עבודה זרה נה ע"ב

דף נה - ב

אבל לא בוצרין עמו, אסור לישראל להשכיר עצמו להגוי לבצור [כריתת ענבים] עמו. לפי שהגוי יתנם בגתו הטמאה, לצורך דריכתן, וכאשר ידרכם ייטמאו, ונמצא שהישראל גורם טומאה לפירות ארץ ישראל.

כלומר: אם כבר דרכם הגוי במקצת, כבר נטמאו, ואין הישראל מוסיף כלום על טומאתם, ואילו כל זמן שלא הודרכו, ואינם טמאים כיון שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, ועתה יטמאם הגוי בגרמתו של פועלו הישראל, נמצא שהישראל גרם טומאה לפירות ארץ ישראל.

במה דברים אמורים? לדרוך עם גוי, שלא נצטווה על איסור גרימת טומאה לפירות ארץ ישראל, אבל ישראל שהוא עושה פירותיו בטומאה, ועובר עבירה הוא, היות ונצטווה על כך, הילכך: לא דורכין ולא בוצרין עמו, אסור להשכיר עצמו לסייעו בדריכת ענבים, וכל שכן בבצירתם.

מפני שגתו טמאה היא, ונמצא, שהפועל - מסייע את ידי עוברי עבירה, כי הענבים ייטמאו בדריכתם כשיורטבו מהיין המכשירם לקבל טומאה.

אלא, פורשין מהן, כדי שלא ירגיל לעשות כן ^[100].

אבל, מוליכין עמו, מותר לסייעו, לישראל העושה פירותיו בטומאה, בהולכת חביות, ריקניות, לגת, ומביאין עמו חביות מלאות מן הגת, הואיל וכבר נטמאו בגת, מותר לתת את היין בחביות טמאות.

וכן, נחתום שהוא עושה עיסותיו בטומאה, ומטמאה בכליו הטמאים - לא לשין ולא עורכין [גלגול בצק] עמו, מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, וכל מעשה עריכה זו בעבירה, אבל מוליכין עמו פת לפלטר, האופה את הפת ^[101].

גמרא:

אמר רב הונא: יין, כיון שהתחיל להמשך, במדרון הגת, מצד העליון לצד התחתון, עושה יין נסך, לפני כניסתו לבור.

ומקשינן: תנן שנינו במשנתינו: לוקחים גת בעוטה מן העובד כוכבים, ואף על פי שנטל בידו ונתן [גירסת הב"ח: שנוטל בידו ונותן] לתפוח, מפני שאינו נקרא יין עד כניסתו לבור.

וקשה על רב הונא, האומר, שהוא נקרא יין במשיכתו בהיותו בגת?

ומתרצינן: אמר רב הונא: משנתינו מדברת בגת פקוקה, שפקקו הצינור שדרכו יורד היין לבור, והגת מלאה בענבים, ולא התחיל היין להימשך מן הגת לבור ולא זז ממקומו, ובמקום שנסחט שם נשאר ^[102].

לפיכך, סוברת משנתינו שאינו נקרא יין, כיון שאינו נמשך. ואילו כשהצינור אינו פקוק והיין זב מן הגת לבור - נקרא יין עוד טרם כניסתו לבור, כדעת רב הונא.

ומקשינן: תא שמע, המשך דברי המשנה: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור, משמע, שהיין אכן נמשך מן הגת והוא בדרכו אל הבור, ובכל זאת אינו נקרא יין מה שנמשך בהיותו בגת, אלא מה שירד לבור.

וקשה על רב הונא?

ומתרצינן: הכא נמי, גם דברי המשנה אלו, מדובר בגת פקוקה ומלאה, ולכן אינו עושה יין נסך, כיון שלא נמשך -

ולפי אוקימתא זו, פירוש המשנה כך הוא: ואינו עושה יין נסך, כיון שהיא פקוקה, עד שיטול את הפקק ויתחיל היין לירד, ומתחילת ירידתו והמשכתו - נקרא יין, ואז נעשה יין נסך אפילו מה שבגת, כדברי רב הונא.

וכל זמן שלא נטל את הפקק מותר לקנות את הגת מן הגוי.

ומקשינן: תא שמע, המשך דברי המשנה: ירד לבור - מה שבבור אסור, והשאר מותר.

וסיפא זו, ודאי מדברת ביין הנמשך מהגת לבור, שהרי נאמר בה "ירד לבור", ובכל זאת אסרה המשנה רק את מה שבבור, ולא הנמשך בגת. וקשה על רב הונא?

ומתרצינן: אמר רב הונא: לא קשיא, כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה.

אכן, המשנה סוברת שהיין הנמשך בגת אינו נעשה יין נסך אף כשאינה פקוקה, ולא כדברי רב הונא -

ומכל מקום, אין מן המשנה קושיא על רב הונא -

כיון שמשנה זו "משנה ראשונה" היא, היינו, שבתחילה סבר כן התנא. ושוב חזר בו, והיא הנקראת "משנה אחרונה" ^[103] -

ומשנה אחרונה סוברת שהיין הנמשך בגת נעשה יין נסך.

ורב הונא אמר דבריו כדעת "משנה אחרונה".

דתניא הגמרא מביאה ברייתא, ונאמר בה שהתנא חזר בו: בראשונה היו חכמים אומרים: בד"ד [הוא ראשי תיבות של הלכות: בוצרין, דורכין ודורכין] והם שלושת ההלכות של משנתינו:

א. אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת, כמבואר במשנתינו. וכן עם ישראל העושה פירותיו בטומאה, מפני שאסור לגרום טומאה לפירות חולין שבארץ ישראל, והבצירה היא גרם טומאה, מפני שייטמאו בגת הטמאה.

ב. ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, ואף שכבר נטמאו בדריכת הישראל העבריין, ונמצא שאינו גורם טומאה ^[104], מכל מקום, אסור, מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, כדי שלא ירגיל בכך.

ג. אבל דורכים עם העובד כוכבים בגת, מפני שאין כאן גרימת טומאה, היות וכבר נטמאו בדריכת הגוי. ואין כאן איסור "מסייע ידי עוברי עבירה", מפני שהגוי אינו עבריין בטמאותו פירות ארץ ישראל, שהרי לא נצטווה על כך -

ומבארת הגמרא: אלא מאי, נאסור משום שאסור להשתכר [שין שמאלית] מאיסורי הנאה -

אין כאן איסור. ולא חיישינן לדברי רב הונא הסובר שהוא נעשה יין נסך בעודו בגת -

אלא, אינו נעשה יין עד שירד לבור, כמבואר.

ממשיכה הברייתא: וחזרו, בהם חכמים לומר: דב"ד [גירסת הב"ח: דב"ב, והם סימני הלכות: דורכין בוצרין ובוצרין] -

ומקצת שלושת ההלכות המשנה אחרונה הם בהיפוך ממשנה ראשונה.

ביאור: במשנה אחרונה סובר התנא: היין נעשה נסך בגת, לפני ירידתו לבור כדברי רב הונא.

ועוד סובר: מותר לגרום טומאה לפירות חולין של ארץ ישראל.

במה דברים אמורים? בפירות גוים שאינו עתיד להפריש מהן תרומה, אבל לפירות של ישראל שהם טבולים לתרומה, כלומר: שהם "טבל" האסור באכילה עד הפרשת תרומותיהם - לפירות אלו אסור לגרום טומאה.

ונלמד ממה שנאמר [במדבר יח] "ואני הנה נתתי לכם משמרת תרומותי", ודרשינן: התרומה צריכה שמירה מפני הטומאה. וממה שנאמר בלשון רבים "תרומותי" דרשינן: לרבות שמירה אף לפירות שהם עדיין טבל, ועתיד להפריש מהם תרומה - לכן אסור לטמאותן ^[105].

לפיכך:

א. אין דורכין עם העובד כוכבים בגת.

משום שהישראל משתכר מאיסורי הנאה, שהיין נעשה נסך בעת היותו בגת, לפני ירידתו לבור.

ומבארת הגמרא: משום דברי רב הונא, הסובר כן.

מתני' לוקחין גת בעוטה מן העובד כוכבים כו' אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך אם נגע בו עובד כוכבים נעשה יין נסך איני והא תנן לוקחין גת בעוטה מן העובד כוכבים אף על פי שנוטל ונותן בידו לתוך התפוח הנה נגע בו העובד כוכבים וקתני לוקחין ופרקינן בגת פקוקה גת שדרכה עובד כוכבים והיה הגת סתומה שלא נמשך היין ממנה כלל ונוטל מתוך הגת הענבים הדרוכים ונותנן לתפוח והתפוח כגון כלי הוא כדתנן במסכת תמיד ותפוח היה באמצע המזבח ונותן הענבים הדרוכין בתפוח להקיש (עליהם) עליהם הקורה לסוחטם והיין עדיין לא נמשך לפיכך תאני לוקחין. תוב מקשינן ירד בבור מה שבבור אסור והשאר מותר הנה אין נאסר במשיכתו אלא בירידתו לבור.

ופירש רב הונא האי כמשנה ראשונה ואנא דאמרי כמשנה אחרונה דתניא היו אומרין אין בוצרין עם העובד כוכבים לגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכין עם העובד כוכבים בגת משום דרב הונא ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה.

גמרא: אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פירש רש"י ז"ל: שהגת עשוייה מדרון, וכשהיא חסרה היין הנסחט נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, וקאמר רב הונא דכיון שיצא היין מתחת הענבים ונמשך לצד אחד בגת קרוי יין, ואם נגע בו גוי הוי יין נסך אפילו מה שלא נמשך, ופרכינן עליה ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה, וסתם גתות אין בהן פקק אלא שנקבן פתוח לבור והיין זב ממנו לבור ואפילו הכי קאמר שאין הנשאר בגת נעשה יין נסך, אלמא המשכת הגת לא מקריא המשכה, ואפילו המשכה לבור שנקראת המשכה אינה אוסרת הנשאר שלא נמשך, ואוקמה בגת פקוקה ומלאה, פקוק לומר שעדיין לא נמשך אלא במקום שנסחט שם עומד, ואתה מוצא הענין הזה בגת גדושה מתחלתה ולכשתדרוך עדיין היא מלאה עד שפתה, ואף על פי שנוטל ביד ונותן לתוך התפוח מכל מקום עדיין היין תחת האשכולות ואינו נמשך משם, אבל ודאי אם פנה הענבים לצד אחד ועשה מהם תפוח ונשאר היין בעצמו לצד אחר, או שנשארו ענבים מועטין בשולי הגת והיין רבה וצף עליהם, אין לך המשכה גדולה מזו ונעשה הכל יין נסך, זו היא שטתו של רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש: משהתחיל לימשך שהיין רבה בגת עד שהולך בגת מכאן ומכאן ונפרד מן האשכולות ונצלל מועט במקום אחד, וזהו הטעם שאנו נותנין לו תורת יין בכך מפני שאנו רואין אותו כאלו נשלה ונחלק המשקה מן האוכל, והכי משמע מהא דגרסינן התם בתוספתא (פ"ח ה"ב) הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא חתחתיו גממיות מותר, בצדו גממיות אסור, לומר שאותה המשכה שבצד הגת כאלו נצלל ונשלה בירידתו לגומא ונחלק מן האוכל, אבל כשירד לגומא אשר תחת הענבים עדיין האוכל עומד בתוכו ואינו מתחלק ממנו ואינו נראה כשלייה. ויש מרבני צרפת שפירשו דהמשכה חלא הויא אפילו לרב הונא אלא המשכת בור, אבל המשכת גת לא הויא המשכה לאסור בו היין, ועקר חדושו של רב הונא לא היה אלא לאסור הנשאר בגת בהמשכת מקצתו לבור, והיינו דמקשה עליה מסיפא דקתני והשאר מותר. ועל פי פירוש זה התירו מקצתן לדרוך עם הנכרי בכובא של יינן של ישראל. ומיהו פירוש זה אינו מחוור כלל, דאם כן כי פריך ליה ממתניתין ומשני בגת פקוקה ומלאה לא הוה ליה למימר אלא בפקוקה, דמלאה למה לי, שהרי אף על פי שאינה מלאה והיין צף על גב הענבים והולך בגת ונמשך מצד אל צד אינה קרויה המשכה לפי דבריהם, ועוד הקשה עליהם הרמב"ן נ"ר דלשון המשכה בכל מקום במשקין הנגרין ממקום למקום הוא, כי המשקין היורדים דרך קלוח ואויר נקרא ירידה או קלוח, כענין שאמר (יב, א) פרצופות שמקלחות מים, ותנן נמי (מקואות פ"ד מ"ד) היו מקלחין בתוך המים, והילכך לפי דבריהם היה לו לרב הונא לומר כיון שהתחיל לירד לישנא דמתניתין, אלא ודאי המשכה בגת עצמה היא, ובענין זה שנינו (שם פ"ה מ"ג) מעין המושך כנדל ורבה עליו והמשיכו, שאובה שהמשיכוה (תמורה יב, ב), וכן בכל מקום. ועוד שיש עליהם קושיא חזקה מן התוספתא אשר כתבנו, דתניא מוצא בצדו גממיות אסור, ובירושלמי (בשמעתין) גרסינן: עד כדון כשהיה נוטל יין וענבים כאחד והיה נותן לתוך התפוח, היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות, שתחת האשכולות מותרות שבצדיהן אסורות, ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן הן עצמן נעשו יין נסך, כלומר אפילו שתחת האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן לתפוח ונשאר היין לעצמו, ואף על פי שמלא גרעינין וענבים שאינם תלויין באשכולות.
והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה, ואפילו בהמשכת מקצתו בגת נעשה הכל יין נסך, ואפילו מה שלא נמשך. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק שני (יג, א בדפי הרי"ף) גבי חרצנים של גויים, ומפורש בירושלמי (פ"ב ה"ה) במשלה אותם מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, זה למשנה ראשונה הוא, אלא שכתבו רבנו ז"ל ללמד [למשנה] אחרונה על השליה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת, שאינם אסורים. ומיהו נראה ודאי דאפילו למשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה שמותר, שאין כאן המשכה כלל, ואפילו רב הונא דאית ליה דהמשכת גת עושה יין נסך הוה מוקים מתניתין לתרוצה אליביה בפקוקה ומלאה, אלמא בהכי מודה הוא מיהא דמותר, וכן נראה מדברי הרי"ף מדמייתי (דדוקא ברייתא) [פרוקא קמא] דפקוקה ומלאה, ואי הוה סבירא ליה לרבנו דלא פרוקא מעליא היא ולא סליק בתר דאוקימנא לה למתניתין במשנה ראשונה ומימריה דרב הונא במשנה אחרונה, לא היה לו להביא אלא פירוקא דפריק רב הונא לבסוף לא קשיא כאן במשנה אחרונה כאן במשנה ראשונה, אלא ודאי כתבו רבנו ז"ל לההוא פירוקא למילף מינה היתירא בגת פקוקה ומלאה. אבל הרמב"ן נ"ר כתב, ולפי דעתי שאף בגת פקוקה ומלאה למשנה אחרונה אסור, והא דתרצינן הכי לדרב הונא, מקמי דתיקום לן דאיהו כמשנה אחרונה אמר, אבל למאי דמסקינן אפילו בגת פקוקה ומלאה כיון שהלכו שתי וערב בגת ורבה יין, נאסר אף על פי שמעורב, ורב הונא דאמר משהתחיל להמשך לאו בגת פקוקה ומלאה איירי אלא בגת כדרכה, וקאמר כיון שרבה יין בגת עד שהתחיל לימשך נאסר, אלא מעיקרא משום דוחקא דקושיא דמתניתין הוא דמתרצינן הכי דרב הונא נמשך ממש בעי, ואף מה שהתירו בירושלמי למשנה ראשונה התירו, דאמתניתין קיימי, אבל למשנה אחרונה הכל אסור, דהא קתני אין [דורכין] ולא שרי בגת פקוקה ומלאה, עד כאן. והראשון נראה לי עיקר, לפי שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע שאפילו לדברי רב הונא כל שהיא פקוקה ומלאה מותר, ואחר שהוא מתרץ כן אליבא דרב הונא מאין לנו דלמשנה אחרונה לא יהא הדבר כן.

נחתום העושה כו׳. אבל מוליכין עמו פת לפלטר פר״שי גוי אופה פת ובתוס׳ הקשו כי בשום מקום לא נקרא האופה פלטר ועוד מדקתני מוליכין פת וקודם שנאפה אינו נקרא פת ועוגות הוה ליה למימר לכך פירשו דפלטר ממש הוא ואשמועינן תנא דלישת ועריכת ואפיית הפת כולהו כחדא מלאכה חשיבי ואסור לסייעו בהם כלל אבל לאחר שנאפה הוה ליה ענין אחר שכבר נעשה פת ומותר לסייעו.

גמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה י״נ י״ש מרבני צרפת שהם מפרשים כיון שהתחיל למשך מן הגת לבור אבל כל זמן שלא ירד לבור אינו נעש׳ יין נסך ואף למשנה אחרונה ולא החמירו במשנה אחרונ׳ אלא לענין מה שהוא בגת לאחר שהתחיל לירד דלמשנה ראשונ׳ מותר כדתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ולמשנה אחרונה כיון שהתחיל לירד לבור נעשה יי״נ מה שהוא בגת ועל דרך זה התירו מקצתם שיהא נכרי דורך יינו של ישראל או בגת כשהם פקוקות שאין יין יורד משם וכבר נדחה פירוש זה בתוס׳ דאם כן כי פרכינן למתני׳ ואוקימנא בגת פקוקה ומלאה למה לן למימר שהיא מלאה בפקוקה סגי ועוד שכבר אמרו בתוספתא הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור וההיא ודאי כמשנה אחרונה היא וא״ה מה שבצדו אסור אף על גב שהוא בגת עצמה ובירושלמי גם כן אמרו עד כדון כשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן לתוך התפוח אבל היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידהם אסורות רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן הן עצמן נעשו׳ יין נסך כלומר אפילו מה שתחת׳ האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן לתפוח ונשאר היין לעצמו ואעפ״י שמלא גרעינין וענבים שאינן תלוין באשכולות אלמא אף הנמשך בתוך הגת אסור למשנה אחרונה אף על פי שלא ירד לבור ועוד הקשה רבינו הר״מבן ז״ל דלשון המשנ׳ אינו נאמר בשום מקום על היורד דרך אויר דההוא קלות או ירידה מיקרי והמשכה הוא מה שנמשכת ממקו׳ למקום שלא כדרך אויר כאותה שאמרו שאובה שהמשיכוה מעיין המושך כגדל ורבה עליו והמשיכו והנכון כדפירש ר״שי ז״ל שהתחיל לימשך אפי׳ בגת עצמו שהגת עשויה כמדרון ומשעה שנמשך מצד עליון לצד תחתון קרוי יין ונעשה יין נסך ודעת התוס׳ כי לפירוש זה הנכון מכיון שהתחיל לימשך בגת נעשה יין נסך אם נגע בו גוי ואפילו מה שלא נגע והיינו מאי דפרכינן עלה בסמוך מסיפא דירד לבור מה שבבור אסו׳ והשאר מותר ואומרים שזו היא שיטתו והשאר מותר ואומרים שזו היא שיטתו של ר״שי ז״ל אבל ר׳ הר״מבן ז״ל אומר שאפי׳ לרב הונא ולמשנה אחרונה לא נאסר אלא מה שנמשך בגת או מה שהופרש מן הענבים ונצלל במקום אחד אבל מה שהוא מעורב עם הענבי׳ אינו נאסר בהמשכת מקצתו ולא חדשו רב הונא ומשנ׳ אחרונה אלא במה שנמשך בגת בלבד וכן נראה מן הירושלמי והתוספתא שאמרנו למעלה שלא אסרו אלא גממיות שבצדיהם בלבד אבל לא שתחתיהם כיון שלא נפרדו לגמרי לעצמן מן האשכולות.

תנן לוקחין גת בעוטה כו׳. אמר רב הונא בגת פקוקה ומלאה פירוש פקוקה לומר שעדין לא נמשך ממנה כלום לבור ומלאה שלא נמשך ממנה כלום בגת עצמו ולפי הלשון הזה נראה שאילו לא היתה פקוקה אעפ״י שהיתה מליאה אין לוקחין אותה מן הגוי כי במה שירד לבור נאסר אפי׳ מה שבגת ואף על פי שהיא מלאה ואין בה יין נמשך ושמע מינה כפ׳ התוס׳ דכיון שהתחיל לימשך קצתו נעשה יין נסך אפי׳ מה שלא נמשך דאי לא למה ליה למימר שהיא פקוקה במלאה סגי ותירץ לי מורי ז״ל לדעת רבו ז״ל דבעינן פקוקה מפני הצנור הרחב שבגת שאפשר שלא יהא בה יין צלול הראוי ליאסר ואם תאמ׳ והא קתני אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח ואי אפשר שלא יהא בהם יין נמשך בשעת עשית התפוח ולמה מותר לפי׳ ר״שי ז״ל ולפירושינו ויש לומר דמתני בתחילת עשית התפוח שאין שם עדין שום יין צלול אלא הכל מעורב עם האשכולות ומשכחת לה כגון שהיתה הגת גדושה הרבה בתחילה שאעפ״י שהתחילו לדרוך בה והלכו בה שתי וערב עדין היא מליאה.

תא שמע ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. וקשה לפירוש הר״מבן ז״ל מאי קושיא דהא אוקימנא בגת פקוקה ומליאה ואף על פי שנאסר מה שירד אין מה שבגת נאסר והוא ז״ל תירץ דמיתורא דלישנא פרכינן למה לי למיתני והשאר מותר שלא ודאי לאשמועינן שאין לנו שום איסור במה שבגת ואפילו הוא דומיא דבור ולא עוד אלא במה שהוא בתוך הצנור הרחב שהוא צלול ואפילו הקלוח היורד גם כן נראה מן הלשון הזה שהוא מותר וכל שכן מה שנמשך בגת וקשיא לרב הונא.

אמר רב הונא לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה ויש אומרים דגת פקוקה ומליאה אפי׳ לרב הונא ולמשנה אחרונה מותרת שהרי אין כאן המשכה כלל ובהא הוה מודה הוא דמותר אף על פי שהלכו שם שתי וערב ויש בתוכה ועליה יין צף דהא רב הונא תריץ הכי אליבא דידיה ואיהו ודאי שפיר ידע דמימריה כמשנה אחרונה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז״ל שהביא בהלכותיו ההיא אוקמתא ובודאי לא כתבה אלא ללמדנו דהוי הלכתא אפי׳ לרב הונא ולמשנה אחרונה. אבל רבינו הר״מבן ז״ל כתב כי לפי דעתו אליבא דרב הונ׳ גם פקוקה ומליאה נמי כיון שהלכו בה שתי וערב ורבה יין בגת שהוא צף על הענבים המשכה היא ועושה יין נסך ולא התירו בירושלמי אלא גממיות שתחתיהן הבא מן הענבים עצמן אבל זו שנדרכה ורבה בה יין צף אלא שאין לו מקום לימשך אסור שהרי ראויה לימשך ור׳ הונא דאמר כיון שהתחיל לימשך לאו בגת פקוקה ומליא׳ איירי אלא בגת כדרכה וקאמר כיון שריבה יין והתחיל לימשך נאסר ומינה בפקוקה ומליאה מכיון שראויה לימשך נאסר אלא דעיקרא משום דוחקא דמתני׳ תריץ הכי לדעתו של מקשה וכדקתני אין דורכין עם הנכרי וסתמא קתני ואפי׳ בפקוקה ומליאה.

ואפשר דאף מה שהתירו בירושלמי לדעת משנ׳ ראשונה התירו דעלה קיימינן אבל למשנה אחרונה הכל אסור ורבינו הר״אה ז״ל היה אומר כלשון ראשון דבגת פקוקה ומליאה גם לרב הונא מותר ומיהו אעפ״י כן אין דורכין בגת כלל ואפי׳ בפקוקה ומליאה כסתמ׳ דקתני אין דורכין והטעם כדי שלא יכרות בו בהמשכת היין וללמד על כל זה הביא רבינו אלפסי ז״ל אוקמתא דגת פקוקה מליאה לומר שאף לרב הונא מותר והביא הא דאין דורכין לומר שאסור לדרוך עם הנכרי לעולם אפי׳ בפקוקה ומליאה מ״ר.

ישראל החשוד לעשות בטומאה אסור לבצור עמו שהרי הוא גורם טומאה ואף דריכה עמו אסורה מפני שדריכתו בעברה ואין לנו לסייעו והרבה מפרשים שואלים בה איזה עברה מתחדשת בדריכה והלא כבר נטמאו ומשיבים בה דברים בטילים ויראה לי הטעם שהבצירה אסורה אפילו לא יצאו משקין מהם כלל מדברי סופרים וטעם גזרתם שמא יסחטם מעט אחר שלדריכה הם עומדים ויוכשרו בסחיטתו או שמא אם הכניסם לגת בלא סחיטה פעמים לוקח מהם אשכול של ענבים לבדקו וסוחטו ומזלפו על שאר הענבים שבגת שהרי הכל לדריכה עומד והוכשרו בכך כמו שהתבאר במקומו ונמצא שהבצירה אסורה מטומאת סופרים והדריכה מטמאתו טומאת התורה וזו עברה ומ"מ אחר שנדרכו כבר נטמא בטומאת התורה ואין כאן עוד עברה ומוליכין חביות ריקניות אפילו טמאות לגת למלאן ממנו ומביאין עמו מן הגת אבל נכרי מ"מ אין בדריכתו עברה שאינו בר עברה ומפני זה דורכין עמו ויראה לי לפי שטתנו שאין דורכין עמו עד שיתחיל הגוי בדריכתם ויטמאו טומאת התורה נחתום ישראל העושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו שאין מסייעין ידי עוברי עברה ואע"פ שכבר נטמא טומאת התורה בלישה ואין עוד עברה בקיטוף מ"מ לישה וקטוף מלאכה אחת היא או מפני שבקטופו מוסיף בה קמה ומוסיף בטומאה ומ"מ אחר לישה וקיטוף כבר נעשה הכל ומוליכין עמו פת לפלטר ופי' גדולי הרבנים בפלטר שהוא אותו שאופה את הלחם בתנור והוא הדין שמותר לאפותו ואין נראה כן חדא דאם כן היה לו לומר אבל מוליכין עמו פת לתנור ועוד שהרי בתלמוד המערב אמרו שאין עושים ממנו גריסין בתנור וודאי הוא הדין שאסור לאפותו וכן הדין שהרי יש כאן גרמת הכשלה לאחרים הלוקחים ממנו וכן שהאפיה סוף המלאכה והכל דבר אחד ומלאכה אחת אלא שבודאי נראין הדברים שאין מוליכין אותו לאופה הלחם וכל שכן שאין אופין לו ופלטר אינו אופה הלחם אלא נחתום קטן שלוקח מנחתום גדול את הפת ביחד אחר שנאפה ומוכרו על יד על יד וזו ודאי מלאכה אחרת וכבר נגמרה כל העברה ולפיכך מותר וכן פירשו חכמי צרפת ובפרק הזהב אמרו פלטר מתרתי ותלתא זבין ואף על הנחתום יש לפרש בו ענין אחר מכח אותה שמועה על אותו שלוקח מבעל הבית אלא שבכל התלמוד קורא נחתום זה שלש את העיסה ועורכה אלא שלפעמים כלה כדו ולוקח מבעל הבית:

זהו ביאור המשנה וכלה שלא כהלכה נאמרה ולענין פסק יין משהתחיל לימשך נעשה יין נסך כמו שיתבאר בגמרא בארוכה ומעתה אין לוקחין גת בעוטה מן הנכרי וכן אין דורכין עמו אא"כ בגת פקוקה ר"ל סתומה שאין יין נמשך לצאת ממנה וכן שהיא מלאה מראשה לראשה עד שאי אפשר לה להמשך אפילו על שטח עצמה כמו שיתבאר בגמרא:

ולענין מה שנתגלגל בה הלכה שמותר לאכול חולין טמאים או לשתותן וכשם שמותר לאכלם או לשתותם כך מותר לגרום להם טומאה אף בארץ ישראל ואפילו לטמאן לכתחלה ואין חוששין להכשלת אחרים ואין צריך לומר שמותר לסייע ידי העושה אותם בטומאה ואפילו בדגן תירוש ויצהר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

פיסקא לוקחין גת בעוטה בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל עיין מ"ש בהלכה ט' בספר הלקט כמה חלקות של תנאים שונות בדבר זה:

בד"ה אמר רב הונא כו' ור' יהודה פירש דהירושלמי קאי אמשנה אחרונה וכגון שהמשיכו כו' עכ"ל ר"ל הא דלוקחין עכשיו יין בגיגיות משום דאין לנו לחוש כלל להמשכה אלא דהירושלמי איירי כשראינו שהמשיכו ע"י ישראל לפרש"י כדאית ליה ולפר"ת כדאית ליה למשנה אחרונה ולכך יש לחוש בקל בהעלמת עין להחזרת הגרגותני וכלי הבור לגת וכן מלתא דר' חנין דקאי אסיפא דמתניתין בראינו שירד היין לבור לכן יש לחוש בקל לחזרת גרגותני וכלי הבור לגת אבל אם לא ראינו הורדה והמשכה לבור ליכא למיחש למידי ודו"ק:

ד"ה אמר רב הונא וכו' וכן פירש רשב"ם בשם רש"י וכו' ואם מפנין גרעיגין שבגיגיות וכו' נראה לר"י אין לך המשכה גדולה מזו וכו'. נ"ל דיש למחוק לר"י דהא בשם רש"י כתב זה וק"ל:

בא"ד אלמא משמע מתוך הירושלמי שיש לחוש למשנה ראשונה שמא יחזיר וכו'. ר"ל דהירושלמי דאוסר ליקח גת בעוטה כשהעלים עיניו אתי בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה דלמשנה ראשונה אע"ג דאפילו אחר ההמשכה לא מקרי יין אלא מה שבבור אבל מה שבגת לא מקרי [יין] ולא נאסר במגע עובד כוכבים כדלעיל מ"מ יש לחוש דשמא החזיר העובד כוכבים הגרגותני לבור ונאסר גם היין שבגת מהטיפות יין שנטפו מהגרגותני לתוך הגת כדלקמן בגמרא ולמשנה אחרונה דלאחר שהתחיל לימשך נעשה יין נסך אסור ליקח מגת בעוטה כשהעלים עיניו ממנו מטעם דיש לחוש דשמא המשיך קצת ממנו ולמשנה אחרונה אחר שהתחיל לימשך גם כל מה שבגת נקרא יין ונאסר במגע העובד כוכבים ויש לחוש שמא נגע העובד כוכבים בענבים שבגת לאחר שמשך ממנה קצת:

בא"ד ורבינו יהודה פירש דהירושלמי קאי אמשנה אחרונה וכו'. לשון התוס' מגומגם וכלל פירושו דר"ל דהירושלמי איירי בגת שיודעין שכבר ירד ממנה קצת יין לבור והתחיל כבר לימשך ולמשנה אחרונה מקרי יין כל מה שבגת ולכך יש לחוש שמא נגע העובד כוכבים במה שבגת ונאסר כשהעלים ממנו עיניו ולמשנה ראשונה אע"ג שאפילו אחר שירד ממנו קצת יין לבור לא מקרי יין אלא מה שבבור אבל מה שבגת לא מקרי יין ואינו נאסר במגע עובד כוכבים מ"מ יש לחוש שנגע באותו יין שירד ושבגרגותני ואח"כ החזיר הגרגותני לגת ונאסר גם כן מה שבגת ור' חנין דבירושלמי קאי אמתני' דירד לבור דאיירי דכבר התחיל לימשך ועל זה קאי ואסור ליקח כשהעלים ממנה עיניו אבל כשאין יודעים שהמשיכו ממנו כבר אין לאסור מטעם חששא דשמא המשיכו ממנו קצת או לחזרת הגרגותני בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה:

בא"ד וכן נראה דברזא שעושין העובדי כוכבים וכו' והקונה יין מגיגיות העובד כוכבים צריך ליזהר וכו'. ר"ל אפי' למאן דמיקל ליקח לאחר שהעלים עיניו ואינו חושש לשמא משך ממנו מ"מ כשיש ברזא בגיגית יש להחמיר לכ"ע:

ד"ה אין בוצרין וכו' אבל קשה למה צריך למתני אין דורכין וכו'. והא דלא הקשו התוס' קושיא זו במתני' דקתני ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו משום די"ל דסיפא אצטריכא ליה דקתני אבל מוליכין עמו וכו' וק"ל:

במשנה ישראל כו' ולא בוצרין עמו. בתוי"ט ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה. תמוה לקרוא מחובר טבול לתרומה. ובפסחים (לג) כגון דאחמיץ במחובר ועמש"כ שם בפרש"י ועיין לקמן (נו) תד"ה שמותר. והל"ל דהוויין טבולין בשעת בצירה קודם דריכה:

תד"ה אבל (הב'). משום שכבר נגמרה מלאכת העבירה. כ"נ דצ"ל. וכן לשון הרמב"ם בפירוש נשלמה העבירה:

אעפ"י שהוא נוטל ונותן בידו וכו' כ' תוס' לא זו אף זו קתני לכאורה משמע לא מבעי' כשנוטל בידו מעורב החרצנים אלא אפי' התחיל למשוך נמי מותר עד שירד לבור אלא לפי מאי דמוקי לי' בגת פקוקה ומליאה וכמשנה אחרונה לא שייך זה וצריך לומר לא מבעי' כשנוטל ונותן בידו דבעבידתי' טרוד דאינו עושה יי"נ אלא אפי' נוגע להדי' בפקוקה ומליאה נמי אינו מנסך עד שיפתח הפקק היינו עד שירד לבור ע"י פתיחת הפקק. ומשמע אז אם יתחיל לימשך ע"י פתיחת הפקק אז עושה יי"נ אפי' ע"י נטילת ונתינת לתפוח דטרוד בעבידתי' כיון שנוגע בגופו ויהי' אותו הס"ד דמוקי בפקוקה ומליאה כר' נתן דמודדו ביד אסור בהנאה אפי' טרוד בעבידתי' עיי' לקמן אי"ה:

עד שירד לבור כ' תוס' לקמן ד"ה לימא תלתא תנאי נינהי דלא הו"מ למימר עד שירד לבור ויקפא דא"כ ה"ל למיפלג בין קודם קיפוי לאחר קיפוי דמה דשמעי' השאר מותר אינו חידוש כיון שהגרגותני מפסיק ע"ש וצריך לבאר הא גם במתני' דמעשר בודאי נמי גרגותני מפסיק אלא במעשר מיירי לענין איסור והיתר לשתות עתה מהיין שבגת ולא נגזור כיון שסמוכים זה לזה יבוא לשתות גם מהבור אעפ"י שגרגותני מפסיק ולעולם אסור להניח מאכל איסור והיתר זה אצל זה משום תקלה וקמ"ל דלא חיישי' אבל הכא לא מיירי שיש יין איסור בבור כלל אלא אומר מה שבבור אסור אם יארע שיגע בו גוי אבל אם יגע בגת ולא בבור אינו נאסר ופשיטא דלא נגזר אם נתיר נגיעת גוי בגת נבוא להתיר לנגוע גם בבור כיון שהגרגותני מפסיק כולם יודעי' להפריש שזה יין וזה איננו יין:

אמנם להרשב"ם דמה שבבור אסור ממילא מטעם כחו לא שייך הנ"ל א"כ שפיר הוה סד"א כיון שיש לפנינו יין בבור האסור בשתי' והנאה נגזר גם אהא דגת אע"ג דגרגותני מפסיק כמו במעשר וא"כ הדר' ק' תוס' לימא במשנתינו עד שירד לבור ויקפא וי"ל לרשב"ם בלא"ה לק"מ ק' תוס' דאיך ס"ד דמה שבבור אסור משום כחו והרי לא נקרא יין עד אחר שקפא ואז כבר פסק כחו זמן רב ולא ק' קו' תוס' אלא לפירש"י מה שבבור אסור בנגיעה ועל זה יפה תי' תוס':

והנה רש"י האריך במשנתינו וסבר תנא דידן לא הוה יי"נ עד שירד לבור ולכאורה היינו לאפוקי מרבנו שמעי' ולומר אפי' בשתי' לא נאסר ואיננו בכלל פתן ושמנן ושיכרא דארמאי דאיננו יין כלל אפי' כל שהוא ושוב האריך וכ' דורכי' עם הנכרי ולא אמרי' משתכר באיסורי הנאה דאפי' בשתי' סבר האי תנא דשרי וכו' והכל ללא צורך אבל נלפע"ד דאתי לאפוקי מדרשב"ם דס"ל מה שבבור נאסר בהנאה מטעם כחו דהנה הרשב"א בתה"א כ' דמה שנתמלא בור ע"י דריכה לא הוה כחו ממש פי' שכחו אינו פועל אלא להוציא המשקה מהענבים ושוב המשקה נמשכה מאלי' ע"י הצינור אל הבור אלא מ"מ כיון שע"י כחו יוצא מתחלה דנינן לי' כמו כחו ע"ש וס"ל לרש"י תינח למשנה אחרונה דעכ"פ העליון שם יין עליו שהרי אם היה מוצא מקום מדרון בגת עצמו הי' נעשה יי"נ א"כ גם עכשיו שע"י דריכתו נמשך אל הבור ה"ל מה שבבור כחו אבל למשנה ראשונה שהעליון מים ממש ואפי' גזרת פתן ושמנן אין בו ומותר אפי' בשתי' א"כ דרך להוציא מים ומשם נמשכו ונעשה יין בבור אין זה כחו נמצא לדינא במשנה אחרונה ס"ל לרש"י ג"כ כרשב"ם אך לא במשנה ראשונה:

ירד לבור מסקינן דמשום חומרא דיי"נ הוא נמצא מעיקור הדין איננו יין והנה קיי"ל בכל התורה ניצוק אינו חבור אך משום חומרא דיי"נ ס"ל לר"ה ניצוק חיבור וצ"ע תינח ביין גמור אבל הך דירד לבור בלא קיפוי שהוא גופי' אינו יין אלא משום חומרא עוד נוסיף עליו חומרת ניצוק ור"ת מביא ראי' משמעתין דר"ה חזר בו וס"ל ניצוק אינו חיבור ומנ"ל דלמא בשמעתן לא ס"ל ניצוק כיון שעדיין לא קפה בבור עוד יש לי עיון במ"ש תוס' ד"ה אבל החזיר וכו' ועי"ל שיש הרבה יין ביחד וכו' וקשה אי בתר שמא אזלי' הלא היין הזה איננו יין למשנה ראשונה. אע"כ נ"ל בפשיטות דודאי יין גמור הוה ושמו יין רק לדין תורה ושיעורא חז"ל שיערו שאינו גמר מלאכה עד שיקפה או ישלה אבל יין הוה והמנסכו לע"ז ממש אסור מן התורה בהנאה ולוקי' עליו והאי נמי דסתם יינם הוא מ"מ כיון דאסרוהו בהנאה משום לתא דניסוך ממש א"כ ראוי שיאסר משירד לבור בלי קיפוי ולמשנה אחרונה אפילו בגת ואין כאן חומרא יתירה ומשו"ה ראוי' לאסור גם הניצוק למאן דס"ל ניצוק חבור ואין כאן תרי חומרי בהדדי:

והנה עד שיקפא פירש"י שיקפא החרצנים פי' אע"ג דאיכא גרגותני מ"מ א"א דלא ירדו קצת חרצנים והם נקפאי' בבור כידוע וישלה בחבי' פירש"י בשמעתין שישלה מן הבור לתוך החביות ובביצה י"ד ע"ב פירש"י שישלה בהחביות החרצנים העולים ובב"מ צ"ב ע"ב פירש"י שהשערי' העולים ע"י רתיחה משלה ע"ש ונ"ל בשמעתין לפי הס"ד דיי"נ ומעשר חד דינא אית להו א"א שום סברא בעולם לומר דהיין בחביות ועדיין אין שם יין עליו לאסור בשתי' מכל הפחות כפתן ושמנן וע"כ לפי אותה הס"ד שישלה מן הבור לתוך החביות אמנם למסקנא דמעשר לחוד ויי"נ לחוד שפיר נאמר שישלה בהחביות עצמו והנה באתרא דהסותם החביות הוא משלה דבהא איירי בב"מ י"ל שאינו משלה עד אחר זמן שהשמרי' עולי' למעלה אבל בסתם אתרא מיד שמשלה חרצני החביות הוה גמר מלאכה וכפירש"י במס' ביצה:

דורכי' עם הנכרי בגת מצוה להסביר איך תלי' זה בזה במשנה ראשונה הקילו ביין נסך והחמירו בהגרמת טומאה ובמשנה אחרונה נהפך הענין י"ל עפ"י מ"ש תוס' ד"ה שמותר לגרום טומאה דחלת קמח לא מקרי טבל טבול לחלה ונדחקו תוס' מאוד איך יקרא הבצירה טבל הטבול לתרומה והנה קבלה הי' בידם והלכה רוחת שאין בוצרי' עם ישראל ע"ה אבל טעמא לא הוה ברירא להו וע"כ כל זמן דהוה ס"ל דיין שבגת אינו יין כלל אפי' נמשך ואינו נאסר אפי' בשתי' א"כ הבצירה רחוק יותר מן היין מרחיקת קמח מן החלה וא"כ הא דאסרו הקדמונים לבצור עם ע"ה איננו משום טבל הטבול לתרומה אע"כ משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבח"ל אך ב"ד שלאחריהם אמר יין שבגת יין גמור הוא וא"כ אין הבצירה רחוקה כמו קמח מן העיסה וי"ל מותר לגרום טומאה לחולין והכא משום טבל הטבול לתרומה הוא כנלע"ד להסביר:

אמר ר"ה יין כיון שהתחיל למשך וכו' שיטת רש"י ור"ת למשך ממש אלא לרש"י אפי' במדרונה של גת ולר"ת הורדה בצינור אבל רמב"ן ס"ל אפי' רק ראוי לנסך דס"ל שינוי' פקוקה ומלאה שינוי' דחיקא הוא ומדאמרו במשנה אחרונה סתם אין דורכי' משמע אפי' פקוקה ומלאה משום שראוי למשוך ובהא רמב"ן מחמיר ועושה יי"נ אפילו רק ראוי למשך אע"ג דלשון ר"ה משמע התחיל למשך מפרש לי' ראוי להמשך ועוד פליגי ורמב"ן וסיעתו מקיל דוקא אותו שנמשך או ראוי למשך הוא נעשה יי"נ אבל לא אינך שבגת עצמו והר"ן וסיעתו סוברי' להחמיר מכיון שנמשך קצת נעשה כלו יי"נ אפי' אותו שלא נמשך בין אם נוגע באותו שנמשך נאסרו גם כל החרצני' כאלו הי' מלא חבית יין שהנוגע בקצתו נעשה כלו יי"נ כי החרצנים שלא נמשכו כיין חשיבי וכחיבור א' עם הנמשך ובין שאם נוגע רק באותו שלא נמשך לבד אעפ"י שלא נגע בהנמשך מ"מ נמשך וגם זה במשמעות לשון ר"ה שהרי אינו אומר יין כיון שהתחיל להמשך נעשה יי"נ אלא עושה יי"נ משמע שעושה אחרים יי"נ שזה הנמשך עושה את שלא נמשך יי"נ ולהרמב"ן צריכי' לדחוק בזה:

והר"ן הקשה על הרמב"ן ב' קושיות א' אי ס"ד דמה שלא נמשך אינו נעשה יי"נ א"כ מאי צורך פקוקה ומלאה במלאה סגי אפילו אינה פקוקה ותו מאי פריך והשאר מותר הא לרמב"ן אעפ"י שנמשך לבור מ"מ השאר מותר שלא נמשך:

ולפע"ד ליישב בעזה"י דהרי הר"ן בעצמו הרגיש מנ"ל לר"ה לחדש זה דאפי' מה שלא נמשך נעשה יי"נ עי"ז שנמשך דהרי במשנה אחרונה אין דורכי' לא מוכח דין זה ונדחק מסברא דנפשי' אמר כן וזה דוחק גדול דודאי אם האמורא אומר דין מסברא דנפשי' נאמן עלינו הדיין שהם היו בקיאים אבל יען שדינו של ר"ה נסתר ממשנתינו ואיך לו להשען אלא על משמעות משנה אחרונה א"כ מנ"ל להחמיר יותר נגד משנתינו מה שאין לו סיוע ממשנה אחרונה ע"כ לולי דברי הר"ן הייתי אומר דכ"ע סוברי' דלשון אין דורכי' עם הנכרי סתמא בכל מיני גתות שנינו אשר מפני זה ס"ל לרמב"ן אפי' פקוקה ומליאה כיון שעכ"פ ראוי להמשך אך אינך פוסקים ס"ל סתם גת שדורכי' עלי' איננה פקוקה כידוע אך סתמא היא מלאה כי מלאה אינן רוצה לומר על כל גדותיו אלא מלאה כל רוחב הגת מכוסה בענבים באופן שא"א שתעשה מדרון מלא יין ורוב הגתות הכי הוה מלאה ואינה פקוקה ומדתני סתם אין דורכי' אפי' במלאה שמע מינה ע"י ההמשכה שבצינור נעשה המלאה יי"נ והיינו דר"ה אבל הראוי למשך ולא נמשך אינו מוכח דהרי בפתוחה מיירי שנמשך אך הרמב"ן ס"ל סתמא פקוקה נמי משמע ומוכח ממשנה אפי' הראוי למשך ולא נמשך אבל אין להוכיח שעי"ז הראוי נעשה גם שאינו ראוי נסך זה אינו מוכרח נמצא תלי' זה בזה וק"ל. וממילא מיושב ק' הר"ן דודאי להס"ד דלא ידעי' דר"ה ממשנה אחרונה למד אלא הש"ס רצה להשוות דר"ה עם סתם משנתינו בודאי הי' נוטה לשון ר"ה דעושה יי"נ למה שלא נמשך עדיין והקשה ממשנתינו והוצרך לשנויי' פקוקה ומלאה אבל למסקנא מכח קושיא והשאר מותר הוצרך לומר דסמך אמשנה אחרונה ומשם אינו מוכח אלא לעשות יי"נ אותו שנמשך ומנ"ל להוסיף אפי' אותו שלא נמשך. וק' שני' של הר"ן מאי פריך מוהשאר מותר לכאורה דברי הר"ן תמוהי' וכי נעלמה ממנו דברי רבו הריטב"א שכתב והשאר היינו הצלול דומי' דהצלול שבבור שאסור דומי' דהכא השאר שצלול כמותו ואינו בבור מותר ותיובתא לר"ה וצ"ע על הר"ן. אלא דברי הר"ן נכונים ודברי ריטב"א תמוהים דהא לשיטת הרמב"ן כל הראוי להמשך כמשוך דמי וא"כ אי נימא דמשנתינו מותאמת עם דברי ר"ה כמו דס"ד א"כ צ"ל עד שירד לבור עד שיהי' ראוי לירד לבור ירד לבור היינו ראוי לירד לבור מה שבבור היינו מה שראוי לירד לבור אסור והשאר שאינו ראוי לירד מותר ומאי קושיין ושפיר הקשה דלפי דסבר רמב"ן ראוי' לירד הוה כירד א"כ א"א לומר דמה שאינו לירד אינו נאסר ע"י הראוי דא"כ לא מקשה ש"ס מידי ודברי הר"ן נכונים:

אלא לפמ"ש לעיל דרמב"ן נמי לא אמר אלא למסקנא דדברי ר"ה בנויי' על משנה אחרונה אבל להס"ד דר"ה סברא דנפשי' קאמר הוה ס"ד דלר"ה לפי משמעו' לשונו המשכה ממש קאמר ומה שלא נמשך נאסר ע"י אותו שנמשך א"כ לא ס"ד כלל למימר בור ראוי לבור אלא בור ממש ועוד אי ס"ד ראוי לבור א"כ קשי' רישא ולא יועיל תי' פקוקה ומלאה דעכ"פ ראוי להמשך וע"כ הוה ס"ד בור ממש וא"כ קשה והשאר מותר כפירוש הריטב"א והשאר הצלול כצלילתו של בור וק' והוצרך לומר ר"ה לא מדנפשי' קאמר אלא ממשנה אחרונה ואע"ג דר"ה למד ממשנה אחרונה וס"ל הראוי' למשך והו"מ לפרש גם משנתינו כן הראוי לבור ולא קשה מהשאר עכ"פ קשה מרישא דתי' פקוקה ומלאה אזדא לי' כיון דראוי למשך וממ"נ מוכח דמשנתינו משנה ראשונה ור"ה משנה אחרונה:

ודע לשתי השיטות ר"ה דאמר ל"ש אלא שלא החזיר וכו' נפקא מיני' גם למשנה אחרונה להפוסקים נפקא מיניה לפקוקה ומלאה ולרמב"ן נפקא מיני' למה שלא ראוי להמשך:

אמנם הרא"ש כ' עוד תי' דר"ה קאי למשנה אחרונה ואסביר דברי הרא"ש בעזה"י דכלפי דס"ל דבור לאו דוקא אלא כל צלול נקרא בור וגת הוא דוקא ס"ל להרא"ש בהא שינויי בהיפוך כי בור הוא בור ממש ואמנם גת לאו דוקא אלא כל שמעורבי' חרצנים הכל נקרא גת ארוכה עד שולי הגרגותני ולא משכח אינו פקוקה אלא אם יש צינור דק בהגת שלא יצאו חרצנים רק יין צלול זו היא אינה פקוקה אבל אם פתוחה להוציא מעורב היינו מוציא מגת לגת כי גם הגרגותני גת הוא ודוקא מה שבבור ממש מותר והשאר לא קאי אתערובת חרצנים כי זה לא נקרא שאר לגבי בור אלא הקלוח שבין גרגותני לבור וכפי' הריטב"א ושפיר קשה אדר"ה מוהשאר מותר ובס' אור הגנוז למהרמא"ש נתקשה בזה והפשוט כמ"ש:

אמנם כל זה לפי מה שהבין ש"ס דר"ה למשנה ראשונה נמי קאמר והשאר היינו מה שבין גרגותני לבור נאסר בניצוק או פחסתו בורו אך כ' הרא"ש האמת אינו כן אלא ר"ה למשנה אחרונה קאי וליכא שאר כלל כי מה שבין הגרגותני לבור הכל בור הוא והעליון אינו נאסר מטעם ניצוק כי ר"ה חזר בו ולית לי' ניצוק ולא נאסר אלא מטעם החזרת גרגותני שהוא בור ממש וק"ל:

אמנם ר"ת דס"ל אין דורכי' בגת אפי' פקוקה ומלאה גזירה אטו אינה פקוקה נהי לא ס"ל כרמב"ן דלדידי' גם נגיעה בפקוקה ולר"ת דוקא אין דורכי' אבל נגיעה אינו אוסר מ"מ ס"ל אין דורכי' אפי' בפקוקה א"כ מנ"ל לאסור את שאינו נמשך דלמא דוקא אותו שנמשך ויורד מהצינור הוא דאסור אבל שבפנים בגת יהיה מותר ולוקחים גת בעוטה אפי' למשנה אחרונה דמה שבפנים שלא נמשך יהיה מותר דמנ"ל לאסור את שלא נמשך עדיין וצ"ע:

א"ל זונין לר' עקיבא וכו'. פירש רש"י זונין ישראל היה והרב מהרש"א באגדתיה כתב על רש"י אם קבלה נקבל וכו' ומ"כ לאחד קדוש דטעם רש"י מדאמרו בפסחים דף מ"ט זונין ממונה של ר"ג הגיע עת לבער שמע מינה ישראל היה דקפיד אמצות ולא אפשר שהוא גוי דקאמר ממונה ולא עבד עכ"ל ואינו מוכרח דזונין דהתם יש לו שם ליווי זונין ממונה של ר"ג והכא סתם. ותו התם נמי אפשר דגוי הוה והוא ממונה של ר"ג ולא היה עבדו. ועיין בסדר הדורות דף צ"ג ע"ב:

אבל לא בוצרין. לפי שנותנין בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמא לא הוכשרו והא דקיי''ל הבוצר לגת הוכשר היינו היכא דהוכשר ודאי וקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבא''י: וישראל. העושה פירותיו בטומאה עובר עבירה הוא שהרי נצטווה על כך הלכך אפילו דורכן נמי אסור שדריכתן בעבירה בגת טמאה ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע''י הגת ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אלא פורשין מהן כדי שלא ירגיל בכך אבל עובד כוכבים לאו עובר עבירה הוא שלא נצטווה: אבל מוליכין עמו חביות. ריקניות לגת ומביאין עמו חביות מלאות מן הגת דאין כאן עבירה דמאחר שנטמאו בגת מותר לתת היין בחביות טמאות: לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עריכה זו בעבירה: לפלטר. שאופה את הפת: גמ' שהתחיל לימשך. שהגת עשויה במדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין: פקוקה. שפקקו הצינור ע''פ הבור שלא יכול לירד והיא היתה כולה מלאה ענבים ולא נמשך בה יין ולא זז ממקומו אלא במקום שנסחט שם עומד: ומקשין. והא קתני עד שירד לבור אבל לנמשך לא חיישינן: ה''נ בגת פקוקה ומלאה. ואשמעינן בגת מלאה אין בה משיכה עד שיטול פקק שלפניה וירד היין והיא משיכתו מיד: והשאר מותר. והא הכא דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר: בד''ד דב''ד. סימנין הן: אין בוצרין עם העובד כוכבים כו'. וה''ה לישראל העושה פירותיו בטומאה ומוסיף עליו ישראל שאף אין דורכין עמו בצירה היא גרם טומאה שהבוצרו מוליכו לגת והגת טמאה: ידי עוברי עבירה. לעיל פרשתי: אבל דורכין עם העובד כוכבים. דכיון דכבר נטמאו ועובד כוכבים לאו עובר עבירה הוא שלא נצטווה שרי: ולא חיישינן לדרב הונא. למיסריה משום משתכר באיסורי הנאה משהתחיל לימשך דאינו יין עד שירד לבור:

אבל לא בוצרין. פ''ה לפי שנותנין בגת טמאה וה''ה דהוה מצי למימר שמא יבצרנו בכלים טמאים ונ''ל כי לפי מה שפ''ה ניחא דאפי' אם בצרם בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו: אבל מוליכין פת לפלטר. פ''ה אופה הפת ולא נהירא דה''ל למימר לתנור ועוד דאמרינן בתוספתא אין מסייעין נחתום העושה בטומאה ואין מוליכין עמו (גרונות) לתנור לכך נראה פלטר נחתום קטן שלוקחין הרבה ככרות ביחד מן הנחתום גדול כדי למוכרם על יד על יד וטעמא דמוליכין עמו פת לפלטר היינו משום שכבר נגמרה מלאכת העבודה וזו מלאכה אחרת היא אבל ודאי הולכה לתנור אסורה שזו היא סוף הלישה ובפרק הזהב (ב''מ דף נו.) נמי משמע דפלטר הוא נחתום קטן דקתני נחתום מחד גברא זבין פלטר מתרי תלת גברי זבין ובירושלמי נמי קאמר פלטר משתמש הוא בכמה נחתומין: א''ר הונא יין כיון שהתחיל לימשך כו'. פ''ה שהגת עשויה במדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין ובסמוך נמי פירש בגת פקוקה ומלאה ולא נמשך בה היין ולא זז ממקומו אלא במקום שנסחט שם עומד נראה מתוך פירושו דאפי' בגת עצמה אם פינה החרצנים אילך ואילך ונשאר היין לצד אחד הוי התחיל לימשך וה''ה נמי בגיגיות שלנו שדורכים בהם וכן פי' רשב''ם בשם רש''י וז''ל הלכה כמשנה אחרונה כרב הונא דאמר יין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך ואם מפנין גרעינים שבגיגיות אילך ואילך כדי שיכנס היין באמציעותו נראה (לר''י) [לרש''י] אין לך המשכה גדולה מזו ועושה יין נסך עכ''ל וצ''ל לפירושו שפינה הגרעינים עד שולי הגיגית שאם לא פינה כי אם למעלה אין כאן המשכה כיון שיש ענבים תחתיה תדע דהא תנן במתני' אע''פ שנוטל בידו ונותן לתפוח וא''כ פינה הענבים אילך ואילך ואפ''ה שרי בגת פקוקה ומלאה אפי' לרב הונא כדמשני בסמוך אלא לאו ש''מ דההיא איכא לאוקומי שעדיין לא פינה עד שולי הגת ור''ת פירש שהתחיל לימשך שהתחיל לקלח מן הגת קודם שירד לבור ופריך תנן לוקחין גת בעוטה אע''פ שנוטל בידו ונותן לתפוח ומשמע אפי' התחיל לימשך ומשני בגת פקוקה שנפקק הצינור ואינו מקלח כלל ולא גרסינן ומלאה וכן בפי' רב''ח לא גריס ליה ואי גרסינן ליה בעי למימר ומלאה שעומדת על מלואה שאינו נמשך כלל לצד הבור ולפי' זה אם פינה הענבים אילך ואילך ונשאר היין בגומא באמצע הגיגית אין כאן המשכה כיון שלא הניח שם גרגותני לסנן היין אבל אם מושך היין מן הגיגית דרך הברזא אין לך המשכה גדולה מזו או אם שולה בגומא שבתוך הגיגית כוס מלא יין אם הוא מתכוין לשלותו מן החרצנים ומן הזגין יש לחוש קצת להמשכה ואם אינו מקפיד בחרצנים ובזגין אין כאן המשכה ושרי וא''ת כיצד לוקחין יין בגיגיות העובדי כוכבים המלאות ענבים דרוכות למה אין לנו לחוש כי שמא כבר המשיכו העובדי כוכבים יין מהם וחזרו ומלאום ענבים דבשלמא בגיגיות קטנות שבוצרין בהן ומביאין אותן מן הכרם אין לחוש כי אין דרך להמשיך יין מהם אבל בגיגיות גדולות יש לחוש כיון שהעלים ישראל עיניו מהם ומחמת חשש זה יש שעומדים שם בבציר כשממלאין הגיגית ואח''כ חותמין אותה כשרוצין שישהא היין בגיגית ב' ימים או ג' ימים ומביאים ראיה מהירושלמי דקאמר על מתני' דלוקחין גת בעוטה תני ר' חנין והוא שלא העלים ישראל עיניו ממנו ועוד כתב שם בהלכות דורכין עם העובד כוכבים ומסייעין אותו אם נתעלם מעיניהם נעשה יין נסך אלמא משמע מתוך הירושלמי שיש לחוש למשנה ראשונה לשמא יחזיר גרגותני לגת או למשנה אחרונה לשמא ממשיך ממנו אבל ר''י פי' שיש להקל ולומר שהירושלמי לא אסר אלא בגת בעוטה יפה ויש בה יין הרבה ויבא לימשוך ממנה בקל אבל הגיגיות שלנו אין בהם יין כל כך לפי שאינם דרוכות יפה ולא חיישינן להמשכה ורבינו יהודה פי' דהירושלמי קאי אמשנה אחרונה וכגון שהמשיכו ממנו כבר ונעשה יין ולפיכך נאסר בהעלמת העין דיש לחוש שמא החזיר כלי הבור או גרגותני לגת וההיא דר' חנין נמי קאי אמתני' דקתני ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר והשתא איכא למיחש בהא דכיון שירד היין מן הגת לבור יש לחוש שמא יחזיר כלי הבור וגרגותני לגת ולכך צריך שלא יעלים ישראל עיניו ועוד כתב רבינו יהודה וז''ל ומאד יש להחמיר בצידי המשכה והמחמיר לתת סדין על הגיגית ולמלאות הגיגית ולחותמה תבא עליו ברכה ויש שהיו רוצין למצוא חן בעיני העובדי כוכבים והיו העובדי כוכבים דורכים עמהם בגיגיות קודם המשכה ושמע ר' יעקב והקפיד ורצה לנדותם אם לא ישמעו וישובו ולא יעשו עוד כך כי אולי אסרו לפי משנה אחרונה דריכה קודם המשכה אטו אחר המשכה אע''ג דלא גזרינן לקמן צייר לידיה אטו לא צייר לידיה וא''כ יש להחמיר שלא לדרוך עובד כוכבים יין ישראל כלל ועוד שמא ידרוך לאחר שיתחיל היין למשוך בגיגית עצמה לפי' רש''י וכ''נ דברזא שעושין העובדי כוכבים בגיגית למשוך היין חשוב המשכה כמו גרגותני והקונה יין מגיתות העובדי כוכבים צריך ליזהר שלא תהא ברזא בגיגית ודוקא ברזא קטנה אבל ברזא גדולה כעין פי חבית לא חשיב המשכה מאחר שהענבים נמשכים דרך שם עם היין: אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת. פי' וה''ה עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה דאיכא תרתי דמסייע ידי עוברי עבירה ועוד שגורם הטומאה ולכך לא אצטריך למיתני נמי הא אבל קשיא למה צריך למיתני אין דורכין עם ישראל וכו' פשיטא השתא אין בוצרין עם העובד כוכבים דליכא אלא גרם טומאה דרבנן דריכה עם ישראל דאיכא סיוע טומאה דאורייתא לא כ''ש וי''ל דלפי מאי דפרישית דאיירי בסוף דריכה ניחא דאיצטריך לאשמועינן שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע''ג שכבר התחיל בעבירה: