בהנאה אף להדיוט.

אלא שהיה מן הראוי שלא להשתמש בהן להקדש מפני קנס חכמים, בכל זאת לא קנסו חכמים, והשתמשו בהם [לדעת רבי יוסי בן שאול] הואיל ואינן בני דעה -

ומכאן יש להוכיח לכלים של בית חוניו, שגם הם כיון שאינם אסורים מן התורה [שהרי בית חוניו אינו עבודת כוכבים] - לא קנסום חכמים הואיל ואינן בני דעה.

וקשה על דברי רבי שהם אסורים?

כאשר שמע רבי מקרא זה, נזכר שהוא המקרא שממנו דרש שהם אסורים, ואמר ליה לרבי יוסי בן שאול "ברוך אתה לשמים! שהחזרת לי אבדתי" - ^[55] שאנו דרשנוהו "הכנו" - שגנזנום אותם הכלים, "והקדשנו" - שהקדשנו כלים אחרים תחתיהם. דהיינו, שחכמי אותו הדור אכן אסרו אותם וגנזום, ובמקומם הביאו כלים אחרים.

ודנה הגמרא: האם לימא נאמר שמשנה הבאה מסייע ליה לרבי?

המשנה במסכת מדות מפרטת את כל הלשכות שהיו בעזרה בבית המקדש השני, ובאחת מן הלשכות - בית המוקד - היו בארבע פינותיו לשכות קטנות, ושם שנינו מה היו משמשות: מזרחית צפונית - בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח, ששקצו אנשי יון -

ומה פירוש "שקצו"? אמר רב ששת: ששקצו אותם והקטירו עליו לעבודת כוכבים.

ואף שלא נאסרו בכך להדיוט, מטעם הנ"ל, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מכל מקום גזרו עליהם חכמי בית חשמונאי, שלא להשתמש בהם לגבוה, למרות שהאבנים אינם בני דעה.

ומשנה זו היא סיוע לדברי רבי האומר שאבני בית חוניו אסורים מדרבנן, אף על גב שאינם בני דעה.

ודחינן: אין משם ראיה, כי אותם האבנים נאסרו מדאורייתא אפילו להדיוט! ומדוע?

אמר רב פפא: התם קרא אשכח מצאו מקרא ודרשו אותו לאסור את המזבח -

דכתיב בספר יחזקאל [כ] בנבואתו על חורבן בית המקדש: אמר הקב"ה "והסיבותי פני מהם, וחללו את צפוני [את מקום שהייתי צפון שם בינהם - רש"י] ובאו בה פריצים וחללוה".

ודרשינן "חיללוה" מלשון חול, שבעת כניסת הגוים להיכל יצאו כליו - והמזבח בכללם - לחולין. וממילא נהיים הפקר, וקנאום הגויים ושלהם הן, וכשהשתמשו בהם לעבודת כוכבים - נאסרו.

ולמה גנזום? אמרי חכמי בית חשמונאי: היכי נעביד איך נעשה עתה?

ניתברינהו נשברם על ידי גוי במטרה לבטלם? לא תהיה לנו אפשרות להשתמש בהם למזבח ה', כי "אבנים שלמות" - אמר רחמנא [דברים כז], אבני המזבח צריכות להיות שלמות, בלי שבירה ובלי פגימה, אפילו קלה מאוד - ^[56]

ואם נשברם, ואחר כך ננסרינהו נשווה פגימתן בכלי ברזל? אסור לעשות כן, כי "לא תניף עליהם ברזל" אמר רחמנא [שם].

והיות ולמזבח אינן ראויות - גנזום.

ומקשה הגמרא: ואמאי למה גנזום? ליתברינהו נשברם על ידי גוים, כדי לבטלם, ולישקלינהו לנפשייהו ואז היו יכולים לקחתם לעצמם לצורך הדיוט, כאמור, שהם הפקר וחולין, מדרשת הכתוב "ובאו בה פריצים וחיללוהו".

והגמרא מביאה ראיה שממקרא זה דרשינן שנתחללו ונעשים חולין, ומותרים לשימוש הדיוט:

מי וכי לא אמר רב אושעיא: חכמי הדור של אחר חורבן בית המקדש השני בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם, משום ספק שמא הם כספא ודהבא כסף וזהב של ירושלים והרומאים בזזום מהם בעת כבשם את העיר והעזרות ומוקדשין הן, ואסורות בהנאה -

והוינן בה וטרם שהגמרא מסיימת דברי רב אושעיא - תמהינן: וכי ירושלים הויא רובא דעלמא?!האם כל הכסף והזהב שבעולם בא מירושלים?!

אלא אמר אביי: כך הם דברי רבי אושעיא: ביקשו לגנוז דינרא הדריינא טוריינא מטבעות שחקוק עליהם צורות של אנדריינוס וטוריינוס מלכי רומי, וכן מטבעות שיפא שנישופו מחמת יושנן, ואין ניכרת עליהם צורתן, מפני טבעה של ירושלים שבמטבעות אלו השתמשו בירושלים בימי בית המקדש, ורובם בירושלים היו של הקדש ורובם בעולם היו של ירושלים, ואסור להשתמש בהן -

וממשיך רב אושעיא: עד שמצאו לה [להם] מקרא מן התורה שהוא מותר [שהם מותרין] - שנאמר "ובאו בה פריצים וחללוה" - ודרשינן: כיון שפרצום נעשו חול, ופקעה מהן קדושתן, קדושת בדק הבית.

מוכח מדברי רב אושעיא, שממקרא זה דרשינן היתר לשימוש חול, וקשה למה גנזו את אבני המזבח?

ומתרצת הגמרא: התם במטבעות אלו - לא אשתמשו בהו לגבוה, לכן התירום לשימוש חול, אבל הכא באבני מזבח כיון דאשתמש בהו לגבוה מימים ימימה עד כניסת היוונים להיכל, לכן לאו אורח ארעא אינו דרך ארץ לאשתמושי בהו הדיוטא שישתמשו בהן הדיוטות.

ולכן גנזום, ולא לקחום לשימוש הדיוטות.

מתניתין:

המשנה מבארת ענין ביטול עבודת כוכבים.

ביטול עבודת כוכבים הוא כאשר הגוי עושה מעשה המורה שהפסיק לעבדו, ויותר אינו נוהג בה מנהג של קבלה באלוה.

ובסוגיא לעיל [נב א] דורת הגמרא את דין ביטול מדרשות הכתובים.

עובד כוכבים גוי מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו הגוי. בין אם עובד לאותו האליל ובין אם עובד לאליל אחר. ^[57]

וישראל אין מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים, הואיל והדרשה שנלמד ממנה דין ביטול נאמרה רק לגבי הגוים. וכל שכן שאין ישראל אחד מבטל עבודת כוכבים של ישראל אחר, לפי שעבודה זרה של ישראל אין לה בטילה עולמית, וטעונה ביעור, כמבואר לעיל [שם].

גוי המבטל עבודת כוכבים - מבטל משמשיה. כלומר, בכך נתבטלו משמשיה מאליהן, ^[58] מפני שהן נגררים אחרי העבודת כוכבים. ^[59] אבל אם רק ביטל משמשיה - רק משמשין מותרין, והיא עצמה אסורה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו.

ומשמע שרק את העבודה זרה של חבירו הגוי יכול הגוי לבטל, אבל את העבודה זרה של ישראל אינו מבטל.

נוסח זה של המשנה הוא נוסח מתוקן שתיקן רבי לעת זקנותו, והנוסח הקודם היה: שלו ושל ישראל, וכמו שיבואר.

ומספרת הגמרא: מתני ליה שנה רבי לבנו, רבי שמעון ברבי [גירסא אחרת: בריה בנו]: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו.

אמר ליה רבי שמעון: רבי! הרי שנית לנו בילדותך: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל ישראל! ועתה אתה שונה שאינו יכול לבטל את של ישראל.

וטרם שהגמרא מבררת למה חזר בו רבי היא תמהה: דישראל?!וכי שנה רבי בילדותו שגוי מבטל עבודה זרה של ישראל? ! מי קא בטלה? וכי יש לה ביטול כלל? ! והא "ושם בסתר" כתיב [דברים כז], ודרשנו מהכתוב הזה שאין לה שום היתר, אלא היא טעונה גניזה וביעור!

אמר רבי הלל בריה דרבי וולס: לא נצרכה המשנה להשמיענו אלא כשיש לו לגוי שותפות בעבודת כוכבים של ישראל.

ובילדותו סבר רבי שיכול הגוי לבטלה כיון שהוא שותף בה, ובזקנותו חזר בו.

ודנה הגמרא: בילדותו מאי קסבר, מה היתה סברתו של רבי בצעירותו שיכול לבטלה, ובזקנותו מאי קסבר?

בילדותו סבר, ישראל השותף בעבודה זרה עם גוי, אדעתא דעובד כוכבים פלח, עובדה על דעת שותפו הגוי. ^[60] ולכן, כיון דעובד כוכבים מבטל דנפשיה, את חלקו, לכן דישראל נמי מבטלה, בטל גם חלקו של ישראל, שהרי הוא עבדה על דעתו של הגוי.

ובזקנותו חזר בו וסבר, ישראל אדעתא דנפשיה פלח, עובדה לדעת עצמו, לכן כי כאשר מבטל עובד כוכבים, רק את החלק דנפשיה, את חלקו שלו בלבד הוא יכול לבטל, אך חלקו דישראל לא בטיל.

ולכן בזקנותו שינה רבי את נוסח המשנה.

איכא יש חכמים דמתני לה לדברי רבי הלל בריה דרבי וולס אסיפא על הסיפא של משנתנו, ששנינו בה: ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים.

והוינן בה: פשיטא?!וכי עלה על הדעת שישראל יכול לבטל?! הרי כל דין ביטול נאמר בגויים בלבד?!

בעא מניה רב יוסף בן שאול מרבי כלים שנשתמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהם במקדש בירושלים.

ומיבעי ליה אליבא דר' יהודה דאמר בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא ור' מאיר חולק עליו ואומר בית חוניו עבודת כוכבים היא. ומפורשת חלוקתם בסוף מסכת מנחות. דתנן התם הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישתמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לדבר אחר. פי' ואין צ"ל לדבר אחר הכהנים ששימשו בעבודת כוכבים שודאי נפסלו נמצאת סתם משנתנו זו כר' יהודה דאמר בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא.

מאי כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דעה נינהו אבל כלים לא קנסו. או דלמא לא שנא. ופשט ליה אסורים הן שנאמר ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו פי' שגנזום. והקדשנו אחרים תחתיהן והנם לפני מזבח ה'.

לימא מסייעא ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. ואמר רב ששת ששקצום לעבודת כוכבים. ודחי' הכי שאני אתם.

דאמר רב פפא קרא אשכחו ודרשו ובאו בה פריצים וחללוה. ולא מסייעא ליה. ואמרינן ואמאי גנזום לבטלינהו לאיסורייהו וליהדרו וליקדשינהו. ודחינן משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא נינסרינהו במשור. ולא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא.

ליתברינהו ולישקלינהו לנפשיהו כמו המטבע דאמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדרינא שיפא מפני טיבעא של ירושלים.

עד שמצאו מקרא שמותר שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה. ופרקינן התם במטבע לא אישתמש גבוה ביה. אבל הכא באבני מזבח כיון דמעיקרא אישתמש בהו מזבח דהוא גבוה לאו אורח ארעא לאישתמושי בהו הדיוט:

פיסקא עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו. עובד כוכבים כו':

גמ' אמר ליה ר' שמעון ברבי לרבי שנית לנו בילדותך. עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו ושל ישראל. אם יש לו בה שותפות.

בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר. בילדותיה סבר ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח כו'.

איכא דמתני לה אסיפא. ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. פשיטא.

איכא דמתני לה אסופא וכו' וקא משמע לן דישראל הוא דלא מבטל דנכרי אבל נכרי מבטל דנפשיה. כך הגרסא במקצת הספרים. ויש מי שהקשה ביטול דנפשיה מאי מהני ליה, דאכתי מתסרא משום חלקו של ישראל, ואם תאמר שאם חלקו יהא חלקו מותר, הא קימא לן בדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסור ע"ז, ואם תאמר בשמכרה וכל אחד נוטל חלקו בדמים, אם כן בלא ביטול נמי דמים שביד נכרי מותרין, דהוו להו דמי ע"ז ביד גוי דקיימא לן דמותרין בהשוכר (סד, א), והשיב דאם אחר שביטל חלקו נתנו לישראל, אותו ישראל יכול למכור אותו ודמיו מותרין, לפי שחלקו של הגוי כבר הוא מבוטל בכל מקום שהוא, ואם לא בטל הוו להו דמי ע"ז ביד ישראל ואסורין. והרמב"ן נ"ר תירץ, כגון שחלקו של גוי ידוע ביד או ברגל, או שהוא של כסף ושל נחשת ונחשת של זה וכסף של זה. ולא מיחוור, דאם כן דכל אחד ואחד מכיר חלקו אין כאן שותפות גמור, ואכתי הדרין לבעיין פשיטא דמאי קא משמע לן דנכרי מבטל דנפשיה כיון דחלקו ידוע ביד או ברגל, ואמאי תסוק אדעתין למיסר כיון דאין לו לישראל חלק כלל באותו אבר.

כי קא מבעיא ליה תקרובת כו׳. והא דנקטה באוכלים משום דלרבי יוחנן אין תקרובת נאסר אלא באוכלין דהוו כעין פנים אבל הוא הדין דמבעיא לן אליבא דרב בשבר מקל לפניה דהויא כעין זביחה ונאסר כדאית׳ לעיל אבל יש אומרין דדוקא מבעיא ליה לאוכלין משו׳ דבטומא דאוריתא לית להו טהרה במקוה ואין זה מחוור מדלא אמר לה הכי בגמרא האי מסקנא ובדין הוא דיכיל למבעי ליה בעבודה זרה של ישראל או משמשיה דלית להו בטלה אלא דכל מאי דאפשר לאורויי בע״ז של גוי לא מיירינן בשל ישראל כנ״ל.

אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו עבודה זרה היא. פירוש דאלו למאן דאמר בית חוניו עבודה זרה אפילו להדיוט אסירי כדפר״שי ז״ל והר״מבן ז״ל הביא ראיה מכאן דמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם בטלה עולמית דאי לא תבעי ליה נמי למאן דאמר בית חניו בית עבו׳ זרה היא ולאחר שבטלום דפקעה מנייהו איסורייהו אי מי מאיסי לגבוה או לא ומיהו הוא ז״ל דחה דאפשר לומר דחדא מינייהו נקט ומשום דאשכח מתני׳ דתני דלאו בית ע״ז היא.

מאי לאו הככנו דאטבלינהו כו׳. פר״י ז״ל מאי לאו הכננו הכשרנום דאטבילנהו מטומאת ע״ז הקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה כדפר״שי ז״ל ואם תאמר והא היאך אפשר לומר כן דהא אחז לעבודה זרה נשתמש בהם ולמאן דאמר חוניו בית עבודה זרה היא לא מבעיא לן דודאי אסירי להדיוט יש לומר שכבר פר״שי ז״ל דדוגמא נקטינן דבכלים דאחז נמי לא נאסרו מן הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והני דהקדש נינהו אלא דקנסינהו ושמע מינה דאפילו כלים דלאו בני דעה קנסינן והאי מקשה סבירא ליה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי׳ על ידי מעשה אבל כי מתרצינן הכננו גנזנום סבירא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכדאמרי׳ לקמן בפרקין גמ׳ מתני׳ דבמוסיאות של גוים. וטובא איכא בתלמודא דמקשה ומתרץ סתם בלא ביאור טעם.

היכי נעביד נתברינהו. פירוש נתברינהו על ידי גוים לבטל אסורם אבנים שלמות אמר רחמנא לרווחא דמילתא נקטינן הא בלחוד משום דמפרש איסוריה וזיל קרי בי רב הוא דהא בלאו הכי נמי תיפוק ליה דכיון דקודם ביטול אסירי דהוא הדין לאחר ביטול דמאיסי דיש דחוי אצל גבוה אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בתוספות.

כל כהן שעבד ע"ז אפילו בשוגג אפילו חזר בתשובה שלמה לא ישמש במקדש לעולם הואיל ועבד או השתחוה לע"ז עבר והקריב אין קרבנו מתקבל ומ"מ התבאר במקום אחר שהשוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב נתקבל ומ"מ לכתחלה לא יעבוד:

גדולה מזו אמרו מי שבנה בית חוץ למקדש להקריב שם קרבנות לשם שמים כמו שעשה חניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח והתבאר במסכת מנחות ק"ט ב' שלשם שמים בנאה ואעפ"כ כל כהן ששמש לשם לא ישתמש במקדש לעולם וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם בבית המקדש לעולם אלא יגנזו ואין מועיל להם טבילה והקדש שאחריה:

יראה מסוגיא זו שאין אדם אוסר כלים של חברו או של הקדש בהשתמש בהם לפני ע"ז ואפילו עשה בהם מעשה לאסור הנאתם להדיוט אלא שלענין גבוה מאוסים הם הואיל ועשה מעשה ואין משתמשין בהם במקדש שהרי כלים של קדש בימי אחז לתשמיש ע"ז עמדו ומעשה נעשה בהם ואלו נאסרו לא היה מחזר לומר שיוכשרו בטבילה שהרי אף להדיוט נאסרו בהנאה אלא מתוך שלא נאסרו להדיוט ואין בהם אלא מיאוס אצל גבוה היה מחזר לומר שיוכשרו בטבילה והקדש וכן כתבנוה בשני של חולין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהנאה אף על ידי מעשה ומ"מ למטה יראה הפך הדברים ר"ל שעל ידי מעשה מיהא נאסר אף להדיוט כמו שיתבאר אלא שאפשר שלא נאמרה להנאה אלא לאכילה וכיוצא בה:

ממה שכתבנו אתה למד בביאור סוגיא זו מה שהקשו בה רוב מפרשים והוא שעל מה ששאלו בכלים של בית חניו אם מותר להשתמש בהם בבית המקדש אם לאו והשיבו שאסורים הקשה לו מכלים של אחז ומה ענין להקשות מכלים של אחז והלא כלי אחז של ע"ז היו ולא היה פקפוק באיסורן עד שיפול תחת השאלה אלא שהתירוץ בה שהוא סובר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה והרי הם כדין כלים של בית חניו ונמצא דין שבזה עולה לזה וכן ממה שאמר לימא מסייע ליה ממה שהטעינו גניזה לאבני מזבח ששקצום מלכי יון ר"ל שבנאום לע"ז ואסרום אף זו הענין בה כן שמן הדין לא היו נאסרות לפי סברתו ודינם כדין כלי בית חניו ותירץ בה שבזו אף מן הדין כן שפריצים ר"ל ישראל משומדים נהנו בהם ויצאו לחולין על ידם ונמצאו של הדיוט וגוי מישראל קונה כמו שיתבאר בסמוך:

יראה עוד מסוגיא זו שהגוים שאנסו כלי בית המקדש ושקצום לע"ז לא נאסרו מן הדין ואע"פ שבמסכת גיטין ל"ח א' אמרו שגוי מישראל קונה ר"ל שזוכה בממונו בשעת מלחמה שנאמר וישב ממנו שבי ונמצאו שלו והיה לנו לאסרם אף מן הדין מ"מ אינן קונים מן הגבוה שנאמר לי"י הארץ ומלואה ואעפ"כ לגבוה מיהא נמאסו ולא ישתמשו עוד בהם וזה נמשך גם כן לדעת מה שכתבנו שהוא סובר שאין אדם אוסר את של חברו אף במעשה ומ"מ יש ללמוד הימנה בכלים של ישראל שגזלם הגוי ולא עשה בהם מעשה לע"ז אלא שהשתחוה וכיוצא בו שהרי מ"מ שלו הם:

נהנו בהם פריצי ישראל שהם בני מעילה ובאו גוים ואנסום מידם ושקצום לע"ז אם כלי שרת הם לא נאסרו מן הדין מפני שאף במה שנהנו בהם פריצי ישראל אע"פ שנתחייבו בו מעילה לא יצאו לחולין ועדין יש מעילה לנהנה בהם כמו שאמרו אין מועל אחר מועל בקדשים אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד שתה בכוס של זהב של כלי שרת אע"פ שנתחייב קרבן מעילה בכך לא יצא כוס זה לחולין אלא בא חברו ושתה בא חברו ושתה כלן מעלו ונמצא שעדיין של גבוה הם ולא זכו בהם גוים הא בשאר דברים הקדושים כגון אבני מזבח וכסף וזהב וכיוצא בהם מכיון שנהנו בהם פריצי ישראל ונתחייבו קרבן מעילה יצאו לחולין וכמו שאמרו תמיד בתלמוד כיון דמעל נפקי להו לחולין ומכיון שיצאו לחולין הרי הם של ישראל וכשאנסום גוים מידם ושקצום לע"ז נאסרו מן הדין שגוי מישראל קונה ומ"מ על ידי גוי עצמו לא יצאו לחולין שאין הגוי בן מעילה ודברים אלו כלם נמשכים לדעת האומר שאין אדם אוסר את של חברו אף במעשה ואע"פ שיש לנו דעת אחרת בזו כמו שיתבאר מ"מ יש מקום ללמוד מדברים אלו בשלא עשה מעשה אלא שהשתחוה וכיוצא בו שבדרך זה מ"מ של גוי הם:

אבני מזבח ששקצום גוים לע"ז אין להם עוד תקון למזבח וטעונין גניזה שאם תאמר שישברום גוים כדי לבטלם הרי לאבנים שלמות אתה צריך ואפילו פגימה פוסלת בהם וא"ת שינסרום אחר פגימה להשוות פגמיהן לא תניף עליהם ברזל כתוב ואם יצאו לחולין על ידי ישראל כמו שבארנו ואנסום גוים ובטלום מותר ליהנות בהם אלא שמכוער הדבר:

קצת מפרשים למדו מכאן שכל משמשי ע"ז שנתבטל מותר אף לגבוה ואין כאן עוד מיאוס אע"פ שבע"ז עצמה אין אומרין שהרי אמר לתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא אלמא שאלמלא זו מותרות היו וכן הביאו ראיה לזה ממה שאמרו למטה האי בימוס בעלמא שוייה ופי' בה גאוני הראשונים ובימוס שנפגם מותר והא אי בעי פגים לה ונתבטלה אלמא דבטול מועיל אף לגבוה ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאין בטול מועיל למשמשי ע"ז להתיר לגבוה והא דבימוס שוייה פירושו ובימוס לא נאסר אא"כ עשאו מתחלה לכך ואף זו שבכאן אינה ראיה דשמא דחייה בעלמא הוא:

לפי דרכך למדת שאבנים שנפגמו ונפסלו אם אפשר להשוות פגמיהן שלא בברזל הוכשרו ויש חולקים בה ומפרשים מה שאמרו כאן לינסרינהו על הגוי כלומר שינסרם בשעת בטולם עד שלא יהא שם פגימה לעולם ולא הוכרע בידינו:

הקדש שנתערב בחולין יש מוכיחין מכאן שבטל ברוב שהרי על מה שאמרו כאן שאחר חורבן בקשו לגנוז כל כסף וזהב וכו' מפני טבעה של ירושלם שרובו של הקדש ומתרומת הלשכה וחששו על תערובתו הקשו וכי ירושלם רובא דעלמא הוא והם מפרשים וכי וכו' רובא דעלמא היא וכו' שיאסור תערבתו והלא מיעוט הוא ובטל אצל הרוב עד שתירץ שלא נאמר אלא על מטבע של ירושלם שבקשו לאסרו בכל מקום הנמצא שם עד שהתירוהו מפני שאפילו הוא הקדש כבר יצא לחולין על ידי הנאת פריצי ישראל ואין זו ראיה שאין פירוש הדבר אלא כך וכי וכו' רובא דעלמא הוא וכו' כלומר ויש לך לומר שאין כאן ממטבע של ירושלם שכל הפורש מן הרוב פורש הא לודאי תערובת אין ראיה מכאן אלא שיש לו פדיון ומ"מ למדת שאם נהנה מותר:

ובשר קדשים שנתערב בחולין כבר רמזנו עליו באיל נזיר האמור בפרק גיד הנשה:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין בטול ע"ז והוא שאמר נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו אבל לא של ישראל וכבר ביארנו שמבטל את של חברו גוי אפילו אינו עובד לה כגון של פעור למרקילוס וישראל אינו מבטל את של נכרי ואין צריך לומר את שלו שהרי ע"ז של ישראל אין לה בטלה עולמית וזה שביארנו שאין נכרי מבטל את של ישראל פי' בגמ' שאפילו היה הגוי שותף עמו אין לה בטלא שכל שישראל עובד אין אומרין אדעתא דנכרי פלח כלומר שלא יוציא עצמו מחזקתה ועושה בה מה שהגוי עושה ולא לכונת עבודה ומעתה ראוי לדונה בע"ז של גוים אלא מאחר שהוא עובד ודאי על דעת עצמו עובד ונעשית ע"ז של ישראל ואין לה בטילא אפילו לחלקו של גוי דאין ברירה וכן הלכה ויש אומרים שחלקו של גוי בטל וכלשון אמצעי שבגמרא ואין הדבר ברור דהא כל בדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי ע"ז ואם כשמכרוה מיהא מותר בדמי חלקו של גוי שהרי אף בלא בטול כל שדמי ע"ז ביד גוי מותרין כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ מפרשין בה כגון שאחר שבטל נתן חלקו לישראל ומכרה הישראל ואומר שמוכרה ונהנה בדמי חלקו של גוי אחר שבטלה:

המבטל ע"ז בטל משמשיה ר"ל שמשמשיה בטלים מאליהם בביטולה אבל אם בטל משמשיה אין גופה בטל בכך וכן הלכה ומשמשי ע"ז של ישראל אם יש להם בטול אם לאו לא נתברר בגמרא בהדיא אלא שנראין הדברים שדין המשמשים כדין הע"ז אם של נכרי ליבטל אם של ישראל שלא ליבטל ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהדיא בשמועת כהנים ששמשו בבית חניו הנזכרות למעלה ששאלו בכלים שנשתמשו שם אם מותר להשתמש בהם למקדש ולא שאלו זה אלא לדעת האומר לאו ע"ז היא וכתבו הם שלדעת האומר ע"ז היא אף להדיוט היו נאסרים ואין להם בטול אלא לאו ע"ז היא ועקר שאלתם אם יהיו מאוסים לגבוה אם לאו וכן נראה משום לכאורה שאלו היה להם בטול היה להם לשאלה אף לדעת האומר ע"ז היא וכגון שנתבטלה אם מ"מ יהיו מאוסים לגבוה אם לאו ולדעת האומר כן כמו שכתבנו אלא שחדשו לומר בע"ז של נכרי ומשמשיה ביד ישראל שמשבטל הגוי הע"ז בכלו המשמשין אע"פ שהם ביד ישראל וכן נראה עיקר ומ"מ מגאוני הראשונים כתבו בשמועת נסך בין קרניה האמורה למטה שהקשה ודילמא בימוס שווייה ופירשו הם ובימוס שנפגם מותר ואפילו בבהמה שלו לא נאסרה דאי בעי פגים לה ולדעת זה אפילו בטלה ישראל עצמו כן וכן יש מביאים ראיה לדעת זה משמועת ריתך כלי לע"ז האמורה למעלה שפירשנוה במשמשי ע"ז של ישראל ואמר נשברו טהרו ושתי תשובות בדבר חדא שזה שהעמידוה במשמשין של ישראל כבר נדחית מקושיית דליבעי ליה עשייה ופרשוה לענין טומאה ובע"ז של גוי ועוד שאפשר שלענין טומאה אע"פ שאין בטול מועיל להתירה מ"מ לענין פריחת טומאה ממנו ודאי מהנה שהרי תקרובת אין בטול מתירה בהנאה ומוציאה מידי טומאה כמו שביארנו למעלה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

כלים שנתשתמשו בהם בבית חניו מהו שישתמשו בהן במקדש נ"ל דוקא בכי שרת קא מבעי' לי' אבל בגדי הכהנים שלבשו שם בשעת עבודה מותרים ללובשם ולעבוד בהם במקדש ובגדי הכומרים שלובשן בשעת שעובדין לע"ז מתרין הם ולא יקראו תשמישי ע"ז ונ"ל שגם בגדי הכומרים תשמישי ע"ז סה כיון שהם מיוחדין לצורך ע"ז כמו בגדי שהם אסורין בהנאה:

לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט ואי אמרת יעשה מהן שום בנין בעזרה יש לומר גם זה לאו אורח ארע' מקדושת מזבח לקדושת עזרה. או יש לומר היו צריכים שום בנין בעזרה.

הנ"מ טומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא ראיתי מקשי' ממאי דאמרי' בי"ח דבר בפ"ק דשבת טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן ובטומאה דאורייתא אחיתו לה טומאה ובטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה ונראה לי לתרץ דההיא דאמרינן התם לא קאי דלא אמרי' הכי אלא משום דסברי דטעמא דטומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת אבל אתא רב אשי ואסקה דלעולם ככלי חרס דמי כדאמר ריש לקיש הואיל ותחלת בריאתן מן החול ואפילו אי הות קיימא לא קשיא מידי דלא דמי דהתם אין לכלי שום ומאה שבעול' כ"א מדרבנן ומשום הכי אקילו בה רבנן אבל כלי המקבל טומאה מן התור' אע"פ שטומא' זו מדרבנן י"ל דלא אקילו בה:

ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי כו' מה שפי' המורה דמדאוריית' לא אסירי משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו נראה לי דהא אמרי' לקמן המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואותו האיסור הוא מן התורה כאשר כתבתי לקמן במהדורא תנינא (ולומר) [ולימד] אותו מכלים אלמא איסור כלים דאורייתא הוא מפני שנעשה בהן מעשה ומה דק"ל במהדורא קמא דהיכי יליף איסורא דרבנן מאיסורא דאורייתא הכי יליף לי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דרחמנא אסר בין כהני הבמות בין כלים שנשתמשו בהן לע"ז הה"נ רבנן כי היכי דאסרי בהני בבית חוני' הם הכי אסרי כלי בבית חניו:

נינסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא פי' דאבני' שלמו' דאמר רחמנא לא אמר אלא שלא יונף עליהן ברזל ושיהו שלימות בלי פגומה כדפריש המורה והכי תנן במדות אחד אבני הכש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם חופרין למטה מן הבתולה ומביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל וקשיא לי נינסרינהו ע"י שמיר כדאמרי' בריש מי שאחזו קורדייקוס דעבד שלמה לאבני ביהמ"ק שהרי היה שמיר בבית שני כדכתבית לעיל בריש אין מעמידין וי"ל שמפני מלכי יונים לא היה מצוי להם באותה שעה כמו שלא היה מצוי שמן למנור' אילולי שעשה בו השם נס וקשיא לי נמי ליתברינהו בלא ברזל באמצע האבן במקום שאינה נפגמת ויש לומר דאין זה ביטול עד שיפגם בדבר הנראה:

משום כספה וזהבה של ירושלים פי' משום דגוים לאו בני מעילה נינהו שיצאו לחולין על ידם ובקדושתן עומדין אי לאו דאשכחי קרא וחיללוה אע"ג דלאו בני מעילה נינהו נתחלל על ידן:

גמ' מאי לאו היכננו דאטבלינהו כו' ס"א וכן ברש"י:

גמ' ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי וכו' היכננום שגנזום וכו'. ויש לדקדק דיהא כך דיכול לשנויי ולפרש קרא הכי שלא יקשה עליו מ"מ אינו מוכרח שלא יתפרש כפשוטו כמו הס"ד דהמקשה דהכננום היינו דאטבלינהו וא"כ אין מן המקרא הזה ראיה מוכרחת לאיסור שאומר עליו ומקרא היה בידינו ושכחנוהו ואמר שעתה החזיד לו אבידתו וצ"ל דלשון הכננום לא משמע ליה לשון טבילה אלא לשון גניזה וק"ל:

תוס' ד"ה דינרי הדריינא וכו' ונראה לר"ת לפרש וכו' שייפא שנשוף ואין האותיות ניכרות וכו'. לפי' ר"ת הדרייני וטורייני ושיפא הכל דבר אחד ור"ל הדינרים העגולים הגדולים כתריטה ונישופי' שאין האותיות ניכרות בקשו לאוסרן משום דשמא מטבע של ירושלים הן ואין הכתב ניכר שהיה כתוב עליו דוד ושלמה וק"ל:

רש"י ד"ה מאי כיון. מדר"ג בר"פ ובשאר טומאה נמי לית ליה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והקדשנום. שחזרו ומשחום בשה"מ. הן בסנהדרין (טז ב) איתא אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ע"ש וצ"ע:

רש"י ד"ה מזרחית. שהיו במקצעות העזרה כו'. שם איתא שהיו בבית המוקד:

תד"ה כיון. וגבי כלים לעיל כו'. ר"ל לעיל בסמוך דפריך ותיבעי ליה כלים כו' והציון הוא בשבוש:

תד"ה דינרי. כדאמרי' המלוה כו'. הוא בב"ק (צז ב):

גמ' טומאה דרבנן. עיין לעיל דף מח ע"ב ברש"י ד"ה ועבר. ובחולין דף יג ע"ב בתוס' ד"ה תקרובת:

גמ' אשכח ודרש. עיין נדרים דף סב ע"א:

כלים ששימשו בהן בבית חונייו וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קמ"ה ע"ג בס"ד ועמ"ש הגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סימן י"ג ומ"ש בספר דברי שלמה להרב מהר"ש שלם דף צ"ג ע"ש:

(נב ב רש"י) ד"ה טריינא וכו' מטבע של ירושלים וכו' על שם מלכי רומי נעשו הצורות ושמם טריינוס אדריינוס.—העולה מפי' רש"י שעוד בזמן שביהמ"ק היה קיים עשו היהודים בירושלים מטבעות הללו בצורות אלו והקדישום, שלאחר חורבן הבית ודאי שלא היו מקדישים כסף וזהב. ובתוס' ד"ה דינרי כתבו: "אדריינוס וטוריינוס כשמשלו על ישראל פסלו צורת מטבע הראשונה וחתמו בה שמם ולאחר החורבן הרבה בקשו לגנוז". וגם זה מראה שלדעתם מלכי רומיים הללו טבעו מטבעות אלו לבני ירושלים בעוד שביהמ"ק היה קיים. אבל זה מכחיש את הנודע מדברי ימי מלכי הרומיים, שטריינוס ואחריו אדריינוס מלכו זמן רב אחר חורבן הבית, כחמשים שנה, והענין מפורסם גם בשני התלמודים ומדרשות. והנה גם פי' ר"ת שהביאו בתוס' דחוק כמובן.

לכן נראה לפרש ע"פ הנודע, שבשעת חורבן המקדש בידי הרומיים בזזו את כל כלי השרת אשר לכסף ואשר לזהב וגם לקחו לעצמם את כל אוצרות הקדש אשר היו שם וגם שללו את הזהב של צפוי כותלי ההיכל. והיה נודע לחז"ל, כי טריינוס קיסר ובן אחיו אדריינוס שמלך אחריו יצקו מטבעות הרבה מן הכסף והזהב שהיו באוצרות מלכי רומי משלל המקדש, ולכן בקשו החכמים לאסור בהנאה מטבעות הקיסרים הללו.

מאי כיון דאיסורא לא בטיל. מדרב גידל בריש פירקין (דף נ.) בשאר טומאה דלית ליה טהרה במקוה דנימא כי היכי דשאר טומאות סלקי הא נמי קלה למיסק מנייהו: טומאה נמי לא בטלה. כיון דליכא למימר הכי: בית חוניו. מפרש בשמעתין בתרייתא דמנחות חוניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח ופליגי התם איכא למ''ד לשם עבודת כוכבים ואיכא למ''ד לש''ש וקמיבעיא ליה לר' יוסי בן שאול אליבא דמ''ד לאו בית עבודת כוכבים היא דאליבא דמ''ד דעבודת כוכבים היא לא קמיבעיא ליה דהשתא להדיוט אסורין כדאמר לעיל בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר לגבוה מיבעיא: ואין צ''ל לדבר אחר. כהנים ששימשו לעבודת כוכבים אין צ''ל שלא ישמשו עוד למקדש כדכתיב ביחזקאל (מד) יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו' וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ומדקאמר אין צ''ל לדבר אחר מכלל דבית חוניו לאו דבר אחר הוא ואפ''ה קתני דכהנים אסירי וקמיבעיא ליה לר' יוסי כלים מאי: כהנים דבני דעה נינהו. וידעי שנאסרו הבמות אף לשם גבוה והלכו ועבדו בבמה הוא דקנוס רבנן: אבל כלים לא. קנסי או דלמא לא שנא: מקרא היה בידינו. בהנך דעבודת כוכבים דהיכא דמדאורייתא הוה בהו טעמא להתירא קנסוהו רבנן אע''ג דלאו בני דעה נינהו ה''נ אע''ג דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי מדאורייתא קנסוהו רבנן בכלים ככהנים: כל הכלים. כהנים שבימי חזקיהו היו מגידין לו כל הכלים של בית המקדש אשר הזניח אחז במלכותו במעלו לעבודת כוכבים: הכנו והקדשנו מאי לאו הכנו דאטבלינ'. מטומאת עבודת כוכבים: והקדשנום דאקדישננהו. שחזרו ומשחום בשמן המשחה אלמא כיון דמדאורייתא לא מתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואיל ולאו בני דעה נינהו: שהחזרת לי אבדתי. זהו המקרא ששכחתי: שהקדשנו אחרים תחתיהן. אבל הנך קנסוהו רבנן וגנזום: מזרחית צפונית. שימוש ארבע לשכות שהיו במקצעות העזרה קא חשיב במס' מדות (פ''א מ''ו): ואמר רב ששת ששיקצו' לעבודת כוכבים. אלמא אע''ג דלהדיוט לא מיתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גזור בהו רבנן לגבי גבוה ואע''ג דלאו בני דעה נינהו ובבית חוניו נמי אע''ג דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי כלים דידיה מדאורייתא גזור בהו רבנן: התם קרא אשכח ודרוש. דמדאורייתא אסירי אפי' להדיוט: דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה. מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו: אמרי. הנך דבית חשמונאי כשנצחום היכי נעביד: ניתברינהו. על יד עובד כוכבים כדי לבטלן: אבנים שלימות. שאין בהם פגימות ואפילו בפגימות סכין שתחגור בה צפורן פוסלת בהן כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין יח.): ננסרינהו. לאחר שבירתן להשוות פגימתן לא תניף עליהם ברזל כתיב ועמדו וגנזום: ונתברינהו. כדי לבטלן מעבודת כוכבים: ונשקלינהו לנפשייהו. שהרי חולין הן וכדקאמרת ובאו בה פריצים וחללוה: משום כספה וזהבה של ירושלים. שרובה הקדש: טריינא הדריינא שיפא. מטבעות של ירושלים טיריינא הדריינא על שם מלכי רומי נעשו הצורות ושמם טוריינוס אדריינוס: שיפא. ישן ביותר שנישוף מחמת יושנו ואין הצורה ניכרת: מתני' ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. דעובד כוכבים פוסל אלוהו ילפינן ולא ישראל וכל שכן דישראל אינו מבטל עבודת כוכבים דישראל דאין לה בטילה עולמית דהא ושם בסתר כתיב: גמ' שנית לנו בילדותך שלו ושל ישראל. ועכשיו אתה שונה לנו ושל חבירו אבל של ישראל לא: ומקשי תלמודא דישראל מי בטלה והא ושם בסתר כתיב: שיש לו לעובד כוכבים בה שותפות. ובזקנותו חזר בו דאף על גב שיש לו שותפות אינו יכול לבטל חלקו של ישראל: ואיכא דמתני לה. לר' הילל בריה דר' וולס: אסיפא. דמתניתין:

כיון דאיסורה בטיל. וגבי כלים לעיל (עמוד א) דלא קאמר הכי דמיירי בכלים של תקרובת עבודת כוכבים שאין להם בטול ודלא כפ''ה שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי. שהקדשנו אחרים תחתיהם. ואע''ג דמדאורייתא לא מיתסרי דהא דהקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם כן להדיוט שרי מ''מ קנסו לאסור לגבוה והא דמייתי מההיא קרא לקמן (דף נד:) למלתיה דעולא דכיון ששחט בה סימן אחד אסרה דמייתי אף להדיוט כדמוכח בחולין פ''ב (דף מ.) הכי מייתי מדאסר לגבוה במעשה זוטא שלא נשתנה הכלי א''כ במעשה רבה יש לאסור אף להדיוט.: משום כספה וזהבה של ירושלים. שהיה המטבע של כסף ושל זהב: דינרי הדריינא טיריינא שיפא. פירש בקונטרס על שם מלכי רומי נעשו הצורות ושמם אדריינוס טוריינוס שייפא שנישוף ואין צורתה ניכרת מחמת יושנה וקשה לר''ת דהא אמרינן בהגוזל קמא (ב''ק צז:) איזה מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקדש מצד אחר ובערוך פי' כפ''ה ונראה לי לתרץ קושיא דר''ת דודאי אדריינוס וטוריינו' כשמשלו על ישראל פסלו צורת מטבע הראשונה וחתמו בה שמם ולאחר החורבן הרבה בקשו לגנוז ונראה לר''ת לפרש הדריינא עגול לשון הדורא דכנתא (חולין דף קיג.) טוריינא גדול כתריטא כדאמרינן המלוה את חבירו על המטבע אפי' כנפה כתריטא שייפא שנישוף ואין האותיות ניכרות בו שהיו דוד ושלמה שמם כתוב במטבע ולא צורתם כדאמרי' לעיל (דף מג.) דצורת אדם אסורה ומתוך שנישוף לא היו יכולין להכיר [ועי' היטיב תוס' בכורות נ. ד''ה דינרא]