עבודה זרה סג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

הרי לכי [כאשר] יבא עליה ליחול עלה איסור אתנן למפרע, שהרי נתנו מתחילה על מנת שיבא עליה אחר כך?

אמר רבי אלעזר, מדובר כשקדמה והקריבתו קודם שבא עליה, ובאותה שעה עדיין לא חל עליו איסור אתנן.

מקשה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן יועיל תרוצו של רבי אלעזר, אי דאמר לה "קני ליך את האתנן מעכשיו, קודם הביאה", פשיטא דשרי. דאף על גב שנתן לה את האתנן על מנת לבא עליה, מכל מקום הא ליתיה בשעת ביאה, ואינו נחשב כשכר ביאה אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב לה.

ואי דלא אמר לה "קני ליך את האתנן מעכשיו", אלא הקנה לה אותו רק בשעת ביאה, היכי מצי מקרבה [היאך יכולה להקריבו קודם הביאה]? והרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שנאמר (ויקרא כז' יד'): "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש", ודרשו חכמים: אמר רחמנא, מה ביתו של אדם שייך לו, ועומד ברשותו, אף כל דבר שרוצה להקדישו, צריך שיהיה שלו וברשותו.

ואם כן, בנידון דידן, כיון שהאתנן אינו קנוי לה עד שעת ביאה, אינה יכולה להקריבו?

אלא, מדובר במקרה דאמר לה "להוי גביך [יעמוד האתנן ברשותך] עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך, ^[38] קני מעכשיו". והתחדש במשנה, שאף על פי שאמר לה "לא תקני עד שעת הביאה", מכל מקום כיון שחזר ואמר לה "אם תצטרכי קני מעכשיו", אם קדמה וזכתה בו הוי כמתנת חינם, ומותר להקריבו.

בעי רב הושעיא, קדמה והקדישתו קודם שבא עליה, אך לא הקריבתו עד לאחר הביאה, מהו? האם מותר להקריבו אחר שבא עליה?

וצדדי הספק: כיון דאמר מר (קידושין כח' ב') "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", אם כן, כבר בשעה שהקדישה את האתנן, הוי כאילו מסרתו ליד ההקדש, וכמאן דאקריבתיה דמי. או דלמא, השתא מיהא בשעה שבא עליה, הא קאי ואיתיה בעיניה [הרי האתנן קיים בעיין], ויחול עליו איסור אתנן למפרע משעה שנתנו לה? ^[39]

מקשה הגמרא: ומדוע לא תפשוט את הספק מדברי רבי אלעזר הנזכרים לעיל?

דהרי אמר רבי אלעזר שהברייתא עוסקת במקרה שקדמה והקריבתו. משמע מדבריו, דוקא אם הקריבתו, אזי לא חל עליו איסור אתנן למפרע, אבל הקדישתו ולא הקריבתו, לא.

מתרצת הגמרא: רבי הושעיא הסתפק בדברי רבי אלעזר גופיה. וקא מיבעיא ליה, מאי, האם מיפשט פשיטא ליה לרבי אלעזר ד"הקריבתו" דוקא, ורק אז לא חל האתנן למפרע, אבל אם הקדישתו ולא הקריבתו, לא, דהא איתיה בשעת ביאה.

או דלמא, אם הקריבתו, פשיטא ליה שלא חל עליו איסור אתנן, ואם הקדישתו ולא הקריבתו עד שבא עליה, מספקא ליה, כנ"ל, ולכן העמיד את הברייתא באופן הפשוט, שכבר הקריבתו, ואז ודאי לא חל איסור אתנן למפרע.

והניח את הספק בתיקו:

שנינו בברייתא לעיל: "בא עליה, ואחר כך נתן לה אתננה, מותר להקריב את האתנן כקרבן":

מקשה הגמרא: ורמינהי [הרי שנינו בברייתא] להיפך: "בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים, אתננה אסו ר"?

מתרצת הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא, לא קשיא.

הא דאמרינן "אפילו מכאן ועד שלש שנים אסור", כשאמר לה "התבעלי לי בטלה זה"

העומד לפניך, אזי אסור אפילו אם נתנו לה אחר שלש שנים, כיון שמעכשיו זכתה בו.

והא דאמרינן "בא עליה ואחר כך נתן לה את אתננה, מותר", כשאמר לה "התבעלי בטלה" סתם. ובאופן זה, כאשר נותן לה את האתנן לאחר זמן, אינו נחשב כאתנן, שהרי רק עכשיו זכתה בו, ומותר.

מקשה הגמרא: וכי אמר לה "בטלה זה" מאי הוי? כלומר, מדוע אם אמר לה "התבעלי לי בטלה זה", ונתנו לה לאחר זמן, הטלה אסור, והא מחסר משיכה, וכיון שלא משכה את הטלה, לא זכתה בו עד שנתנו לה בפועל? ^[40]

ומתרצת: מדובר בזונה עובדת כוכבים, דלא קניא במשיכה אלא בכסף, וזכתה בטלה מיד אפילו אם לא משכתו אלא אחר זמן רב. ^[41] ואיבעית אימא, באופן אחר: לעולם בזונה ישראלית, ובכל זאת זכתה בטלה מיד, כגון דקאי [הטלה עמד] בחצירה, וזכתה בו בקנין חצר. ^[42] מקשה הגמרא: אי כדבריך, שמדובר במקרה דקאי [שהטלה עמד] בחצירה, אם כן, מדוע אמר התנא "בא עליה ואחר כך נתן לה", דהיינו, שבשעת הביאה עדיין לא זכתה באתנן, והא לפי התרוצים לעיל, כבר בשעת הביאה קניא לה?

מתרצת הגמרא: לא צריכא, אפשר להעמיד את הברייתא גם באופן שלא זכתה עדיין בטלה בשעת ביאה, ובכל זאת חל עליו שם "אתנן זונה", באופן דשויה ניהלה [עשה את הטלה] אפותיקי.

דהיינו: אמר לה, "אי מייתינא ליך [אם אתן לך] זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב, ואי לא, שקליה [קחי את הטלה הזה] באתנניך".

ולכן, כיון שמשעת ביאה הטלה משועבד לפרעון חובה, ועומד בחצירה, חל עליו שם אתנן, ואסור.

הגמרא חוזרת לדון, בדברי רבי יוחנן, שהתיר לבני רב ינאי ללוות מהעניים פירות שביעית בשביעית ולפרוע להם בשמינית.

מתיב [הקשה] רב ששת, שנינו בתוספתא: "ישראל שיש לו פועלים עמי הארץ או גוים, ומזונותיהם עליו, ובאים לסעוד, אסור להאכילם דבר האסור, וכן אסור להשקות לגוים אלו יין נסך, מפני שנמצא פורע חובו באסורי הנאה.

ומכל מקום, אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה,

הערות

^[38] על פי הגירסא שלפנינו, "ואי מיצטריך ליך", האשה יכולה לזכות באתנן מתי שתחפוץ. הסתפקו הראשונים: מה הדין במקרה שנתן לה את האתנן, על מנת שתיבעל לו. וקדמה והקדישתו קודם שנבעלה. לדעת המאירי, כיון שנתינת האתנן היתה כשכר על הביאה, אם כן, עד שלא נבעלה בפועל, וזכתה באתנן, אינה יכולה כלל להקדישו, שהרי עדיין אינו שלה. ויש שהקשו עליו, מאי שנא מוכר לחברו, ומשך הקונה את החפץ, שזכה בו מיד, אלא שצריך לתת למוכר את דמיו, ואף כאן, מיד כשמשכה הזונה את האתנן, זכתה בו, אלא שצריכה להבעל לו בשכרו? המאירי דחה את דבריהם: יש לחלק, במכירה, הקונה משך את החפץ, ואז התחייב בדמיו. אך כאן, אדרבה, האתנן הוא הדמים, והוא נקנה בביאה, אך אין הביאה נקנית באתנן. ולכן, אף אם משכה את האתנן, לא זכתה בו עד שתיבעל. מוסיף המאירי: ואף לדבריהם לא נאמר כן אלא במשיכה שבמקום דמים, שהוא דבר הראוי לגבותו על ידי בית דין, אבל אתנן, שאין מסור לבית דין לכופה על הביאה, אין משיכת אתנן קונה בו על סמך זה. ברם, הרמב"ם (איסורי מזבח פרק ד' הל' יא') גרס "אימתי שתרצי לי קני אותו מעכשיו". כלומר, בשעה שתתרצה להבעל לו, אזי תקנה את הטלה. נמצא שהטלה עומד אצלה בספק, אם תתפייס להבעל לו או לא. וכשמקריבתו, התרצתה להבעל לו, על ידי ההקרבה. וקא משמע לן, שאפילו הכי לא הוי כאתנן, כיון שעדיין לא נבעלה בשעת ההקרבה. ומבאר האבן האזל, דעת הרמב"ם, כיון שאמר לה "קני את האתנן, ובשכר האתנן תיבעלי לי", נמצא שאין האתנן שכר על הביאה, אלא הביאה שכר על האתנן. ובכהאי גוונא, כל זמן שלא נבעלה, לא אסרה התורה את האתנן. ולכן, אם קדמה והקריבתו מותר. (ועיין עוד בשו"ת עונג יו"ט, סוף סימן קמב).

^[39] התוספות (ד"ה או) התקשו, הרי אתנן לא חל על דבר קדוש, [דכתיב (דברים כג' יט') "לא תביא אתנן זונה:. לכל נדר", ודרשינן (פסחים צ' א') "לכל נדר", פרט לנדור, ללמדך שאין איסור אתנן חל על דבר הנדור], ואם כן, כיצד יחול איסור אתנן על הטלה, אחר שכבר הקדישתו? ותרצו, כיון שהאתנן נמצא בעין בשעת הביאה, חל האיסור למפרע משעה שנתנו לה, ואז עדיין לא היה קדוש. הגאון רבי איסר זלמן מלצר (באבן האזל איסורי מזבח, ד' יא') הקשה על דברי התוספות: הרי מבואר בגמרא, שאם הזונה קנתה את האתנן קודם הביאה, אף על פי שאחר כך בא עליה, לא חל האתנן למפרע, ובכל מקרה שבשעת הביאה עצמה האתנן כבר אינו של הנותן, ואינו יכול לעשותו אתנן כעת, אף למפרע אינו יכול. ואם כן, מדוע בהקדש, חל האתנן למפרע, הרי בשעה שבא עליה, אינו יכול לעשותו אתנן, דאין אתנן חל על המוקדשים, ואם כן אף למפרע לא יוכל לעשותו לאתנן? ותרץ: יסוד הספק בגמרא, האם חל אתנן כאשר קדמה והקדישתו, תלוי בגדר הדין ד"אין אתנן חל על המוקדשים". אם נאמר, שאין אתנן חל הל המוקדשים, משום שכבר זכה בו ההקדש, ואינו יכול לתת לזונה דבר שאינו שלו, אבל אם נמצא היכי תימצי שיש בידו למסור לזונה דבר הקדש, יכול עליו איסור אתנן. אם כן, בנידון דידן, אם נאמר שאין לו רשות לגמור בביאתו את קנין האתנן, נמצא שלא קנתה את האתנן, וכיון שלא קנתה, הרי לא חל ההקדש, ואם כן שוב יש בידו לתת לה את האתנן, בלא עיכוב מחמת ההקדש. ושפיר חל עליו איסור אתנן. אך אם נאמר, שאין אתנן חל על המוקדשים, משום שאת עיקר האיסור של אתנן אינו יכול לעשות אלא בדבר השייך לו, אם כן, בנידון דידן, כיון שצריך לחול מעכשיו בשעת הביאה איסור אתנן, אפילו אם יחול למפרע, מכל מקום כיון שהוא צריך לחול עכשיו, וכעת החפץ מוקדש, אינו יכול להחיל על ההקדש איסור אתנן.

^[40] בדין קנין משיכה, נחלקו האמוראים: לדעת ריש לקיש (בכורות יג' א'), קנין משיכה נלמד מהפסוק (ויקרא כה' יד') "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך". "מיד עמיתך", משמע מיד ליד. דהיינו במשיכה. ולשיטתו, דרשינן, דוקא מיד עמיתך [דהיינו מיד ישראל] נקנה במשיכה, אך מיד נכרי, נקנה בכסף. ולדעת רבי יוחנן, (בבא מציעא מו' ב'): מדאורייתא מעות קונות, דכתיב (ע"פ הפסוק בויקרא כז' יט') "ונתן הכסף וקם לו", אך משיכה אינה קונה. ולשיטתו דרשינן, דוקא "מיד עמיתך" קונה בכסף, אך מיד הנכרי במשיכה. ורבנן תקנו, שגם ישראל לא יקנה בכסף אלא במשיכה, גזירה שמא יאמר לו "נשרפו חיטיך בעליה". (עיין קידושין כח' ב'). נמצא למעשה: בין לדעת רבי יוחנן, ובין לדעת ריש לקיש, לאחר תקנת חכמים, ישראל אינו קונה בכסף אלא במשיכה. והגוי, לדעת רבי יוחנן קונה במשיכה, ולריש לקיש קונה בכסף. סוגייתנו, כדעת ריש לקיש, הסובר שישראל קונה במשיכה ולא בכסף, ועובד כוכבים קונה בכסף, ולא במשיכה, ולכן, אם אמר לזונה גויה, "התבעלי לי בטלה זה", זכתה בו מיד, ונאסר כאתנן זונה, אפילו אם לא משכתו אלא לאחר זמן רב. אמנם, בהמשך דברי הגמרא יובא תרוץ נוסף, העולה יפה אף לשיטת רבי יוחנן. ע"פ התוספות.

^[41] בגמרא מבואר, שאם הזונה לא משכה את הטלה, לא זכתה בו. והקשה הרא"ש, הרי שכר פעולה אינו צריך קנין, ופועל שעשה מלאכה לבעל הבית מיד קנה את שכרו, ואם כן, כיון שביאה היא דבר שנותנים עליו שכר, מדוע לא זכתה בשכר מיד בשעת הביאה? ותרץ: מכאן מוכח, שאם אמר לפועל "עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ בשכרך", יכול לתת לו את דמי החפץ בשכרו, ואינו חייב לתת לו את גוף החפץ, אלא אם משכו הפועל, ועשה בו קנין. ולכן, בסוגייתנו, כיון שלא משכה את החפץ, הגם שהתחייב לה את דמיו, מכל מקום לא זכתה בגופו. על כל פנים משמע מדברי הרא"ש שאם שכר פועל על מנת לתת לו חיטים בשכרו, ועשו קנין, חייב לתת לו חיטים. ועיין חזון איש (חו"מ ליקוטים סימן ט', אות א -ג), שדן בזה.

^[42] גם לפי תרוץ זה, אם אמר לה "התבעלי לי בטלה" סתם, והיו בחצירה כמה טלאים, ולא ברר לה איזה טלה יתן לה בשכרה, אף על פי שאחר הביאה ברר לה טלה אחד מהם, וזכתה בו למפרע, מכל מקום לא חל על הטלה שם "אתנן", כיון שבשעת הביאה לא היה מבורר. תוספות. החתם סופר, הקשה על דבריו, הרי אתנן זונה ומחיר כלב, נלמדו מאותו פסוק, ובכל זאת אמרינן במסכת תמורה (ל' א') גבי שותפים שחלקו רכוש משותף, ונטל אחד מהם עשרה חלקים, והשני תשעה חלקים וכלב, הרי החלק שנטל השותף הראשון כנגד הכלב אסור, אף על פי שאינו מבורר? ותרץ: דברי התוספות אינם אלא באופן שגוף הקנין נעשה על ידי ברירה, ואזי אין שם אתנן חל על הטלה שלא היה מבורר בשעת ביאה. אבל גבי מחיר כלב, כל החלקים כבר קנויים לשותף אלא שצריך לברר את האיסור על ידי דין "ברירה", ובכהאי גוונא אף התוספות מודים שחל איסור.

ליחול עלה [שיחול עליה] על המתנה הזו איסור אתנן למפרע, שהרי מתברר למפרע שאתנן נתן! אמר ר' אליעזר: מדובר כשקדמה והקריבתו למזבח לפני שבא עליה, ואין מה שיחול עליו האיסור למפרע.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר לה כשנתנו לה: "קני ליך [לך] את האתנן מעכשיו" — פשיטא דשרי [פשוט הוא שמותר], דהא ליתיה [שהרי אינו קיים] בשעת ביאה, ומתנה בעלמא [בלבד] הוא דיהיב [שנתן] לה!

ואי [ואם] שלא אמר לה "קני ליך מעכשיו", היכי מצי מקרבה [כיצד יכולה היתה להקריב] אותו קודם? הלוא "ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה'" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים מכאן: מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם מקדיש צריך להיות ברשותו, ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו!

אלא מדובר שאמר לה: "להוי גביך [שיהיה האתנן אצלך] עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך [ואם יצטרך לך] קני אותו מעכשיו", ובכגון זה חידשה הברייתא שהוא מותר.

בעי [שאל] רב הושעיא: קדמה הזונה והקדישתו את האתנן קודם הביאה, אף שלא הקריבתו עדיין, מהו, מה דינו? וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם]: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שכל דבר שמקדישים בדיבור בלבד לשם שמים, הרי דינו לענין קניינים כמו מסירה שמוסרים חפץ להדיוט, אם כן, כיון שהקדישתו בדיבור כמאן דאקריבתיה דמי [כמי שהקריבה אותו הוא נחשב], ואינו קרוי אתנן. או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה [שמא עכשיו על כל פנים הרי הוא עומד וישנו בעינו] ולכן חל עליו האיסור?

ושואלים: ותפשוט [ותפתור] בעיה זו מדברי ר' אליעזר, שאמר ר' אליעזר שמדובר בשקדמה והקריבתו, ונדייק מכאן: דוקא הקריבתו, אבל הקדישתו — לא!

ודוחים: מה שאמר ר' אליעזר גופיה [עצמו] קא מיבעיא ליה [היה מסופק לו] לרב הושעיא מאי [מה] היתה כוונתו? מיפשט פשיטא ליה [האם פשוט לו הדבר] לר' אליעזר שהקריבתו דוקא, אבל הקדישתו — לא, והאתנן אסור, דהא איתיה [שהרי ישנו] בשעת ביאה, או דלמא [שמא] הקריבתו פשיטא ליה [פשוט לו], והקדישתו מספקא ליה [מסופק לו], ולכן לא נקט בדוגמה זו, אבל לא הכריע בדבר. שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א נאמר בברייתא לעיל שאם בא עליה ואחר כך נתן לה — אתננה מותר. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ששנינו בברייתא אחרת: בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים — אתננה אסור!

אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמר מראש: "התבעלי לי בטלה זה", ואז טלה זה נחשב מיד כשלה, אפילו נמסר לה רק לאחר זמן. הא [זה ] שאמר לה: "התבעלי בטלה" סתם, שלא ייחד לה טלה מסויים בשעת הביאה, ולכן כשנתן לה לאחר ביאה — שוב אין זה נחשב אתנן.

ושואלים: וכי אמר [וכאשר אומר] לה "בטלה זה" מאי הוי [מה בכך]? הא מחסר [הרי הוא מחוסר] משיכה, שלא משכה אותו, ונמצא שלא קנתה אותו עדיין! ומשיבים: מדובר שם בזונה גויה, דלא קניא [שאינה קונה] במשיכה, אלא בכסף. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בזונה ישראלית, וכגון דקאי [שהיה] הטלה עומד כבר בחצירה, וקנתה אותו מדין קנין חצר, שאדם קונה לו מה שברשותו.

ושואלים: אי דקאי [אם מדובר שהוא עומד] בחצירה, אין זה מקרה שבא עליה ואחר כך נתן לה, הא קניא לה [הרי הוא כבר קנוי לה], מזמן שהיה בחצר, קודם שבא עליה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דשויה ניהלה אפותיקי [שעשה את הטלה עבורה כמשכון], שאמר לה: "אי מייתינא ליך זוזי [אם אביא לך כסף] מכאן עד יום פלוני — מוטב ותחזירי לי את הטלה, ואי [ואם] לא אביא כסף — שקליה [קחי אותו] באתנניך".

ב ושבים לדון במה שנהגו בית ר' ינאי ללוות מעניים בשביעית ולפרוע בשמינית, ועל כך אמר ר' יוחנן שאין זה קרוי חליפי שביעית. מתיב [מקשה על כך] רב ששת: אומר אדם לחמריו ולפועליו שהם גוים או עמי הארץ, שנותן להם כסף ואומר: "לכו ואכלו בדינר זה", או אומר "צאו ושתו בדינר זה", ואינו חושש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the prohibition with regard to payment to a prostitute should apply to the payment retroactively. Rabbi Eliezer says: The baraita is referring to a situation when she sacrificed the payment in the Temple first, before the intercourse took place.

The Gemara asks: What are the circumstances of such a situation? If the circumstances are that he said to her: Acquire this payment from now, it is obvious that it is permitted to sacrifice it, as it is not extant as payment at the time of the intercourse, and it is merely a gift that he gave her. It would not be necessary for the baraita to state this.

And if the circumstances are that he did not say to her: Acquire this payment from now, how can she be allowed to sacrifice it? The Merciful One states in the Torah: “And when a man shall sanctify his house to be holy to the Lord” (Leviticus 27:14), from which it is derived that just as one’s house is in his possession, so too, any item that a person wishes to consecrate must be in his possession. The prostitute cannot consecrate an animal that is not in her possession.

Rather, the baraita is referring to a situation where he said to her: Let the animal be with you until the time of intercourse, and if you need it in the meantime, acquire it from now. The baraita teaches that in this situation she may sacrifice her payment as an offering.

Rav Hoshaya raises a dilemma: If she consecrated it first, before the intercourse, what is the halakha? Since the Master said that declaration to the Most High is equivalent to transfer to an ordinary person, i.e., a spoken consecration of an item to the Temple is deemed, in terms of acquisition, like the legal transfer of an item to a person, therefore, since she consecrated it by speech, is it considered tantamount to having sacrificed it, and consequently it would be permitted to sacrifice it? Or perhaps should it be reasoned that now, at the time of the intercourse, in any event, the animal is extant, i.e., it was not actually sacrificed, and therefore it is prohibited to sacrifice it?

The Gemara suggests: Resolve the dilemma from the state-ment of Rabbi Eliezer, as Rabbi Eliezer says: The baraita is referring to a case where she sacrificed it first. By inference, it is referring specifically to a case where she sacrificed it; but if she merely consecrated it, then it is not permitted to sacrifice the animal, as it is considered in her possession at the time of the intercourse.

The Gemara rejects this resolution: Rav Hoshaya raises the dilemma with regard to the statement of Rabbi Eliezer itself, asking what his intent is: Is it obvious to Rabbi Eliezer that the animal is permitted specifically in a case where she sacrificed it, but in a case where she merely consecrated it, that is not the halakha, and the payment is forbidden, because it is extant as payment at the time of the intercourse? Or perhaps does he mention specifically the case where she sacrificed it because that case is obvious to him, but with regard to the case where she consecrated it, he is uncertain whether it is permitted or not, and he therefore did not rule on the matter? The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

§ The baraita teaches: If he engaged in intercourse with her and afterward, after some time elapsed, gave her payment, her payment is permitted. The Gemara raises a contradiction from another baraita: If he engaged in intercourse with her and afterward gave her payment, even from now until three years afterward, her payment is forbidden.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that Rav Ḥisda said: This is not difficult. This case, where it is forbidden, is where he said in advance: Engage in intercourse with me in exchange for this lamb. In this case the lamb is considered to be her property immediately, even if he actually gave it to her only after some time had elapsed. That case, where the animal is permitted, is where he said to her: Engage in intercourse with me in exchange for a lamb, without specifying a particular one. Since he did not specify a particular lamb as the fee, when he later gives her a lamb, it is not deemed payment.

The Gemara asks: But when he says to her: In exchange for this lamb, what of it? Isn’t a formal act of acquisition, such as pulling the lamb, absent from the transaction? In any case she has not acquired it. The Gemara answers: The reference is to the case of a gentile prostitute, who does not acquire by pulling; gentiles acquire an item by paying money for it. And if you wish, say instead that actually, the reference is to a Jewish prostitute, and it is a case where the lamb is already standing in her courtyard. This effected the acquisition as soon as the man stated his intent to give her the lamb, in accordance with the principle that a person acquires that which is within his property.

The Gemara challenges: If the reference is to a case where it is standing in her courtyard, that is not a case where he engaged in intercourse with her and afterward he gave her payment, since it was acquired by her before he engaged in intercourse with her. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha with regard to a case where he rendered the lamb as designated payment [appoteiki] for her, i.e., a case where he said to her: If I bring you dinars from now until such and such a day, all is well, and you will return the lamb to me, but if not, take the lamb as your payment.

§ The Gemara resumes discussion of the practice of the Sages from the school of Rabbi Yannai, who would borrow produce from the poor during the Sabbatical Year and repay them after the Sabbatical Year, and Rabbi Yoḥanan’s ruling that this is permitted, as it is not considered commerce with Sabbatical-Year produce. Rav Sheshet raises an objection to this ruling from a baraita: A person may say to his donkey drivers or to his laborers: Go and eat with this dinar, or: Go and drink with this dinar, and he does not need to be concerned that his workers will transgress a prohibition with the money he has given them,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן הכא והא מיחסרן משיכה. משמע לי דאליבא דר"ל מקשינן דאמר משיכה מפורשת בתורה דאלו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרא משיכה בדאורייתא ואיסור אתנן (בדרבנן) [דאורייתא] הוא ודמפרק בזונה כותית דלא קניה במשיכה פירש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר"ל דאלו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות ובעכו"ם משיכה ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן אשכחן סוגיי טובא ליחידאי.
אלא הא קשיא, דהכא דלפירוקא דר' חסדא מקשינן ר' חסדא כר' יוחנן ס"ל כדמוכח בפ' הזהב דא"ר חסדא התם כשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות אלא דהכא לאוקמי ברייתא לכ"ע בעי' כלומר התינח לר' יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר וכולה סוגייא אזדא לטעמיה דר"ל וקושיא אליבא דחד תמצא מהן הרבה בריש פ' האשה שנתארמלה ונימא רוב נשים בתולות נישאות ואחרות במס' מכות אמתני' דזורק אבן לר"ה ובפ"ק דקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ורבות כן.

הא דאמרינן אי לאו דאקנייה ניהלה מעיקרא היכי מצית מקרבא ליה ואיש כי יקדיש את ביתו קדש (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא וכו'. קשיא לי דהא משיכה קונה אפילו בלא נתינת דמים ואם נשרפו או נאבדו ברשות לוקח ללוקח נאבדו או נשרפו ולא למוכר, אלמא דידיה ניהו. ואם כן למה אינה יכולה להקריבו דהא קונה לה במשיכה, ולענין איסורא נמי אמרינן דחשבינן ליה כדידיה לגמרי (כדתניא) [כדתנן] (עא, א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, דמכי משכיה קני ליה וקמי זוזי עלייהו דגוי בהלואה, ואף על גב דנגע ביה גוי עד שלא פרעו לית לן בו מידי דמכי משכיה גוי אסתליק מניה ישראל לגמרי.ונראה דהכי קאמר אי דלא אקנייה ניהליה מעיקרא במשיכה אלא שיהא אצלה עד שעת ביאה ואם יבא עליה יהא שלה היכי מציא מקרבא ליה קודם ביאה.

וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא חסרה משיכה וכו'. איכא מאן דמפרש דאפילו אליבא דר' יוחנן דאמר (ב"מ מז, ב) דבר תורה מעות קונות מקשינן, דכיון דתקנו רבנן דלא ליקני אלא במשיכה הרי הוא כאלו אין המעות קונות כלל ואפילו לגבי איסור תורה, ומותר לגבוה, דרבנן הוא דאמור דלא ליקני ליה, הילכך לאו אתנן הוא, שהם העמידו דבריהם אפילו במקום איסורא דאורייתא. ויש לפרש דדוקא אליבא דריש לקיש דאמר (שם) משיכה מפורשת מדאורייתא מקשינן, אבל לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות הא לא מחסרה משיכה מדאורייתא, ואסור אתנן דאורייתא הוא. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל, דהא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה פירש הוא ז"ל: דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא, וזו היא סברת ריש לקיש (בכורות יג, א) דאלו לר' יוחנן איפכא הוא דבישראל מעות קונות ובגוי במשיכה. ואף על גב דקיימא לן כן כר' יוחנן, הכא מקשי אליבא דריש לקיש, דאיכא סוגיות הרבה בתלמוד שמקשה אליבא דחד תנא ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה. ודכוותה היא בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, א) ונימא רוב נשים בתולות נשאות, (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקדושין (נא, א) את וחמור הוא ואת וחמור קנה וכן הרבה. ואף על גב דלפום אוקימתא דרב חסדא מקשי ורב חסדא כר' יוחנן סבירא ליה, כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ שם) דאמר רב חסדא התם כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, הכא לאוקומי ברייתא לכולי עלמא בעינן, כלומר הא תינח לר' יוחנן לריש לקיש מאי איכא למימר.

ואוקימנא בזונה גויה דקניא בכסף ולא מיחסרא משיכה וביאתה היינו כספיה. אבל זונה ישראלית לא קניא ליה כלל ואף על גב דיחדו ליה באתננה קודם ביאה. ומיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד [זה] או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו, שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה דהא מיחסר משיכה ויהיב ליה מידי אחרינא, וכדאמרינן הכא בטלה זה. ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות. ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממון שפסק עמו מיהא חייב ליתן לו, דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו (ב"מ קיח, א), אף על פי שיש לחלוק ולומר דסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך, וזה נכון ועיקר. והיכא דקא פסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו, צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות כדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכירות וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים, או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב, אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב, והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר, בדבר זה צריך אני להתיישב. ואפשר שהכל הולך אחרי המלאכה שעשה, שאם עשה וטרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא בריש השוכר את האומנין (ב"מ עו, א),ואי לא, יהיב ליה כשכיר דעלמא לפי אומד המלאכה שכר שעשה, כן נראה לי.

הא דמותיב רב ששת לדבי ר' ינאי מהא דתני אומר אדם לחמריו ולפעליו צאו ואכלו ואני פורע אסור, אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע. קשיא לי דדילמא שאני הכא דכי קא שקלי פועלים דידיה איסורא קא שקלי ומשום הכי אסור, אבל דבי ר' ינאי כי שקלי פירי מעניי ההיא שעתא אכתי איסורא ליכא דקודם הביעור קא יזפי, וכי קא פרעי לאו דמי איסורא קא פרעי. ויש לומר דהכי קא מותיב, ואם אמר להו צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך, אלמא ודאי איסורא דהכא משום פרעון הוא דפורע דמי איסורא, דאי משום דמעיקרא שקלי פועלים דידיה איסורא אמאי חושש להם משום יין נסך דהא איהו לא שקיל מידי ופועלים הוא דשקלו ואיהו נמי הא לא פרע מידי לחנוני ומאי איסורא קא עביד, אלא ודאי משום פרעון הוא דאסור, דאלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע, הכא נמי וכו'. כן נראה לי.

מי מציא מקרבא ליה איש כי יקדיש כו׳ אף כל ברשותו. פירוש ברשותו ושלו ולאפוקי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאין אחד מהם יכול להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכדאיתא בפרק מרובה ולישנא קלילא נקט.

אי נמי דכיון דאם אינו ברשותו אינו מקדישו כל שכן כשאינו שלו כי הכא. הקשה מורי הר״שבא נ״ר דהכא שלו וברשותו הוא דכיון דמשכתיה קניתיה במשיכה ואי משום דלא בא עליה אין הבעילה אלא דמים וכל שמשך ופסק דמים קנה אף על פי שלא פרע ואין המעות אלא כתוב אצל הלוקח והכי נמי אמרינן לה אף לענין אסורא כדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי׳ וקושיא גדולה היא זו והעלה רבינו בגמגום והנראה לי בזה דבעלמא כל שהמשיך פירותיו אחר פסיקת דמים גמר והקנה דסמיך דפרע ליה לוקח שפיר וכי לא פרע ליה נמי כייף ליה בדינא דלא כסיפא ליה מילתא למתבעיה אבל הכא דכסיפא מילתא למתבעיה לביאה אנן סהדי דלא מקני כלל אלא שיהא בפקדון אצלה עד שיבעול.

קדמה והקדישו מהו כו'. פירוש מי אמרינן שאין דעתו להקנותו לה כל זמן שהוא בעולם כלל והכא הא איתיה או דילמא דעתו להקנותו לה כל זמן שאינו ברשות והכא ליתיה ברשותה דאמירתה לגבוה כמסירת להדיוט דמי והיינו דאצטריכו לטעמיה דאמר מר כו׳ ודוק.

הא דאמר ליה בטלה זה כו׳. פי׳ דכי אמר ליה בטלה זה הא מייחד וחייל עליה איסור אתין ולפיכך אסור אבל כולה סתם לא מייחד ולא מיתסר ואף על גב דמחייב למתן ליה בתורת חוב ופרכינן וכי אמר ליה בטלה זה מאי הוי הא מחסרה משיכה ודעת המפרשים דקושיין לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה דאלו לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הא קניתיה בביאה שהיא המעות וכיון דאסיר מדאוריתא היכי משתרי משום תקנתא דרבנן דאמור שלא יהו מעות קונות שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה אלא ודאי כדאמרן וכן נראה מלשון ר״שי ז״ל ואף על פי שדעת הגאונים דלית הלכתא כריש לקיש הא כתיבנא בכמה רוב דוכתי דפריך תלמודא סתם ואפילו למאן דאמר דלית הלכתא כותיה כדפרכינן התם בקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואנן קיימא לן דקנה אבל נראה לי שאין צורך לכך וקושין אפי׳ לר״י דכל איסורא דתלי בממונא כיון דבממונא הפקר בית דין הפקר אפילו באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוי נמי אורייתא ואב לכולן הא דקיימא לן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושיו ואפילו להצריכה גט וליכא למימר דאפקוה רבנן לקדושי כדאמרינן בעלמ׳ דאם כן הוה מפרש לה תלמודא התם אלא טעמא דמילתא שאף מן התורה אינה מקודשת שהתורה אמרה שיתן לה שוה פרוטה בשעת קדושין והרי לא נתן לה.

וכן פי׳ שם גדולי רבותי ז״ל והכא נמי התורה אברה שיהא אתנן כשזכתה בו לעשות רצונה והכא הרי לא זכתה בו דאפקרוה מינה רבנן ויש לי כיוצא בזו בפ׳ אלו נערות וכן הודה לי מורי הר״א הלוי ז״ל.

בזונה גויה ושמעינן מהכא דאתנן זונה גויה אסורה והכי נמי איתא במסכת תמורה כתב מורי הר״שבא נר״ו וזה לשונו מיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו שהרי מה שפסק עמו לא מקני ליה דהא מחסרי משיכה ויהיב ליה מידי אחרינ׳ וכדאמרינן הכא בטלה זה.

ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם שאינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממין שפסק נותן לו דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו אף על פי שיש לחלוק ולומר שסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך והיכא דפסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות בדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכי׳ וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר בדבר זה צריך להתישב ע״כ.

ואי לא שקולי באתנניך. פי׳ ודקאמר ואחר כך נתן לה לאו דוקא שהרי כבר היה בחצרה אלא כיון שלא זכתה בו עד עכשיו בא עליה ואחר כך נתן לה הוא וכן פר״שי ז״ל עוד יש לומר דבחצרה לאו ממש אלא שהשכיר לה מקומו והוי כחצרה וכגון שהיה משתמר לדעתה וכשלא נתן לה מעות נתן לה הטלה כנ״ל.

אומר אדם לחמריו ולפועליו. פי׳ גוים או עמי הארץ צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שמא יקחו פירות שביעית מן השוק ותניא במס׳ סוכה אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר משלש סעודות ולא משום מעשר אם עמי הארץ הם יקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן דהא איהו לא ספי להו מידי אלא פריטי יהיב להו ולא משום יין נסך אם גוים הם ונמצא משקן יין נסך והרי מזונותיהן שלו ונמצא נהנה מיין נסך ע״כ לשון ר״שי ז״ל.

ומה שנראה מלשונו שסתם עמי הארץ חשודין בשביעי׳ הא כתיבנא בפ״ק דחולין שאין זה דעת מקצת המפרשים ז״ל אלא הא וכל דכותא בעם הארץ החשוב לכך. ואם תאמר ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משו׳ לפני עור לא תתן מכשול מיהת ויש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האסור עצמו והדבר ספק אם יקח אסור אם לאו אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל.

נתן לה על דרך זה ולסוף כמה בא עליה משבא עליה נאסר ואם קדמה קודם הביאה והקריבתו נרצה הואיל והקנה לה מעכשו ולא תלה קנייתה על תנאי ביאתה שאלו כן לא היתה יכול להקדישו אלא שהזכיר לה את הביאה בשעת המתנה על הדרך שהזכרנו או שאמר לה לא יקנה לך עד הביאה ואם יצטרך ליך יקנה ליך מעכשו ויש שואלין ואף בנתן לה על תנאי ביאה למה אינה יכולה להקריבו והרי משכה והוא רשאי לכופה על הביאה שהרי משיכה קונה בלא נתינת דמים אחר שפסק והלה כופהו על הדמים ואף זו הביאה במקום דמים ואם תמצא לומר שבאיסורין כן והרי במוכר יינו ופסק עד שלא מדד דמיו מותרין דמדמשכיה קנייה וקמו זוזי עליה בהלואה ואיני רואה בה קושיא דאדרבה האתנן הוא הדמים והוא נקנה בביאה ואין הביאה נקנית בו ואף לדבריהם יראה לי שלא נאמר כן אלא במשיכה שבמקום דמים שהוא דבר הראוי לגבותו על ידי בית דין אבל אתנן שאין מסור לבית דין לכופה על הביאה אין משיכת אתנן קונה בו על סמך זה:

אף זו שכתבנו בקדמה והקריבתו אם קדמה והקדישתו ובא עליה קודם הקרבה הדבר בספק אם הותרה הקרבתו ומתוך כך לא יקרב לכתחלה ואם קרב יצא ידי נדרו ואם קדמה ומכרתו יש מוכיחין מסוגיא זו שאינו ודאי אתנן ביד לוקח דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט ויש אומרים שאין עליו שם אתנן כלל וקים מתורת ספק ממה שאמרו כאן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלמא במסירת הדיוט אין אחריו שם אתנן כלל ומ"מ בב"ק ע"ו א' פסקנו שההקדש אינו כמכירה בקדשי מזבח:

בא עליה תחלה והתנה לה אתנן ולסוף כמה נתן לה טלה באתננה אם אמר לה בשעת ביאה השמעי לי בטלה זה ובא עליה והיא זונה גויה שהגוי קונה במעות ואינו צריך משיכה כמו שיתבאר הרי ביאתה כדמי המקח והרי טלה קנוי לה משעת ביאה והרי הוא אתנן ואם אמר לה בטלה סתם מותר שמאחר שלא נתיחד לה לא קנאתו ושמא תאמר ומה בין זה לפועל ביין נסך שכל שגמר מלאכתו נתחייב לה הלה שכירותו אע"פ שלא משך ואע"פ שלא נתן לו עד לאחר זמן ושכרו אסור פירשו בתוספות שהפועל כל הנאה לבעל הבית אבל אתנן שאף היא נהנית מן העברה אין זה כעין שכירות מכל וכל אלא כעין הקנאה ובטלה זה הוצרכנו לטעם שמעות קונות בגוי ובטלה סתם לא קנתה:

היתה זונה ישראלית שאין ישראל קונה אלא במשיכה אף בטלה זה מותר אע"פ שדבר תורה מעות קונות הואיל ותקנו חכמים משיכה הופקעה הזכייה על ידם מכל מי שלא משך ומ"מ אם היתה באותה שעה בחצרה הואיל וחצרה זוכה לה נאסר ואפילו לא הקנהו לה באותה שעה לגמרי אלא שאמר זכי בו מעכשו אם לא אשלח ליך מעות עד יום פלוני נאסר:

יש מי שאומר מכח סוגיא זו שאם נתן לה טלה מעכשו ואמר לה על מנת שתשמעי לי ונשמעה לו לבסוף אין זה אתנן הרי זו כאומר לחברו הרי לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני שאין המנה דמי קרקע אלא מתנה והקרקע תנאי המתנה וכבר רמזנוה למעלה וגדולי המחברים לא כתבוה ואין הדברים נראין:

זה שכתבנו שבטלה זה כל שלא משכה לא קנאתו מ"מ דמים הוא חייב לה ומכאן למדו בתוספות במי ששכר את הפועל ופסק עמו איזה דבר המצויין בפרט כגון בגד זה או כלי זה ולא משכו יכול לחזור ואינו חייב לו אלא דמי שכירות הראויים לפי המלאכה אחר שלא משך אותו דבר המצויין שאם אמר בכור חטים זה או בכור קטנית זה ואע"פ שלא משך צריך ליתן לו מאותו המין שאין אלו אלא כעין דמים שהרי טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו וקצת רבניהם כתבו שאף בזו אינו חייב אלא מעות אלא שנסתפקו אם שער החטים שהתנו עולה ליתר מכדי שכירות הראוי בדמים אם חייב ליתן לו דמים כשיעור אותו שווי אם לאו ונראה לי שמאחר שלא קנה החטים חזר החיוב בדמים ואין לו אלא כפי הראוי:

וכי אמר לה בטלה זה מה הוי והא מיחסרא משיכה קשיא לי אטו כי בא עלי' והדר יהיב לה טלה באתננה וייחד לה אותו הטלה לא הוי אתנן עד דמשכא לי' מעיקרא. והא אמרי' בפ' מרובה אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו בא על אמו (איתביעה) [אי תבעה] לי' קמן בדינא מי אמרי' לי' קים הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעה לי' קמן בדינה לא אמרי' לי' הב לה כיון דקא יהיב לה הוי אתנן אלמא מוכח מהכא דאע"ג דלא משכא לי' כיון דאתני בהדי' דליתיב לה ויהיב לא אתנן הוי:

ואינו חושש לא משום שביעית מה שפי' המורה שמא יקחו בו פירות שביעית מן החשוד למוכר ותני' במסכת סוטה אין מוסרין דמי פירות שביעית יותר משלש סעודות אינו נ"ל דאטו דינר יותר משלש סעודות אית בי' ואת"ל דאית בי' אטו דינר דוקא קאמר ונ"ל לפרש שזהו איסור שביעית אם לא הפקיר אדם את שדה אותן הפירות אסורין באכילה כדאמרי' והיתה שבת הארץ לכם לאכל' מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור וכן נמי אם הגיע שעת הביעור שחייב אדם לבער את הפירות שכנס ואסף בביתו ולהפקירם אם לא הפקירם הן אסורין באכילה ומפני זה פירות החשודין על השביעית אסורין באכילה שיש לומר או משדה נשמר הן או הגיע שעת הביעור ולא ביערן:

אי לא אמר מנח לי' מי אמר ככה לי פי' כגון שהי' החמת חלש ולא היה יכול להטעינו ולא הי' יכול כ"א לרכוב עליו כלום יכול לחסר דמי שכירותו בעבור הלגין שאינו יכול לישא אינו יכול לחסרו כלום שהוא אומר לרכוב עליו שכרת אותו והרי אתה יכול לרכוב עליו:

הוה שפיך חמרא לגוים פי' המורה הוה שפיך מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו ופירש כי טרח בהיתרא קא טרח שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעיתו של זיקי דידהו וק"ל ויאסר היין ע"י נצוק לפיכך נ"ל לפרש דזיקי חדתי הוו ואינו נאסר עד שלא ימסור לו הנוד מלא וקישר' הגוי ונוגע ביין:

פיסקא יין שנפל ע"ג ענבים. אבל עוש' אותו תכריכין למת בנדה בפ' האשה בה' בדק' אחת מהן אמרי' אמר ר"י זאת אומר' מצו' בטלה לע"ל א"ל אביי והאמר רב אמי א"ר ינאי ל"ש אלא לסופדו אבל לקוברו אסור הא איתמר אמר ר' יוחנן אפילו לקוברו ואזדא ר' יוחנן לטעמא דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות:

הדר שרי רבא למיטתני' ולמיפיי' ולזבינה לגוים שלא בפני ישראל. ראיתי מקשים ממאי דאמרן בפ' גיד הנשה בגמרא שולח אדם ירך לנכרי דגזרי' התם שמא יתננה לו בפני ישראל וכן אין מוכרין להן טריפות ונבלות אפילו שלא בפני ישראל דילמא אתי למיזבן ליה בפני ישרא' ומתרצים התם מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן כגון דרונות ששולח אדם לחבירו וכן מכירה אבל הכא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ולהכי שרי ליה שלא בפני ישראל ודוחק גדול נ"ל תירוץ זה דאטו להתערב איסור בהיתר מילתא דלא שכיחא היא והנכרון בעיני לומר דרבא לא ס"ל האי סברא ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל תדע דלא ס"ל דהא אתם בההיא הילכתא מייתינן ברייתא דתני במציעתא דידה ומפני שני דברים אין מוכרין נבלות וטרפות לגוי אחד מפני שמתעהו ואחד שלא יחזור וימכרנו לישראל ומקשי' התם רישא וסיפא דברייתא למציעתא דרישא וסיפא מיירי במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ותירץ רבא כולה במקום שמכריזין ורישא וסיפא כשהכריזו ומציעתא כשלא הכריזו פי' וכיון דהוא במקום שמכריזין ולא הכריזו קונים ישראל בשר מן הגוים להכי חיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל אם היה במקום שאין מכריזין שאין ישראל קונ' בשר מן הגוים מותר למכור נבלות וטרפות לגוים דתו ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל ורב אשי תירץ כולה בשאין מכרייזן ומציעתא גזירה שמא יתננה לן בפני ישראל פי' אע"ג דהוי במקום שאין מכריזין אסור למכור לו שלא בפני ישראל שמא ימכור לו בפני ישר' והיא אומר לו שכשרה ושחיטה היא כדמוכח התם וכדפרישית התם פמה"ק ואתי ישראל למיזבן מני' דאמר הא מישראל. זבנה וכשרה היא. הנה עכשיו רב אשי גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומוקי מציעתא במקום שאין מכריזין ורבא דלא בעי לאוקמי לית לי' הך גזירה ושרי לו לזבוני' טרפה שלא בפני ישראל ולא גזר דילמא אתי לזבונה בפני ישראל. עוד ראיתי מקשים היכי שרי רבא למיטחינהו ולמיפינהו. ומ"ש ממאי דאמרי' בפ"ק דפסחים בה' ר' יהודא אומר בודקין אור לארבעה עשר בתר איסורי' לא ניבדוק גזרי' דילמא אתי למיכל מני' ומתרצים מצינן למימר ע"י גוים שרי למיטחינהו א"נ יי"נ בדילי אינשי מני'. ותירו זה אינו כלום דמאי דאמרינן בדילי אינשי מניה זהו מקודם לכן לא על אותה שעה מדבר דהתם אקשינן אמאי לגבי חמץ גזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מני' ובחדש לא גזר דתנן משקרב העומר היו יוצאים ומוצאין שוקי ירושלים שמלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים ר' יהודא אומר ברצון חכמים היו עושין אלמא דס"ל לר' יהודא שמותר להתעסק בחדש לעשותו קמח וקלי קודם הקרבת העומר ולא גזר דילמא אתי למיכל מני ' ובחמץ בפסח אמאי גזר ותירץ אביי חדש בדילי אינשי מני' פי' מקודם לכן משעה שנראה לעולם אין אדם אוכלו והילכך עכשיו כשעושה אותו קמח וקלי זהיר בו שלא יאכל אבל חמץ דלא בדיל מני' מקודם לכן שעד עכשיו הי' אוכלו השתא נמי גזר שלא יבדקנו דילמא אתי למיכלי' אלא יבטלנו כדכתיב תשביתו שאור דהוא בביטול בעלמא ומצות בדיקה שהיא מדרבנן לא יחוש לקיים שמא יאכל ויעבור על איסור תורה וה"נ ניגזור שמא יאכל מאלה החטים דהא לא הוה בדיל מנייהו מעיקרא ואע"ג דהשתא אסירי דהא חמץ וחדש אסירי ואפ"ה גזרי' עלייהו בחמץ לר' יהודא ובחדש לרבנן ואפילו רבנן דלא גזרו בחמץ אלא כדאמרי' התם הוא עצמו מחזר לשורפו מיכל קאכיל מני' אבל הכא שאינו מחזר לשורפו ניגזר בין לרבנן בין לר' יהודא אבל נראה לי לתרץ דלא גזרי' הך גזירה במקום דאיכא פסידא שא"כ מי שנתערב לו שום איסור בהיתר יהא אסור ליגע בו ואל ימכרנו לגוי דילמא אתי למיכל מני' ולא יהא שום תקנה בדבר כ"א שישרפנו א"ו במקום פסידא לא גזרי' אלא טורח בכל מה שיכול להציל ממעותיו שלא יפסידם והתם לגבי חדש אסרי לי' רבנן שלא יתעסקו בו קודם הקרבת העומר דילמא אתי למיכל מני' ואי לא מתעסק בי' ליכא פסידא הילכך גזרי' ובחמץ בפסח לר' יהודא הוה גזר דלא ליבדוק בתר איסורי' אלא יקיים מצות ביטול ודי לו אבל לעולם במקום דאיכא פסידא לא גזור רבנן שיפסיד את שלו ולא יתעסק למוכרו לגוי משום הך גזירה:

בד"ה אלא דאמר לה כו' ומשום אתנן נמי ליכא כו' עכ"ל פירוש כיון דלא מצי מקרבה דלאו ברשותה הוא ליחול איסור אתנן וק"ל:

בד"ה כגון דקאי בחצרה וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה כו' עכ"ל ולעיל דקאמר בזונה עובדת כוכבים לא תקשי להו לישני תרוייהו בטלה זה והא בעובדת כוכבים והא בישראלית דניחא ליה לאוקמא כולה בחד גופא בעובדת כוכבים דאפילו בעובדת כוכבים שרי בסתם אבל הכא טפי ה"ל לאוקמא כולה בטלה זה מלאוקמא כולה בחצרה דלא הוי שום רבותא בסתם בחצרה ותירצו דודאי הוה שום רבותא נמי בסתם בחצרה וק"ל:

בד"ה ואינו חושש כו' מי הזקיקו לשנות פירות שביעית כו' ה"נ היה לו לפרש כו' וטעמא משום שפורע חובו כו' ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי כו' עכ"ל לכאורה דבריהם נראין כסותרים דכיון דלסברת רש"י הוה טעמא משום שפורע חובו לא הוה דמי כלל לדבי ר' ינאי א"כ שפיר הוזקק רש"י לפרש ולשנות פירושו של שביעית ממעשר ויי"נ דאל"כ לא הוה רב ששת מקשה מידי לדבי ר' ינאי דמה"ט לא תקשי להו טפי דהיה לו לפרש ממש דומיא דמעשר ויי"נ דמיירי לאחר הביעור דנראה כמאכילן איסורא ויש ליישב דה"ק מי הזקיקו לפרש כו' דה"נ היה לו לפרש דומיא דמעשר ויי"נ ושפיר פריך לדבי ר' ינאי בפשיטות כמו שפירש ר"י לקמן דאי לא הוה חשיב דמי פירות שביעית לאחר שאכלום לא היו פירות שביעית שלו ואינו פורע חובו מפירות שביעית מיהו לא קשיא להו דהיה לו לפרש דומיא ממש דמעשר ויי"נ דמאכילן איסורא ומיירי בלאחר הביעור כמו שפירש ג"כ ר"י לקמן דאיכא למימר דרש"י סובר דא"כ לא הוה מקשה רב ששת מידי לדבי ר' ינאי דא"נ לא הוה חשיב דמי פירות לאחר שאכלום מ"מ עכשיו כשמאכילן נראה כאילו הוא מאכילן איסורא ושוב כתבו ועוד תקשי לרב ששת כו' לפי סברת רש"י דלא משמע ליה קושיא לדבי ר' ינאי אלא אם נפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית תקשי ליה לרב ששת דמי יימר לן דטעם הברייתא משום דמי פירות שביעית ותקשי לדבי ר' ינאי דלמא אחר הביעור כו' א"נ אפילו קודם כו' ומשום שפורע חובו כו' ולא תקשי לר' ינאי דלא דמי כלל לדבי ר' ינאי לפי סברת רש"י ודו"ק:

בא"ד וקשיא דמדמי לעיל ההיא דבי ר' ינאי לאתנן כו' ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי כו' עכ"ל פירוש בטלה סתם שרי אפילו באפותיקי וקאי בחצרה כמו שכתבו התוס' לעיל אך קשה לי דנראה שהניחו דבר זה בקושיא לפרש"י ואמאי לא ניחא ליה למימר דהיה יכול להקשות כן אף לפי טעותו אלא דניחא להו להקשות מדרבה על מעשה דר' ינאי גופיה יותר מעל הראיה דאתנן כמו שכתבו התוספות כיוצא בזה לקמן גם כן לפי שיטת ר"י ודו"ק:

ד"ה והא מחסרא משיכה פירוש ואפילו לר"י דאמר מעות קונות וכו'. ר"ל מאי פריך המקשה הא סוגיא זו אליביה דר"י קא שקיל וטרי ואזיל ור"י אית ליה דבישראל דבר תורה מעות קונות אלא שרבנן תקנו משיכה משום שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה כדאיתא בפרק הזהב וה"נ הביאה היא במקום מעות וכיון שבא עליה נקנה לה הטלה מן התורה וחל עליה איסור אתנן אע"ג דלא משכה עדיין ומתרץ דלא קנתה הטלה משום שהפקיעו חכמים בכל לוקחים שלא יקנו החפץ כי אם במשיכה גם ממנה הפקיעו כחה שלא תקנה ולא דמי לההיא דפרק הזהב נתנה לסיטון מעל פי' נתן סלע של הקדש לסיטון שהוא חנוני גדול המוכר פירות מעל הלוקח לר"י אע"ג דלא משך הפירות משום דאית ליה מעות קונות דבר תורה דשאני התם דלא הפקיעו חכמים שלא יקנה המוכר המעות אלא שלא יקנה הלוקח החפץ וכיון שנתן המעות של הקדש לסיטון נקנו לו המעות ויצאו לחולין מיד מעל מן התורה ובמה יפקע המעילה ואע"ג דנהי דלענין מקח וממכר אמרינן דהואיל דהלוקח לא קנה החפץ ממילא ג"כ לא קנה המוכר המעות וצריך להחזירם לו היינו גבי ממון אבל לענין מעילה מי יפקיע המעילה כיון שלא הפקיעו חכמים כח המוכר כ"א כח הקינה וק"ל אבל הכא האתנן אינו נאסר אלא מעת שנקנה להאשה שהיא הלוקח וכיון שהפקיעו חכמים כל כח הלוקחים גם ממנה הפקיעו שלא נקנה לה הטלה וא"כ אין כאן אתנן כלל וק"ל:

ד"ה ואינו חושש לא משום שביעית וכו' וקשה מי הזקיקו לשנות וכו' ועוד תקשה לרב ששת וכו'. ר"ל מי הזקיקו לרש"י לפרש כן וכ"ת דרש"י היה מוכרח לפרש כן משום דתיובתא דרב ששת לא שייכא אלא א"כ מפרש טעם הברייתא הכי עדיין יש להקשות לרב ששת גופיה מנא ליה לפרושי הכי ולמותיב בתיובתא דלמא טעמא דברייתא לא משום דמוסר דמי שביעית לעם הארץ אלא לאחר הביעור איירי ומשום דנהנה מפירות שביעית וכו':

בא"ד לפירושו לשון קנה ליה דינר גבי' וכו' כצ"ל:

בא"ד והשתא אפילו איירי הברייתא אחר הביעור פריך שפיר וכו' דאם איתא דבעלמא וכו' כצ"ל:

בא"ד והיינו קני ליה דינר גבי' דקאמר וכו' ומעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית וכו' כצ"ל:

גמרא ותיפשוט מדר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכמו שהגיה הגרי"פ לעיל וכן כולם:

רש"י ד"ה בטלה סתם. דקנייה ליה. ר"ל להטלה וא"צ להגהת הגרי"פ:

תד"ה או. ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין כו'. הוא בתמורה (ל ב'):

תד"ה והא. ול"ד כו' נתנה לסיטון מעל כו'. לכאורה לפמש"כ בב"מ (מג א) בד"ה "מאי ועוי"ל דלריו"ח כו' לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות כו' והוי שואל כו'" א"ש בפשיטות וע"ע בדבריהם שם (כט) ד"ה והוי:

בא"ד דכיון דמעל מה"ת כו'. דברי מהר"ם בזה אינם מחוורין ואולי כוונתם דאף דנתן השי"ת כח לחכמים לעשות תקנות לפי הזמן ז"א אלא לתקנת בנ"א אבל לא לתקנת גבוה וכדאיתא בקדושין רשות הגבוה בכסף כו':

תד"ה ואין. ומסיק תרגמא רב חסדא בחנוני כו'. כצ"ל:

בא"ד ולא קנין גמור שיוכל להקדישו ומעתה שקונה כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד (ע"ב) ואע"פ שבמשיכתן כו' אלא לזכות לעצמן כו' להקנות לעצמן רק כו'. כצ"ל:

בא"ד שהקדים כו' לזכות לו בעצמו כשיתנם לפועלים. כצ"ל:

תד"ה והא מחסרה משיכה. תירוצם דחוק. ובפשוטו י"ל לפי דברי תוס' בב"מ (דף מג ע"א) מאי ארי' הוציא וכו'. א"כ למ"ד קונות יש לו היתר תשמיש במעות ושפיר מעל. בהא י"ל לשיטת הראב"ד דבשכירות מטלטלין מעות קונות דל"ש נשרפו חטיך. א"כ הכא דבלן וספר הוי רק שכירות לר"י שפיר מעל דלגבי שכירות מטלטלין אוקמי אדינא. אבל לר"ל דמדאורייתא אין מעות קונות אפילו בשכירות מטלטלים לא קנה. וע"פ יסוד דברי הראב"ד מיושב קושית מהרש"א בתוס' קידושין (דף כז) ד"ה ומקומו מושכר. והיינו דבמתני' דמיירי במכר. באמת הטעם במידי דאיתא במטלטלין לא קתני. אבל בברייתא דמיירי בשכירות ליכא לשנויי הכי דא"כ היכי חשיב כסף הא בשכירות מטלטלים ג"כ קונה:

אי דלא א"ל קני מעכשיו היכי מצי מקרבה כבר כתבתי לעיל דהקשה הרשב"א מעכשיו למה לי דהא משך ופסק דמיו קנה והכא פסק דמי הטלה היינו הביאה ומשמשכה קנאתו לגמרי בלי מעכשיו וכבר כתבתי דהרשב"א וסייעתו לא ס"ל כהתוס' דמיירי בשאמר להדי' לכשיבוא עליך נהי דהפיסוק דמי' הי' הביאה אבל לאלתר קנאתו וחייב לו בפרעון שהוא הביאה ומשו"ה הוקשה להרשב"א ומ"מ לא הבנתי דודאי הקונה חפץ ופסק דמי' מכיון שמשך החפץ קנאו והדמי' עליו חוב אבל אם לקח המוכר דמי המקח טרם שמשך הלוקח החפץ לא נקנה לו הכסף ואפי' לתי' ב' שבתוס' ב"מ מ"ג ע"א דהוה שואל אבל לא קנאום והכא הבעילה היא החפץ שרצה לקנות והטלה הוא דמים ונהי דבשמעתין משמע אי כסף קונה קנאתה טלה בדמי ביאה היינו לענין דיני קנין נעשו שניהם דמים זה לזה אבל לענין מ"ש רשב"א הדבר פשוט שהיא אינה מהדרת לקנות טלה כ"א הוא הלוקח חפץ הבעילה בעד דמי הטלה עיי' וק"ל אח"ז מצאתי לקמן בריטב"א שכ' להדיא שהטלה הוא החפץ והביאה הוה דמי המקח ובטלה דעתי נגד דעתו מ"מ הנלע"ד כתבתי:

לכי תצטריך וכו' לפע"ד הרמב"ם גרס לכשתרצי לי קני פי' בשעה שתתרצה בדעתך להבעל לי אז יהי' קנוי נמצא הטלה עומד אצלה בספק אם תתפייס להבעל לו או לא ושוב כשמקריבתו יודע שנתרצית להבעל לו ע"י ההקרבה וקמ"ל אפ"ה לא הוה אתנן כיון שעדיין לא נבעלת בשעת הקרבה ע"ש ולא ראיתי מי שהרגיש בזה:

והא מחסרא משיכה עיי' תוס' ויפה פי' מהרמ"ל והן הנה ממש דברי תוס' ב"מ מ"ג ע"א בתי' ועי"ל ע"ש, ולשיטת הרז"ה שם בסוגיא דסיטון א"ש בלא"ה ואין כאן מקומו ובהאי קנין דרבנן מועיל לדאורייתא דהלכו בו נמושו' והוא פלוגתת תוס' בגטין ס"ד ע"ב ובר"ן שם ובתשובתי (היא ח"ס חלק יו"ד סי' שי"ד) הכרעתי לפע"ד דכל תיקון רבנן שיקנה כגון מעמד שלשתן או קנין קטן בזמני' ידועי' אשר כל העובר על דברי חכמי' הללו הרי הוא עבריין אותו קנין לא גרע מסיטומתא שנהנו הסוחרי' וקונה מדאוריית' אעפ"י שבתשובה אחרת כתבתי די"ל אפי' אי סיטומתא קונה מ"מ קנין דרבנן גרוע דסיטומתא הוא מרצון הסוחרים שנהגו כן וקונה מן התורה ככל דבר שבממון משא"כ קנין דרבנן שלא ברצון הסוחרים ועל כרחם יקנה י"ל אין כח ביד ב"ד להפקיר של זה ולהקנות לאחרי' ואינו קונה מן התורה זה כתבתי ליישב דעת החולקים אבל מסברא דקנין דרבנן כנ"ל קונה מן התורה אך יש קניני' שהעובר עליהם זכור לטוב כגון יאוש כדי לא קנה וחכמים תקנו שיקנה משום תקנת השב הזה אינו רוצה בתקנה זו ורוצה להחזיר זכור לטוב א"כ אפי' אינו מחזירו וקנאו מדרבנן אינו קנין דאורייתא לקדש בו אשה וכן קנין משיכה אם זה נתן כסף וקנה מן התורה אלא שאחז"ל דיכול לחזור בו שלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' מ"מ אם אינו חוזר זכור לטוב א"כ אינו מועיל לענין דאורייתא ומשו"ה הסיטון מועל ומ"מ לענין אתנן לא הוה כיון שהיא לא קנאתו לא יהי' אלא הפקעת מלך המדינה כיון שאין לה במה יאסר ואין להאריך כאן יותר:

בזונה נכריות עיין תוס' ולפמ"ש במקום אחר דבירושלמי גרסי' ר' יוחנן ס"ל משיכה מפורשת מן התורה ור"ל ס"ל כסף קונה וכן הגי' במרדכי פ' הניזקי' וכן הי' גירס' רש"י ויבואר לקמן אי"ה דף ע"א ע"ב א"כ א"ש טפי דהסוגיא אזלא לר' יוחנן דאמר יאות עבדי ואיהו ס"ל משיכה מפורשת ע"כ תירץ בזונה נכרית ומ"מ ר"ח בעצמו דס"ל בעלמא כסף תי' עוד לדנפשי' בעומדת בחצרה ויבואר עוד לקמן אי"ה:

דלא קני' במשיכה כ' הריטב"א והר"ן דמכאן מוכח דהפועל אינו קונה החפץ בשכר פעולתו אלא דמי החפץ אבל החפץ צריך משיכה והריטב"א כ' עוד כיון שלא קנה החפץ גם דמיו לא קנה אלא שמין בב"ד כמה ראוי ליתן בשכר פעולה זו ומהרי"ט בתשובה כיון סברא זו מעצמו וכ' עליו משנה למלך פ"ד מאי' מזבח שמא גרוע הוא ואלו ראה דברי הריטב"א לא כ"כ ונפקא מיני' מי שאמר באתננה שישא אותה דאינו צריך לישא אותה וכמ"ש ג"כ בית שמואל רס"י קמ"ז בשם מהרי"ק וכל דברי בית מאיר שם לא נ"ל וסתרתי אותם בתשובתי ומדלא צריך לישא אותה גם דמי שווי נישיאי' לית לה אלא כפי שיעור הראוי לבעילת מתפתה לזנות ותיוסרנה כל הנשים ולא תעשנה כזמתכנה:

כגון דקאי בחצרה כ' תוס' דאין אומרים אלא המבורר בשעת ביאה צ"ע הלא אתנן ומחיר בחד קרא כתי' ואפ"ה אמרי' במס' תמורה למ"ד ע"א נברור חד מינייהו וכו' ע"ש וצ"ל דלא כ' תוס' כן אלא היכי שגוף הקנין יהי' ע"י ברירה אבל התם כל הטלאי' שלו הם רק האיסור יבורר ע"י ברירה איזה מהם יהי' מחיר כלב בזה אמרי' וה"ה אם קנתה ממנו עשרה טלאים תשעה בממון וא' בביאה כיון שעכ"פ כל הטלאים שלה הם אמרי' ברירה ומבררי' חד לאתנן ואידך מותרים למ"ד יש ברירה ועיי' מג"א סי' קנ"ג סקמ"ו:

דקאי בחצרה כ' הריטב"א לאו דוקא חצרה אלא אקני לה מקום בחצרו ששם הטלאי' עומדים ע"ש והרוחנו בזה ק' תוס' דתמורה כ"ט ע"ב וק"ל ועמ"ש שם הרמ"ר דמשכח' לי' בחליפי' וצ"ל הא דלא משני הש"ס הכא בחליפי' משום דהוה צריך לומר דמקנה בחליפי' לכשיבוא עלי' או עשה אפותיקי לכשלא אפרעך ממקום אחר וקיי"ל ס"פ השותפי' בנדרי' כל חליפי' מעכשיו היא דאל"ה הדר' סודרא למרי' והכא לא מיירי במעכשיו אלא בא ואח"כ נתן לה:

ליחול עליה איסור אתנן למפרע. שהרי מתחלה ע''מ ביאה נתנו לה: קני מעכשיו. קודם ביאה פשיטא דמותר דאע''ג דע''מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא: ואי מצטריך ליך קני מעכשיו. הלכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאע''ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי מצטריך ליך קני מעכשיו הויה לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה: כיון דאמר מר. (בתוספתא) דקידושין בפ''ק (דף כח:): בטלה זה. כל כמה דיהיב לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה: בטלה סתם. כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה (ליה): עובד כוכבים. לאו בר משיכה דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא או קנה מיד עמיתך: הא קנייה (ליה). מהשתא קודם ביאה והיכי קרי ליה בא עליה ואח''כ נתן לה: ואי לא שקליה. ביום פלוני באתנניך הלכך בא עליה ואח''כ נתן לה הוא ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוויה אפותיקי ועמד בחצירה חייל עליה אתנן: מתיב רב ששת. לר' ינאי: לפועליו ולחמריו. עובדי כוכבים או עמי הארץ:

אלא דאמר לה ליהוי גביך. כלומר לא תקני עד שעת ביאה והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו: או דלמא השתא מיהא קאי בעיניה. ואע''פ שאין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש: והא מחסרא משיכה. פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק הזהב (ב''מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש: בזונה עובדת כוכבים. לא קניא במשיכה וכרשב''ל משני דאמר לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום דרב חסדא אית ליה פרק הזהב (ב''מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא תקשי: כגון דקאי בחצרה. וא''ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי''ל דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע''פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן חל אפילו למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה: ואינו חושש לא משום שביעית. פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע''פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירות שביעית ממעשר ויין נסך שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה''נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח''כ נתן לה ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע''ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא''כ מאי ראיה מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע''ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור אתנן כלל וה''ה לדבי ר' ינאי אע''ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא לא היה לו להזכיר רק משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע''י ר' ינאי כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר' ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע''ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב''ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש כדין ערב והא אמר רבא כו' קנה מדין ערב וכשהוא

עבודה זרה סג ע"א

דף סג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד