עבודה זרה סא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

ומתרצינן: לא קשה על דברי רב אשי, כי התם, משנתנו מדברת, דקאזיל מיניה ומיניה, החבית מתגלגלת ממנו וממנו, כלומר, הגוי עצמו מגלגלה ומורידה לבור. הילכך, אם אינו עושה בחמתו - היין שבבור אסור, משום דיש לחשוש שמא נגע.

ואילו אם גילגלה בחמתו, הריהי בלא כוונת נגיעה - ומותר ^[161].

שנינו במשנה הקודמת: עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו - אסור. דהיינו, בגת של ישראל ויין של ישראל, והחשש הוא שמא נגע בו הגוי.

ואילו משנתנו דנה בגת של גוי וענבים של גוי, וישראל שכר אותם לעשותם יין בכשרות, לצורך מכירת היין לישראל, ועל יין זה יש חשש גדול שמא הגוי, ביודעו שהוא שלו, יגע ביין וינסכו.

משנתנו מתירה את היין בתנאים מסויימים, של שמירה והשגחה המונעים מהגוי, והמרתתים [מיראים] אותו מליגע ביין.

ברישא של משנתנו, דנה המשנה, באופן השמירה וההשגחה, ובסיפא היא מחייבת תנאי, שהגוי צריך לכתוב לישראל התחייבות מפורשת בכתב שאין היין משועבד עבור דמי שכירות הגת והענבים. התחייבות זו מסלקת מהגוי תחושת "שותפות" ביין. ויתירה מכך, היא מרתיעה אותו מליגע ביין, ביודעו שהישראל לא יקח ממנו את היין, והוא ישאר עם היין, ויפסיד את רווחיו ודמי שכירותו.

רש"י, לפי גירסתנו, והיא מהדורא בתרא שלו, סובר שהרישא והסיפא של משנתנו חופפים. כלומר, מלבד השמירה וההשגחה המחוייב בהם, האמורים ברישא, גם חייב לקבל את כתב ההתחייבות האמור בסיפא. ומלבד כתב ההתחייבות צריך גם שמירה. ולא מספיק אחד מהם [אלא, שמשנתנו חילקה את ההלכות בנוסח של רישא וסיפא].

ואילו בברייתא בגמרא, מובא עוד תנאי של שמירה, שאינו מוזכר במשנה. והוא שהמפתח והחותם של הגת והחביות יישארו ביד ישראל.

רש"י סובר, שמשנתנו אשר לא התייחסה לתנאי זה, אינה מחייבת שהמפתח והחותם יישאר ביד ישראל, היות והפתח פתוח לרשות הרבים - אין צורך בהשארת מפתח וחותם בידו.

והיינו, שחיוב השארת המפתח והחותם הוא תחליף לשמירה האמורה במשנה ^[162].

מתניתין:

ישראל המטהר יינו של עובד כוכבים, לעשותו בהכשר למוכרו לישראלים, ושכר את בית הגת ועדיין לא פרע להגוי דמי שכירותו, ונותנו ברשותו ומשאיר את היין ברשותו של הגוי -

אם היין נמצא בבית הפתוח לרשות הרבים, שאם יכנס שם הגוי יראוהו בני רשות הרבים, והוא בעיר שיש בה, גם עובדי כוכבים וגם ישראלים, מותר היין אף בשתיה, מפני שהגוי מפחד לנגוע, שמא יראוהו ישראלים העוברים ברשות הרבים, ויספרו לישראל בעל היין, ויפסידוהו משכרו ומרווחיו.

ואם הוא בעיר שכולה עובדי כוכבים - אסור ^[163] עד שישב ומשמר. שאם אכן רוצה הוא להכשיר את היין, יישב וישמור, שהגוי לא יגע בו [גירסת הב"ח: עד שיושיב שומר, לשמור במקומו].

והמשנה מבארת את איכות השמירה:

ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר, כל היום וכל הלילה, אלא, אף על פי שהוא, השומר, יוצא ונכנס, בזמנים בלתי קבועים, מותר היין בשתיה. מפני שהגוי מפחד שמא יתפסו השומר כאילו הוא גנב. אלו הם דברי חכמים ^[164].

רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא. ויבואר בגמרא.

ישראל המטהר יינו של עובד כוכבים, ונותנו ברשותו, כנ"ל -

והלה, הגוי כותב לו "התקבלתי ממך מעות", הריני כאילו קיבלתי ממך דמי היין והשכירות, ואתה יכול להוציא היין מתי שתרצה, ואינו מעכב על ידך - מותר.

אבל, אם אינו כותב לו כך, ואם ירצה ישראל להוציא את היין, ואינו [גירסת הב"ח: אינו] מניחו, עד שיתן לו מעותיו - זה היה מעשה בעיר בית שאן, ואסרו חכמים את היין מפני שהגוי אינו מפחד לנגוע, בסוברו שהיין הוא שלו.

גמרא:

שנינו במשנתנו: בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור, עד שישב ומשמר.

ומקשינן: בעיר שכולה עובדי כוכבים, נמי, למה החמירו חכמים כל כך - והאיכא רוכלין, ישראלים, המחזירין בעיירות, למכור מרכולתן, והגוי מפחד מהם, שמא יראוהו נוגע ביין, כי בית הגת הרי פתוח לרשות הרבים ^[165]?

ומתרצינן: אמר שמואל, אכן, אם רוכלים מצויים שם - מותר. ואילו משנתנו האוסרת מדברת בעיר שיש לה דלתים ובריח, ואין נכנסים לתוכה אלא ברשות, ובני העיר יודעים בכניסת אנשים זרים. ויכול הגוי להיזהר מן רוכל ישראל בזמן שהותו בעיר ^[166].

שנינו במשנתנו: בבית הפתוח לרשות הרבים וכולי.

הגמרא מביאה מאמרי אמוראים, הסוברים שאם הבית פתוח לחצר, וישנם אופני השגחה אחרים - דינו כדין בית פתוח לרשות הרבים, ודי בכך.

אמר רב יוסף: וחלון, של ישראל הפתוח כנגד פתח הבית, וישראל בעל החלון יכול לראות את הגוי בכניסתו לבית - כרשות הרבים דמי, ומותר.

[פירוש אחר מפרש רש"י: אם הבית פתוח לחצר, אלא שחלון של הבית פתוח לרשות הרבים, גם מותר, כאילו הבית פתוח לרשות הרבים].

וכן, אם הבית פתוח לחצר, ואשפה מוגבהת נמצאת נגד הפתח - כרשות הרבים דמי, ומותר, כיון שהגוי מפחד שמא ישראל יעמוד על האשפה, ויראהו נוגע.

וכן דיקלא, עץ דקל של ישראל העומד נגד פתח הבית - כרשות הרבים דמי, מפני שהגוי מפחד לנגוע, שמא יראהו ישראל בעלותו לקטוף פרי הדקל ^[167].

ועתה דנה הגמרא, בהיה עץ דקל מול בית הגת בחצר, אלא שאין עליו פירות.

וצדדי הספק יבוארו בגמרא.

אם פסיק רישיה, נכרת ראשו של הדקל -

פליגי בה, בהלכה זו, רב אחא ורבינא. חד, אחד משניהם אסר, וחד, והשני שרי, התיר גם באופן זה.

והגמרא מבארת את מחלוקתם:

מאן דאסר טעמו הוא, כי הגוי חושב: למה ליה דסליק התם, איזה צורך יש לו לעלות על העץ, הלא אין עליו פירות? ולכן, אין זו שמירה מעולה.

ומאן דשרי סבר שהגוי חושב: זימנא, יכול לקרות דאבדה ליה בהמה, שלישראל בעל הדקל נאבדה בהמתו, וסליק, ומטפס על הדקל לעיוני בתרה, לחפש אותה למרחוק. לפיכך, מפחד ליכנס לבית היין, שמא יראוהו וייתפס עליו כגנב.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדנה ביין של ישראל הנמצא בבית הגוי, וכן במטהר יינו של עובדי כוכבים.

תנו רבנן:

א. אחד הלוקח ואחד השוכר, בין אם הישראל קנה ובין אם שכר, בית בחצר של עובד כוכבים, ומילאהו, את הבית ביין -

וישראל, אם ישראל דר באותה חצר - מותר. ואף על פי שאין מפתח של הבית, וחותם של החבית, בידו של הישראל.

הערות

^[161] כן מבארים התוס' את דברי רש"י.

^[162] כתב הר"ן [בחידושיו ובפירושו על הרי"ף], שהטעם של רש"י הוא: כי אם נאמר שהרישא והסיפא הם שני דינים נפרדים, והרישא התירה בשמירה בלבד, והסיפא התירה בכתב התקבלתי בלבד בלי מפתח וחותם, קשה - איך יתכן לומר כן, הלא בברייתא בגמרא [בדין הראשון] נאמר, שאינו מותר אלא במפתח וחותם - והלא הדברים קל וחומר, אם אפילו ביינו של ישראל חייבו חכמים שיהיו מפתח וחותם בידו, כל שכן ביינו של נכרי. ואם נפרש משנתנו בסיפא, שמדובר במפתח וחותם, יותר קשה, אם כן, עיקר חסר מן הספר, למה לא הוזכר תנאי זה במשנתנו כלל? לכן, מפרש רש"י, שגם בסיפא חייבו חכמים שמירה, אותה השמירה האמורה ברישא, ושמירה זו היא במקום מפתח וחותם. אבל רבותינו הראשונים [התוס' רמב"ן רשב"א ריטב"א והר"ן ועוד], מקשים על רש"י, מפני שקשה להם לפרש את משנתנו המחולקת בצורה ברורה לשני דינים, והיא פותחת במאמר חדש "המטהר יינו וכולי" גם ברישא וגם בסיפא - ולבאר שבעצם הוא דין אחד. על כן פירשו פירושים אחרים, ונוגעים להלכה למעשה, ונביא מקצת דברי רבינו תם. [ובראשונים מובאים שיטות הראב"ד והרמב"ן]. רבינו תם, והיא שיטת רש"י במהדורא קמא, סובר: ברישא של המשנה מדובר בשאינו כותב לו "התקבלתי", אלא, שמפתח וחותם בידו. אלא, שאף שמפתח וחותם בידו, עדיין יש לחשוש שמא במשך הזמן "יזייף" את המפתח וחותם, על כן, חייבה המשנה שמירה בצורה של בית פתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה ישראל. ובעיר שכולה נכרים - אסור אף במפתח וחותם, כי יכול לזייף במשך הזמן ולא יראוהו, עד שיושיב שומר היוצא ונכנס בעיר של גוים. ושמירה זו תמנעהו מלזייף. ודין זה מקביל לדין הרביעי בברייתא בגמרא, שלא התירו אף במפתח וחותם בידו, כיון שהיין הוא של הגוי. ודין ישראל הדר בחצר אחרת מקביל לדין עיר שכולה גוים. ובסיפא גם מדובר שמפתח וחותם ביד ישראל, וכיון שהגוי כותב לו "התקבלתי", הוי יינו של ישראל, והגוי מפחד לזייף. ובאופן זה מותר אפילו בעיר שכולה גוים. וביתר ביאור: בברייתא בגמרא שנינו שיש להקל יותר ביינו של ישראל המופקד אצל גוי, ממטהר יינו של גוים. וגם הסברא נותנת כן. ובאיזה דין הקילו? בישראל דר בחצר אחרת: ביינו של ישראל מותר בתנאי שמפתח וחותם בידו. ואילו ביינו של גוי וישראל טיהרו - אסור, על אף שמפתח וחותם בידו. ועתה, בכך שהגוי כותב לו "התקבלתי", מסתלק מן היין, ויש עליו דין של יין ישראל, ומותר, בתנאי שמפתח וחותם בידו. כלומר: במסירת כתב ההתחייבות ירדה ממנו רמת חיוב השמירה. ונמצא, שלדעת רבינו תם, כל המשנה מדברת במפתח וחותם בידו. ולכאורה קשה, כנ"ל, הלא אין שום רמז במשנתנו שמפתח וחותם בידו, ואיך יתכן שתנאי עיקרי זה חסר מהמשנה. ומתרץ הר"ן: משנתנו באה לחדש את החומרות שיש במטהר יינו של גוים, ורוב הזהירות שצריכים להיזהר בו, יותר מיינו של ישראל בביתו של גוי האמור בברייתא. לכן, לא כתבה המשנה דין מפתח וחותם, שפשוט הוא, שהרי אפילו ביינו של ישראל חייבו חכמים מפתח וחותם. ובהערות הבאות יובאו עוד מדברי רבינו תם והראשונים.

^[163] ולפי הבנת תוס' בשיטת רש"י [או שהיה כתוב כן בגירסתם], מדובר באין מפתח וחותם בידו. ופשוט, לשיטת רש"י שאם מפתח וחותם בידו - מותר. אבל לשיטת רבינו תם [עיין בהערה הקודמת], אין היתר אפילו במפתח וחותם.

^[164] לשיטת רבינו תם [מבואר על פי המהרש"א והמהר"ם], באה המשנה לחדש חידוש גדול, והוא, שאם הושיב שומר, על אף שאינו אלא יוצא ונכנס - אין צריך מפתח וחותם. ולשיטת רש"י, כתבו התוס', שבאה המשנה לחדש, שעל אף שאין הרבה ישראלים בעיר, די בכך אם יעמיד שומר היוצא ונכנס. כלומר: רמת השמירה של שומר שוה להרבה ישראלים הדרים בעי ר.

^[165] הקשה רבינו תם על פירוש רש"י: בשלמא בעיר שיש בה ישראלים, מפחד הגוי בחושבו שמא ביקש הישראל מישראלים בני העיר להשגיח על יינו - אבל בעיר שכולה גוים, ורוכלין באים לעיר, איזו ידיעה יש לרוכלין למי שייך היין? ולמה יפחד הגוי מהם? ומהי קושית הגמרא? אבל לפי פירוש רבינו תם מבואר: כיון שהרוכלין יראו אותו טורח ומזייף את המפתח והחותם, יבינו שהוא יין של ישראל.

^[166] כן פירש רש"י. והקשה הריטב"א: לא מסתבר לומר שכל בני העיר יודעים בהיכנס אליה רוכלים, אלא מודיעים לאנשים ידועים? לכן מביא פירוש הראב"ד: משנתנו מדברת בעיר חשובה שרוכליה מבני העיר, ואינה צריכה לרוכלים מחוצה לה.

^[167] גם כאן הקשה רבינו תם על פירוש רש"י: מה סברא היא זו, לומר, שהגוי מפחד ליגע, שמא במקרה יעמוד ישראל על האשפה או על דקל? ולפירוש רבינו תם, ניחא, כיון שיש בכך טירחא מרובה ואורך זמן לזייף מפתח וחותם, חושש הגוי לעשות כן, שמא במשך הזמן יעמוד ישראל על האשפה והדקל ויראהו טורח.

השיב לו: התם דקאזיל מיניה ומיניה [שם מדובר שהולך ומתגלגל הכלי ממנו וממנו] כלומר, שאינו זורקו, אלא דוחקו ומגלגלו עד שמגיע לבור. ולכן כשעושה זאת שלא בחמתו אנו חוששים למגעו.

א משנה המטהר יינו של נכרי כלומר, שהוא עושה יין מענבים של גוי, בכשרות, כדי למוכרו לישראל, ועדיין לא שילם לגוי, ונותנו ברשותו של הגוי (ו)בבית הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה גוים וישראלים — מותר היין, משום שהגוי חושש שהישראלים רואים אם הוא נוגע ביין. אבל אם היה זה בעיר שכולה גוים — אסור, עד שישב אדם מישראל ויהא משמר את היין.

ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר בכל רגע, אלא אף על פי שהוא יוצא ונכנס — מותר. ר' שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא, וכאשר יבוארו הדברים בגמרא.

המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו של הגוי, והלה הגוי כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — מותר, משום שכיון שעכשיו היין נחשב כשל הישראל אין הגוי מעז לגעת בו. אבל אם במקרה שירצה ישראל להוציא את היין משם ואינו מניחו הגוי להוציאו משם עד שיתן לו את מעותיו (למרות שכתב "התקבלתי"), זה היה מעשה בבית שאן ואסרו, משום שבמקרה זה הגוי סבור שהיין ממושכן לו, ואינו מתיירא לגעת בו.

ב גמרא על המשנה המבחינה בין עיר שיש בה ישראלים ועיר שאין בה ישראלים, שואלים: בעיר שכולה גוים נמי [גם כן], והאיכא [והרי יש] רוכלין ישראלים המחזירין בעיירות, ויחשוש הגוי שמא רוכלים ישראלים אלה יראו את מעשיו ויימנע מלנגוע ביין! אמר שמואל: מדובר בעיר שיש לה דלתים ובריח, והוא יודע מתי נכנסים אנשים זרים לעיר.

ועל מה ששנינו שבעיר שיש בה ישראלים צריך שיהא הבית שבו היין פתוח לרשות הרבים, אמר רב יוסף: וחלון של ישראל פתוח לאותו מקום כרשות הרבים דמי [נחשב], וכן אשפה (מקום שמשליכים בו גרוטאות וכיוצא בהן) כיון שהולכים ועומדים עליה רבים כרשות הרבים דמי [נחשב], ודיקלא [ודקל] נמצא סמוך למקום — כרשות הרבים דמי [נחשב], משום שהגוי חושש שאדם העולה בדקל יראנו.

אם היה פסיק רישיה [חתוך ראשו] של הדקל — פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד אסר [אחד מהם אוסר], וחד שרי [ואחד מהם מתיר]. ומפרטים: מאן דאסר [מי שאוסר] סבור שבדקל שכרות ראשו, הואיל ואין פירות צומחים בו למה ליה דסליק התם [לו שיעלה לשם], ולכן אינו חושש שיעלו בראש הדקל ויראוהו. ומאן דשרי [ומי שמתיר] סבור: זימנא דאבדה ליה [פעמים שאובדת לו] בהמה לאדם, וסליק לעיוני בתרה [ועולה על הדקל כדי לחפש אותה מרחוק], ולכן חושש הגוי ואינו נוגע, שמא יראו מה הוא עושה ביין.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו ישראל יין, וישראל דר באותה חצר — מותר יין זה, ואף על פי שאין מפתח של הבית וחותם בידו של ישראל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ashi replied: There, the mishna is referring to a case where the barrel is not actually thrown. Rather, it is propelled by the gentile, and again propelled by him, until it reaches the vat. Therefore, if the gentile did so not in anger, there is reason to be concerned that he might have touched the wine.

MISHNA: In the case of a Jew who renders the wine of a gentile permitted by treading the gentile’s grapes so that the wine can be sold to Jews, and although a Jew has not yet paid for the wine he then places the wine in the gentile’s domain in a house that is open to a public thoroughfare until he sells it, the halakha depends on the circumstances. If this occurs in a city in which there are both gentiles and Jews, the wine is permitted, as the gentile does not touch the wine lest the Jews see him doing so. If this occurs in a city in which all its inhabitants are gentiles, the wine is prohibited unless a Jew sits and safeguards the wine.

But the watchman is not required to sit and guard the wine constantly; even if he frequently leaves the place and comes in again later, the wine is permitted. Rabbi Shimon ben Elazar says: The domain of gentiles is all one, as the Gemara will explain.

In the case of a Jew who renders the wine of a gentile permitted by treading the gentile’s grapes so that the wine can be sold to Jews, and he then places the wine in the gentile’s domain until he sells it, the halakha depends on the circumstances. If that one, the gentile, writes for the Jew: I received money from you in payment for the wine, even though he did not yet receive the actual payment, the wine is permitted. This is because the wine is considered the Jew’s property and the gentile does not venture to touch it. But if the Jew desires to remove the wine and the gentile does not allow him to do so until the Jew gives him the money due to him, this was an incident that occurred in Beit She’an and the Sages deemed the wine prohibited. In this case the gentile believes that he has a lien upon the wine, and therefore he has no compunctions about touching it.

GEMARA: The Gemara questions the mishna’s distinction between a city with Jewish inhabitants and a city without Jewish inhabitants: The wine should also be permitted in a city in which all its inhabitants are gentiles, as aren’t there Jewish peddlers who travel around the various towns? Consequently, the gentile refrains from touching the wine, lest the Jewish peddlers see him touching it. Shmuel says: The mishna is referring to a city that has double doors and a crossbar, and the residents know when outsiders enter the city.

With regard to the mishna’s statement that the wine is permitted only if the gentile’s house is open to a public thoroughfare, Rav Yosef says: And if a Jew’s window is open to that place it is considered like a public thoroughfare. And similarly, a trash heap is considered like a public thoroughfare as many people frequent it, and a palm tree is considered like a public thoroughfare, as the gentile is concerned lest someone climbing the palm tree see him.

With regard to a case where the top of the palm tree was cut off, Rav Aḥa and Ravina disagree: One of them deems the wine prohibited and one of them deems it permitted. The Gemara explains: The one who deems the wine prohibited holds that since no fruit grows on the palm tree, why would someone climb up there? The gentile therefore has no reason for concern lest someone see him, and he has no compunctions about touching the wine. And the one who deems the wine permitted holds that it happens on occasion that someone loses an animal and he climbs up the palm tree to look for it. The gentile is therefore concerned lest someone climbing the palm tree see him, and he does not touch the wine.

§ The Sages taught: In the case of a Jew who purchases a house or one who rents a house in a gentile’s courtyard, and a Jew filled the house with barrels of wine, if another Jew dwells in the same courtyard, the wine is permitted. This halakha applies even if that Jew does not have in his possession the key to the house or a seal on the barrels of wine.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המטהר יינו של עכו"ם ונתנו ברשותו בבי' שהוא פתוח לרשות הרבים וכו'. פי' רש"י ז"ל והוא שכתב לו הקתבלתי כדקתני סיפא אבל לא כתב לו התקבלתי לא והפי' הזה לא נתחוור לי משום דסיפא דקתני סתם מותרלדבריו ארישא קאי ומותר בעיר שיש בה ישראל ועכו"ם קתני דאי בשומר אפי' לא כתב נמי וא"ה לערבינהו וליכרוך וליתני בחדא המטהר יינו של עכו"ם וכתב לו התקבלתי ונתנו בבית שהוא פתוח וכו' אבל אם (לא) רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו אסור עד שיושיב שומר.
ובתוספתא (ח,ג) מצאתי ישראל שהכניס יין ברשות עכו"ם אם יש עליו [מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור, לוה עליו] מן העכו"ם אע"פ שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה אוצר פתוח לר"ה מותר בעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיושי' שומר זה לשון התוספתא.
ומדקתני לוה עליו מן העכו"ם מותר בפתח פתוח לר"ה שמעי' מינה דה"ה ליינו של עכו"ם ברשותו ולא כתב לו התקבלתי דהא כי הדדי נינהו וש"מ דרישא דמתני' כשלא כתב לו התקבלתי ואפ"ה בבית פתוח לרה"ר מותר ואין לפרש משנתנו במפתח וחותם מדלא מדכר ליה במתני' כלל אלא ר"ה דקתני הוא התירו דכיון דעבדי כ"ע מירתת אמר השתא חזו לי ומפסדי לי מינאי דלא זבני מינאי וכממונה שאינו בא לקיצין דמי.
ונראה שפי' הענין אינו במניחו בחצרו של עכו"ם אלא ברשותו של עכו"ם היה כגון אוצרו שהוא פתוח לר"ה וכיון שנעל ישראל אוצרו אע"פ שאין לו מפתח ולא חותם היין מותר שאם בא עכו"ם להכנס שם דרך ר"ה מירתת משום הפסד ממונו אמר השתא חזו לי ישראל עוברי דרכים ומפסידנא חמרא.
ודמיא לי הא מילתא לההיא דאמרן בפ' אין מעמידין בין הגתות שנינו דכ"ע אפכי מירתת אמר השתא מפסדו לי אלא דהכא אפי' בחביות פתוחות משמע דמותר כיון דלא נמצא העכו"ם עומד שם והתם בחביות פתוחות כיון דבידו הן לא קפיד ולא מירתת ואפשר דאף זו בסתומות ומיהו אם נמצא שם העכו"ם עומד בצד היין אסור דלא עדיף מביתו של ישראל דקתני אם יש עליו מלוה אסור.
ויש מי שהקשו מעכו"ם שהיה מעביר חבית ממקום למקום והודיעו שהוא מפליג דאסור ואע"ג דאיכא רוכלין ועוברי דרכים באורחא ולא דמיא דהתם מה יאמרו אין הכל יודעין בחבית זו שהיא של ישראל פלוני אבל כאן כיון שהאוצר בחזקת של ישראל והוא מלאהו יין כל שרואה העכו"ם נכנס יודע שנאסר היין.
וסיפא דמתני' כשאין ביתו פתוח לר"ה וה"ק המטהר יינו של עכו"ם ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר כלומר אע"פ שאין עליו לא מפתח ולא חותם דכיון דאין העכו"ם דר באותו חצר ואין לו כלום ביין הרי הוא כשואל בית מיוחד מעכו"ם ומלאהו יין של ישראל שהוא מותר כיון שהוא דר באותה העיר דמסתפי מיניה והך נמי בשלא נמצא העכו"ם עומד שם הא נמצא אסור כיון שהבית שלו אינו נתפס עליו ואם אינו מניחו להוציאו מרשותו עד שיתן לו מעותיו אע"פ שכותב לו התקבלתי ואע"פ שלא נראה העכו"ם שם כיון שהרשות והיין הכל שלו ואינו משתמר עד שיושיב שומר כדקתני בתוספתא שאין כתיבת התקבלתי אלא הערמה זו היא דרך ישרה במשנה זו וכך העמידה הר"א ז"ל ובעיר שכולה עכו"ם נמי אי איכא רוכלין המחזירין בעיירות שרי וכולה שמעתא כדאיתא ואין הדבר ראוי להורות בפני עמי הארץ ומפני כך השמיטה רבינו הגדול ז"ל ולא רצה לפרסם בה היתר משום פירצה.

מתני': המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לרשות הרבים וכו' מותר. פירש רש"י ז"ל: בדכתב לו התקבלתי כדאמרינן באידך בבא דסיפא, דבבא דסיפא פירושא דרישא הוא, ובסיפא נמי בעינן שיהא פתח פתוח לרשות הרבים וישראלים דרים באותה העיר כטעמא דבבא דרישא, אלא דהדר תני בבא דסיפא משום הא דקתני בגוה: אם רצה להוציאו ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה ואסרו חכמים, ולאשמועינן דהתקבלתי דכתב ליה לא מהני ליה מידי דאינו אלא הערמה, וכדתניא בתוספתא (פ"ח ה"ג). ופירש גם כן דהכא מיירי אפילו אין מפתח וחותם ביד הישראל, דאי איכא מפתח וחותם ביד הישראל וכתב לו התקבלתי אפילו כי ליכא פתח פתוח לרשות הרבים שרי, דהא הוה ליה יינו של ישראל לגמרי, ויינו של ישראל ברשות גוי כי איכא מפתח וחותם ביד ישראל מותר, כדתניא בברייתא בחצר אחרת מותר והוא שיש מפתח וחותם ביד ישראל. ומיהו איכא לעיוני, דלעיל (עבודה זרה ס, ב) כי מייתי לה להא מתניתין גבי מתניתין דנכרי שנמצא עומד בצד הבור, כתוב בפירושיו דמיירי בשמפתח וחותם ביד ישראל, ואפשר זה בטעות ידי סופר בפירושין דלמעלה. אלא ודאי מה שפירשה בדכתב לו התקבלתי קשה, דאם כן אמאי תנא לה תנא למתניתין בתרי בבי, ליערבינהו וליתנינהו כיון דתרתי בבי בהדדי נינהו, ועוד דתניא בתוספתא (שם) ישראל שהכניס יין ברשות גוי אם יש עליו מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור, לוה עליו מן הגוי אף על פי שיש עליו מפתח או חותם אסור, ואם היה אוצר פתוח לרשות הרבים מותר, בעיר שכולה גוים אסור עד שיושיב שומר. ומדקתני לווה עליו מן הגוי מותר בפתח פתוח לרשות הרבים שמעינן מיהא דהוא הדין ליינו של נכרי ברשותו ולא כתב לו התקבלתי דחד דינא אית להו, אלמא משמע דרישא דמתניתן דקתני אם היה פתח פתוח לרשות הרבים בלא התקבלתי היא שנוייה, כך הקשה עליו הרמב"ן נ"ר.
ועוד קשיא לי, דהא אוקימנא מתניתין דנכרי העומד בצד הבור (ס, ב) דדוקא בשיש לו מלוה על אותו היין, אבל אם אין לו מלוה על אותו היין אף על פי שיש לו מלוה על הישראל מותר, ואף על פי שנמצא עומד בצד הבור, ומשמע דודאי בור פתוח בלא מפתח וחותם, ואם כן הכא אמאי בעינן פתח פתוח לרשות הרבים. ואם תאמר דהכא מיירי בבור שהוא בחצרו של ישראל דהוה ליה כפתח פתוח לרשות הרבים, אם כן אפילו יש לו אפותיקי על היין למה אסרוהו, דהא יינו של גוי אפילו ברשותו וישראל דר באותה חצר שרי ואפילו בלא מפתח וחותם, וכדתניא יינו של נכרי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר ואמר לו ר' יוחנן לתנא תני אף על פי שאין מפתח וחותם בידו. אלא שיש לומר דכיון דנמצא עומד בצד הבור אם יש לו אפותיקי על היין חיישינן דילמא נגע, ויינו של גוי ברשותו אפילו ישראל דר באותה חצר נמי אם נמצא עומד בצד היין אסור.
ועוד הקשה רבנו תם ז"ל על מה שפירש דמיירי בלא מפתח וחותם, דאם כן מאי פריך בגמרא, בעיר שכולה גוים אמאי והא איכא רוכלין המחזרין בעיירות, ואמרינן נמי: ואשפה ודקל כרשות הרבים דמיין, וכי משום רוכלין שעוברין לפי שעה ומשום שעולין בדקל לפעמים ימנע הגוי מליגע ביין שהוא ברשותו והוא פתוח ונוח לו ליגע. לפיכך פירש רבנו תם ז"ל [דרישא] דמתניתין מיירי בשלא כתב לו התקבלתי ובמפתח וחותם ביד הישראל, דכיון שיש שם מפתח וחותם אינו יכול לשבור הדלת ולהתיר החותם במהרה, ומתיירא שמא יראנו הרוכל או הישראל העולה בדקל כשישבור הדלת. ונראה שר"ח ז"ל כן פירש בשיש מפתח וחותם ביד הישראל, שכן כתב, בעיר המוסגרת סמוך הגוי דהשתא ליכא ישראל דחזי ליה ופתח ליה, וגבי דקל כתב: דמירתת דילמא מעייני ביה ולא פתח ושרי, זה לשונו. אלמא משמע דבמפתח וחותם מפרש לה. ומיהו ודאי בלא מפתח וחותם משמע דמיירי מדלא הזכירו כן במתניתין, כמו שאמר בפתח פתוח לרשות הרבים ובעיר שישראל ונכרים דרים בה, דודאי לא היה שותק התנא מלהזכירו. ומה שהקשה רבנו תם ז"ל,יש לומר דכיון שהוא מתיירא שמא יראנו הרוכל כשנוגע בו נמנע ולא נגע, דמתיירא דילמא פסיד ליה לחמריה דלא זבני ליה מניה.
והרמב"ן נ"ר פירש דמתניתין מיירי בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי כסתמא דמתניתין, ואפילו הכי בפתח פתוח לרשותה רבים מותר, דמיירי כשלא נתנו בחצרו שהגוי דר בה, דאלו נתנו בחצר שהגוי דר בה ודאי אסור בלא מפתח וחותם אף על פי שפתוח לרשות הרבים, דשמא נוח לו ליגע כיון שהוא עומד שם תדיר, אבל בשנתנו ברשות של גוי שאינו דר שם היא מתניתין, דכיון שנעל הישראל אוצרו והוא אינו יכול להכנס בה אלא דרך רשות הרבים מירתת, דמסתפי דילמא חזי ליה ישראל ומפסיד ליה לחמריה, ודמיא להא דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא, ב) בין הגתות שנו, דכיון דכולי עלמא אפכי מירתת, אמר השתא מידרכו לי. והשתא פריך שפיר מרוכלין, ואשפה נמי ודקל כפתח פתוח לרשות הרבים. עוד כתב הוא נ"ר דאפילו הכי אם נמצא הגוי עומד שם בצד היין אסור, דלא עדיף מביתו של ישראל דקתני אם יש עליו מלוה אסור. וסיפא דמתניתין בשאין ביתו פתוח לרשות הרבים ואף על פי שאין בידומפתח וחותם, דכיון דאין הגוי דר באותה חצר ואין לו כלום ביין מסתפי מניה כיון שהוא דר באותה העיר, ולא אמרו ישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו אלא בשלוקח בית בחצר שהגוי דר בה, אבל בבית מיוחד לא, והכא נמי אם נמצא הגוי עומד שם בצד היין אסור, דכיון שהיין שלו אינו נתפס עליו כגנב. ואם אינו מניחו להוציאו משם אף על פי שכתב לו התקבלתי אסור, שאין כתיבת התקבלתי אלא הערמה. ובעיר שכולה גוים נמי אי איכא רוכלים המחזרין בעיירות שרי.
ואיכא למידק מהא דאמרינן (סט, א) בנכרי שהיה מעביר חבית ממקום למקום והודיעו שהוא מפליג דאסור, ואף על גב דאיכא רוכלים ועוברי דרכים, דאם כן מאי קא פריך הכא והא איכא רוכלין המחזרין. יש לומר דהתם אין הכל יודעים בחבית זו שהיא של ישראל, הילכך כשהודיעו שהוא מפליג אסור דלא מסתפי אלא מניה, אבל כאן כיון שהאוצר בחזקת הישראל והיא מלאה יין, כל שרואה הגוי נכנס יודע שנאסר היין והילכך מסתפי ולא נגע. ואם תאמר אדרבא קשה, אפילו אין ישראלים דרים בה ואין ישראלים מחזרין למה יאסר והלא ישראל זה המטהר לא הודיע שהוא מפליג ובכל שעה ירא הגוי דילמא השתא אתי וחזי לי, ויש לומר דכיון שהוא דר בעיר אחרת, כאשר יצא משם חזקה היא שהוא שב לדרכו אל מקומו, והרי הוא כאלו הודיעו שהוא מפליג, כן נראה לי. ומיהו קשיא לי למאי דפריש רבינו נ"ר דאפילו בדכתב לו התקבלתי אם נמצא הגוי עומד בצד היין שהוא אסור, דכיון דנתון הוא ברשותו של גוי לא מירתת ונגע דהא אינו נתפס עליו כגנב, דאם כדברי רבינו נ"ר מאי קא מייתי מינה ראיה לנכרי שנמצא עומד בצד הבור דאם אין לו מלוה על אותו יין מותר, דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, דכתב לו התקבלתי ואינו נמצא בצד היין, והילכך דין הוא שיהא מותר דלמאי ניחוש ליה, אבל בנכרי שנמצא עומד בצד הבור, אף על פי שאין לו אפותיקי על אותו היין מכל מקום צריכין אנו לחוש לאיסורו כיון שנמצא עומד בצד הבור, דהמטהר יינו של נכרי נמי אף על גב דכתב לו התקבלתי הא אמרת דאם נמצא עומד בצד היין שהוא אסור, ואפשר דכל שיש לגוי שייכות בחצר הרי הוא כעומד בצד הבור ממש, ובחצר שיש לגוי שייכות בה אסור דלא מירתת.
ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו נמצא עומד בצד היין מותר, דאף על גב דאינו נתפס על הבית נתפס הוא על היין שאין שייכות בו כלל, והשתא מייתי מינה ראיה שפיר לנכרי שנמצא עומד בצד הבור. והכי נמי משמע בכל הני עובדי דבפרק השוכר (ע, א) דכל היכא דנתפס כגנב על היין אף על פי שיש לו שייכות בבית מותר, אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שנעל הדלת אחריו או שהפליג ספינתו, וכדתנן (סט, א) נכרי שהיה מעביר חבית ממקום למקום, והמניח יינו בקרון, והמניח נכרי בחנותו וכו', דבכולהו אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, אלא אם כן נעל הדלת או שהפליג ספינתו, וכן היה אוכל עמו על השולחן דאמרינן (שם) שעל הדולבקי מותר אף על פי שיש לו רשות למזוג ולשתות מאותו שעל השולחן, וכל שכן שיש לו שייכות בבית ואינו נתפס בעמידתו שם. ומצאתי בתוספתא (פ"ח ה"ג) פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דאמרינן בפרק השוכר (ע, א) ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי, אשתכח גוי דהוה קאים ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר, דמשמע דכל היכא דאין נתפס כגנב על הרשות אף על פי שנתפס כגנב על היין אסור, התם בשנעל הדלת אחריו. וכן נראה מפירושי הראב"ד ז"ל שכך היא הגירסא בספרים. והא דאמרינן נמי התם (שם) ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור ובדאית ליה לאשתמוטי, התם כיון דאמר ליה שמור סמכא דעתיה דמפליג מניה והוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, ואם כן הכא נמי אף על פי שנמצא עומד בצד היין מותר אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שנעל הדלת אחריו, דכיון שיש לו שייכות בבית ונעל ודאי אסור כן נראה לי. ומיהו מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא סובר כדברי הרמב"ן ז"ל, שהוא ז"ל כתב בפרק השוכר גבי אית ליה לאשתמוטי (ע, א ד"ה אי) דכל היכא דיש לו שייכות בבית סמכה דעתיה לומר לכך נכנסתי ונגע ולא מירתת, ולא דמי למניח נכרי בחנותו, דהתם כיון דברשות עייל לא חיישינן, אבל הכא אי לאו דעאל לנסוכי למה ליה לעייל, וצריך עיון.

הא דאמר דשמואל בעיר שיש בה דלתים ובריח. פירש רש"י ז"ל: שאין נכנסין בה אלא ברשות, וכולי עלמא ידעי כי עיילי בה, ומצי למיקם עלה ההיא שעתא. ולא מיחוור שאין מודיעין לכל כשאחד רוצה ליכנס בה ודי אם יודיעו לשומרי הדלתות, והיאך ידע זה כאשר יהיה באוצר. ור"ח ז"ל פירש: בעיר שנסגרת בדלתים וסמיך הגוי דהשתא ליכא ישראל דחזי ליה ופתח ליה. והראב"ד ז"ל [פירש] עיר חשובה שכל דבר נמצא בה, שהרוכלין ומוכרי כל דבר קבועים ועומדין בה, ואין רוכלים המחזרים בעיירות נכנסין בתוכה שלא ירויחו שם כלום. והפירוש הזה נראה עיקר.
ואסיקנא: דאשפה ודקל אף על גב דפסיק רישיה כרשות הרבים דמיין, וכן אם יש חלון לישראל שרואה ממנו פתח האוצר כפתוח לרשות הרבים דמי. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביום, אבל בלילה צריך לישן בתוכו, וביום גם כן כגון שהיין עומד כולו כנגד הפתח או שהיה חבית קצר ונכנס כלו כנגד הפתח, אבל אם אינו בענין הזה מה שכנגד הפתח מותר והשאר אסור, וכן כשהוא פתוח לרשות הרבים ממש. ונראה שהוא ז"ל סמך בזה על מה שאמר בפרק השוכר (ע, א) ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי ועל גוי ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא, אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. ונראה לי דהא לאו הוא כלל כנדון שלפנינו, דהתם כיון שנכנס לביתא ואחדיה לדשא באפיה דינא הוא דאסרינן ליה לכוליה חמרא אי לאו דאיכא ביזעא בדשא, דכיון דיש לו שייכות בבית ונעל הדלת בפניו חיישינן דילמא נגע, והשתא דאיכא ביזעא די לנו אם נתיר מה שכנד הביזעא. אבל הכא עיקר התירא באוצר פתוח לרשות הרבים תלינן ליה, משום דאמרינן דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים חזקה שאינו נכנס לשם כלל דמרתת דילמא אדעייל ונפק חזו ליה בני רשות הרבים ומפסדו ליה, ואם אנו תולין שלא נכנס כלל, מה שאינו כנגד הפתח למה יאסר, כן נראה לי.

תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין, פירוש יינו של עצמו, או שלקחו מן הגוי ופרעו שאין לו שייכות ביין כלל, ישראל דר באותה חצר מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו, ואף על פי שהגוי דר בה, ואף על פי שהיין עומד בחצר, דכיון שהישראל דר בה הרי הוא בחזקת משתמר עד שיודיענו שהוא מפליג, דהוה ליה כמניח נכרי בחנותו שאם לא הודיעו שהוא מפליג שהוא מותר (סט, א) ואף על פי שיש רשות לגוי לעמוד בצד היין. בחצר אחרת מותר, והוא שיש מפתח וחותם בידו, דכיון דאיכא מפתח וחותם אף על פי שהגוי דר בחצר לא גרע ממפקיד יינו אצל גוי דשרי במפתח וחותם כר' אליעזר, אבל אם אין בידו מפתח וחותם אסור, דאף על גב דאין לו שייכות ביין כלל הואיל והוא דר בחצר ויש לו שייכות בבית שמכר או שהשכיר, שאף על פי שמכרו או שהשכירו לו אדם עשוי לבא ולראות מה שמכר או מה שהשכיר ואין הלוקח מקפיד בכך, הילכך אסור עד שיהא מפתח וחותם בידו. וכתב הראב"ד ז"ל דנראה דדוקא כשהיה הבית של גוי שיש לו שייכות עלה כדפרשינא, אבל אם היה הבית של ישראל עצמו שלא שכרו ולא לקחו מגוי, אף על פי שהגוי דר בחצר והישראל אינו דר בה מותר בלא מפתח ובלא חותם, ואפילו נמצא שם, שהרי נתפס עליו כגנב הוא, והני מילי ביום אבל בלילה אסור.

מתני׳ המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה גוים וישראלים מותר. פירוש אפילו בשתיה שכן המשמעות הלשון הזה בכולה מכילתין ופר״שי ז״ל דמיירי בשמכרו לו וכת׳ לו התקבלתי כדאמרינן בבבא דסיפא פירו׳ דרישא היא ובסיפא נמי בעינן שיהא פתח פתוח לר״ה וישראלים דרים בה וכיון דאיכא הני תרתי שרי ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו דמרתת גו דילמא חזו ליה הנך ישראלים דעברי ברשות הרבים ומפסידנא עד כאן ונמצא בכאן סתירה בדבריו דלעיל דמייתינן הא מתניתין גבי מימרא דשמואל פי׳ רבינו ז״ל דמיירי בשיש מפתח או אותם ביד ישראל ודעת מורי הר״שבא נראה כי הלשון שלמעלה הוא טעות ידי סופר ואולי כי לעיל כתב דבעינן מפתח או חותם וכאן כת׳ דלא בעינן מפתח וחותם דבחד סגי ואף על פי שהוא שלו מכיון דאיכא התקבלתי ופתוח לרשות הרבים ועם כל זה אין פירושו נכון דאם איתא דסיפא פירושא דרישא ליערבינהו וליתנינהו ועוד הקשו עליו מדקתני בתוספתא ישראל שהכניס יין ברשות גוי אם עליו מפתח או חותם מותר לוה עליו מן הגוי אף על פי שיש עליו מפתח או חותם אסור ואם היה פתוח לר״ה בעיר שישראל וגוים דרים שם מותר והא התם לא והזכירו גבי לוה עליו מן הגוי שכתב לו התקבלתי והתירו בשהוא פתוח לרשות הרבים והוא הדין ליינו של נכרי ברשותו דחד דינא אית להו ואין זו קושיא בעיני חדא דשאני התם דאיכא למימר דהרישא קאי דאיכא מפתח או חותם ביד ישראל ועוד דדילמא מטהר יינו של נכרי שהיה תחלתו של גוי חמיר מאידך דלוה עליו מן הגוי דלא שייך ביה גוי כוליה האי ומרתת עביד טפי ויש מקשים עליו מהא דתנן גבי נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה על היין עצמו מותר משום דמרתת והתם ליכא מפתח וחותם כלל ומשום דכתב לו התקבלתי ולא בעי פתוח לרשו׳ הרבים וא״כ דהכא מיירי בשכתב התקבלתי אמאי בעי פתוח לרשות הרבים וגם זו אינה קושיא גדולה דשאני התם דכיון שהיין בחצרו של ישראל בפתח פתוח לרשות הרבים דמי דאמר המתא אתי ומיהו כשיש לו עליו מלוה אסור שלא התירו יינו של ישראל כשישראל וגוי דרים בחצר אלא כשלא נמצא שם אבל זה שנמצא שם אסור דחיישינן דילמא נגע ומכל מקום הקושיא הראשונה קושיא גדולה ור״תם ז״ל פירש דרישא דמתני׳ בדלא כתב לי׳ התקבלתי אבל מיירי בשיש מפתח או חותם ביד ישראל שאם לא כן היאך יאמרו בגמר׳ דנשרי ליה משום רוכלין שעוברין לפי שעה או משום אשפה וכי מפני כן ימנע הגוי מליגע ביין שהוא ברשותו שאין עליו שום חותם ושום מפתח והוא נוח ליגע בו אלא בודאי שיש עליו מפתח או חותם דמרתת לשבור המפתח או החותם כן יראנו דהכל או הכא לאשפה או העולה בדקל כששובר הדלת כך פירש ר״ת ז״ל ועדין אינו נכון שאם הוא כן איך לא הזכירו זה כמו שהזכירו שהפתח פתוח לרשו׳ הרבים ועל כרחינו אין לנו אלא מה שפירש רבינו הר״מבן ז״ל דרישא כפשוטה בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי כי הגוי עושה יינו בכשרות כדי שימכרנו לישראל ויודע שהוא מרויח בזה יותר משימכרנו לגוים ומרתת מליגע בו אם ירגישו בו שמא יפסידוהו עליו ולא יסמכו בו לעולם.

ומה ששנינו שנתנו ברשותו לא בחצרו שהוא דרכו דאם כן הא ודאי מפתח וחותם בעי או שומר ולא מהני בהא פתח פתוח לרשות הרבים אלא שנתנו ברשותו באוצר שיש לו שאינו דר שם ולהכי קתני ברשותו ומעתה אפי׳ אין עליו מלוה לישראל ולא מפתח ולא חותם אלא שהוא נעול בלבד אם ישראלים דרים שם הרי הוא מותר דמרתת גוי למיזל התם דילמא חזי ליה שום ישראל מן הדרים בעיר ומפסידו ליה וכאותה שאמרו בין הגתות שמנו דכיון דכולי עלמא מפני מימר השתא חזו לי ומפסידו לי ולהכי סגי ברוכלין ואשפה ודקל ומיהו הני מילי ביממא אבל בלילה צריך שומר או שני חותמות.

ואפשר שאם ישראלים דרים שם בשכונה ההיא שאף בלילה מותר כשהאוצר נעול דשכבי מידע ידעי אף בלילה ומרתת דילמא מדרשי ומפסידו ליה ובישראל דר באותה חצר דמי ומיהו מאי דפרכינן בגמרא מרוכלין לא פרכינן אלא למשרייה ביממא אי איכא שומר בלילה וכן באשפה ודקל.

וסיפא דקתני המטהר יינו של נכרי כו׳. בבא באנפי נפשיה היא בשמכרו לישראל וכתב לו התקבלתי ואף על פי שאין שם מפתח ולא חותם וגם אין הפתח פתוח לרשות הרבים אלא שהוא נעול במנעול ואין גוי דר שם אלא שהוא ברשותו של גוי וכיון שישראל דר באותה העיר מרתת גוי מליגע בו שהרי נתפס כגנב על הנגיעה כיון שאין לו אפותיקי על היין ולא אמרו דאם ישראל דר בחצר אחרת אינו מותר אלא כשמפתח וחותם בידו אלא כשהגוי דר באותה חצר.

וכתב ר׳ ז״ל דבין ברישא ובין בסיפא אם נמצא הגוי שם אסור דכיון שהבית שלו אינו נתפס כגנב על הכניסה חיישינן דילמא נגע.

וא״ת אם כן היאך הביאו לעיל בגמרא ראיה ממשנה זו לדברי שמואל שהתיר בשאין לו לגוי מלוה על היין דהא במשנה זו לא התירו אלא כשלא נמצא שם ואלו שמואל התיר על אותה משנה דקתני שנמצא הגוי בצד הבור ויש לומר דשאני התם שאין לגוי שייכות בבית והוא נתפש כגנב על הכניסה וכל שנמצא שם דינו כאילו לא נמצא כיון שאין לו מלוה על היין אבל בזו שהבית שלו ואינו נתפש כגנב על הכניסה כל שנמצא שם ראוי הוא לאסור כנ״ל לתרץ דברי רבינו ז״ל. ואי קשיא לך והרי המניח נכרי בחנותו או בקרון או בספינ׳ שאינו נתפס על הכניסה ואפילו הכי כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג ומרתת השתא אתי ישראל היין מותר כיון שנתפס על הנגיעה י״ל דהנהו נמי לא קשיא דשאני התם שנכנס ברשותינו ולא אשכחן ליה דשני במידי אבל הכא שנכנס שלא ברשותינו במקום שאינו נתפס על הכניסה לבדה ראוי הוא לחוש לו שכבר שינה והוה ליה נועל החנות או הפליג ספינתו דאסיר כדאיתא התם.

וכן נראה לקמן בפרק השוכר מדברי ר״שי ז״ל שכתב גבי אי אית ליה לאשתמוטי כו׳ וכל היכא שיש לגוי שיכות בבית סמכה דעתיה לומר לכך נכנסתי ונגע ולא מרתת וכן היה אומר מורי הרב ז״ל בדברי רבו ז״ל. אבל מורי הר״שבא ג״כ היה מפקפק להתיר אף בשנמצא שם הגוי כיון דנתפס כגנב על הנגיעה. והיכא שראינוהו שנכנס שם ובריא לנו שלא נגע או שלא שהה כדי שיוכל ליגע אומר מורי הר״אה ז״ל כי היין מותר ולא חיישינן שמא פעמים אחרות בא ונגע שזה שינוי מחודש הוא דלא אירתת ואין לנו אלא מקום חדושו בלבד.

גמרא בעיר שיש בה דלתים ובריח. פר״שי ז״ל שאין נכנסין בה אלא ברשות וכולי עלמא ידעי כי עיילי בה ומצי למיקם בה ההיא שעתא ואין זה נכון דהא מסתמא אפילו בהא כל שבא ליכנס אין מודיעין לכל אלא לאנשים ידועים והר״אבד ז״ל פירש עיר חשובה שרוכליה ממנה ואינה צריכה לרוכלים דעלמא ומיירי נמי בשאין לאחרים דרך שם לקנות ולמכור. והוי יודע דכל שהבית פתוח לרשות הרבים או לאחד ממקומות אלא היין מותר בשתיה ואף על פי שאין כולו כנגד הפתח ולא דמי לעובדא דבזעא דבפרק השוכ׳ דהתם נמצא שם אבל כאן שלא נמצא שם כיון דאמרינן דמרתת למיעל הרי הוא בחזקת שלא נכנס שם כלל ומה לי עומד כל היין כנגד הפתח או שאינו עומד וכן כתב מורי הר״שבא נר״ו וכן עיקר ואם הוא שלא כדברי הר״אבד ז״ל.

ת״ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין. פירוש יין שלו או שלקחו מן הגוי ופרעו דהשתא אין שייכות לגוי לא בבית ולא ביין ולרבותא נקט הלוקח או השוכר וכל שכן כשהיה הבית לעולם של ישראל.

ישראל דר באותה חצר מותר. פירוש ואף על פי שהגוי גם כן דר בחצר בבית מבתיו ואף על פי שאין מפתח ולא חותם ביד ישראל אלא שהוא נעול במנעול. והוא שלא הודיעו שהוא מפליג דהשתא ודאי אסור אם אין מפתח או חותם ביד ישראל כדין המניח נכרי בחנותו.

המשנה האחת עשרה והכונה בה להשמיענו כשיש לגוי שיכות בבית וביין והוא שאמר המטהר יינו של נכרי ונתנו לרשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה גוים וישראל מותר בעיר שכולה גוים אסור עד שיהא שומר משמר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות גוים אחת היא אמר הר"ם מטהר יינו של נכרי הוא שישתמש בו ישראל מתחלת עשייתו עד שיהא טהור ויניח אותו ברשות בעל היין ולפיכך צריך שיהיה הבית פתוח לרשות הרבים ויהיה במדינת ישראל לפי שהוא ירא ליכנס לבית שמא יראה אותו ישראל ויגיד לבעל היין שכבר נאסר אבל אם הניח אותו ביד גוי אחר לפי שלא יארע בזה על מה שאין לו שייכות ואפי' היתה המדינה כלה גוים ור' שמעון בן אלעזר חולק עליו ואומר כל רשות גוים אחת היא ואפי' ברשות אחר אסור והלכה כר' שמעון בן אלעזר ודע כי כשיהיה מפתח וחותם ביד ישראל הוא מותר לדברי הכל ואע"פ שהוא ברשות גוים:

אמר המאירי המטהר יינו של נכרי פירוש שקנה ענבים מן הנכרי ודרכם ועשה את היין בטהרה ברשותו של גוי ולא פרעו אלא שעדין היין כאלו הוא של גוי ואין ישראל יכול להוציאו משם וכן אם הגוי עשה על ידו את יינו בטהרה כדי למכרו לישראל והיין ברשות הגוי אלא שהיא רשות המיוחדת לכך הן שהשאילה לישראל או שהשכירה הן אם הוא עצמו עושהו בטהרה שמיחד לו רשות ומרשה בו את ישראל עד שאין רשות לגוי ליכנס בה בלא ישראל אע"פ שאין ישראל דר שם כל שלא נמצא הגוי שם מותר בשני דברים אחד שיהא פתחה פתוח לרשות הרבים ואין הגוי יכול ליכנס שם ממקום שהוא דר בו אלא דרך פתח הפתוח לרשות הרבים והשני שיהו ישראלים דרים באותה העיר ובשני אלו מותר אף בלא חותם מתירא הוא ליכנס לשם שמא יראו ויפסידו את יינו ויראה לי אף בלילה ומ"מ דוקא בשלא נמצא באותו בית הא אם נמצא אסור ואין צריך לומר אם היה דר שם ובעיר שכלה גוים והוא הדין בשאינו פתוח לרשות הרבים אסור אע"פ שלא נמצא עד שיהא יושב ומשמר או יוצא ונכנס ומכאן אתה למד שצריך שיהו ישראלים הרבה דרים בעיר שאם באחד לבד מה הוצרך ליושב ומשמר ויוצא ונכנס הואיל ודר בעיר די לו בכך שהרי התרת בישראלים דרים בעיר לבד אלא שבזו ר"ל מה שהתרנו בישראלים דרים בה לרבים אנו צריכים ומתירא שאם לא יראנו זה יראנו אחר או שמא כל שדר שם דיו באחד אלא שזה לא בא לדור ומ"מ שני חותמות דינם כשומר ומפתח וחותם כשני חותמות ויש חולקין לומר דשומר דוקא בעינן שמאחר שהיין שלו אינו מתירא אם לא יחזירם כמו שהיו ומזייף כמו שיכול ושמא אירע וזייף כראוי ר"ל שהחזירם כמו שהיו והדברים נראין בחותם שאפשר לזייפו בלא הכר כעין אותם שהוזכרו בפרק שני הא חותם של אותיות וכיוצא בו דינם כשומר בלא ספק ואם אין פתחו פתוח לרשות הרבים אם ישראל דר באותה חצר די לו בכך ומ"מ אם היה היין ברשות שהגוי דר שם אף בפתוח לרשות הרבים ואף בישראל בעיר או אף באותה חצר אסור אפילו לא נמצא בצד היין ויש מקילין בישראל דר באותה חצר ומ"מ ברשות גוי אחר מותר כל שאינו שלו אין לו שיכות בבית קרינא ביה אע"פ שהוא של חברו ור' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות גוים אחת היא והרי היא כשלו ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ובאה המשנה השתים עשרה אחריה לבאר חלק רביעי והוא שיש לו שיכות בבית ולא ביין ואמר על זה המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואין מוציאו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים אמר הר"ם ואע"פ שהמפתח וחותם ביד ישראל כיון שאין הרשות כלו שלו אסרו חכמים לפי שישתמש בו ויעשה אותו יין נסך:

אמר המאירי המטהר יינו של נכרי על הדרך הנזכר אלא שפרעו או שמ"מ כתב לו שטר התקבלתי ואפילו דרך אמנה הואיל ומ"מ אם ישראל רוצה להוציאו אינו יכול לעכב על ידו אין כאן שיכות יין כלל ואע"פ שדין נתפש כגנב אין כאן הואיל ויש לו טענה אצל הבית מ"מ יש כאן חזקת המשתמר אחר שאין לו שיכות ביין ומותר אף בלא פתח פתוח לרשות הרבים ובלא שום חותם ואפילו אין ישראל דר באותה חצר ודוקא בשאין הגוי דר באותה חצר הא אם הגוי דר באותה חצר אסור אם אין ישראל דר שם גם כן וגדולי הרבנים מצריכין בזו מפתח או חותם ואין הדברים נראין וכן גדולי המפרשים מצריכים בה שיהא ישראל דר באותה העיר ומ"מ אם נמצא עומד בצד הגת יש מתירין מפני שזה אצלם חזקת המשתמר והואיל ומתירא על היין אע"פ שאין נתפש כגנב על הבית מירתת ואמר השתא אתי ומביאים ראיה ממעשים הנזכרים בפרק השוכר ס"ט א' במניח נכרי בחנותו ויינו בקרון וספינה והיה אוכל על השלחן והניח לגין על הדולבקי שבכלם אינו נתפש כגנב על הבית ואעפ"כ כל שלא הודיעו שמפליג מותר ואע"פ שאמרו שם ע' א' ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי ואשתכח גוי ביני דני ואמר רבא אם נתפש כגנב שרי ואי לאו אסור שמשמעו שכל שאינו נתפש על הבית אע"פ שמתירא על היין אסור פירשוה דוקא בשנעלו הפונדק שנעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר ומ"מ גדולי הרבנים פירשו בפרק השוכר שכל שיכול להשמט בעמידת הבית אע"פ שמתירא על היין אסור ולא נאמר אצלם חזקת המשתמר אלא כשהיה שם הגוי מעקרו מדעת ישראל שאין לתלות כניסתו לנסוך והלכך נמצא שם אפילו היה פתוח לרשות הרבים אסור וכן הורו קצת גדולי הדורות ומ"מ הדברים נראין כדעת ראשון ויש מי שפירש משנה זו האחרונה שהיא חוזרת על משנה שלפניה בשיש לו שיכות בבית וביין ובאה להודיע שמה שהתרנו בפתח פתוח לרשות הרבים ושיש ישראלים בעיר דוקא בשישראל יכול להוציא היין משם ואין הדברים נראין אין ספק שבעל המשנה כיון להשלים במשניות אלו דין ארבעה הדינים שהזכרנו שיכות ביין ולא בבית בבית ולא ביין בשניהם שלא באחד מהם רצה ישראל להוציאו ואינו מוציאו כלומר שלא כתב לו התקבלתי או שכתב לו דרך אמנה ומ"מ אינו בוטח בו להוציאו הואיל ומן הדין הוא עושה כן אסור:

זהו ביאור המשנה ושתיהן הלכה פסוקה הן ומה שבא תחתיהן בגמרא כך הוא:

כל שהצרכנו במשנה ישראלים וגוים דרים בעיר דוקא בעיר דלתים ובריח ופי' בה גדולי הרבנים שאין נכנסין בה אלא ברשות וכשישראל נכנס אף זה יודע ונזהר ואין לעמוד עליו הא בעיר שנכנסין בה בלא רשות אע"פ שכלה גוים הרי כישראלים דרים בה מתירא הוא שמא יכנסו לשם רוכלים המחזרים בעיירות ממקום אחר והרבה מתמיהים בפירושם שהרי מ"מ היאך הגוי יודע שעה שיבא אלא שגדולי המפרשים פי' בעיר דלתים ובריח ר"ל עיר חשובה שאינה צריכה לרוכלים ממקום אחר ואין הדברים נראין אף בזו יש להקל ולומר שמתירא הוא מן הבאים לקנות וקצת גאוני הראשונים פי' בעיר שנסגרת בדלתים ובריח והגוי בטוח שאין ישראל בא לשם ומעתה בזמן הזה כל העיירות כישראלים דרים שם הוא שהליכתם מצויה תמיד אלא שאין ראוי להורות כן אלא במקום פסידא יתירא ומטעם זה השמיטוה גדולי הפוסקים שלא לפרוץ גדר בענינים אלו:

יש מי שהקשה אחר שרוכלים המחזרים בעיירות מפקיעין את האיסור היאך אסרו בנכרי שהיה מעביר כדי יין של ישראל בהודיעו שהוא מפליג כמו שיתבאר בפרק השוכר והלא עוברי דרכים יש שראויים להפקיע את האיסור ועוד שכבר פירשנו בפרק שני שאין מקום מעבר מציל אלא מחשש חלוף אבל לא חשש נסוך ונראין הדברים שאין מקום מעבר מציל מחשש נסוך מפני שאין הכל בקיאים בה אבל המטהר יינו על ידי ישראל הכל יודעין בו וכן פרשוה קצת חכמי האחרונים אף הם חזרו והקשו אף באין ישראל דר ואין רוכל מחזר הרי לא הודיעו שמפליג ותירצו שכל שהוא דר בעיר אחרת כל שיוצא מן העיר מודיעו שמפליג הוא וכל שכן בזו שיש לו שיכות בבית וביין ואין יראה עליו ואפשר שלא נאמר דין מודיעו שמפליג בשהניחו ברשות עצמו כמו שיתבאר אלא שאין הדברים נסעדים בראיה:

מה שהצרכנו במשנה פתח פתוח לרשות הרבים אם היה פתוח לאשפה דיו שהכל באים שם לדברים שבצנעה וכן אם לא היה פתוח לרשות הרבים אלא שיש סמוך לו בית של ישראל ויש בביתו של ישראל חלון שממנה פתח האוצר נראה דיו לא היה בפתחו של ישראל חלון אלא שיש בחצרו דקל שבשעה שעולה עליו אוצר זה נראה דיו מתירא הוא שמא יעלה ויראה ואפילו נפסק ראשו של דקל זה ואינו מוציא פירות מתירא הוא שמא יעלה לשם לסבה אחרת ואפילו היה דקל זה שלא ברשות ישראל הואיל והוא במקום המופקר שכל אדם יכול לעלות בו ר"ל שאינו ברשות גוי ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין כל אלו עומדים במקום רשות הרבים אלא ביום אבל בלילה צריך לישן בתוכו ואפילו אם פתוח לרשות הרבים ועוד כתבו שלא נאמרו הדברים אלא בשכל היין נראה משם הא כל שלא נראה אלא מקצת היין מה שנראה מציל ומה שלא נראה לא הציל אפילו בפתוח לרשות הרבים ואין הדברים נראין שהרי מן הסתם אין כל יין שבאוצר נראה דרך חלון ואפילו דרך פתח שהרי יש ממנו בצדדים שבבית ואלו כן לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה ואם מפני שאמרו בפרק אחרון ע' א' כל דלהדי ביזעא שרי הרי אותם הדברים אמורים בשנודע שנכנס בודאי ולא עוד אלא שהדלת סגר אחריו כמו שהוזכר שם בפירוש אבל בזו פתח פתוח שברשות הרבים מפקיע את האיסור מצד שהיא מפחידתו על הכניסה וכן אשפה וחלון ודקל והואיל ועל הכניסה עצמה אנו דנין ניצל הכל וכן פירשוה חכמי האחרונים והן הן הדברים:

מה שקראנו במשנה שיכות בבית כשהבית של גוי והשאילו או השכירו לישראל לא סוף דבר בשאלה ושכירות אלא אף מכרו לו עכשו הואיל ושלו היתה ומקרוב מכרה שיכות יש לו בה שאדם עשוי להכנס לראות מה שמכר להשביח את מקחו ואין דרך הלוקחים להקפיד בכך ולא עוד אלא שהדבר ערב אצלם ויש אומרים דוקא כשהוא באותה חצר שהוא דר בה והוא שאמר בית בחצרו של גוי ולא סוף דבר לדעתם במכירה אלא אף בשאלה ושכירות למדנו מ"מ שאחד הלוקח ואחד השוכר ואחד השואל בית בחצרו של גוי ומלאהו יין שלו שהוא קרוי שיכות בית ולא שיכות יין ואם ישראל דר באותה חצר מותר בכל ענין אף בלא מפתח וחותם אפילו היה הגוי דר בחצר גם כן שהרי אפילו היה של גוי לגמרי הדין כן הואיל וישראל דר שם ואינו יודע שמפליג:

פיסקא המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שפתוח לרה"ר בעיר שיש בה גוים וישראל מותר בעיר שכולה גוים אסור עד שיושיב שומר פי' מדתני בסיפא והלה כותב לי שנתקבלתי ממך מעות מכלל דרישא דלא כתב לי' אלא אינו מניחו ליטול יינו עד שיפרענו והילכך כיון שיינו של גוי הוא אינו מותר עד שיהא ביתו פתוח לרה"ר ויהיו ישראל דרים שם אבל אם אין ביתו פתוח לרה"ר או בעיר שכולה גוים אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור עד שיושיב שומר שכיון שהיין הוא של גוי ואינו נתפש עליו כגרב טרח נפשי' ומזיין ואינו ניתר אלא עד דאיכא תרתי מפתח וחותם ויהי' ביתו פתוח לרה"ר וישראל דרים שם באותה העיר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו מותר ואינו נ"ל דבר זה כלל שאם אין מפתח וחותם ביד ישראל היאך נוכל להתירו בעבור שביתו פתוח לרה"ר והא תנן בפירקא דלקמן המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב השתא ביין של ישראל שהוא נתפש עליו כגרב אסור בלא שומר ביינו של גוי לא כל שכן. אלא ודאי מתניתן במפתח וחותם ביד ישראל קמיירי ותו דקא מתמה תלמודא והא איכא רוכלין המחזירין בעיירות ואי בלא מפתח וחותם ביד ישראל היכי הוה מקילנן כולי האי למיסמך - ארוכלין א"ו במפתח וחותם ביד ישראל עסיקי' כדמפרש לקמן בברייתא ומתני' דלא תנא לי' בפירוש משום דלא צריך למיתניי' דמילתא פשיטותא היא דצריך מפתח וחותם ביד ישראל אפילו ביין ישראל כ"ש ביינו של גוי:

המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר פי' אע"פ שהיין הוא של נכרי כיון שיכול ישראל ליטול אותו ואין הגוי מעכבו בשביל המעות שהרי כתב לו שנתקבלתי ממך מעות הו"ל כיינו של ישראל שתפקידו ברשותו של גוי והילכך אע"פ שאין ביתו פתוח לרה"ר ואין ישראל דרים באותה העיר מותר אבל מיהו צריך שיהא מפתח וחות ביד ישראל דבלא"ה במאי משתרי והכי מפרש לקמן בברייתא ותנא לא איצטריך לי' למתני' כדפרישית וחילק התנא בין יינו של גוי ליינו של ישראל דרישא דמיירי ביינו של גוי אינו [ומותר] במפתח וחותם ביד ישראל עד שיהא ביתו פתוח לרה"ר וישראל דרים באותה העיר. ואם אין ביתו פתוח לרה"ר או אם אין ישראל דרים שם אסור עד שיושיב שומר וסיפא דמיירי ביינו של ישראל מותר במפתח וחותם ביד ישראל בלבד אע"פ שאין ישראל דרים באות' העיר. והמורה פירש בסיפא מותר אם ביתו פתוח היא לרה"ר כדפרישית לעיל. ואינו נראה לי דא"כ מה חולוק יש בין רישא דלא כתב ליה התקבלתי ובין סופא דכתב לי' התקבלתי. ותו דקתני סיפא אבל אם רוצה ישראל ליטלו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו זה הי' מעשה ואסרו חכמים ואי כשביתו פתוח לרה"ר עסיקי' אמאי אסרו חכמים והא תנן רישא דמותר א"ו כשאין ביתו פתוח לרה"ר עסקי' ומש"ה אסור דיינו של גוי ברשותו של גוי לא סגי בחותם ומפתח ביד ישראל בלבד עד שיהא בית הסמוך לרשות הרבי וישראל דרים שם או שיושיב שומר. וסיפא ל"צ מידי דמרישא שמעינן לה דאינו מותר אלא בבית הפתוח לרה"ר ועיר שיש בה גוים וישראל ולא תניא אלא לאשמעינין מעשה שהי' בבית שאן ואסרו חכמים. א"נ רישא מיירי ביינו של נכרי ממש וסיפא מיירי ביינו של ישראל אלא שהנכרי תופשו בעבור מעותיו: ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומילאהו יין. פי' יינו של ישראל וישראל דר באותו חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והיא שיהא מפתח וחותם בידו. פי' היינו מתני' דכתב לו התקבלתי דה"ל יינו של ישראל. דכיון דיין ישראל הוא סגי לי' בחותם ומפתח בידו דכיון דנתפש עליו כגנב לא טרח ומזייף ואינו צריך בית הפתוח לרה"ר או שומר והאי ת"ק דברייתא הוא תנא דמתני'. יינו של גוי ברשותו של גוי וישראל דר באותו חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו. כדאמר לי' ר' יוחנן לתנא בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו פי' כי רישא דמתני' דאסור עד שיהי' ביתו פתוח לרה"ר ויהיו ישראל דרים שם או שיושיב שומר וחכ"א לעולם אסור עד שיושיב שומר כו' פי' אוקומנא דאיינו של ישראל ברשותו של גוי ואין ישראל דר באותו חצר פליגי דת"ק שרי לי' במפתח וחותם ביד ישראל בלבד וחכמים אסרי עד שיושיב שומר דל"ש להו לחכמים בין יין של גוי בין יינו של ישראל דבכולהו מצרכי שומר ולא סגי במפתח וחותם ביד ישראל והני חכמים הן חכמים דפליגי על ר"א. וכך אמר רב יצחק מפאס זצוק"ל וקי"ל כת"ק דקאי כר"א דלא חייש לזיופא וכך מצאתי שרבי' צמח גאון זצוק"ל פירש כל המשנה בין רישא ובין סיפא כשמפתח וחותם ביד ישראל. וכבר איפסקא הילכתא כר"א. ויינו של ישראל ברשותו של גוי. ומפתח וחותם ביד ישראל מותר אבל מיהו צריך חותם בתוך חותם כדאמרן בפ' אין מעמידין אבל יינו של גוי ברשותו של גוי ליכא מאן דפליג דלא סגיא במפתח וחותם ביד ישראל עד שיושיב שומר והילכך זה שרגילים הגוים לקנות יין מן היהודים וחותמין אותו ומוליכים אותו ממקום למקום ומוכרין אותו לישראל איסור גדול הוא ואין להצירו בשום פנים שבעולם דכיון דכיון דהיין הוא שלהם ואינו נתפש עליו כגנב לא סמכי' אחותם וחיישי' לזיופא ואין תנא שמתיר דבר זה דעד כאן ל"פ אלא ביין ישראל אבל ביין הגוים ליכא מאן דפליג דלא סמכי' אחותם וצריך שומר:

פרק השוכר

בד"ה המטהר יינו כו' בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור ואף בפתח פתוח כיון שאין כאן מפתח כו' עכ"ל אבל במפתח וחותם אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו אין פתח פתוח מותר ודקתני בחצר אחרת מותר לאו דוקא אלא דחצר אחרת הוי כעיר שכולה עובדי כוכבים כיון שאין פתוח לרה"ר כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד שכולה עובדי כוכבים אי הפקידו כו' ממקום הזול למקום כו' כצ"ל:

בא"ד דה"פ בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור אף ביש מפתח וחותם ועלה מפרש אין השומר כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם דר"ל דההיא דאין השומר צריך כו' אינו פירושא דרישא בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים מותר דההיא איירי דוקא במפתח וחותם אלא אהא דקתני בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור אף במפתח וחותם ומיהו איירי נמי מכל שכן דאסור בלא מפתח וחותם ועלה מפרש בכל הנך גווני דקתני אסור ביושב ומשמר מותר ואין השומר כו' דהשתא האי היתרא איירי אף בלא מפתח וחותם ויותר נראה להגיה בדבריהם אף ביש מפתח וחותם עד שישב ומשמר ועלה מפרש אין השומר וכו' ורצה לומר דעד שישב ומשמר ודאי דהיינו שומר גמור אף בלא מפתח וחותם ומשמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשיב כשומר גמור והיינו שומר דרישא כפירוש זה מוכיחין דברי התוספות בפרק קמא דחולין אקושיא אחרת שם וע"ש:

ד"ה המטהר יינו של עובד כוכבים וכו' וא"ת היאך נוכיח ממתניתין וכו' וי"ל דה"פ בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שישב ומשמר ועלה מפרש אין השומר צריך וכו' אע"פ שיוצא ונכנס כצ"ל ור"ל דמדקתני עד שישב ומשמר שזהו שומר גמור ופשיט' היכא שיש כאן שומר ורואה שלא נגע בו עובד כוכבים מותר לכתחלה אפילו בלי שום מפתח וחותם ועלה קא מפרש אין השומר וכו' אלא אע"פ שיוצא ונכנס. ר"ל שיוצא ונכנס הוי כמו שומר גמור מכלל דביוצא ונכנס נמי מותר אפילו לכתחלה [אפילו] בלא מפתח וחותם ודו"ק:

רש"י ד"ה אבל אם רוצה. דסבר אי חזו לא מפסידנא כו'. הלשון תמוה דודאי יפסיד מלמכור יינו וכדאיתא בתוס'. ולשון הרע"ב בזה מכוון יותר:

המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו וכו' עיין לשון רמב"ם פי"ג ממ"א הל' ה' אשר ז"ל הי' יין זה הטהור מונח ברה"ר או בבית הפתוח לרה"ר וישראל הולכים ושבים מותר שעדיין לא נכנס לרשות הגוי עכ"ל לשון זה שעדיין לא נכנס לרשות הגוי הוא יתר ואין לו מובן אשר ע"כ נ"ל דהרמב"ם דקדק בלשון משנתינו תנן ונותנו ברשות הגוי משמע שטיהרו חוץ לרשותו של גוי והדר נותנו לרשותו ואלו בברייתא בגמ' תני' סתם המטהר יינו ברשותו של גוי משמע מעיקרא הי' ברשותו של גוי ע"כ ס"ל לרמב"ם לחלק במטהר יינו ברשותו של גוי נקרא עליו שם יין גוי לא מהני מפתח וחותם ולא פתח פתוח לרה"ר כיון שנקרא עליו שם יינו של גוי, אבל המטהר יינו של גוי חוץ לביתו ומונח ברה"ר אינו בכלל יין גוי ומהני מפתח וחותם ואפי' כשנותנו אח"כ בביתו של גוי כל זמן שפתח פתוח לרה"ר שישראלים מצויים או רוכלי' וחלון ודקל כל זמן שא' מהם מצוי עדיין לא נקרא יינו של גוי כיון שתחלת עשייתו לא הי' ברשותו של גוי וגם עתה עדיין עין ישראל קצת עליו ומהני מפתח וחותם ומזה מיירי משנתינו משו"ה תנן ונותנו ברשותו של גוי וק"ל:

בבית פתח פתוח לרה"ר עתוס' ר"ת הרבה להקשות אפירש"י והיינו לשיטת תוס' דס"ל לעיל ל"א ע"א ד"ה ותרוייהו וכו' דס"ל לר"א דהלכתא כוותי' סגי לי בחדא או מפתח או חותם וכן מפתח וחותם היינו או מפתח או חותם וכיון דס"ל לרש"י דמשנתינו בלא מפתח וחותם ר"ל אפי' חד מינייהו ליכא א"כ קשה קושיותיו של ר"ת אדרש"י אבל באמת ס"ל לר"א מפתח וחותם בעי' כדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ונהי דמשנתינו מיירי בלא תרווייהו מפתח וחותם מדלא הוזכר כן במשנתינו כמ"ש הר"ן מכל מקום מפתח איכא וזה אין צריך להזכיר במשנתינו דאיכא מפתח דאטו בשופטני עסקי' שינוח יינו בלי מפתח וכן משמע מלשון רש"י לעיל ל"א ע"א ד"ה שייחד לו קרן זויות ע"ש וכן משמע להדי' מלשון רש"י ס' ע"ב ד"ה מותר אם יש לו מפתח או חותם וכו' ע"ש וכ"כ ריטב"א בשמעתין ע"ש רש"י ע"ש ומדאיירי משנתינו ביש מפתח א"כ צריך לזייף המפתח שוב לא קשה קושיות ר"ת, ולרש"י ג' דינים יש ביינו של ישראל או שכ' התקבלתי ומניח להוציא היין דהוה נמי יינו של ישראל ויש בזה ג' דינים אם מונח בביתו של ישראל אפי' גוי עומד בצד בורו מותר וכ' ריטב"א דהטעם כיון שצריך לשוח ולהשפיל עצמו שיגע ביין שבבור ומירתת בזה ולא נגע. ב' יינו של ישראל ברשות הגוי ואין פתח פתוח לרה"ר בעי מפתח וגם חותם. ג' אם פתח פתוח לרה"ר סגי במפתח בלי חותם. ולר"ת יינו של גוי או שיש לו מלוה עליו אעפ"י דמפתח וחותם לא מהני מ"מ פתח פתוח לרה"ר מהני ועיי' בר"ן שיטת הראב"ד דביינו של גוי סגי כשהחדר שהיין בתוכו פתחו פתוח לרה"ר שא"א לגוי לזייף המפתח ולכנס אא"כ עומד ברה"ר ופותח הפתח ונכנס וביינו של ישראל או שכ' התקבלתי ומניחו להוציאו סגי בפתח החדר פתוח למבוי אפי' שאינו רה"ר גמור ובהא מיירי בסיפא:

אין השומר צריך להיות יושב ומשמר והיינו ישראל דר בתוכו דקתני בברייתא דהרי זה הדר איננו יושב ומשמר אלא יוצא ונכנס ולזה נתכוון הרמב"ם פי"ז הל' ד' דאותו הדר היינו השומר היוצא ונכנס וראב"ד הבין דצריך תרתי דר בתוכו וגם שומר ע"כ השיג וליתא ע"ש:

ברוך אתה אל רועי, אשר עזרתני בפרק רביעי, כבודי ומרים ראשי יהי' עמדי. בחידושי פרק חמישי:

(סא רע"א) דקאזיל מיניה ומיניה.—כעין זה בב"ק יח א.

דקאזיל מיניה ומיניה. שהולך ומתגלגל הכלי כל שעה ע''י שהוא מגלגלו ומורידו לבור הלכך שלא בחמתו לא דחיישינן דלמא נגע: מתני' המטהר יינו של עובד כוכבים. שעשאו בכשרות למכרו לישראל ולא נתן דמים עכשיו לעובד כוכבים עד שימכרנו ונותנו ברשותו של עובד כוכבים: מותר. דמירתת ליה עובד כוכבים ולא נגע דאמר דלמא חזו לי הנך ישראל דעברי ברה''ר ומפסידנא ואפילו אין מפתח וחותם שרי והוא שאין לו כלום על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדאמרינן לקמן באידך בבא: ר''ש בן אלעזר כו'. מפרש בגמרא: המטהר יינו של עובד כוכבים כו' מותר. אם בית פתוח לרשות הרבים כדפרי' לעיל: אבל אם רוצה כו'. שהיין נעשה לו משכון הואיל ויש לו מלוה על היין אסור דלא מירתת דסבר אי חזו לא מפסידנא דכי תבע לי אמינא דידי הוא: גמ' רוכלין. מוכרין בשמים וישראלים הן עוברין מעיר לעיר ומירתת עובד כוכבים דלמא חזו לי דרך רשות הרבים: דלתים ובריח. שאין נכנסין בה אלא ברשות וכ''ע ידעי כי עיילי בה ומצי למיקם עלה ההיא שעתא: וחלון כרה''ר דמי. אפילו בית פתוח לחצר וחלון פתוח לחצר ברה''ר כנגד פתח הבית כמאן דפתוח לרה''ר דמי לשון אחר חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית כרה''ר דמי וכן עיקר: דרך אשפה לעמוד בני אדם עליה: דיקלא. דקל של ישראל נגד הפתח ומתיירא העובד כוכבים עכשיו יעלה ליטול פירות ויראני נוגע: פסיק רישיה. של דקל ומעתה אין בו פירות: ומאן דאסר. מימר אמר עובד כוכבים למה ליה דסליק התם:

התם דקאזיל מיניה ומיניה. פ''ה שהולך ומתגלגל כל שעה ע''י שהוא מגלגלו ומורידו לבור הלכך שלא בחמתו לא דחיישינן דלמא נגע לפי הדומה משמע שרש''י רוצה לומר דמגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע''י דבר אחר אסור בשתיה והכא שהכשירוהו בחמתו היינו לפי שלא היה אוחזו בידו אלא סמוך לבור זורקה ומ''מ שלא בחמתו אסור אע''פ שזריקה בזב טהור כיון שהוא סמוך החמירו ביין דלמא נגע וכן פירש רשב''ם בשם רש''י וחלק בין זורק מכנגדו לזורק למרחוק מיהו לא יתכן כדפרישית לעיל: המטהר יינו של עובד כוכבים. פירוש רש''י במהדורא בתרא כגון שכתב לו התקבלתי דהוה ליה יינו של ישראל וכדקתני סיפא והוי סיפא פירושא דרישא בבית הפתוח לרה''ר ובעיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה מותר ואע''פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל ואע''ג דבגמרא בברייתא בעינן ביינו של ישראל בחצר אחרת שאין ישראל דר באותה חצר מפתח וחותם הכא שאני כיון שפתח פתוח לרה''ר בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור ואף בפתח פתוח כיון שאין כאן מפתח וחותם והקשה ר''ת היכי פריך בגמרא הא איכא רוכלין המחזירין בעיירות וכי מה ידעו הרוכלין שיראו היין בביתו של עובד כוכבים בלא מפתח וחותם שהוא של ישראל שירא העובד כוכבים מהם כי אין לדמות לעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה שהתיר רש''י כאן אף בלא מפתח וחותם דהתם ירא העובד כוכבים שמא אותו ישראל אמר לישראלים הדרים שם לתת לב על יינו אבל רוכלים עוברים לפי שעה מה ידעו ועוד שמדמה אשפה ודיקלא לפתח פתוח וכי מה סברא היא זו שיניח העובד כוכבים ליגע ביין שהוא אצלו בלא מפתח וחותם מיראת מקרה שישב ישראל הדר בעיר על האשפה או יעלה על הדקל ועוד למאי דמפרש בגמרא אי לת''ק אי לר''ש בן אלעזר דאפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים אם הפקידו בבית עובד כוכבים אחר מותר משום דעובד כוכבים אחר מירתת וזה תימה גדולה דכיון שאין שם מפתח וחותם ניחוש פן ינסכנו הנפקד כי אין לומר שהנפקד ירא מן המוכר פן יעליל עליו כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד ועוד מאחר דמיירי בעובד כוכבים שכתב לו התקבלתי ומעתה מה חילוק יש בין עובד כוכבים זה לעובד כוכבים אחר אפי' ביד המוכר יינו של ישראל הוא ועוד קשה דמדתני סיפא והלה כותב התקבלתי מכלל דרישא לאו בהכי מיירי לכן נראה לר''ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם וכן פרש''י בפירושים ראשונים ובלא כתב לו העובד כוכבים התקבלתי והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה ופתח פתוח לרה''ר אע''פ שהוא יינו של עובד כוכבים מותר כיון דמפתח וחותם בידו שהעובד כוכבים ירא פן יראהו ישראל טורח ומזייף ויגד לישראל שטיהרו ויפסיד למכור יינו ולא דמי לעובד כוכבים שנמצא בצד הבור של יין דאסירנא ביש לו מלוה עליו דהתם כיון שאין מפתח וחותם סומך על זה שיוכל לנסכו קודם שיראהו שום אדם והשתא ניחא דאף בעיר שכולה עובדי כוכבים כיון שיש מפתח וחותם היה לנו להתיר משום רוכלין שיראוהו טורח ומזייף יבינו שאותו יין של ישראל הוא וכן ירא ממקום דאיכא אשפה ודיקלא כמו בפתח פתוח ואתי נמי שפיר למאן דשרי בגמרא שהפקידו בבית עובד כוכבים אחר אי לא חיישינן לגומלין דבבית עובד כוכבים אחר הוי יינו של ישראל שאין לעובד כוכבים האחר שום דבר על היין וכיון שיש מפתח וחותם אין לחוש שיטרח הנפקד ומזייף אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים יש להתיר והכי אמרינן בברייתא בגמרא יינם של ישראל ברשותו של עובד כוכבים וישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שיש מפתח וחותם וחצר אחרת הוי כעיר שכולה עובדי כוכבים כיון שאין פתח פתוח לרה''ר בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור ואע''פ שיש מפתח וחותם בידו ולא יועיל כלום פתח פתוח כדמוקי לה בגמרא בעיר שיש לה דלתים ובריח שאין רוכלים עוברים דרך שם שלא ירגישו דכיון שלא כתב התקבלתי א''כ יינו של עובד כוכבים הוא וכן תניא בגמרא דיין של עובד כוכבים וישראל דר בחצר אחרת אסור לכ'''ע אע''פ שיש מפתח וחותם וסיפא דקתני והלה כותב התקבלתי הוי יינו של ישראל הלכך במפתח וחותם שרי אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העובד כוכבים דבקל ינסכנו ולא דמי לההיא דנמצא בצד הבור שהתרנו באין לו מלוה על היין דהתם איכא תרתי לטיבותא יינו של ישראל וברשות ישראל דרשות ישראל מועיל כמו מפתח וחותם ולהכי מייתי לעיל ראיה מהך כדפרי' לעיל והיכא דישראל דר באותה חצר שהיין מונח שם לא שנא ביינו של ישראל לא שנא ביין של עובד כוכבים שרי אף בלא מפתח וחותם כדאמר ליה ר' יוחנן לתנא תני אע''פ שאין מפתח וחותם משום דישראל דר באותה חצר חשוב כמו שומר דסגי ביוצא ונכנס כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע''פ שהוא יוצא ונכנס כו' וא''ת היאך נוכיח ממתני' דיוצא ונכנס סגי לכתחלה אף בלא מפתח וחותם כיון שהעמדנוה ביש מפתח וחותם ובפ''ק דחולין (דף ג. ושם) מייתי לה להתיר אף לכתחלה דקא פריך התם ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן אין השומר צריך כו' ומה ראיה היא זו שאני הכא שיש מפתח וחותם וי''ל דה''פ בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור אף ביש מפתח וחותם ועלה מפרש אין השומר צריך כו' אלא אפילו יוצא ונכנס ומתוך שהעמיד ר''ת כולה שמעתין במפתח וחותם ואפילו הכי מטהר יינו של עובד כוכבים ברשות עובד כוכבים בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור כיון שלא כתב לו התקבלתי מתחלה היה ר''ת רוצה לאסור אותם היינות שקונין העובדי כוכבים מישראל ומוליכין אותם ממקום הזול למקום היוקר ואע''פ שמחתימים אותם חותם בתוך חותם בחבית מלא חשוקים ושולים כפולים מצד זה ומצד זה דהא תנן המטהר יינו של עובד כוכבים כו' בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור אע''פ שיש מפתח וחותם וכיון דקיימא לן כר''א דשרי בחותם אחד אין לנו לחלק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם דכי אסרנא חותם אחד נאסר גם שני חותמות ואחרי כן מצא טעם להתיר דדוקא מטהר יינו של עובד כוכבים שלקחו העובד כוכבים בכרמו ולא טרח בו ויבא בקל לזייף אבל הכא כיון שטורח כל כך שלוקח אותו מישראל וגם מחתימו חותם בתוך חותם ונושאו להשתכר בו אין לירא שיטרח ויזייף פן יפסיד טרחו ועל סמך היתר זה שתה יין שהובא מאלצירי''א בזה הענין ועוד הארכתי בענין שליחות יין ביד עובד כוכבים לעיל בפרק אין מעמידין (דף לא. ד''ה דאמר ושם: ד''ה השולח): והאיכא רוכלין. ואע''ג דתקנת עזרא לא היתה אלא שיעברו בערי בנות ישראל שלא יתגנו על בעליהן לפי דרכם היו עוברים שם: וחלון כרשות הרבים דמי. פי' בקונטרס ל''א חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ואם הבית שהיין בו סגור דליכא למיחש שיכנס בה העובד כוכבים ואפילו הוא פתוח אין לחוש שיכנס בו ויסגור בעדו דמרתת מישראל שכנגדו כיון שאין העובד כוכבים דר בבית היין ודוקא ביום אבל בלילה אסור:

עבודה זרה סא ע"א

דף סא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד