עבודה זרה סב ע"א

דף סב - א

מתניתין:

גוי, השוכר את הפועל היהודי, ^[2] לעשות עמו מלאכה ביין נסך, ^[3] כגון להריקו מכלי אל כלי, או להעבירו ממקום למקום, ^[4] שכרו ^[5] אסור בהנאה לכל העולם. ^[6] ברם, אם שכרו הגוי לעשות עמו מלאכה אחרת, כגון להעביר לו כדי שמן, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר. ^[7]

וכן, גוי השוכר את החמור של היהודי, על מנת להביא עליה יין נסך, שכרה, היינו מה שקיבל היהודי בעד החמור, אסור בהנאה. לפי שהוא שכר הובלת יין נסך. ^[8]

אבל אם שכר הגוי את החמור כדי לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו [כד ובו יין נסך] עליה, שכרה מותר.: ^[9]

גמרא:

כאמור במשנתינו, גזרו חכמים לאסור בהנאה שכר עבודת יין נסך.

ומקשה הגמרא: מאי טעמא שכרו אסור? כלומר, מדוע גזרו חכמים לאסור שכר יין נסך יותר משאר איסורי הנאה? ^[10] אילימא, אם תאמר, הואיל ויין נסך גופו אסור בהנאה, לכן גזרו על שכרו נמי, שיהא אסור, כדי שלא יבואו להתיר את גופו,

אין לומר כך, שהרי ערלה וכלאי הכרם, דאסורין בהנאה, ובכל זאת תנן (קידושין נו' ב') שאם מכרן, וקידש אשה בדמיהן ^[11] מקודשת. ולא גזרו איסור אפילו על דמי איסור הנאה, מחמת איסור הגוף. וכל שכן שאין לגזור איסור על השכר מחמת איסור הגוף. ^[12]

אלא, הואיל ויין נסך תופס [אוסר] את דמיו מהתורה כעבודת כוכבים, לכן גזרו על שכרו, שלא יבואו להתיר את דמיו.

אך בשאר איסורי הנאה שאין איסור על הדמים, רק על הגוף, אין לחוש שאם נתיר את שכרו יבואו להתיר את הגוף.

ועדיין קשה, הרי שביעית, דתופסת את דמיה, כמבואר בגמרא לעיל (נד' ב'), מדכתיב "כי יובל היא קדש תהיה לכם", דרשינן, "מה קדש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה".

ובכל זאת תנן (שביעית פרק ח' משנה ד'): ^[13] "האומר לפועל, הילך דינר זה, ולקוט לי בו [כלומר בשויו] ירק של שביעית ^[14] היום, שכרו אסור.

כיון שאמר "לקוט לי בו", הרי זה לשון מכר, וכאילו אמר לו "מכור לי ירק בשוי האיסר". ולכן הדינר נתפס בקדושת שביעית, ואין להשתמש בו אלא לצרכי אכילה ושתיה וסיכה כדין השימוש בפירות שביעית, וכן אסור להשהותו אחר זמן הביעור ^[15].

ברם, אם אמר, הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום, כיון שנותן לו את הדינר כשכר העבודה בלבד, שכרו מותר". ^[16] הרי מבואר, שאף על פי שהשביעית תופסת את דמיה, מכל מקום שכרה מותר אף מדרבנן, ולא גזרו בו שום איסור.

וקשה, אם כן מדוע בשכר יין נסך גזרו איסור?

אמר רבי אבהו אמר רב יוחנן: ודאי משום גזירה אין לנו לגזור ולאסור שכרו משום דמיו. אלא קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין, כמבואר להלן, וביין נסך. ודוקא בשני האופנים הללו החמירו, לפי שתופסים את דמיהם, לכן ראו לקנוס בשכר שהוא קצת כעין דמים. אבל בשאר איסורי הנאה, שאין תופסים את דמיהם, מסתבר ^[17] שלא קנסו.

מבארת הגמרא מהו אותו קנס: יין נסך, הא דאמרן, שקנסוהו לאסור את שכרו.

אך "חמרין" מאי היא? איזה קנס קנסו את החמרין [מובילי תבואה על גבי חמור]?

הגמרא מביאה ברייתא, העוסקת בענין "חמרין", ומתוך דברי האמוראים שדנו בבאור הברייתא, יתבאר לנו מהו הקנס שקנסו בחמרין.

דתניא בברייתא, "החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית, שכרן שביעית".

הסתפקו האמוראים: מאי "שכרן שביעית"?

אילימא, דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, כלומר, אם נאמר, שהברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה מותרת בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו שמותר לשלם להם את שכרם בפירות שביעית,

אין לומר כך, שאם כן, נמצא זה, השוכר, פורע את חובו לחמרין, מפירות שביעית, והתורה אמרה (ויקרא כה' ו') "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ומכאן דרשו חכמים, שפירות שביעית הותרו רק להנאת אכילה, ולא לסחורה. ותשלום חוב אינו הנאת אכילה. ^[18] ואלא תאמר, שהברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה אסורה בפירות שביעית, כגון שהביאו יותר מדאי פירות בבת אחת ^[19] ובא התנא ללמדנו דקדוש שכרן בקדושת שביעית.

אף אם תפרש כך קשה, ומי קדוש?! האם באמת שכרן נתפס בקדושת שביעית?!

והרי תנן (שביעית פרק ח' משנה ד'), "האומר לפועל הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר. אך אם אמר לקוט לי ירק בו היום, שכרו אסור" כדלעיל. ומוכח שלא קנסו את העושה מלאכה אסורה בפירות שביעית, ולא אסרו את שכרו.

אמר אביי, לעולם הבריתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה מותרת בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו שיהבינן ליה [מותר לשלם להם] שכר מפירות שביעית.

ודקא קשיא לך, כיצד ישלם להם מפירות שביעית, והרי נאמר בשביעית "לאכלה" ולא לסחורה, כדלעיל?

יש לומר, דיהביה ניהליה בצד היתר. ישלם להם את השכר באופן המותר, דהינו, יתן להם אותו כמתנת חינם.

מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור. פי' כל שנאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה בהנאה אף על פי שאינה דמים לו והרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין תופסין את דמיהן ודמים אלו כמתנה הן בידו של זה וכן מפורש בירושלמי במס' קידושין ואין אנו אוסרין הנאה זו מפני שהיא גרמת איסורי הנאה ומחמתם באו לידו אף שכר פעולה ביין נסך למה אסרוהו אלא הואיל ותופס דמיו בכל חליפין בע"ז גזרו על שכר פעולה מפני שנראה כמחליף והרי שביעית וכו'.

נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית ורחמנא אמר לאכלה. פי' רחמנא דאמר בפירות שביעית דלאכלה ניתנו ולא לד"א לפיכך אסור ליקח בפירות שביעית מן התורה כל דבר שאינו נאכל כדתנן במס' שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית אם לקח יאכל כנגדן וכ"ש בפירות שביעית עצמן דאין לוקחין בהם עבדים וקרקעות וה"ה לחלוק וטלית וכל דבר שאינו ראוי לאכילה והכי תניא בתוספתא היה בידו סלע של שביעית ובקש ליקח בו חלוק הולך אצל חנוני ואומר לו תן לי מן הפירות ונותן לו והלה אומר הרי פירות הללו נתונין לך במתנה וכו' והתם תניא פירות שביעית אין לוקחין בהם מים ומלח וכו'.
אבל דבר הראוי לאכילה ודאי לוקחין בין בפירות שביעית בין בדמיהן ומוכרין אותם במעות ע"מ ליקח בהן פירות וכל דבר הנתפס בקדושת שביעית והיינו סלע של שביעית וה"נ מוכח בפ' לולב וערבה אלא שאסרו למכרן כדרך סחורה דתנן אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל וכו' ותני בתוספתא לא ימלא את החבית ומוכרה כמות שהיא אלא אומר חבית זו אני מוכר בדינר כלכלה זו אני מוכר בתריסי'.
וטעמא דמילתא דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית [ואפשר לנהוג בו קדושת שביעיתת מותרת אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהם קדושת שביעית] וכגון חלוק אסור דמפקע להו מקדושתייהו ולא קרינא בהו לאכלה ולפרוע חובו בפירות שביעית נמי משום ה"ט אסור דכיון דדמי הפירות [אינן] נשארין בידו ואינן נתפסין הויא לה סחורה והא דתנן במס' קידושין וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דיעבד קאמר והיינו ש"מ דאע"ג דאסור מקודשת היא וכך אמרו בירושלמי מה בין הקונה אשה לקונה שפחה וכו'.

אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור. דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרימתו אסורה, והרי ערלה וכו' ואף על פי שהנאה זו היא גרמת איסור הנאה, הילכך הנאת גרמת יין נסך נמי אמאי אסורה, אלא שהיא תופסת את דמיה כע"ז, ואף על פי ששכר זה אינו דמים ליין נסך גזרו עליו מפני שנראה כמחליף.

והרי שביעית וכו', נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה: לאכלה (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה. פירוש לאכלן בפני עצמן או למוכרן ולקנות בדמיהן דברים הנאכלים שיכולים להתבער אחר הביעור וקדושת שביעית תופסת בהן, אבל לא דבר הניתן לסחורה כגון עבדים וקרקעות או כסות וכלים, וכדתנן במסכת שביעית (פ"ח מ"ח): אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, אם לקח יאכל כנגדן. וטעמא כדאמרן דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית מותר, אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהן קדושת שביעית, כגון חלוק, אסור שמפקיען מקדושתן. ולפרוע חובו מפירות שביעית נמי מהאי טעמא אסור, שהרי דמי פירות שביעית [אינן] נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה. והא דתנן בקדושין (נב, א) שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת, דיעבד קאמר. והיינו דקאמר שמע מינה, לומר דאף על פי שאסור לעשות כן מקודשת היא.

פרק חמישי
פרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור אסיקנא בגמרא דקנסא דרבנן הוא דקנסו לכל שעושה מלאכה בעניני עבודה זרה ואף על גב דאמרינן בפרקא קמא ואם בנה שכרו מותר התם כשהיה עושה לא היתה עדין עבודה זרה וכדאיתא התם וכי קתני שכרו אסור כשיש בו שוה פרוטה דבפחות משוה פרוטה לא קנסו רבנן כדאיתא התם ובגמרא מוכח בההוא עובדא דאוגר ארביה לסתם יינם דשכרו אסור לכל אדם קאמ׳ ולא לפועל בלבד ומסקנא דגמרא דכי קתני ביין נסך אפי׳ סתם יינן בכלל.

גמרא מאי טעמא. פירוש דקסבר דמתניתין דינא קתני אלימא הואיל דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור פירוש דהא נמי בכלל אסור הנאה דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרמתו אסורה.

והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. פירוש וכיון דחילופיהן מותרין כל שכן שכרן וכדפר״שי ז״ל מכאן הקשו בתוספות למה שמפרש ר״שי בכל מקום דחליפין אסורין למחליף מיהת דרבנן וקידושי אשה שאני דלאו הנאה ממש היא וכדכתיבנא נמי בפרקין לעיל ואם כן מאי מקשה הכא דהא בערלה וכלאי הכרם חלופיהן אסורין למחליף ותירצו דמכל מקום מתני׳ קתני שכרו אסור אף לאחרים ואלו ערלה וכלאי הכרם דמיהן מותרים לאחרים ולפיכך אשה זו מקו׳ בהם דאי לא הא לא יהיב לה ולא מידי ועוד דהא מודינא בקדושי אשה שהנאתן מותרת למחליף ולא חמיר שכר אסור הנאה מהא דקדושין דשכרו נמי לאו הנאה ממש היא.

ואלא הואיל ותופס דמיו כעבודה זרה. פי׳ דבערלה וכלאי הכרם שאין תופסין דמיהם שכרן מותר אבל בע״ז ויין נסך כשם שתופסין דמיהן כך תופסין שכרן.

והרי שביעית דתופסת דמיה ותנן האומר כו'. פירוש דלקט לי בו משמע כדי שוויו והיינו מכיר׳ וחלופין ולקט לי ירק לא משמע אלא שכר לקיטה בלבד וכדפירש ר״שי ז״ל.

אמר רבי אבהו קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין דשביעי׳ וביין נסך והא דקרי ליה קנס מפני שעושין עברה דעבודה זרה וכל אביזרהא אסור לקיימם בעולם איסור תורה ומדרבנן אף רוצה לקיימן אסור וכל שעושה בהם מלאכה הרי מקיימם וחמרין דשביעית נמי גורמין לעשות סחורה בשביעית שהוא אסור תורה וקשה אבקה של שביעית כדאיתא בפ״ק דקדושין ולפיכך קנסום. אי נמי כדאמור בירושלמי בפירות עברה היא מתניתין ופירש הר״מבן ז״ל בפירות שביעית לאחר הביעור.

נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה פ׳ לאכלן בפני עצמן או למכרן ולקנות בהן דברים הנאכלין שיכולין להתבער בזמן הביעור שבאלו קדושת שביעית תופסת אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שנתן לסחורה כגון בהמה טמאה ועבדי׳ ובגדים ושאר מטלטלין דעלמא וכדתנן במסכת שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי׳ שביעית ואם לקח יאכל כנגדם. וכשפורע חובו מפירות שביעית סחורה היא זו שהרי דמי פירות שביעית נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה והא דאמרינן בפ״ק דקדושין וש״מ המקדש בפירות שביעית מקודשת התם בדיעבד לשון מורי הר״שבא נ״ר.

השוכר את הפועל וכו' כונת הפרק להשלים ענין החלק הרביעי באסורי יין נסך ויתגלגלו בו קצת ענינים שבשאר אסורין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון באיסור הנאת יין נסך ושכרו ודמיו השני בדין תערובת יין נסך וסתם יינן השלישי בהשלמת עניני ביאור נכרי שנתיחד אצל היין אם ברשות ישראל אם בדרך אחרת הרביעי בתערובת שאר איסורי הנאה החמישי בהכשר כלי הגת הששי בהכשר כלים האסורים בשאר איסורין מצד גיעולי גוים וטבילתם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר שכמו שיין נסך אסור בהנאה כך שכרו אסור והוא שאמר השוכר את הפועל לעשות עמו עמו ביין נסך שכרו אסור שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר השוכר את החמור להביא עליו יין נסך שכרה אסור שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרו מותר אמר הר"ם אמרו קנס הוא שקנסו ביין נסך ומן הידוע ברוב שהשוכר בהמה לרכוב בה יתן עליה צידה לדרכו שהוא כאלו שכר ממנו לרכוב בו ולשאת בו יין נסך ויהיה שכרו אסור הודיענו שאין הדבר כן אבל שכרה מותר כיון שלא נתברר לו לשאת יין נסך:

אמר המאירי השוכר את הפועל וכו' פירוש גוי ששכר את הפועל ישראל לעשות מלאכה ביין נסך הן להריקו מכלי לכלי הן להביאו ממקום למקום או לדרוך ענביו משהתחיל לימשך או כל כיוצא בזה שכרו אסור בהנאה אבל אם שכרו לעשות מלאכה אחרת כגון להוליך חביות של שמן ונתערבה ביניהם חבית של יין שכרו מותר פירוש שכר הנופל כנגד חביות של שמן ומ"מ שכר הנופל כנגד חבית של יין אסור ופי' בגמ' דוקא בששכר האיסור לעצמו כגון שאמר לו העבר לי מאה חביות חבית חבית בפרוטה שנמצא שכר כל חבית לעצמו והוא מעביר לו כמה שירצה ומניח את השאר אבל אם הותנה השכר בכלל אחד כגון שאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות והיתה זו של יין ביניהם הרי זה כמי שקיבל מלאכה שאפשר לגוי לעכב כל השכר עד שישלים כל מלאכתו ונמצאת זאת של יין נסך מעכבת את הכל ולפיכך הכל אסור והולכת הנאה לים המלח אין מועיל בכך אע"פ שגדולי המפרשים כתבו כן שהרי כל השכר מוטל על כל אחת מהן והילכך הכל אסור אע"פ שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וזוכה על כל אחת בשעתה שאין הדבר דומה למה שאמרנו בגוף ע"ז שאם בנה שכרו מותר ומטעם זה שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שביארנו בפרק ראשון י"ט ב' שהרי לשם אין שם ע"ז עליה עד שתגמר כלה כמו שביארנו שם אבל זה שיש עליו שם יין נסך פרוטה זו הואיל וכלן תלויות בה אוסרת את כלן ומ"מ בפחות משוה פרוטה הכל מותר כגון מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה שם אחת של יין נסך ואע"פ שבע"ז אף בפחות משוה פרוטה נאסרת דוקא במוכרה ונהנה מדמיה כמו שכתבנו בפרק ראשון:

זו שאמרנו שזו מעכבת על הכל יש באין בה מכח הדין והוא לדעת מי שאמר בבבא מציעא בפרק השוכר את האומנין ע"ו ב' שמין מה שעתיד להעשות כמו שיתבאר שם והלכה כדבריו ויש אומרים שאף לדעת חכמים החולקים עמו כן מ"מ פעמים שכל השכירות תלוי בחבית אחת כגון דבר האבד וכמו שאמרו שם שוכר עליהם כדי שכרם ויראה כן שאין הדבר מוכיח לעכב אחת על כלן אלא בדרכים אלו הואיל ופסקנו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף:

השוכר את החמור ר"ל גוי השוכר חמורו של ישראל להביא עליו יין נסך שכרו אסור ואם שכרו לרכוב עליה או למשא אחר והניח הגוי לגינו של יין נסך עליה מותר ואע"פ שמן הדין רשאי השוכר להניח לגינו על החמור כמו שיתבאר במקומו והיה לנו לאסור מ"מ אם לא הניח אי אפשר לו לומר שינכה לו מן השכר על שלא הניח שם לגינו והילכך אין דין הנחת הלגין בא מצד השכר כלל:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ערלה וכלאי הכרם אע"פ שאסורין בהנאה שכרן מותר ר"ל שאם נשכר ללקט בערלה או לנכש בכלאי הכרם או לאיזו מלאכה שכרו מותר ולא עוד אלא שאם מכרן דמיהם מותרין שאין תופסין את דמיהם כבר אמרו מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אבל ע"ז ויין נסך תופשין את דמיהם:

פירות שביעית אף הם תופשין את דמיהם על הדרך שהתבאר ואע"פ שדמיו נתפשים לקדושת שביעית שכרו מיהא מותר כיצד אמר לפועל הילך דינר ולקט לי ירק היום אין זה הדינר מחיר הירק אלא שכר לקיטה ומתוך כך אותו הדינר מותר לזה כתורת חולין לעשות ממנו מה שירצה אבל אם אמר לקט לי בו ירק היום הרי זה כאומר לו תן לי בדינר זה ירק והרי זה כמוכר פירות שביעית לפיכך אותו הדינר נתפש לקדושת שביעית שלא להוציאו אלא לדברים שפירות שביעית מותרין להוציאן כגון לאכילה ושתיה וסיכה וחברותיהן וכן שיצטרך לבערו בשעת הבעור א"כ מה נשתנה יין נסך ששכרו אסור שאם מפני איסור הנאה שבו הרי ערלה וכלאי הכרם איסורי הנאה הם ושכרן מותר ואם מפני שתופס את דמיו הרי שביעית תופסת דמיה ושכרה מותר הא מ"מ אין איסור זה מדברי סופרים והחמירו מתוך חומרת יין נסך ובתלמוד המערב הפליגו בחומרא זו שאפילו נתן לו קרקע או בהמה בשכרו אע"פ שאמרו בקרקע ובהמה שאע"פ שעשאן גוף ע"ז כגון שהשתחוה להם ועבדם לא נאסרו מ"מ קבלם בשכר יין נסך נאסרו בהנאה:

אע"פ שפירות שביעית שכרן מותר כמו שביארנו בפועל מ"מ בחמרים כשהביאו פירות שביעית החמירו ושכרן נתפש בקדושת שביעית מתוך ששכרם מרובה ירגילו עצמם בכך ויביאו שוכריהם לידי סחורה אבל פועל לא החמירו בו הואיל ושכרו מועט וכעין כדי חייו ומ"מ ביין נסך מתוך חומרתו החמירו בו אף בפועל כמו שבארנו:

חמרים ושאר פועלים שעשו עמו מלאכה אין פורעין אותם בפירות שביעית ולא במה שנתפש בקדושתם שדמי שביעית אין פורעין בהם את החוב והדבר ידוע לאכלה ולא לסחורה ומ"מ מותר ליתן לאומנין פירות שביעית או דמיהן במתנת חנם ואין צריך לומר בשאר בני אדם אלא שצריך להודיע כמו שיתבאר במקומו:

השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ כו' פי' יי"נ של גוים הוי כשמשכשך אותו לתוכו לשם ע"ז וזה הי' נסוכם אפילו שלא בפני ע"ז ולר' יהודה דאמר אין מנסכין אלא בפני ע"ז הי' הגוי מוליך יינו לפני ע"ז ומנסך ממנו קצת וכל השאר הי' נקרא יין נסך מפני שהכל נעשה תקרובת ע"ז כיון שניסך ממנו קצת דומיא דעורות לבובין דבעבור הלב שאי' מקריב בפני ע"ז בלבד נעשה כל הבהמה ועורה תקרובת ע"ז:

לקט לי בו ירק היום הנה מצאנו שגם הירק יש לו דין שביעית וקשיא לי ממאי דאמרן לעיל בפ' אין מעמידין זה הכלל. כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית פי' המורה כגון קישואין ודלועין והרי כמה משניות מוכיחות שכל הירק יש לו דין שביעית. ולא עמדתי על ביאור הדבר מה הוא כל שאין לו עיקר אין לו שביעית:

בד"ה והתנן מכרן כו' והכי נמי גבי שביעית המעות אינם אסירין לאחרים כדאמר לעיל בפר"י כו' עכ"ל לא מצאתיו בפרק רבי ישמעאל והוא דבר תמוה דודאי דמיהן נתפסין בקדושת שביעית מן התורה מדכתיב קודש תהיה וגו' ואין חילוק בין לו בין לאחרים ושכרן ודאי מותר לגמרי אף לו כדמסיק בשמעתין חוץ מבחמרין משום קנסא וצ"ע:

בא"ד טעמא דאין מוסרין דמי פירות כו' דומה יותר שמשתכר כו' כצ"ל:

גמ' אמר אביי לעולם יהבינן שכר מפירות שביעית. אביי לא שייך דליפלוג אר"י דאמר קנס קנסו חכמים בחמרין אלא דאמר דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לשנויי דיהבינן ליה שכר מפירות שביעית וכו':

רש"י ד"ה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' אע"ג דאגרא דיהיב לא משום מלאכה אחרת. ע"כ דר"ל דכל האגרא אינו משום מלאכה אחרת שהרי יש בו משום יי"נ ועי' בגמרא:

תוס' ד"ה והתנן מכרן וקידש בדמיהן וכו' ה"ג גבי שביעית וכו' כדאמר לעיל וכו'. דברי התוס' הללו א"א לישב דע"כ דאסורים גבי שביעית הוי פירושו שהן בקדושת שביעית ומ"ל הוא ומ"ל אחרים דכיון שהדמים נתפסים בשביעית גם צריכין לנהוג בהן קדושת שביעית כדמשמע בהדיא לקמן בעובדא דר' ינאי דיזפי פירות שביעית וכו' ופשוט הוא גם לא נזכר מזה לעיל בפרק ר' ישמעאל וק"ל וצ"ע:

גמרא מ"ט שכרו אסור כו'. לכאורה קשה דנימא טעמא משום דרוצה בקיומו וכדמשמע לקמן (סג ב) דאי לאו למעוטי תיפלה הוה אסור מט"ז. וי"ל דמשום זה אין לאסור שכרו בדיעבד אלא מטעם קנס וכדמסיק והיינו מפני דעבר על איסור דרוצה בקיומו וזהו ג"כ הכוונה שם כיון דרוצה בקיומו אסור ר"ל מטעם קנס. שוב מצאתי סמוכים לזה בהר"ן ע"ש:

שם [ואלא דקדוש שכרן בקדושת שביעית כו' והתנן האומר לפועל הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר. ק"ל מהא דביצה (כ) ההוא כו' הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולינסב ברתי אר"פ ד' מאה שקיל וברתי' כו' אי בעי לא נסיב ע"ש וה"נ נאמר דהדינר קנה ואי בעי לא לקיט וי"ל דלפי מה שבאר הרי"ף בפרק מי שמת הטעם בהא דביצה דהוי כמו ב' מתנות וכן הרמב"ם בפי"א מהל' זכייה ואחריהם הטוש"ע בסי' רנ"ג א"ש וזה עדיף מתנאי שכתב הש"ך שם סקט"ז אלא דהוה כמו שא"ל הילך דינר בשכר לקיטה] :

תד"ה מ"ט. כי מעתה היה יודע שיין נסך כו'. כצ"ל:

תד"ה והתנן. וה"נ גבי שביעית כו'. נ"ל דר"ל דמאי דתני גבה שכרו מותר יל"פ היינו לאחרים דוקא וא"כ מאי פריך מינה. ומש"כ כדאמר בפר"י נ"ל דרוצים להביא ראיה דיל"פ מותר היינו לאחרים דוקא דמצינו שם בחליפי חליפין דעבודת כוכבים דח"א מותרין ולהמחליף ודאי אסור דכיון דחליפין אסורים מה"ת הוויין כשאר אה"נ דאסורין למוכר עצמו ונכון בעז"ה והמפרשים הניחו דבריהם בצ"ע:

תד"ה לקוט. י"ל דל"ח מוכר דיד פועל כיד בעה"ב דמי. לא מפיהן אנו חיין כי כן איתא להדיא שם (י) ועי' ג"כ שם (קיח):

תד"ה נמצא. וא"ת תיקשי רישא לסיפא כו'. עמש"כ שם ישוב פשוט בס"ד ונשמט שם ועל ידו פי' בשבילו כדפי' הרע"ב ועמש"כ לעיל (לט):

תוס' ד"ה השוכר וכו' וקאמר שכרו מותר דמשמע לגמרי. לא הבנתי דמה צריך למשמעות הא א"א לפרש בענין אחר דהא ברישא דקתני שכרו אסור זהו חליפי שביעית היינו דאסור ליהנות ממנו שלא בקדושת שביעית א"כ בסיפא דתני שכרו מותר ע"כ דלגמרי מותר:

בא"ד (בסופו) מסתבר דלא קנסו. תמוה לי במה נסתפקו בזה הא פשיטא דאין ללמוד שאר איסורין מיין נסך דהרי קתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הרי דהחליפין מותר לאחרים מכ"ש שכרו וצ"ע:

ד"ה נמצא וכו' דמשום פריה ורביה אקילו. להדיא איתא בירושלמי ספ"ח משביעית אר"י זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית וצ"ע:

השוכר את הפועל פירש"י נכרי השוכר וכו' רצה בזה לאפוקי ישראל השוכר הפועל לשבור ביי"נ ולהאבידו דשכרו מותר דלמעוטי תפלה שפיר דמי כדלקמן ס"ג ע"ב וכ' רש"י עוד להוריק מכלי אל כלי וכו' לאפוקי לחדש דבר בשבחו של יין דאז אומן קונה בשבח דשכרו אסור מדינא דהוה כמוכר יין נסך לנכרי ועיי' לעיל י"ט ע"ב אם בנה שכרו מותר וכו' ע"ש. ויש לדקדק טובא מ"ט נקיט השוכר דמיירי בגוי השוכר ולא המשכיר עצמו לעשות ביי"נ שכרו אסור דהיינו ישראל שהשכיר עצמו לנכרי. ותלמידי בני מה"ו שמעון נ"י אמר דקמ"ל דשכרו אסור לאחרי' כמ"ש תוס' ואלו תנן המשכיר ה"א שכרו אסור לו ולא שהממון אסור לכולי עלמא אבל השתא דתנן השוכר שכרו פי' השכר שהנכרי נותן אסור משמע שהשכר אסור לכולי עלמא ונכון הוא:

ולפע"ד נראה לומר דרישא קמ"ל אפי' המשכיר לא השכיר עצמו ליי"נ וסבר חבי' של שכר או שמן הם אך השוכר שכרו ליי"נ כי הטעהו ונמצא יי"נ אפ"ה שכרו אסור אמנם בסיפא השוכר את החמור ע"כ ליכא לפרושי בשוכר סתם דכי האי גוני מותר במשכיר בהמתו סתם אעפ"י שהגוי מניח עלי' יי"נ שכרו מותר ואפי' לכתחלה מותר להשכיר כך כדקתני בסיפא שכרו לרכוב עלי' וכו' ומבואר בש"ס לא מיבעי' סתמא דשרי אלא אפי' לרכוב דיודע בודאי שסתם רוכב מניח לגינו עלי' מ"מ כיון שלא התנה כך בפירוש מותר מטעם דמבואר בש"ס לקמן ס"ה ע"א משום דאי לא מותיב לא מנכי לי' א"כ מכ"ש כי משכיר לי' בהמתו סתם ומניח עלי' יי"נ דשרי ומבואר במג"א סי' ת"ן סקי"א דבבית וחמור מותר להשכיר סתם אמנם ברישא גבי פועל אדם אפי' שכרו סתם והטעהו נמי שכרו אסור והחילוק במג"א שם סק"ה ועיי' עוד בהגהות מהרלנ"ח בטור שם ואיידי דתני רישא בפועל אדם השוכר לרבותא הנ"ל תני נמי סיפא השוכר ולטעות ליכא למיחש דנטעה לומר דמשכיר בהמתו סתם נמי שכרו אסור ז"א דהא תנן בסיפא שכרו לרכוב עליו וכו' וכנ"ל:

וע"ש בטא"ח סי' ת"נ מייתי בשם ר' שמשון בר אברהם המשכיר תנורו ע"ש ומייתי ראי' ממשנתינו שכרו לעשות מלאכה אחרת וכו' והרב"י הבין שהר"ש פי' משנתינו כפשוטה ששכרו של פועל אדם מותר בכי האי גוני וא"כ יהי' נגד ש"ס ערוך דמוקי למתני' בלעתותי ערב או בפרוטה פרוטה עיי' לקמן ס"ה ע"א ומ"ש לחם סתרים בפירש"י דמשנתינו וכבר תמה חק יעקב על זה אבל פשוט דכוונתו אסיפא דמשנתינו וע"ד שכתבתי ויבואר עוד לקמן אי"ה בסמוך:

שכרו מותר מוקמי' לקמן בשאמר לו חבי' חבי' בפרוטה וכ' שם תוס' דלא בעי למימר ומכר כלו חוץ מפרוטה א' או ישליך פרוטה לים המלח וצ"ל דס"ל בדרבנן יש ברירה ועיי' תוס' סוטה לענין פרוטה בכיס הקדש ע"ש י"ח ע"א ועיי' תמורה ל' ע"א גבי מחיר כלב ותי' תוס' דשכרו משמע כל שכרו ועיי' מהרש"א שם ונ"ל דהכרח הש"ס הוא דומי' דסיפא דמניח לגינו עלי' והתם במשכיר חמור פשוט דכל שכרו מותר ה"נ שכרו דרישא כל שכרו וע"כ נדחק דמיירי בחבי' חבי' בפרוטה אבל אה"נ לדינא א"נ אמר מאה חבי' במאה פרוטות נמי משליך א' לים וזה שהשיג הראב"ד בפי"ג אמנם רמב"ם ס"ל כרמב"ן ורשב"א דבקבלנו' לא יועיל פדיון דמי החביות ההוא דפתיך בכולהו וכ' רשב"א אבל חצי פרוטה לא פתיך וראיתו מלעיל י"ח ע"ב מכוש אחרון ע"ש וכ' ש"ך סי' קל"ג דמתוס' לעיל שם מוכח דלא כהרמב"ן והרשב"א הנ"ל והקשה ט"ז סק"ו א"כ ליחשבי' בפ' הזהב במתני' חמשה פרוטות הם ולתני ששה וש"ך בנה"כ נדחק מאוד יע"ש ולפע"ד לק"מ דלא אמרה רשב"א אלא למ"ד יש פדיון והכי קיי"ל כר"א וא"כ בחצי פרוטה ישליך לים המלח אבל למאן דלא ס"ל הכי א"כ גם בחצי פרוטה אסור הכל ומתני' בפלוגתא לא קמיירי או אתי' כרבנן דר"א:

שכרה לישב עלי' וכו' לקמן בגמ' דהאי סיפא איצטריכא דאע"ג סתם רוכב מניח לגינו עלי' מ"מ כיון דלא מצי מנכי' לי' משכירתו לא הוה שכר יי"נ הוצרך לזה למאי דפשיטא לקמן דסתם יינם נמי שכרו אסור דאל"ה י"ל לעולם בעלמא כיוצא בזה אסור והכא שאני דהרי לגינו איני מיוחד ליין שנתנסך והא גופי' קמ"ל כיון דיכול להניח לגין דסתם יינם אע"ג שהניח לגין יין שנתנסך משו"ה שרי אבל אי לא הי' אפשר למיתלי בהתירא כמו תנור לאפות דסתמי' רק לחמץ ה"א דאסור קמ"ל השתא כיון דאי לא מניח לא מצי מנכי לי' שרי דהרי סתם יינם נמי שכרו אסור:

הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור ולא אמר יי"נ אסור בהנאה כע"ז ולקמן בתופס דמיו אמר תופס דמיו כע"ז עיי' לח"מ ריש פי"א ממאכלו' אסורו' דבע"ז עצמה איכא תרי לאוין א' לא ידבק בידך מאומ' מן החרם והשני לא תביא תועבה אל ביתך משא"כ בתקרוב' ע"ז ויין שנתנסך ליכא משום לא תביא תועבה ע"ש ולפ"ז גם חליפיו אינו תופס דמיו מן התורה דהרי תפיסת דמי' נפקא לן מלא תבי' תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו וההוא לא קאי אתקרובו' אלא מ"מ חליפיו אסור מדרבנן כמו ע"ז עצמה והיינו תופס דמיו כע"ז ולפ"ז שכרו הוה תרי דרבנן שכרו אטו דמי עצמו ודמיו אטו ע"ז ועוד גזרו גם בסתם יינם:

ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת רישא דמתני' המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת ובמקום אחר כתבתי בדקדוק לשון המשנה המקדש ולא אמר מי שקידש ובסיפא נקט מכרן ולא המוכר ומקדש בדמיהן ע"כ הי' נ"ל דריש' אפי' מודיע לה שהוא ערלה ושאין בו שוה פרוט' אלא באפר והיא סמכה דעתה ומקבל אפ"ה אינה מקודשת מטעם שכ' תוס' לקמן שאינו דומה לשדה עפרון ויבואר פי' לקמן אי"ה או כמ"ש הריטב"א דהאפר הפקר ולא מדידי' יהיב לה עכ"פ ברישא אפי' המקדש בערלה וידעו שניהם שהוא איסור הנאה מ"מ אינה מקודשת ובסיפא אפי' מכרן ולא הודיע להלוקח רק הטעה אותו והיינו מכרן דיעבד שאלו הי' יודע לא הי' קונה מ"מ מקודשת בדמיהן והטעם כיון שעכ"פ שוה פרוטה לאפרן ואין כאן גזל אלא אונאה או מום במקח וכשיבוא זה ויתבענו בב"ד צריך להחזיר לו מעותיו מ"מ כל זמן שאינו תובעו אין הדמים בתורת גזל אלא כמלוה להוצאה ויכול לקדש בו אשה ואם לא יתבענו בב"ד יהי' מחולה ומתנה ומשו"ה מקודשת כנלע"ד לדינא נכון:

והנה תוס' הקשו מדיוקא דסיפא משמע בערלה גופה אינה מקודשת והקשו ליתקדש באפר או שלא כדרך הנאתן ונתקשה משנה למלך מה צריך לדיוקא הא בהדיא תנן המקדש בערלה אינה מקודשת ולפע"ד דהרי דעת הריטב"א פ"ב דקידושי' דאיסור הנאה הפקרא נינהו והאפר הפקר וכן שלא כד"ה ומהפקירא זכה וזה דעת רמב"ן דלא שייך איסור למכירה כי אין בו דין מכירה כלל והחליפי' שמקבל הם גזל או פקדון ומזה אמר בירושלמי המקדש בגזל מקודשת אך אנן הא קיי"ל בגזל דאחרי' אינה מקודשת ע"כ מיאנו תוס' בזה וס"ל דהאפר היא שלו ואי' הנאה מיקרי לכם והיא דעת הרמב"ם וכמ"ש מג"א סי' תרמ"ט וכבר הארכתי בזה בחי' למס' חולין דף ק"מ ע"ש ומשו"ה לא הו"מ להקשות ארישא דהמקדש בערלה די"ל האפר אינה שלו ומשו"ה אינה מקודשת אבל בסיפא מכרן וקידש לדמיהן מקודשת שפיר קשה אי ס"ד אפר אינו שלו אין מכירה חל והוה גזל ואיך מקודשת בגזל וע"כ האפר שלו והוה מכירה א"כ קשה מ"ט לא הוה קידושי' ועל זה תי' שאינו דומה לכסף של שדה עפרן פי' כי הכסף של שדה עפרון הי' עובר לסוחר וה"ה שוה כסף ככסף אפי' נותן לה תרומה טמאה שאינו אלא לדמי עצים ויש בדמי שוה פרוטה הרי מקדשה בפרוטה שיש בו והוא עובר לסוחר שתוכל להחליף הני פירי בדמי עצים שבהם לקנות חלוק וטלית והרי פרוטה ממש עובר לסוחר אבל הכא אסור לה למכור הערלה בעינה בדמי אפרה אלא היא תשרוף תחלה הערלה ואח"כ יש באפרה פרוטה אבל הערלה גופה לא תוכל לקנות ממנו חלוק וטלית ואין אשה מתקדשת אלא בכסף הדומה לכסף של עפרן, ועיי' תשובתי (היא ח"ס חלק יו"ד סי' ק"ל וח"ס אה"ע חלק ב' סי' קנ"ד) מצוה להעתיק לכאן עם מ"ש בחי' פ"ק דחולין דמחליפי' ושם ק"מ ע"א וסוכה סוגי' ל"ה ע"א ודנדרי' סוגי' חלופי אי' הנאה וגדולי' ע"ש:

וקידש בדמיהן מקודשת כ' תוס' ד"ה והתנן וכו' תימא מאי קפריך שאני התם דהיינו בדיעבד הקשה משנה למלך הא כבר כתבו דאסור לאחרינא א"כ אינו שוה לה כלום ולק"מ וכ"כ תוס' להדי' בחולין ד' ע"ב ולפע"ד המעיי' שם יראה עדיין הוה קשי' להו עכ"פ לענין קידושי' ה"ל למיחש כמו מקדש בחמץ דרבנן בשעו' דרבנן ותי' אה"נ חוששי' אבל לא מקודשת בודאי ואמנם הכא בשמעתין קשי' להתוספת טפי דלמא משום פ"ו התירו להאשה הממון לכתחלה כדי שתתקדש כיון שכבר קדשה והיינו דיעבד דהתוס' ותירצו א"כ לא שייך שכרו אסור כיון דאיכא צד דמותר אם קידש בהם אשה מותר לה לכתחלה:

נמצא זה פורע חובו וכו' לפמ"ש תוס' לקמן ע"ב סוף ד"ה העלום וכו' משכחת שפיר שיכול לפרוע חובו כשהפירות בקדושת שביעי' ביד המקבל אלא דלא מצי למימר הכי דא"כ מאי ארי' פועלים עושים בפירות שביעי' דוקא אפילו שאר מלאכות כמ"ש תוס' ד"ה דיהיב וכו':

מתני' השוכר. עובד כוכבים ששכר את ישראל לעשות עמו מלאכה ביין נסך להריקו מכלי אל כלי או להעביר חבית ממקום למקום וביין נסך ממש קאמר שנתנסך לעבודת כוכבים וסתם יינן מיבעיא לן בגמרא: שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת. כל שכרו מותר דאף על גב דאגרא דיהיב לא משום מלאכה אחרת היא ובגמרא מפרש לה שפיר: גמ' מקודשת. אלמא איסורי הנאה דמיהן מותרין וכל שכן שכר פעולתו: אלא הואיל ותופס את דמיו כעבודת כוכבים. דכיון דנתנסך לעבודת כוכבים הרי היא כעבודת כוכבים דדמיה אסורין כדאמרן (לעיל נד:) כל שאתה מהיה הימנו הרי הוא כמוהו וכי היכי דדמיו אסורין שכר פעולתו נמי אסור: לקוט לי בו. לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק: שכרו אסור. לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית: לקוט לי ירק. לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית: צד היתר. מתנת חנם: כדתנן. גבי מעשר שני:

מתני' השוכר את הפועל: מ''ט שכרו אסור. מתוך השיטה משמע כי מעתה היה יודע שיין נסך תופס דמיו כעבודת כוכבים ואעפ''כ היה רוצה לדמות שכר יין נסך לדמי ערלה ולשכר שביעית אע''ג דאיכא ביין נסך תרי חומרי איסור הנאה ותופס דמיו והכי פריך מ''ט שכרו אסור נהי דתופס דמיו כעבודת כוכבים מ''מ שכרו אין בו איסור אלא מדרבנן ואינו חשוב כדמי יין נסך ומה טעם גזרו עליו אילימא משום דיין נסך גופיה אסור בהנאה מן התורה הלכך גזרו על שכרו אטו הגוף והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה מן התורה ולא גזרו על הדמים אטו הגוף ואין להחמיר כאן בשכר יותר מהתם בדמים דהשתא דמים שמצינו איסורי הנאה שגם דמיהם אסורין מן התורה כמו הגוף באותן שתופסין דמיהן ואפילו הכי לא גזרו דמים אטו גוף באותן שאין תופסין דמיהם שכר שאינו אסור בשום איסור הנאה מן התורה כל שכן שלא נגזר שכר אטו הגוף ומשני אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים כלומר שכר בגוף לא מיחליף אבל שכר בדמים מיחליף ופריך והרי שביעית דתופסת דמיה וקאמר שכרו מותר דמשמע לגמרי ולא נתפס בקדושת שביעית ולא גזרינן שכר שביעית אטו דמי שביעית ואין לומר דשאני יין נסך דאית ביה תרי חומרי איסור הנאה ותופס דמיו דלא מיחליף שכר בדמים בתרי חומרי יותר מבחומרא אחת ומסיק א''ר אבהו א''ר יוחנן קנס הוא שקנסו בו ודאי משום גזרה לא שייך למיגזר כדפרי' דאי מטעם מיחליף הוא לא היה לנו לחלק בין פועל דיין נסך לפועל דשביעית וכן בשביעית גופיה לא היה לחלק בין חמרים לפועל אלא מטעם קנס הוא וחכמים שקנסו ראו לקנוס בחמרים יותר משום דנפיש אגרייהו וכן פועל דיין נסך משום חומרא דיין נסך כדמסיק רבא בסמוך ודוקא בשנים אלו החמירו יין נסך ושביעית לפי שתופסין דמיהן ראוי לקנוס בשכר דהוי קצת כעין דמים אבל בשאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהם מסתבר דלא קנסו: והתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. תימה לפי מה שפירש בקונטרס לעיל בפרק ר' ישמעאל (דף נד:) דדוקא לקדש אשה התירו אבל לאיתהנויי מינייהו אסור מדרבנן אבל לאיניש אחרינא שרו אותן מעות וה''נ גבי שביעית המעות אינם אסורין לאחרים כדאמר לעיל פרק רבי ישמעאל (שם) מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורין הן כמו למוכר דוקא וי''ל דאסור דמתני' משמע לכ''ע מיהו תימה מאי קפריך שאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים פרק השותפין (דף מז:) אבל לכתחלה אסור ומתני' לכתחלה איירי יש לומר דאסור דמתני' משמע ליה אפילו בדיעבד [וע''ע תוס' חולין ד: ד''ה מותר מיד]: בדמיהן מקודשת. משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שוה פרוטה וקשה בגופה נמי איכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן (תמורה דף לד.) כל הנשרפין אפרן מותר וי''ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה דגמרינן (קידושין דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או לשאר הנאות: לקוט לי ירק היום שכרו מותר. פירוש דהוי כמו שכרו ללקוט מציאות שאין אלו דמי פירות שביעית וא''ת הניחא למ''ד (ב''מ דף ח.) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אלא למ''ד דלא קנה חבירו א''כ זה המלקט קנאם וכשנותנם לבעל הבית בדינר זה נמצא מוכר לו פירות שביעית י''ל דלא חשיב מוכר דיד פועל כיד בעה''ב דמי ועי''ל דשאני התם דאמר לא קנה חבירו עד שתבא מציאה לידו ואם ירצה המגביה יכול לזכות בה קודם שתבא לידי חבירו אבל הכא שאין המלקט מתכוין לזכות כלל לא בתחלה ולא בסוף וכשנותן לבעל הבית אז זכה בעל הבית וכי האי גוונא פי' ר''ת שילהי משילין (ביצה דף לט: בד''ה הכא) גבי מילאן ונותן לחבירו דאמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ואע''ג דאית ליה לרב נחמן דלא קנה חבירו כיון שלא נתכוין לזכות הוא וכשנתנה לחבירו זכה חבירו: נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית. אומר רבינו יצחק דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר וכמו שהיו עושין אוספי שביעית שפסולין לעדות בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) מטעם סחורה וכן פורע חובו מפירות שביעית שזה משתכר בפירות שביעית ולאו לאכלה קרינא ביה אבל אם הוא לוקט למכור על יד לקנות בו דבר אכילה אין דבר זו סחורה וכן שנינו פרק לולב הגזול (סוכה דף לט. ושם ד''ה וליתב) מבליע דמי אתרוג בלולב ובלא הבלעה נמי היה מותר אילמלא טעמא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ אלמא מותר למכור ועוד תנן במסכת שביעית (פ''ז מ''ג) לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט ובנו מוכר על ידו משמע דאפילו לכתחלה וא''ת תיקשי רישא לסיפא רישא אסרה לוקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפילו בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרס בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגירסא ואשמעינן דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה''ה לוקט וסיפא לוקט וה''ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואע''פ שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכלה הוא מ''מ לקדש אשה מותר אע''ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין דף נב.) מעשה באחד שקידש חמש שנים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות הא אחרות מקודשות וטעמא דמשום פריה ורביה אקילו ביה רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור: דיהיב ניהליה בצד היתר. וא''ת כיון דיהיב ליה בצד היתר מאי איריא דפועלים עושין בפירות שביעית הללו אפילו היו עושין מלאכה אחרת יהיו מותרין לפרען מפירות שביעית וי''ל דוקא כשעושין המלאכה בפירות שביעית עצמן אז אינו נראה כנותן שכר מה שפורען מפירות שביעית ומשום הכי נקט עושה מלאכה בפירות שביעית והעלם לאכלם דוקא דדומה שהם של שניהם יחד לאכלה אבל עושה במלאכה אחרת יכול להיות שהוא אסור דדומה שפיר שכר מלאכה: