עבודה זרה נד ע"א

דף נד - א

אמר חזקיה: מאי קרא, מנין נדרש שמזבח הוא של אבנים הרבה, וביטולו הוא בניתוץ רובו?

אמר הנביא ישעיה [כז] "לכן בזאת יכופר עון יעקב... בשומו כל אבני מזבח [העשוי לעבודת כוכבים] כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אשרים וחמנים [למען לא יקימו להם אשרות ואלילי שמש] ".

ודרשינן: אי איכא כאבני גיר מנופצות, אם אכן ינפצום כאבן גיר, לא יקומון אשרים וחמנים, לא יקריבו עליו. ואי לא ינפצום - יקומו.

ומוכח, שהמזבח בנוי מהרבה אבנים, וביטולו הוא בניפוצן.

שנינו לעיל [בפרק כל הצלמים] שכל דבר אשר עבדו לו והשתחוו לו, כמו בהמה, וכמו קמח ויין, אסור להביאו קרבן לה'. ואף אם ביטל הגוי את הדבר הזה מלהיות לו לעבודה זרה, ובכך הותר הדבר להדיוט, בכל זאת הוא ממשיך להיות אסור לגבוה. וכמו כן שנינו לעיל, כיון שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו, ולכן המשתחווה לבהמת חבירו, היא אינה נאסרת בהנאה מדין "נעבד".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא, ששנינו בה שלא נאסר הדבר אף לגבוה. ^[74]

תנא, נעבד, אם הוא שלו - אסור לגבוה. ואם הוא של חבירו, מותר, מפני שאדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו.

ורמינהו סתירה לכך מברייתא אחרת.

דתניא, איזהו נעבד? - כל שעובדים אותו, בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון, ואסור להביאו לקרבן.

ויש לדון: האי "אונס" האמור בברייתא - היכי דמי, איך היתה העבודה באונס? לאו, האם לא, בכגון דאנס בהמת חבירו, והשתחוה לה?!ומשמע, שברייתא זו סוברת שלגבי דיני גבוה, נאסר אף דבר שנעבד על ידי אדם שעבד לדבר שאינו שלו?

ומתרצינן: אמר רמי בר חמא: לא! אין זה פירוש הברייתא. אלא, פירושו של ה"אונס" האמור בברייתא הוא, כגון שאנסוהו עובדי כוכבים, והוא הישראל השתחוה לבהמתו דידיה, ^[75] של עצמו, ורק אז נאסרת הבהמה.

והחידוש בברייתא הוא, כי למרות שהיה אנוס בעבודתו [וכמו שיבואר], בכל זאת נאסרת הבהמה מדין "נעבד". וזאת, בתנאי שתהיה הבהמה שייכת לו, אבל את בהמת חבירו הוא אינו יכול לאסור, אפילו כשמשתחווה לה ברצונו.

מתקיף לה רבי זירא: איך יתכן להעמיד את הברייתא במי ש"אנוס" לעבוד את הבהמה?! והרי "אונס", [אנוס] רחמנא פטריה! התורה פטרתו מכל מיתה ומכל עונש, כיון שלא עבר את העבירה מרצונו ומדעתו, דכתיב [דברים כב] בפרשת נערה מאורסה שנאנסה "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות. כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

ומכך ^[76] שפטרה התורה אותה מעונש, סובר רבי זירא שבכך גילתה התורה שכל מעשה הנעשה באונס, נחשב הדבר כאילו הוא לא נעשה. ולכן גם המשתחוה לבהמה באונס, נחשב הדבר כאילו לא עבד עבודת כוכבים כלל, ולפיכך לא נאסרת הבהמה, ולא חלים עליה דיני "נעבד".

ומתרצינן: כיון שישנם אופנים שמחויב למסור את נפשו כדי לא לעבוד עבודת כוכבים, וכמו שיבואר, והיות והוא לא מסר את נפשו על כך, הרי למרות שהוא לא ייענש, ובלי כל ספק הוא פטור, מכל מקום, כיון שלא מסר את נפשו כמצווה עליו, לכן הריהו בגדר "עובד עבודת כוכבים", ואסר בהשתחואתו את הבהמה.

אלא, אמר רבא: הכל, בין העובד באונס ובין העובד ברצון, היו בכלל מה שאסרה תורה "לא תעבדם". שכל מצוות התורה בענין עבודה זרה נאמרו בלשון סתמי, ולא חילקה התורה בהן בין העובד מרצון לבין מי שנמצא במצב שכופין אותו לעבוד, ואם לא יעשה כן, יהרגוהו, וכשפרט לך הכתוב [ויקרא יח] "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי, בהם", ודרשינן, ששמירת מצוות התורה נועדה כדי לחיות בהן ולא שימות בהן - יצא אונס מכלל חיוב שמירת המצוות, כדי שלא "ימות בהן", ואם כן, לכאורה מותר לו לעבוד עבודת כוכבים באונס, כדי שלא ייהרג.

ואולם, מצד שני, הדר כתב רחמנא [שם כב] "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל", מלמד הכתוב דאפילו באונס אינו רשאי לעבור בדבר שיש בו חילול שם ה', כמו לעבוד עבודת כוכבים.

הא כיצד, איך נתרץ סתירת שני הכתובים, שכתוב אחד אומר שאינו חייב למסור את נפשו, והשני אומר שחייב למסור נפשו? -

הא, הכתוב שממנו דורשים שאינו חייב, מדבר על עבירה הנעשית בצנעה, שאין בכך חילול ה'. והא, הכתוב האומר שחייב, מדבר בעבירה הנעשית בפרהסיא, בפני עשרה מישראל. שאם עושה כן, אף אם הוא אנוס, הריהו מחלל שם ה' ^[77] [ולכן נאמר שם "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].

מכל מקום, אף שחייב למסור עצמו בפרהסיה ולא לעבוד, אם הוא כן עבד, אין עליו עונש כלל, ועל מקרה זה אמרה הברייתא שהבהמה נאסרת, כי היות ועבד לה, יש לבהמה שם "נעבד", ומחמתו היא אסורה לגבוה.

אמרו ליה רבנן לרבא: תניא, שנינו ברייתא דמסייעא לך לדבריך, שעל עבודה כזו חל שם "נעבד", למרות שהיה אנוס.

דתניא, בימוסיאות של עובדי כוכבים [שמעמידין עליהן אלילים תמיד, ולאו דוקא כשעובר המלך, והם אסורים משום משמשי עבודת כוכבים] בשעת הגזירה, גזירת שמד שגזרו הגוים על ישראל לעבוד עבודת כוכבים, אף על פי שהגזרה בטלה, אותן בימוסיאות לא בטלו, ונשארו באיסורן בהנאה.

ושעת הגזרה היא שעת השמד, שדינה כפרהסיא, וחייבין אז למסור את הנפש. ומוכח מהברייתא, כדעת רבא, שהבימוסיאות נשארות באיסורן על אף שהאלילים נעבדו באונס.

אמר להו רבא לרבנן: אי משום הא, אם מברייתא זו - לא תסייען, אל תביאו לי סיוע, כי אין ממנה ראיה, כי יתכן שלכן הבימוסיאות אסורות, אימר, שאנו חוששין שמא בין כל היהודים שנגזרה עליהם הגזירה, ישראל מומר [גירסא אחרת: משומד] הוה ביניהם, והוא אכן פלח לה, עבד אותה ברצון. ובגללו נאסרו אותן הבימוסיאות.

רב אשי אמר: לא תימא, אינך צריך לומר: "אימר", שהוא חשש גרידא, שמא יש ביניהם מומר, אלא "ודאי" ישראל מומר הוה ביניהם, ופלח לה ברצון. כי אחרי שרואה שמטה יד ישראל, והם בשפלות ונמיכות רוח, נוטה לבו לעבודת כוכבים.

עד הנה פירשה הגמרא את הברייתא לפי פירושו של רמי בר חמא, שמדובר באנוס שאנסוהו להשתחוות לבהמה שלו.

ועתה הגמרא מביאה עוד תירוץ, שהברייתא אכן מדברת במי שלא אנסוהו גוים, אלא שאנס בהמת חבירו, ומכל מקום אינה סתירה לברייתא האחרת, ששנינו בה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כי במה דברים אמורים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כשהשתחוה לה בלבד, ולא עשה מעשה בגוף בהמת חבירו. אך אם עשה מעשה בבהמת חבירו, אסרה למרות שאינה שלו, ובאופן זה אמרה הברייתא "בין באונס".

חזקיה אמר: כגון, שניסך לעבודת כוכבים יין על [גירסת הב"ח: בין] קרניה.

ומקשינן: מתקיף לה רב אדא בר אהבה: אף שאמת היא שאדם אוסר דבר שאינו שלו על יד מעשה, מכל מקום, תירוצו של חזקיה אינו עולה יפה, שהרי, וכי האי, נעבד הוא?!האם המנסך יין לעבודת כוכבים בין קרני הבהמה, והבהמה עצמה איננה עבודה זרה, האם בכך נעשית הבהמה "נעבד"?! הלא הבהמה לא נעבדה? והרי האי, אופן זה - בימוס בעלמא הוא, ושרייה [גירסת הב"ח: דשויוה] הבהמה משמשת כ"בימה" לעבודת כוכבים, ובעלי חיים לא נאסרו משום "משמשי עבודת כוכבים" ^[78].

ומתרצינן: אלא, אמר רב אדא בר אהבה: אכן, מדובר שעבד לבהמה עצמה, כגון שניסך לה יין בין קרניה, ועשאה עבודה זרה, והיות דעבד בה מעשה, נאסרה, למרות שהיא של חבירו.

ובאופן זה אסרה הברייתא השניה. ואילו כשלא עשה בה מעשה, כגון שהשתחווה לה או עשה לה עבודה אחרת שאינה בגופה - לא נאסרה, מפני שאינה שלו.

עתה עוברת הגמרא לבאר את מה שאמרה שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה.

וכי הא וכמו המאמר דאתא עולא שאמר כשהגיע מארץ ישראל: אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו חכמים: המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, מכל מקום, אם עבד בה מעשה - אסרה.

אמר להו רב נחמן לחביריו: פוקו צאו ! ואמרו ליה לעולא: כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך, כאן בבבל.

דאמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה מעצמה ^[79] בפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד, הקנה או הוושט, לעבודת כוכבים - אסרה, אף שאינה שלו.

ומבארינן: מנא לן, מנין לנו דאסרה על ידי עשיית מעשה?

אילימא אם נאמר: נלמד ממה שנאסרו הכהנים שאנסום מלכי ישראל להיעשות כומרים לעבודת כוכבים, ונאסרו הכהנים על ידי כך. כמו שאמר הנביא יחזקאל [מד] "ולא יגשו אלי לכהן לי", כיון שעשו מעשה, למרות שהכהנים אינם נקראים "משלהם" של המלכים ^[80] -

ומקשינן: מה הראיה, ודלמא, הרי יתכן לומר: שאני כהנים, לכן נאסרו מפני דבני דעה נינהו, והיה להם למסור נפשם ולא לעבוד עבודת כוכבים, ולפיכך קנסו אותם חכמים. ומנין ללמוד מכך איסור אפילו לבהמה שנעבדה על ידי מי שאינו בעליה? ואלא, אם תרצה ללמוד שנאסר על ידי מעשה מאבני מזבח, שאינם בני דעה, וגנזום מלכי בית חשמונאי, משום ששיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים כמו שלמדנו לעיל [נב ב], למרות שמלכי יון לא יכלו לאוסרם, מפני שאינם שלהם, בכל זאת כיון שנעשה בהן מעשה, אסרום חכמי אותו הדור, וגנזום.

ומקשינן: מה הראיה? ודלמא כדאמר רב פפא [שם]: קרא אשכחו, מצאו ראיה מהכתוב שנאמר [יחזקאל ז] "ובאו בה פריצים ויחללוה", שכיון שבאו פריצים וטימאו את ההיכל, הוציאו את כליו לחולין, וקנאום הגוים מפני שהופקרו, ואינם "דבר שאינו שלו"?

כדכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות וגו' אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים ואי לא יקומו וקיימא לן כוותיה:

תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר. פירוש אין נעבד נאסר אלא אם הוא קניינו של עובד אבל קניינו של אחר לא. מיתיבי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין שוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון שאנס חבירו וגזל בהמתו והשתחוה לה הנה אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ודחי רמי בר חמא לאו הכי הוא אלא אנוס כגון שאנסוהו עובדי כוכבים וכפאוהו והשתחוה לבהמה שלו דנמצא אוסר בהמתו:

מתקיף לה ר' זירא והא כי האי גוונא הוא פטור וכיון דהוא פטור בהמה לאו נעבד היא ומנא לן דכי האי גוונא הוא פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו'. ובא רבא ופריק האי אנוס דפטריה רחמנא בעבודת כוכבים בצנעא אבל בפרהסיא לא ואמר הכל היו ואפילו אנוס בכלל לא תעבדם וכשפרט הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם הרי יצא אנוס הדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי דאפילו אנוס מיזהר שלא יחלל קשיין אהדדי ואמרינן לא קשיא בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם. בפרהסיא אפילו אנוס ולא תחללו.

אמרו ליה לרבא תניא דמסייעא לך בימוסאות של עובדי כוכבים שהעמידו בשעת הגזרה אע"פ שהגזרה בטלה איסור בימוסאות לא בטיל והא הכא דגזרה אונס הוא ואפ"ה כיון דבפרהסיא הוה אסור ואמר רבא הא לא מסייען התם דלא בטלו בימוסיאות משום דקיי"ל דישראל מומר הוה ופלח להו לרצון. ועבודת כוכבים דפלח להו ישראל אינה בטילה עולמית.

חזקיה אמר הא דתנא איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון דמשמע כגון דהא גברא אנס חברו ועבד לבהמתו ונאסרה כגון שניסך יין לחמה בין קרני בהמת חבירו ומקשינן האי בימוס עשאה פי' מזבח כמו מצבה עשאה לעבודת כוכבים אחרת ובימוס הא א"ר יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה ופרקינן אלא כגון שניסך לה יין לאותה בהמה עצמה בין קרניה שעשאה עבודת כוכבים ועשה בה בעצמה מעשה ע"ג קרניה וכר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכדרב הונא דאמר היתה בהמת חברו רבוצה בפני עבודת כוכבים לא אסרה שחט בה סימן אחד כיון שעשה בה מעשה אסרה מנא לן דמעשה אוסר בעבודת כוכבים אילימא מכהנים דכתיב אך לא יעלו כהני במות את מזבח ה' אשר בירושלים וגו' דלמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ואלא מאבני מזבח ששיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים דלמא שאני התם דכתיב קרא בהדיא ובאו בה פריצים וחללוה אלא מן הכלים שהזניח אחז והא כלים לאו בני דעה נינהו ולא דידיה נינהו ונאסרו דכתיב הכנו ואמר מר שגנזום והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בהו מעשה אסרם ש"מ העושה מעשה אפילו בדבר שאינו שלו אסרו:

הא דאמרינן אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים. פירוש בשנפלו או שנפגמו מעצמן, אבל אם פגמו גוי בכוונה אפילו במשהו בטלין, דהא זילי באפיה, וכדאמרינן גבי אשרה (מט, ב) אפילו מקל אחד ואפילו עלה אחד.

מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו). ואם תאמר והא קיימא לן (סנהדרין עד, א) דבע"ז יהרג ואל יעבור. וכי תימא ר' זירא כרבי ישמעאל סבירא ליה דאית ליה (שם) בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג, מכל מקום היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דכמה תנאי אית להו יהרג ואל יעבור והך ברייתא איכא לאוקומה כוותייהו. ועוד דבשעת השמד לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, ור' זירא אפילו בשעת השמד היה מתיר נעבד באונס, מדאמרינן לקמן אמרו ליה רבנן לרבא תנא דמסייע לך בימוסאות של גויים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל אותן בימוסאות לא בטלו. ועוד מאי האי דקא מקשה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, והא קימא לן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, הילכך על כרחין הא דכתיב ולנערה, היינו כגון שכפתה שבא עליה בעל כרחה. יש לומר אף על גב דיהרג ואל יעבור בע"ז, מכל מקום שמעינן מקרא דולנערה שאם עבר חטא מות ליכא, דהא בגילוי עריות נמי קיימא לן דיהרג ואל יעבור מהיקישא דרוצח, ואפילו הכי אמר הכתוב אין לנערה חטא מות, ולא בשכפתה דוקא, אלא אפילו שאמר לה להבעל לו ואם לאו יהרגנה, דבכל אונס דבר הכתוב דאף על גב דתהרג ואל תעבור חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין בע"ז דאף על גב דיהרג ואל יעבור חטא מות ליכא. ואם תאמר מי דמי שאני גילוי עריות דאתתא לא עבדא מעשה, ואפילו לכתחלה לא תהרג, דכי אמרינן בגילוי עריות יהרג ואל יעבור היינו בבועל דקא עביד מעשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג, כדאמרינן בכתובות (ג, ב) ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי, ואמרינן נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, ב) אסתר קרקע עולם היתה, ומעתה היכי יליף מינה ר' זירא לפטור במשתחוה לע"ז דעביד מעשה. יש לומר מקרא מלא דבר הכתוב שאין לנערה חטא מות אף על גב דקא עבדה מעשה, כגון שאמר לה שאם לא תביאנו עליה יהרגנה, ואף על פי שהיה לה ליהרג ולא לעבור ולעשות מעשה, ואפילו הכי חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין למשתחוה לע"ז באונס, דאף על גב דיהרג ואל יעבור אם עבר חטא מות ליכא, כך פירש רבנו זצ"ל מר' ה"ר יונה נ"ר.

אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו'. פירש הרמב"ן נ"ר: דרבא בא לומר שלא תעלה על הדעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא כיון שהעובדו פטור ממיתת בית דין, דאונס רחמנא פטריה ואפילו בע"ז כסברתו של ר' ישמעאל (סנהדרין עד, א), אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, דכל הנעבדים גם (כן) [אנוס] בכלל נעבדים, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) יצא אנוס בין בעובד בין בנעבד שאין זה נקרא עובד ולא נעבד, וכשהחזיר הכתוב לכללו העובד מולא תחללו (שם כב, לב) חזר האנוס לקרות נעבד ושם נעבד גמור יש עליו והילכך אסור, וסברא זו רבא לדברי ר' ישמעאל אמרה, ורבותא קא משמע לן דאפילו לר' ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור, אבל למאי דקיימא [לן] (בסנהדרין שם) בע"ז דבין בצנעא בין בפרסיא יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות, פשיטא דהכל הוא בכלל שם נעבד, שלא משום קדוש השם הוא נאסר אלא משום ע"ז ושמו ואסורו עליו.

האי בימוס בעלמא שויא. פירש רבנו חננאל ז"ל: ובימוס הא אמר ר' יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים ליה. ושמענו מדבריו דאפילו משמשין דישראל בטלה, וכבר הארכנו בזה למעלה (נב, א ד"ה מאי). עוד שמענו דכל דבר שיש לו בטלה, אפילו לגבוה לא ממאיס אחר ביטול, דלא אמרו דבר זה דלגבוה ממאיס אלא במחובר (לעיל עבודה זרה מו, ב) או בבעלי חיים (תמורה כח, א), דאף על גב דלהדיוט שרי אף על גב שעובדין אותו, לגבוה ממאיס כיון דהשתא מיהא עובדין אותו, אבל לאחר בטול חזר ליה להכשרו הראשון לגמרי. ורבנו הרב נ"ר הכין כתב גבי לולב של ע"ז דלא ממאיס כיון דנתבטל, והביא ראיה מדאמרינן לעיל (עבודה זרה נב, ב) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לע"ז: ואמאי נתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא (דברים כז, ו) אלמא אי לאו הכין מותרות היו אחר שבירתן ואפילו למזבח. ומיהו נראה שאין ראיתו של רבנו נ"ר מההוא דלעיל ראיה, ואדרבא לכאורה לדברי מי שאומר שאין בטול מכשיר לגבוה הויא ראיה, דהא מייתינן מינה ראיה למאן דאמר דכלים שנשתמשו בהן בבית חוניו לא ישתמשו בהן בבית המקדש, דאף על גב דלא נאסרו דלאו ע"ז היא ממאס מאיסי לגבוה, ואמרינן עלה לימא מסייעא ליה למאן דאמר דאסורין, מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון, ורב פפא דחויי קא מדחי ליה ואמר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, וכן הביא ראיה ממנה הרמב"ן נ"ר לעיל בפרק כל הצלמים גבי לולב (עבודה זרה מז, א), לומר שאין בטול מועיל להכשיר מאיסותו לגבוה כמו שכתבנו שם בארוכה ב"ה. ולדברי שמועתינו פירש הראב"ד ז"ל, בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך, וכן כתב גם כן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מז, ב). והרמב"ן נ"ר פירש דבלישנא בעלמא קפיד, ולומר דהיכי קרי ליה בברייתא נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי נמי דייקא שמעתא מדלא אמר: ומי מיתסר האי בימוס בעלמא שויה.

מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן דבעבודהזרה יהרג ואל יעבור ואפילו לרבי ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג. וכן בשעת השמד לדברי הכל ורבי זירא אפילו בשעת השמד איירי דהא אתינן לסיועי לרבא בר פלוגתיה מדתניא בימוסות של גוים בשעת השמד הרי אלו מותרות והנכון בזה דאף על גב דבעבודה זרה וגלוי עריות לכתחילה יהרג ואל יעבור מ״מ אם עבר ולא נהרג פטו׳ ממית׳ ב״ד שאין אדם נהרג אלא בעובד במזיד והתראה ובהדיא אמרו ונכרת האיש ההוא לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה דאנוס רחמנ׳ פטריה ומה שנחלקו אביי ורבא בפרק ארבע מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ההיא בעובדה מעצמו מאהבת המלך ומיראתו כלומר להראות לו שאהבתו או מוראו בלבו וכדפרישנא התם ואפילו בההיא הלכתא כרבא דאמר פטור והיינו דמייתי ראיה מולנערה לא תעשה דבר וההוא קרא לפוטרה מב״ד אתא וסתמא הוא ואפי׳ במקום שהיה לה שתהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה שתדביקנו לעצמה דלאו קרקע עולם היא וכדאשכחן ברובא דנסחי בפרק כל שעה אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבו׳ ולא עוד אלא דלהכי אצטריך קרא לפוטרה ממיתת בית דין כשעברה ולא נהרגה דאי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא אלא ודאי כדאמרן.

וסבר רבי זירא דכיון שפטורין בדיעבד לא חשיב עובדי עבודה זרה ואינם בכלל לא תעבדם אלא שמצוים ליהרג משום קידוש השם וכיון שהוא לא נקרא עובד עבוד׳ זרה אף הבהמה שעבדו לה אינה נקראת נעבד והיינו דפליג עליה רבא דודאי עובד עבודה זרה הוא והכל היו בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד וכן פר״י ז״ל וכן רבינו מאיר הלוי ז״ל וברור הוא.

(אמר המגיה יוסף שמואל בזה שכתכ רבינו הר״יטבא ז״ל יתורץ מה שנתקשתי בדברי התוס׳ ז״ל ונראה לר״י לפרש דבין רבי זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמן ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחותו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודה זרה קרינא ביה ואף על פי כן בדיעבד פטור כו׳ וצ״ע כפי דברי ר״י ז״ל הכי היה לו לומר לרבא בקיצור ורבא אמר הואיל ולכתחילה אסור עבודה זרה קרינא ביה כיון דבהא פליגי דלרבי זירא כיון דבדיעבד פטור אין לאסור משום שיש לו למסור לכתחילה ולרבא כיון שיש לו למסור עצמו לכתחילה עבודה זרה קרינא ביה ולא פליגי בהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו ומה לו לרבא להביא כל האי דרשה כיון דלא פליגי בהא.

ובזה שכתב רבינו הר״יטבא וכתב שכן. פירש ר״י ז״ל מבואר היטב דבא לומר רבא דהוי בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד מה שאין כן לרבי זירא דהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו היינו משום קידוש ה׳ לבד ולכך הבהמה אינה נקראת נעבד כמדובר ודוק.

או אפשר לתרץ שהוכרח רבא לדרשה זו לתרוצי הבריתא אפילו אליבא דרבי ישמעאל כדכתבו התוס׳ לקמן דאפילו אליביה בפרהסיא אסור כדהכריע רבא הא כיצד הא בצינעא כו׳ ודוק).

ה״ג אמר רבא הכל היו כו׳. ולא גרסינן אלא אמר רבא דרבא לקיים דברי רמי בר חמא בא ולסתור קושיתו של רבי זירא.

הא בצינעא הא בפרהסיא הא ודאי כרבנן קיימא לן דבעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור כדאיתא בפרק כל שעה וכי כתיב וחי בהם בשאר מצות הוא דכתיב. ורבי ישמעאל הוא דמפליג בעבודה זרה בין צינעא לפרהסיא וכדאיתא לעיל בפרק אין מעמידין והא דנקטה רבא כרבי ישמעאל לאו משום דסבירא ליה כותיה אלא לרבותא נקטיה דאפילו רבי ישמעאל שהוא מקל בדבר ומתיר לעבור בצינע׳ מודה הוא דבפרהסיא נעבד נקרא ואסור וכל שכן לרבנן דאפי׳ נעבד בצינעא נקרא נעבד.

האי בימוס בעלמא שוייה. פר״שי ז״ל ובעלי חיים לא מתסריה אפילו לגבוה משום משמשין ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שנא בין נעבד למשמשין. ור״ח ז״ל כתב האי בימוס בעלמא הוא והא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפי׳ בהמתו שלו לא נאסר דהא אי בעי פגים ליה עד כאן ונראה מכאן שהוא סובר דאפילו משמשי עבודה זרה של ישראל יש להם בטלה וכבר כתבנו לעיל שזה אינו ועוד דאפילו יש להם בטלה מאיסי לגבוה ויש דחוי אצל גבוה ותדע דהא לעיל גבי לולב למצוה הוי בעיא ולא אפשיט׳ ואילו לגבוה פשיטא דאדחי ואפילו בכלים של חוניו למאן דאמר לאו עבודה זרה הוא שקלינן וטרינן אי מאיסי ואמרינן עלה לימא מסייע ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. אלמא סבירא לן דכיון ששקצום לא מהני להו שום ביטול ואף על גב דאהדר רב פפא ואמר היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות כו׳ הא פרישנא לעיל דלרווחא דמילתא נקט ההוא טעמא וכן פירש ר׳ הר״מבן ז״ל וכן היא בתוספות שאין בטול מועיל לגבי גבוה ועוד מאי קושיא נהי דאי פגים ליה משתרי כל כמה דלא פגים ליה שפיר קתני דנעבד אסור והר״אבד ז״לפירש האי בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעו׳ אלא בשעשאו מתחי׳ לכך ואין פירוש זה נכון וכבר דחינו אותו בפרק כל הצלמים במשנת שלש אבנים הן ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הר״מבן ז״ל דבלישנא בעלמא קפיד ולומר דבריתא איירי בנעבד שהוא עבודה זרה עצמ׳ והיכי מפרשי לה דבימוס שהוא משמשין וכן הסכימו רבותי כגון שנסך לה יין בין קרניה ועבד בה מעשה פירוש דכיון שעשה בה מעשה אסרה אף עפ״י שאינה שלו ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לנסוך וקמ״לן דאף על גב דלא עבד בה מעשה בגופה של בהמה ממש הרי הוא מעשה גמור כיון שהוא מגופה ונראה דהוא הדין באילן שחקק בו לנסך שם יין מתסר כחפירת בורות או כגדעו ופסלו לעבודה זרה ומאי דנקט התם גדעו ופסלו לרבותא נקטיה דאפי׳ בההיא נוטל מה שחדש ומותר אבל אין זה דעת מורי הר״שבא נר״ו אלא דדוק׳ בעינן חפר בה או שגדעו ופסלו עשה בה מעשה אסרה פירוש אפילו להדיוט וכדמוכח להדיא בפרק השוחט ושם פירשתיה יפה בס״ד ושלא כדברי הר״מבם ז״ל שפירש דאפילו על ידי מעש׳ אינה נאסרת אלא לגבוה ונעלמה מרבינו ההלכה שבפ׳ השוחט וכן פר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל כמו שכתבתי ותו לא מידי:

כבר בארנו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מעתה נעבד שלו בתלוש אסור אף להדיוט ואם הוא מחובר שלא היתה בו תפיסת ידי אדם או בעל חיים אסור לגבוה ומותר להדיוט של חברו מותר לגבוה אפילו תלוש שאין בו רוח חיים ואין צריך לומר להדיוט ואם עשה בו מעשה לשם ע"ז אסרו אף להדיוט אף בבעל חיים בין של יחיד בין של רבים וכבר בארנו בשם גדולי המפרשים שאם היה של רבים לא נאסר ולא יראה כן:

מעתה ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז אפילו לא שחט בה אלא סימן אחד אסרה אף להדיוט ואפילו לא שחט בה אלא כל שהוא שאע"פ שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אפילו כל שהו אסרה ומ"מ רוב מפרשים מסכימים בזו להתירה בהנאה ולאסרה באכילה ויש מי שאומר כן אף בשהיה לו לישראל שותפות בה ולא סוף דבר בישראל אלא אפילו גוי או ישראל משומד ויש מי שאומר בישראל שלא אסרה שלא נתכון אלא לצער את חברו ולא לעבוד ולא נאמר כן אלא בגוי או משומד ואין דברים אלו נראין ומ"מ אף לדבריהם אם היה ישראל והתרו בו ואעפ"כ שחטה לשם ע"ז הרי הוא כמשומד:

לא עשה מעשה בגופה לע"ז ר"ל לעבוד הבהמה אבל עשה בה מעשה משמשי ע"ז או כעין בימוס לע"ז כגון שנסך יין לאיזה כוכב בין קרניה של בהמה זו לא אסרה ויראה אף בשלו שאין בעל חיים נאסר מתורת משמשי ע"ז וי"מ שאין משמשים נאסרים אא"כ נעשו מתחלה לכך ואין נראה כן וגאוני הראשונים פירשו בה מפני שבימוס שנפגם מותר ואי בעי פגים ליה מצד שהם סוברים שמשמשי ע"ז של ישראל יש להם בטול ובטולן על ידי אותו ישראל או חברו העובד כמהו וכן שמשמשין שנתבטלו מותרין אף לגבוה כמו שפירשנו למעלה:

מי שאנסוהו גוים והשתחוה לבהמת עצמו או לשאר דברים התלושים שלו אסרם אף להדיוט בין בצנעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד שהרי אף בצנעה ואף שלא בשעת השמד כל שבע"ז יהרג ואל יעבור כמו שבארנו בפרק שני ואע"פ שיראה מכאן שבצנעה מותר אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לדעת ר' ישמעאל שהיה מתיר במקום אונס בצנעה אף בע"ז אחר שאינה שעת השמד ולענין חיוב בית דין כל שלבו לשמים אין עונש בית דין עליו אלא שאיסור רביץ עליו ושאוסרין את מה שעבד מתורת נעבד:

בימוסיאות שהעמידו גוים בשעת השמד להעביד שם את ישראל ע"ז אפילו בטל השמד נעשו אותן הבימוסיאות משמשי ע"ז של ישראל ואין להם בטילא עולמית כמו שביארנו למעלה ואף לדעת המפרש שמשמשי ע"ז של ישראל יש להם בטלא וכנגד שיטתנו מפרש בזו שעובד את הבימוס עצמו אגב הע"ז שכך דרכם לפעמים כמו שהתבאר ולא סוף דבר שעת השמד אלא אף אם כפוהו בצנעה ועבר אין לו בטלה עולמית:

ישראל משומד דינו כישראל לענין בטול ע"ז ר"ל שאין לע"ז שלו בטילא עולמית:

ל"ק הא בצינעה הא בפרהסיא רבא ס"ל כר' ישמעאל דאמר לעיל בפ' אין מעמידין דגם בע"ז יעבור ואל יהרג ודין ע"ז ושאר המצות שוה ובפרהסיא אפילו בשאר המצות נמי אמר יהרג ואל יעבור כדאמר בפ' בן סורר ומורה ההוא גוי דאנסי' לישראל ואמר לי' קטול אספסתא ושדי בנהרא יהרג ואל יעבור. וגבי רוצח דאמר רבא התם יהר ואליעבור אפי' בצינעה מפני שאין דוחה נפש מפני נפש אבל גבי ע"ז לעולם יעבור ואל יהרג אבל ר"א פליג על ר' ישמעאל ואמר דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור ומייתי לה בפ' בן סורר ומורה ובפ' כל שעה ובפרק יום הכיפורים ור' יוחנן אמרי' התם דאמר כר' אליעזר וראיתי שבהלכו' גדולו' וגם רבי' יצחק זצוק"ל פוסקים כר"א וקשיא לי' להאי פיסקא דאילו לא הוה פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי בלחוד קיי"ל דהלכה כר' ישמעאל משו' דנ"א שמותי הוא כ"ש דפליגי אמוראי דקאי ר' יוחנן כר"א ורבא כר' ישמעאל וקיי"ל כרבא דהוא בתרא עיין בפ' ארבע מיתות ברמזי:

כיון ששחט בה סימן א' אוסרה בפ' מרובה ובפ' אלו נערות ובפ' השוחט מוכיח דמן התורה היא אסורה א"כ כשמביא ראי' מאבני המזבח ומכלים איסורן מה"ת הוא מפני שנעשה בהן מעשה ולא כפתרון דפירש דרבנן גזרו בהו ואכתי שפיר קא קשיא לי היכי מייתי ר' לעיל ראי' מכלים דאחז שהן אסורין מה"ת לכלים דבית חניו עיין מה שתירצתי במהדורא תליתאה:

פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:

מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:

מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:

לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ'' ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:

אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:

בד"ה מתקיף לה כו' אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור כו' אפילו במצוה קלה כו' עכ"ל טעות קחזינא הכא דילפינן מיניה ולא מייתי ליה התם אלא אג' עבירות דיהרג ואל יעבור וע"ש ונראה להגיה חוץ מבמצוה קלה כו' וה"ק התם בכל עבירות כו' יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד כו' ודו"ק:

בד"ה הא בצינעא הא כו' לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר"י כו' עכ"ל דלרבנן ניחא לאוקמא אפילו בצינעא אע"פ דפטור בדיעבד הואיל וחייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה וק"ל:

בד"ה היתה בהמת חבירו כו' אע"ג דרב הונא מיירי לאוסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי לאוסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאוסרה להדיוט ה"ה נמי כו' כצ"ל:

ד"ה הא בצנעא הא בפרהסיא וכו'. ומורי דודי וכו' רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן וכו' ומיהו מ"מ משמעות דורשין איכא בינייהו דר' יוחנן דריש מלא תחללו אונס בפרהסיא דשאר עבירות ורבא מפיק לא תחללו לאזהרה ולמיתה דאונס בפרהסיא דעבודת כוכבים וק"ל:

ד"ה אילימא מכהנים וכו' אע"פ שאין זה ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם וכו'. מדברי התוס' משמע דמפרש דמביא ראיה מכהנים שהקריבו לעבודת כוכבים בהמות שאינם שלהם וע"י זה נאסרו מכלל דבהמה שהקריבו מקרי נעבד אע"פ שלא היתה שלהם וע"ז כתבו אע"פ שאין זה ראיה גמורה דשמא עשו מעשה והקריבו בהמות שלהם לעבודת כוכבים אבל מדברי רש"י לא משמע הכי אלא דרש"י מפרש דמביא ראיה מכהנים שאנסום המלכים ליעשות כומרים לעבודת כוכבים ונאסרו הכהנים ע"י זה ואע"פ שהכהנים לא מקרי שלהם אע"פ כן נאסרו כיון שעשו מעשה וק"ל:

תד"ה מתקיף. אדרבה מיניה ילפינן כו' אפי' במצוה קלה. עי' מהרש"א. ול"נ דתיבות אפילו במצוה קלה מקומם לעיל אחר דהא פרהסיא כו' דחייב למסור עצמו:

תד"ה הא בצנעא (בסופו). כשהוא אומר ולא תחללו (כצ"ל) כו' בין לאזהרה בין למיתה. פליג על מה דפשיטא להו ברה"ד דלעיל דכל אונס פטור אפי' בפרהסיא. ונראה דלדעת הסמ"ג לרבא בפרהסיא אפי' בשאר מצות אהדריה לכלליה וחייב על כל מצוה עונש האמור בה (ודלא כמשמעות המהר"ם) ובזה א"ש מה דפריך בשלהי בסו"מ והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך דעריות הואי כדתמהו התוס'. משום דהא עדיפא דאפי' מיתה חייבת. וע' בר"ן פ' כל שעה:

ודילמא כדרב פפא וכו'. עיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קמ"ה ע"ג ושם עמדתי בלשון הר"ן דשמעתין בס"ד. ודברי הרב שלטי הגבורים בשמעתין הם קשים. ועמ"ש מהר"ב הלוי הובא בספר יד אהרן בריש הלכות חנוכה:

(נד רע"א תוספות) אמר חזקיה מאי קרא צ"ל דחזקיה אברייתא קאי וכו'.—אף שמצינו בתלמוד במקומות רבים עוד אחד בשם חזקיה סתם, שהיה אחרון, תלמידו של אביי^*עי' שבת לח ב, קידושין לג ב וחולין קיא ב., אבל כאן הוא חזקיה בנו של ר' חייא ורבו של ר' יוחנן, שכן באותו ענין בירושלמי דפרקין ה"ד איתא זה בשם חזקיה ור' זעירא ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיה. ומוכרח שהוא חזקיה הראשון^*שוב מצאתי בס' דורות הראשונים ח"ב עמ' רל"ד, שכתב על דברי התוס' שלפנינו, ש"לחנם נדחקו בזה, לפי שזה ר' חזקיה תלמידו של ר' ירמיה, וקאי באמת על דברי ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן". ואתה רואה שנעלם ממנו הירושלמי הנ"ל, ותורת התוס' אמת..