דף ז - ב
אמר רב פפא: במשנתנו מדובר כגון שהיו מופלין שניהן, הבית דין והמשיח.
ובאה המשנה להשמיענו, כי למרות שהיתה הוראת בית דין, ומביאין עתה קרבן פר העלם דבר עבור הצבור, אין המשיח מתכפר בו, משום שהוראתו היתה באיסור אחר, וכפי שיבואר להלן.
אבל אם היתה הוראתו באותה הוראה שהורו בית דין, הרי אף על גב שהורה בפני עצמו, הוא מתכפר בקרבן הצבור, וכדדרשינן מ"חטאתו".
סבר אביי למימר, כי דין זה, שאם הורה המשיח באיסור אחד והורו בית דין באיסור אחר אין המשיח מתכפר בקרבן של ציבור, היינו דוקא באופן שחטא [צ"ל הורה] בפני עצמו ועשה בפני עצמו.
ומבארת הגמרא: היכי דמי? - כגון דיתבי הכהן המשיח ובית דין בשני מקומות נפרדים, וקא מורו בתרי איסורי נפרדים.
אבל אם ישבו שניהם במקום אחד, מתכפר המשיח בשל צבור, למרות שהורה באיסור אחר, כי כיון ששמעו בית דין מה הורה ולא מיחו בידו, נחשב שלא חטא בפני עצמו [ביאור רבינו חננאל] [1].
אמר ליה רבא לאביי: אטו, האם שני מקומות גורמין לכך שיביא המשיח קרבן בפני עצמו?
אלא בהכרח, אפילו יתבי, הכהן המשיח ובית דין, בחד מקום, כיון דקא מורו בתרי איסורי, נחשב חטא המשיח, לחטא בפני עצמו! [2] ועתה מבארת הגמרא את הענין בהרחבה:
א. זה פשיטא, שאם חטא הוא, הכהן המשיח בחלב, והן הבי"ד הורו בשגגה לציבור היתר בעבודת כוכבים, ודאי שחטא בפני עצמו הוא.
דהא חלוקין חלב ועבודת כוכבים בטעמייהו, שהרי הם נלמדים משני פסוקים שונים. וחלוקין אף בקרבנות.
דהוא, שטעה בחלב, דינו בפר. והן, שטעו בעבודת כוכבים, דינם בפר ושעיר.
והחילוק ביניהם הוא חילוק ניכר, דהא קא מייתו הני בית דין שטעו בענין עבודת כוכבים שעיר לחטאת הציבור, בנוסף לפר לעולה. ואילו הוא, הכהן המשיח, לא מייתי שעיר אלא פר בלבד [3].
ב. וכל שכן באופן שהוא חטא בעבודת כוכבים, והן בחלב, שנישב לחטא בפני עצמו, כי באופן הזה החילוק ביניהם ניכר יותר, דחלוקין בקרבנותיהן לגמרי. דהוא מביא שעירה, כדין קרבן יחיד, ואינהו פר. [4]
ולפיכך, בשני האופנים אלו, פשיטא שמתכפר המשיח בפני עצמו.
ג. אלא, שיש לדון באופן שהוא התיר לעצמו בטעות, וחטא בחלב המכסה את הקרב, [5] והן הורו בטעות היתר בחלב שעל הדקין, מהו?
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן, אף על גב דקרבנן שוה [שהרי בין הכהן המשיח בפר, ובין בי"ד כפרתם בפר], בכל זאת, כיון דמתרי קראי קאתו, איסורים אלו משני כתובים הם נלמדים, אם כן, הא פליגין בטעמייהו. ונחשב שכל צד הורה וחטא בפני עצמו, ולא מתכפר המשיח בקרבן העם.
או דלמא, שם חלב אחד הוא, ונחשב כאילו הורו באיסור אחד, ומתכפר המשיח בקרבן העם?
ד. אם תמצא לומר "שם חלב אחד הוא", ומתכפר המשיח בפר הציבור, עדיין יש להסתפק באופן הבא:
הורה הוא היתר בחלב, והן הורו היתר בדם, מהו?
מי אמרינן, בטעמייהו הא פליגין שהרי הם שני שמות איסורים שונים. [6] או דלמא, כיון דשוין חלב ודם בקרבן, שהרי על שניהם מביאים פר, בין משיח בין בי"ד, ולפיכך בתר קרבן אזלינן, ונחשב לכהן כהוראה עם הציבור, ומתכפר משיח בשל צבור?
ומסקינן: תיקו! [7]
שנינו במשנה: שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו'.
והוינן בה: מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת אינם חייבין?
ומבארינן: כדאמרינן באידך פירקין [לעיל ד ב]: דדרשינן "ונעלם דבר" - "דבר" ולא כל הגוף! שאם נעלם מהם כל גוף האיסור, אין חייבין בפר העלם דבר.
שנינו במשנה: וכן המשיח אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת.
מנלן?
דכתיב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם", הרי משיח כציבור! דהיינו שגדרי חטאו שוים לגדרי חטא הציבור על פי בי"ד, וחיוב שניהם תלוי בהוראה לבטל מקצת.
שנינו במשנה: ולא בעבודת כוכבים עד שיורו בי"ד לבטל מקצת ולקיים מקצת.
מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים מכלל שאר המצוות לדון בעצמה, שחייבים על הוראתה בטעות פר ושעיר, יכול יהיו חייבים בה אפילו על עקירת מצוה כולה,
נאמר כאן בעבודת כוכבים, "והיה אם מעיני העדה", ונאמר להלן בשאר מצוות, "ונעלם דבר מעיני הקהל", ולומדים זה מזה בגזירה שוה:
מה להלן, בשאר המצוות, מדבר הכתוב בהוראה על ידי בית דין, דכתיב "ונעלם דבר מעיני הקהל - ועשו", ומשמעות הכתוב ש"מעיני הקהל", דהיינו בית דין, נעלמה ההוראה, ואילו הקהל עשו חטא בשגגגה לפי אותה הוראה.
אף כאן, בעבודה זרה נמי, מדובר בהוראת בית דין.
[והיינו שהפסוק האמור בעבודה זרה אינו מוכיח שמדובר בהוראת בית דין, שהרי נאמר בו "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", והעשייה אינה מתייחסת לבית דין אלא לצבור, ורק מכח הגזירה - שוה, למדנו שמדובר בהוראת בית דין].
ומה להלן בשאר המצוות אמרינן דנעלם "דבר" - ולא כל הגוף, אף כאן, בעבודה זרה נמי אמרינן, ונעלם "דבר" - ולא כל הגוף!
מתניתין:
אין חייבין בית דין בקרבן אלא על העלם דבר של בית דין עם שגגת המעשה של הצבור.
וכן המשיח אינו חייב על שגגת מעשה גרידא, אלא אם קדמה לה הוראה שהורה לעצמו בטעות. וחידוש יש במשיח שעל שגגת מעשה גרידא אינו מביא אפילו קרבן יחיד!
ואף לא בעבודת כוכבים אין חייבין [8] בית דין פר ושעיר, או משיח פר, אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.
גמרא:
מנלן שאין בית דין מביאים פר העלם דבר, אלא אם כן היה העלם דבר יחד עם שגגת המעשה? דתנו רבנן: "ואם כל עדת ישראל ישגו". יכול יהו חייבים פר העלם דבר על שגגת מעשה בלבד, תלמוד לומר "ישגו ונעלם דבר" - אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!
שנינו במשנה: וכן המשיח.
מנלן?
דכתיב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - הרי משיח כצבור! דהיינו שגדרי חטאו שוים לגדרי חטא הציבור על פי בי"ד, וחיוב שניהם תלוי בשגגת הוראה, דהיינו העלם דבר.
שנינו במשנה: ולא בעבודת כוכבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.
מנלן?
דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה לחייב עליה פר ושעיר, יכול יהו חייבים בה אפילו על שגגת המעשה בלא העלם דבר
נאמר כאן בעבודת כוכבים "מעיני", ונאמר להלן בשאר המצוות "מעיני", מה להלן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!
ומדייקת הגמרא את לשון משנתנו: ברישא שנינו אין בי"ד חייבין בשאר המצוות אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וכן המשיח בשאר המצוות אינו חייב אלא בהוראה עם שגגת מעשה. ולעומת זאת בסיפא לגבי עבודת כוכבים, שנינו רק שבי"ד חייבים על הוראה עם שגגת מעשה, ואילו שמשיח אינו חייב בעבודת כוכבים רק בהוראה עם שגגת מעשה לא קתני! [9]
ולכאורה משמע, כי מתניתין שמחייבת כהן משיח בעבודת כוכבים על שגגת מעשה גרידא בלא הוראה, בהכרח מני - רבי היא!
דתניא: משיח בעבודת כוכבים - רבי אומר אפילו אם חטא בשגגת מעשה בלבד, חייב [10], ואפילו שלא הקדים והורה בה היתר לעצמו, ולא היה העלם דבר. וחכמים אומרים שדין המשיח בעבודה זרה הרי הוא כדינו בשאר המצוות, ואינו חייב על שגגת מעשה גרידא, אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה. ושוין חכמים ורבי בזה שקרבנו של המשיח בעבודה זרה הוא בשעירה. ושוין גם בזה שאין הכהן המשיח מביא שום אשם תלוי [מהטעם שיתבאר לקמן].
ודחינן את ההוכחה מדיוק לשון המשנה:
ותסברא, וכי לקמן [ח א] במשנה ששנינו ברישא שאין בי"ד חייבים אלא בדבר שזדונו כרת ובשגגתו חטאת "וכן המשיח", ובסיפא שנינו שהוא הדין בעבודת כוכבים אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מי קתני שם "וכן המשיח" בעבודת כוכבים אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [על אף שכך הוא דינו]? [11]
אלא בהכרח צריך לומר שם: תני הא, והיות ושנינו ברישא של המשנה שאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח, ממילא ידוע לנו כי הוא הדין להא, שגם משיח דינו כצבור, וגם בעבודת כוכבים אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
אם כן, הכא, במשנתנו נמי, תנא ברישא בשאר המצוות, הא, שדינו של משיח הוא כצבור, ושניהם אינם חייבים להביא פר אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וממילא ידוע לנו שהוא הדין להא, שמשיח הוא כצבור גם בעבודת כוכבים, וגם בה אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.
ואם כן, אין מקום לדייק שמשנתנו סוברת כרבי ממה שלא חזרה המשנה לומר כי גם בעבודת כוכבים שונה דין המשיח מדין בית דין. כי סמכה הרישא על הסיפא. ויתכן שמשנתנו סוברת כחכמים שגם משיח אינו חייב בעבודת כוכבים אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמחלק בחיוב קרבן משיח בין עבודת כוכבים לשאר מצוות, והרי יש ללמוד מגזירה שוה כי משיח הושוה לצבור לכל דבר?
ומתרצינן: אמר קרא לגבי עבודה זרה: "וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה".
ודרשינן: "הנפש" - זה משיח.
"השוגגת" - זה נשיא.
"בחטאה בשגגה"
רבי סבר, כוונת הכתוב לומר: חטא זה, שחטא המשיח או הנשיא בעבודה זרה, בשגגה של מעשה, אף בלא הוראת בי"ד, יהא חייב עליו.
ורבנן סברי, כוונת הכתוב לומר: מי שחטאתו בשאר מצוות בשגגה בלבד, [דהיינו יחיד שחטא], יביא על חטאו בעבודה זרה שעירה, יצא משיח שאין חטאתו בשאר מצוות בשגגה בלבד, שהרי על שגגת מעשה לחוד פטור המשיח, ואינו חייב אלא בהעלם דבר המצטרף אליהם, ולפיכך אם חטא בעבודה זרה בשגגת מעשה בלבד, הרי הוא פטור לגמרי מקרבן.
ודנה הגמרא בהמשך הברייתא: "ושוין חכמים ורבי שמשיח שחטא בעבודת כוכבים דינו בשעירה" - כיחיד!
מנלן הא?
דאמר קרא "ואם נפש אחת" - אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח כולם בכלל "נפש אחת" הן, וחיובה מבואר בכתוב שהוא שעירה!
הערות
[1] לדעת אביי אין כהן משיח חייב אלא כשעשה רק על פי הוראתו, אך אם סמך גם על בי"ד, פטור, ולפיכך נקט רבינו חננאל כי אם ישבו במקום אחד, אף שהורו באיסור אחר, הכהן טפור, כי סמך על כך שבי"ד שמעו הוראתו ולא מיחו ואף שלא הורו בפירוש הוראה שיכל יחיד לסמוך עליה ועיין חזו"א [ט"ו ג'] שתמה לגירסתינו שמדובר בשני איסורים, למה צריך להעמיד שישבו בשני מקומות. והנה תוס' גרסו שמדובר בישבו בשני מקומות והורו באיסור אחד, ונחשב כהורה בפני עצמו שאינו מתכפר עם בי"ד, ואילו רבינו חננאל כתב שבאופן זה אינו נחשב כמורה בפני עצמו ולכאורה נחלקו בנידון דלעיל [ז. הערה 10] שתוס' סברו שפטור הכהן מפני שסומך על הוראת בי"ד, ולפיכך אם היו בשני מקומות אינו מתכפר עם בי"ד כי לא סמך על הוראתם ומתחייב בפני עצמו. ואילו רבינו חננאל סבר שאינו מתכפר עם הציבור אלא כשעשה עמם חטא אחד ולכן בשני מקומות אף שהורה בפני עצמו, ואינו מתכפר עמם, מכל מקום אינו מתחייב בפני עצמו, כי לא עשה בפני עצמו, ולא בכך העמיד אביי את חיובו כשמורה בפני עצמו, אלא כשהורו בשני מקומות ובשני איסורים.
[2] דעת רבא כי אף אם ישבו במקום אחד, כיון שלא הורו כהוראתו נחשב שהורה בפני עצמו. ולפי תוס' יש לדון אם מודה רבא כי כשהורו באיסור אחד בשני מקומות נחשב כהורה בפני עצמו, ואף שאין חילוק המקומות גורם, מכל מקום לא שמע שהורו בי"ד כהוראתו, וחייב בפני עצמו כי לא עשה על פי הוראתם, או שנחלק על אביי בכך, וסובר כי באיסור אחד מתכפר עם הציבור, ורק חילוק האיסורים מחלק הכפרות. וכך נקט החזו"א [שם]. וצריך להבין למה יתכפר עמהם, והרי לא עשה על פיהם. אכן לדעת רבינו חננאל יש לדון מאידך, כי אף שאינו מתכפר בפני עצמו, כי לא עשה בפני עצמו, שהרי עשו הציבור, מכל מקום יש לומר שגם אינו מתכפר עם הציבור, כי לא שמעו בי"ד הוראתו ולא סמך עליהם.
[3] מלשון הגמרא משמע לכאורה כי החילוק בקרבנות הוא במין הקרבן אם שעיר או פר, אך חילוק דינו שהוא בחטאת והם בעולה, אינו מחלק את ההוראה. אך יש לבאר שהמשיח אינו יכול להתכפר בפר הציבור, כי לציבור לא מכפר הפר לבדו, אלא עם השעיר, והמשיח צריך להתכפר בפר בלבד בחיובו העצמי, ואין הכוונה לחילוק במין ודין הקרבן.
[4] החזו"א [ט"ו ג'] ביאר שספק הגמרא הוא רק לפי רבנן, שהצריכו הוראת כהן לעצמו גם בעבודה זרה, אך לרבי שחייב כהן משיח בעבודה זרה גם בשגגת מעשה, הרי אין הוראתו הוראה ואינה מצטרפת להוראת בי"ד, ודומה לכל יחיד המורה לעצמו ועושה בשגגה, שאינו מתכפר עם הבי"ד שהורו כמותו, כיון שלא תלה בבי"ד. וכן משמע בתוס' רא"ש [בע"א ד"ה שאין] שאינו מתכפר עמהם כי משיח כעכו"ם כיחיד [עיי"ש הערה 8].
[5] הוקשה לרש"י הרי זה דבר שהצדוקין מודים בו, [ועיין תוס' ג. ד"ה הורו שתירצו קושיא זו], וכתב שהורו לחלק בין שיעור כזית לפחות מכזית, שאין השיעור מפורש בתורה ואין צדוקים מודים בו. וביאר החזון איש [שם ד'] כוונתו, שהתירו אפילו כזית והחשיבוהו כפחות מכזית, ואמרו שאין איסור כלל בפחות משיעור, דהיינו שהורו כמאן דמתיר חצי שיעור מן התורה, ולכן נחשב שאמרו "לעשות", וכן מבואר בנודע ביהודה [תנינא יו"ד ל"ב]. אך בחק נתן כתב שהתירו פחות מכזית אפילו למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, ואף שאין זה איסור שיש בו כרת, כיון שאם היה אוכל שיעור שלם היה בו כרת, נחשב כהוראה בדבר שיש בו כרת.
[6] האחרונים התחבטו בביאור בעיית הגמרא בחלב ודם: הבאר שבע הקשה הרי כבר איבעיא לן בשני סוגי חלב אם נחשבים כחטא אחד ומצטרף הכהן לציבור או לא, ומסקינן "אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא", ומשמע שהם מצטרפין רק מפני שהם שם אחד, אך קרבן אחד אינו מצרף, וכיצד אמרינן כאן שאילו אזלינן בתר קרבן מצטרף. ועיין בפתח הבית שנקט כי לא נפשטה בעיית שני חלבים, אלא שקלינן וטרינן בסברות הצירוף. [ועיין לעיל ג א שביארנו כי כאן פשיטא לן שאין מצטרפין כשקרבנם חלוק, ואילו לגבי צירוף שני מיעוטים לרוב קהל מספקא לן, מפני שכל הקהל מצטרף לחיוב אחד, אך הכהן אינו מצטרף לחיוב הבי"ד, אלא לכפרה בלבד]. אכן גם הצד שאינו מצטרף צריך ביאור, כי בחלב משמע שאפילו אם נאמרו בשני פסוקים, כיון ששם אחד להם מצטרפין, ואם כן אין טעם לחלק בחלב ודם, ובהכרח כמבואר בפנים שהאיבעיא היא אם חילוקו לשני שמות, גורם שלא יצטרפו לכפרה בקרבן אחד. ובהערה הבאה נביא את גירסת רבינו חננאל והרמב"ם שהקדימו איבעיא זו לאיבעיא דשני חלבים, ולגירסתם מובן שהסתפקו בחלב ודם שהם שני שמות, ואם תמצא לומר שהם שני איסורים, יש לדון בשני חלבים שהם שם אחד אך נכתבו בשני קראי, אם מצטרפין. ועיין מרומי שדה. ומאיבעיא זו לכאורה מוכח שלא כביאור הגר"ח, שכתב [בפי"ג משגגות] כי הרמב"ם פסק בספק הגמרא לעיל [ג א] ששני מיעוטים שחטאו זה בחלב וזה בדם מצטרפין, כי פשיטא ליה שאין הספק לגבי חיוב קרבן ציבור, שהרי אין קרבן אחד לשני חטאים, ובהכרח שהספק לגבי פטור היחידים, ומספק נקט לפטרן. ובסוגיין לכאורה לא ניתן לבאר כן, שהרי הספק לגבי כפרת הכהן עם הבי"ד בקרבן אחד על שני חטאים. [ולפי המבואר לעיל, יתכן שחלוק צירוף הכהן, כיון שאין צורך לצרפו לחיוב הקרבן, אלא רק לכפרה, ומועילה לו כפרת הקרבן, אף שהביאוהו הציבור לכפרת חטא אחר, וצ"ע].
[7] הרמב"ם [פט"ו ה"ה] פסק שמביא פר בפני עצמו, ותמהו הכסף משנה והלחם משנה הרי האיבעיא לא נפשטה והוה צריך לפסוק מספק לקולא, שהרי ספק חולין בעזרה הם. ולפיכך דחק הכסף משנה שמביא ומתנה, אם הוא חייב יהיה לחובתו ואם לא יהא לנדבה. אך שאר נושאי הכלים תמהו על כך שהרי חטאת לא באה בנדבה. והלחם משנה כתב שהבעיא נפשטה לעיל [ג א] דאיבעיא בהורו בי"ד בחלב ועשו מיעוט בהוראתם, וחזרו בהן והורו בדם ועשו מיעוט בהוראתם, אם מצטרפין לרוב. ואחר כך אמרו אם תמצא לומר שמצטרפין כי איסורן וקרבנם שוה [עיי"ש מהרש"א בגירסא] ומשמע דמסקינן כן כי "אם תמצא לומר", פשיטותא היא. ודימה הרמב"ם צירוף של שני מיעוטם לרוב, לצירוף משיח עם בי"ד. ובמנחת חינוך [ק"כ] תמה על דבריו, שהרי אדרבא אם לעיל הסיקו שמצטרפין כי קרבנם ואיסורם שוה, אם כן משיח שהורה בחלב עם בי"ד שהורו בדם, היה צריך להצטרף ולהתכפר עמם ולא להביא פר בפני עצמו. וכן תמה החפץ חיים בעין משפט. ולכן כתב בליקוטי הלכות שהרמב"ם גרס כרבינו חננאל שנקט שאחר הספק בחלב ודם את הספק בחלב שעל הקבה ועל הדקין, וגרס: אם תמצא לומר שלא מצטרפין [בדם וחלב] דכתרי איסורי דמיא, ועיין מרומי שדה ולפי זה ביאר כי הרמב"ם פסק כן רק בחלב ודם, כי בשני סוגי חלב פטור ממה נפשך, לגירסתינו משום שנפשט באת"ל ששם אחד הן, ולר"ח נשאר בספק. ובקרן אורה והורה גבר ביארו שאביי ורבא נחלקו בנידון לעיל, שדעת רבא כי מתכפר עם הציבור כי חטאו שוה לחטא הציבור ועשה עמהן, ורק לפי דרכו איבעיא לן אם מצטרפין איסורין ששוין בקרבנם או בשמים, אבל לאביי אין כפרתו עמהן תלויה אלא אם סמך על בי"ד, וכיון שטעמם חלוק לא יכל לסמוך מאיסור אחד למשנהו, ואין מתכפר עמהן, וכיון שהרמב"ם נקט [בהלכה ד' וכדלעיל] טעם זה שסמך על בי"ד, לפיכך לא הסתפק כלל בספיקות אלו ופסק לקולא. ועיין עוד בחזון איש [ט"ו ו'], ובאור שמח [פט"ו ה"ה] שביאר באופן שונה.
[8] בתוס' יו"ט דקדק כי לשון התנא "אין חייבין" הוא לישנא יתירא, שהרי יכל להמשיך ולומר ולא בעבודה זרה אלא על העלם דבר וכו'. וביאר שבא לאפוקי מטעות, שלא נעמיד את המשנה כרבי המחייב משיח בעבודה זרה גם על שגגת מעשה בלי הוראה, ולפיכך הדגיש כי כולם אינם חייבין אלא עם העלם דבר בהוראה. ועיין בהערות על הגמרא.
[9] הקשה התוס' יו"ט למה דייקה הגמרא רק ממשנתנו ולא מהמשנה הקודמת ששנינו בה בסיפא כי בעבודה זרה אין חייבין אלא על ביטול מקצת וקיום מקצת, ולא שנינו "וכן המשיח", כמו ברישא שם. ומוכח כי בעבודה זרה חייבין על שגגת מעשה אף בלי הוראה, ואין חילוק אם עקר הכל או לא, וכדעת רבי. [כך נראה לבאר כוונתו, ועיין רש"ש באופן אחר, ועיין בהערה הבאה]. וכן הקשה הבאר שבע. ובחק נתן כתב כי באמת היה אפשר לדייק כן במשנה לעיל, אלא שהעדיפה הגמרא להוכיח כרבי ממשנתנו, משום שהמחלוקת נאמרה בהעלם דבר עם שגגת מעשה, ובכך עוסקת גם משנתנו, ועיין בפתח הבית ומרומי שדה שביארו באופן נוסף.
[10] בסנהדרין [ס"ב א] דנה הגמרא באיזה אופן מצינו שגגת מעשה בעבודה זרה, אביי אמר בעובד מאהבה או מיראה, ורבא אמר באומר מותר, ומקשינן אם כן היינו הוראה, ומתרצינן שאומר מותר לגמרי, והוראה אינה אלא כשמורה לבטל רק מקצת. וביאר הבאר שבע כי אביי לא אמר כרבא, כי סבר שרבי מודה כי החיוב על שגגת מעשה בע"ז הוא רק באופן ששגג במקצת ולא בכל הדבר. והנצי"ב תמה למה לא העמידו ששגג באופן שנחשב כדרכה, כגון שזרק עליה אבן, ונמצא שהיא מרקוליס, עיי"ש שנקט אופן שאין זו עקירת כל הדבר. ובקרן אורה הקשה לרבא, כיצד דייקה הגמרא מהמשנה כרבי, והרי לרבי אינו חייב אלא כשאומר מותר, וביאר כי אומר מותר אינו נחשב להעלם דבר, כי אין העלם דבר אלא כשידע מתחילה ושכח, אך אם לא ידע כלל אינו העלם דבר אלא שגגה.
[11] לכאורה תמוה, כי אדרבא לרבי מובן יותר למה לא שנינו להלן "וכך המשיח", כי לדבריו בעבודה זרה הוא שוה ליחיד בכל דיניו, ולכן לא אמר התנא שחיובו דוקא על דבר שזדונו כרת. ומוכח, כי אף שדינו שוה ליחיד, אינו נחשב כחיוב יחיד, אלא דינו להביא קרבן בתורת משיח, והתרבה משיח להתחייב בדיני יחיד, ונפקא מינה למאן דאמר בעינן חטא וידיעה בשוה, שאם יתחייב בתור יחיד והתמנה למשיח או להיפך, נפטר מקרבנו אף שהמחייב והקרבן שוין, כיון שאין חיוב המשיח מתורת יחיד נפטר בשינוי מעמדו, ולכן הוצרך התנא לומר שחיובו רק בדבר שזדונו כרת, כי זהו מפרטי החיוב של משיח, וביחיד אינם נוהגים.
גמ'. סבר אביי למימר חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי, אמר ליה רבא אטו שני מקומות גורמין אלא אפילו יתבי בחד מקום, וכיון דקא מורו בתרי איסורי חטא בפני עצמו הוא.
ונראה לבאר דלאביי בחד מקום ותרי איסורים המשא ומתן פוטר, דהרי בעלמא המשא ומתן של ב"ד מחייב חיוב פר העלם דבר, דלא רק ההוראה של ב"ד מחייבת אלא אף המשא ומתן, ובחד מקום חשיב המשא ומתן של ב"ד ולא של כה"ג, דכמו דבעינן אליבא דהירושלמי (הוריות פ"א ה"ד) משא ומתן של ב"ד כשר, ואם יש גר או ממזר מצורף לב"ד במשא ומתן לא הוי משא ומתן המחייב בחיוב פר העלם דבר, מכיון דיתכן דסברת הגר במשא ומתן שבב"ד הטה את דעת הב"ד וגרם להוראתם, כמו"כ כהן משיח אינו חייב פר כהן משיח אא"כ הורה הוראה מתוך משא ומתן דהוי משא ומתן שלו בלבד, ומכיון שסמך על סברת המשא ומתן של ב"ד בהוראתם לא הוי חלות שם משא ומתן דידיה וליכא הוראה המחייבת. אולם בציור של תרי מקומות וחד איסור באמת המשא ומתן הוי של הכהן משיח, אבל מכיון שפסק הכהן משיח כמו שב"ד פסקו א"כ אע"פ דהוי משא ומתן וסברתו של הכהן משיח וגם הוראה שלו (דהוי תרי מקומות), מ"מ הכהן משיח פטור משום דחלה כבר הוראת ב"ד הגדול בנוגע לאיסור זה ואסור לו לחלוק על הוראת ב"ד הגדול, ולכן לא חלה הוראתו דהוי כמו שאומר "אני הקטן מסכים", וליכא חלות שם שגגת הוראה המחייבת הכהן המשיח בפר. ועוד נראה לומר שאין חילוק בין אם הורה הכהן גדול לפני שהורו ב"ד או לא – דאפילו אם הכהן הורה לפני שב"ד הורו מ"מ הוראתו נתבטלה כשהורו ב"ד הגדול, דהרי הוא אינו יכול לחלוק על הוראתם. ועיין בירושלמי (הוריות פ"ב ה"א) וז"ל משיח שאכל בהוריית ב"ד פטור בהוריית וכו' בהוריית ב"ד פטור שאין הוריית אחרים אצל הורייתן כלום". ונראה דהירושלמי ס"ל שאין הוראת הכהן משיח חלות שם הוראה לאחר שהורו בדבר זה ב"ד הגדול. ומבואר דלפי הירושלמי בתרי מקומות וחד איסור לא חלה הוראת הכהן גדול. ומשמע דאפילו אם הכהן משיח הורה לפני שב"ד הורו מ"מ הוראתו נתבטלה כשהורו ב"ד הגדול, דהרי הוא אינו יכול לחלוק על הוראתם. אך י"ל פירוש אחר, דבאמת הוראת הכהן משיח חלה כחלות שם הוראה בפנ"ע אע"פ שחלה נמי הוראת ב"ד הגדול, דאינו מחוייב לשמוע לשגגת הוראת ב"ד הגדול דהרי הם טועים, והטעם שהכהן משיח פטור הוא משום דמכיון דהוא הורה כמו שהורו ב"ד וחטא עם הציבור לכן יש לו חלק בכפרת הציבור ובפר העלם דבר של הציבור ומשו"ה אינו חייב להביא פר בעצמו. ונ"מ אם רק מיעוט הציבור חטאו, או היכא דרוב ציבור חטאו אך הוא לא ידע שהורו ב"ד הגדול דאז הכהן משיח אינו נכלל בכפרת הציבור ויתחייב בפר, משא"כ לפי הירושלמי הוא פטור משום דאין הוראתו הוראה לאחר הוראת ב"ד.
והנה רבא סובר דבחד מקום ותרי איסורא חייב דאפילו אם המשא ומתן של הכה"ג הוא כדבריהם וכסברתם של ב"ד עדיין הכהן משיח חייב פר כה"ג, ודלא כאביי. דרבא סובר דזה שסמך הכהן משיח על משא ומתן של ב"ד אינו פוטרו מחיוב פר כהן משיח. לרבא חד מקום ותרי איסורי חייב, דההוראה היתה שלו ואע"פ שהמשא ומתן והסברא הן של ב"ד הגדול. והנה אביי אמר דתרי מקומי וחד איסור נמי פטור – הגם דהמשא ומתן שלו וההוראה שלו אעפ"כ פטור משום דאין לאחר הוראת ב"ד ולא כלום או משום דהוא נכלל בכפרת הציבור וכמש"נ לעיל. ויש לעיין מה רבא סובר בחד איסור ותרי מקומות, ויתכן דרבא ס"ל דחייב בכהאי גוונא משום דהוי משא ומתן וגם הוראה של הכה"ג עצמו ולא ס"ל כסברת הירושלמי "דאין לאחר הוראת ב"ד ולא כלום" בשגגת הוראה, וכיון דהוי משא ומתן והוראה דיליה הוא חייב. ועוד י"ל דאם רוב הקהל חטאו והכהן משיח שמע את הוראת הב"ד והוא חטא עמהם אזי הכה"ג פטור משום דבכהאי גוונא הכה"ג מתכפר עם הציבור, דמכיון שחטא עם הציבור והוא שמע דברי הב"ד י"ל דהוי תולה בב"ד והחטא של הכה"ג מצורף לב"ד ולכן הריהו מתכפר עם הציבור. ומאידך י"ל דבכהן משיח חל חלות שם הוראה בהוראתו ודלא כהוראת יחיד, ומשו"ה אע"פ שגם הורו ב"ד וחטאו הציבור ועשה עמהם הו"ל הכהן משיח תולה בהוראת עצמו וחייב אליבא דרבא. ויל"ע בזה.
ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"ד) וז"ל הורה הכהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה אף על פי שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת בית דין הרי זה פטור ואין צריך להביא כפרה בפני עצמו, אלא אם היו בית דין מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הצבור, ואם היו העושים הם המביאים קרבן הוא אינו מביא קרבן שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו עכ"ל, ומשמע מדבריו דפטור רק בחד מקום וחד איסור דאז אין הוראתו הוראה כלל (כדעת רבא), אבל בתרי מקומות וחד איסורא אזי חלה הוראת הכהן וחייב פר כהן משיח משום דנידון כתולה בעצמו, ולא הוי כמתכפר עם הציבור מכיון דהוא סומך על הוראת עצמו. ומהרמב"ם מבואר דכשהיה הכהן משיח ביחד עם ב"ד הגדול והורה עמהם אזי זה נחשב כהוראת ב"ד ולא סמך על הוראתו, אבל בתרי מקומות וחדא הוראה דהיינו שמסכים לבית דין הגדול אזי חלה הוראת כהן משיח וחייב קרבן דסומך על הוראת עצמו ולא על הוראת ב"ד, והרמב"ם פסק כרבא דבתרי מקומות וחד איסור חייב, ובחד מקום וחד איסור פטור דאז הוראתו בטילה וחלה רק הוראת ב"ד הגדול, והוא השתתף בהוראתן.
ועיין ברש"י על המשנה ד"ה הורה עם הצבור וז"ל ב"ד כגון דהורו בחדא איסור הוא בחלב והן בחלב עכ"ל. והנה רש"י לא הזכיר דתלוי במקום ורק דתלוי בתרי איסורי או בחד איסור, והלכה כרבא חוץ מיע"ל כגא"ם ורש"י מפרש את המשנה כרבא, ומשמע דס"ל דבחד מקום ותרי איסורי הכהן המשיח חייב, ותרי מקומות וחד איסור פטור, ודלא כהרמב"ם דסובר שבתרי מקומות וחד איסור הכהן חייב דלהרמב"ם בתרי מקומות יש ב' הוראות נפרדות – הוראת ב"ד והוראת הכהן המשיח ואע"פ שהורו ב"ד מ"מ חלה הוראת כה"ג כהוראה בפנ"ע ומשו"ה אין הכה"ג נכלל בכפרת הציבור, דהוא סומך על הוראת עצמו וחייב בפר בפנ"ע, משא"כ רש"י סובר דלהלכה קיי"ל כרבא דאמר "אטו במקומות תליא מילתא", דלרבא בחד מקום ותרי איסורא הכהן משיח חייב (דלרבא לא בעינן משא ומתן של הכהן משיח אלא רק חלות שם הוראת הכהן משיח להתחייב בפר כהן משיח), ובתרי מקומות וחד איסור הוא פטור, דהמקום אינו משנה, והכל תלוי אי הוי תרי איסורי או חד איסור.
ועיין עוד ברש"י ד"ה נתכפר לו עם הצבור וז"ל שהוא מתכפר בשל ב"ד ומפני מה מתכפר בשל בית דין עם הצבור כי הורה עם הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח לב"ד שאין ב"ד חייבין קרבן עד שיורו לבטל מקצת וכן המשיח וכו' והואיל והושוה משיח לב"ד הלכך כי הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר עם הצבור עכ"ל.
והנה בפשטות משמע מרש"י דהטעם שפטור הוא משום שהכהן המשיח מתכפר עם הציבור, ולא משום שאין הוראתו הוראה לאחר שהורו ב"ד (כסברת הירושלמי). ונ"מ דהיכא דרק מיעוט הציבור חטאו ואינן מחוייבים בקרבן פר העלם דבר אזי הכהן גדול חייב להביא פר משל עצמו. ועוד יתכן לפרש דלרש"י בתרי מקומות וחד איסור הריהו פטור כסברת הירושלמי דלא חלה הוראת כהן משיח לאחר הוראת ב"ד, ואז הוא יפטר אף כשמיעוט הציבור חטאו או אף היכא שהוא לא ידע שהורו ב"ד. ולכאורה ממש"כ רש"י "הואיל והשוה משיח לב"ד הלכך כי הורה עם הציבור מתכפר עם הציבור" י"ל דהמשנה משווה את הוראת כה"ג להוראת בית דין דדינם שוה דרק בקיום מקצת וביטול במקצת חלה הוראה ולכן י"ל דלא חלה הוראת כה"ג לאחר שהורו כבר ב"ד הגדול ולא חלה הוראתו, ומשו"ה מתכפר עם הציבור. אמנם יש לדחות דרש"י מוכיח מהסיפא שמכיון שהכהן עצמו נוהג עפ"י הוראת ב"ד ביחד עם הציבור א"כ הריהו נכלל בכפרת הפר העלם דבר, דמכיון דהוראתו שווה עפ"י דין להוראת ב"ד לפיכך אפילו אם במציאות הכהן משיח אינו יודע שב"ד הורו בדבר זה הרי זה נחשב כאילו עושה עפ"י הוראת ב"ד הגדול, דהוראתו בטילה כלפי הוראת ב"ד. ועוד י"ל דחשיב מתכפר עם הציבור משום דאע"פ דסומך על הוראת עצמו ולא מוזכר במשנה שיודע מהוראת ב"ד עדיין הוא נכלל בכפרת פר העלם דבר של הציבור, דהוראתו והוראת הציבור נעשים חלות שם הוראה אחת, דחטאו מתייחס להוראת ב"ד הגדול, משא"כ ביחיד שלא ידע אין חטאו מתייחס להוראת ב"ד הגדול. אבל בכהן משיח דחל הוראה בעצמו אם עשה עפ"י הוראת עצמו מכיון דהוראתו חלה בשווה להוראת ב"ד הגדול ה"ז נחשב דחטא עפ"י הוראת ב"ד הגדול והוא מתכפר בפר העלם דבר של ציבור.
גמ'. מנהני מילי דת"ר הורה עם הצבור ועשה עם הצבור יכול יביא פר לעצמו ודין הוא נשיא מוצא מכלל יחיד ומשיח מוצא מכלל יחיד, מה נשיא חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, אף משיח חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, לא אם אמרת בנשיא שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, תאמר במשיח שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים יכול יביא פר לעצמו ת"ל על חטאתו אשר חטא, הא כיצד חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור.
הגמ' מקשה היאך אפשר ללמוד מנשיא לכהן משיח דמה לנשיא "שכן מתכפר לו עם הציבור ביום הכיפורים", ולכאורה משמע מכאן שהכהן משיח פטור מפני שנכלל בכפרת הציבור, ולכן הוכיחו מיום הכיפורים שמצינו מקום שאף אם הציבור מתכפר עדיין הוא צריך כפרה בפני עצמו, אבל אם זה חסרון בהוראת הכהן דלא חלה הוראתו לאחר הוראת ב"ד אזי אינו ענין לפר כה"ג ביוה"כ, אבל אם הפטור דכהן משיח הוא משום דנכלל בכפרת הציבור אזי מובן הוכחת הגמ', דמוכח מיוה"כ דהציבור מתכפר בשעיר הפנימי והכה"ג בפר. ועוד צ"ע דלרהמב"ם הכהן משיח פטור רק במקום אחד ואיסור אחד, כלומר דהוראתו כלולה בהוראת הציבור דמהוה חלות הוראה אחת ואין לכה"ג הוראה משלו, וא"כ מה הקשר להא דכה"ג מתכפר בפר ביוה"כ והרי התם ליכא הוראת כה"ג בפני עצמה. משא"כ לרש"י ניחא כי כל שיש לו אפשרות של כפרה עם הציבור אינו צריך כפרת עצמו. וע"ז מקשה הגמ' דביוה"כ מוכח דיש לו כפרה בפנ"ע. ולפי הרמב"ם צ"ל דהשקו"ט היא דבהו"א נקטה הגמ' דהכה"ג נכלל בכפרת הציבור ובתרי מקומות וחד איסור פטור משום דנכלל בכפרת הציבור, ולמסקנה דיליף מגזה"כ "על חטאתו אשר חטא" הפטור הוא דין בפנ"ע משום חסרון בחלות שם הוראה, דהוראת כה"ג לא הויא הוראה לאחר הוראת ב"ד הגדול, והוא רק במקום אחד ואיסור אחד. וכן יש לפרש לרש"י למסקנת הגמ' דיליף מגזה"כ או שפטור משום דנכלל בכפרת הציבור או דליכא חלות שם הוראה לאחר שהורו ב"ד, ופטור גם בתרי מקומות ואיסור אחד.
גמ'. חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור. היכי דמי אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין, פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו, הוראה דלהון ולא כלום, ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד.
יש לפרש דכשב"ד הגדול מורים הוראה ואין המופלא שבב"ד (שהוא גדול הדור) מסכים להוראתם אזי לא חלה ההוראה. וי"ל דהא דאיתא במשנה (דף ד:) "או שלא היה מופלא של ב"ד שם" לאו דוקא אלא ר"ל מופלא שבדור דבעינן הסכמת המופלא שבדור כדי שתחול חלות שם הוראה על הוראת ב"ד כשהורו בטעות. והיכא דלא הסכים המופלא לא חלה הוראה של ב"ד ולכן כל א' מביא כשבה או שעירה.
גמ'. ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא, אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא.
לכאורה הגמ' מבוארת היטב לפי הרמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"א) דס"ל דהכהן משיח עצמו צריך להיות מופלא כדי להתחייב, ומשו"ה אמרינן דאי אינו מופלא הוראה דידיה לאו כלום היא. אך צ"ע לפי הירושלמי (פ"ב ה"א) דצריך רק שידע לתת וליתן בהלכה ולא יהיה טיפש, למה אי אינו מופלא והם מופלאין הוראה דידיה אינה כלום. אמנם יש לדחות דמיירי הכא דב"ד הורו ג"כ ולכן אם לא היה הכה"ג מופלא אזי אין הוראתו הוראה, דבכה"ג הרי הוא סומך על הוראת ב"ד, ורק כשהוא מופלא י"ל דסומך על הוראת עצמו.
גמ'. אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, הוא בחלב והן בדם, מהו מי אמרינן בטעמייהו הא פליגין, או דלמא כיון דשוין בקרבן בתר קרבן אזלינן תיקו.
לכאורה צ"ע לפי הירושלמי (פ"ב ה"א) דהטעם שכהן משיח פטור כשהורה עם הציבור הוא משום דלא חלה הוראת כהן משיח לאחר שהורו ב"ד הגדול, וצ"ע דפשיטא דלא אמרינן שהוראת הכהן משיח בחלב לאחר שב"ד הורו בדם לא הויא הוראה, דהרי הוא הורה באיסור אחר. ויתכן דזה גופא הספק שבגמ', דאם הפטור הוא משום חסרון בחלות שם הוראה הכא ליכא חסרון ויתחייב הכהן משיח בפני עצמו, או דילמא יסוד הפטור הוא משום דמתכפר בכפרת הציבור י"ל דכאן הכה"ג נכלל בכפרת הציבור כיון דשוין בקרבן ואע"פ דהן שתי הוראות שונות.
ועוד י"ל דהספק בגמ' הוא דאם מתכפר עם הציבור מכיון דשוין בקרבן י"ל דאין קביעות חטא חלה בקרבן או"ד דחלה קביעות חטא ואינו מתכפר עמהם.
רש"י ד"ה והן בדם.
וז"ל כגון בדם המובלע באיברים או בין כזית לפחות מכזית והוי דבר שאין הצדוקין מודין עכ"ל, וצ"ע דהרי אין איסור כרת באכילת דם האברים אלא בדם הנפש בלבד והיאך יתחייבו בחיוב פר העלם דבר. וי"ל דכיון דדם האיברים הוי חלות שם איסור דם, ויש חילוק בין דם הנפש לדם איברים רק בנוגע לכרת, אבל שניהם נכללים בכלל חלות שם איסור דם, ואי אכל חצי זית דם איברים וחצי זית דם הנפש מצטרפין לענין חיוב מלקות דהוי חלות שם איסור אחד, ולכן נחשב כהוראה בדבר שיש בו כרת, ואע"פ שאין ההוראה הזאת גורמת שהציבור יעברו על איסור כרת, דחלות שם ההוראה הוא באיסור דם דהוי איסור כרת. ועוד משמע מכאן דההוראה עצמה מחייבת אלא דבעינן הוראה וחטא כדי שההוראה תחייב, ויתכן דזה תלוי בספק של תוס' דף ב. ד"ה עד, ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה אמר רבא).
גמ'. שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו'. מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כדאמרינן באידך פירקין ונעלם דבר, דבר ולא כל הגוף.
יש לחקור אם דן זה הוא דין בהוראה או בשגגה, ולכאורה לפי הירושלמי שביטול מקצת וקיום מקצת היינו דבר שאין הצדוקים מודים בו, פשוט דהוי דין בהוראה דזיל קרי ביה רב הוא.
גמ'. ולא בעבודת כוכבים כו'. מנלן דתנו רבנן לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני, מה להלן בב"ד אף כאן נמי בב"ד ומה להלן דבר ולא כל הגוף, אף כאן נמי דבר ולא כל הגוף.
ונראה לפרש עצם המחייב של עבודה זרה הוא דכופר בכל התורה כולה, וא"כ גם כשעוקר מקצת הגוף הו"ל כעקירת כל הגוף, וכל המצוות, והוה אמינא דכשעוקר עבודה זרה לגמרי נמי יהיה חייב, קמ"ל.
מתני'. אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.
ונראה דבפר העלם דבר ההוראה בשגגה של בית דין מצרפת את כל החטאים שחטא כל יחיד ויחיד להיות נחשב כ"חטא הציבור" לחייב פר העלם דבר, דמכיון שחטאו ע"י ההוראה של ב"ד הרי זה נידון כחטא הציבור ולא כחטא של הרבה יחידים. אמנם יש לעיין האם המחייב דפר העלם דבר היא השגגת הוראה ביחד עם החטא או דהמחייב הוא רק עצם חלות "חטא הציבור" ורק דבעינן ההוראה בטעות כדי לצרף את כל החטאים של כל א' וא' להיות נחשב לחטא של הציבור. והנה כהן משיח נמי אינו חייב אא"כ יש שגגת הוראה ושגגת מעשה, אמנם בכהן משיח אין לומר דהטעם דבעינן שגגת הוראה הוא כדי שיחול "חטא הציבור" דהרי הכהן משיח חייב בעצמו ואין שום צירוף לציבור, ומכל מקום צריך הוראה בשגגה כדי להתחייב פר כהן משיח. ונראה דבכהן משיח ההוראה בשגגה מצטרפת עם החטא לחייבו בפר, והמחייב הוי הצירוף של שגגת הוראה ושגגת מעשה. והנה בעבודה זרה חלה חלות שם "חטא הציבור" בלי שגגת הוראה של ב"ד, וכדמוכח מדין עיר הנדחת, דמהווה חלות חטא הציבור בעבודה זרה, ומזה דיש אזהרה בתורה לציבור שלא לעבוד ע"ז, וא"כ צ"ל דהא דבעינן הוראה בשגגה כדי שב"ד יתחייבו קרבן שגגת עבודה זרה פר לעולה ושעיר לחטאת אינו משום דההוראה חלה כדי לצרף את החטא לחטא הציבור כמו בפר העלם דבר, דהרי בחטא של עבודה זרה חל חלות שם חטא הציבור אף בלי הוראת ב"ד בשגגה, אלא נראה כי ההוראה חלה בתורת עצמה כחלק מהעבירה המחייבת, דההוראה ומעשה העבירה ששגגו הציבור בחטא עבודה זרה ביחד מחייבים קרבן שגגת עבודה זרה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
211ימים לסיום הש״ס