עבודה זרה סה ע"ב

דף סה - ב

והנה, אבוה דרב אחא בריה דרב איקא  הוה שפיך להו חמרא לעובדי כוכבים, ואזיל מעבר להו מעברא, ויהבו ליה גולפי באגרא. [רב איקא, אביו של רב אחא, היה מוכר יין לגויים, ומוזגו לתוך "זיקי", דהיינו נאדות עור שהיו מביאים עמם, ומעבירם את הנהר, והם היו מחזירים לו את חביות היין שקנו ממנו, בשכר זה שהעבירם בנהר].

אתו, אמרו ליה לאביי. שאלו את אביי, האם מותר לו להנות משכר היין.

אמר להם: כי קא טרח, כאשר טרח לשפוך את היין, בהתירא קא טרח. שהרי היין עדיין לא נאסר עד שהגיע לקרקעית הנאד של הגוי. ^[93] ולכן השכר שקיבל עבור היין מותר בהנאה.

אמרו לו: והא רוצה בקיומו, דלא נצטרו זיקי? כלומר, רב איקא רוצה בקיום היין, שלא יתבקעו הנאדות, ויצטרכו את החביות, ולא יתנו לו אותן.

אמר להם: באופן דמתני בהדייהו, שהתנה עמם, שיתנו לו את החביות גם אם ישברו הנאדות, אזי שכרו מותר. שהרי אינו רוצה בקיומו.

אי נמי, באופן דמייתו פריסדקי בהדייהו, שהביאו עמהם כלים חלופיים למקרה שישברו הנאדות, אזי שכרו מותר. ^[94]

אמרו לו: והא קא מעבר להו מעברא, דקא טרח באיסורא? והרי בשעה שהעביר אותם בנהר, טרח ביין נסך, ומדוע שכרו מותר?

אמר להם: רב איקא היה "ראש הנהר", דהיינו האחראי על המעבורות בנהר, ומדובר באופן שאמר ליה למברויא מעיקרא. [שאמר מראש לספן שיעביר את קוני היין בחינם],

אי נמי, דנקיטי ביה קיטרי, [מסר להם סימן, שיכירם הספן ויעבירם בחנם], ולא טרח בהם כלום. לכן שכרו מותר.:

ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל. שמעתי שר"ח כתב כאן שאף מפני זה אסור פת של עכו"ם שמא נתערב בו יין נסך ותמהני עליו שא"כ חטים לא נקח שמא נפל בו יין נסך פת לא נאכל שמא אפאו בעצי אשרה ויש שבח עצים בפת קדרות נמי לא נקח שמא הסיקן באשרה וערלה וכלאי הכרם עצים ופירות שלהן נמי שמא כלאי הכרם או ערלה בארץ או של אשרה הם אלא אחזוקי איסורי לא מחזקינן.

מתני': יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם. דלא בלעי כלל, ואם היו מבוקעות וכו' משום דבלעי ושמא יש בהן נותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל שאם היו הענבים מטפות והענבות מטולטלות מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעות ואסורה.

גמרא: ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא וכו'. וכגון שהיה ביין כדי ליתן טעם בחטים, כך פירש הראב"ד ז"ל.

שרא רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. כתב ר"ח ז"ל שמע מינה דפת של גוים אסור איסור חמור, דחיישינן דילמא נפיל בחיטי יין נסך. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן חטים לא נקח שמא נפל עליהם יין נסך, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן.

ואסיקנא דדוקא חיטי הואיל ואגב צורייהו בלעי וכמבוקעות דמיין. ומשמע מהכא דיין שנפל על גב שעורים בהדחה סגי להו כענבים שלא נתבקעו, ומיהו דוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט, אבל אם עמד היין עליהם זמן מרובה, אנן סהדי דודאי בלעי, דאפילו בלתיתא חיישינן להו לענין חמץ, דתניא (פסחים מ, א) אין לותתין את השעורים, כל שכן אם שורין השעורין ביין זמן מרובה דודאי בולעין ואין להם היתר בהדחה, כן נראה לי.

אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך ליה חמרא לגוים ליכא לפרושי שפיך ממש דאם כן היכי פרכינן דרוצה בקיומו דהא קיימא לן דלמעוטי תפלה שפיר דמי אלא הנכון כפי׳ ר״שי ז״ל שהיה מוכר יינו לגוים ואחר כך היה טורח להריקו מגולפי שלו. ויהבי ליה גולפי באגריה משום הא ומשום דמעבר להו מעברא והוא מלשון שפוראי דשפכי חמרא האמור לקמן בפרקין אתו לקמיה דאביי אמר להו כי טרח בהיתר׳ טרח פר״שי ז״ל כי טרח לשפוך ביין המותר בהנאה טרח שהיין אינו אוסר עד שמגיעו לקרקעיתן של זיקי דידהו ע״כ פי׳ לפירושו ואיהו מיד שמגיע הקלוח לאויר הכלי נשלמה מלאכת שפיכתו ואינו נכון דודאי אין המלאכה נשלמת עד שהיה בקרקעיתו ובחנם דחק דהא קיימא לן דנאדות והגוים וקנקניה ויין ישראל כנוס בהן אין איסורן איסור הנאה והוא לא היה מניחם ליגע בו עד שישלים מלאכתו.

ובזה נסתלקה קושיא שהקשו רבים דהא כי מטי לארעיתא דמנא ליתסר ומיתסר מה שבגולפי מדין נצוק. ויש שהיו מתרצין דקסבר נצוק אינו חיבור ואחרים תירצו דנצוק אינו אוסר בהנאה שאין איסורו אלא מדין תערוב׳ והא קיימא לן דסתם יינם יין ביין ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו והכא יין נסך כבר נבדל לעצמו ואין צורך לכך לפי הפירוש הנכון שכתבנו.

דמתני בהדיהו. פירוש דאף על גב דמצטרו זיקי דידהו ליתבו ליה גולפי אי נמי פרדסקי נקטי בהדיהו פירוש כדים רקים אחרים שלהם לשפכו בתוכם אי מצטרו זיקי ואם תאמר וניחוש דילמא מצטרו זיקי ולתברו פרדסקי יש לומר דכולי האי לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא.

והא קא טרח דמעבר להו מעברא. פירוש ואותה שעה כבר היה יין נסך שכבר נגעו בו בכונה ואסרוהו ופרקינן דאמר ליה למברויא מעיקרא פירש ר״שי ז״ל דרב איקא ריש נהרא הוה והיה אומר לספן כשיגיעו אלו אליך העבירם בחנם ע״כ פי׳ לפירושו שהיה ריש נהרא ממונא על העומדים במעברות ולא שיהא הספינה שלו דאם כן היכי מוגר אמריה ליין נסך והנכון כי לפי שהיה גדול ותלמיד חכם היה מפייסן ומעבירין אותו בחנם על דבורו.

מתני׳ יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות. פירוש דלא בלעי כלל ואם היו מבוקעות אסורות פי׳ דהשתא בלעי ושמא יש בהם נותן טעם. ובירושלמי אמרו שאם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות פי׳ שהענבה מדולדלת מן העוקץ.

שהיה מביא גרוגרות בספינה. פירוש בספינה של גוי דהא קתני ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובספינה של ישראל אין להעביר יין נסך לא בשכור ולא בחנם כדאיתא לעיל.

גמרא מעשה לסתור יש שפירשו דלסתור לאו דוקא אלא כלומר גרוגרות מאן דכר שמיהו ויש גור׳ במשנתינו ואם נפל על גבי תמרים וגרוגרות אסורות ואין צורך לכל זה דהא פשיטא דסתם גרוגרות בולעות הם כענבים מבוקעות.

ההוא ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דיין נסך. פירוש ולא היה בו ששים לבטלו אי נמי דיהיב טעמא וטעמא לא בטיל ומיהו לא היה היין ניכר בהן והיינו דפרכינן עלה מבגד שאבד בו כלאים.

שרייה רבא לזבוני לגוים יש שפירשו משום דאין יין נסך אוסר בהנאה אלא במיגו ואעפ״י שאין בו ששים אלא היכא דמוקים אוקומי ואינו נכון שכל איסו׳ שבעולם שאוסר תערובתו הרי הוא כמוהו אלא טעמ׳ דהכא משום דסתם יינם הוא וקיימא לן דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו והכא בדמי חטים גרידי הוו מזבני להו וזה פשוט.

בגד שאבד בו כלאים. פי׳ וכלאים אוסרין בכל שהן דהא היתר בהיתר הן ותערוב׳ אוסרתן חוץ מבשר בחלב דדרך בשול אסרה תורה וברייתא זו כבר פרשתיה במסכת פסחים בס״ד.

הדר אמר רבא כו׳. איכא למידק דהא בפרק כל שעה אתותב רבא מהא מתניתא לגבי ההיא ארבא דבטעה בחושתא והיכי טעי בה תרי זימני ובתוספות ז״ל תירצו כי הכל היה בהוראה אחת ותורה אחת אלא שהתלמו׳ סדר כל אחת במקומו וכי הדר התם אמר דלזבוני קבא קבא לישראל והא דלא אמר להו דליפיוה ולזבונוה לישיראל כדקאמר הכא משום דכיון דסגי ליה באידך תקנתא ורויחא להו מילתא לא בעי למעבד אידך תקנתא דדילמא טעו ומזבני להו לגוים בפני ישראל כנ״ל שלא בפני ישראל ושמע מינה דפתם של ישראל ביד גוי מותר ומן התימא על ר״ח ז״ל שכתב דמהכא שמעינן דפתם של גוים אסור איסור גמור דילמא נפל ביה יין נסך ואם כן אף חטים לא נקח מהן אלא ודאי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכן השיב עליו הר״מבן ז״ל ופשוט הוא.

הואיל ואית בהו צריא כמבוקעות דמיין ושמע מינה דשעורים מותרים בהדחה כשאינם מבוקעות ומיהו אם שרו שם זמן מרובה יש לחוש דאף על גב דאמרן בפסחים אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת לא נתבקעו מותרות התם בלתיתה אבל בשריה יש לחוש וכל שכן דעל ידי בישול אוסרין בפסח אפילו לא נתבקעו דעל ידי רתיחתן מפליטין משהו וחמץ בפסח אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו וכל שכן בחטי דאית בהו צריא ושלא כדברי רבינו אלפסי ז״ל דאפילו בבשולה בעינן נתבקעו וליתא וכדכתיבנא התם בס״ד.

דרך בעלי אוצרות כשמוכרין יין הרבה לחנונים למכרו על יד על יד להניח חביות שהיין בתוכו לאותם חנונים ומוכרים היין שבתוכם באומד והחנונים משתכרים בגולפי מלבד מה שמרויחים ביין כמו שיתבאר בבבא מציעא ומ"מ יש מן המוכרים שמתנים עם הלוקחים לשפוך את היין לנאדות שלהם ושישארו להם החביות בשכר השפיכה ודבר זה מותר שהרי לא נגעו הגוים ביין עד שנתמלאו נאדותיהם ובאותה שעה כבר הושלם השכירות ואינו משתכר באיסורי הנאה ואם מפני שנאסר היין תכף שהגיע לקרקע הכלי מחמת כלים שלא הוכשרו הרי יין שלנו בנאדות שלא הוכשרו לא נאסר היין בהנאה כמו שהתבאר וכן אע"פ שנאסר את שלו בנצוק הרי אין הנצוק אוסר בהנאה ושמא תאמר ואם הנצוק משום מגע יאסר בהנאה כלו יש למדין ממנה שהנצוק משום עירוב ואע"פ שאנו כך כתבנוה מ"מ לדעתי אין ראיה מכאן שהנצוק שהגוי נגע בקלוח ראוי לאסרו לאותה שטה משום מגע ר"ל כאלו נגע בתוך החבית בנגיעתו בקלוח אבל נצוק זה שהוא מצד החבית היאך הנאסר בנצוק חמור ממה שעושהו נצוק והרי יין שלנו בנאדות הגוים מותר בהנאה ומ"מ אם יש לחוש שמא אחר שנגעו בהם ונאסרו בהנאה יחזרו עליו לתבוע את שכרו כגון שמא יתבקעו נאדותיהם ולא התנו שתהא מתנת החביות מתנה אלא על דעת שלא יבקע הנאד אסור שהרי רוצה בקיומו מאחר שנאסר ועדין אין לבו בטוח על שכרו ומ"מ אם נתברר דבר זה כגון שהתנה על כך או שיש להם חביות אחרות מותר מ"מ אחר שנאסר בהנאה לא יהא טורח בו כגון להעבירם בנהר או טורח אחר אפילו בחנם וכל שכן אם היה דבר זה בכלל השכר שאסור ומ"מ אם התנה מתחלה עם הממונה או שמסר לו סמניו מותר וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אם היו מרבים במחיר היין מפני המעבר הואיל ואותה שעה נאסר בהנאה אסור ויש למדין מסוגיא זו שאם שכר גוי בהמה מישראל להביא עליה יין נסך והתנה ישראל עמו בתחלת השכירות שאם ישפך יינו לא יפקע שכירותו שמותר בשכרו ואין נראה כן שלא הותר אלא בהנהו זיקי שהיין לא נאסר אבל ביין עצמו האסור לא:

המשנה השניה יין נסך וכו' כונת המשנה לבאר ענין יין נסך שנתערב בדברים אחרים ר"ל שלא ביין ואמר על זה יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשברה חבית של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום ואמרו לו זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר וכן חומץ שנפל לתוך גריסין אמר הר"ם הראוי להשלים לשון המשנה כך ואם היו מבוקעות והיה בהנאתו בנותן טעם אסורות ואם לא היה בהנאתו בנותן טעם מותרות ומעשה בביתוס בן זונן ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין הוא שהוא פוגם מתחלה ועד סוף כי מה שקורא המשנה יש בהנאתו בנותן טעם הוא הענין שקורא התלמוד נותן טעם לשבח ר"ל שאותו הטעם משביחו וממתקו והוא הענין בעצמו ר"ל בהנאתו בנותן טעם כאלו אמ' יש בטעמו הנייה וזה שהמשנה קוראתו שאין בהנייתו בנותן טעם כלומר שאין הנאה בו כשנמצא אותו הטעם וזהו שקורא התלמוד נותן טעם לפגם ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו ויש בזה ארבעה חלוקים החלוק האחד שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחלה ועד סוף והוא כגון שמנינות הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד והחלוק השני שהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואח"כ בעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג וזהו הנקרא משביח מתחלה ועד סוף והחלוק השלישי שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו כעירוב שמנינות הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מיטיב טעמו וריחו ובאשו ואח"כ מפסידו וזהו הנקרא משביח ולבסוף פוגם והחלוק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש מה שמוסיף לו ריח טוב וזכות העין וחדוד ועל זה שבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אין צריך לומר שהוא מותר בכל האיסורין והשני חלקים הנשארין לא נתבאר בתלמוד אי זה מהם אסור ואי זה מהם מותר ולפי' שניהם אסורין ועל זה התנו בגריסין רותחים לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואח"כ כשמערב אותם ומרתיחן בחדוד החומץ יפסיד טעמם:

אמר המאירי יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם פירוש שהענבים שלמים ועוקציהם מחוברים עמהם ונמצא שאין היין נכנס לתוכן ומעתה ידיח את הענבים במים והם מותרין באכילה ויין היוצא מהם בשתיה אע"פ שנפל עליהם הרבה ובכדי נתינת טעם ואם היו מבוקעות שנמצא היין נכנס למוח שבהם ושוב אינו יוצא בהדחה אסורות פירוש אם נפל שם בכדי נתינת טעם אלו היה הטעם נכר ואסורות אפילו בהנאה אלא שמ"מ ימכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבהם וגדולי המפרשים כתבו שאם הענבים מעוכים ונטולים מעוקציהם כמבוקעות הן וכן יראה מתלמוד המערב שאמרו שם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות ומ"מ אם לא נפל שם בכדי נתינת טעם מותרין באכילה שהיין שנפל שם אינו מין אחד עם הענבים ואפילו היה יין הנמשך לשעתו שהוא שוה בטעם לענבים המבוקעות מ"מ אינו שוה לו לקרא מינו לאסור במשהו שאין הולכין אחר הטעם אלא אחר השם והרי זה בשם יין וזה בשם ענבים ויין נסך בשאינו מינו בנותן טעם ופי' חכמי האחרונים שאפילו היה יין נמשך מתוך הענבים המבוקעות ונפל שם יין נסך אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו והוא החרצנים והזגים רבה עליו ומבטלו כדין כל מין המתערב במינו ודבר אחר:

ואירע מעשה בהר בגיגית גדולה שהיו בה ענבים שאינם דרוכים אלא שהיה שם יין הרבה ונתבקעה הגיגית והיה יום טוב שלא היו ישראל יכולים להציל והוציאו גוים מיין שבגיגית בכלים ואח"כ שפכו הענבים לגיגית אחרת שלמה ואסרו הענבים באכילה מפני המעוכים שהיו שם ומאחר שנאסר היין שבגיגית בנצוק נאסרו הענבים שביניהם וכל שכן המעוכים אף אם לא היה ביין שיצא מן הגיגית הרבה אלא מעט בכדי שהענבים או חרצנים וזגים מבטלין אותו בששים התירו הכל מדין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

נפל על גבי תאנים שהם רפות והיין נבלע בהן וכן על התמרים שהם עשוים קמטים קמטים והיין נאחז בהן לא די להם בהדחה לבד ואם נפל עליהם בכדי נתינת טעם אסורות במה דברים אמורים בשטעם זה לשבח הא נתן טעם לפגם הכל מותר וזהו שהביא מעשה של גרוגרות שנשתברו חבית של יין נסך עליהם והתירום זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כלומר כל שיש בנתינת טעמו הנאה ר"ל שמשביח תערבתו בנתינת טעמו אוסר וכל שאין בהנאתו בנותן טעם כגון חומץ לגריסין שהוא נותן טעם אלא שאינו להנאתו אלא לפגמו מותר ופירשוה בגמ' דוקא בגריסין רותחין אבל צוננין משביחן הוא ואם נפלו ברותחין ונצטננו או בצוננין והורתחו אסורות שאין פגימת טעם מתרת אלא כשפגם מתחלה ועד סוף נמצאת למד שיין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ובטעם לשבח ואירע מעשה שנפלו תמרים על חטים ונתנו בהם טעם והתירום מדין טעם פוגם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יין נסך שנפל על מיני התבואות והקטנית והזרעים כגון על השעורים והזרעונים והעדשים וכיוצא באלו דינם כענבים שאינן מבוקעות ואפילו בכדי נתינת טעם ידיחם ומותרין באכילה שבהדחתם מעבירו הוא וטעמו אבל חטים מתוך סדק שבהם הרי הם כמבוקעות וכל שנפל בהם בכדי נתינת טעם אסורין שאין היין פוגמן שהרי לשין את העיסה ביין ואע"פ שבשהייתו עליהם פוגמן לא מחמת טעם היין הוא אלא שהם מתעפשים מתוך הלחות ומוכרין אותן לנכרי חוץ מדמי יין נסך ויש מתירין אותם בהנאה ולמכרם לגוים בלי פחת וכן לשון הסוגיא מוכיח שאמר בסתם שרנהו רבא לזבוני לגוים ויראה הטעם שמאחר שאינו בעין שהרי נבלע הרי הם כנאדות הגוים וקנקניהם שמותרין בהנאה כמו שהתבאר מה שאין כן בענבים מבוקעות שהיין לשם מעתה אין לדיין בענינים אלו אלא מה שעיניו רואות אם אותן הפירות שנפל היין עליהם מתעכב היין בהם לאסר ואם אין היין מתעכב בהן מתוך חלקלקותם שיהא די להם בהדחה ואותן שהיין מתעכב בהם אם יש בהם בכדי נתינת טעם אם לאו ואם יש בכדי נתינת טעם אם הוא לשבח או לפגם שאין הדבר שוה בכל כמו שכתבנו והדבר צריך לשומת בית דין יפה:

יש שאומרים בשעורים שאם עמד שם היין הרבה אסורין ויש אומרים כן בכל הזרעים לא נאמר ידיחם אלא בעוד שהיין לח עליהם ועובר לו בהדחה:

גוי שעירה יין נסך לתוך התבשיל או חומץ של יין נסך אף בכדי נתינת טעם אם הוא נותן טעם לפגם הכל מותר כמו שביארנו בחומץ לגריסין:

חטים אלו שנאסרו מחמת בליעת יין נסך על הדרך שכתבנו וכל שדומה לאלו שהתרנו מכירתם לגוים אסור למכרם לגוי על הדרך שיהא באפשר לישראל לחזור וליקח ממנו ואפילו במכרו חוץ מדמי יין נסך שבו מפני שחוששין שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל וכן בכל דבר שדרכו של ישראל לקנותו מגוי א"כ כיצד יעשה טוחנו ואופהו עוגות ומוכרן לגוים שלא בפני ישראל ומעתה לא יחזור ישראל ליקחו ממנו שהרי פת של גוים אסורה הא בפני ישראל אסור הכל יודעין שפת ישראל ביד גוי הוא ומותר וחוזרין ולקחין ממנו ובמקום שנהגו לאכול פת של גוים אין כאן תקנה ומ"מ לפלטר אסור מפני שפתו מותר בכל מקום כמו שהתבאר:

זה שכתבנו בחטים אלו שנפל עליהם יין נסך הואיל ונתן בהם טעם אסורות ואין הדחה מועלת בהם מתוך שהם כמבוקעות ואע"פ שנתן בהם טעם בהנאה מיהא הותרו יש שלמדין ממנה לכל אסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם שנתערבו ונתנו טעם שמותרין בהנאה אחר שנימוחו ואין האיסור בעין א"כ מה שאמרו יין במים בנותן טעם לא לאיסור הנאה נאמרה אלא לשתיה ומקשים על עצמם א"כ בגבנת הגוים שאחד מהם פירש הטעם מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה וכן בחומץ היאך הקשו בגמרא על טעמים אלו אי הכי ליסרינהו בהנאה אלא שאפשר שכל שהוא מעמיד הרי הוא כמי שהוא בעינו וכבשים שאמרו עליהם שאם נתנו עליהם חומץ בודאי אסורין בהנאה אפשר מפני שאמרו עליהם למתוקי טעמא עבידי והרי הוא כאלו הוא בעין וכן בתבלין ואע"פ שיין ביין בודאי יין אסור במשהו בהנאה ביין נסך החמירו וכן בחמץ לדעת גדולי הפוסקים שאוסרין תערובתו בהנאה במשהו אלא שאין דבריהם נראין כמו שיתבאר וכן בע"ז ומשום חומר ע"ז שכתוב בה ולא ידבק בידך מאומה אבל שאר אסורי הנאה אין אוסרין תערובתן בהנאה אלא בדבר שבמנין וכמו שיתבאר במשנת אלו אסורין ואוסרין בכל שהן ומה שהצרכנו הולכת הנאה בנטל הימנה עצים וכרכר ונתערב כמו שבארנו בפרק שלישי טעם הדברים ששבח עצים וכרכר בפת ובבגד או שמא משום חומרא דע"ז ומ"מ אפשר לי להשוות את המדות בכל אלו להצריך בהם מכירת חוץ מדמי יין נסך או האיסור ואף בשמועת חטים כן כמו שכתבנו ואף גבנה שהעמידוה בשרף ערלה דיה בכך להנאה ומה שהקשו ליסרינהו בהנאה פירושו שלא יותר אלא בדרך זה לא שיחזור לאסור את כלה מתורת דבר המעמיד וגדולי המחברים פסקו ביין נסך בענבים שאם מבוקעות אסורות בהנאה ובחטים התירו את כלם בהנאה ויראה הטעם הואיל ונבלע היין כמו שכתבנו למעלה:

בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי מטעם שהזכרנו ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"פ שהמרדעת מצד עצמו אינה בדין איסור כלאים ורשאי לרכוב עליה על החמור מ"מ יש לחוש שמא יקרע בגדו ויטול מזה כדי לתקנו אבל עושהו תכריכין למת מצוה ואין כאן משום לועג לרש שהרי אף לחי כל שאינו בר חמום מותר כמו שביארנו במסכת יום טוב חכמי התוספות שאלו מפני מה לא אמרו בבגד שאבד בו כלאים שיבטל ברוב על הדרך שאמרו בתמורה בשער נזיר שנארג בבגד ותרצו שהבגד שיש בו כלאים בראשו האחד אף ראשו האחר אסור להתחמם בו אע"פ שבודאי אין שם כלאים הילכך אין כאן דין בטול שהרי הכל איסור אבל שער נזיר אין הפשתן והצמר נאסרין בשבילו וכן תירצו עוד שהכלאים עקר איסורן מצד התערובת שהרי כל אחד בעצמו מותר ואין בטול ברוב נאמר אלא באיסור בהתר:

פיסקא יין נסך שנפל ע"ג ענבים כו' הדר שרי רבה למיטחינהו ולמופייה ולזבונה לגוים שלא בפני ישראל מהכא מוכח דאי אפאה ישראל לגוי אע"פ שהפת של גוי מותר ולא נאסרה אלא כשאפאה גוי וקשיא למאי דאמינא לעיל דאפילו אפאה ישראל לגוי אסורה ומאי דקשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא. ראיתי כתוב בתוס' מש"ה תני פת ושלקות שבתחלה גזרו על בישולי גוים ואל על הפת ולבסוף גזרו על הפת משום דבישולי גוים זהו הוא דבר הצריך אומן לבשל שיש לך אדם שיודע לתקן תבשילו ולבסמו. וכשיהודי רואה גוי שיודע לתקן מאכלו היטב מתאוה לתבשילו ונמלך אחריו ומחתן בו אח"כ גזרו על הפת שראו עוד שנמשך אחריהן מפני אפייתן שהי' שולח לגוי לאפותה ומתוך כך נמשך לבו אחריו שנכנסת אהבה וריעות ביניהם ובאים ומתחתנים יחד וחתנות דשכר לא דמי לחתנות דתבשיל של גוים דאיסור חתנות של שכר אינו משום עשיית שכר שאפילו עשאו ישראל שכר אינו אלא מפני שאם היה מותר לשתות משכר שלה' היה הולך בביתו ומשתכר עמו ומתוך כך מתחתן עמו והילכך כי שתי בביתו של ישראל או אבבא דחנותא הוי הרחקה אבל בביתו של גוי אסור שהרי משתכר על ידו ובא ומתחתן בו הילכך לא דמי חתנות דשכר לחתנות של פת ובישולי גוים ומש"ה אנו אוסרים פת של גוי לאוכלה בכל מקום הוא שאפאה גוי אבל אם לא אפאה גוי אפילו הוא של גוי מותרת דבישולי גוים אינן אסורין אלא משום שאם התיר לו בישולי גוים ישלח לו תבשילו לתקנו או יאמר לו בביתו הוא יתקן תבשילי ומתוך כך מתחתן בו אי נמי יש לומר כדקאמינא מעיקרא דפת של גום אע"ג דאפאה ישראל אסורה והכא דשרא רבא משום דלאו לגוים אפאוה אלא לעצמו אוחרי כן מכרוה לגוים דפת זו ודאי מותרת ולא תקרא פת של גוים להכי אמר שלא בפני ישראל:

ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"ג דתנן בסוף כלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאים ולא גזרי' דילמא שקיל לי' מעל מרדעת וטלי לי' על בגדי' התם במיודחין לחמור דלא חזו לאינשי אבל הכא דהוא בגד דחזי לאינשי גזרי' דילמא מימלך וטלי לי' עלוי' אי נמי התם בידועין שהן כלאים והילכתא ליכא למיגזר בהו אבל הכא בגד שאבד בו כלאים קתני דאתי למיטעי הא בידוע שרי זה ראיתי בספר הישר:

בד"ה למיפינהו כו' כ"א מפתו כדכתבינן בפרק אין מעמידין דלא חמירא כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בתוספות:

ד"ה כי קא טרח בהיתירא קא טרח פרש"י דיין נסך לא הוי עד דמטיא לקרקעותיה דזיקי וכו'. משום דרש"י מפרש כגון שיש יין נסך למטה בקרקעות דזיקי שנשאר ממה שהיה כבר בזיקי:

בא"ד אי נמי מיירי הכא שהריקו כליהם יפה שאינו יין נסך עד שיגע ר"ל עד שיגע העובד כוכבים ביין שלקח מהישראל:

ד"ה ה"ג בסדר המשנה יין נסך שנפל על גבי ענבים וכו' ופריך בגמרא בפשיטות מעשה לסתור וכו' ומשני דיין על גבי גרוגרות נ"ט לפגם כצ"ל:

בא"ד וקשה שהיה לו לומר חסורי מחסרא וכו' בד"א בתמרים ותאנים לחים וכו' עד ובספר ר"ת לא הוי גריס ליה. משמע דאי ל"ג במתניתין נפל ע"ג תאנים וכו' ופריך מעשה לסתור מענבים מבוקעות אגרוגרות ל"ק דהוי ליה למימר חסורי מחסרא בד"א בענבים אבל בגרוגרות נ"ט לפגם כמו שהקשו לפי גירסא דגרסינן במתני' נפל על גבי תאנים וכו' ויש לדקדק דמ"ש וצ"ל דכי פריך מענבים לגרוגרות אצ"ל בד"א בענבים דהא חזינן דזה איירי בענבים וכו' אלא עיקר החסורי מחסרא הוא דמחלק בין נותן טעם לשבח ובין נ"ט לפגם אבל לפי הגירסא דפריך מתאנים אגרוגרות והיה ס"ד דמקשה דתאנים וגרוגרת חדא מילתא היא לכך הקשו דהל"ל חסורי מחסרא בד"א בתאנים לחים וכו' דהחדוש הוא דמחלקין בין תאנים לחים ליבשים וק"ל:

ד"ה הבגד שאבד בו כלאים וכו' כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה. ר"ל מדלא אסרו אלא דרך בישול ש"מ דוקא אטעמא קפיד רחמנא:

ד"ה הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים וכו' ודוקא הצעה וכו' וטעמא לפי שהוא דרבנן וכו'. ר"ל דאפילו כל בגד של כלאים אינו אסור להציע תחתיו אלא מדרבנן גזירה שמא תכרוך נימא על בשרו כדבסמוך או גזירה משום העלאה אבל במרדעת החמור דלא שכיחא שיעלנו עליו וגם לא שייך בו כריכות נימא מותר אפילו מדרבנן וע"ש בתוס' ביצה:

ד"ה אבל עושין אותו תכריכין למת וכו' ורבי יהודה אומר ההיא דמנחות אליביה דשמואל וכו' והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להם והוא אינו יכול לעשותו וא"כ הן לועגים וכו' כצ"ל ונראה דר"ל דלהכי תלי טעמא בלועג ולא קאמר משום דמצות אינן בטלות משום דא"כ לא יטילו ציצית אלא בשעה שמניחין אותו בקבר ולא בשעה שמתעסקין בו ועומדים אצלו ונושאים אותו לכך תלי טעמא בלועג דקודם שיקברוהו דהיינו בשעה שמעמידין ונושאין אותו נמי צריך ציצית משום לועג לרש אבל למ"ד דמצות בטלות לעתיד לא שייך לועג לרש משום דכבר בטלו ממנו המצות ולא שייך לועג לרש אלא כשהמצוה אינה בטלה אלא שהמת אינו יכול לעשות:

ושמואל מוקי הך דהכא כרבי ינאי וכו'. ר"ל דבפרק בתrא דנדה איתא אההיא cרייתא דהכא אמר ר' ינאי לא שנו אלא להספיs אכל לקבור לא משום דר' ינאי ס"ל ג"כ אין מצות בטלות לעתיד ור' יוחנן פליג על ר' ינאי דהתם ואמר אפילו לקבור ושמואל מוקי ההיא דהכא כדאוקי לה ר' ינאי התם דלא איירי אלא לספוד דוקא כן נ"ל הצעת דברי התוס' ובדרך זה יתורצו הרבה דקדוקים שהיה לדקדק בדברי התוס' הללו:

בא"ד כדאמרינן במסכת נדה בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נדות מתות כצ"ל ועיין שם בנדה:

ד"ה למפינהו ולזבונינהו לעובדי כוכבים וכו' כדאמרינן פרק ר' ישמעאל וכו' נראה דט"ס הוא בתוס' וצ"ל אין מעמידין:

במשנה כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. וכ"ה בתוס' כאן אבל לקמן (סו ב) העתיקו וכן:

רש"י (בסה"ע). לשון מצטרו זיקי. הוא לעיל (ל) וכאן ברה"ע דלא ניצטרו זיקי:

תד"ה כי (בסופו). שאינו יי"נ עד שיגע. כצ"ל וכ"נ ממהר"ם:

תד"ה ה"ג. עי' כה"ד. ול"נ ראיה דל"ג לה דהא בגמרא מסיק דאסורות סתם דרישא היינו בנו"ט. וא"כ מדוע בנפל ע"ג תאנים תני מפורש בנו"ט וברישא מיסתם לה סתומי. ובפרט לאביי דמוקי לה בחמרא עתיקא דניכר הטעם. ול"ל משום דבתאנים יש חילוק בין לחים ליבשים ויכוון במה שאמר אם יש בהם בנו"ט ר"ל טעם טוב ולאפוקי יבשים א"כ אין מהצורך לומר חסורי מחסרא:

תד"ה הרי (בסופו). ואע"פ שהצעה נמי גזרו כו' שמא תיכרך נימא ע"ב מ"מ הכא ל"ג. דאין רגיל ליכרך כל כך. כ"כ בפסחים. ובנדה כ' דהטעם הוא דגזרי אטו העלאה ומרדעת שאין דרך להעלותה שרי וכ"כ הר"ש בפ"ט דכלאים מ"ב והר"ן בספ"ק דביצה ומהם לקח הגר"א ז"ל בשנ"א בכלאים שם:

תד"ה אבל. שהעומדין (ר"ל אותן שעומדין בחייהן שלא מתו) יש להם כו' שאינם חשובין כולי האי (כצ"ל וכ"מ בהגב"ח) והוא אינו יכול לעשות (ר"ל המת שעומד בתחיה עתה לא יוכל לעשות) הציצית מיד כשיקום ולכן אין כאן עבירה רק משום לועג כו':

דלא נצטרי זיקי בטור א"ח סי' ת"נ המשכיר יורה לגוי לבשל בו חמץ אסור משום דרוצה בקיומו פי' ב"י דלא יבקע היורה ומג"א לא ניחא לי' בזה וטעמו נראה דהא היורה לאו איסור הנאה הוא ע"כ פי' דרוצה בקיימו של שכר שאם ישפך יבקע היורה ע"ש סקי"א ע"ש ונעלם ממנו ש"ס דהכא דלא נצטרי זיקי רוצה בקיומו של כלי שהרי אם ישפך היין טוב לזיקי דלא נצטרי כדלעיל למ"ד סוף ע"א חריפי דמצרי זיקי אע"כ צ"ל דהכלי שהוא בסיס לאיסור הנאה כגון זיקי דהכא ויורה של חמץ הכלי גופי' נאסר בהנאה ואסור להיות רוצה בקיומו של כלי כל זמן שהאיסור בתוכו וכעין זכר לדבר עצמות ששמשו נותר בפסחים פ"ג ע"א ולפ"ז חרצנים של יי"נ הם עצמם אסורי' בהנאה ואפרן אסור וכמ"ש ש"ך סי' קכ"ג סקכ"ו ולחנם השיג עליו דגול מרבבה ז"ל:

ההוא כרי דחטי וכו' כ' תוס' דכי האי עובדא הוה בפסחים וכו' ע"ש ועמ"ש מג"א רס"י תס"ז אהכ"מ דכ' הטעם דמותר קבא קבא דלביתו צריך והקשה מג"א א"כ בשמעתין נמי ה"ל להתיר קבא קבא אע"כ דוקא בחמץ ומשום ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יכלה קודם פסח אבל ביי"נ ושארי איסורי' לא מהני קבא קבא דהרי אפי' ביצה טרפה אחת אסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל ע"ש והנה שם בסוף דבריו מייתי ק' מהרי"ט אפי' טובא נמי איכא ס"ס שמא לא ימכרם ואת"ל ימכרם שמא להרבה ישראלי' לכל א' קבא ויכלו קודם פסח ותי' אין לעשות ס"ס בידים ע"ש וקשה א"כ קבא קבא לגוי נמי ליתסר דאין עושי' ס"ס בידים אע"כ צ"ל משום דלביתו צריך לי' וככ"מ ליכא למימר דהא אפי' ביצה א' אסור ומשום ס"ס לחוד נמי לא דאין לעשות ס"ס בידים אבל בצירוף תרווייהו היינו קבא קבא דלביתו צריך לי' ואיכא נמי ס"ס שרי דס"ס כי האי שרי לעשות בידים:

דנפל עלי' חביתא דיי"נ כ' ש"ג בשמעתין דהכרזה לא מהני אלא בבשר במקום שמכריזי' משום דניכר אם הוא נשחט היום או לא וא"א לטעות בין נשחט היום לנשחט מאתמול אבל בשאר איסורי' לא ע"ש וסברא זו כ' הר"ן פג"ה בסוגיא דמכריזי' ועיי' שבת ע"ה ע"ב ובפירש"י ד"ה כי היכי דלחזי אינשי וכו':

בגד שאבד בו כלאים הקשו תוס' ליבטל ברובא וכן בתשו' רשב"א סי' רנ"ט וצ"ע לדעת הרשב"א ומייתי לי' טוש"ע י"ד סי' ק"ט דיבש ביבש חד בתרי לא נהפך האיסור להיתר ואסור לאדם א' לאכול שלשתן בבת א' אלא כל א' בפ"ע אמרי' דהתירא הוא וא"כ הכא בכלאי' דהחוט עומד בפ"ע בכל מקום שהוא והלובשו לובש בפ"א הצמר והפשתן ואין יועיל בטול וכעין זה הקשה מ"ל בפ"א ממשכב ומושב הל' י"ד ע"ש וצ"ע:

הנה שם בתשובת רשב"א כ' השואל דלמה לא יבוטל ברוב בשלמא בגד לבן אפשר בצביעה עיי' נדה ס"א ע"ב ואפשר להכיר האיסור אבל בבגד צבוע מא"ל ע"ש והנה לא מצינו חלוק בין לבן לצבוע דלעולם יש היכר ע"י צביעה ומ"מ הקשו תוס' ורא"ש דלבטיל ברובא דס"ל דהיתר צביעה לא מהני אלא בכלאים דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן ודאי נתר וכן פסק רמ"א י"ד סי' ש"ב מיהו רש"י פי' במס' נדה ודאי נתר וכמ"ש ט"ז שם סי' ש"ב ואפ"ה סוף תמורה הקשה רש"י לבטיל ברובא ותי' כהתוס' דשמעתין ועכצ"ל בין בגד לבן לצבוע וסברא זו דאפשר להכיר לא בטיל כ' ה"ה פ"ט מאי' ביאה הל' ל"ו:

וערמב"ם פרק יו"ד מהל' כלאים הלכה כ"ז שכ' לא ימכרנו לנכרים ומה תקנתו יצבענו ואי לא מצא תלינן שנתק שספק דאורייתא לקולא מן התורה והקשה הראב"ד הא עכ"פ מדרבנן לחומרא ונ"ל דהרמב"ם אלעיל קאי שלא ימכרנו ומאי תקנתי' שימכרנו לנכרים יצבע ואי לא ימצא אז הוה ספק שמא נתר ובלא צביעה לא הוה ספיקא לקולא כיון דאיקבע איסורי' דחוט כלאים אך כיון דנצבע ולא אשכח הוה קרוב לומר שניתק והוה עכ"פ כדלא איקבע איסורא וספיקא להקל מן התורה רק מדרבנן לחומרא ואז ימכרנו לנכרי ולק"מ ק' ראב"ד ובזה א"ש דבריו בהל' עדות פרק יו"ד הל' ג' דהלובש בגד שאבד בו כלאים הוה פסול דרבנן היינו שצבעו ולא אשכח דמן התורה הוה ספק נתק ולקולא ורק מדרבנן לחומרא, ומתוך הדברי' למדנו דלרמב"ם אין הכרח לתי' תוס' דהיתר בהיתר לא בטיל אלא הטעם משום דאפשר להכיר ע"י צביעה ויהי' מותר מן התורה עכ"פ אבל בעלמא בטיל צמר בפשתים ועיי' השגת הראב"ד פ"י מכלאים הלכה ז' וכ"מ שם ולהנ"ל א"ש:

ותי' תוס' ורא"ש ורשב"א דהיתר והיתר שתערובתן גורם איסור אין לו ביטול חוץ מבב"ח דדרך בישול אסרה תורה ועתי"ט רפ"א דשקלים הקשה לילף מיני' ולדידי צע"ג הא המעביר עציץ נקוב בכרם כל זמן שלא הוסיף מאתים בטל וכ"כ להדי' רמב"ן ריש ב"ב גבי נתיאש ולא גדרה ע"ש הרי היתר והיתר ובטיל ע"כ נלע"ד אה"נ מסברא חיצונה כל שהתערובו' גורם איסור לא ליבטל אך גלי רחמנא בב"ח דלח בלח היינו התפשטות טעם וליחה של זו בזו בטל ילפי' מיני' ה"ה יניקת כלאים דדמי לי' ובטיל אבל יבש ביבש כגון חוט בחוטין דלא אשכחן דכוותי' בב"ח לא בטיל ובזה נתישבו דברי העט"ז דמייתי ש"ך י"ד סי' רצ"ט ולחנם השיג עליו ודברי ש"ך שם תמוהי' במ"ש בב"ח יבש ביבש והוא דבר הנמנע (עיין חת"ס חלק או"ח סי' ק"ז):

שרא רבא למיטחינהו כ' הרמב"ן בשם ר"ח דלפ"ז אסור פת גוי מדינא דילמא נפיל עליו יי"נ ע"ש ותמהו עליו ולענ"ד ליישב דהמעיי' בתוס' חולין צ"ה ע"א ד"ה ובנמצא וכו' יבין דבר לאישורו דאף ע"ג במקום שרוב טבחי ישראל וגם הלא רוב בהמות כשרות הי' מותר ליקח בשר מגוי אפי' נפל טרפה במקולי' דתלינן ברוב מ"מ לעומת זה אסור לישראל למכור טרפתו לנכרי כיון שמותר לישראל אחר ליקח ממנו ומזה נולדו מקום שמכריזי', ובמקום שאין מכריזי' אסור ליקח מגוי כדי שיוכלו ישראל למכור טרפותיהם לנכרי ואני עשיתי לזה סמוכים מן התורה לא תחלל בתך להזנותה ומלאה הארץ זמה ופי' רמב"ם פט"ו מאי' ביאה כיון דספק מן התורה לקולא ויכול כל א' ליקח אשה כאשר ימצא ואין צריך לחוש שמא אחותו היא ע"כ אל תחלל בתך להזנותה דנמצא אח נושא אחותו והוא ממש כנ"ל. והנה אי מותר למיזבן פת מגוי היה ראוי לאסור למכור פת מהני חטי מגוי ואם נתיר למכור לנכרי ע"כ נאסר כל פת נכרי לעולם מדינא או לאסור למכור הפת לנכרי וכיון דבלא"ה פת גוי אסור משום חתנות ניחא לן בהאי תקנתא שימכור ישראל פת של הני חטי לנכרי אמנם עי"ז ממילא נאסר פת גוי מדינא:

כמבוקעו' דמיין כ' רמב"ם ושואבות לתוכן ולא מיתבטלי בנ"ט פי' אפי' איכא ס' מ"מ כיון ששואבות וכל חטה בפ"ע היא חיישי' אולי חטה א' שאבה הרבה ונעשית נבילה ולא מהני טחינה ובטול או טעימה אח"כ דכמה חטי' נעשית נבילה. ומזה יש ללמוד כשקולין קאפע וניתזה צינורא של בשר לתוך הכלי שיש לחוש שנפל על גרגיר א' וכל מקום שהוא אין ס' נגדו וצריך שתטחנו כולם או לבשלם כולם בקדירה א' ויתבטל הצינורא ההוא דנעשית נבלה לא שייך כאן ושוב מותר בחלב: (הפלפול בדברי שו"ת מהרי"ל בדיני חוזר וניעור הנכתב כאן השמטנו פה, להיות כבר כתוב כל הענין ההוא מבלי גרעון בחתם סופר חלק או"ח סי' ק"ז):

הוה שפיך להו חמרא לעובדי כוכבים. הוא היה מוכר להם יין ודרך למוכרי חביות של יין ליתן גם החביות ללוקחין והכי אמרינן בהמפקיד (ב''מ מ:) איכא גולפי ושדריה שהלוקח מוכרו בחנות משתכר בהן לבד מה שהוא משתכר ביין ורב איקא הוה שפיך להו מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו: ומעבר. להן את מעבר המים: ויהבו ליה גולפי. דזבון מיניה באגרא: כי קא טרח. לשפוך: בדידיה קא טרח. שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעית של זיקי דידהו זיקי של עור גולפי של חרס ולקמיה פריך הא קא מעבר להו מעברא דהיינו לאחר שנאסר: והא רוצה בקיומו. לאחר שנאסר: דלא נצטרו זיקי. שלא יתבקעו הנודות שלהם ויצטרכו לגולפי ולא יהבי להו ניהליה: דמתני בהדייהו. דאי נמי מצטרו זיקי לא יהיב להו גולפי: א''נ פריסדקי נקיטי בהדייהו. כלים רקים לקבל היין היוצא מן הנודות כשהן מתבקעין דלא איכפת להו אי מצטרו זיקי: דא''ל למברויא מעיקרא. רב איקא ריש נהרא הוה וא''ל למברויא לספן מעיקרא הרי ימים רבים כל עת שיגיעו אנשים הללו העבירם בחנם: קיטרי. קישרי סימן הוא מוסר להם ומכירם הספן ומעבירם ואיהו לא טרח מידי: מתני' ידיחם. במים ואם היו מבוקעות אסורות: וכן יין שנפל לתוך החומץ כו' לא גרס: גרוגרות. תאנים יבשים: כל שבהנאתו בנותן טעם. שנהנה בטעמו של איסור דהיינו בנותן טעם לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם שנהנה בטעמו: כגון חומץ שנפל לתוך גריסין. דנותן טעם לפגם הוא מותר: וכן היו עושין כו' לא גרסי' במתני' גמ' מעשה לסתור. יש אדם שמביא ראיות לסתור את דבריו קתני אם יש בהן בנותן טעם אסורות והדר תני מעשה דגרוגרות והתירום: גרוגרות. היין פוגמן: שאבד בו כלאים. שארוג כלאים חוט אחד ואין מקומו ניכר: ולא ימכרנו לעובד כוכבים. כדמפרש שמא יחזור וימכור לישראל וה''נ איכא למיחש שמא יחזור וימכרם לישראל: תכריכין למת. דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות: ולמפינהו. דתו לא זבין להו ישראל מעובד כוכבים דפתן אסורה: שלא בפני ישראל. דאי חזי ישראל דישראל חבריה מזבין ליה לעובד כוכבים הדר זבין ליה איהו מיד עובד כוכבים דסבר פת של היתר היא שישראל אפאה: צירייהו. סדק שבחיטין: צירייהו. לשון מיצטרו זיקי (לעיל ל.):

כי קא טרח בהתירא קא טרח. פרש''י דיין נסך לא הוי עד דמטיין לקרקעיתו דזיקי דידהו והא דלא מיתסר העליון בהנאה בנצוק כרשב''ג לקמן (דף עד.) דאמר יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו וקי''ל כוותיה ואפי' היה נשאר יין משלהם בתוך כליהם אין לאסור של מעלה בנצוק ולומר שטורח באיסורי הנאה ולדברי ר''ת דפסק נצוק אינו חיבור לא קשיא מידי ולקמן (דף עב.) בשמעתין דנצוק נאריך בעה''י א''נ מיירי הכא שהריקו כליהם יפה שאינו יין נסך עד שיגע: פריסדקי. פר''ח של חרס כדים ריקים ולשמא יבקעו שניהם כולי האי לא חיישינן: ואם היו מבוקעות אסורות. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו: ה''ג בסדר המשנה יין נסך שנפל ע''ג ענבים ידיחום והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות ומעשה בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות כו' זה הכלל כל שבהנאתו כו' כגון חומץ שנפל לגריסים כו' עובד כוכבים שהיה מעביר כו' עכ''ל רבינו שמואל ולפ''ז צריך לפרש שמקשה בגמרא מעשה לסתור על נפילת יין בענבים קאי דגרוגרות דמו למבוקעות אבל לספרים דגרסי במשנה נפל ע''ג תמרים ותאנים אם יש בהם בנותן טעם אסור ומעשה בביתוס כו' ופריך בגמרא בפשיטות מעשה לסתור דפריך מגרוגרות לתאנים ומשני דיין ע''ג גרוגרות נותן טעמא לפגם וקשה שהיה לו לומר חסורי מחסרא והכי קתני בד''א בתמרים ותאנים לחים אבל ביבשות נותן טעם לפגם הוא ומעשה כו' ובספר ר''ת לא הוה גרס ליה: איתיביה רבה בר ליואי לרבא. כי האי פירכא פרכה רבה בר ליואי לרבא גבי ההיא ארבא דטבעא בחישתה בפסחים (דף מ:) דשרייה רבא לזבוני לעובדי כוכבים והדר ביה רבא צ''ל שאחר שני המעשים אלו הקשה לו אך התלמוד קבע פירכא על שניהם כי אין נכון לומר שטעה [רבא] שתי פעמים: הבגד שאבד בו כלאים. וא''ת וליבטיל ברובא כדפריך בשילהי תמורה (דף לד.) גבי שער בכור ושער נזיר שארג בבגד ושם היה בטל אי לאו דמוקי לה. בשופרתה שהוא דבר חשוב ולא בטל ותירץ ה''ר יוסי בר יום טוב דשאני כלאים דכל עיקרן אין אוסרין אלא ע''י עירוב שהרי שניהם היתר לכך אוסר עירובן ולא בטלי וא''ת והרי בשר בחלב דכל אחד לחוד שרי ועירובו אסור ואפ''ה בטל כדאמרינן פ' כל הבשר (חולין דף קח.) טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בנותן טעם וכו' ויש לומר דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה: הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים. דוקא אבד גזרינן שמא ימכרנו לישראל וכן לא יעשנו מרדעת לחמור שמא יקרע בגדו ויתפרנו עליו אבל בכלאים ודאי ליכא למיחש מידי כדתנן (במס' כלאים פ''ט משנה ד') מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהן משום כלאים ודוקא בהצעה כגון מרדעת החמור שהוא יושב עליה וטעמא לפי שהוא דרבנן כדאמרינן בפ''ק דביצה (דף יד:) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל בהעלאה אסור כדתנן ולא יעלנה על כתיפו אפילו להביא עליה הזבל והצעה צריך נמי ליזהר שלא יהא בשרו נוגע בהם ואע''פ שהצעה נמי גזרו חכמים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם גזירה שמא תיכרך נימא על בשרו מ''מ הכא לא גזור: אבל עושין אותו תכריכין למת מצוה. וה''ה בלא אבד כדתנן במס' כלאים (פ''ט מ''ד) שהבאתי וא''ת הא איכא לועג לרש כדאמרינן גבי ציצית פ' התכלת (מנחות דף מא.) וההיא שעתא ודאי רמינן להו משום לועג לרש פי' באותה שעה שיקברוהו יטילו בו ציצית משום לועג לרש שנראה שאינו חייב במצות וי''ל דשאני ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות ואיכא לועג טפי ורבי יהודה היה אומר דההיא דמנחות (דף מא.) אליבא דשמואל דאזיל לטעמיה דאית ליה אין מצות בטילות לעתיד לבא נמצא כשיעמדו הצדיקים בלבושיהם יהיו בלא ציצית ויש כאן עבירה והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להן וא''כ הן לועגין שאינן חשובין כו'. והוא א''י לעשותו ושמואל מוקי הך דהכא כדברי ר' ינאי. דלא שרי אלא לסופדו אבל לקוברו בכלאים אסור מטעם דפרישית ולפ''ז החילוק ניחא מנהגינו שאנו מסירין הציצית מטליתי המתים דקי''ל כרבי יוחנן דפליג אדבי ר' ינאי ושרי אף לקוברו ולטעמיה דאית ליה מצות בטלות ועוד סמך למנהגינו ממס' שמחות (פ' יב) שצוה אבא שאול התירו תכלת מאפיליוני ועל פי ספרים החיצונים אנו נוהגין כמה דברים כגון ויחל משה בלילי תעניות ובמגילה (דף לא.) תנינן קללות וברכות ורבינו יצחק היה מחלק לראשונים שהיו להם בחייהם דהוו זהירי במצות ציצית כל ימיהן אי לא רמינן ההיא שעתא הוי לעג כלומר לא קיימו אבל האידנא דלא זהירי בציצית כולי האי אדרבה אי רמינן הוי לעג לומר שקיים ולא קיים ואפילו לאותן שקיימו אין להטיל שלא לבייש האחרים כדאמרינן במסכת נדה (דף עא.) בראשונה היו מטבילין ע''ג נדות מתות והיו חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין הכל: ולמפינהו ולזבונינהו לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל. ואין לחוש שמא יאכלו העובדי כוכבים וישראל בקערה אחת כל אחד מפתו (כדאמרינן). [כדכתבינן] פ' אין מעמידין (דף לה:) דלא חמירא פת של עובדי כוכבים מדמאי שמותר בתערובות כיון דלא שכיחא לא גזרינן למידי: