עבודה זרה סז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

אך דבר היתר שמעורב בו רק טעמו של דבר איסור, ולא ממשו, אמנם אסור, אך כיון שאינו אוכל כזית מהאיסור בכדי אכילת פרס, אין כאן אכילה חשובה, ואין לוקין עליו. ^[135]

ואם האיסור לא השביח את טעמו של דבר ההיתר שהיה מעורב בו, אלא ריבה בו טעם לפגם, מותר.

מדייקת הגמרא: מדוע אמר רב יוחנן "אם ריבה בו טעם לפגם מותר", ולימא [יאמר], אם "נתן" טעם לפגם מותר? אלא ודאי, הא קמשמע לן, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה [שיש דבר אחר הפוגם עמו], בכל זאת, כיון שגם האיסור ריבה טעם לפגם, מותר.

ומכאן למדנו, דהלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש, שאין תולים את הפגם בדבר אחר, אלא בכל מקרה שהאיסור פגם, מותר. ^[136] אמר רב כהנא: מדברי כולם, היינו מכל מימרות האמוראים שהוזכרו לעיל, רב יהודה, רבה בר בר חנה, רב דימי, ריש לקיש, ורבי אבהו, נלמד, שדבר איסור הנותן טעם לפגם בדבר היתר, מותר.

אמר ליה אביי: בשלמא מכולהו, לחיי. אכן יש ללמוד מדבריהם כך.

אלא מדברי ריש לקיש, שאמר "נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסרה מלח", וכו', אין לדייק שסבר "נותן טעם לפגם מותר, שהרי "אמרו" קאמר, משמע, כונתו לומר, אמנם יש כאלו הסוברים כך, והוא עצמו, ליה לא סבירא ליה. ^[137]

שואלת הגמרא: משמע מכלל דברי אביי, דאיכא למאן דאמר "נותן טעם לפגם" אסור. והרי במשניות לא הוזכר שום מאן דאמר האוסר? ^[138]

ומתרצת: אין! אכן מצאנו מי שאוסר אף ב"נותן טעם לפגם".

והתניא, בניחותא, כלומר, כך שנינו בברייתא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח ^[139] אסור. דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר: דבר איסור הנותן טעם לשבח, אסור. ואם נתן טעם לפגם, מותר.

מבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי מאיר שאסר "נותן טעם לפגם"?

גמר [למד], מגיעולי עובדי כוכבים. נאמר בפרשת מלחמת מדין (במדבר לא כב -

כג) "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", משמע, כיון שהגוי השתמש בכלי בחמין, צריך להגעילו וללבנו כדי שיפלוט מה שבלע.

דרש רבי מאיר: גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא?! שהרי כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו, וסתם כלים אינם בני יומם, ובכל זאת אסר רחמנא להשתמש בכלים אלו בלא הגעלה. ^[140]

הכא נמי בשאר איסורים, לא שנא, ואסור אף כשנותן טעם לפגם.

ואידך? ומה סבר רבי שמעון?

הוא סבר כדברי רב הונא בריה דרב חייא.

דאמר רב הונא בריה דרב חייא, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, [שבישל בה עובד כוכבים היום] דלא לפגם הוא. אך אם אינה בת יומה, מותרת, כיון שנותנת טעם לפגם.

ואידך? ומה סבר רבי מאיר?

לדעת רבי מאיר, אף קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא, ובכל זאת לא הותרה אלא על ידי הגעלה. שמע מינה, נותן טעם לפגם אף הוא אסור. ^[141] ורבי שמעון מאי טעמא? מנין לו שיש לחלק בין נותן טעם לשבח, לנותן טעם לפגם?

דתניא, נאמר בתורה (דברים יד' כא'): "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה",

הערות

^[135] קיימא לן (עיין פסחים מד' ב') בכל איסורי תורה, "טעם כעיקר". כלומר, טעם האיסור אסור כעיקרו וממשו של האיסור. הראשונים נחלקו, האם איסור "טעם" הוא מדאורייתא או שמא אסור רק מדרבנן. דעת רש"י בחולין (צח' ב'): ש"טעם כעיקר" בכל איסורי תורה, אינו אסור מדאורייתא. ורק בקדשים, אסור מדאורייתא. וראייתו מסוגייתנו, שאין לוקין על דבר היתר שיש בו רק טעם איסור. ולשיטתו, בכל מקום בש"ס שדרשינן מפסוקים לאסור טעם כעיקר, אין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא. אך שיטת רבינו תם, ש"טעם כעיקר" בכל איסורי תורה אסור מדאורייתא. ולכאורה קשה לשיטתו מסוגיין, דאמרינן "טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו"? התוספות מבארים את סוגייתנו כדי שלא תקשה לשיטת רבינו תם, בכמה אופנים: א. שיטת רבינו תם: בסוגייתנו מדובר כשהתערב מין במינו, ובמין במינו מדאורייתא בטל ברוב, ורק מדרבנן בעינן שישים כנגדו. ולכן, אין לוקים עליו. [ולפי פירוש זה, הא דאמרינן "כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו", הכונה במקום שהאיסור ניכר ואינו בטל]. ב. שיטת רבינו אליהו: אפילו אם נפרש את הסוגייא בתערובת מין בשאינו מינו, אפשר לומר, שאין לוקים עליו כיון שאין כאן כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס מן ההיתר. אך אם יהיה כזית מהטעם האסור בכדי אכילת פרס, אכן ילקה עליו. [ולפי פירוש זה, הא דאמרינן "כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו", הכונה, במקרה שהיה כזית בכדי אכילת פרס]. " ג. שיטת הר"י מאורלינש: אף על פי ש"טעם כעיקר" מדאורייתא, מכל מקום אין לוקים עליו. כיון שהמקור לאיסור "טעם", הוא מ"גיעולי עובדי כוכבים", [דהיינו, מכך שהתורה ציותה להגעיל את כלי מדין, מחמת האיסור הבלוע בהם, כמבואר להלן בגמרא], וחיוב הגעלת כלים אינו איסור לאו, אלא מצות עשה, ולכן אין לוקים עליו. [עיין עוד בגדר "טעם כעיקר", בחידושי ר' חיים הלוי (מעשה הקרבנות פרק י' היב' ד"ה והנה ביסוד. ואין כאן המקום להאריך).

^[136] הרא"ש (פרק קמא סי' ג' בסופו), הביא את שיטת הרי"צ גיאות, שבכל מקום שיש "איכא דאמרי", ההלכה כדעת האיכא דאמרי. [עיין שם שיש בזה כמה שיטות בראשונים]. והקשה הפורת יוסף, אם כן, מדוע הגמרא הוצרכה לפסוק כאן כדעת ה"לישנא בתרא דריש לקיש", הלא ממילא קיימא לן כדעת ה"איכא דאמרי" האחרון?.

^[137] התוספות הקשו: מדוע אביי לא הקשה גם מדברי רב דימי, שאמר "לא שנו: ", ומשמע, שכונתו לפרש את דברי המשנה, אך הוא עצמו לא סבר כך? ותרצו: כיון שגם רבי יוחנן השתמש בלשון "לא שנו", והוא סבר להדיא ש"נותן טעם לפגם מותר", הכא נמי רב דימי שאמר "לא שנו" סבר "נותן טעם לפגם מותר".

^[138] בגמרא נראה, שלא מצאנו תנא האוסר בפירוש "נותן טעם לפגם". הקשו התוספות: הרי לעיל בפרק אין מעמידין (לה' ב') שנינו: "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורים:. והפת והשמן שלהן". ובגמרא שם מפרש שמואל, שהתנא שאסר, סבר "זליפתן של כלים אוסרתן", כלומר, הטעם היוצא מכלי הגויים, אוסר את השמן. והרי קיימא לן "סתם כלים אינם בני יומם", ואם כן, הטעם היוצא מהם הוא טעם פגום, ובכל זאת אסרו. נמצא, שאותו תנא סבר "נותן טעם לפגם אסור"? ועוד הקשה: הגמרא לקמן (עה' ב') הביאה ברייתא הסוברת "נותן טעם לפגם אסור", ולכן צריך להגעיל את כלי הגויים שהשתמשו בהם ברותח, אף על פי ש"סתם כלים אינם בני יומם", ואם כן מצאנו תנא נוסף הסובר "נותן טעם לפגם אסור"? ותרצו: הגמרא מחפשת תנא שאמר כך בפירוש, ולא רק מדיוק בדבריו. ועוד תרצו את קושייתם הראשונה: יש לחלק בין הטעם הפגום שהכלי נתן בשמן, לבין שאר המקרים של "נותן טעם לפגם": כשהכלי נותן טעם בשמן, אף על פי שכעת הטעם פגום, כיון שהכלי אינו בן יומו, מכל מקום אם היה האיסור בעין, היה משביח את השמן, ורק משום שהאיסור אינו בעין אלא בלוע בדופני הכלי, פוגם. ובכהאי גונא, אפשר לומר "נותן טעם לפגם אסור". אבל בשאר המקרים, כגון בדבש שקיבל טעם מהכלי, כיון שגם אם האיסור היה בעין היה פוגם בדבש, אזי מודה התנא ש"נותן טעם לפגם מותר". ולכן התיר דבש של העכו"ם, ולא חשש מבליעת הכלי. (ועיין עוד בגליון הש"ס).

^[139] המקור לברייתא זו, הוא בתוספתא, (תרומות פ"ז). אמנם שם נאמר "אחד נותן טעם לשבח, ואחד נותן טעם לפגם אסור". וכדרך התנא בכל מקום לכתוב את הדין הפשוט תחילה, ואחר כך לכתוב את הדין המחודש. ועיין תוספות (סוכה כ' א', ד"ה אחת קטנה). אמנם, המצפה איתן, מישב את הגירסא שלפנינו, ומחדש, שלדעת רבי מאיר ורבי שמעון, אם נהנה מהאיסור שלא כדרך הנאתו, אסור מהתורה. ודבר זה חמור אף מנותן טעם לפגם. ולכן, כשנאמר בברייתא "אחד נותן טעם לשבח:. אסור", הכונה לנותן טעם לשבח שלא כדרך הנאתו, והתחדש דאסור אף בכהאי גונא. ולכן שנינו בתחילה דין נותן טעם לפגם, ואחר כך נותן טעם לשבח שלא כדרך הנאתו, שזהו חידוש גדול יותר.

^[140] הרשב"א (בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן, סי' קנא' ד"ה ומאי דכתב), הקשה: מה הראיה מכלי מדין, הרי קיימא לן, שאם מבשלים בכלי אפילו שאינו בן יומו, דבר חריף, אסור. כיון שהדבר החריף משביח את הטעם הפגום הבלוע בכלי. ואם כן, אפשר לומר שהגעילו את כלי מדין כדי שיוכלו לבשל בהם דברים חריפים? החתם סופר (יורה דעה, סי' קי'), מתרץ, על פי דברי הר"ן (דף לט' ב' בדפי הרי"ף, ד"ה ת"ר) שהקפידה תורה שבתחילה "תעבירו באש", ורק אחר כך "במי נדה יתחטא", אבל אם עשה להיפך, והטביל בתחילה, ואחר כך הגעיל, הוה ליה כטובל ושרץ בידו. ואם כן, אם נאמר, כקושית הרשב"א, שמדובר בטעם פגום, אלא שיש לחשוש שמא יבשל בו דברים חריפים, אם כן כיון שעל כל פנים הבלוע כמות שהוא עתה, מותר באכילה לדברים שאינם חריפים, אין כאן טובל ושרץ בידו, ומדוע הקפידה התורה שיגעיל ואחר כך יטביל? אלא על כרחך "נותן טעם לפגם אסור", ולכן הבלוע אסור כשרץ, ואם יטביל ואחר כך יגעיל, הוי כטובל ושרץ בידו.

^[141] התוספות מבארים, שגם רבי שמעון מודה שקדירה בת יומה פוגמת מעט בתבשיל, אלא שלדעתו, אין ללמוד פגם מרובה מפגם מועט, ורק בפגם מועט אסר הכתוב, אך בפגם מרובה מותר. אך לדעת רבי מאיר, אין לחלק בין פגם מועט לפגם מרובה, ואם אסר הכתוב פגם מועט, הוא הדין פגם מרובה אסור.

אם היה זה רק טעמו ולא ממשו כגון שנימוח התבשיל — הרי הוא אסור, ואולם אין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם — מותר.

ושואלים, ולימא [ושיאמר] בפשטות: אם נתן טעם לפגם — מותר! ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו] בלשון זאת, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה [שאף על פי שיש דברים אחרים שפוגמים יחד איתו], כגון חוסר מלח או עודף תבלין, אין מתחשבים בכך, אלא כיון שפגם האיסור בטעם ההיתר — מותר. והלכתא כלישנא בתרא [והלכה כלשון אחרונה] של ריש לקיש (בעמוד הקודם).

א אמר רב כהנא: מדברי האמוראים כולם שהובאו (רב יהודה בשם שמואל, ורבה בר בר חנה, ורב דימי בשם ר' יוחנן, וריש לקיש) נלמד שנותן טעם לפגם — מותר. אמר ליה [לו] אביי: בשלמא מכולהו לחיי [נניח שאתה אומר שמכולם אפשר ללמוד זאת בסדר]. אלא מדברי ריש לקיש כיצד נלמד? הרי "אמרו" קאמר [הוא אמר], ומשמע שהוא רק מביא מה שאמרו אחרים, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סובר כן]!

וחוזרים לדון בעיקר דברי רב כהנא, ושואלים: האם מכלל דבריו משמע דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שנותן טעם לפגם — אסור?

ומשיבים: אין [כן], והתניא [וכן שנויה ברייתא]: אחד נותן טעם לפגם

ואחד נותן טעם לשבח — אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לשבח — אסור, ולפגם — מותר. הרי שר' מאיר סבור כן.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? גמר [לומד הוא] מגיעולי גוים, מקדירות שהתבשל בהן מאכל גוים, שהתורה הצריכה הכשר לכלים ששללו ישראל ממדין (במדבר לא, כב —כג), גיעולי גוים לאו [האם אין זה] נותן טעם לפגם הוא? שהרי טעם האוכל שבהם נפגם במשך הזמן ואינו אלא פוגם בתבשיל, ובכל זאת אסר רחמנא [אסרה אותו התורה], הכי נמי [כך גם כן] בכל מקרה לא שנא [אינו שונה], ואף טעם לפגם אסור.

ואידך [והאחר, ר' שמעון] שמתיר טעם לפגם, מה הוא משיב לראיה זו? הוא מסביר כדברי רב הונא בריה [בנו] של רב חייא, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא [יום] כלומר, שנתבשל בה האיסור בו ביום, שהטעם שהיא נותנת שלא לפגם הוא. ואידך [והאחר, ר' מאיר], מה הוא אומר? קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [תיפגם מעט] מאז שנתבשלה, ובכל זאת אסרה אותה התורה.

ושואלים: ור' שמעון, שסבור שנותן טעם לפגם מותר, מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), ומכאן הוא למד כך: כל הראויה לגר שאפשר לאכול אותה — הרי קרויה נבילה ואסורה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if only the flavor of the forbidden food is recognizable in the mixture, but not its substance, as it was completely dissolved into the permitted food, the mixture is forbidden, but one is not flogged for consuming it. And if the forbidden food amplified the flavor of the permitted food to its detriment, it is permitted.

The Gemara asks: But then let Rabbi Yoḥanan say: If the forbidden food imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. Why does he use the term: Amplified? The Gemara answers that this is what Rabbi Yoḥanan teaches us: That even if there are other substances that detracted from the flavor of the mixture along with the forbidden food, e.g., insufficient salt or excessive seasoning, this is not taken into consideration; since the forbidden food detracted from its flavor, the mixture is permitted. The Gemara comments: And the halakha is in accordance with the last version of the statement of Reish Lakish.

§ Rav Kahana says: From the statements of all the amora’im who were cited, namely, Shmuel, Rabbi Yoḥanan, and Reish Lakish, we learn that if a forbidden food imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture, it is permitted. Abaye said to him: Granted, from all the rest of them this conclusion is very well; but how can this be concluded from the statement of Reish Lakish? He says only that the Sages said that if a forbidden food imparts flavor to a permitted food to its detriment, the mixture is permitted. Perhaps he is only citing what others said and he himself does not hold accordingly.

The Gemara asks with regard to Rav Kahana’s statement: By inference, is there one who says that if a forbidden food imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture, it is forbidden?

The Gemara answer: Yes, and this opinion is taught in a baraita: Both in a case where the forbidden food imparts flavor to the detriment of the flavor of the permitted food, and in a case where it imparts flavor that enhances the permitted food, the mixture is forbidden; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: If it enhances the flavor it is forbidden, but if it causes it detriment it is permitted.

The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Meir? He derives this halakha from the case of vessels of gentiles that require purging, i.e., vessels that gentiles used for cooking, which the Torah requires that one purge through fire and ritually purify before they may be used by Jews (see Numbers 31:22–23 and mishna on 75b). Is it not the case that vessels of gentiles that require purging impart flavor to food that is cooked in them to their detriment? Since time has passed since the gentiles cooked non-kosher food in the vessels, the flavor that the vessels transmit to food that a Jew cooks in them is certainly detrimental, and yet the Merciful One deems their use prohibited without purging. So too, the case here is no different, and even if the flavor imparted by the forbidden food is a detrimental one, the mixture should be forbidden.

And the opinion of the other tanna, Rabbi Shimon, who deems the mixture permitted if the flavor imparted is detrimental, can be explained in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Ḥiyya; as Rav Huna, son of Rav Ḥiyya, says: With regard to the vessels of gentiles, the Torah prohibits only a pot that was used for cooking on that very day, which does not yet impart flavor to the detriment of the food cooked in it. Rather, the flavor that it imparts is not considered detrimental. And the opinion of the other tanna, Rabbi Meir, can also be explained in accordance with this statement, as in his opinion, even in the case of a pot that was used for cooking on that very day, it is not possible that it does not detract from the flavor of food that is subsequently cooked in it even slightly.

The Gemara asks: And what is the reasoning of Rabbi Shimon? It is as it is taught in a baraita that from the verse: “You shall not eat of any unslaughtered animal carcass; you may give it to the resident alien [la’ger] who is within your gates, that he may eat it” (Deuteronomy 14:21), it is derived that with regard to animal carcasses, anything that is fit for a ger toshav to consume is called an unslaughtered carcass and is forbidden,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא. פירוש בשידע שבשל בה גוי אותו היום, אבל אין ידוע אינו אסור מדאורייתא, דסתם כליהם אינם בני יומן אלא מדרבנן אסור לכתחלה, ואם בשל בהן מותר וכדאמרינן בשלהי פרקין (עה, ב) וכלן שבשל בהן עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר, ואתיא כמאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר.

וכל שטעמו ולא ממשו. פי׳ כגון שנפל חלב לקדרה ונמוח או שנפלה שם חתיכה של איסור וסלקוה ונשאר שם פליטתה דמשערינן בכולה וזהו טעם כעיקר האמור במסכת חולין כדברירנא התם והוא ענין אחד בשני לשונות.

אסור ואין לוקין עליו. פי׳ ר״ת והר״אבד ז״ל דאסור מן התורה דטעם כעקר דאוריתא ומיהו אין לוקין עליו ואף על פי שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס דטעם כעקר נפקא לן מגיעולי גוים דאסר רחמנא בקדרה בת יומא מיהת והתם לאו הבא מכלל עשה הוא דאיכא ואתיא דרבי יוחנן כסברא דאביי דאית ליה הכי בפרק כל הבשר ואף על גב דרבא קאמר עלה דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא הוא דדחי ליה דמההי׳ ליכא למשמע לה אבל בעיקר דינא לא פליג עלה וההיא דאמ׳ רבא בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי׳ אסור בזרוע בשלה והכא שרי לאו משום דבחולין שרי אלא משום דמפליג בין קדשים דעלמא לקדשים דזרוע בשלה וכדאיתא התם ועוד דהתם איכא נוסח׳ אחריתי לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאסור ואין זה דעת ר״שי ז״ל ולא דעת הר״מבן ז״ל אלא רבא פליג אדאביי ומאי דקאמר ליה דרך בישול אסרה תורה לאו בלשון דחייה אמר לה אלא בקושטא.

ועוד דאי טעם כעיקר דאוריתא הא ודאי כי אסריה רחמנא בגיעולי גוים לכלליה אהדריה ואוקמיה בלאו וכדאמרינן התם העובד והגוזז בשור פסולי המוקדשי׳ לוקה והתם לא כתיב ביה לא בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ביה תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גזה ועבודה דהויא ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי לוקה משום דאמרינן דלכלליה אהדריה קרא שיהא כשאר מוקדשים כשרים הכא נמי לא שנא לכך יש לפרש דהכי קאמר טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן אבל אין לוקין עליו דטעם כעיקר לאו דאוריתא וכהאי לישנא אמרינן בפ׳ גיד הנשה פנימי הסמוך לעצם אסור ואין לוקין עליו וכן גבי חוטי חלב והיינו שאסורין מדרבנן ובודאי דהא מילתא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן היא כדאיתא בפרק אלו עוברין וכן במסכת נזיר ודכולי עלמא בחטאת ובשר בחלב וגיעולי גוים טעם כעיקר מדאורייתא ובשאר איסורין איכא פלוגתא דרבנן סברי טעם כעקר דאורית׳ וכן רבי עקיבא אליבא דאביי אבל רבא ורבי יוחנן סבירא להו דלרבי עקיבא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואילו כרבנן דכולי עלמא ליכא למפסק דהתם מוכח ואפילו לאביי דהנהו סבירא להו דגיעולי גוים חידוש הוא ואפילו קדרה דלאו בת יומא אסר רחמנא ובההוא טעמא תליא להו אידך סברה לומר דטעם כעיקר דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד בהדי גיעולי גוים דבשר בחלב חדוש כדאיתא התם וכן גיעולי גוים חדוש וכן וחטאת קדשים דלא גמרינן מיניה וגמרי מנזיר לכל התורה דסברי משרת לטעם כעיקר ואילו אנן הא קיימא לן דגיעולי גוים לאו חידוש הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דהכין סברא דר׳ עקיבא לדברי הכל והוה ליה חטאת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וסבירא ליה דבנזיר לא אסרה תורה טעם כעיקר ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא וכדרבי עקיבא אית לן למיפסק כסברא דרבא וכי הא דרבי יוחנן דאביי ורבא הלכה כרבא כל שכן דרבי יוחנן קאי כותיה וכדברירנא מדקאמר שאין לוקין עליו ונפקא לן מהאי פיסקא שאם נפל איסור בקדרה של היתר ואין שם אלא טעמו ולא ממשו וקודם שישערנו אם יש שם כנותן טעם נשפך המרק דלמאן דאמר טעם כעיקר דאורית׳ אסור ולמאן דאמר דרבנן מותר וכן כתבו בתוספות ז״ל ודכולי עלמא לא נסתפקו בטעם כעיקר אלא לאחר שנתערב אבל אם הוא בעין דכולי עלמא דאורייתא וכדתניא גבי שרצים אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וההיא דרשה דאוריתא היא כדמוכח בבכורות ובציר דגים טמאי׳ הוא דהוי אסמכתא דרבנן כדכתיבנא לעיל.

ואלו דברים ארוכים מאד ולא ניתנו ליכתב כדי לקצר לתלמידים אחר שנתמעטו הלבבות וכתבתי תרומת הדברים והרוצה להאריך ימצא במהדורא קמיתא ובמסכת חולין ובפסחים הכל מיסודו של רבינו הר״מבן ז״ל מורי רבי'.

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. פר״שי ז״ל שבשל בה הגוי היום דלא פגמה דכל תבשיל שלנה לילה אחד נפגם טעמו ועברה צורתו עכ״ל וכן פירשו כל רבותי ז״ל ראשונים ואחרונים אבל הר״ם הלוי מטוליטולה הקשה דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום ועוד לשהינהו עד למחר דהא מדאוריתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה לכך פירש הוא ז״ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד וכדקרו רבנן בני יומא לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום שגיעל התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה.

והנה רבינו ז״ל דן אותנו כדין חדש שלא נאמר מעולם וקבלת הגאונים ז״ל תורה היא וכלי מדין הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן ואף על גב דאפשר למשהינהו עד למחר התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן הילכך אין לנו לזוז בזה מפי׳ ר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל מ״ר.

ורבי שמעון מאי טעמיה. פי׳ מנא ליה לדחוקי קרא דכלי מדין ולאוקומי בקדרה בת יומא דוקא.

וכן תדע בנותן טעם לפגם שהתרנו שהסכימו רוב מפרשים שלא סוף דבר באיסורין שדינן בנותן טעם אע"פ שנזדמן כן בדברינו למעלה אלא אף באיסור משהו כגון חמץ בפסח כל שפגם מותר ולא סוף דבר שכשנתערב משהו שאלו נפל הרבה ממנו פגם שאין משהו פוגם באיסור משהו יותר מטעם פוגם באיסור נותני טעמים אלא אף כשנתערב הרבה ונתן טעם הואיל ופגם מותר וראיה לדבריהם שכשהביא ר' מאיר ראיה לאסור טעם לפגם מגיעולי גוים אם איתא דטעם לפגם באיסור משהו אוסר היה לו להשיב משום איסורי משהו נאמרה ואע"ג דטבל ויין נסך אכתי לא הוה בהו ודאי כמה אסורי ע"ז ותקרובתה היו מבשלים בהם ומעתה אם בשל בקדרה שאינה בת יומא אף בפסח מותר בדיעבד ויש חולקים בזו מפני שאמרו למעלה ס"ו א' והא מדקתני סופה זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם מכלל דבנותן טעם עסיקינן והם מפרשים כלומר שאם באיסור משהו לא היה להם לחלוק בין טעם לשבח לטעם לפגם אלא שרוב מפרשים מסכימים בה שכל טעם הפוגם הוא כמי שאינו כלל ואפילו משהו אין כאן והם מפרשים למעלה והא מדקתני סופא וכו' שאין דרך התלמוד לכלול בסוף הדברים כלל במה שלא דבר בו כלל והואיל וכולל בנותן טעם נראה שבדין נותן טעם הוא עוסק ובשם גדולי המפרשים ראיתי שאוסרים נותן טעם לפגם באיסורי משהו מצד שכשנפל המשהו לא פגם ואע"פ שנתוסף האיסור ופגם מ"מ כבר נאסר הכל משעה שנפל שם המשהו ואין זה נראה לי שהרי כל עצמו של משהו לא נאסר אלא מגזרת נתינת טעם והיאך נאסור במשהו אע"פ שאינו פוגם מצד מיעוטו הואיל ואם יתרבה ממנו יותר מצד פגמו ומ"מ נראין דבריהם בדבר שמעוטו משביח ורובו פוגם ונמצאת למד במי שעבר ובשל בפסח בקדרה שאינה בת יומא שלדעת קצת אסורה אפילו נתברר לנו בה שלא נתבשל בה אלא מעט חמץ ולדעת קצת זו מותרת הואיל ואינו בא לכלל נתינת טעם הא סתם קדרה הואיל ויש לחוש בה לנתינת טעם אסור אע"פ שהוא פוגמו ולדעתנו אף זו מותרת שכל טעם הפוגם עפרה בעלמא הוא וכמי שאינו ומ"מ הפרש יש בין אסורי משהו לאסורי נותני טעמים שאסורי משהו אין מבטלין לכתחלה אף משהו פגום ובלוע גזרה פגום אטו שאינו פגום אבל נותני טעמים מבטלין לכתחלה משהו שלהם הבלוע והפגום הואיל ואין שם בכדי נתינת טעם אלא משהו שאין לגזור משהו פגום אטו נותן טעם פגום וכן כתבוה קצת גדולי קדמונינו שבנרבונה ומשהו פגום בקדרה אי אתה מוצאו אלא כשנתברר לך שלא נתבשל בקדרה זו אלא כזית חמץ וכן יתבאר לך דבר זה משמועת קדרות בפסח אם תדקדק בה כראוי:

הרבה מפרשים נחלקו בענין טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הן בביאור ענינם הן בפסק שלהם ושטה המקובלת בידינו בענין זה דרך קצרה כך הוא כל שאין גופו של איסור נאכל בעין אלא שעל ידי ערובו נפלט כחו או נמוח גופו בהתר ונאכל ההתר עם פליטת האסור או מיחויו אין זה נקרא גוף איסור אלא טעמו פעמים שהוא נקרא טעמו וממשו פעמים שהוא נקרא טעמו ולא ממשו והוא שנאמר עליו בכל התלמוד טעם כעיקר ופעמים שהוא נקרא ממשו ולא טעמו וכיצד הוא דינם כל שנפל איסור לתוך התר שאינו מינו ונמוח כלו בתוכו והיה שם מן האסור כל כך שלא סוף דבר שנתן טעם בכל ההתר אלא שאף גוף האסור הנמוח ונאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים או ארבעה לדעת גדולי הרבנים הרי זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה מן התורה אלא שאין בו כרת ואפילו בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף אסור ואם אכל ממנו פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות וכזית בכדי אכילת פרס שלוקה עליו דוקא בשאכלו כשיעור אכילת פרס שאם היה בו יותר הרי היא כשתי אכילות ואין באחת מהן אכילת פרס ואין מצטרפות דהכי קים להו לרבנן ששיעור סעודה היא כשיעור אכילת פרס נימוח איסור זה ולא הגיע לשיעור כזית בכדי אכילת פרס או שלא היה נמוח גופו של אסור זה אלא שעמד בעיניו ופלט כחו בתבשיל ההתר עד שנתן בו טעם הרי זה נקרא טעמו ולא ממשו ועליו נאמר טעם כעיקר כלומר שהוא נאסר כאיסור עצמו ונחלקו בו המפרשים מהם שאסרוהו מן התורה ופסקו מה שנאמר בהרבה מקומות טעם כעיקר דאוריתא אלא שמודים הם שאין לוקין עליו וכמו שאמרו כאן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וזהו עיקר שהרי אמר רבא במסכת זבחים ע"ט א' אסור רבנן בטעמא וכו' מין במינו ברובא בשאינו מינו בטעמא וודאי מן התורה הוא אומר כן שהרי מדברי סופרים אף מין במינו בששים ושני אלו מאחר שאתה אומר בהם טעמו אתה צריך לפרשם במין בשאינו מינו על הדרך שביארנו וקצת מפרשים מסכימים שלא לאסרו אלא מדברי סופרים ואע"פ שמכח מקראות יצאו לנו בפרק אלו עוברין מ"ד א' אין למדין מהם ואסמכתא בעלמא הם שהרי גיעולי גוים ומשרת ענבים שהן המקראות שיצא לנו מהם טעם כעיקר שני כתובים הם ואין מלמדין וכן ראיה להם מה שאמרו בפרק כל הבשר קי"ב ב' הטמאין לאסור צירן פירושו כשהוא בפני עצמו ואע"פ שהביאוהו על בשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה ענין הדברים כך שציר הנבלה היוצא על ידי מלח אסור מן התורה וכשהוא נבלע בשחוטה יש לאסרו מדברי סופרים היה איסור זה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה הרי אין כאן טעם ואפילו היה שם כזית בכדי אכילת פרס מן התורה בטל אף אחד בשנים אפילו נתבשלו כאחד ופלט האיסור כחו בהתר וזהו ממשו ולא טעמו ומדברי סופרים לאסרו עד שיהא בהתר שיעור המכלה טעמו אלו היה בשאינו מינו והוא ענין ששים האמור בכל התלמוד וטעם איסורו מגזרת מין בשאינו מינו הא אם לא פלט האיסור כחו כגון יבש ביבש שנתערב צונן בצונן ולא נכר בטל אחד בשנים אף מדברי סופרים אם אינו מאותם שאין להם בטול כמו שהתבאר במסכת חולין שאין כאן גזרת משום מין בשאינו מינו שהרי מין בשאינו מינו נכר הוא זו היא שטתנו וכבר כתבנוה במסכת חולין:

קצת חכמי הדורות שלפנינו ראיתי להם בשטה זו דברים זרים אי אפשי להעמידם והוא שדעתם במה שקראנוהו טעמו ולא ממשו שכיוצא בזו לוקה מן התורה אם אכל כל התבשיל שנפל אותו כזית לשם או כל כיוצא בזה הואיל ובפרק אלו עוברין יצא לנו אסורם מכח מקראות ומה שאמרו בכאן על טעמו ולא ממשו שאין לוקין עליו הוא במין ומינו שהוא אסור לדעתם מן התורה אלא שאין לוקין עליו ומה שאמרו מין במינו מן התורה חד בתרי בטיל דוקא בשלא פלט האיסור כחו בהתר כגון כזית נבלה צונן בשני זיתי שחוטה צוננין ולא נכר האיסור ודברים אלו זרים מאד שהרי בפרק גיד הנשה צ"ח ב' אמרו במבשל זה עם זה חד בתרי בטיל בשמועת זרוע בשלה ועוד שהרי זו האחרונה אף מדברי סופרים מותרת ואף לקצת חכמים ראיתי חדוש אחר בשטה זו לומר שאף כזית בכדי אכילת פרס לדעתם אין לוקין עליו ומביאין ראיה לדבריהם שהרי אביי עצמו שאמר טעמו ולא ממשו דאוריתא היה מחזר לומר בפרק אלו עוברין שכזית בכדי אכילת פרס אינו אף טעמו ולא ממשו וזו אינה שלא אמרה אלא דרך מחקר ומשא ומתן או שמא דעת אחרת היתה לו וחזר ממנה ומ"מ עיקר מה שנאמר בה הוא כשטה זו שכתבנו ומה שלמדו אותם מכח המקראות לאו לענין מלקות הוא אלא להעמידם באיסור תורה ומ"מ בקדשים לוקין על טעמו ולא ממשו ועל זה אמרו במסכת חולין לטעם כעיקר דבקדשים אסור כלומר שלוקין עליו וכן בנזיר אם שרה ענבים בכדי רביעית יין במים ונתנו בהם טעם כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו עקרי דברים אלו בשלישי של פסחים:

כבר בארנו במסכת חולין צ"ז א' שאם בשל בקדרה בת יומה אסור ובשאינה בת יומה לא יבשל לכתחלה ואם בשל בה מותר התבשיל לאכלו לכתחלה אלא שאסור לו להשהותו באותו כלי האסור מ"מ אם היו מבשלין בה דבר החריף יש אוסרין שהפליטה ממתקת החריפות ובכך היא משבחת וכבר ביארנו כיוצא בזה בפרק שני בענין קורט של חלתית:

בכמה שעות נפקעה מדין בת יומה קצת רבנים פירשו מעת לעת ומובהקים שבהם פרשו בה שכל שעבר עליה לילה אחת בלאו בשול בת יומה היא שהרי בכל תבשיל שלן לילה אחת אמרו תעובר צורתו ויצא לבית השרפה הא כל שבשלו בה בלילה צריכה מעת לעת:

בא"ד ועוד אמר ה"ר אליהו כו' טעמו ולא ממשו כגון שאין כו' כל זה מפורש ברא"ש פ' ג"ה:

בד"ה מכלל דאיכא מ"ד כו' ולקמן בס"פ כו' דמוקי חד ברייתא כמ"ד כו' עכ"ל ק"ק מאי אולמא להו הך ברייתא מברייתא דמייתינן דהא בעיין ע"כ לא ידע לה:

בד"ה ואידך קדירה כו' ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח כו' כצ"ל:

ד"ה ואידך קדירה בת יומא וכו' ועוד י"ל דלרבנן דר"ע דפסחים וכו' והא דקאמר דקדירה בת יומא פגמה פורתא וכו'. והא דקאמר התם דחידוש הוא וכו' צריך לפרש כמו שפי' לפי שנויא קמא. ר"ל דאי לאו דגלי קרא היה מותר מן הדין אפילו פגמא פורתא כדפרשינן לשנויא קמא כדלעיל:

תד"ה מכלל (בסופו). כדפרשינן לעיל. הוא בדף ל"ח ב ד"ה אי:

תד"ה ואידך. והיכי קאמר התם לרבנן כו'. כצ"ל בל"ו:

בא"ד ילפינן מיהא כיוצא בו כו'. כצ"ל ולמחוק הד':

בא"ד והר"ר יקר כו' היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת כו'. הן כבר צווחו עליו מסוגיא דשבועות (כא ב) דפשיט דר"ע ל"ל דר"ש מהא דנזיר ששרה פתו ביין כו' ואס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף ע"ש. ולעד"נ ליישב דהגמרא סמיך על התוספתא שהביאו התוס' בסוכה (ו) ע"ש דמבואר להדיא דבשתיה בעין נמי בעי ר"ע כזית וכהנה רבות בש"ס ועמש"כ ביבמות (קיד ב) בס"ד:

בא"ד דדיחוי הרר"י א"כ דודאי אי טעם כעיקר יליף מגיעולי כו'. כצ"ל:

בא"ד משום דבלא צירוף נמי איכא כל שהוא. כצ"ל:

בא"ד ותדע כו' למכות ככזית לרבנן. כצ"ל בכ':

בא"ד שיאכל כל כך מן ההיתר הבלוע איסור עד שיאכל כזית כו'. כצ"ל:

גמ' ור"ש ס"ט וכו'. עי' ערכין כה ע"ב תוד"ה ור"ש:

תוס' ד"ה מכלל וכו' וא"ת מה מיבעיא ליה. תמיהני הא אדרבה מתני' דשם ס"ל דדבש שרי ומוכח דס"ל דנותן טעם לפגם מותר וע"כ החילוק משום דפגמו בעין עדיף או דשמן אסור בצירוף חתנות עכ"פ מדשרי דבש מוכח דנטל"פ מותר ובתירוצם הב' חלקו מסברא דנטל"פ בעין עדיף והוא מפורש ומוכח כן מדבש ומה התחלה לקושייתם וצע"ג:

טעמא ולא ממשא אסור ואין לוקי' פירש"י כגון חלב בקדרה נראה אין רצונו בקדרה של בשר כמו שהבינו תוס' והקשו אלא חלב האסור כגון של טמאה או טרפה שנפל לקדרה של מאכל ולא בא רש"י אלא לפרש דזה מקרי לא ממשו לאפוקי מהסוברים דזה נקרא ממשו כמו חטים ואורז וכמ"ש הרא"ש ורשב"א בתה"א ס"ל דלא מקרי לא ממשו אלא טעם בשר שבחלב לאפוקי מזה אותם פירש"י אבל לא בב"ח מיירי כלל:

אסור ואין לוקין פירש"י טע"כ לאו דאוריתא וג"נ חידוש ומשרת להיתר מצטרף לאיסור וק' דבפסחים פריך ור"ע טע"כ מנ"ל משמע אי לאו דאית לי' טע"כ בעלמא לא מצי למימר משרת אהיתר מצטרף לאיסור ועיי' פסחים מ"ה ע"א מ"ש רש"י מרבנן דכותח הבבלי ומ"ש מהרש"א שם:

ונלע"ד דהא כ' רשב"א בתשו' סי' ת"מ דטע"כ והיתר מצטרף לאיסור שניהם שוים בסברא ע"ש וא"כ הא דפשוט לש"ס לאוקמא קרא דמשרת לשרה ענבים במים שהוא טע"כ טפי מלאוקמי אשרה פתו ביין שהוא היתר מצטרף לאיסור היינו משום דקרא כתי' לא ישתה משמע שתי' והיינו ענבי' במים לאפוקי פת ביין היינו אכילה וכל זה התם דקאי לר"ע דס"ל כל שיעור נזיר בכזית וא"כ לא ה"ל להזכיר שתי' אשרה פתו אי לאו דכבר נפקא לי' טע"כ ממקום אחר מג"נ אבל למאי קיי"ל כל שיעורי נזיר ברבעי' א"כ שפיר יש לאוקמא קרא בשרה פתו ביין ונקוט לא ישתה משם דשיעורו ברביעי' שיעור שתי' ע"ש בנזיר פ' ג' מינין ל"ד ע"ב ותבין:

גמר מג"נ התם בפסחים ס"ל לרבנן ג"נ חדוש הוא ונט"ל אסור אפי' אי בעלמא מותר ולכאורה גיעולי כלי מדין קאמר אבל ג"נ דעלמא לא ילפי מיני' ובבד"ה דף ס"ה הנ"ל משמע בכל ג"נ דעלמא אסור נט"ל דהקשה בשם רמב"ן הא כליהם עצמם לא נאסרו אלא מפני בליעת האיסורי' והאיסורי' עצמן פגם שלהם מותר ואיך יאסרו גיעולי כליהם ונדחק מאוד ולא עלתה בידו ומשמע דקאי אג"נ דעלמא וצ"ע בזה:

לאו נט"פ הוא הא דקאמר הכי בפשיטות נ"ל משום דכתיב אך את הזהב פירש"י אע"ג שכבר הטהרתם מטומאת מת עדיין מנועי' אתם מלשמש בהם ער אחר הכשר מג"נ א"כ הרי כבר עבר עליהם ז' יום וכבר נפגם בלי ספק וצ"ל הא דאמרי' לר"ש לא אסרה אלא בת יומא והיינו ר"ש לטעמי' דגוי' אינם מטמאים באהל אלא במגע נמצא אין הכרח שיתטמא שום כלי תשמיש טומאת ז' כי במת לא נגעו ובאהל לא נטמא רק נטמאו ממגע ישראלי' שהרגו את המדין ואין הכלי טמא אלא טומאת ערב ולא אסרה תורה אלא ב"י ואמנם עיי' במשנה ב' פ"א דאהלות דגם כלי' באדם טמאים טומאת ז' וליתי' למ"ש ומ"מ דחי א"א דלא פגמא פורתא היינו כיון דבעי הערב שמש ואיכא מ"ד תחלת הלילה פוגם ממש ואפי' לא קיי"ל כוותייהו אלא בעי' לינת כל הלילה או מעל"ע מ"מ א"א דבכניסת לילה לא פגמ' פורתא עכ"פ דהא איכא חד מ"ד דפוגם ממש עיי' זה בתוס' סוף מסכתא:

ועוד נ"ל לאו דוקא בת יומא בודאי אותם טמאי' ששמשו עם הכלים בתוך ימי טומאתם אותם הגעילום ביומם ומ"מ אומר קרא שאחר ימי הזיה נמי אותן שלא נגעלו עדיין יגעלום משום שישמשו בהם דברי' חריפי' דמחלי' לשבח ונהי דשבח גמור לא הוה מ"מ החריף עושה אותו שאינו ב"י כמו ב"י והיינו דמסיק א"א דלא פגמא פורתא הן ביומו והן ע"י חורפא כשאר פגם פורתא עיי' לשון ש"ס לעיל ל"ט ע"א אגב חורפא דחלתת מחלת לי' לשמנוניתא והוה לי' כנ"ט לשבח ע"ש משמע לא נותן טעם לשבח ממש אלא כנותן טעם ומסתיין דמשוי לי' כמו ב"י ומ"מ פגם פורתא:

א"א דלא פגמא פורתא. סתירת רש"י עם פירש"י דפסחים כבר כתבתי לעיל:

דלא פגמא פורתא הקשו תוס' לר"ש תרי קרא ל"ל ותי' רבנו יקיר דר"ש לא אמרו אלא בעינא ולא בתערובות וכבר כתבתי לעיל ק' הרב מה"ו בער בלאך ז"ל משבועות כ"א ע"ב וכתבתי שם ישוב על זה ובשם הגאון מו"ה משולם טיסמניץ שמעתי תי' וכבר קדמו בס' טה"ק פ' התערובו' והוא דהריטב"א במס' מכות כ' דר"ש דס"ל כ"ש למכות לא מקרא או מהל"מ אומר כן אלא מסברא דשיעורים לא נאמרו אלא לקרבן דמייתי אשוגג ולא אחשבי' משא"כ מלקות במזיד דאיהו אחשבי' חייב אפי' בכ"ש. ולפ"ז י"ל זו היא בעצמו ס' רבנו יקיר דבמזיד נמי אי אכלו' בעיני' דאחשבי' אבל אם נתערב ואוכל התערובות אפי' במזיד לא אחשבי' להאיסור ובעי כזית ואמנם ר"ע אמר שרה פתו ביין משמע בכוונה שורה פתו והרי אחשבי' וחייב אפי' בתערובות בכ"ש:

ועוד אני מוסף בשנדקדק באריכות לשון רבנו יקיר שבתוס' שז"ל וא"כ שפיר איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון חצי יין שנבלע בחצי זית פת וכו'. ודבריו צ"ע מאי כגון הרי בהכי איירי' בהיתר מצטרף לאיסור וע"ז תי' במעורב בד"א לא אמרי' כ"ש למלקות וא"כ מה צריך להאריך כגון וכו' אבל האמת יורה דרכו דהרי כ' רשב"א בתשובה סי' ת"מ דלהכי שקולי' הם טע"כ עם היתר מצטרף דהיתר מצטרף לאיסור החצי זית בעין אך אינו אלא חצי זית ולעומת זה טע"כ כל הזית היתר מובלע מהאיסור אך אינו בעין ולפ"ז משרת ששרה פתו ביין מיירי שהיין מונח בעין על הפת ואיננו מובלע בתוכו וחידש רבנו יקיר דלר"ש דלא צריך קרא להכי מוקמי' קרא דאפי' מובלע בפת ואינו ניכר אם הוה תרתי לריעותא שאינו אלא חצי זית איסור וגם מובלע ואינו ניכר אפ"ה לוקה ועי' וק"ל. (ומה ששייך עוד לדברי רבנו יקיר יבואר לקמן אי"ה ס"ח ע"ב):

ודברי רבנו יקיר דמייתי ראי' דאל"כ לא משכח ביטול אי' לר"ש מאוד תמוהי' מה ענין כל שהוא למלקות לבטול איסורי' דאותן איסורי' שהם במשהו ר"ל אפי' מאה זיתים שנתערבו ביתד מששים שהם ששה אלפים זיתים זהו בכלל איסורו במשהו וכ"ש למלקות היינו כ"ש בעין וכן צ"ע קצת תוס' חולין צ"ו ע"א ד"ה מ"ט ברי':

טעמו ולא ממשו. כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין: ואם ריבה טעם לפגם. הא ריבה קולא משמע שאע''פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר: כלישנא בתרא דר''ש בן לקיש. דאין אומר חסירה מלח יתירה מלח: מדברי כולן נלמד. רב יהודה ורבה בר בר חנה ורב דימי וריש לקיש ורבי אבהו: מכלל דאיכא למאן דאמר כו'. בתמיה מדאיצטריך רב כהנא למימר מדברי כולן נלמד מכלל דאיכא למאן דפליג: יליף מגיעולי עובדי כוכבים. דרחמנא אסרינהו בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' דמשמע הואיל ונשתמש עובד כוכבים בכלי חמין צריך להרתיח כדי שיפלוט גיעול שבלע: לאו נותן טעם לפגם הוא. בתמיה דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו: בת יומא. שבישל בה עובד כוכבים היום דלא נפגם: ואידך. אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו ואפ''ה אסר רחמנא:

שמבשל הזרוע ברוטב ומקצת הירך עמו ושאר האיל חוץ לרוטב והשתא אין הזרוע מתבטל בס' שאין כל כך מן איל עמו ברוטב והשתא איכא טעמא ואפ''ה שרי וההיא דהכא טעמו ולא ממשו מיירי במין במינו דבטל ברובא מדאורייתא כדאמרינן פרק התערובות (זבחים דף עט.) אמור רבנן ברובא כגון מין במינו פי' דמן התורה הוי ברובא אבל מדרבנן הוי בס' כדאמר רב פרק גיד הנשה (חולין דף קא) דהוי בס' ולכך אין לוקין עליו וה''ה דאפילו אם היה טעמו וממשו של איסור בעין דאין לוקין עליו אא''כ מכירו ונקט טעמו ולא ממשו לאשמועינן דאפילו הכי איסורא איכא ועי''ל דנקט הכי משום דהיינו מילתא דפסיקא היא דאין צריך לפרש אם אינו מכירו דאי הוה נקיט בהאי גוונא טעמו וממשו הוה משמע בפי' אפילו אם היה טעם האיסור וממשו בעין ועל כן נקט טעמו ולא ממשו דמילתא דפסיקא היא וטעמו וממשו דלוקין עליו מיירי כמו כן שמכיר ממשו של איסור אבל במין בשאינו מינו הוי טעם גרידא דאורייתא ולוקין עליו ועוד א''ר אליהו דשפיר מיתוקמא הכא במין בשאינו מינו והכי פירושו טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור בתוך כדי אכילת פרס אין לוקין עליו וטעמו וממשו דלוקין עליו מיירי דאיכא כזית דאיסור בכדי אכילת פרס מן ההיתר ואז לוקין עליו ועוד אמר הר''ר יוסף דמיירי שפיר בכדי אכילת פרס ומ''מ לא לקי בטעמו ולא ממשו אע''ג דטעם כעיקר דאורייתא דמהיכא ידעינן דטעם כעיקר דאורייתא מגיעולי עובדי כוכבים דקאמר קרא תעבירו באש דמשמע הא אם לא תעבירו אסור ואין זה כי אם עשה בעלמא אבל לאו ליכא ולכך אין לוקין עליו וקשה לר''ת דמכ''מ נימא כיון דאהדריה קרא אהדריה לדוכתיה דלאו דנבילה ודחלב ודשאר איסורי דהכי אמרינן בבכורות (דף טו: ושם) גבי פסולי המוקדשין דכתיב תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב וא''כ אגיזה ליכא רק לאו הבא מכלל עשה כמו דגיעולי עובדי כוכבים ואפ''ה תניא בבכורות (שם) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשים סופג את הארבעים אלא ע''כ היינו טעמא דלוקין משום דבקדשים תמימים כתיב לא תעבוד ולא תגוז וכי הוממו ונפדו שרו דאז הם חולין גמורין וקאמר קרא תזבח ודרשינן ולא גיזה וא''כ אהדר איסור גיזה ללאו דלא תגוז ומשום הכי לקי ומשו''ה נמי בגיעולי עובדי כוכבים דאמר קרא תעבירו באש פירוש הכלים הבלועים מן הנבילה וחלב ושאר איסורין ואם לא תעבירו באש אסור תימא נמי דאהדרינהו לאיסורייהו קמא ללאו דנבילה וחלב ושאר איסורין ואשמעינן דפליטת איסור מכלי הוה אסור ולעולם בלאו עוד יש מיישבים זה ופירשתי פרק גיד הנשה אבל לא יכולתי להאריך כי נראה בעיני שהוא גדול ביותר ולכך הוצרכתי לבתר אכן יסייעני מלכא דעלמא לכתוב קדירה בת יומא ויהיה לנו כחומה: אלא דרשב''ל אמרו קאמר וליה לא ס''ל. וא''ת דרב דימי נמי נימא הכי דלא שנו קאמר דקאי אמתניתין ואימא דליה לא ס''ל וי''ל כיון דאשכחנא ר' יוחנן דאמר לא שנו אמתניתין כמו כן וחזינן לר' יוחנן דאמר בפירוש נותן טעם לפגם מותר ה''נ לרב דימי דאמר לא שנו ס''ל דנותן טעם לפגם מותר: מכלל דאיכא מ''ד נותן טעם לפגם אסור. וא''ת מאי מיבעיא ליה הא רבי לעיל פרק אין מעמידין (דף לה:) תנא בהדיא משנה שלימה דנותן טעם לפגם דאסור גבי שמן של עובדי כוכבים אסור ומפרש טעמא בגמרא משום שזליפתן של כלים אוסרתן אע''ג דסתם כלים אינם בני יומן ולקמן בסוף פירקין (דף עה:) גבי וכולן נשתמשו בהן עד שלא יטביל דמוקי חד ברייתא כמ''ד נותן טעם לפגם ' אסור וי''ל שרוצה למצוא תנא שאמר כן בהדיא ועוד י''ל דה''ק מי איכא מ''ד נותן טעם לפגם אסור כי האי גוונא שאפילו היה האיסור בעין היה לפגם ולא דמי לשמן דלעיל דשמן אם היה איסור בעין היה לשבח כדפרישית לעיל: ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ולהכי יליף מיניה ר''מ לאסור פגם בעלמא משמע אבל לר''ש דשרי ס''ל דבת יומא לא פגמה כלל והא בהא תליא מ''ד נותן טעם לפגם אסור סבר דקדירה בת יומא פגמה פורתא ומאן דשרי פגם סבר דלא פגמה כלל ותימה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד:) פליגי ר''ע ורבנן דר''ע יליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים ורבנן ילפי ממשרת אבל לא מגיעולי עובדי כוכבים משום דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר והכא גבי גיעולי עובדי כוכבים אסרה רחמנא ורבי עקיבא סבר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא הלכך הוי חידוש והשתא כיון דסברי רבנן דהתם דבת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אם כן נילף מינה בעלמא דפגם אסור כדאמר הכא לרבי מאיר והיכי קאמר התם ורבנן דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם בעלמא מותר ויש לומר דאין הכי נמי דרבנן דהתם סברי דכל נותן טעם לפגם אסור היכא שאם האיסור בעין היה לשבח דילפי לה מגיעולי עובדי כוכבים דפגם פורתא כדאמר התם והא דקאמר התם נותן טעם לפגם בעלמא מותר היינו פגם גמור שגם אם האיסור בעין הוא פגם דההוא פגם ליכא למילף לאסור מגיעולי עובדי כוכבים דפגמה פורתא דגיעולי עובדי כוכבים אם היה האיסור בעין היה לשבח והא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא אע''ג דלא דמי האי פגם לפגם בעלמא דמותר כדפרישית נ''מ אי לאו דגלי קרא דגיעולי עובדי כוכבים אסור היה מותר מן הדין דמה לי אותו פגם מה לי פגם אחר ואפ''ה אסריה רחמנא וכיון דאסריה רחמנא ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח וקסברי רבנן דפסחים כמתני' דאין מעמידין ושלשה מחלוקת בדבר דר''מ דשמעתין סבר כל נותן טעם לפגם אסור אפילו כשהוא פגום גם כשהאיסור בעין דיליף לה לגמרי מגיעולי עובדי כוכבים ומנבלה לא יליף כלל להתיר משום דמוקי לה למעוטי סרוחה דמעיקרא כדקאמר ור''ש מתיר כל פגם אפי' כשהוא שבח כשהאיסור בעין כיון דהשתא לפגם הוא שרי דיליף לגמרי מנבילה ומגיעולי עובדי כוכבים לא יליף כלל דקסבר קדירה בת יומא שאסרה תורה לא פגמה פורתא ורבנן דפסחים דפליגי ארבי עקיבא סברי דדבר שהוא פגם כשהאיסור בעין שרי דילפינן לה מנבילה אבל פגם דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם היה לשבח כשהאיסור בעין אסור דיליף לה מגיעולי עובדי כוכבים מקדירה בת יומא דפגמה פורתא וכן סוברת מתני' דאין מעמידין כרבנן כדפרישית ועי''ל דרבנן דרבי עקיבא דפסחים פרק אלו עוברין היינו ר''ש דשמעתין דשרי כל פגם כדפרישית והא דקאמר התם דקדירה בת יומא פגמה פורתא ולר''ש צ''ל על כרחך דלא פגמה כלל דאי פגמה א''כ ליתסר פגם כדמוכח בשמעתין וכדפרישית י''ל דודאי גם ר''ש מודי דפגמה פורתא ומ''מ לא יליף מיניה לאסור פגם בעלמא כגון שאינה בת יומא דאיכא פגם רבה דפגם רבה מפגם פורתא דבת יומא לא ילפינן הכי סבירא ליה לר''ש ור''מ סבר דילפינן פגם רבה מפגם פורתא ואי כדפירש מעיקרא דפליגי בבת יומא אי פגמה אי לא זה אינו סברא דאם כן נחזי אנן ועוד יש להביא ראיה לזה דמודה רבי שמעון דקדירה בת יומא נמי א''א דלא פגמה פורתא כדפרישית דאי לא פגמה כלל לר''ש גיעולי דכתב רחמנא ל''ל פשיטא כיון דהוי לשבח דמיתסר דטעם

עבודה זרה סז ע"ב

דף סז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד