עבודה זרה סג ע"ב

דף סג - ב

ואינו חושש  לא משום שביעית [שמא יקחו בו פירות שביעית, מן החשוד למוכרם], ^[43] ולא משום מעשר [אם עמי הארץ הם, שמא יקחו דבר שאינו מעושר], ולא משום יין נסך [אם עובדי כוכבים הם, שמא יקחו יין נסך, ונמצא שפרע להם חובו ביין נסך].

כיון, שהוא לא האכילם בידים, אלא רק נתן להם כסף.

ומאידך, אם אמר להם, צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, הרי הוא כאילו קנה את האיסור, ונתנו להם, ולכן חושש משום שביעית, ומשום מעשר, ומשום יין נסך".

מדייק רב ששת: אלמא, אף על פי שאינו משלם בשעה שקנה את האיסור, אלא לאחר זמן, מכל מקום כי קא [כאשר לבסוף] פרע, דמי איסור קא פרע.

ואם כן קשה, הכא נמי, כשלוו פירות שביעית, ופרעו בשמינית, כי קא פרע, דמי איסורא קא פרע? ומדוע הפרעון לא נחשב כחליפי פירות שביעית?

מתרצת הגמרא: תרגמה רב חסדא [רב חיסדא מסביר את התוספתא הנ"ל]: מדובר במקרה שאמר לפועליו לכו לחנוני פלוני, המקיפו, כלומר, שבעל הבית רגיל לקנות אצלו בהקפה, דמשעה שנתן לפועלים את האוכל, בעל הבית משתעבד ליה לפרוע את מעותיו.

ולכן, המעות שמשלם לו אחר כך נחשבות כדמי איסור. דכיון דאורחיה לאקופי [כיון שדרכו למכור לו בהקפה] ויודע בבירור שישלם לו אחר זמן, סמכה דעתו, ומיד כשנתן להם את הפירות קני ליה דינר גביה בכל מקום שהוא.

אבל בני ביתו של רב ינאי, שלוו פירות בשביעית, מהעניים על מנת לשלמם בשמינית, אין העניים בטוחים כל כך בפרעון, ולא סמכה דעתם לקנות את הפרעון בכל מקום שהוא. ולכן אין התשלום נחשב כחליפי איסור.

מקשה הגמרא: לפי דבריך, רק אם שלח את פועליו לאכול אצל חנוני הרגיל אצלו, חושש משום שביעית וכו', אבל חנוני שאין מקיפו, מאי? וכי מותר לו לשולחם לאכול ללא חשש?!

אי הכי, אדתני "צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה", כלומר, אם כן, מדוע התנא צריך לחדש מקרה חדש כדי להתיר לבעל הבית לשלוח את פועליו, ולהעמיד כשאמר "צאו ואכלו בדינר זה",

ליפלוג וליתני בדידה, התנא יכול לחלק באותו מקרה, ולומר, "במה דברים אמורים בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה, אבל חנוני שאין מקיפו מותר"?

ועוד קשה, וכי לחנוני שאין מקיפו, מי לא [האם אינו] משתעבד?!

והא אמר רבא, האומר לחבירו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך תמורת אותו מנה", ונתן, קנה הנותן את כל נכסיו, מדין ערב. דהינו, כשם שערב מתחייב לשלם למלוה, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו, ^[44] אף כאן, המוכר מתחייב בכל נכסיו, אף על פי שלא הגיעו המעות לידו.

ולפי זה, גם אם אמר לפועליו "צאו ואכלו ואני פורע", הרי כאילו אמר לחנוני "תן פירות אלו לפועלי, ואתחייב אני מנה לך", וקנה המוכר את המנה מיד מדין ערב. ^[45] ושוב חזרה קושיתנו למקומה, מדוע הפירות ששילמו בני רב ינאי לעניים בשנה השמינית, לא נחשבים כחליפי פירות שביעית?

אלא אמר רבא, אכן, לא שנא אם אמר לחנוני המקיפו, ולא שנא לחנוני שאין מקיפו, אף על גב דמיד משעבד ליה נכסיו לשלם חובו, מדין ערב, כנ"ל, מכל מקום כיון דלא מייחד שיעבודיה [שלא יחד לו מעות לכך], כשמשלם לו לאחר מכן, התשלום לא נחשב כחליפי שביעית, ולא מיתסר. ^[46]

אלא הכא, ב"אומר לפועליו צאו ואיכלו ואני פורע", אמאי חושש משום שביעית, והא לא מייחד שיעבודיה הכא [הרי לא יחד לחנוני מעות בפרעונו]?

אמר רב פפא, כגון שהקדים בעל הבית, ושילם לו [לחנוני] דינר קודם ששלח את פועליו אצלו.

נמצא שכעת אוכלים משל בעל הבית, ואיסור השביעית מתיחס אליו. ^[47]

אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא [אמרתי את תרוצו של רב פפא לרב זביד], אמר לי, אי הכי, אם כדבריו, שמדובר באופן שבעל הבית שילם מראש לחנוני, וכעת עליו לחשב מהי יתרת הזכות שנותרה לו אצל החנוני, אדתני [מדוע שנינו] "צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע", הלא כבר פרע מראש, ואם כן, "צאו ואכלו צאו ושתו ואני מחשב", מיבעי ליה [היה לתנא לומר]?

אמר לו רב כהנא: אכן, תני, [יש לגרוס בבריתא] "צאו ואני מחשב" כדבריך.

באופן נוסף אפשר לבאר את דברי התוספתא הנ"ל:

רב אשי אמר, כגון שנטל בעל הבית מיד החנוני את פירות האיסור, ונתן לפועליו ביד. ולכן חושש משום שביעית, וכו', כיון שהוא עצמו מאכילם איסור בידים, ולא משום דמי שביעית. ^[48]

אמר ליה רב יימר לרב אשי, אי הכי, אדתני [מדוע שנינו] "צאו ואכלו צאו ושתו", משמע, שאינו אוכל עמהם, והלא אם פירוש הברייתא כדבריך, "טלו ואכלו טלו ושתו" מיבעי ליה [היה לתנא לומר] ?!

אמר ליה רב אשי: אכן, תני, [יש לגרוס בבריתא] "טלו ואכלו טלו ושתו" כדבריך. ^[49] הגמרא חוזרת לעסוק בדין שכר יין נסך:

יתיב [ישב] רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו [וישב רבי חייא בר אמי אצלם], ^[50] ויתבי וקא מיבעיא להו [והסתפקו]:

שכרו לשבור חביות יין נסך, ולאבדם מן העולם, מהו? האם שכרו אסור? ^[51] וצדדי הספק: מי אמרינן כיון דהפועל רוצה בקיומו של היין, כדי שיוכל לבא ולשברו, וליטול שכרו, אסור. ^[52]

או דלמא, כל פעולה שאדם עושה כדי למעוטי תיפלה ^[53] [למעט מציאות של איסור בעולם], שפיר דמי.

אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה. דהיינו, שכרו מותר.

לימא [לכאורה, דברי הברייתא דלהלן] מסייעים ליה:

ועוד חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד. פירש"י ז"ל חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרי להו לדבי ר' ינאי משום האי טעמא וכו' ותמהני וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי אינהו גופייהו לוויים נינהו ותו גבי חנוני ל"ל דרבא הא ודאי ערב הוי כמו לוה ועוד אי שעבוד וקנין שוין מאי האי דקא מקני ליה דינר גביה.
אלא כך נראה לפרש בחנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה מקדים בעל הבית ומקנה דינר בכיסו לחנוני שיקנה אותו לשיתן כלום לפועליו אבל דבי ר' ינאי כיון דליתנהו לפירי בעולם שעבודי משתעבדי כלוה מיקנא לא קנו עניא כלום אבל גבי חנוני אקשי' כיון דאמרת במקיפו דקני ליה דינר בכיסיה דבעל הבית בשאין מקיפו נמי לימא הכי וכ"ת במקיפו קני ליה דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקנה אבל כשאין מקיפו לא קני מידי דהא לא שקל מיני' כלום ומאי דיהב לפועלי' שעבודא עביד קנין לא עביד והאמר רבא תן מנה לפלוני ויקנו לך נכסי נקנו לו מדין ערב אלמא קני בהכי קנין ממש וה"נ ליקני ליה חד דינר מהבעל הבית קנין גמור בנכסיו ומימרא דרבא לענין קנין גמור איתמר בפ"ק דקידושין והאי דקאמר חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד לאו דוקא משתעבד אלא איידי דלא דייק מתרץ בין שעבוד לקנין אמר מקשה האי לישנא כלומר מי לא משתעבד שקנה לו דינר ברשותו לדבריך.

כיון דרוצה בקיומו אסור או וכו' לימא וכו' מ"ט וכו' הא מני רבנן היא. פירש"י דלא אכפ' להו אי רוצה בקיומן אבל יין נסך דאסור להיות רוצה בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה ונ"ל מכאן שאפי' בחנם כגון שא"ל שמור לי חבית זו של יין נסך אסור דרוצה בקיומו הוא שמא יאבדו ויגנבו בפשיעה ויהא חייב בתשלומין אפי' פטרו מן התשלומין רוצה בקיומו הוא כיון שקיבל עליו לשמור בטובה ותניא בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגי במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר השוכ' את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר והא לעתותי ערב טובה בעלמא הוא ובחנם עביד גביה דהא איחיוב ליה בעל הבית באגריה ואפ"ה אסור.
ובירוש' (ה,א) שאלו בפועל היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו ומשמע נמי דסתם יינן רוצה בקיומו אסור דקנסא דפועל משום רוצה בקיומו הוא הילכך אסור לישראל למזוג כוס של יין או של סתם יינן לעכו"ם (לאכלו) [לא כאלו] שהן משמשין ונעשין משקין לשרי עכו"ם.

ועוד חנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד והא אמר רבא וכו'. פירש רש"י ז"ל: חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא, והא אמר רבא וכו' והכא נמי לא שנא, אלמא דאף על גב דחנוני שאין מקיפו הוא כי יהיב לשלוחיה (מיחייב) [משתעבד] ליה האי. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי, אינהו גופייהו לווים נינהו. ועוד למה לי דרבא גבי חנוני, דודאי מאן דאמר לחנוני למיתן מידי לשלוחיה או ערב הוי או לוה הוי, ואף על גב דלא אמרה רבא למילתיה. ועוד איהו אמר ליה טעמא דכיון דמקיפו הוא מקנה ליה דינר גביה קנייה גמורה כיון דרגיל אצלו, ואיהו מקשה לו דחנוני שאין מקיפו נמי אית ליה מהשתא שעבודא עליה. ומשום הכי פירש הוא נ"ר דהכי קאמר, חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה, מכי יהיב מידי לפועליו, מההיא שעתא מקני ליה דינר בכיסו להיותו קנוי לו קנייה גמורה בההיא הנאה דמהימן ליה בכל שעתא ושעתא, אבל דבי ר' ינאי כיון דפירי דשמינית ליתנהו בעולם לא קנו להו עניי כלל אלא שעבודא הוא דאית להו עלייהו. ואקשינן ליה גבי חנוני נמי דאמרת דבמקיפו מקני ליה בעל הבית בכיסיה דינר מהשתא, בשאין מקיפו נמי לימא הכי, ואי אמרת דבמקיפו דוקא אמרינן משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמיר ומקנה ליה, אבל בשאין מקיפו לא גמר ומקני ליה מידי, דהא איהו לא שקיל מיניה מידי ומאי דשקלי מיניה פועלים שעבודא עביד עליה דבעל הבית, קנין גמור לא עבידן, והא אמר רב תן מנה לפלוני, אלמא אף עלגב דאיהו לא שקיל מיניה מידי קני בהכי קנין גמור מדין ערב, והכא נמי בחנוני שאין מקיפו ליקני ליה חד דינר מדבעל הבית קנין גמור. והאי דקאמר דחנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד לאו דוקא קאמר משתעבד, אלא הכי קאמר מי לא משתעבד שיקנה לו דינר ברשותו לדבריך. ולפי פירושו של הרב ז"ל הא דאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אף על גב דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה וכו', מיהדר קא הדר ממאי דקאמר דמקנה ליה דינר גביה, והכי קאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו לא קנו מידי מהשתא גבי בעל הבית קנין גמור, אלא שעבודא הוא דאית להו למקיף ושאין מקיף גבי בעל הבית. ובדין הוא דכיון דלא מייחד שעבודייהו לא מיתסר, והכא דאסרינן באומר להם צאו ואכלו ואני פורע, אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. ומיהו אין הלשון מיושב בו כל הצורך דהוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שלא מקיפו מקנא לא קנו שעבוד הוא דאית להו, דמהאי לישנא דקאמר: אף על גב דמשתעבד, משמע דשעבוד דקאמרי השתא היינו קני ליה דינר דקאמר, ולא חדית מידי בהאי אלא טעמא דכיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, וצריך עיון.

הא דאמרינן הכא, כיון דלא מייחד שעבודיה לא מתסר. דמשמע מיהא דאי מייחד שעבודיה מיתסר, קשיא לי דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן באתנן (ע"א) דאפילו בטלה זה לא מיתסר, דכיון דבשעת ביאה אכתי לא קניא ליה כי יהיב ליה ניהלה בתר ביאה לא מיתפיס אאתנן, ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע כיון דהשתא מיהא לא קניא ליה דהא מיחסר משיכה, ואף על גב דמייחד לה לאתננה בשעת ביאה, והכא נמי אפילו כי מייחד להו שעבודייהו אמאי מיתסר, דהא דינר אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מו,א) ושעבודא בעלמא לבד הוא דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דלאו למימרא דאי מייחד ליה דינר אסור, אלא הכי קאמר אלא לעולם כל היכא דלא מייחד שעבודיה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב, ומילתא יתירתא בעלמא הוא דקאמר ולרווחא דמילתא.

אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. קשיא לי כי הקדים לו דינר אמאי אסור, דהא בשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דבההיא שעתא הא לא שקיל יין נסך, וכי שקלי פועלים בתר זמן יין נסך ההיא שעתא לא זבין מיניה בעל הבית דליתפיס איסורא עליה, והוה ליה כנתן לה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואחר כך נתן חנוני יין נסך לפועליו [מאילו אמר לפועליו צאו ואכלו צאו ושתו] ואחר כך נתן לו בעל הבית דינר. ויש לומר דהכא לא הקדים לו דינר להוציאו קאמר, אלא הקדים לו דינר לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו בכדי מה שיתן להם קאמר, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. והיינו דקאמר ואני מחשב, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה ישתו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואשתכח דבההיא שעתא דמקבל מיניה זבוניה, ההיא שעתא הוו זוזי פרעון, וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור, וכדאקשינן לעיל (עבודה זרה סב, ב) נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה אסור, כלומר דמתחלה מחמת ביאה יהביה ניהלה ולאו דליהוי קנוי לה מעכשיו, דמסתפק הוא עדיין אם יבא עליה דאם לאו דמצוי הוא לחזור בו, ומפרקינן דאמר לה ליהוו גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, דאלמא משמע דדוקא כי אמר לה אי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, הא לאו אמר לה הכי דעתיה דאיניש בכל כי הני כי יהיב דמי לא מקני להו מעכשיו עד דשקיל מיניה ההוא מידי דזבין מיניה בהנהו דמי. ולקמן (עבודה זרה עא, א) בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קני אי לא קניא, דאקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מהא (דתניא) [דתנן] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרים, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי ומיקמי דליתיב ליה דמי הוה ליה יין נסך בכליו של נכרי, וכי קא שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל, [ומשנינן] בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה. התם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והילכך כיון דפסק וקנה דבר קצוב והקדים לו דינר להוציאו נתנו לו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה ומקני ליה ניהליה לגמרי.והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.

הא דאוקמה רב אשי כגון שנטל ונתן ביד. אפשר לומר דלא פליג אדרב פפא, דכי אקדים ליה דינא נמי אסור וכטעמא דכתבינן, אלא דרב אשי ניחא ליה טפי לתרוצי מתניתא בהכי ולמימר תני טלו מלאוקמה בהכי ולמימר תני ואני מחשב, ותרוייהו הלכתא נינהו, דבין אקדים ליה דינר ולא נשא ונתן ביד וכל שכן נשא ונתן ביד אסור. אלא שנראה לכאורה מפירושי רש"י ז"ל דסבירא ליה דבעיקר דינא פליגי דרב אשי לא מודה בהא דרב פפא שיהא אסור, דאיסורא לאו משום פרעון אלא משום דקננהו במשיכה ואיהו ספי להו איסורא. והרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון שרוצה הוא בקיומו אסור. פירוש רש"י ז"ל (סד, א ד"ה רבנן) דאסור להיות רוצה הוא בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. וכתב הרמב"ן נ"ר דמדברי רש"י ז"ל נלמוד שאסור לישראל להיות יושב ומשמר אפילו סתם יינן ואפילו בחנם משום דרוצה בקיומו הוא שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו. והכי משמע מדגרסינן בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל [ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות שכרו מותר]. ולעתותי ערב טובה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכור וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה סה, א) ואפילו הכי אסור. וכן אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א) בפועל, היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. והלכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.

אלמא כי פרע דמי אסורה פרע. פירוש דהתם אין האסור עליו מפני שהם לוקחין אסור בשליחותו כדי שתאמר דבי ר׳ ינאי היתרא שקלי בשביעית שזה אינו דהא פרישנא מרישא דמאי דשקלי אינהו לא חשיב שליחות דידיה כלל ואפילו משום לפני עור ליכא דאם כן אפילו רישא נמי ליחוש אלא על כרחין חששה דסיפא משום שעת פירעון הוא כי כשהוא פורע חל האיסור שהיה בדבר שקבלו הפועלים על המעות הללו למפרע ואף על פי שלא היו מיוחדין לכך בשעת קניית הפועלי׳ ומעתה תקשי לרבי ינאי דאינהו נמי נימא דכי פרעי דמי איסור׳ פרעי וקשיא לרבי יוחנן דאמר יאות הן עבדין.

ליפלוג וליתני בדידה כו'. פירוש לאו דוקא דליתנייה בסיפא אלא דהא דקתני רישא אומר אדם צאו ואכלו בדינר זה ליתני אומר להם צאו ואכלו ואני פורע ובמה דברים אמורים בחנוני שאין מקיפו ואם היה מקיפו אסור אלא דלא דק תלמודא ונקט הכא כלישנא דנקיט בעלמא ותו חנוני שאין מקיפו לא משתעבד והאמר רבא האומר תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך בקנין מדין ערב פר״שי ז״ל חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחי דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא והא שרית לדבי ר׳ ינאי משום האי טעמא ואמר רבא כו׳ והכא נמי לא שנא אלמא אע״ג דחנוני שאין מקיפו הוא כי ויהיב ליה לשלוחיה מחייב ליה האי ע״כ והקשה עליו ר׳ הר״מבן ז״ל חדא שנראה מלשונו דרב פפא אתי למישרי לדבי רבי יוחנן משום דהוו כחנוני שאין מקיפו דלא משתעבד וזה אינו דאפילו תימא דחנוני שאין מקיפו לא משתעבד דבי רבי ינאי שעבודי משתעבדי דהנהו גופייהו לווים נינהו ואין כאן דין ערב כלל. ועוד למאי דבעי׳ לאוקומי דחנוני שאין מקיפו משתעבד למה לי דרבא דהא בלאו דרבא נמי פשיטא לן דמאן דאמר לחנוני למיתן מידי דשעבודי משתעבד לי ונפקא לן ממתני׳ דהחנוני על פנקסו דההיא בכל חנוני היא וסברא נמי היא דכל מאן דיהיב אחרינא מידי על פומיה דמחייב ליה ועוד דהא רב פפא לא אתי עלה בחנוני המקיפו מטעם שעבוד גרידא אלא משום דמקני ליה דינר גביה והיכי מקשי ליה דחנוני שאין מקיפו משתעבד מהשתא לכך פירש רבינו ז״ל דרב פפא ה״ק דבהא ברייתא משום הכי מתסר משום דהוי כחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופי ליה כל שעתא סמיך עליה בעל הבית ומקניה ליה דינר בכיסיה וכי יהיב לפועליו תקני ליה קניה גמורה והוו דמי אסורה וכי פרע דמי איסורה פרע מה שאין כן בדבי רבי ינאי דאלו היו פירות דשמינית בעולם כשלוו ונהי דאשתעבדו להו אין כאן דבר מיוחד בשעת הלואה דלחול עליה קדושת פירות שביעית ופרכינן דאם כן אף בחנוני שאין מקיפו נימא הכי וכי תימא דבחנוני שאין מקיפו שעבודא עבדינן אבל קניה ממש בדבר מיוחד לא גמר ומקני לעולם והא אמר רבא אפילו לעשות קנין בדבר מסוים.

והא דנקטינן בקושיין וחנוני שאין מקיפו לא משתעבד לאו דוקא אלא הכי פרכינן וכי לא משתעבד עד דליקני ליה קניה גמורה אלא לא שנא מקיפו לא שנא שאין מקיפו כיון דלא מיחד שעבודיה לא מתסר. ואם תאמר היכי אמרינן כיון דלא מייחד שעבודיה דהא אנן אמרי׳ דמייחד ואקניה ליה דינר גביה ואם באת לומר דהשתא הדרינן מהאי סברא היכי נקט האי לישנא הכי הוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו שעבודיה משתעבד אקנויי לא מקני ליה דינר ויש לו׳ דלישנא קלילא נקט והכי קאמר כיון דלא מייחד שעבודיה בפי׳ דלימא ליה בהדיא יהיה דינר שלי קנוי לך כעין מימרא דרבא לא מיתסר מסתמא דכל שלא אמר כן אין דעתו להשתעבד ואפילו בחנוני המקיפו כנ״ל.

כתב ר״שי ה״ג והכא אמר רב פפא ולא גרסינן אלא והכא דקתני חושש בשהקדים לו בעל הבית דינר לחנוני ותמהני אמאי לא גרסינן אלא במקום והכא דהא בנוסחי דידן באוקמתא קמייתא גרסינן תרגומה רב פפא בחנוני המקיפו וכיון דמעיקרא אוקמה רב פפא לבריתא בטעמא דאקני ליה דינר גביה והשתא סתרי ההוא תירוצה ומוקמינן לה בשהקדים לו דינר שפיר גרסינן אלא אמר רב פפא ואם בא לומר דכיון דגרסינן והכא דלא גרסינן אלא זה דבר פשוט הוא.

ויש לומר כי דעת רבינו ז״ל לומר שלא חזר בו ר׳ פפא מכלום אלא שטעה התלמיד ושנה דבריו כי חלילה לו לרב פפא לטעות בזה ואי איתמר הכי איתמר אמר רב פפא בשהקדים לו דינר ועוד שכבר אמרנו אלא לא שנא מקיפו כו׳ ולמה לי למיהדר ולמה תו אלא והא דפרכינן לאוקמתא דרב פפא מדרבא דהאומר תן מנה כו׳ משום דהא דרבא הלכה רווחת היא וליכא דפליג עלה ואיכא נוסחי דגרסי וכן היא בפירושי ר״שי אלא אמ׳ רבא חנוני לא שנא מקיפו כו׳ עד והכא אמר רב פפא כו׳ ורבא דקים ליה בדברי רב פפא סתר לישנא דגמרא ואמר רב פפא הכי אמר לה:

והא דאמרינן בשהקדים לו דינר. איכא דקשיא ליה למה לן למימר הכי ותיקשי לו לישנא דקתני ואני פורע לוקמה בשייחד לו דינר בפירוש דהא לפום סוגיין כל דמייחד ליה דינר אתסורי מתסר. ויש לומר שדרך המתרצין לתפוס הפך דעת המקש׳ ומשום דס״ד מעיקרא דברייתא בפורע אחר זמן כדבי רבי ינאי פרקינן דאדרבא מתני׳ בשהקדים לו דינר ודכותא בתלמוד׳ וכל שכן דהכא הכי אורחא דמילתא טפי להקדים דינר לחנוני ואי משום דקתני ואני פורע הא לא קשיא כולי האי דכל שלא עשה עדין חשבון עם המלוה שלו דרכו לומ׳ ואני פורע ואף על פי שיש לו בידו מעות ולרווח׳ דמלתא אמרינן תני ואני מחשב כלומר דכי קתני ואני פורע ואני מחשב ופורע קאמר וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות כנ״ל ואיכא דקשיא ליה כי מייחד שעבודיה היכי חייל עליה איסורה כיון דלא משכיה דהא דכותא פרכינן לעיל והא מחסרה משיכה.

ולא קשיא דהתם הטלה הוא הנקנה ובעי משיכה ואין הביאה אלא כרמים אבל הכא הפירות הם הנקנין והם קונין ומחייבין את המטבע וכדתנן המט׳ קונין את המטבע כלומר מחייבין כדאיתא התם והוי יודע דהא דאמרינן בשהקדים לו דינר מיירי בשהיה הדינר בעין בשעה שנתן להם הפירות דאי אכליה חנוני מעיקרא הא לא חייל עליה איסורה וכדאמרינן לעיל גבי אתנן אלא ודאי כדאמרן. ובהא נמי יש לנו לומר עוד דהוי כמאן דאמר ליה להוי פקדון גבך עד ההיא שעתא וכי יהיב להו לפועלים קני ליה וחייל עליה אסור שביעית דאי אקנויי מקני ליה מה שתא הוה ליה כעין נתן לה ואחר כך בא עליה שהוא מותר כדאיתא לעיל אלא ודאי כדאמרן והכי מוכח בפרק הזהב דאמרינן נתנה לכל בעלי אומניות לא מעל חוץ מכולן דוקא וטעמא משום דאף על גב דאקדימה לא נפקא לחולין אלא דתהוי כפקדון גביה ואפילו לדעת המפרשים בפרק הזהב דמאן דמקדים כאלו אמר ליה אי מצטריך לה שקלינהו ואי לא תשקלינהו להוו פקדון גבך וכדפרקינן לעיל ומיהו אכתי קשיא ליה למורי נר״ו דלקמן בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קניה אי לא קנייה אקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה עד שיקבל מעות אמאי דמיו מותרין הא הוי יין נסך בכליו של גוי מקמי דלקניה וכי שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל ופריק בשהקדים לו דינר ואם איתא דמאן דמקדים דינר בפקדון יהיב ליה עד דלישקול זביניה אכתי אמאי דמיו מותרין.

ויש לומר דשאני התם דכיון דלא מקדים טובא אלא שהיין עומד לפניו למדוד מכי מתחיל למדוד גמר ומקני ליה ויהיב ליה רשותא לאנפוקינו מה שאין כן בהקדמה דהכא שאין המקח עומד לפניו ליטלו מיד כנ״ל.

רב אשי אמר כגון שנשא ונתן ביד. פר״שי ז״ל שנשא בעל הבית מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו ואיסורה לאו משום פרעון דלאחר זמן הוא מלא דקנהו במשיכה ואשתכח דלקח יין נסך והשקה לפועליו אבל דבי רבי ינאי כי שקלי פירות שעת היתר הוא וכי פרעי לאחר זמן לאו חליפין נינהו לאתפוסי ע״כ.

ולכאורה היה נראה דלהכי טרח רב אשי לאוקומה בשנשא ונתן ביד דספי להו בידיה איסורה משום דלית ליה ההיא דרב פפא וסבירא ליה דאף על גב דאקדים ליה דינר לא מתסר אבל אין לומר כן ולאוקומי פלוגתא בין אמוראי בכדי אלא יש לומר דרב אשי ניחא ליה לשנויי הכי לרווחא דמילתא כנגד דעת המקשה לומר דאין זו ענין לדרבי יוחנן כלל דהכא בשנשא ונתן ביד מיירי דלא שייך ביה איסורה מטעם פירעון כלל אלא משום דספי להו בידים ואף על גב דלתירוציה קשיא לישנא דצאו ואכלו.

תני טלו ואכלו. כלומר דהכי קאמר להו צאו מן החנות הזה ולכו ואכלו ומסתבר עוד לפרושי דנשא ונתן ביד לאו דוקא דאם כן פשיטא דאסור אלא שנתן לו דינר בשעת מקח ממש לא הקדים ולא איחר. ולהאי פירושא נמי לרווחא דמילתא תריץ הכי וכדאמרן כנ״ל. וכיון דאסיקנא לדברי רבי ינאי בהלכתא כדאמר רבי יוחנן כתבו בעלי התוספות דמהא שמעינן דישראל שמכר ע״ז או יין נסך באשראי לגוי כשיפרענו הגוי הדמים מותרים ולאו דימי איסורא נינהו ולא מבעיא אי לא הוו זוזי ביד גוי בעדן זביני וכהנהו דבי רבי ינאי אלא אפילו הוו ברשותיה נמי כדאמרינן בשמעתין גבי אתנן וגבי ברייתא דלעיל דכל היכא דלא מיחדי בעדן זביני לא מתסר. והקשה הר״שבא נר״ו דאי לפירות שביעית אנו באין לדמותן יהא מותר לעשות כן לכתחילה כההיא דר׳ ינאי דאמר רבי יוחנן יאות הן עבדין ואם כן מצינו דמים ליין נסך ולעבודה זרה וכם הר״מבן וללא נראו לו דבריהם דאם כן מצינו דמים לעבודה זרה ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן דעבודה זרה עצמה אסרו וכל רוצה בקיומו נמי אסרו כדתניא לקמן באומר המתן עד שאמכור והביא לך ואף על פי שאין נתפסין ביד גוי ועוד הקשה מורי הר״שבא נר״ו מהא דאמרינן לקמן בפרקין אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו והדר כיילי להו כו׳ דאלמא כל דמזבן באשראי כדלא מקבל זוזי דמי יין נסך נינהו ואסור לעשות כן ואפילו דיעבד דמי יין נסך נינהו וכדאמרינן דאי לא עבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו. והדבר ידוע שאין הפרש בענין זה בין מוכר לאשראי גדול או לאשראי קרוב כל כמה דלא מיחד שעבודיה בפי׳ כדאיתא לעיל אלא ודאי דבעבודה זרה ויין נסך החמירו לאסור כל הבא בגרמתו וכל שכן דמיו הבאין באשראי וליכא למינדא מהא.

שכרו לשבור ביין נסך כו׳. מי אמרינן כיון דרוצ׳ בקיומה פר״שי ז״ל שרוצה בקיומן של חביות שלא ישתברו מאיליהן עד שישברם ליטול שכרו ע״כ פי דאי משתברי אין לו כלום ולא מצי לומר אנא הא קאימנא כיון דבעל הבית אניס והכי מוכח בפרק השוכר את הפועלים.

אין עודרין עם הגוי בכלאים. פי׳ אם בכלאי הכרם הוא אפילו בחוצה לארץ ואם בכלאי זרעים מיירי בארץ ישראל שאין כלאי זרעים נוהגין בחוצה לארץ כלל כדאיתא בפ״ק דקדושין ובין בזו ובזו כל היכא דאיתנהו בשל ישראל איתנהו נמי בשל גוי וכדברירנא התם.

ישראל שיש לו פועלים עמי ארץ או גוים ומזונותם עליו ובאים לסעוד אסור להאכילם דבר האסור וכן אסור להשקות לגוים אלו יין נסך מפני שנמצא פורע חובו באסורי הנאה ומ"מ אומר להם צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה אע"פ שהדנר קרוב שילכו עמי הארץ אצל ישראל החשוד למכור פירות שביעית בחזקת חולין או תבואה שאינה מעושרת ונמצא הוא מאכילם מזונות המוטלים עליו בפירות שביעית ובטבל וכן שקרוב הגוי לילך למוכרי יין נסך והואיל ומזונותם עליו נמצא פורע חובו ביין נסך ואעפ"כ מותר שמ"מ אין זה מאכיל ומשקה מעות נתן להם והם מה שירצו יעשו ולא עוד אלא שרשאי לומר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע צאו ואכלו ואני פורע ואע"פ שיודע בהם שילכו אצל האיסור ואע"פ שנמצא שאחר אכילתם ושתייתם הוא פורע דמי האיסור ואפילו בחנוני הרגיל אצלו בהקפה ר"ל אצל בעל הבית זה שהיה לנו לומר מתוך שהוא נותן על דעת הקפה לבעל הבית הרי הוא כמי שהלך בעל הבית לשם ומסר לו והוא מוסר לפועלים ואף הוא מתוך הנאתו בתמידות הקפתו מקנה לו דינר שבכיסו משעת נתינה ואין צריך לומר בחנוני שאין רגיל להקיפו אלא שמסרו על סמך דברי הפועלים הבאים בשליחותו שאין כאן הנאה שנאמר עליה שהוא מקנה לו באותה שעה דינר שבכיסו שאף בזו נשתעבד בעל הבית מ"מ ואף בחנוני שאין מקיפו ואין הקנאה מוספת שום זכות בשעבוד שהרי האומר תן מנה לפלוני ויקנה שדי לך קנה מדין ערב שמשועבד אע"פ שלא הגיע הנאה לידו ואף כאן מקיפו ושאין מקיפו אין בהם חלוק אלא שמ"מ הואיל ובשעת שנתן האיסור לא ייחד לו בעל הבית זה דבר שיהא שעבודו עליו מותר ואפילו אמר בפירוש לחנוני ישראל תן מזונות לפועלי עמי הארץ ולחנוני גוי תן משקה לפועלי גוים ואני אפרע וחכמי בדרש פירשוה אף בשיאמר בפירוש תן לפועלי יין נסך הואיל ולא פרעו בשעת מסירת האיסור וכשפורעו כבר כלה האיסור וכן הדברים שאין שהרי סוגיא זו על אותו מעשה של בי ר' ינאי הוזכרה והרי באותו מעשה הוא מזכיר האיסור בהדיא ומ"מ אם יחד בעל הבית דינר לחנוני יש אומרים הואיל ויחד לו שעבוד אסור אע"פ שלא נתן הדינר לחנוני עדין ביין נסך ובשאר איסורי הנאה ושמא תאמר ומה תועלת ביחוד זה והלא לא קנאה הגוי עד שימשוך יש אומרים ביחוד דרך הקנאה או שמא משמשך הפועל את האוכל נקנה הדינר לחנוני ומ"מ אם הקדים את הדינר לחנוני גוי ואח"כ אמר לגוי צא ושתה עם חנוני פלוני ואני מחשב עמו וכן בחנוני ישראל החשוד לפועל ישראל אסור שזהו כלוקח דבר האסור ומאכיל וחכמי האחרונים פי' דוקא בשנתן לו הדינר בסתם שמן הסתם לא הרשהו להוציאו עד שידע כמה ישתו פועליו ויטול אלא שהקדים לו דינר להיות אחריותו עליו אבל אם אמר לו הילך דינר זה והוציאהו כרצונך והשקה את פועלי ואח"כ נחשב מותר מסתמא כבר הוציאו בשעת מסירת היין ואין בו משום דמי יין נסך כדמיון נתן טלה ואח"כ בא עליה ואין דברים אלו נראין שמקדים דינר אף לשעתו נאמר ואינו בדין הוצאה מעתה אין צריך לומר אם נטל הוא עצמו דברים האסורים מן החנוני החשוד ומאכיל ומשקה לפועלים ישראלים או יין נסך מן החנוני גוי ומשקה לפועליו גוים שזהו איסור גמור:

יראה מכאן שמותר לומר לגוי הילך פרוטה ליקח בה כדי צרכך ויראה לי אף לומר לו קנה לך בה יין שלך שאין לו שליחות וזכה בפרוטה קודם שיקח ויש לפקפק בזו וקצת מפרשים אוסרין על ידי עבדו ושפחתו:

יש מוכיחין מכאן שאם היה החנוני חייב לישראל אסור לומר לו תן לפועלי לשתות שזהו כהקדים לו דינר אבל אומר לו תן להם ואני אפרע ואע"פ שבמדיר את אשתו הנאה שנאסרו נכסיו לה בהנאה אם לותה אע"פ שלא אכלה בעלי חובות נפרעין מן הבעל ונמצא שהמלוה שהאשה חייבת לו מוציא מן הבעל שהוא חייב לה אע"פ שנאסרו לה נכסיו בהנאה והיה לנו להתיר גם כן שיהא הפועל שבעל הבית חייב לו מוציא מן החנוני שחייב לבעל הבית אע"פ שדבר זה נאסר בהנאה לבעל הבית תרצו חכמי ההר שבזו של נדר הם נפרעים על כרחו של בעל ועל כרח האשה ואלו היה תלוי ברצון האשה היה אסור והוא הדין לפועל גוי אם מכריח את החנוני בדין מותר אע"פ שנותן לו יין נסך שהרי אין ישראל פורע לו יין נסך אלא שהוא נפרע מעצמו אלא שאין אנו אוסרין אלא כשהדבר תלוי ברצון בעל הבית והרי הוא כלוקח יין נסך ודברים אלו כלם יש להם מקום אף בזמן הזה אע"פ שהסכמנו להתיר מגע בהנאה שלא הותר אלא באונס ובמקום פסידא והצלת נכסיו אבל ליהנות בו לכתחלה ודרך סחורה ועשיית צרכיו שלא מדרך הצלה אסור בודאי וכל המיקל בכך אינו מן הצנועים:

אע"פ שאסרנו להשתכר ביין נסך כלל אם שכרו לשבר בחבית של יין נסך מותר לכתחלה אע"פ שרוצה בקיומו עד שישתברו ויטול שכרו הואיל ואינו רוצה בקיומו להשבה ליד הבעלים או למכירה ושישארו שלמים מותר הא כל שרוצה בקיומן שלא לאבדם אסור מכאן סמכו קצת מפרשים שהולכה בחנם או שמירה בחנם אע"פ שאינו חייב באחריותם אסור שהרי מ"מ רוצה הוא בקיומן שלא ליאבד בשמירתו ותהא עליו תביעה אע"פ שאין הדין מחייבו וכן אף במה שהתרנו את השכר כגון חבית בחבית בפרוטה פרוטה כמו שביארנו מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן ומכאן אסרו קצת חכמי הדורות להיות יושב ומשמש ומוזג לפני הגוי:

אמר ר"פ כשהקדים לו דינר רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד קשיא לי אי הכי אדתני רישא צאו אכלו בדינר זה. צאו ושתו בדינר זה לפלוג וליתני בדידה בד"א כשהקדים לו דינר א"כ שנטל ונתן ביד אבל אם לא הקדים לו דינר ולא נטל ולא נתן ביד מותר:

בא"ד מכל מקום למה לא יחשב באתנן כו' כצ"ל:

בד"ה אין עודרין כו' ואין לומר דלהכי שרי לפי שאין תופסין דמיהן דאם כן היכי מייתי ראיה מתחלה כו' אלא ודאי בכלאי זרעים כו' עכ"ל לכאורה אין דבריהם מובנים חדא דהא קושטא מהאי טעמא דאין כלאים וערלה תופס דמיו כל שכן דשכרו מותר כדאמרינן בהדיא בר"פ ועוד קשה כיון דהראיה מתחלה מכלאים ליין נסך לא ניחא להו משום דאיסור הנאה דידהו אינו שוה ליין נסך דביי"נ שכרו אסיר ובכלאים שרי אם כן מכל שכן היכי מצי לאתויי ראיה מכלאי זרעים דשרי בהנאה לגמרי ליין נסך דאסור בהנאה אלא דאית לן למימר דלא מייתי ראיה אלא דאיסורו של קיום שרי כדי למעוטי תיפלה ואם כן הכי נמי איכא למימר בכלאי הכרם ונראה לפרש דבריהם דהכי קאמר דאין לפרש דדוקא מכלאי כרם מייתי ראיה ליין נסך דשרי קיומו כדי למעט התיפלה דאיסור הנאה דידהו שוה אבל מכלאי זרעים לא הוה ראיה כיון דאינו אסור בהנאה כמו יין נסך דאם כן כי מוקי כרבנן כו' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה מכלאים ליין נסך כיון דאינם שוין אלא ע"כ דלא מייתי ראיה כלל מן הדומה לדומה ולא נחית הכא לאתויי ראיה אלא אהיתרא דרוצה בקיומו כדי למעוטי תיפלה ומייתי שפיר ראיה מכלאי זרעים ליין נסך מיהו לא ניחא להו למימר דמכלאי כרם מייתי ראיה ליין נסך אף שאין שוין משום הך קושיא דבעי למימר לרבנן דאפילו לקיים שרי לכתחלה והלא משתכר הוא באיסורי הנאה לכתחלה דדמיו נמי לא שרינן אלא בדיעבד כמ"ש התוס' בר"פ וסגי לן למשרי שכרן נמי בדיעבד דוקא ודו"ק ?.

:

ד"ה אין עודרין וכו' כדקיימא לן במנחות ואין עודרין וכו' אין לפרש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד. אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם וכו' דא"כ כי פריך לרבנן וכו' ואין לומר דלהכי שרי וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי. יש לדקדק בדברי התוס' הללו דהא מכ"ש השתא דמיירי בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה יש להקשות מה מייתי ראיה מכלאים הא שאני כלאי זרעים דאין תופסין דמיהן ולכך שכרו מותר משא"כ ביין נסך ונראה דלפי האמת אין זו קושיא כלל משום דאף במקום שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה וכדקתני רישא דברייתא אין עודרין עם העובד כוכבים אע"ג שאין תופסת דמיו מ"מ המלאכה אסורה לעשות ומדקתני אבל עודרין וכו' ש"מ דלמעוטי תיפלות מותר אפילו לכתחלה דאין שום איסור במלאכה זו וכיון דבמקום דממעט תיפלות אין בו שום איסור מלאכה ממילא שכרו נמי מותר אפילו ביין נסך אע"ג דתופס דמיו דהא אין כאן שום איסור שיהיו הדמים נתפסים בו אלא שיש מפרשים היו רוצים להביא מכאן ראיה דכלאי הכרם נוהגים בשל עובד כוכבים והיו רוצים להכריח דע"כ צ"ל דהכא איירי בכלאי הכרם דאסורים בהנאה דהשתא מייתי שפיר ראיה מאיסורי הנאה ליין נסך דלמעוטי תיפלות שכרו מותר ואע"ג דלא דמו ממש דבכלאי הכרם אין תופס דמיו וביין נסך תופס דמיו מ"מ גם בכלאי הכרם כיון דאיסורי הנאה הן היה לן לכתחלה לאסור להשתכר באיסורי הנאה ומדמותר בכלאים להשתכר בו לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ביין נסך ג"כ מותר ואין שכרו נתפס באיסור אבל אי לא איירי בכלאי הכרם אלא בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה לא הוה מייתי מיניה שום ראיה ליין נסך משום דשאני כלאי זרעים דאינן איסורי הנאה ולכך מותר להשתכר בו כדי למעט תיפלות משא"כ יין נסך דאיסורי הנאה היא ולפי סברא זו הקשו התוס' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה. ר"ל לפי טעמיהם דמפרשי הכי והמשך דברי התוס' כך הן אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ר"ל בהכרח משום דהשתא מייתי ראיה שפיר מכלאי הכרם דאסורים בהנאה ליין נסך וכו' כמו שכתבנו דא"כ כי מוקי לה כרבנן מאי פריך מאי אריא וכו' הא מ"מ לא היה יכול למתני דשפיר דמי לקיים לעובד כוכבים בשכר משום דהוה משתכר באיסורי הנאה ואין לומר דכיון דאין תופסין דמיהן מותר להשתכר בו אפילו לכתחלה דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו'. ר"ל הא בעלי סברא זו כל עצמן לא הכריחו דאיירי בכלאי הכרם אלא מדמייתי ראיה מיניה ליין נסך דבשלמא אי איירי בכלאי הכרם מייתי שפיר דאם היה למעוטי תיפלות שכרו אסור ביין נסך גם בכלאי הכרם היה לן לאסור להשתכר לכתחלה כדלעיל אבל השתא דאמרת דכיון דאין תופס דמיו מותר להשתכר בו לכתחלה לרבנן דלקיומי אינו אסור א"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים איירי ואין הפי' כן כמו שהיו הן מפרשין דלא אייתי מידי מטעם משתכר באיסור הנאה אלא מטעם דכיון דהא מעשה גופה מותר לעשות לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ה"ה גבי יין נסך המעשה מותר וכיון שהמעשה מותר ממילא שכרו ג"כ מותר דלא החמירו לאסור שכרו אלא במקום שהמעשה אסור כדלעיל והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגים בשל עובד כוכבים וכו' ודו"ק נ"ל:

רש"י ד"ה ולא משום מעשר. ונמצא זה מאכילן. כצ"ל:

רש"י ד"ה מי לא מישתעביד. דקא שרית להו לדבר"י כו'. לכאורה אי הוה מקשה אדידהו לא הוה צריך לאקדומי הא דרבא דהא אינהו בעצמם הוו יזפי. ולפמש"כ התוס' דבני ביתו הוו יזפי והוא היה פורע א"ש:

רש"י ד"ה מדין ערב. מההוא דינא כו'. כצ"ל:

תד"ה תני. דאינו אלא שלוחו של חנוני. לכאורה כיון דאשלד"ע הוא עושה איסור כשמאכילם שביעית אחר הביעור:

תד"ה אין (הא'). פי' המקשה ס"ל דחלה בזה"ז דאורייתא. אינני רואה הכרח לזה:

גמ' דאורחיה לאקופי קני. עי' חידושי הרשב"א גיטין דף י"ג ד"ה אמימר:

חושש משום שביעי' משמע דמיירי בחששא בעלמא ולא ברירא מילתא דיאכלו שביעי' ומעשר ויי"נ ובהא מסקי' דלא אסר אלא במקדים דינר אבל צאו ואני פורע שרי אבל אם א"א אלא שיאכלו איסורא אפי' צאו ואני פורע אסור וכן הוא להדי' בתוס' כתובות ע' ע"ב ד"ה ופרנס וכו' וזה דעת מג"א סי' ת"נ סק"ח אלא לפ"ז החולקי' ס"ל אפי' אמר בהדי' קנו חמץ ואני פורע נמי שרי ודלא כתוס' כתובות וס"ל כמ"ש שם בשיטה מקובצת לחלק בין נהנה למהנה התם האיסור תלוי שהיא נהנה ממה שנאסר לה בהנאה לא יועיל אומרו ואני פורע דעכ"פ היא נהנה והכא האיסור תלוי במהנה שהוא מאכיל פועליו איסורא מהני כשאומר ואני פורע לא הוה כמאכיל בידים ואפי' אומר להדי' אכלו חמץ או יי"נ ואני פורע:

אמנם בהגה' פרישה בי"ד סי' קל"ב כ' דמשום חומרא דחמץ דלא בדילי מיני' החמיר הטור ומשמע אפי' אינו מייחד להם חמץ וקשה הדבר שהטור המציא חומרא מעצמו ונגד דעת א"ז שבמרדכי ר"פ כל שעה והנה מצאתי באגודה פ' השוכר את הפועל מייתי ברייתא זו כפשוטה דצאו ואני פורע חושש משום יי"נ ולא מייתי כלל אוקמתא דש"ס והי' נלפע"ד לשיטת רש"י לפי שהבינו תוס' דהקו' משביעי' דמוסר דמי ז' לע"ה אבל ממעשר ויי"נ לא הוה ק' לי' מידי ולפ"ז כל אוקמתא דש"ס דמוקי בהקדים דינר או נו"נ ביד הכל משום ז' אבל משום מעשר ויי"נ צאו ואני פורע נמי אסור והא דפריך ליפלוג ולתני בדידי' היינו ליתני' ז' בפ"ע וליפלוג בדידי' כך צ"ל לשיטת רש"י וא"כ למסקנא ביי"נ צאו ואני פורע נמי אסור ופסק האגודה כרש"י וא"ש ולפ"ז תלי' בפלוגתא לרש"י אסור צאו ואני פורע ולתוס' מותר וי"ל הטור הכריע בסתם יינם בזה"ז לקולא כהתוס' ובחומרת חמץ החמיר כרש"י ודברי ב"ח בתשובתו סי' קמ"ג אין להם טעם במ"כ, ועיי' בסמוך אי"ה:

משום שביעי' דעת התוס' דלרש"י אין הקו' אלא מז' דמוסר דמי פירות ז' לע"ה דהוה ממש דומה לדר' ינאי והנה ממש לדר' ינאי לא דמי דהא בדר' ינאי בזמן דאיכא ז' ליכא שמיני' ובזמן דאיכא שמיני' ליכא שביעי' משו"ה לא נעשו חליפי' זל"ז משא"כ הדינר בעולם אלא הדמיון הוא מאתנן דנמי הטלה בעולם מ"מ בא עלי' ואח"כ נתן לה מותר לפ"ז לפירש"י עיקור הקו' מכח אתנן ומשו"ה הקשו תוס' אפירש"י אדמקשה ש"ס מרבא דערב לא משתעבד תיקשי מאתנן דהא אדר' ינאי בלא"ה לק"מ רק מברייתא דאתנן וא"כ איך תי' ר"ח בחנוני שאינו מקיפו אכתי תקשי מאפותקי דאתנן משא"כ לשיטת תוס' דהקושי' גם ממעשר ויי"נ ומפורע חובו מפירות שביעי' והק' על ר' ינאי עצמו ולא רק אברייתא דאתנן משו"ה לשיטת תוס' כ' דאה"נ הו"מ לאקשוי' מאפותיקי דאתנן אלא ניחא לי' לאקשוי' מרבא וק"ל:

אמנם לפע"ד אין כאן מחלוקו' דהרי גם להתוס' נהי דמפרש לשביעי' דומי' דמעשר ויי"נ ומשום פורע חובו משום פירות ז' נגע בי' ומ"מ מוכח מזה דלא כר' ינאי כמ"ש תוס' א"כ כיון דלא כר' ינאי א"כ ממילא נאמר שביעי' מיירי מכל מיני ז' אפי' ממוסר דמי פירות לע"ה דהרי אפי' אי מיירי רק מפורע חובו מ"מ מוכח דמשום מוסר דמי פירות ז' לע"ה נמי איכא וא"ש לשון המקשן כי קא פרע דמי איסור קא פרע. וכן נ"ל דעת רש"י ג"כ אלא רש"י מפרש דהקושי' ממוסר דמי ז' לע"ה דדמי טפי לדר' ינאי אבל לא הו"מ למידחי ולמימר דלא מיירי מדמי ז' לע"ה אלא מפורע חובו דז"א דמ"מ תיקשי לר' ינאי וכהתוס' ולא פליגי רש"י ותוס' כלל וזה מוכרח דלקמן בד"ה שנשא החנוני וכו' פירש"י ואשתכח שלקח דמי יי"נ ע"ש וה"ה פורע בדמי ז' והיינו משום בשינוי' דנשא ונתן ביד תו לא מצי למימר משום דמי ז' לע"ה דמה יועיל לזה נותן הפירות ביד לפועלי' וע"כ השתא מוקי רבא לברייתא רק משום פורע חובו דומי' דיי"נ ולא משום דמי ז' לע"ה אבל קודם דמוקי ביי"נ ביד לא הו"מ לאוקמי משום פורע חובו ולא משום דמי פירו' ז' דז"א דמ"מ תיקשי לר' ינאי וכמו להתוס' ולא פליג רש"י כלל:

תירגמא רב חסדא התוס' גרסו תירגמא ר"פ ועפ"י אותה גירסא כ' ריטב"א דגרסי' לקמן אלא הכי אר"פ בשהקדי' לו דינר פי' בתר דהקשה אדר"פ מערב מסיק רבא אלא הכי אר"פ דהיינו ר"פ לא אמר מעולם הך שינוי' דחנוני המקיפו דטעותא הוא אלא הכי אר"פ בשהקדים לו דינר ולפ"ז גרסי' הכי ביו"ד פי' כך אר"פ, ורש"י לא נ"ל דרבא יפרש דברי ר"פ תלמידו ע"כ גרס תירגמא רב חסדא ובתר דנדחו דברי ר"ח קאמר והכא באל"ף פי' ברייתא דהכא דקשי' אמר ר"פ דמיירי בהקדי' לו דינר, עיי' לקמן רש"י ד"ה ה"ג והכא אמר וכו' ע"ש:

והנה מה שהקשו תוס' דה"ל להקשות מאתנן דמיירי באפותיקי ואין לך שיעבוד גדול מזה אין זה ק' כל כך דהרי אין תי' זה מוכרח בברייתא דאיכא שינוי' אחרינא בזונה נכרי' או כמ"ש תוס' ד"ה כגון וכו' ולא ק' אגוף הברייתא אלא אאקמתא דש"ס ע"כ יפה כ' תוס' דהו"מ להקשות מאתנן אלא דניחא לי' להקשות מדרבא דערב אך כל זה לגי' תוס' דר"פ מוקי לי' בחנוני המקיפו אבל לרש"י דגרס ר"ח א"כ בודאי ה"ל להקשות ר"ח אדר"ח דהא איהו גופי' מוקי לברייתא באפותיקי וגם כ' תוס' ד"ה בזונה נכרי' דלר"ח דס"ל כסף קונה לית לי' אוקמתא דזונה נכרי' ואליבא דנפשי' משני בקאי בחצרה ועשאה אפותיקי א"כ שפיר הקשו תוס' אפירש"י דה"ל להקשות מאתנן דר"ח אדר"ח והניחו בק' אפירש"י עמהרש"א וק"ל:

מיהו לפמ"ש לעיל דרש"י גרס לר' יוחנן משיכה קונה ותי' קמא בזונה נכרי' לר' יוחנן ותי' דקאי בחצרה ר"ח לדנפשי' אמרה לתרוצי ברייתא אליבי' דידי' וא"כ לק"מ דלה"מ להקשות מאתנן דממ"נ ר' יוחנן דמדמה אתנן לדר' ינאי הא לא מוקי ברייתא בקאי בחצרה ור"ח דמוקי בקאי בחצרה יאמר אין אתנן ענין לדר' ינאי אלא משום דאין חליפות אתנן נאסרי' כמ"ש תוס' וא"כ ניחא לי' להקשות מרבא דערב:

מדין ערב כ' תוס' דטעותו של התרצן הי' דערב אין נכסיו משתעבדי' פי' דהרי הלוה גופי' אין משתעבד אלא גופו במצות עשה דפריעת בע"ח מצוה ושוב אפי' למ"ד שיעבודא דאורייתא מיוציא לך העבוט חוצה אין הנכסים חלף ההלואה אלא ערבים הם בעד גופו כמבואר שלהי מס' ב"ב ובארתי יפה במס' גטין נ' ע"א ע"ש היטב ומזה הטעם נראה להסביר סברת ר"י דשמעתין דמכיון שמשך האיסור ויצא מרשות מוכר בהקפה שוב אין הדמי' נתפסי' באיסור דכיון שמשך אין עליו אלא פריעת בע"ח שהגוף משועבד והנכסי' ערבי' בעדו ואינם נכנסים תחת האיסור הנקנה מ"מ נחזור להנ"ל דהנכסי' ערבי' בעד גוף הלוה ושוב גלי רחמנא דגם ערב אע"ג דלא מטי' לי' הנאה משתעבד מבני אם ערבת לרעך או מיהודה מ"מ די שישתעבד גופו אבל לא שיכנסו גם נכסיו לערוב בעד ערב:

עוד כ' תוס' טעותו הי' דדוקא לוה ומלוה פי' אי איכא לוה דמטי' לי' הנאה והי' ראוי ומחוייב שיחול עליו השיעבוד אלא שהערב דלא מטי' לי' הנאה קבל עליו שיעבודו של זה אבל בנותן לפועליו ולבניו שמתחלה לא לדדהו הלוה ולא חל שיעבוד עליהם מעולם והערב הזה דלא מטי' לי' הנאה מהיכן ישתעבד זה הי' טעותו:

ואומר אני עוד למעט טעותו י"ל שפיר ידע במלוה ולוה יחול השיעבוד על נכרי הערב ולא טעה בזה וידע נמי אפי' היכי דליכא לוה כגון בדבי ר' ינאי משתעבד נמי הערב אך גופו ולא נכסיו דהוה תרתי לריעותא כולי האי לא אמרי' כיון דליכא לוה דמשתעבד ולדידי' לא מטי' הנאה מסתיין דנימא גופי' משתעבד אבל נכסיו לא ישתעבדו ודחי ש"ס מלשונו של רבא תן מנה לפלוני משמע שהפלוני לא נעשה לוה ולא נכנס לשיעבוד אלא הערב אומר תן מנה לפועלים או לבני ומ"מ משתעבדי' נכסי הערב:

דאקדים לי' דינר דעת הרשב"א וכגון שהדינר קיים בשעה שהפועלי' אוכלים ושותים וזהו לשון מחשב עליו אבל אם אין הדינר קיים מותר דהרי באתנן נתן לה ואח"כ בא עלי' אם אין הטלה קיים לא הוה אתנן והטור סי' קל"ב פליג וס"ל אפי' נאכל הדינר מ"מ ה"ל דמי יי"נ ודברי ש"ך מגומגמי' אין להם מובן דס"ל אינו ענין לאתנן דאפי' בזונה נכרית ונימא ישראל מנכרי קונה בכסף מ"מ כשישראל נותן לה הטלה אין הבעילה בעולם שיהיה קנוי לו ע"כ אם אין הטלה בעולם בשעת בעילה לא יחול עליו אתנן אבל הכא בחנוני גוי המוכר יי"נ וס"ל להטור כהסמ"ע רס"י קצ"ד דישראל מגוי קונה בכסף יפה כ' הטור דמיד שנתן לו הדינר נקנה לו יי"נ כנגדו ואפי' אכל הדינר מ"מ זה כבר קנה יי"נ נגד הדינר ואולי רשב"א ס"ל כהש"ך שם סי' קצ"ד דפליג אהסמ"ע וס"ל ישראל מגוי נמי אינו קונה אלא במשיכה אבל הטור ס"ל כהסמ"ע ונקנה לישראל יי"נ מחנות הגוי נגד הדינר ולא קשי' מלשון הש"ס דקאמר מחשב כנגדו משמע שהדינר קיים ומחשב כנגדו היינו משום דש"ס קאי נמי אשביעית ומעשר דהמוכר ישראל וישראל מישראל אינו קונה בכסף ע"כ צריך שהדינר קיים ומחשב כנגדו ועוד אפי' יי"נ דברייתא אפשר מיירי בחנוני ישראל עם הארץ וכשמוכר להפועל גוי אינו יודע להזהר במה שאמר רב לסוביתא לקמן ע"א ע"א ע"ש וממילא הוה יי"נ ומיהו אוקמתא דרבא דנו"נ ביד שהחבר נותן בידו לפועלי' לדידי' ע"כ מיירי יי"נ מוכר נכרי מ"מ שביעי' ומעשר מיירי בישראל והטור מיירי במוכר נכרי וא"ש:

תני טלו ואכלו וכו' הקשו תוס' ליפלוג וליתני בדידי' וכן הקשה ש"ס וצ"ל דדינר זה לא הוה שום רבותא דכיון שנתן להם דינר כבר נסתלקו ממנו ואין מזונתם עליו ובני הרבני מה"ו שמעון נ"י אמר דלפירש"י שהוא משום דמי שביעי' לעם הארץ והרי פחות משלש סעודות מותר למסור לו כמבואר פ' לולב הגזול שם וא"כ ברישא באומר להם דינר זה וכל א' מוסר לעם הארץ דמי סעודה א' אין בו איסור כלל אפי' מאה נכנסי' בפ"א אבל כשהבעה"ב פורע מה שאכלו כמה פועלים הרי מוסר דמי כמה סעודות בפ"א והוה רבותא טפי ודפח"ח:

טלו ואכלו הרמב"ם לא מייתי הך דנו"נ ביד ועיי' בכ"מ ובימי חורפי אמרתי דהרי כ' הב"י בסי' ת"נ בשם הריב"ש דאסור לישראל ליקח חמץ בפסח במעותיו של גוי דאין שליחות לגוי והוה ישראל קונה לעצמו חמץ בפסח וק' לכאורה ממ"ש תוס' דישראל שלוחו של גוי וצ"ל רב אשי לטעמי' דהוה ס"ל פ' איזהו נשך בלישנא קמא דוקא בשליחות תרומה אימעט גוי אבל לא בשאר שליחות וא"כ למאי דמסקי' רב אשי בדותא היא לא קיי"ל הך אוקמתא דנו"נ ביד ומשו"ה לא מייתי לי' רמב"ם. וטעותא הוא דאין ענין לדריב"ש שהישראל קונה חמץ במעות אבל הכא כבר קיבל הגוי מעותיו מהפועלים או יקבל מעותיו אח"כ כשיפרע לו הבעה"ב והיין קנוי להם כבר ואין הבע"ה הנו"נ בידו איננו שליח כמותו אלא מעשה קוף בעלמא נוטל מזה ונותן לזה ואין זה ענין לאין שליחות לגוי:

שכרו לשבור עמו ביי"נ מהו פירש"י מהו שיהי' שכרו מותר פי' כיון דלא שאלו מהו להשתכר לשבור ביי"נ משמע דפשיטא להו לאסור משום משתכר באי' הנאה אך מבעי' אם קנסו' בשכרו או לא והא נמי פשיטא להו דשכר רוצה בקיומו בעלמא אסור אך מבעי' להו במיעוטא תפלה נהי לכתחלה אסור להשתכר דלמא שכרו לא קנסו אמנם ר"נ פשיט להו אפי' לכתחלה מותר להשתכר דהרי אמר ישבור ותבוא עליו ברכה וכן מסייע מברייתא אבל עוקרי' אפי' לכתחלה:

אין עודרי' עם הנכרי בכלאים דעת תוס' דלא כר"ת דכלאים אינו נוהג בשל נכרי בח"ל ונ"ל שכן דעת תוס' ב"ב מ"ד ע"א דס"ל יאוש מועיל בקרקע ושכן מוכח בירושלמי ועיי' מ"ש רי"ש בפי' משנה ד' פי"ח דאהלות דלא כפירש"י מ"ק ה' ע"ב והנה הך ירושלמי מייתי תוס' בסוכה למ"ד ע"ב ד"ה וקרקע וכו' ופירשו לפי שטתם שם דאין יאוש בקרקע אך לפי שיטת הסוברי' יאוש בקרקע נראה לי לפרש הירושלמי בריווח בעזה"י רק אציע הוצעה א' הנלע"ד נהי כל זמן שלא נתיאשו הבעלים ה"ל קרקע של ישראל ונוהג איסור כלאים בקרקע זו מ"מ מכיון שנשתקע שם והאנס עושה בקרקע כאדם העושה בתוך שלו שוב לא מקרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהרי עכ"פ הפירות שלו הם והוא עתיד לבוצרם ולקוצרם הגע עצמך כלאים של נכרי' שבארץ ישראל בזמן הזה נהי דאין קנין לנכרי להפקיע מ"מ לא מקרי אוסר דבר שאינו שלו כיון שעכ"פ לפי שעה כשלו הם והתם נמי דכוותי' והן הנה דברי הירושלמי ומיירי באנס נכרי שדהו של ישראל הלכך אם לא נתיאשו בעלי' אעפ"י שכבר נשתקע שם בעלי' מקרקע זו מ"מ כל זמן שלא נתיאשו ה"ל קרקע של ישראל ונוהג בקרקע זו דין כלאים והוי הגוי אנס אוסרו משום דנשתקע שם בעלי' וה"ל לענין זה כאוסר את שלו ומשו"ה איסורו דבר תורה אבל נתיאשו הבעלי' ולא נשתקע שם הואיל ומחזי כשל ישראל כיון שלא נשתקע שמם נהי שנתיאשו מ"מ מדברי סופרים אסור ומינה בנשתקע ונתיאשו מותר משום דה"ל קרקע של גוי וכן בלא נתיאשו ולא נשתקע נמי מותר משום אין אדם אוסר שאינו שלו ולא משכחת איסורא אלא בנשתקע ולא נתיאשו ואיסורו דבר תורה ונתיאשו ולא נשתקע שאיסורו מדברי סופרים ואתי דברי ירושלמי על נכון בעזה"י:

(סג ב תוספות) ד"ה ויתיב וכו' שבכ"מ שהוא אומר ויתיב פלוני וכו' הורה להם דבר חדש וכאן וכו'.—עי' מ"ש לעיל ו ב ועי' חדושי רשב"א נדה כ ע"ב, שכתב כדברי התוס' כאן.