חולין לו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

ומתרצינן: ההוא קרא בקדשים שנפל בהם מום נאמר ולמישרי [להתיר] דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הוא דאתא ^[290] סלקא דעתך אמינא: אף שהתורה התירה לאכול את בשרם של פסולי המוקדשים כחולין, הואיל ולא פקע מהם כל איסור ואסירי בגיזה ועבודה, דמן גם אסור בהנאה ^[291] ולבעי קבורה, קמשמע לן שדינו כמים.

עתה, הגמרא מביאה דרשה המלמדת שגם לדעת רבנן הסוברים שדם שחיטה מכשיר, לא כל הדם היוצא מכשיר אלא רק הדם שהנפש יוצאת בו ולא דם המקלח בהתחלה.

תנא דבי רבי ישמעאל: כתוב בתורה "ודם חללים ישתה". מלמד הכתוב שדם הנפש של בהמה הוא המכשיר, פרט לדם קילוח, ^[292] שאינו מכשיר את הזרעים.

תנו רבנן: השוחט סימן אחד והתיז דם ממנו על הדלעת. רבי אומר: הוכשר בדם שחיטה, והדלעת מקבלת טומאה, ואם היא תרומה ונטמאת דינה בשריפה.

רבי חייא אומר: מספק תולין. הגמרא לקמן מסבירה את דברי רבי חייא.

אמר רבי אושעיא: מאחר שרבי אומר: הוכשר, ורבי חייא אומר: תולין, אנו על מי נסמוך וכמי נפסוק הלכה? באו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם שחיטה, והוא מצטרף עם רבי חייא להקל, אף על פי שרבי חייא סובר שדם שחיטה מכשיר.

אמר רב פפא: ביאור דברי רבי ורבי חייא ורבי אושעיא הוא כך: הכל מודים היכא דאיתיה לדם [במקום שנמצא הדם] של הסימן הראשון על הדלעת מתחלה ועד סוף השחיטה, ולא נתקנח בינתיים, כולי עלמא לא פליגי דמכשיר הדם מעתה את הדלעת, אף שהדם של הסימן השני לא הותז על הדלעת, כי פליגי בנתקנח הדם מהדלעת בין שחיטת סימן לסימן, האם הדם מקבל שם דם שחיטה לפני שנגמרה השחיטה.

רבי סבר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומתחילת השחיטה היא נקראת שחיטה, והאי דם של הסימן הראשון דם שחיטה הוא כשהיה על הדלעת.

רבי חייא סבר: אינה לשחיטה שתקרא בשם שחיטה אלא בסוף השחיטה, והאי דם של הסימן הראשון דם מכה הוא כל זמן שלא נגמרה השחיטה.

ומאי "תולין" דאמר רבי חייא? תולין הדבר בספק עד גמר שחיטה, אי איתיה לדם על הדלעת בסוף שחיטה - מכשיר מפני שבסוף השחיטה הוא מקבל שם דם שחיטה ^[293], ואי לא היה אז ^[294] הדם על הדלעת - לא מכשיר.

ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון" דאמר רבי אושעיא?

לרבי שמעון - דם שחיטה לא מכשיר.

לרבי חייא - דם שחיטה - מכשיר.

במחלוקת שיש בנתקנח הדם, מיהו, שוו להדדי רבי שמעון ורבי חייא. מר לא מכשיר מטעמו, ומר לא מכשיר מטעמו.

הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. וההלכה כרבי חייא ^[295].

רב אשי אמר: מלשון "תולין" לא משמע שכל הספק נמשך רק עד שהוא מתברר בסוף - בגמר השחיטה, אלא תולין לעולם משמע. ולכן יש לבאר את הענין באופן קצת שונה.

ומפרש רב אשי: באמת אם הדם נמצא עדיין בסוף השחיטה על הדלעת לא נחלקו רבי ורבי חייא שהוא מכשיר. והמחלוקת היא בנתקנח הדם.

לרבי, הדם מכשיר כי הוא סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמו שפירש רב פפא.

לרבי חייא, ספוקי מספקא ליה, אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והדם הכשיר, או שאינה לשחיטה אלא בסוף והדם לא הכשיר.

ומאי "תולין"? אם הדלעת היא של תרומה ונגעה בדבר טמא לא אוכלין ^[296] אותה שמא הוכשרה ונטמאה ולא שורפין אותה, שמא לא הוכשרה והיא טהורה ואסור לשרפה ^[297].

ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"?

לרבי שמעון - לא מכשיר הדם ואוכלים את הדלעת.

לרבי חייא - ספיקא הוי ולא אוכלים אותה.

לענין שריפה, מיהו, שוו להדדי רבי שמעון ורבי חייא.

מר לא שרפיה ומר לא שרפיה.

הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

והכי קאמר ^[298] רבי חייא: כגון זאת תולין, לא אוכלין ולא שורפין. הגמרא מביאה ספק של ריש לקיש בדיני הכשר, שרצו לפשוט אותו מדברי רבי שמעון שבמשנתנו.

בעי רבי שמעון בן לקיש: קדשים שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי משקה, כגון צריד של מנחות ^[299] והוא קמח שלא נבלל בשמן של המנחה ונשאר יבש ^[300], ונגע בו דבר טמא, האם מונין בו ראשון ושני לטומאה ככל דבר המקבל טומאה, או אין מונין בו ראשון ושני והצריד נפסל ואינו מטמא אחרים אף אם נגע באב הטומאה?

ומפרשינן לבעיה: יש חידוש שחיבת הקדש מכשרת קדשים, אבל יש להסתפק: כי מהניא חבת הקדש לאיפסולי גופיה, [מה שמועילה חיבת הקדש זה רק לפסול את עצמו] ולאוסרו באכילה, אבל לטמא אחרים ויהיה צריך למימנא ביה ראשון ושני, לא שמענו. או דלמא לא שנא [או שאין הבדל] וכיון שהוא מקבל טומאה הוא גם מטמא אחרים?

אמר רבי אלעזר: תא שמע: כתוב בתורה "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" [ויקרא י"א ל"ד]. התורה מלמדת: אוכל הבא במים - הוכשר, אוכל שאינו בא במים - לא הוכשר.

ותמהינן: אטו רבי שמעון בן לקיש לית ליה מקרא מפורש שאין האוכל מקבל טומאה עד שיהיה אוכל הבא במים?

והלוא רבי שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה: האם חבת הקדש שמכשירה, דינה כאוכל הבא במים דמי, או לא?!

ומתרצינן: רבי אלעזר נמי, לא בא לפשוט מפשטו של מקרא. אלא מיתורי קראי קאמר [מהפסוק המיותר אמר] שיש לפשוט.

מכדי, הרי כתיב בסוף פרשת טומאת שרצים "וכי יותן מים על זרע" [ויקרא י"א ל"ח]. ואם כן, מה שכתוב "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים", למה לי?

הערות

^[290] קשה, שיש כלל בידנו "אין היקש למחצה" וכל מה שאפשר ללמוד מההיקש - לומדים! אומרים תוספות, שרבי שמעון סובר, שכיון שכתוב "תשפכנו כמים" אין לנו להקיש את הדם למים אלא לענין ההנהגה בו, וללמוד שמותר להשתמש בו כמים, אבל אין לנו ללמוד לענין הכשר. [תוד"ה למישרי].

^[291] הפסוק "תזבח ואכלת בשר" נדרש כך: "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב. [רש"י]. והתוספות מקשים: הלוא התורה לא אסרה אלא לגוז את פסולי המוקדשים, אבל הגיזה עצמה אינה אסורה בהנאה כדמוכח במסכת בכורות, ומדוע נחשוב שהדם אסור בהנאה! מתרצים התוספות: באמת הגיזה לא אסורה אבל החלב אסור, מפני שאיסור גיזה נדרש מ"תזבח" ולא תגוז שמשמע שהפעולה אסורה, ואיסור חלב נדרש מ"בשר" שמשמע שהתורה התירה את הבשר ולא את החלב והחלב עצמו אסור, והיה מקום לאסור את הדם בהנאה כמו החלב, ולכן הוקש הדם למים, ואף שבגמרא הוזכר איסור גיזה ועבודה, הגמרא קצרה בלשון, והסתמכה בעיקר על ההמשך שדורשים מהמקרא הזה איסור חלב.

^[292] לדעת רש"י, רבי ישמעאל מדבר בדם בהמה שנשחטה, ואומר שדם קלוח אינו מכשיר מפני שאין הנפש יוצאת בו אלא יוצאת אחרי יציאתו. והתוספות חולקים על רש"י ומוכיחים ממסכת כריתות שדם קילוח הוא דם שהנפש יוצאת בו. ועיין בהערה 288 שלדעת התוספות "דם חללים" הוא דם אדם ולא דם בהמה. ולדעת התוספות, רבי ישמעאל מדבר באדם הרוג שדם הקילוח שלו לא מכשיר מפני שהנפש יוצאת בו ועדיין לא נגמר יציאתה. ודין דם האדם הפוך מדם הבהמה לענין הכשר, שבבהמה הדם המכשיר הוא דם הנפש דוקא, ובאדם הדם המכשיר הוא הדם היוצא ממנו אחרי יציאת הנפש דוקא. [תוד"ה ודם ובכריתות כ"ב ע"א תוד"ה ודם]. ועיין בהערה 288 שלדעת תוספות נחלקו רבנן ורבי שמעון בדם מכה של אדם, לרבנן דם זה מכשיר ולרבי שמעון - אינו מכשיר. לכאורה צריך לומר, שרבי ישמעאל סובר כרבי שמעון שדם מכה לא מכשיר, ולכן גם דם קילוח לא מכשיר. והמהרש"א אומר, שרבנן מודים בדינו של רבי ישמעאל, ויש לחלק ולומר שדם מכה מכשיר מפני שאומרים "מה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא", ודם קילוח לא מכשיר מפני שבמקום שעתיד להיות דם חלל ממש, לא חשוב דם הקילוח כדם חלל.

^[293] מסוגיתנו יוצא, שלמאן דאמר - אין שחיטה אלא בסוף, אחרי שנגמרה השחיטה חל שם שחיטה עליה למפרע מתחילתה והדם של תחילת השחיטה מכשיר. והקשה הר"ן, שמהסוגיא לעיל [כ"ט ב] יוצא שלמאן דאמר - אינה לשחיטה אלא בסוף, אין שם שחיטה אלא על סופה, ואם שחטו שני אנשים פרה אדומה - אין הראשון נטמא אף שנגמרה השחיטה בכשרותו. ומתרץ הר"ן, שלכל ענין לא חל שם שחיטה אלא על סופה, ורק לענין הדם חל שם דם שחיטה על כל דם השחיטה למפרע, ודבר זה נדרש מהפסוקים ועיי"ש. [חידושי הר"ן]. והרא"ש מתרץ, שכאשר השתנה דבר בשחיטה כגון שהתחלף השוחט - לא אומרים שחל שם שחיטה למפרע על תחילתה ויטמא השוחט הראשון, אבל כשלא השתנה דבר בשחיטה - חל שם שחיטה עליה למפרע.

^[294] יש לעיין, כיון שנתברר למפרע שהדם של תחילת השחיטה יש עליו שם דם שחיטה, מדוע אם נתקנח לא הכשיר, והלוא התברר עכשיו שהיה דם שחיטה על הדלעת! ואומר הר"ן, שבשביל שהמשקה יכשיר צריך שיהיה ודאי משקה בשעה שהוא מכשיר, ואם בשעת ההכשר אינו אלא ספק משקה אינו מכשיר אף כשנתברר לבסוף שהיה עליו שם משקה [חידושי הר"ן].

^[295] המהרי"ק לומד מהגמרא שסומכים על רוב דעות הפוסקים המתירים דבר, אף על פי שטעמם שונה ועל כל טעם מטעמי המתירים נחלקו רוב הפוסקים, כיון שלענין הדין רוב הפוסקים מתירים - יש להתיר. [שו"ת מהרי"ק שרש מ"א]. הרמ"א הביא את דינו של המהרי"ק להלכה. [חו"מ סי' כ"ה ס' ב']. והש"ך חולק, וכתב שאין להתיר איסור תורה בכגון זה. [שם ס"ק י"ט]. והנודע ביהודה כתב שמהגמרא כאן אין ראיה להתיר איסור דאורייתא, כי מדובר בדלעת שבה התרומה היא מדרבנן, שמעשר ירק - דרבנן. [שו"ת נו"ב תנינא חו"מ ג']. ולדעת הראב"ד שהובא בכפתור ופרח, אף שחיוב מעשר בירק הוא מדרבנן, כשמפרישים חל עליו קדושת תרומות ומעשרות מהתורה והנצי"ב הכריע להלכה כדעה זו. [שאילתא צ"ח אות ה']. לפי דעה זו ראית המהרי"ק קיימת אף במחלוקת באיסור תורה.

^[296] בספר הר צבי דן בשאלה, מדוע לא מתיר רבי חייא לאכול את הדלעת מספק, שהרי התרומה בירקות היא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא! ועיין בהערה 298 דברי בעל המאור.

^[297] המצפה איתן יצא לחדש שכוונת הגמרא היא שלדעת רבי חייא אין חיוב לשרוף את הדלעת כדין תרומה טמאה שמצותה בשרפה, אבל גם אין איסור לשרוף את הדלעת, לפי שכל האיסור לשרוף תרומה תלויה הוא משום שמא יבוא אליהו ויטהרנה, וזה שייך רק בספק שבמציאות, אבל כשיש ספק בדין לא יטהר אליהו מפני שלא בשמים היא, וכיון שלא יהיה בתרומה מצות אכילה לעולם - אין בה איסור שרפה. המצפה איתן מתרץ בזה את הלשון "באו ונסמוך" שמשמע שאנו באים ומקילים, ואם נאמר שאנו אוסרים לשרוף אנו מחמירים, אבל בזה שאנו אומרים שאין חיוב לשרוף אנו מקילים.

^[298] רש"י כתב על לשון זה "גירסא דלא צריכה היא". בעל המאור מפרש שכוונת הגמרא לומר שבנדון זה בתרומת דגן שהיא דאורייתא - תולין, אבל בדלעת שתרומתה מדרבנן - לא תולין. [בסוף ד"ה והא דתנן]. והמהר"ם מרוטנברג מתרץ, שכוונת הגמרא לומר שרק בכגון זה שיש ספק בדין - תולין, אבל אם הספק הוא במציאות האם נפל משקה על הירק והוכשר או לא, הדין הוא כספק טומאה, וברשות היחיד - טמא ושורפים, וברשות הרבים - טהור ואוכלים. והרא"ש חולק ואומר, שכלל זה דספק טומאה ברשות היחיד וברשות הרבים אמור רק במקום שהספק הוא בטומאה עצמה כמו בסוטה, אבל כשהספק הוא בהכשר לקבל טומאה הולכים אחרי חזקת לא מוכשר בכל מקום [תוספות הרא"ש].

^[299] בעית ריש לקיש יכולה להיות גם בבשר זבחים שלא באו עליו מים והכשרו הוא רק מצד חיבת הקדש, מפני שדם השחיטה הוא דם קדשים ולא מכשיר. בעית ריש לקיש שכיחה יותר במנחות שבהם נזהרים ממגע מים כדי שלא יחמיצו. [תוד"ה צריד בסופו עם הגהת הב"ח].

^[300] רש"י מפרש "קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו". והתוספות אומרים, שמדובר בקמח שלא נבלל כלל, כי אם הוא נבלל - נחשב כל הקמח שבכלי שנעשית בו הבלילה כבא במשקין ומוכשר בלי חיבת הקדש, שכן הדין שהכלי מצרף מה שבתוכו בקדשים, ואם יש בכלי כמה חתיכות ונגע טמא באחת מהן - נטמאו כלם, והוא הדין לענין הכשר שאם הוכשרה אחת מהן הוכשרו כלם.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופסולי המוקדשין אסירי [אסורים] בגיזה ועבודה — דמן גם כן נאסר בהנאה ולכן לבעי [יצטרך] קבורה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שהוא מותר בהנאה.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הכתוב "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד) מלמד כי הדם הנחשב משקה ומכשיר אוכלים לקבל טומאה, הוא דם של חללים, שכבר מתו — פרט לדם קילוח, הדם שמקלח בכח, שהוא דם של חיים, שאינו מכשיר את הזרעים.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: השוחט בהמה והתיז (וניתז) דם השחיטה על הדלעת של תרומה — רבי אומר: הוכשר הדלעת לקבל טומאה בדם זה, ר' חייא אומר: תולין, ספק הוא.

אמר ר' אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר, ור' חייא אומר תולין, ואין בידינו להכריע ביניהם, אנו על מי נסמוך? באו ונסמוך על דברי ר' שמעון, שהיה ר' שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם.

ובפירוש הדברים אמר רב פפא: הכל מודים, גם רבי וגם ר' חייא, היכא דאיתיה [במקום שישנו] הדם על הדלעת מתחלה ועד סוף השחיטה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שדם זה מכשיר, כדין דם שחיטה (וכדעת חכמים החולקים במשנתנו על ר' שמעון). כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה כאשר ניתז הדם על הדלעת בתחילת השחיטה, ונתקנח הדם מן הדלעת בין שחיטת סימן אחד לסימן שני; רבי סבר [סבור]: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כלומר, השחיטה קרויה שחיטה מתחילתה עד סופה, ולפיכך האי [דם זה], שניתז כבר בתחילת השחיטה, דם שחיטה הוא קרוי, ומכשיר.

ואילו ר' חייא סבר [סבור]: אינה לשחיטה אלא בסוף, ואם כן, האי [דם זה] שניתז בתחילה, דם מכה (פצע) הוא, שאינו מכשיר. ולפי זה, מאי [מה פירוש] תולין שאמר ר' חייא? תולין הדבר עד גמר שחיטה, אי איתיה [אם ישנו] הדם על הדלעת בסוף שחיטה — מכשיר, ואי [ואם] לא — לא מכשיר.

ושואלים: ומאי [מה פירוש] דברי ר' אושעיא "באו ונסמוך על דברי ר' שמעון"? והרי לר' שמעון דם שחיטה לא מכשיר כלל, ואילו לר' חייא הוא מכשיר!

ומשיבים: בנתקנח הדם קודם סוף השחיטה מיהו [על כל פנים] אשוו להדדי [הושוו דבריהם של ר' שמעון ור' חייא זה לזה], מר [חכם זה] סבור שלא מכשיר, ומר [וגם חכם זה] סבור שלא מכשיר, אף שטעמיהם שונים, ואם כן הוה ליה רבי חד [נמצא רבי אחד] שסבור שהוא מכשיר, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

רב אשי אמר: הביטוי "תולין" — לעולם משמע, דבר שיש בו ספק בעיקר דינו, ולא דבר שמציאותו עומדת להתברר. ובמקרה שנתקנח הדם קודם גמר השחיטה, לר' חייא ספוקי מספקא ליה [מסופק לו הדבר] בעיקר הדין, אי [האם] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ואם כן הריהו בכלל דם שחיטה ומכשיר, או אינה לשחיטה אלא בסוף ואינו מכשיר. ולפי זה, מאי [מה פירוש] תולין? לא שהדבר תלוי האם יישאר הדם עד סוף השחיטה, אלא שאם נגעה טומאה בדלעת לאחר שנתקנח ממנה הדם — לא אוכלין את דלעת התרומה, שמא נטמאה, ולא שורפין אותה, שמא טהורה היא, ואסור לשורפה.

ומקשים: ולפי זה מאי [מה פירוש] "באו ונסמוך על דברי ר' שמעון"? והרי לדעת ר' שמעון הדם לא מכשיר כלל, והדלעת טהורה, ואילו לר' חייא ספיקא [ספק] הוא! ומשיבים: לענין שריפה מיהו [על כל פנים] שוו להדדי [שווים הם זה לזה], מר לא שרפיה [חכם זה, ר' שמעון, לא שורף אותו], משום שלדעתו לא הוכשרה הדלעת, ומר לא שרפיה [וחכם זה, ר' חייא, גם כן אינו שורף אותו] מספק, ואם כן

הוה ליה רבי חד [נמצא רבי אחד], הסבור שניתן לשורפה, ואין דבריו של אחד במקום שנים. והכי קאמר [וכך אומר] ר' חייא: במקרה כגון זאת, אם נגעה טומאה בדלעת תולין כלומר, לא אוכלין משום שיתכן שבכך הוכשרה ונטמאה, ולא שורפין, שהרי לא ודאי שהוכשרה ונטמאה.

ב בעי [שאל] ר' שמעון בן לקיש: צריד (יבש) של מנחות, כלומר, סולת יבשה של מנחה, שלא נבללה בשמן, וכך לא הוכשרה במשקה לקבלת טומאה, ומכל מקום כשנגעה בה טומאה הריהי פסולה להקרבה ולאכילה משום "חיבת הקודש" המכשירה אותה לקבלת טומאה, האם מונין בו ראשון ושני, כדרך שמונים בכל מאכל שנטמא, שאם נגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, ועושה שני, או אין מונין בו ראשון ושני? ומבארים: כי מהניא [האם כאשר מועילה] חבת הקדש הרי זה רק לאפסולי גופיה [לפסול אותו עצמו] להקרבה ולאכילה, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינה שונה], וכיון שחיבת הקודש מכשרתו — הרי הוא נעשה כשאר אוכל?

אמר ר' אלעזר: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא על הפסוק "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), אוכל הבא במים — הוכשר לקבל טומאה ולמנות בו ראשון ושני, אוכל שאינו בא במים — לא הוכשר, ואם כן הוא הדין לצריד של מנחות.

ותוהים: אטו [וכי] ר' שמעון בן לקיש לית ליה [אין לו, אינו יודע] הלכה זו שרק אוכל הבא במים מקבל טומאה? אלא ר' שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלת לו השאלה]: חבת הקדש שמכשירה קדשים לפוסלם להקרבה אם נטמאו, האם כאוכל הבא במים דמי [נחשב], שעושה ראשון ושני, או לא?

ומוסיפים: ר' אלעזר שהשיב לו, נמי [גם כן] מיתורי קראי קאמר [מיתורי המקראות הוא אומר] ומשם הוא לומד: מכדי כתיב [הואיל ונאמר]: "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם לח), אם כן, הכתוב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" למה לי?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It could enter your mind to say: Since benefit from disqualified consecrated animals is forbidden with regard to their fleece and labor, perhaps benefit from their blood is also forbidden, and let it require burial. Therefore, the verse teaches us that benefit from their blood is permitted.

The school of Rabbi Yishmael taught that the verse: “And drinks the blood of carcasses,” from which it is derived that the blood of an animal that was killed renders food items susceptible to ritual impurity, serves to exclude blood that emerges in a surge due to arterial pressure at the moment of slaughter while the animal is still alive that does not render seeds susceptible to ritual impurity.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to one who slaughters an animal and splashed blood of the slaughter on a gourd of teruma, Rabbi Yehuda HaNasi says: The gourd is rendered susceptible to ritual impurity. Rabbi Ḥiyya says: If the gourd came into contact with a source of impurity, one places the matter in abeyance, as there is uncertainty whether the blood rendered it susceptible to impurity.

Rabbi Oshaya said: Since Rabbi Yehuda HaNasi says that the gourd is rendered susceptible to ritual impurity and Rabbi Ḥiyya says that one places the matter in abeyance, on whom shall we rely? Come and let us rely on the statement of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon would say: It is slaughter that renders the animal susceptible, and not blood.

Rav Pappa said in explanation: Everyone, Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya, agrees that where there is blood on the gourd throughout the slaughter continuously from beginning to end, everyone, both Rabbi Shimon ben Lakish, who says: Slaughter is defined only as the conclusion of its performance, and Rabbi Yoḥanan, who says: Slaughter is defined from the beginning to the end of its performance, agrees that the blood renders the gourd susceptible to impurity, in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Shimon. When they disagree is in a case where the blood is wiped off the gourd between the cutting of one siman and the other siman. Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter is defined from the beginning to the end of its performance, and this blood that splashed on the gourd is blood of slaughter.

Rabbi Ḥiyya holds that slaughter is defined only as the conclusion of its performance, and this is blood of a wound, which does not render food items susceptible to ritual impurity. And what is the meaning of the ruling of Rabbi Ḥiyya that one places the matter in abeyance? It means that one places the matter in abeyance until the conclusion of the slaughter. If there is blood remaining on the gourd at the conclusion of the slaughter the blood renders the gourd susceptible to ritual impurity, and if not, the blood does not render the gourd susceptible to ritual impurity.

The Gemara asks: And what is the meaning of the statement of Rabbi Oshaya: Come and let us rely on the statement of Rabbi Shimon? According to Rabbi Shimon the blood of slaughter does not render food items susceptible to ritual impurity, while according to Rabbi Ḥiyya the blood of slaughter renders the gourd susceptible to ritual impurity.

The Gemara answers that in a case where the blood is wiped off the gourd prior to the conclusion of slaughter, in any event, the opinions of Rabbi Shimon and Rabbi Ḥiyya correspond to each other: One Sage holds that the blood of slaughter does not render the gourd susceptible to ritual impurity and the other Sage holds that the blood of slaughter does not render the gourd susceptible to ritual impurity. The result is that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the blood of slaughter renders the gourd susceptible to ritual impurity, is one Sage stating an individual opinion, and the statement of one Sage has no standing in a place where it is disputed by two Sages.

Rav Ashi said that the term: One places the matter in abeyance, indicates that it remains in abeyance forever. It is a fundamental halakhic uncertainty for which there is no resolution. And in the case where the blood is wiped off the gourd prior to the conclusion of the slaughter, the halakha is unclear. This is because Rabbi Ḥiyya is uncertain whether slaughter is defined from the beginning to the end of its performance or whether slaughter is defined only as the conclusion of its performance. And what is the meaning of his ruling that one places the matter in abeyance? It means that if a source of impurity comes into contact with the gourd after the blood was wiped off the gourd, one may neither eat the gourd, as perhaps it is impure teruma, nor may one burn it, as perhaps it is pure.

The Gemara asks: And according to this explanation, what is the meaning of the statement of Rabbi Oshaya: Come and let us rely on the statement of Rabbi Shimon? According to Rabbi Shimon the blood of slaughter does not render food items susceptible to ritual impurity, while according to Rabbi Ḥiyya, there is uncertainty with regard to the status of the gourd. The Gemara answers that with regard to the matter of burning, in any event, the opinions of Rabbi Shimon and Rabbi Ḥiyya correspond to each other: One Sage, Rabbi Shimon, does not burn the gourd, because it was not rendered susceptible to impurity, and the other Sage, Rabbi Ḥiyya, does not burn the gourd, due to the uncertainty.

The result is that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that one burns the gourd since the blood of slaughter renders the gourd susceptible to ritual impurity and contact with a source of impurity renders it impure, is one Sage stating an individual opinion, and the statement of one Sage has no standing in a place where it is disputed by two Sages. And this is what Rabbi Ḥiyya is saying: In a case such as this, one places the matter in abeyance; one may neither eat the gourd nor burn it.

Rabbi Shimon ben Lakish raises a dilemma: With regard to a dry portion of consecrated flour that was not mixed with the oil of meal offerings, does one count the descending levels of impurity characteristic of other foods that come into contact with a primary source of impurity, i.e., that food assumes first-degree impurity, and food that comes into contact with that food assumes second-degree impurity; or does one not count the descending levels of first-degree impurity and second-degree impurity? The Gemara elaborates: When regard for sanctity is effective in rendering an item susceptible to impurity, is it effective only to disqualify that item itself, but to count the descending levels of first-degree and second-degree impurity it is not effective? Or perhaps once it is rendered susceptible to impurity there is no difference whether it is rendered susceptible by means of regard for sanctity or by means of contact with liquids.

Rabbi Elazar said: Come and hear proof from a baraita. It is written: “Of all food that may be eaten, on which water comes, it shall be impure; and all drink that may be drunk it shall be impure” (Leviticus 11:34). From that verse it is derived: Food that comes into contact with water is rendered susceptible to ritual impurity and to count the descending levels of impurity, but food that does not come into contact with water is not rendered susceptible to ritual impurity. Apparently, for the dry portion of flour that did not come into contact with a liquid but was rendered susceptible by regard for sanctity, one does not count the descending levels of impurity.

The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Shimon ben Lakish does not have knowledge of the halakha that only food that comes into contact with water is susceptible to ritual impurity? The Gemara answers: This is the dilemma that Rabbi Shimon ben Lakish is raising: Is the halakhic status of consecrated food that is subject to regard for sanctity like that of food that comes into contact with water, and one does not count the descending levels of impurity for items that come into contact with it, or no, its halakhic status is unique?

The Gemara explains that Rabbi Elazar, who cited the verse to resolve the dilemma of Rabbi Shimon ben Lakish, is not merely citing a verse that Rabbi Shimon ben Lakish knows. Rather, he too is stating his proof from the extraneous formulation of the verses. Since it is written: “But when water is placed upon the seed, and any of their carcass falls upon it, it is impure for you” (Leviticus 11:38), why do I need the verse: “Of all food which may be eaten, on which water comes, shall be impure” (Leviticus 11:34)?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הואיל ואסורין בגיזה ועבודה כלומר דכתיב לא תעבד בבכור שורך וכו' אפי' בעל מום:

פרט לדם קילוח. אפי' בתחלת שחיטה כשמקלח הדם מחמת חיותא של בהמה דלאו חשוב דם חללים:

ר' אחייא אמר תולין. כלומר תולין לא אוכלין ולא שורפין:

הכל מודים היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף [מכשיר]. כלומר דחשוב לדם שחיטה ודם חללים הוא:

צריד של מנחות. כלומר יבש שאינו בלול בשמן ונטמא:

מונין בו ראשון ושני. כלומר דאם הוא ראשון מטמא שני בקדש ואם שני מטמא שלישי או לא:

פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. פירש"י ז"ל עד טיפה המשחרת שהיא בסוף הקילוח וללשון הזה ד' מיני דמים בהקזה שהנפש יוצאה בהן ראשון שותת ואדום שני מקלח שלישי משחיר ויוצא טיפין והיינו טיפה המשחרת דשותת הוא ואח"כ דם התמצית שהוא לאחר מיתה ואתיא כריש לקיש דאמר התם איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך כלומר משעה שמשחיר כל זמן שהוא שותת ויורד עד שעה שיוציא התמצית שהוא לאחר מיתה ולא כר' יוחנן דאמר התם כל זמן שמקלח והתם נמי אמרי' תנאי היא דתניא איזהו דם הנפש וכו' ומייתי עלה נמי הך תנא דבי ר' ישמעאל לומר דהך נמי אתיא כר"ל.
ור"ת ז"ל פי' דטיפה המשחרת קודם הקילוח היא יוצאה והיא טיפה אחת שחור' שיוצאה בתחלת הקזה והיא שותת ואח"כ יוצא דם אדום והוא שותת ואח"כ יוצא דם והוא מקלח ואח"כ שותת ואח"כ משחיר והוא דם התמצית שחמש' מיני דמים הם לדבריו ולר"ל מטיפה המשחרת ואילך והן ג' דמים האדומים שבאמצע אבל ראשון ואחרון שהם שחורים לא ור' יוחנן סבר אף שני השותת שהוא אדום אינו דם הנפש עד שמקלח ולפי פי' זה הא דתניא ר' ישמעאל אומר לא אתיא לא כר"ל ולא כר' יוחנן מיהו תנאי היא התם בפ' דם שחי'.
וי"א כלשון ראשון, אלא שמפרשים כדברי ריש לקיש דמטיפה המשחרת ואילך פטור מכרת וליחייב על הראשונים, ואינו נכון.

דם שחיטה שאמרו עליו שהוא מכשיר לא נאמר אלא על דם השותת בשעת שחיטה אבל דם הקלוח אינו מכשיר שנאמר ודם חללים ר"ל דם שנעשה בו חלל והוא רביעית האחרון שנאמר ודם חללים פרט לדם הקלוח וטעם הדבר מפני שאינו דם הנפש שעדיין חיים הם והרי הם כדם של מכה או של נגיפה או של הקזה שאינו מכשיר במה דברים אמורים בשלא גמר את השחיטה אבל אם גמר את השחיטה ועדיין דם הקלוח על האוכל הוכשר גמר את השחיטה אבל כבר נתקנח הדם מעל האוכל קודם גמר שחיטה הרי זה ספק ותולין עליו לא אוכלין ולא שורפין ודם שחיטת הטמאים אינה מכשרת וכן דם המת מאליו על ידי מלאך המות אינו מכשיר שנאמר ודם חללים והם שנהרגו על ידי אדם או חיה רעה:

פסולי המוקדשין ר"ל קדשים שהוממו ונפדו אע"פ שאסורין בגיזה ועבודה כמו שיתבאר במקומו דם שלהם מותר בהנאה:

מה שביארנו בקדשים שחבת הקדש מכשרתן לא סוף דבר באוכלין אלא אף עצים ולבונה הוכשרו לקבל טומאת אוכלין חבת הקדש מחשיבתם כאוכל:

אוכלין נגובין אלו שבקדש שלא הוכשרו במשקה אלא מתורת חבת הקדש כגון אלו שהזכרנו וכגון צריד של מנחות ר"ל הקמח היבש שבמנחת הסולת שלא נגע בו השמן וכל כיוצא בזו הדבר בספק אם נאמר דוקא לפסול עצמו לבד באכילה או אף לטמא אחרים למנות ממנו ראשון ושני נמצא שאם נגע צריד זה שנטמא בלא הכשר באוכל אחר שהוכשר הרי השני ספק ותולין לא אוכלין ולא שורפין וכבר כתבנוה במסכת חגיגה:

תד"ה סלקא דעתך אמינא הואיל בו' המתיר ובתלוש נמי פליגי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ודם חללים ישתה כו' ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה כו' ודם שחיטה הוי כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהך דפרט לדם קילוח כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון נמי אתיא דהא דדם שחיטה הוי איפכא היינו לרבנן וצ"ל דדם קילוח גרע מדם מכה דמכשיר לרבנן והיינו משום כיון דעתיד להיות חלל לא חשיב דם הקילוח ממנו כדם המכה ודו"ק:

בד"ה צריד של מנחות כו' בתחלה כשהסולת בביסא וכמ"ד מדת יבש כו' עכ"ל כצ"ל וביסא הוא כלי כדאיתא בפרק קמא דמנחות וכפי' הערוך שהוא כלי שמקדשין בו המנחה ויכול להיות שהוא מדת יבש אבל רש"י פירש שם ביסא הוא כלי שבוללין בו המנחה אם כן השמן הוא קודם בביסא כדאיתא בפרק אלו מנחות מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ע"ש:

רש"י ד"ה מיהא. מסייע לי' ר"ש. כצ"ל:

רש"י ד"ה לעולם משמע. עד שיבא אליהו כו' ול"ת תנא תולין הדבר כו'. ק"ל דבשלהי נדה תנן ומגען ובעילתן תלויין. ור"ל עד שתתברר היום אם תראה או לא. וכן בגיטין (ר"ד עד) רמ"א בעילתה תלויה. ור"ל ג"כ עד שתתברר הדבר אם ימות מחולי זה או לא. ורציתי לומר שיש חילוק בין לשון תלויין או תלויה דקאי על הדברים שייך שפיר שהן תלויין בספק עד שיתבררו. אבל לשון תולין משמע לעולם. ונ"ל דלכן שכל רש"י לגרוס בתירוצא דר"פ ומאי תולין תלוי הדבר כמו שהוא בציונו ולאפוקי מגי' שלפנינו תולין הדבר עד גמר שחיטה. וזה היה נכון מאד בכוונתו ז"ל. אבל מה לעשות בהא דתניא בנדה (דף עב ריש ע"ב) המסיט את הראיה בש"א תולין. משכבות ומושבות כו' ב"ש תולין. והתם נמי עד שיתברר היום או מחר אם יראה ראיה שניה או לא וצ"ע:

תד"ה ודם. והכי איתא התם כו' איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו ריו"ח כו' ור"ל כו'. ודע דהתם מיירי לענין חיוב כרת באוכלו דא"ח אלא בדם הנפש. ולא לענין הכשר:

תד"ה צריד. וא"ת ויצרף כלי כו'. כצ"ל:

גמ׳ מכל האוכל אשר יאכל וגו׳. נ"ב סיפא אשר יבוא עליו מים:

תוס' דה צריך וכו' וא"ת ויצרף כלי לענין הכשר כצ"ל:

רַב אַשֵּׁי אָמַר תּוֹלִין לְעוֹלָם מַשְׁמָע וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּא סְפוּקֵי מְסַּפְּקָא לֵיה. מקשים בשם הרב מזבח כפרה דהרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות טומאת אוכלין (הלכה ג') פסק כרבי חייא ובפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה יח') כתב שחט מיעוט סמנים וכו' שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוא פלא אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם כן בנתז אמאי תולין עד כאן דבריו?
ונראה לי בס"ד לתרץ על פי מה שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו וזה לשונו ואפשר לומר דכל משקה מכשיר ממים ילפינן ליה ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין אף כל משקה אינו מכשיר אלא אם כן היא ודאי משקה בשעה שעומד על האוכל עד כאן דבריו עיין שם. והשתא יש לומר דהרמב"ם סבירא ליה כהר"ן דדם אינו מכשיר אלא אם כן הוא דם שחיטה ודאי בשעה שעומד על האוכל ולכן הגם דקיימא לן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף עם כל זה בתחלה אינו נקרא ודאי כמו מים דהא אפשר שלא יגמור הסימנים או שתתנבל בידו ואין כאן דם שחיטה כלל ומאחר דאינו ודאי כמו מים קודם שתגמר השחיטה לכך פסק דתולין.

סד"א הואיל ואסור בגיזה ועבודה, עיין תוס' שכ' דלר' אבהו לא הוה צריכא לכך רק משום חזקי' נקטי' ועיין תוס' פרק כל שעה כ"ב ע"א ד"ה ור"ש לחד תי' ע"כ ר"ש לית ליה דחזקי' והדר' ק' תוס' לדוכתי' ולפע"ד ליישב ק' תוס' דתרי פעמים כתיב על הארץ תשפכנו כמים בשני פרשיות סמוכות והנה לכאורה יש לעיין מנ"ל למדרש הקישא שיהיה דם שחיטה מכשיר כיון דבהכשר כתיב כל משקה אשר ישתה ודם לאו משקה אשר ישתה הוא שהרי אסור הוא ולא דמי לדם חלל אדם דמכשר מדם חללים ישתה דהתם מיירי להדיא מדם חלל גוי ומת גוי אפשר דמותר וכבר כתבתי לעיל בפ"ק פלוגתת רשב"א ורמב"ן בזה ואיסור דם נמי ליכא במהלכי שתים משא"כ דם שחיטה דבכרת מימעט ממשמעות משקה אשר ישתה וכה"ג ס"ל לר"ש בעצמו פ' העור והרוטב על פסוק מכל האוכל אשר יאכל ע"ש, ואין לומר הכא ע"כ הקישן הכתוב על הארץ תשפכנו כמים דז"א דקרא איצטריך להתיר הנאה אלא אין היקש למחצה ממילא אתקש נמי למים לכל מילי, וזה שייך אי לא הוה נגד משמעות משקה אשר ישתה, אבל השתא דהוה נגד משמעות מנ"ל למילף מהקישא שיהי' מכשיר וי"ל דתרי פעמים תשפכנו כמים כתיב בפרשה חד להיתר הנאה ואייתר חד להקישא להבשר, ואין לומר תרווייהו להיתר הנאה חד לדם חולין ולאפוקי מסברת ר' אבוה כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' ואכתי ה"א חולין מותרין ופסולי מוקדשין אסורים מק"ו דגיזה ועבודה איצטריך אידך להתיר גם דם פסולי מוקדשין בהנאה ואכתי הכשר מנ"ל ז"א דפשטי' דהני קראי תרווייהו מיירי בפסולי מוקדשי' וא"כ מחד קרא גופי' נדע היתר הנאה לפסולי מוקדשי' ומכ"ש חולין אייתר אידך להכשר אמנם רש"י מייתי לעיל כ"ח ע"א ד"ה בפסולי מוקדשי' וכו' בשם ספרי דפרשה דכי ירחיב מיירי בבשר תאוה של חולין ולא בפסולי מוקדשי' ועיין לעיל י"ז ע"א ברש"י ומהרש"א שם ועיין רא"ם פ' ראה וא"כ לספרי הנ"ל איצטריך חד קרא להיתר הנאה דחולין ואידך לפסולי מוקדשי' דלא לילף ק"ו מגיזה ועבודה ולית לן קרא להכשר וידוע כי סתם ספרי הוא ר"ש וא"ש סוגיא דתלמודא דאיצטריך לפסולי מוקדשין דוקא וק"ל:

תנא דבי ר"י דם חללים ישתה פרט לדם קלוח וכו' ליישב קו' תוס' על רש"י נלע"ד דהתם בכריתות כ"ב ע"א יל"ד דמסיק דר"נ כתנאי א"כ קשי' לימא כתנאי ע"כ ס"ל לרש"י דתרי טפה משחרת איכא, חדא קודם הקילוח, וחדא אחר הקילוח, ור"ל מיירי מטפה ראשונה ומחמיר טפי מר' יוחנן שמטפה המשחרת הראשונה ואילך יוצא הנפש, וס"ל דר"ש דבריית' אתי' כוותי' ואמנם ר' יוחנן ס"ל דבהא כ"ע לא פליגי דאין יציאת הנפש קודם הקילוח, אלא ר"ש דברייתא מיקל טפי וס"ל דגם בקילוח אין יציאת הנפש אלא מהמשחרת השני' ואילך שהוא אחר הקילוח ור' יוחנן דאמר מקילוח ואילך משום דהלכתא כר"א ולא כר"ש אבל דכ"ע לית להו דר"ל נמצא לפ"ז אליבא דר' יוחנן דהלכתא כוותי' לגבי ר"ל דכ"ע אית להו הא דתנא דבי ר"י דדם חללים ממעט דם קילוח אלא שהחילוק ביניהם במשמעות דורשי' לר"א דס"ל דהנפש יוצאה עם הקילוח, ואח"כ כשמשחיר כבר יצאה הנפש א"כ י"ל דם חללים שכבר נעשה חלל והיינו מהמשחרת השני' ואילך שכבר נעשה חלל מהקילוח וכן פירש"י בכריתות וכר"א דפסק ר' יוחנן כוותי' אמנם בשמעתין קאי הש"ס לר"ש דס"ל הנפש יוצא עם המשחרת השניה ולאח"כ ליכא עוד שום דם וליכא לפרש קרא דם חללים נעשה חלל מקודם דהיינו הדם שיוצא אחר המשחרת דזה ליתא דליכא שום דם אח"ז ע"כ פירש"י לר"ש דם שנעשה בו חלל היינו המשחרת השני' שבו נעשה חלל ולאפוקי הקילוח שעדיין לא יצא הנפש בו לר"ש דשמעתין כוותי' וק"ל.

השתא מחיים אסירא לאחר מיבעי מ"ש תוס' דהו"מ להקשות ולטעמיך מאיסור שאינה זבוח י"ל לעולם ה"א דנבלה שמתה מאליה מותרת ורק בידים לא נמית שום בהמה כ"א ע"י מעשה זביחה ולא באופן אחר וכה"ג מחלקי' תוס' בסנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל וכו' ע"ש ובזה מיושב דלא הו"מ להקשות עתה מגסטרא דכיון דנעשה בידיים א"כ ה"ל אינו זבוח ותקשי קושי' תוס' אמנם למסקנא דלעבר בעשה ול"ת לק"מ מאינו זבוח, אמר שפיר. דלמא דשוי' גסטרא וק"ל:

תוס' בד"ה צריד של מנחות וכו' והה"ד דהוה מצי למבעי בבשר קודש שלא בא במים דדם קדשים אינו מכשיר עכ"ל. הנה אם נימא דלר"ש שחיטה מכשרת מן התורה א"כ איכא למימר דלהכי לא מספקא ליה בבשר קודש משום דרצה לשאול בעיא שלו אליבא דכ"ע ובבשר לא שייך לספוקי כי אם לרבנן אבל לרשב"ל הכשר חבת הקודש הרי הוכשר בשחיטה ולר"ש הוכשרו בשחיטה לגמרי משמע אפילו למנות ראשון ושני וכדמתיב רב יוסף לקמן ע"ב הוכשרו בשחיטה ואפילו למנות ראשון ושני ואף דמסיק לקמן דהוא רק מדרבנן היינו לר"א דבעי הכשר מים דוקא מייתורי דקרא אבל ר"ש לא בעי הכשר מים דוקא שהרי מספקא ליה דחבת הקודש יהיה כהכשר מים:

אלא דהיא גופה קשיא למה לר"ש פשיטא ליה דמהני אפילו לראשון ושני הכשר שחיטה כהכשר מים ולמה בחבת הקודש מספקא ליה מ"ש הא מהא אלא ודאי דשחיטה באמת רק מדרבנן עשאוהו כהכשר מים ובחבת הקודש מספקא ליה על דין תורה וא"כ שפיר כתבו התוס' דהוה מצי לשאול בבשר קודש:

בגמ' בנתקנח מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר וכו' והוה ליה רבי חד וכו' הנה לדעת הש"ך בי"ד סימן רמ"ב דבאיסור דאורייתא אם אין הרבים מסכימים מטעם אחד לא חשיבי רבים והרי תרומה טמאה אסור מן התורה וא"כ איך חשיבי ר' חייא ור"ש רבים ואף שרב אשי מוקי לה לענין דלא שורפין מ"מ לא מטעם הנ"ל מוקי רב אשי בגווני אחריתא רק משום דתולין לעולם משמע אבל עכ"פ מוכח מאוקימתא דרב פפא דאפילו לענין אכילת תרומה טמאה חשיבי רבים וא"כ קשה על הש"ך אכן כיון דכאן בדלעת של תרומה מיירי ותרומת פירות הוא מדרבנן וא"כ ניחא ואפילו לדעת הרמב"ם בפ"י מתרומות דתרומת פירות דאורייתא מ"מ מודה דתרומת ירק הוא מדרבנן כמבואר בדבריו בפרק ההוא ובזה ניחא בשמעתין דקאמר והתיז דם על הדלעת ולכאורה יפלא כיון שאין זה מעשה שהיה דנימא דעובדא בדלעת הוה אלא הוא ברייתא למה פרט שום מין והוה ליה למימר והתיז דם על תרומה ולדידי ניחא משום דעל כרחך צריך לפרוט מין שהוא מדרבנן ולא מן התורה וכיון שעל כרחך צריך לפרוט אחז דלעת שהוא ירק. ובתרומה בזה"ז בלאו הכי ניחא שבזה"ז ודאי דרבנן:

שם והכי קאמר וכו' לכאורה הוא שפת יתר ועיין רש"י שהרגיש בזה ונלע"ד דלכאורה יש לדקדק כיון דר"ת מספקא ליה ותרומת דלעת הוא רק תרומה דרבנן ומן התורה מותר לאכלה אפילו אם היא טמאה שהרי אינה תרומה רק מדרבנן אסורה כשהיא טמאה וכיון שהטומאה היא רק ספק לר' חייא יהיה מותר לאכלה שספק דרבנן לקולא. וחשבתי למשפט אולי ר"ח באמת מתיר הדלעת הזאת באכילה ומה שאמר ר"ח תולין היינו דין זה דנתקנח בין תחלת שחיטה לסוף שחיטה הוא תולין שהוא רק ספק וא"כ זהו כוונת הגמרא דהכי קאמר כגון זאת כלומר אם בדומה לזה היה אירע בתרומת דגן שהיא תרומה של תורה היה דינו תולין לא אוכלין ולא שורפין אבל דלעת הזאת מותרת אפילו באכילה והיינו מרויחים בזה מה דקאמר ר' אושעיא בואו ונסמוך וכו' ולשון נסמוך היינו אם מקילים בדבר שייך שסומכין ועושים מעשה להקל אבל להחמיר לא שייך לשון נסמוך והרי כאן לר' חייא אסור לאכלה וגם אסור לשרפה וצריך שתהיה מונחת עד שיארע טומאה ודאית ולרבי אף שאסור לאכלה מ"מ מותר לשרפה תכף וא"כ ר"ח אינו מיקל בשום דבר ואיך שייך בואו ונסמוך אבל לפי מ"ש שר"ח מתיר דלעת הזאת באכילה שפיר קאמר בואו ונסמוך כך עלה ברעיוני אבל מסתפינא לומר דבר חדש להתיר הדלעת וגם אינו נכון לדינא כי אין זה ספק דרבנן שהספק הוא אם הדלעת טמאה או טהורה וזה שייך אף בחולין שאם תגע אח"כ בתרומה וקדשים אם תטמא אותם וזהו ספק תורה וצריכין אנו להחמיר וממילא אסורה באכילה אף שהיא רק תרומה דרבנן ולכן לשון זה שאמר בואו ונסמוך באמת צריך אצלי עיון אבל מה דמסיק והכי קאמר נלע"ד דיש לדקדק מנ"ל לרב אשי דר' חייא מספקא ליה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והא פשיטא ליה דדם מכשיר ודלמא נהפוך הוא דהא פשיטא ליה דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אלא מספקא לי' אם דם שחיטה מכשיר כלל וכמו דמוקי רב אשי גופיה לקמן (דף קכח ע"א) פלוגתא דר"מ ור"ש דפליגי אם דם שחיטה מכשיר אלא דר"מ פשיטא ליה דמכשיר ור"ח נוכל לומר דמספקא ליה אלא דרב אשי הוכיח זה מדברי ר' אושעיא דאמר בואו ונסמוך וכו' ובשלמא אם רבי ור"ח תרוייהו ס"ל דדם מכשיר אלא דר"ח סבר אינו לשחיטה אלא לבסוף כדמוקי רב פפא או דמספקא ליה אם ישנה מתחלה ועד סוף כדמוקי רב אשי א"כ ר"ש ור"ח ודאי אשוו מיהו שאין שורפין אבל רבי אין לו שום תנא דמסייע דר"ש ודאי פליג לחלוטין עליו דלר"ש דם שחיטה אינו מכשיר כלל ורבנן דפליגי על ר"ש וכן ר"מ לקמן (דף קכח) דג"כ פליג על ר"ש מ"מ לא מסייעו לרבי דאף דס"ל דם שחיטה מכשיר אכתי יכול להיות דס"ל כר' חייא דאינו לשחיטה אלא לבסוף ושפיר קאמר ר"א בואו ונסמוך וכו' אבל אם ר"ח ורבי פליגי בהא עצמו דפליגי רבנן ור"ש א"כ כי היכי דר"ש מסייע לר"ח הכי נמי רבנן דמשנתינו ור"מ מסייע לרבי ואיך קאמר בואו ונסמוך על ר"ש ומזה הוכיח רב אשי דעל כרחך בישנה לשחיטה פליגי אלא התינח רב אשי שהוא הוכיח מדברי רבי אושעיא אבל על ר' אושעיא גופיה קשה מנ"ל דרבי ור' חייא פליגי בישנה לשחיטה ודלמא פליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן. ונראה דלישנא דברייתא קשיתיה דתני השוחט והתיז דם על הדלעת לשון והתיז משמע שבשעת שחיטה התיז ולמה לא תני התם דם שחיטה שעל הדלעת אלא ודאי דודאי בהתיז בשעת שחיטה קודם גמר השחיטה פליגי וזהו כוונת רב אשי דמוקי פלוגתייהו בישנה לשחיטה ולהוכיח דבזה פליגי מסיק והכי קאמר כגון זאת דהיינו שהתיז בשעת שחיטה תולין אבל אם היה אחר שחיטה ודאי מכשיר.

דף ל״ו ע״א גמר׳ סד״א הואיל ואסירו בגיזה ועבודה, דמן ליבעי קבורה, קמ״ל עכ״ל הגמ׳, התוס׳ נדחקו מאד לפרש האי ס״ד, דהא גם הגיזה לאח״ש מותרת, ורק מעשה הגזיזה אסורה מחיים כעבודה, אבל לפע״ד נראה לפרש בפשיטות, דהס״ד היה, מאחר דחזינן מאיסור גיזה ועבודה דעדיין גם לאחר שהומם הקדושה עליהם, הוו״א דהדם שהיה עומד לזריקת המזבח עדיין באיסורי׳ קיימא, דשאני הבשר דגם בעודה תמים, היה עומד לאכילת אדם אחר הזריקה, ומכש״כ העור והצמר שהי׳ ניתנים לכהן גם בעולה, לכן לאחר שהוממו מותרין, משא״כ הדם שהי׳ עומד לזריקת המזבח, לכן צריך קרא דגם זאת יצא לחולין לאחר שהוממו, והוא נכון לפע״ד ודו״ק.

ע״ש בגמ׳, אר״פ הכל מודים, היכי דאיתי׳ לדם מתחלה ועד סוף כ״ע לא פליגו דמכשיר, כי פליגו בנתקנח הדם בין סימן לסימן וכו׳, כבר הבאתי לעיל דף כ״ט ע״ב, מה שנתקשה כאן הר״ן ז״ל בחדושיו ומה שהשיב ע״ז הלב אריה ז״ל, כי רוה״ק דיבר בו, וכי הוא אחת מכללים הגדולים שבש״ס, דפלוגתא זו אי ישנה לשחיטה מתוע״ס, היינו פלוגתת ר״י ור״ל בחולץ למעוברת יבמות ל״ו ופלוגתת אביי ורבא, בלמפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, פסחים ל״א ע״ב, כי הכל סובב אל מקום אחד, אי אמרינן אגלאי מלתא למפרע בדבר שאינו מוכרח להיות כן לבסוף, ואם דנין על דבר המסתלק ממנו, ולא על גוף הדבר בעצמו, ואבאר לך הדבר.

הנה בכל דבר שיש לו המשך להגמר, כל שנגמר לבסוף אמרינן בי׳ אגמל״מ, דמיד בהתחלה הוציאו האי מעשה ממעמדו הראשון, להכניסו למעמדו החדשה המשונה, מהיפך להיפך, כי כל המעשה אפילו נמשך זמן רב, כחדא מעשה יחשב מתוע״ס, וסוף מעשה במחשבה תחלה, ובזה אין פלוגתא, אבל לדון על דבר אחר המסתלק ממנו, ולומר דגם קודם שנגמר דהיינו עד שלא נתגלה, הוה כנגמר ונתגלה, בזה פליגו, והוא בחולץ למעוברת דהפילה לבסוף, דהכל מודים דחייבת בחליצה, ולא אמרינן דהניח המת זרע בתוך מעי אשתו, אע״פ שלבסוף הפילה, דכל שהפילה לבסוף, אגמל״מ דלאו זרע של קיימא היה, אלא מעותד ליפול, וכנפל מעיקרא הוה, ובכל זאת בחולץ למעוברת איכא פלוגתא, דר״י סובר, דכי היכי דעל גוף חיוב חליצה אמרינן אגמל״מ, דהאי לא הניח זרע של קיימא, ה״ה אם נחלצה בשעת עיבורה, נמי חליצה כשרה הוה, מכח אגמל״מ, ור״ל פליג וסובר ניהו לאחר הגילוי אנו רואין דמתחלה לאו זרע של קיימא היה, מ״מ האי מעשה החליצה צריכה לחול אז בשעת מעשה, ואז עדיין ספק הי׳, אי תפול או לא, ועתה שנתברר הספק, מעשה החליצה כבר נסתלק ולא מצי לחול עתה, לכן אין במעשה זה כלום, וכן הוא בבע״ח שנשתעבד לוה למלוה, ולבסוף בא השדה ליד מלוה, כל שהקדיש או זבין לוה בנתיים, כ״ע מודים דאתא מלוה ופרק וטרף, משום דהרי כשלא שילם, ואתא לידי גוביינא, הרי הוא גובה למפרע, דהיינו הגבייה הוא מתחילת השיעבוד וע״ס, וממילא נגד האי אגמל״מ, לא מצי הלוה להקדיש או לזבן, אבל מ״מ במקדיש או זבין מלוה פליגו, דאביי סבר כר״י בחולץ למעוברת, דכי היכי דאתה מודה מכח אגמל״מ, דקדושת לוה לא מהני מה״ט גופא נאמר דקדושת מלוה מהני, אבל רבא כר״ל סובר דניהו דעל גוף הגבייה לאחר שבא לידי כך, אמרינן אגמל״מ, כדי שלא יועיל קדושת הלוה נגד האי גילוי, אבל קדושת המלוה דהוה דבר המסתלק, דאם לא הי׳ חל ההקדש בשעה שהוציא הקדשו מפיו, תו לא מצי חייל, כי באויר לא מתלי תלי, להמתין עד שיתגלה מה תהי׳ בהאי שדה, לכן לגבי דבר המסתלק אנו אומרים מכאן ולהבא הוא גובה.

וכן הכא בשחיטה, דיש לה התחלה וסוף, ליכא האי פלוגתא, רבי אומר הוכשר, ור״ח אומר תולין, ומפרש ר״פ פלוגתתם היכי דאיתא לדם על הדלעת מתוע״ס לכ״ע מכשיר, והטעם כיון דלבסוף איתגלי דהאי שחיטה הוה, ממילא שם שחיטה אכולה מעשה מתוע״ס, והוה האי דם דם שחיטה מכח האי גילוי, ומכשיר עתה, כיון דעדיין לא נתקנח, אבל בנתקנח קודם גמר השחיטה, אנו נופלים בפלוגתא דר״י ור״ל בחולץ למעוברת, ורבי דסובר מכשיר כר״י, ור״ח דסובר חולין לראות אם הדם עדיין בעין על הדלעת, סובר כר״ל, דלא אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, אבל בלא נסתלק, דהיינו לא נתקנח, גם הוא סובר דעל גוף השחיטה אנו אומרים דמתחלת מתחוע״ס, ור״א אמר, דר״ח דאמר חולין, גם בנתקנח קאמר, ומשום דמסופק בהאי פלוגתא דר״י ור״ל, אי ישנה לשחיטה מתוע״ס או לא, ועל הקדמה והסבר הלזו, נבנית כל הסוגי׳ דלעיל דף כ״ט ע״ב, וכמה וכמה סוגיות במסכתא זו כאשר ביארתי כל או״א במקומה עיין בהם ותרוה צמאונך.

אבל בא וראה, איך שהלב ארי׳ ז״ל שזכה לגלות האמת הלזה בפלוגתא זו דרבי ור״ח ור״י ור״ל, לא ראה באספקלרי׳ המאירה את הענין כולו, עד שקמתמה על הרמב״ם, דפסק בפ״י מטו״א בנתקנח הדם דספק הוה, וחולין לא אוכלין ולא שורפין, והוא כר״ח אליבא דר׳ אשי, וקמתמה הלב אריה, הלא הרמב״ם פסק כמ״ד ישנו לשחיטה מתוע״ס, וגם פסק דלא כר״ש אלא כת״ק דדם שחיטה מכשיר, ולמה פסק כאן דלא כרבי אלא כר״ח, ומסיים ״והמפרשים לא העירו בזה ולי צ״ע טובא״ וינוח דעת קדשו כי גם הראש יוסף ז״ל הניח קושי׳ זו בצ״ע, אבל מ״מ הלב ארי׳ לאחר שזכה להבין עומק פלוגתא זו, לא היה רשאי לתמוה על הרמב״ם בזה, אלא להיפך הוו״ל לתמוה דאם כנים הדברים, דר״י ור״ל פליגו בשחיטה כמו בחולץ למעוברת, אי אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, כמו שגילה לן הלב ארי׳ ברוה״ק שעליו הרי צריכין לפסוק גם כאן כר״ל נגד ר״י, כמו בחולץ למעוברת ואיך יפסוק הרמב״ם כרבי, שהוא סברת ר״י ולכן התמיה להיפך הוא מאחר דהאי חולץ למעוברת, הוא מהני תלת מילי דאמר רבא שם יבמות ל״ו ע״א, דהלכה כר״ל לגבי ר״י, וא״כ ה״ה בפלוגתא דיל״ש מתוע״ס, דפלוגתא זו היינו הך, וכאשר באמת פסק רבא בזבחים דף ל׳ ע״ב כר״ל, דאין לשחיטה אלא לבסוף, ועיין תוס׳ לעיל כ״ט ע״ב שהקשו למה לא מנה רבא ארבע מילי דהלכה כר״ל לגבי ר״י שם ביבמות, ואני כתבתי שם, דלפי דברי הל״א דהכא הקושי׳ מיושבת, דלא מנה האי משום דהיינו הך דחולץ למעוברת, קשה על הרמב״ם להיפך, איך פסק תולין, ולא פסק דאין מכשיר ודאי וכר״ח אליבא דר״פ, והא דפסק כר״י ישנו לשחיטה מתוע״ס, עיין ביאור דבר נפלא הלזה לעיל דף כ״ט, ולא אכפול כאן הדברים, אבל מה שפסק כאן תולין ולא פסק כהלכתא דאינו מכשיר, משום דלא אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, ודאי צריכא עיונא רבה, אלא דבאמת יש לראות, כיון דרבי כר״י דאמרינן אגמל״מ גם אדבר המסתלק, ור״ח אליבא דר״א ספוקי מספקא לי׳ בדבר, איך פסקינן בחולץ למעוברת ובכל הני שאר מילי, כר״ל דלא אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, והדבר צריך תלמוד ועיון גדול למצוא איזה טעם לחלק בין הכשר לשאר מילי, ודו״ק.

הואיל ואסירי בגיזה ועבודה. דכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב בפ''ב דבכורות (דף טו.): פרט לדם קילוח. שמקיז את הבהמה בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח''כ הוא מקלח ואח''כ הוא משחיר והכי קיימא לן בכריתות (דף כב.) ותניא התם איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא הוי דם הנפש: את הזרעים. לישנא דקרא נקט וכי יותן מים על זרע (ויקרא יא): והתיז. בתחלת שחיטה: על הדלעת. תלושה של תרומה: רבי חייא אומר תולין. לקמיה מפרש מאי תולין: באו ונסמוך על דברי ר''ש. שהוא מסייע את רבי חייא שאמר אין דם מכשיר והוה ליה רבי יחיד במקום שנים: היכא דאיתיה לדם. על הדלעת עד גמר שחיטה שלא נתקנח: דמכשיר. דדם שחיטה הוא ואיתקש למים: אינה לשחיטה אלא לבסוף. וכשנתקנח קודם סימן שני עדיין לא היה קרוי דם שחיטה אלא דם מגפתו: תלוי הדבר. אי הוי הכשר אי לא: לר''ש לא מכשיר. לעולם ואינו מסייע את רבי חייא: בנתקנח. דפליגי ביה רבי ורבי חייא: מיהא. מסייע ליה לר''ש דבין למר ובין למר לא מכשרא: לעולם משמע. עד שיבא אליהו ויודיענו ולא תני תנא תולין הדבר שגמרו מוכיח עליו: לא אוכלין ולא שורפין. אם נתקנח קודם גמר שחיטה ואחר כך נגעה טומאה בזרעים: והכי קאמר כו'. גירסא דלא צריכה היא: צריד של מנחות. קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו. צריד לשון יבש ודוגמתו בראש השנה (דף כז:) היה קולו דק או עב או צרוד: קיימא לן דחיבת הקדש מכשרת. דתניא והבשר לרבות עצים ולבונה כדלקמן: מונין בו ראשון ושני. כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא: לאפסולי גופיה. ליתסר באכילה: אטו ריש לקיש. דבעי לה לא ידע להאי קרא דהכשר על ידי מים הוא: ריש לקיש. בקדשים מיבעי ליה אי הויא חיבת הקדש כהכשר מים בחולין או לא ומהדר גמרא לשנויי ורבי אלעזר נמי דפשיט ליה ניהליה מיתורא דקרא פשטיה ניהליה:

סלקא דעתך. אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כו'. תימה הא גיזה עצמה שריא כשעבר וגזז דתזבח ולא תגוז קאמר כדתנן בפרק הלוקח בהמה (בכורות כה.) שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח''כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר ובתלוש נמי פליגי כדמוכח התם בסוף פירקין (דף כו.) ואפילו רבנן דאסרי מפרש התם בגמרא גזירה משום דלמא אתי לאשהויי אבל מדאורייתא שרי א''כ אפילו דם שיצא מחיים קודם שחיטת הרוב למה יאסר וכל שכן אחר שחיטה דאז שרי אפילו לגוז כדמשמע בפ''ב דבכורות (דף טו:) וי''ל דס''ד למיסר דם משום דדרשינן בשר ולא חלב והוא הדין דהוה דרשינן ולא דם ולא דמי לגיזה דשריא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב משמע בשר ולא חלב ודם ולאסור אף בהנאה אתא אע''ג דאין הדרשה מיושבת על דם כמו על חלב דשרי באכילה מ''מ דם נמי בר אכילה הוא והא דלא מייתי הכא בשר ולא חלב רישא דמילתא נקט אי נמי הכי פירושו הואיל ואסירי בגיזה ועבודה ואפי' לענין מלקות כמו קודם שנפסלו כדתנן (בכורות דף טו:) הגוזז והעובד סופג את הארבעים וכיון דהחמירה תורה כל כך ראוי לדרוש נמי בשר ולא דם וכן משמע בפ''ק דבכורות (דף ו:) דלאיסור חלב אתא קרא ולא לאסור לחלוב דבעי למידק מיניה דחלב חולין שרי מדאצטריך לאסור חלב בפסולי המוקדשין מבשר ולא חלב: ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח. פירש הקונטרס דדם חללים משמע שהיא נעשית חלל ממנו ודם קילוח אין הנפש יוצאה בו אלא מטיפה המשחרת ואילך שהוא אחר הקילוח וקשה דבכריתות (דף כב.) משמע דלמ''ד מטיפה המשחרת ואילך לא אתא למעוטי דם הקילוח והכי איתא התם בפרק דם שחיטה (ג''ז שם) איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו רבי יוחנן אמר כל זמן שמקלח וריש לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך מיתיבי איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כ''ז שמקלח יצא דם התמצית מפני שהוא שותת מאי לאו אפילו ראשון ואחרון לא למעוטי טיפה המשחרת ואי לר''ל למעוטי דם קילוח קאתי לעולם תקשי ליה ברייתא אלא. לכ''ע דם קילוח נשמה יוצאה בו ודם הקזה בתחלה יוצא שחור ואח''כ יוצא אדום הכל בלא קילוח ולבסוף מקלח ואחר הקילוח מתמעט ושותת ויורד בסמוך וכל זמן שמקלח דקאמר ר' יוחנן היינו אמצעי ולריש לקיש הוי דם שהנשמה יוצאה בו משכלה המשחיר ומתחיל להאדים אע''ג שעדיין אינו מקלח והשתא פריך לריש לקיש מברייתא דקתני יצא דם התמצית מפני שהוא שותת וה''נ שותת ומשני לא למעוטי דם המשחיר והכא לגבי הכשר זרעים לכך אינו מכשיר משום דדם חללים כתיב ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה שנעשה כבר חלל פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה וכן פירש בקונטרס בכריתות (דף כב.) ודם שחיטה הוי איפכא דלא חשיב דם שחיטה אלא דם שהנשמה יוצאה בו אבל לאחר מיתה אינו קרוי דם כדאמר בפ''ק דפסחים (דף טז:) והרי דם התמצית שנשפך כמים ואינו מכשיר א''ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין נמי לא מכשיר דאמר קרא כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם וכו': צריך של מנחות מונין כו'. פירש בקונטרס קורטי קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וא''ת ויצטרף כלי לענין הכשר כאילו הוכשר כולו כמו שמצרף לענין טומאה מדכתיב כף אחת דרשינן עשה הכתוב לכל מה שבכף אחת דמנחה נבללת בכלי שרת כדמוכח בפרק קמא דמנחות (דף ט.) דאמר רבי יוחנן בללה זר כשרה חוץ לחומת העזרה פסולה ומפרש טעמא דכיון דקדושת כלי היא נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעיא ועוד דלא שייך חיבת הקדש אלא היכא שנתקדש בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים (שם קא.) דקאמר עצים כל כמה דלא משפי להו בגיזרין לא מתכשרי ולבונה נמי כל כמה דלא מקדש בכלי לא מתכשרא והא דאמר בההיא פירקא (קב:) גבי פרה דמיטמא אע''ג דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והויא כעפרא משום דחיבת הקדש משויא ליה אוכל והתם ליכא קדוש כלי שאני פרה הואיל ועשו בה שחיטה והזאה כעין קרבן וגם משום חומרא דפרה החמירו שתהני בה חיבת הקדש וי''ל דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה בתחלה כשהסולת בביסה וכמ''ד מדת יבש נתקדשה והויא מנחה קדושה בלא שמן או במנחת חוטא או במנחת קנאות דליכא שמן ונתקדש הסולת. בכלי ולא נתן בו מים כלל ומיהו לשון צריך משמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה וה''ה דהוה מצי למיבעי בבשר קדש שלא בא במים דדם קדשים לא מכשיר:

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד