עבודה זרה סה ע"א

דף סה - א

והנה, רב יהודה, שדר ליה קורבנא [שלח מתנה]  לגוי בשם אבידרנא, ביום אידם. אף על פי שלא היה גר תושב.

ואמר, ידענא ביה דלא פלח [יודע אני, שאינו עובד] לעבודת כוכבים. ^[74]

אמר לו רב יוסף: והלא תניא בברייתא (הובאה לעיל), "איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים", משמע, שאם לא קיבל בפני שלשה חברים, יש לחוש שמא עובד עבודה זרה הוא?

אמר לו רב יהודה: כי תניא ההיא [מה ששנינו, שצריך לקבל על עצמו בפני שלשה חברים שלא יעבוד עבודה זרה], לא נשנה אלא אם באנו להחיותו.

אבל כדי להתיר לשלוח לו מתנה ליום אידו, אין צורך שיקבל עליו בפני שלשה חברים. ^[75]

מקשה הגמרא: והא אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל, הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים. משמע, שלכל דבר הרי הוא כגוי, ולא רק אם באנו להחיותו?

מתרצת הגמרא: התם, כגון שקיבל עליו למול ולא מל. ואזי, דינו כמין שבעובדי כוכבים. אך אם לא קיבל על עצמו למול, ויודעים אנו שאינו עובד עבודה זרה, די בכך כדי להתיר לשלוח לו מתנה ליום אידו.

ואף רבא אמטי ליה קורבנא [הביא מתנה] לגוי בשם בר שישך, ביום אידם.

ואמר, ידענא ביה דלא פלח [יודע אני, שאינו עובד] לעבודת כוכבים.

אזל, כשבא אליו, אשכחיה [מצאו] דיתיב עד צואריה בוורדא [יושב עד צוארו באמבט של מי ורדים], וקיימן [עומדות] זונות ערומות קמיה [לפניו].

אמר ליה בר שישך, אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי [וכי יש לכם תענוגות כאלו בעולם הבא]? אמר ליה רבא, דידן עדיפא טפי מהאי [שכרינו לעולם הבא, עדיף מזה].

אמר ליה בר שישך: טפי מהאי מי הוה [וכי הנאה גדולה מזו] ?!

אמר ליה רבא: אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא. אנן, לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא. [אתם, אימת מלכות מוטלת עליכם, אך לנו, בעולם הבא, לא תהא אימת המלכות מוטלת עלינו]. ^[76]

אמר ליה בר שישך: אנא, מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי [איזו אימת מלכות מוטלת עלי]?

עד דיתבי, אתא ההוא פריסתקא דמלכא [בא שליח המלכות], אמר ליה לבר שישך, קום! דקבעי לך מלכא [המלך מעונין בך].

כי נפיק ואזיל [כשיצא בר שישך ללכת בגזירת המלך], אמר ליה לרבא, עינא דבעי למיחזי לכו בישותא תיפקע [עין המתאוה לראות רעתכם, תיעקר], שהרי הקב"ה ממלא כל תאוותכם, ואף שיחתכם מתבררת תיכף ומיד.

אמר ליה רבא: אמן.

ואכן, פקע עיניה [נעקרה עינו] דבר שישך. ^[77]

אמר רב פפי: איבעי ליה למימרא ליה מהאי קרא (תהלים מה י'): "בנות מלכים ביקרותיך, נצבה שגל לימינך, בכתם אופיר". ^[78] פירוש: בנות מלכים תעמודנה לפניך לכבודך ולשרותך, ^[79] אך השגל, כלומר, האשה המיועדת למשכב, תעמוד לימינך, ותעלה על כולן, כשם שהזהב הבא מאופיר מעולה מכל זהב אחר. ^{[80] [81]}

אמר רב נחמן בר יצחק, איבעי ליה למימרא ליה מהכא (ישעיהו סד' ג'): "עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו".

פירוש: עין לא ראתה, זולת עינו של הקב"ה, את אשר יעשה למחכה לו, כבוד וגדולה שלא נראו כמותם.: ^[82]

שנינו במשנה "שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר".:

בפשטות, לשון המשנה מורה, ששכרו מותר בכל מקרה.

ומקשה הגמרא: וכי שכרו מותר, אף על גב דלא אמר לו לעיתותי ערב [לאחר שנשלם יום העבודה] ?!

כלומר, האם שכרו מותר גם באופן שהעביר לו חבית יין נסך באמצע יום העבודה, ונטל שכר עבור עבודה זו?!

ורמינהי, הרי שנינו בברייתא: "השוכר את הפועל, ולעיתותי ערב אמר לו העבר חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר". ^[83]

משמע: טעמא דאמר לו לעיתותי ערב, אין. כלומר, רק אז שכרו מותר, אך אם העביר לו חבית יין נסך בכולי יומא [בתוך זמן העבודה], לא.

ואילו במשנתנו משמע, ששכרו מותר בכל אופן, אפילו אם העביר בתוך זמן העבודה? ^[84]

ומכח קושיא זו, אמר אביי: אכן, יש לדחוק ולומר, כי תנן נמי מתניתין, דאמר לעיתותי ערב תנן. [גם משנתנו עוסקת במקרה שאמר לו לעיתותי ערב].

אך רבא אמר: לעולם, משנתינו עוסקת אפילו אם העביר לו חבית יין נסך באמצע היום, ובכל זאת לא קשיא מהברייתא דלעיל.

דהא דאמרינן בברייתא שאם לא אמר לו לעיתותי ערב שכרו אסור, מדובר בגוונא דאמר ליה "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", ונמצאת חבית יין נסך ביניהן, אזי כל שכרו נאסר. ^[85] כיון שעד שלא יעביר את כל החביות לא יקבל את כל השכר, נמצא שכל השכר תלוי בהעברת חבית יין הנסך, ונאסר. ^[86] אך, הא דאמרינן במשנה ששכרו מותר אפילו אם העביר חבית באמצע היום, מדובר בגוונא דאמר ליה "העבר לי חבית חבית בפרוטה". נמצא ששכר כל חבית משתלם בנפרד. ולכן, גם אם העביר חבית יין נסך, לא נאסר שכר שאר החביות, אלא שכר העברת חבית יין הנסך לבדו. ^[87]

והתניא, בניחותא, כלומר, כך גם שנינו בברייתא: השוכר את הפועל, ואמר לו, "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות". ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, שכרו אסור.

אך אם אמר "העבר לי חבית חבית בפרוטה", ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, שכרו מותר. וכדברי רבא.:

עוד שנינו במשנה: "השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור, שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו עליה, שכרה מותר".:

מקשה הגמרא: הא תו למה לי? מדוע השמיענו התנא שנית, ששכר עבודה ביין נסך אסור, היינו רישא? הלא כבר למדנו זאת ברישא?

מתרצת הגמרא: סיפא איצטריכא ליה. התנא בא ללמדנו את הדין האמור בסיפא: "שכרה לישב עליה אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו [כדו, ובו יין נסך] עליה, שכרו מותר". ואגב הסיפא, שנה גם את הרישא.

מקשה הגמרא: למימרא, האם כונת התנא לומר, דלגין לאו דינא הוא לאותוביה [השוכר חמור, אסור לו להניח את הכד על גבה], ולכן אם הניח הגוי את הכד על גב החמור, שכרו מותר?!

ורמינהי, הרי שנינו בברייתא: השוכר את החמור, שוכר מניח עליה כסותו, ^[88] ולגינתו, ומזונותיו של אותו הדרך. אפילו תארך הדרך כמה ימים. אך מכאן ואילך, אם בא להניח על החמור משאות נוספים, החמר [מוביל החמור] מעכב עליו [יכול למנוע בעדו]. ^[89] וכן החמר מניח עליה שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום, אך מכאן ואילך, אם בא להניח מזונות לכמה ימים מראש על החמור, השוכר מעכב עליו. ^[90] עד כאן הברייתא.

משמע, שמותר לשוכר להניח את לגינו על גב החמור, ואם כן, מדוע אם שכר את החמור, והניח עליו לגין של יין נסך, שכרו מותר?

אמר אביי, נהי דלגין דינא הוא לאותובי, מיהא אי לא מותיב ליה, מי אמרינן ליה נכי ליה אגרא דלגינתו [אמנם מותר להניח את הלגין על גב החמור, אך אם לא יניחנו, האם יפחות לבעל החמור משכרו משום כך] ?! ודאי שלא!

ואם כן, השכר שקיבל בעל החמור עבור חמורו, אינו עבור הנחת הלגין. ולכן שכרו מותר.

אגב אורחא, הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה לעיל:

היכי דמי? כלומר, מדוע לשוכר מותר להניח משא ומזונות עבור כמה ימים, ואילו לחמר לא התירו אלא מזונות יום אחד בלבד?

אי דשכיח למזבן, [אם אפשר לקנות בקלות במהלך הדרך] חמר נמי לעכב. ומדוע התירו לשוכר להעמיס מזונות עבור מספר ימים?

ואי דלא שכיח למזבן, [ואם קשה להשיג מזונות במהלך הדרך] שוכר נמי לא לעכב, ומדוע יכול למנוע מהחמר להעמיס מזונות למספר ימים מראש?

אמר רב פפא: לא צריכא, מדובר במקרה דשכיח למיטרח ולמזבן מאונא לאונא ^[91] [אפשר לטרוח ולהשיג מזונות בכל ערב, כשעוצרים ללון במלון].

ולכן, חמר, שדרכיה למיטרח ולמזבן [דרכו לטרוח ולקנות אוכל] יכול לעכב בעדו שלא יעמיס על החמור מזונות למספר ימים מראש, אלא יקנה במהלך הדרך.

אך שוכר, לאו דרכיה למיטרח ולמזבן [אין דרכו לטרוח ולקנות אוכל], ולכן אין החמר יכול לעכב בעדו מלהעמיס על החמור את המזונות לכל הדרך מראש. ^[92]

הגמרא מביאה מעשה נוסף, העוסק בשכר יין נסך:

מנהג מוכרי היין באותם ימים היה, לתת לקונים גם את החביות במחיר היין.

ונמצא חבית של יין נסך ביניהן שכרו אסור. פי' הר"א ז"ל דאתיא כרבנן דפליגי עליה דר"א והשתא דקי"ל כר"א אפי' חבית בחבית אע"פ שנתערבה באחרות יוליך הנאה לים המלח.
ואינו מחוור לי, דמתני' ודאי הילכתא היא ומיירי בשהחבית של איסור ידועה וא"נ אינה ניכרת איהו לא בעי למשרי' אוצרו ולהוליך הנאה לים המלח וכיון שכן שכרו אסור דאיהו לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח ואידך תשתרי ליה דכוליה שכר אכל חדא וחדא יהיב ליה דהא אלו בעי למשבק חדא מצי למימר נכי לי ואי דבר האבד הוא שוכר עליה או מטען בכדי כוליה שכר אלמא כוליה שכר אבל חדא רמי ועוד דאלו אודעיה מעיקרא דילמא לא מוגר לה כלל הילכך כוליה אגר יין נסך הוא ואסור ומ"ה סמך רבינו ז"ל אמתני' ופסקה בהלכות.

רבא אמר לא קשיא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות. כלומר שהכל שכירות אחד, והילכך אסור לפי שפשט איסור פרוטת האיסור בכל, דהא אי לא בעי לעבורי ליה ההוא חביתא דאיסורא מעכב ליה כוליה אגריה, והילכך הוה ליה כאלו המאה פרוטות שכר אותה חבית, הא דאמר ליה חבית חבית בפרוטה, דכל חדא וחדא שכרה מיוחד, ואם רצה לחזור בו באותה חבית לא היה מעכב עליה כי אם אותה פרוטה לבד, הילכך שכרו מותר חוץ מאותה פרוטה לבד. וכתב הראב"ד ז"ל והשתא דקים לן כר' אליעזר (מט, ב), אפילו חבית בחבית אף על פי שנתערבה באחרת יוליך הנאה לים המלח. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמתניתין ודאי הלכה היא, ולא דמיא לדר' אליעזר, דהכא לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח, דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה, דהא קבלנות הוא דקבל עליו הולכת מאה חביות. ועוד דאלו אודעיה מעיקרא דלא מוליך לההיא חביתא דילמא לא מוגר ליה כלל, הילכך כוליה שכר יין נסך הוא ואסור. ורבנו הגדול זצ"ל שכתבה בהלכותיו על טעם זה סמך. ולדידי קשיא לי כיון דקיימא לן (קדושין מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכל חבית וחבית דמוליך זוכה כנגדה בפרוטה אחת למה אסרו שכר המותרות, דהכי נמי אמרינן בפ"ק (יט, ב) גבי הגיע לכפה וכו' אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ואוקימנא לע"ז עצמה, ואפילו למכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה מכוש אחרון נמי מותר, ואם כן הכא מאי שנא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דע"ז לא הויא אלא במכוש אחרון, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) דע"ז של נכרי אסורה מיד, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה לא גזרו, הילכך שכרו כלו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה, וההיא פרוטה בכוליה אגרא פתיכא, אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר, כן נראה לי.

קים לי בגויה דלא פלח לעבודה זרה וכבר כתבנו בפרק קמא כי מכאן היתר בזמן הזה לשאת ולתת עם הגוים אפילו ביום אידם.

הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות. פירוש לפי שהכל שכירות אחד והילכך אסור לפי ששכר אותה חבית פתוך הוא בכלי השכירות דהא אלו לא בעי לעבורי ליה ההיא חביתא מעכב ליה והוה ליה כאלו כל המאה פרוטות שכר אותה חבית הילכך אף על גב דקיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הכל אסור דכוליה חשיב אגרא דאיסורא מראש ועד סוף וזה ברור.

מעתה מה שכתב הר״אבד ז״ל דאנן דקיימא לן כרבי אליעזר בההיא דיוליך הנאה לים המלח יוליך דמי אותה חבית לים המלח ולשתרי אידך שכר ליתא דהא כוליה אגרא חשיב דאיסור׳ דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה וכן השיב עליו ר׳ הר״מבן ז״ל וזה דעת רבינו אלפסי ז״ל שכתבה בהלכותיו כפשוטה למימרא דהלכה היא וכן עיקר.

סיפא אצטריכא ליה כו'. פירוש משום רבותא דאשמועי׳ תלמודא בסמוך דאף על גב דלענין דינא הוא לאותוביה כיון דלא מנכה ליה מידי אי לא אותובי שם הרי הוא מותר.

ג״ה שוכר מניח עליה כסותו ופירושו כסותו הצריך לו באותה העיר שהלך שם דאלו כסות הצריך לדרך פשיטא ויש גורסים כסותו כלומר כסותו הצריך לדרך.

כגון דשכיח מאוונה לאוונה כו׳. ושמע מינה דכל היכא דלא שכיח מאוונא לאוונא אפילו חמר ג״כ מניח ואי שכיח להדיא בעיר אפילו שוכר לא מנח.

וגר תושב שקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש משקבל ולא מל הרי הוא כמין שבאמות לכל דבריו:

כבר ביארנו בראש המסכת שכל שיש לחוש שאם ימכרנו לגוי ישתמש בו לע"ז או יודה לפניה אסור למכרו לו שלשה ימים לפני אידיהם על הדרכים שבארנו שם מ"מ נתברר לזה המשלח על אותו הגוי שאינו עובד ע"ז ואין עליו חששא מצד שני דברים אלו כלל שולחין לו אף ביום האיד עצמו ואין חוששין שמא נשתנה רצונו:

וכן כבר בארנו שהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור וביארנו צדדים ששכרו מותר כגון חבית בפרוטה כמו שהתבאר מ"מ יש צדדים בהתר השכר שלא הוזכרו עדיין כיצד הרי ששכרו ליומו ולעתותי ערב שכבר נשלם שיעור מלאכה ונתחייב לו שכרו אמר לו העבר לי חבית זו של יין למקום פלוני שכרו מותר ואין זו מעכבת שהרי בטובה הוא עושה ואחר זמן השלמה השכירות ומ"מ אף בזו לא לכתחלה והוא שאמרו בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין למקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר ובתלמוד המערב החמירו בה יותר ואמרו שאם היה עושה עמו בטובה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו ולדעתם כשאמרו שכרו מותר פירושו חוץ מכדי שווי העברת אותה חבית שמנכין כנגדה מן המותר ושיטת הגמרא אינה מוכחת כן ומ"מ יש פוסקין כן יש מי שמפרש בעתותי ערב האמור כאן שאם שכרו למלאכה להעברת חביות או למלאכה אחרת ונגמרה מלאכתו לערב אלא שיש עדין שהות ביום לחיוב מלאכה על הפועל ואמר לו העביר לי חבית זו של יין נסך למקום פלוני שיעור אותה חבית אסור והשאר מותר שאין זה בקבלנות שיהא שכר אותה חבית מעכב על הכל כמו שפירשנו בטעם האיסור:

השוכר את החמור לרכיבה יש לו לשוכר להניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של כל אותה הדרך אם הוא בכדי שאפשר לסבול בכך אע"פ שלא התנה בכך יתר על כן חמר מעכב עליו והחמר מניח עליו מזונותיו של אותו היום הן שלו הן של בהמתו יתר על זה שוכר מעכב עליו שאפשר לו לקנות במלון על ידי חפוש אבל הוא אינו מעכב עליו שאין דרך השוכרים לחזר אחר המזונות הואיל ואין מוצאין אותם לאלתר ואם הוא דרך שאין מזונות מצויין בו אפילו על ידי טורח ואפילו במלון אף חמר מניח מזונות של כל הדרך ואם הוא דרך שהמזונות מצויין בה בהרבה מקומות בריוח בכל שעה שהם צריכים להם אף חמר מעכב במזונותיו ולגין ועיקר דבר זה בתלמוד בבא מציעא מ"מ לא הניח דברים אלו אין מנכה לו מן השכר כלל:

הא דאמר לי' העבר לי' מאה חביות במאה פרוטות כו' קשיא לי כיון דמוקמינן לברייתא דאמר ליה מאה חביות במאה פרטות אם כן האי דתניא לעתותי ערב שכרו מותר היכי דמי אי דלא אשלים למאה חביות כל היום אמאי שכרו מותר. ואי דאשלימנהו והאי חביות אחרינא הוא אפי' בחצי היום נמי עיין במהדורא תנינא:

הא דאמר לי' העבר לי ק' חביות. חבית חבית בפרוטה וה"ה [כששכרו] למלאכה אחרת וא"ל העבר לי חבית של יין נסך דהא לא שייכא בכלל ההיא מלאכה אלא לשון הברייתא תפש וברייתא דאמרו לעתותי ערב כמו משל דיברה כלומר לעת ערב דלא שייכא בכלל מלאכתו וה"ה בחצי היום היכא דלא שייכא:

בד"ה טעמא דא"ל לעתותי כו' אי נמי שכרו מותר משמע כל שכרו עכ"ל וקשה לתירוץ זה לרבא דאוקמא מתני' דאמר ליה חבית חבית בפרוטה אמאי קתני שכרו מותר דמשמע כל שכרו הא שכר אותה חבית של יין נסך ודאי אסור כפירוש רש"י ויש ליישב קצת דודאי למאי דאוקמא דא"ל חבית חבית בפרוטה דכל חדא אגרא באנפי נפשיה שפיר קאמר שכרו של כל אחד דהיתרא מותר מה שאין כן למאי דסלקא דעתך השתא דאיירי מתניתין נמי בדא"ל מאה חבית במאה פרוטות דכולי אגרא חדא הוא ושכרו מותר אכולה שכרו קאי ודו"ק:

בד"ה ה"ג ר"ת שוכר כו' וחור כרפס אותו כר כו' עכ"ל ר"ל בפ"ק דמגילה מפרש לה כרפס כרים של פסים וק"ל:

בד"ה מאונא לאונא כו' והא דאמרינן בפרק חלק עשר כו' והא דכתיב גבע מלון כו' עכ"ל כצ"ל ורצה לומר דבאותן עשר מסעות חשיב בקרא גבע מלון לנו דמשמע שלנו לילה אחד ולא הלכו הכל באותו יום ותירצו דשמא מקצת כו' וק"ל:

ד"ה טעמא דא"ל לעתותי ערב וכו' א"נ שכרו מותר משמע כל שכרו וכו'. ואין להקשות א"כ מאי משני רבא דאמר העבר לי חבית בפרוטה דע"כ אותה פרוטה דחבית יין נסך לא שקיל והא שכרו מותר משמע כל שכרו די"ל דכיון דכל חבית וחבית שכירות בפני עצמו הוא זה מקרי שפיר כל שכרו:

ד"ה מאונא לאונא כו' כמו נטל ועבר וכו'. הוא תרגום בישעיה י' בפסוק עוד היום בנוב לעמוד:

והא דאמרינן בסוף חלק כצ"ל:

בתרגום אינו חושב כ"א ערים גדולות. פירש שם בפסוק מונה עשר מקומות שנסע באותו יום ועלה קאמר בגמרא שם עשר מסעות וכו' אבל התרגום אינו מונה כ"א הג' מקומות הגדולים שהיו סמוך לירושלים שנסע באותו היום אבל הז' מקומות שהיו קודם להן לא חשיב להו אע"ג שגם אותן נסע באותו היום וק"ל:

תד"ה מאונא. שמא מקצת חילו הלכו כו'. כצ"ל:

גמ' לאבודרנא ביום אידם אמר כו'. נ"ב צ"ע א"כ מ"ט הביא לו ביום אידם דוקא וכן בב"ש בסמוך וי"ל ר"ה שלהן שהעובדי כוכבים עושין אותו לשם עבודת כוכבים ואלו לא היו עובדין לעבודת כוכבים רק יום חג הוא להם לפי שמונין בו ראשית שנתם ושמחים בו באכילה ושתיה וחושבים לסימן טוב כשמביאין להם בו דורון:

שם מהכא עין לא ראתה כו'. נ"ב כלומר עין שלא ראתה בעוה"ז כך מיראת אלהים אלהים זולתך. כלומר זולתך בלי בקשתך זה. אלקים יעשה למחכה לו. והוא עד"ש ביוסף [ברכות כ' וש"מ] עין שלא ראתה במה שאינו שלה כו':

שם ולגינתו. נ"ב מצינו משקל לגינה במשנה פ"ה דתרומות מאה לגינה. עם ששם הוא בענין אחר:

תד"ה ביקרתך כו' ועומדות לשרתך. נ"ב כלומר והיינו דבר ששך:

אָמַר לֵיהּ: עֵינָא דְּחַזְיָא לְכוּ בְּבִישׁוּתָא תִּפָּקַע. נראה מאת ה' היתה זאת שיהיה בר ששך מוכה בחרב פיו על ידי 'אָמֵן' של רבא ודבר זה קשה על הסטרא אחרא ביותר. ונראה כי בר ששך היה לו ארס של עין הרע כבלעם והוא דחזא לרבא בבישותא וזה נרמז בשמו כי ידוע מה שאמר רבותינו ז"ל בגמרא דעין הרע לבבל נחית ששם מצוי ארס זה של עין הרע יותר משאר מקומות. וידוע נמי מה שאמר בגמרא ששך זו בבל כי שֵׁשָׁךְ בא"ת ב"ש 'בבל' ולכן נקרא זה 'בַּר שֵׁשָׁךְ' רצונו לומר בר בבל ששם נמצא ארס של עין הרע בר מינן והוא דחזה לרבא בארס של עין הרע הנה חזר הארס לעינו ופקעה עיניה בארס שלה שיצא ממנה וחזר אליה להכותה.

אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ מֵהָכָא: "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְּרוֹתֶיךְ, נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר". פירוש הא ודאי דידן עדיפה כי בַּר שֵׁשָׁךְ הביא זונות לביתו מדלת הארץ אך ישראל מביאים בנות מלכים לביתם לשמש אותם כשפחות והוא הביא הזונות לשכב עמהם להנות מהם שלא בפני אשתו כי ודאי אשתו מקפדת כיון שהוא מנאף עמהם בביתה אך ישראל לעתיד יביאו בנות מלכים לביתם להנות משמוש שלהם ואין נשותיהם מקפידות כי ישראל לא יעשו נבלה ח"ו לשכב עם בנות מלכים אלא רק מביאים אותם לשמש בבית במקום שפחות ונמצא דידן עדיפה.
ושמע מינה נמי דאיכא תאוה של יצר הרע לעתיד דאי ליכא תאוה כלל מאי שבחייהו דישראל בזה שבנות מלכים שהם יפים ביותר משמשים לפניהם ואינם חוטאים?

אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵימַר מֵהָכָא 'וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ' (בראשית כה, כג). פירוש לְאֹם זרע יעקב מִלְאֹם זרע עשו יֶאֱמָץ והכונה על החשיבות והמעלה מצד הערכה שנערכין מעשים של ישראל לגבי מעשים של בני עכו דעל ידי כך נראה חשיבות במעשים של ישראל עשר ידות על איכותם מצד עצמן דוקא כי אין האור ניכר אלא מצד החושך ובשלמא אם יש יצר הרע ותאוה רעה בעולם אז שייכה הערכה זו אבל אם לא יש יצר הרע ותאוה רעה בעולם במה תהיה ההערכה.

אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵימַר מֵהָכָא "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ". הכונה דמזה הפסוק מוכח שיש יצר הרע ותאוה רעה לעתיד דהא הטעם שזוכין להבטחה זו של 'עַיִן לֹא רָאָתָה' הוא משום שהם קדושים וטהורים במראה עינים שלהם לכן מדה כנגד מדה יזכו לעין לא ראתה ונמצא גם מזה משמע דאיכא יצר הרע ותאוה רעה במראה עינים ולהכי בשכר שהם קדושים וטהורים במראה עינים יזכו לעין לא ראתה ואם אין תאוה רעה ויצר הרע מאי רבותייהו בקדושתם במראה עינים? ובודאי האי קרא איירי אחר ביאת המשיח שהוא אור החיים.
סליק מסכת עבודה זרה.

(סה א תוספות) ד"ה ביקרותיך וכו' עם יו"ד של מי נתן למשיסה.—פי' דסמ"ך של למשיסה דגושה, וכן כאן הקו"ף דגושה - כ"כ רש"י בפי' תהלים (מה י) בשם ר' סעדיה.

(שם תוספות) ד"ה ה"ג וכו' כרפס אותו כר וכו'.—התוס' כוונו בזה למה שדרשו במגלה יב א: כרפס כרים של פסים.