חולין לז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

ואמרינן: ואי סלקא דעתך, טרפה היינו מסוכנת, הרי שכל מהות איסור טרפה הוא משום קירוב מיתה והיותה נבלה לבסוף ^[330], ובנבלה שכבר באה המיתה החמירה התורה יותר והוסיפה בה לאו, לפי זה לא היתה התורה צריכה לומר שאיסור נבלה חל על איסור חלב, כי יש ללמוד זאת מטרפה, ולכתוב רחמנא: "חלב נבלה יעשה לכל מלאכה" כי בזה התורה מלמדת שאין החלב של הנבלה מטמא טומאת נבלה ^[331], ואחר כך יהיה כתוב "וחלב טרפה לא תאכלוהו" ללמד שאיסור טרפה חל על איסור חלב ^[332], ואנא אמינא: ומה מחיים שאין יסוד האיסור אלא משום קירוב מיתה ^[333], אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב, לאחר מיתה מיבעיא!

אלא מדכתב רחמנא נבלה לומר שאיסורה חל על איסור חלב מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, ואיסור טרפה הוא משום חסרון שיש בבהמה ולא משום קירוב מיתה ^[334], ואסורי נבלה וטרפה לא קשורים זה לזה ביסודם ^[335].

מתקיף לה מר בר רב אשי: ודלמא לעולם אימא לך, היינו טרפה היינו מסוכנת, ואיסור טרפה הוא משום קירוב מיתה, ודקאמרת נבלה דכתב רחמנא למה לי, כיון שכל איסור נבלה אינו אלא תוספת חומרא על האיסור שכבר חל מחיים? יש לומר, שהלימוד שאיסור נבלה חל על איסור חלב נצרך להך נבלה דלא אתיא מכח מסוכנת [לכזאת נבלה שלא נתנבלה על ידי שהיתה מסוכנת], שאין לומר בה שכל איסורה הוא רק תוספת חומרא על איסור טריפה ^[336]! והיכי דמי? [וכיצד יתכן דבר זה?] כגון שעשאה אדם בבת אחת לגיסטרא, דהיינו שחלק אותה לשתי חתיכות, ובמצב זה אפילו אם היא מפרכסת היא כבר נחשבת לנבלה, ולא היתה מסוכנת אפילו רגע אחד.

ומתרצינן: התם נמי, אי אפשר דלא הוי מסוכנת פורתא מקמי דליפסיק לרובא ^[337]. [גם שם אי אפשר שלא תהיה במצב של מסוכנת זמן קצר לפני שיחתוך את רוב הרוחב של הבהמה].

ואיבעית אימא: באמת אין ללמוד היתר מסוכנת מפסוק "וחלב נבלה וחלב טרפה" בדרך שלמדנו מפני קושית מר בר רב אשי, אבל יש ללמוד בדרך אחרת מפסוק זה שמסוכנת מותרת, שאם היא אסורה, אם כן לימא קרא חלב נבלה וטרפה, חלב חלב למה לי לכפול? אלא לומר לך: זו היא הטרפה שאין חלבה חלוק מבשרה אלא שניהם אסורים, ויש לך אחרת דומה לזו שהיא קרובה למיתה, שחלבה חלוק מבשרה שהחלב אסור והבשר מותר, ואיזו זו? מסוכנת.

ואיבעית אימא: יש ללמוד היתר מסוכנת מה כא. כתוב בספר יחזקאל, שהנביא נצטוה מה' לאכול עוגת שעורים שנאפתה בגללים, והתאונן יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלוקים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול". [יחזקאל ד' י"ד]

הגמרא מפרשת שכל הדברים האלה היו מנהגי קדושה וחסידות שנהג בהם יחזקאל, ולא דברים שכל אדם כשר נוהג בהם.

"הנה נפשי לא מטומאה" - שלא הרהרתי ביום באשה ובאתי לידי טומאה של קרי בלילה ^[338]. "ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי" - שלא אכלתי בשר בהמה מסוכנת - שבעליה אומרים לשוחט כוס כוס [שחוט שחוט] מהר לפני שתמות הבהמה - מעולם.

"ולא בא בפי בשר פגול" - שלא אכלתי מבהמה שנפל בה ספק והורה בה חכם היתר מסברא ^[339].

משום רבי נתן אמרו פירוש אחר: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה הזרוע והלחיים והקיבה, ונהגתי בה כאילו היה בה איסור, אף שאין הבשר אסור לפני שהורמו ממנו מתנות כהונה ^[340].

ואמרינן: אי אמרת בשלמא: מסוכנת שריא, היינו רבותיה דיחזקאל, [זוהי גדלותו של יחזקאל] שלא אכלה ^[341]. אלא אי אמרת: מסוכנת אסירא, מאי רבותיה דיחזקאל?

עתה, הגמרא מלמדת את הסימן של הבהמה המסוכנת. היכי דמיא מסוכנת?

אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה בגערה או בהכאה במקל ^[342] ואינה עומדת, ואם היא עומדת - אינה מסוכנת ולא צריכה פירכוס.

רב חנינא בר שלמיא מוסיף משמיה דרב ואמר: אפילו אוכלת בקעיות [חתיכות עץ] ^[343] אין היא יוצאת מחזקת מסוכנת אם אינה עומדת.

רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות ^[344] היא בחזקת מסוכנת.

בסורא מתני הכי, ואילו בפומבדיתא מתני בשם רב יהודה את הדברים שאמר רב חנינא לפי מסורת סורא והכי מתנו:

היכי דמיא מסוכנת?

אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידים אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות.

רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

אשכחינהו [מצאם] שמואל לתלמידי דרב, אמר להו: מאי אמר רב בדיני מסוכנת?

הערות

^[330] לפי פירוש רש"י, כשאנו אוסרים את המסוכנת משום טרפה, אנו סוברים שיסוד איסור טרפה הוא משום קירוב מיתה, ולפי האמת שהמסוכנת מותרת, איסור טרפה הוא משום חסרון שיש בבהמה. דיון זה אינו קשור עם המחלוקת אם טרפה חיה או טרפה אינה חיה, לפי דברי החתם סופר שהבאנו בהערה 323 שלכל הדעות הטרפה מתה מחמת טרפותה, וכל השאלה היא רק אם אפשר לתת לזה זמן קצוב. ולפי זה אפשר לומר שיסוד איסור טרפה הוא משום קירוב מיתה, אפילו למאן דאמר טרפה חיה. ולפי האמת שאיסור טרפה הוא משום חסרון, איכות החסרון הוא חסרון שמביא לידי מיתה, אבל אין יסוד האיסור משום קירוב מיתה.

^[331] כך פירש רש"י. ומקורו מהספרא המובאת בגמרא פסחים כג א.

^[332] לפי האמת שצריך ללמד גם על איסור נבלה וגם על איסור טרפה שהם חלים על איסור חלב, אין להקשות, כיון שאין צורך ללמד שחלב טרפה אינו טמא שהרי אף הבשר לא טמא, מדוע לא כתוב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה, וחלב נבלה וטרפה לא תאכלוהו? מפני שבכך התורה מאריכה בלשונה וכותבת את המילה נבלה פעמים. [ראש יוסף].

^[333] תוספות מקשים על שיטת רש"י שיסוד הקל וחומר הוא שאיסור טרפה הוא משום קירוב מיתה, שעדיין ניתן לומר שהמסוכנת אסורה באיסור עשה והטרפה בלאו ואינם איסור אחד, והטרפה אינה אסורה משום קירוב מיתה ואין ללמוד ממנה קל וחומר לנבלה! והתוספות מתרצים את רש"י, שמסתבר, שאם מסוכנת אסורה, בודאי שהיא אסורה באותו איסור שהטרפה אסורה, שהרי הפסוק "זאת החיה" כשנאמר שהוא אוסר את המסוכנת, הוא אוסר גם את הטרפה שהיא אינה חיה, ומסתמא הפסוק שאוסר את הטרפה - אוסר גם את המסוכנת. [תוד"ה ומה]. ועיין בהערה 337 שהבאנו את פירוש התוספות.

^[334] לפי שיטת רש"י יוצא, שלפי האמת שהמסוכנת מותרת, איסור טרפה אינו משום קירוב מיתה אלא משום חסרון. והרמב"ם כתב: "זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין, בשני לאוין אין מצטרפין, חוץ מנבלה וטרפה, הואיל והטרפה תחלת נבלה היא. [פ"ד מהלכות מאכלות אסורות הי"ז]. הרמב"ם סובר להלכה, שאיסור טרפה הוא משום קירוב מיתה. ולכן האוכל חצי זית מנבלה וחצי זית מטרפה - לוקה. וצריך לומר שהרמב"ם לא פירש את הסוגיא כרש"י, ועיין בהערה 337 פירושים אחרים בסוגיא. ועיין קובץ שיעורים פסחים צ"ג.

^[335] רש"י אומר, שהגמרא במסכת זבחים מסבירה משום מה אין ללמוד נבלה מטרפה וטרפה מנבלה. [זבחים ע' ע"א]. כוונת רש"י, שאף כשאנו אומרים שאין קשר בין איסור נבלה ואיסור טרפה, עדיין יש לנו ללמוד אחד מהשני בבמה מצינו, ובמסכת זבחים הגמרא אומרת שאין ללומדם מפני שיש חומרא בנבלה שיש בה טומאה, ויש חומרא בטרפה שהיא נאסרת מחיים. ומסביר הלב אריה, שלפי האמת שאין איסור טרפה משום קירוב מיתה הרי שיש חומרא בטרפה שהיא נאסרת אף מחיים, ולכן אין ללמוד נבלה ממנה, אבל אילו מסוכנת היתה אסורה, אז היה הדבר הפוך, שמה שהטרפה אסורה מחיים זה מפני שכל איסורה הוא משום קירוב מיתה וזו קלותה מנבלה.

^[336] תוספות מקשים על רש"י, שלשיטתו שאם איסור טרפה הוא משום קירוב מיתה - יש ללמוד קל וחומר מטרפה לנבלה שאיסורה משום המיתה עצמה, מה מקשה מר בר רב אשי מנבלה שלא חל עליה איסור מחיים, הלוא עדיין אנו יודעים שאיסור נבלה חמור במהותו מטרפה, ממילא כל איסור נבלה חל על איסור חלב מקל וחומר מטרפה! והרמב"ן והר"ן מתרצים את רש"י, שקל וחומר לבד אינו מספיק כדי שיהיה קשה בשביל מה התורה אמרה שאיסור נבלה יחול על איסור חלב, כי לולא הלימוד היינו אומרים שלא לוקים על הנבלה כי אין עונשין מן הדין, אמנם אם איסור נבלה חל על הדבר שהיה בו איסור שהוא תחילתו, אז בודאי שלא יתכן שיהיה מלקות רק על תחילת האיסור ולא על האיסור השלם, ואין לומר בכהאי גוונא אין עונשים מן הדין.

^[337] תוספות מביאים שני פירושים אחרים בקל וחומר מטרפה לנבלה, וקושיית מר בר רב אשי עליו. פירוש רבינו תם: הקל וחומר הוא, שאם איסור טרפה שאין בה טומאה חל על איסור חלב, איסור נבלה שיש בה טומאה אינו דין שחל על חלב. אם מסוכנת מותרת, יש לפרוך את הקל וחומר ולומר שיש חומרא בטרפה שהיא נאסרה כבר מחיים. אם מסוכנת אסורה אפילו באיסור עשה - אין לפרוך את הקל וחומר, כי גם נבלה אסורה מחיים, ואף שאין האיסור משום נבלה אלא משום מסוכנת, בכל זאת הנבלה אסורה מחיים באיזה איסור ואין לומר שיש בה קולא מטרפה. קושית מר בר רב אשי היא, שאף אם מסוכנת אסורה יש לנו נבלה שלא היתה מסוכנת ולא נאסרה מחיים, ואין לעשות בה קל וחומר מטרפה, וצריך פסוק ללמדנו שאיסורה חל על איסור חלב. פירוש רבינו גרשום: יסוד הקל וחומר הוא שאיסור שדינו לחול על איסור אחר, יחול על איסור שלישי יותר בקלות משום מגו שהוא כבר חל על איסור. אם מסוכנת אסורה, הרי שכל נבלה חלה על איסור טרפה ומסוכנת, ואפשר ללמוד אותה בקל וחומר מטרפה, שאם טרפה חלה על איסור חלב, נבלה שכבר חלה על איסור מסוכנת, בודאי שחלה על איסור חלב. מר בר רב אשי מקשה, שיש נבלה שלא חלה על שום איסור, וצריך דרשה ללמד שאיסורה של נבלה זו חל על איסור חלב.

^[338] תוספות אומרים, שאף שכל אדם אסור להרהר, בכל זאת, כיון שחטא זה כלם נכשלים בו, היה זה מגדלותו של יחזקאל שלא נכשל בו. [תוד"ה שלא]. ובספר תפארת יעקב פירש, שכל אדם אסור להרהר בכוונה להרהר, אבל אם נפלה לאדם מחשבה שלא בכוונה אין עובר איסור, ואצל יחזקאל לא עלתה מחשבה זו מרוב קדושתו.

^[339] הגמרא בפרק אלו טרפות אומרת, שדבר זה לא נאמר אלא במילתא דתליא בסברא. [לקמן מ"ד ב]. ומפרש רש"י שם: "דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא". והחתם סופר מפרש, שהבהמה שהורה בה חכם נקראת פגול, מפני שהחכם היה מהרהר אולי היא אסורה, ודומה הדבר לפגול שנפסל במחשבה. ונראה מדבריו, שאם החכם הורה מסברא, אבל לא היה לו ספק בסברא זו כלל, אין זו בכלל בהמה שהורה בה חכם. יש אומרים, שאסור לאדם להחמיר בהלכה המפורשת בפוסקים כגון בטול בששים, ויש אומרים שמצוה יש גם בחומרא כזו. [פתחי תשובה יור"ד סימן קט"ז ס"ק י'].

^[340] תוספות אומרים, שרבי נתן סובר כמו שאנו פוסקים שמותר לאכול מבהמה לפני שהורמו מתנותיה, ובכל זאת יש מקום להחמיר ולנהוג בה איסור טבל, וזו היתה חומרתו של יחזקאל. ולדעת רבי יוחנן הסובר שאסור לאכול מבהמה לפני שהורמו מתנותיה, אין לפרש שהיתה זו חומרתו של יחזקאל, אלא החומרא היתה שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. [תוד"ה שלא]. וברש"י כתוב: "ואף על פי שהוא היה כהן ובלא הרמה יכול לאוכלה". משמע מלשון זה, שמהדין אסור לישראל לאכול מהבהמה ולכהן מותר. והתוספות דחו דרך זו, שאין חילוק בין כהן לישראל באיסור טבל! והשיטה מקובצת כתב שלא נמצא כן ברש"י בספרים ישנים. והרמב"ן מביא מפרשים, שיחזקאל היה מפריש את המתנות ונותנם לכהן אחר ולא לקח אותם לעצמו אף על פי שהוא היה כהן. והרמב"ן דחה פירוש זה בטענה, שאם זו היא החומרא - אין מקום לקרוא לבשר בשם "בשר פיגול".

^[341] הרמב"ן מביא בשם הגאונים, שלא התירו בהמה מסוכנת אלא כשהיא של ישראל משום הפסד ממונו, אבל בהמה של גוי לא התירו. וכתב על זה הרמב"ן "וגם זו מידת חסידות היא". והש"ך מבאר, שבבהמת ישראל אין ראוי לנהוג במנהג חסידות ולא לאוכלה משום הפסד ממונם של ישראל, ורק לגדולי ישראל יש לנהוג מנהג איסור בזה. ובבהמה של גוי ראוי לכל אחד לנהוג בחסידות. [ש"ך סימן י"ז ס"ק ח'].

^[342] כך כתב הכל בו בשם הראב"ד, והובאו דבריו ברמ"א יור"ד סימן י"ז ס' א'. ואם מעמידים אותה ביד ועומדת, אין היא יוצאת מחזקת מסוכנת. [ש"ך שם].

^[343] כן פירש בהגהות מהר"ב רנשבורג בשם הערוך, וכן הוא בפירוש רבינו גרשום. ועיין תפארת ישראל על המשניות אות ל"ז.

^[344] התפארת ישראל על המשניות מפרש שקורות זה רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה, ונזכר בגמרא ברכות ל"ו ע"א. [תפא"י אות ל"ז].

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שטרפה שאסרה התורה באכילה היינו [זוהי] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "חלב נבלה יעשה לכל מלאכה, וחלב טרפה לא תאכלוהו", כלומר, שייכתב איסור האכילה בטריפה בלבד ולא בנבילה, ואנא אמינא [ואני אומר מעצמי] בקל וחומר: ומה מחיים, כשהיא מסוכנת, ועדיין אינה נבילה גמורה, אתי [בא] איסור טרפה וחייל [חל] על איסור חלב שיש בה, לאחר מיתה, כשהיא נעשית נבילה גמורה, מיבעיא [נצרכה לומר] שאיסור נבילה חל על איסור החלב?

אלא מדכתב רחמנא [מתוך שחזרה וכתבה התורה] איסור חלב בנבלה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה שאסר הכתוב את חלבה לאו היינו [אינה זו] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, אלא טריפה ממש, שיש חסרון בגופה, ודווקא היא נאסרה, ולא המסוכנת, ולכן הוצרכה התורה לאסור חלב נבילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי, ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ודקאמרת [ומה שאמרת]: אם כן, חלב נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? והרי יש לאוסרה בקל וחומר ממסוכנת! יש לומר שהוא מתייחס להך נבלה דלא אתיא [לאותה נבלה שאינה באה] מכח מסוכנת, שלא היתה מסוכנת קודם שנעשתה נבילה, והיכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? כגון שלקח בהמה בריאה ועשאה גיסטרא (שחתך אותה לשנים)! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] במקרה כזה, אי אפשר דלא הוי [שלא היתה] מסוכנת פורתא [זמן מועט] מקמי דליפסק לרובא [לפני שחתך את הרוב].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מקור אחר לכך שמסוכנת מותרת, ואינה בכלל איסור טריפה, שאם כן, שגם היא בכלל איסור טריפה, לימא [שיאמר הכתוב] "חלב נבלה וטרפה", "חלב נבילה" "חלב טריפה" למה לי? כלומר, למה חזר הכתוב והזכיר חלב בטריפה? כדי להדגיש שזו היא שאין חלבה חלוק מבשרה לענין איסור, שגם על הבשר וגם על החלב חל איסור טריפה, ויש לך בהמה אחרת דומה לה שחלבה חלוק מבשרה, ואיזו זו? מסוכנת, שרק חלבה אסור ולא בשרה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן] אפשר ללמוד שמסוכנת מותרת, שאמר הנביא יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד).

ומפרשים: "הנה נפשי לא מטומאה" — שלא הרהרתי הרהור עבירה ביום לבא על ידו לידי טומאה של קרי בלילה. "ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי" — שלא אכלתי בשר "כוס כוס" ["שחוט שחוט"] מעולם, כלומר בשר בהמה מסוכנת, שאומרים לשוחט שיזדרז לשוחטה קודם שתמות. "ולא בא בפי בשר פגול" — שלא אכלתי מבהמה שהיה בה ספק איסור והורה בה חכם להתירה. משום (בשם) ר' נתן אמרו בפירוש דבר זה: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים מכל בהמת חולין.

ומעתה, אי אמרת בשלמא שריא [נניח אם אתה אומר שמסוכנת מותרת] — היינו רבותיה [זוהי גדולתו] של יחזקאל, שהקפיד בדברים שמותרים על פי הדין, שלמרות שמסוכנת מותרת — לא אכל מבשרה. אלא אי אמרת אסירא [אם אומר אתה שהיא אסורה], מאי רבותיה [מה גדולתו] של יחזקאל? אלא מכאן משמע שבהמה כזו מותרת מן הדין.

א ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל בהמה שמעמידין אותה ואינה עומדת. רב חנינא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: סימן זה שאינה עומדת הוא מובהק שאפילו היא אוכלת בקעיות (חתיכות עץ), שיש לה כח בשיניה, מכל מקום כיון שכשמעמידים אותה אינה עומדת היא נחשבת למסוכנת. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

ומעירים: בסורא מתני הכי [היו שונים כך] כפי שאמרנו. בפומבדיתא מתני הכי [היו שונים כך]: היכי דמיא [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות, ולפי מסורת זאת, דברי רב חנינא בר שלמיא נשנו כחלק מדברי רב יהודה בשם רב. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.

מסופר, אשכחינהו [מצא אותו] שמואל את תלמידי רב אחר מות רב, אמר להו [להם]: מאי [מה] אמר רב בענין המסוכנת? אמרו ליה [לו], הכי [כך] אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if it enters your mind to say that the halakhic status of a tereifa lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death, let the Merciful One write: And the fat of a carcass may be used for any purpose, and the fat of a tereifa you shall not eat. The prohibition against eating the forbidden fat should have been written exclusively with regard to a tereifa, and I would say: If while an animal is alive and in danger of imminent death the prohibition against eating a tereifa takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat, is it necessary to state that after its death the prohibition against eating an unslaughtered carcass takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat?

The Gemara concludes: Rather, from the fact that the Merciful One writes that the prohibition against eating an unslaughtered carcass takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat, one learns by inference that the tereifa in the verse is not the same as an animal in danger of imminent death. Rather, the tereifa in the verse is an animal that was mauled and is lacking body parts, and it is only that animal that is prohibited after slaughter. Eating an animal in danger of imminent death after slaughter is permitted.

Mar bar Rav Ashi objects to this: And perhaps, actually I will say to you that the halakhic status of a tereifa is the same as that of an animal in danger of imminent death, and with regard to that which you said: Why do I need the prohibition with regard to an unslaughtered carcass that the Merciful One writes, one can explain that it is necessary for that unslaughtered carcass that does not come as a result of danger of imminent death. And what are the circumstances of that unslaughtered carcass? It is in a case where one rendered the animal like a shard, by cutting it into two widthwise. The Gemara rejects that distinction: There too, in the case where one rendered the animal like a shard, it is impossible that the animal was not at least somewhat in danger of imminent death before he cut the majority of the animal.

And if you wish, say instead that there is a different source for the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. If it is so that an animal in danger of imminent death is included in the category of tereifa, let the verse say: The fat of an unslaughtered carcass and a tereifa. Why do I need it to be written: “Fat of a carcass and the fat of a tereifa”? The term “fat” is repeated to teach that it is this case where the status of its fat is not distinct from the status of its meat, and both are prohibited; but you have another case where the status of its fat, which is forbidden, is distinct from the status of its meat, which is permitted. And which case is that? That is the case of an animal in danger of imminent death.

And if you wish, say instead that it is derived from here: “Then I said: Ah, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass or a tereifa, and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).

The Gemara explains: “My soul has not become impure” means that I did not consider any sinful thoughts during the day that would cause me to come to impurity due to a seminal emission at night. “And from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass or a tereifa” means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is forbidden and a Sage issued a ruling to permit it. They said in the name of Rabbi Natan that the last portion of the verse means: That I never ate from an animal whose gifts to which members of the priesthood are entitled, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, were not already separated.

The proof is: Granted, if you say that it is permitted to slaughter and eat an animal in imminent danger of death, then that is the greatness of Ezekiel, as, although eating it is permitted, he refrained from doing so. But if you say that it is forbidden to slaughter and eat that animal, what in that action attests to the greatness of Ezekiel? Apparently, it is permitted to slaughter and eat an animal in danger of imminent death.

§ The Gemara asks: What are the circumstances of an animal in danger of imminent death? Rav Yehuda said that Rav said: It is any animal with regard to which one stands it on its feet but it does not stand unaided. Rav Ḥanina bar Shelamya in the name of Rav said: That indicator is so clear that even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats pieces of wood, if it is unable to stand, its status is that of an animal in danger of imminent death. Rami bar Yeḥezkel said: That is the case even if that animal eats beams.

In Sura, they would teach the exchange in that manner. In Pumbedita, they would teach the exchange in this manner: What are the circumstances of an animal in danger of imminent death? Rav Yehuda said that Rav said: It is any animal with regard to which one stands it on its feet but it does not stand unaided, even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats pieces of wood. Rami bar Yeḥezkel said: That indicator is so clear that even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats beams, if it is unable to stand its status is that of an animal in danger of imminent death.

Shmuel found students of Rav after Rav’s death. He said to them: What did Rav say with regard to an animal in danger of imminent death? They said to him: This is what Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וכו'. כלומר מסוכנת מחיים דהיינו טרפה אתי איסור טרפה וחייל על איסור חלב מסוכנת לאחר מיתה דהיינו נבלה מיבעיא:

אלא מדכתיב רחמנא נבלה וכו'. כלומר מדאיצטריך רחמנ' למיכתב נבלה דלאחר מיתה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת:

התם נמי אי אפשר דלאו הויא מסוכנת כו'. ועדיין אימא לך דאי טרפה היינו מסוכנת לא הוה איצטריך למיכתב נבלה דלאחר מיתה כדאמרינן לעיל:

זו שאין חלבה חלוק מבשרה דתרוייהו אסירי. חלב ובשר:

ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה. כלומר שהחלב אסור טמא והבשר מותר:

כוס כוס זו היא מסוכנת שאמר כוס כוס מהרה שמיד תמות:

שהורה בה חכם. כלומר שצריך חכם להורות בה (חכם) שלא היה בה שום ספיקא לאסור:

שלא הורמו מתנותיה הזרוע והלחיים והקיבה:

אפי' אוכלת בקעיות. כלומר אפי' אוכלת חתיכות של עץ אם אינה עומדת אסורה:

מתקיף לה מר בר רב אשי ודילמ' לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת. אבל אין זו נבלה דאיכ' נבלה דלא אתי' מכח מסוכנ' וטרפ' והיינו כגון שעשאה גיסטרא וכיון שאין אתה יכול לומר דאיסור נבלה חל כלל מחיים ואיסור מסוכנת וטרפה לא מחמת קרוב הוא חל על החלב אף איסו' נבלה עצמה הייתי אומר א) יחול עליו לפיכך הוצרך הכתוב לאומרו וא"ת ניתי בק"ו ק"ו פריכא הוא דמה לטרפ' שאסורה מחיים והכי נמי איתא בפ' חטאת העוף ועוד יכולנו לומר לפי שאין עונשין מן הדין ללקות עליו משום נבלה.
וזהו דרך פירושו של רש"י ז"ל בשמועה זו, ונכון הוא. אלא שהוא כתב ומק"ו דטרפה לא אתי דטעמא דטרפה לאו משום קרוב מיתה אלא משום חסרון כדמצריכין לתרוייהו בזבחים בפ' חטאת העוף וזהו הלשון מתמהני דכיון דאמרינן השתא היינו טרפה היינו מסוכנת על כרחנו אין טרפה אלא קרובה למות כמו שאפי' הוא עצמו פי' כן וכן סוגיא מוכחת ועוד דהתם בפ' חטאת העוף משום דטרפה אסורה מחיים מצרכינן לה לתרוייהו ולאו משום חסרון דטרפה.
וי"מ שיטה זו כך: ומה מחיים אתי איסור טרפה שאינו אלא לאו וחייל אאיסור חלב אעפ"י שהוא איסור קל על איסור חמור נבלה שהיא באה לאחר מיתה וחל איסור לאו שבה על לאו ועשה של טרפה שהוא איסור חמור ממנו דהוא לאו ועשה אינו דין שהוא חל על איסור חלב אעפ"י שזה חמור וזה קל ואינו נכון.
ובתוספות חכמי הצרפתים מפו' בשם ר"ת ז"ל כך: ומה מחיים אתי איסו' טרפה וחייל אאיסור חלב אעפ"י שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה מטמאה לא כ"ש וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שהשיבו בו שם בפר' חטאת העוף דאי כתב רחמנ' טרפה משום דאסיר' מחיים אבל נבלה לא אסיר' מחיים לא שהרי נבלה אסיר' מחיי' כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומ' דמסוכנת היינו טרפה והיינו נבלה ואעפ"י שניתוסף בה איסור לאו מ"מ איסו' נבלה מצינו מחיים, וגם זה נכון.

שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא. מצאתי כתוב שהגאונים אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו, וגם זו מדת חסידות היא.

שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ואע"ג דהאי מדאורייתא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי עבירה בלילה רבותיה דיחזקאל משום שהיא עבירה שאין אדם ניצול ממנה בכל יום כדאמרינן בב"ב (קסד,ב) והוא היה ניצול. ור' נתן דאמר שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' לא סבר לה כמ"ד האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלים דאי הכי דאורייתא היא. וי"מ משום דיחזקאל כהן היה ופטור מן המתנות היה והיה מחמיר על עצמו להפרישם וליתנם לכהן אחר. ואינו נכון, שאין זה נקרא פגול.

שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא כ' (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל בשם הגאונים ז"ל שלא הותרה אלא בשל ישראל ומשום הפסד ממונו, הא בשל טבח נכרי אסור, וכתב הוא ז"ל דגם זו מדת חסידות.

שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. והא דלא כמאן דאמר לקמן (חולין קלב, ב) האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל טבלים, דלדידיה מאי רבותא דיחזקאל דאורייתא היא.

מסוכנת אע"פ שלא נאסרה שאין לנו לדונה לא בנבלה ולא בטרפה מ"מ ראוי לחסידים להרחיק ממנה ואף מקצת גאונים אמרו שלא התירו בה מה שהתירו אלא בבהמה של ישראל וכדי לחוס על ממונו אבל ליקחה לכתחלה אסור וגדולי המפרשים נוטים לאסרה אף בדיעבד ומחשש נפולה אלא שהיא חומרא יתירה ובקצת מקומות נוהגין לקנוס ולנדות הלוקחה למכרה וכבר שבח הנביא את עצמו באמרו הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה ואע"פ שהכתוב רמזה כדכתיב ונשמרת מכל דבר רע ההיא בשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך אבל הוא היה משבח את עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ר"ל שממהרין לשחטה מתוך סכנתה ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי בהמה שהורה בה חכם ר"ל דבר שצריך להוראה מחמת ספק איסור ואף המסוכנת בכלל זו שצריך לידע על פי הסימנין אם מתה קודם שחיטה אם לאו שאף אם מתה בשחיטה הדבר בזוי ומכוער וכן שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה אע"פ שהיא מותרת שהרי אין המתנות טובלות כתרומה ומעשר כמו שיתבאר במסכתא זו ואיזו היא מסוכנת שאנו אומרין עליה כל זה כל שמעמידין אותה על רגליה בידים ואינה יכולה לעמוד וגדולי המפרשים כתבו אף אם היתה עומדת אינו כלום ומעשה עץ בעלמא הוא אלא שמעמידין אותה בגערה או במקל ואינה יכולה להתעכב בעמידתה הא כל שעמדה מעצמה בלא סיוע וכל שכן אם הלכה בלא הולכת אדם אינה בכלל זה וכל שאינה יכולה לעמוד בלא עזר אין לו לשחטה אפי' היה בה כח לאכול קורות ר"ל הקור הגדל בדקלים שמאכילין אותם לבהמה והם נקראין קורה בפרק כיצד מברכין והם קשים הרבה וכן בשאר דברים הקשים שכח האכילה הרבה פעמים לא מצד הבריאות הוא בא ומ"מ מי שאינו יכול לעטר עצמו במדות הללו ורוצה לשחטה רשאי שלא נאסרה אלא הנבלה או הטרפה שידוע בה שאי אפשר לה לחיות ומ"מ צריכים אנו בה לפרכוס המורה עליה שלא מתה קודם גמר שחיטה וכיצד הוא דין זה אם היתה בהמה דקה ופשטה ידה ולא החזירה לצד עצמה אין זה פרכוס אף המתה קודם שחיטה עושה כן שאין זה אלא הוצאת נפש:

בפרש"י בד"ה כגון שעשאה גיסטרא והיא עדיין מפרכסת כו' עכ"ל לכאורה נראה שדקדק הכא לפרש כן דמש"ה בגיסטרא ליכא ק"ו דקאמר מה מחיים דאינו אלא קירוב מיתה נבילה דהוה מיתה לגמרי לא כל שכן דגיסטרא נמי אינה מתה לגמרי כיון שעדיין מפרכסת והוא תחילת מיתתה והמתרץ השיב דהוה מסוכנת פורתא מקמי כו' וההיא מסוכנת פורתא דמקמי הוא קירוב מיתתה אבל כשנפסקה רובה אף שעדיין מפרכסת מתה לגמרי מיקרי והוה שפיר קל וחומר גם התוספות שהקשו לפרש"י דמאי פריך הא גיסטרא אתיא שפיר מקל וחומר לא מהאי קל וחומר דקירוב מיתה כו' קאמרי (א) אלא מקל וחומר דמטמא כמו שפירש רבינו תם וכדאמרינן בפרק חטאת עוף אבל בעל המאור כתב דההוא קל וחומר גופיה דקירוב מיתה שייך לגבי גיסטרא ובזה דחה פרש"י ופירש כמו שפירש ר"ת וליכא לאקשויי דאם כן אמאי שבק ר"ת בפירושו ק"ו דקירוב מיתה ונקט ק"ו דטומאה דהא לפר"ת דפרכינן שכן מחיים מצינן הכי לפרושי בק"ו דקירוב מיתה דיש לומר דנקט ק"ו דטומאה דהך חומרא דטומאה נקט לה נמי תלמודא בפרק חטאת עוף גבי נבילה וכן נראה מדברי בעל המאור וה"נ ה"מ ר"ת לפרש ק"ו מכח חסרון דמה מחיים דליכא חסרון מיתה דאין לך חסרון גדול מזה לכ"ש כמ"ש התוס' לעיל אלא דנקט קל וחומר דטומאה לפירושו מטעם שכתבנו וק"ל:

תוס' בד"ה ומה מחיים כו' ועוד אפי' כי אמרת דמסיכנת אסירא ואיכא מגו בנבילה כו' דאיכא למיפרך מה לטרפה שכן אסורה מחיים כו' עכ"ל ר"ל דודאי ר"ג שפירש כן דהוי הק"ו מכח מגו ולא ניחא ליה ק"ו דטומאה משום דבהאי ק"ו דמגו פריך שפיר בגיסטרא דליכא ק"ו כלל כיון דליכא מגו ואהא הקשו דהא גבי גיסטרא אי נמי דמסוכנת אסורה ואיכא מגו דהשתא הוי ק"ו מ"מ הא איכא למפרך שכן אסורה מחיים ואם כן לית לן למישבק ק"ו דטומאה וכמו שפר"ת דהך חומרא דטומאה נקט לה תלמודא שם ודו"ק.

שלא הרהרתי. דאי שלא טמא את עצמו בידים במת מאי רבותיה הא כהן הוה ועוד דאי בידים ה"ל למכתב לא טמאתי אבל מטומאה משמע שנטמאה שלא בידים ובכונה והיינו שלא הרהרתי כו' ועיין בתוספתא:

בשר כוס כו'. והיינו מסוכנת מחמת חולי שתמות קרי ליה נבלה אבל מסוכנת מחמת טרפה לא שייך למימר דהא מן התורה אסורה כיון שסופה למות וי"ל דלא כתב כאן טרפה אלא להורות טעם דמסוכנת שאסר לו יחזקאל כמו טרפה מדאורייתא דאסורה משום שסופו למות ולפי פשוטו מלת מנעורי אין לו מקום כאן אבל לפי הדרש יש לפרש מנעורי מלשון נעור משניערה להיות נבילה ולמות וק"ל:

שלא אכלתי מבהמה כו'. מדמה לה לפיגול שהוא דבר נאסר במחשבה בקרבן בחוץ לזמנו או חוץ למקומו כך בהמה שהורה בה חכם קודם הוראה היתה לפי מחשבת השואל שמא הוא דבר אסור ולמ"ד מבהמה שלא הורמו מתנותיה שעושה טבלים כמו בתרומה שהוא תולה במחשבה ע"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדאמרי' פ"ק וק"ל:

ברש"י ד"ה מכלל דמסוכנת לאו טרפה וכו' אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרוייהו בזבחים וכו'. יש לתמוה אדברי רש"י הללו דהא שם בזבחים בדף ע' לא מצריך להו הכי אלא הכי איתא התם אי אשמועינן נבלה משום דמטמאה אבל טרפה לא ואי אשמועינן טרפה משום דאסירא מחיים אבל נבלה לא וכן משמע בתוס' הכא והתם ודוחק לומר שהיה לו לרש"י גירסא אחרת שם בגמרא וצ"ל דרש"י מפרש דהא דקאמר התם דאסירא מחיים פי' דאסור מחיים משום דמחסרא אבל מחיים עצמו אינו חומרא אדרבה קולא הוא כדקאמר הכא בשמעתין ואנא אמינא ומה מחיים אתי איסור טרפה וכו' והתוס' שם הקשו קישיא זו דהכא בשמעתין משמע דמחיים קולא היא ולא תירצו כלום רק כתבו שם פרש"י ואפשר שנתכוונו למה שכתבנו וק"ל:

גמרא ומה מחיים אתי איסור כו' לאחר מיתה מיבעי'. ואין להקשות הא אין מזהירין מה"ד. משום דכיון דכבר נאסר בשני לאוין לאו דחלב ולאו דטרפה מסוכנת. מזהירין מה"ד גם ללאו שלישי דנבלה. וגדולה מזו כ' הה"מ ברפ"ב מהל' מאכלות אסורות ע"ש ובמל"מ:

שם שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. הרש"א בח"א נדחק על טרפה. ול"נ דגם בה מ"ל כה"ג. דהיינו לשחוט דרוסה טרם שישלוף הדורס את צפרנו ממנה עי' לקמן (נג) ובתוס' שם ד"ה קמ"ל:

שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בַּלַּיְלָה. קשא בשלמא שאר דברים הם מילי דחסידותא באכילה לכך מבקש בעבורם ובזכותם שלא יאכל אכילה מאוסה האפויה על צואת אדם אבל ענין קרי מה יש לו שייכות עם זו הבקשה שמבקש שלא יאכל אכילה מאוסה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ביחזקאל, כי יחזקאל הנביא ע"ה היה מטיפות קרי של אדם הראשון שהיו גדולים מאד עיין שם. ולפי זה בבואו לעולם הזה מלחמה גדולה היה לו עם החיצונים כי להיותו מטיפות קרי של אדם הראשון ודאי רוצים להחטיאו בקרי ח"ו וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דמזון הקליפות והחיצונים הוא מצואה של אדם.
ובזה מובן היטב טענת יחזקאל הנביא ע"ה הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד, יד) כי תהילות לא־ל מלחמה גדולה נלחמתי עם החיצונים שהיו רוצים לטמאני בטומאת קרי מכח טעם האמור וגברתי עליהם שלא הרהרתי ביום ולא באתי לידי טומאת קרי בלילה ואם כן יגעתי וטרחתי לסלקם ולדחותם מעלי ואיך אני אוכל אכילה האפויה בצואת אדם שהצואה היא מזון החיצונים אשר דחיתי אותם מעלי בכח וטורח גדול!

"וְלֹא בָּא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל", שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם (יחזקאל ד, יד). הא דנקיט בזה לשון 'לֹא בָּא בְּפִי' ולא אמר 'שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר פִּגּוּל', נראה לי בס"ד שדרך בני אדם שנותנים לתינוק חתיכת בשר וקורין אותה אומצא והוא אינו אוכל אותה דעדיין אינו יודע לאכול אלא נותן אותה בפיו ומוצץ אותה וקאמר לא מבעיא אכילה ממש לא אכלתי מזו אלא גם נתינת אומצא בפי בהיותי תינוק שנותן לתוך פיו דוקא לא בא בפי מן בשר בהמה שהורה בה חכם.

מִשּׁוּם רַבִּי אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ (יחזקאל ד, יד). יש להקשות למה לא ניחא ליה לרבי כמו אותם דדורשים זה על בהמה שהורה בה חכם?
ונראה לי בס"ד כי מאחר שאמר שלא אכל בשר מסוכנת מה חידוש בא להוסיף בזה שהורה בה חכם כיון דשניהם חסידות באכילה בענין איסור לאוין ובודאי איכא עוד כמה מינים של חסידות דאכילה באיסור לאוין לכך מפרש שלא הורמו מתנותיה שהוא חסידות בענין ביטול עשה ואינו בענין איסור לאו.

מנעורי ועד היום הזה הא דאמר מנעורי בשלמא שלא הרהרתי איכא רבותא בנעוריו טפי מזקיניו אבל בשר כוס כוס. צ"ל בנעוריו קודם שגלה מא"י לבבל ולא שכיחי גוים התם ואיכא הפסד מרובה כמ"ש תוס' לקמן קי"ד ע"ב סוף ד"ה עד שיפרוט אפ"ה לא אכל בשר כוס כוס ועיין בש"ע ססי' י"ז:

שהורה בה חכם פי' במילתא דתלי' בסברא והי' מהרהר עלי' אולי טרפה היא ולבסוף החליטה להתיר מ"מ כיון שחשב עלי' מחשבת איסור ה"ל כפגול דנפסל במחשבה. ועד"ז י"ל בפ' שופטים צדק צדק תרדוף נאמרה שם ששה לאוין שהי' כתובים על כסאו של שהע"ה וכולם מעניני דינים ושופטים ולא תטע לך אשרה נמי כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מעמיד אשרה אצל מזבח. אך לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע אין ענינו לכסא של שהע"ה אך בספרי ומייתי לי' רש"י בחומש כל דבר רע דיבור רע אזהרה למפגל בקדשים וה"ה להורה בה חכם. וכדומה ושייך לשופט ומרוה גם הוא יורה. ובזה י"ל קצת מ"ש רא"ם שם דלאו דוקא דיבור בפגול אלא הרהור מחשבה ובאמת כן משמע דעת רמב"ם רפי"ג מפסולי המוקדשים אלא שהמשנה למלך שם צווח על הרא"ם מה הי' לו בזה דהרי תוס' הוכיחו מכמה דוכתי דפגול בעי דבור וכן הקשה אהרא"ם בתי"ט ס"פ המפקיד גבי חושב לשלוח יד ע"ש ולהנ"ל ס"ל להרא"ם דהספרי הנ"ל ע"כ ס"ל במחשבה סגי כיון שכ' על כסא שהע"ה משום הוראת חכם והתם מחשבה בעלמא איכא וק"ל:

שלא הורמו מתנותי' נראה זה הי' רבותא בגולה דנהגי עלמא כתלת סבי ופטרו בח"ל ממתנות עפירש"י פ"ק דשבת יו"ד ע"ב ד"ה הוה נקיט תרי מתנתא דתורא ע"ש. וא"כ הוה מעין פגול דחוץ למקומו נמי פגול קרי לי' והאי חוץ למקומו בח"ל הוה:

כל שמעמידין אותה ואינה עומדת פי' מעמידין אותה ע"י גערה ומקל ולא בעינן עמדה מעצמה משא"כ מסוכנת ע"י נפילה לקמן נ"א ע"ב בעי' עמדה מאלי' בלי גערה והיינו עמדה אינו צריכה מעל"ע. ולא מעמידין אותה אלא עמדה מאלי' ופשוט וק"ל:

ע״ב גמר׳ ואב״א מהכא, ואומר, אהא ד״א וכו׳ ויש להעיר, איך נילוף דברי תורה מדברי קבלה, ועד דאתא יחזקאל מנא ידעו דמסוכנת שרי׳ ובפרט דקרא דוזאת החיה כפשוטו, אתא לאסור מסוכנת שאינה חיה, וחוץ מזה יש לתמוה, למה דחקו חז״ל למצוא היתר למסוכנת שמאוסה בעיני כל בעלי דעה ומחוקי כל המדינות הנאורים עונשין עונש חמור, למי שמוכר בשר מסוכנת העומדת למות ברגעים מועטים, ואשר השחיטה או הנחירה אינה פועלת מאומה, להצילה מהתנבלות, ומה ראו על ככה להתיר את זאת, ולתלות ההיתר על קנה רצוץ, קרא דיחזקאל דאמר נבלה וטרפה לא אכלתי, לפרשה על מסוכנת, כי פירוש זה דוחק גדול, וכאשר הקשה המהרש״א ז״ל, דמה נעשה בתיבת טרפה דקרא, וכי לא מסתבר יותר לומר, דהאי קרא נמי אלי׳ עתיד לדרשו, כמו אידך קרא דיחזקאל שהזהיר את הכהנים שלא יאכלו נו״ט, והיינו הך, אבל מה שנראה בעיני הוא דלפי מה שביארתי בפתיחה דעת הרמב״ם דטרפה המפורש בקרא, הוא הנטתה למות דהיינו מסוכנת, וע״י מכה באחד מאבריה שאין לה תרופה, והוא נודע ע״י אימוד הרופאים לפי מעמד חכמת הרפואה בכל מקום ובכל זמן, כמו ברוצח דהדין כן, וההלכה של חי״ט אתא כדי שלא נצטרך בכל פעם, בכל בהמה חיה ועוף לאימוד הרופא, והגבילה לן המכות הראויות להמית, אבל בכל זאת עדיין התנאי העיקרי שתהי׳ נטתה למות מחמת המכה, במקומה עומדת, כי ההלכה לעולם לא תבוא לעקור מה שמפורש בקרא, או שמוכרח ממנו, אלא אתא לפרשו ולכן גם אחר האי הלכה של חי״ט לא הוה אסרינן בהמה לקוי׳ באחת מהני טרפיות שהולכת בשוק ואוכלת כשאר בריאות, וכן לא היינו אוסרים בהמה הנטתה למות מחמת תשות כחה או חוליה, בשאין לה אחת מן הני מכות המטרפות, כיון דהתורה התנה בטרפה שאסרה, דבעינן תרתי, נטתה למות, וגם שתהי׳ זאת ע״י מכת אבר, אבל יש לנו קרא דזאת החיה, דאתא לאסור בלאו הבא מכלל עשה כל שנקראת אינה חי, ומעתה יש לפנינו שני דרכים או לפרש האי, אינה חי על מסוכנת בלי מכת אבר ואז הפירוש אינה חי שעומדת למות מיד תוך מעל״ע, כי עומדת למות אחר זמן רב כמו שלושים יום או יב״ח אין זה במציאות בלי מכת אבר ובלי שום חסרון, אלא חולה כללית ורוב חולים לחיים ואיך נידון אותה לאינה חי, או שנפרש, אינה חי, ע״י חסרון אבר, ואז מצינן לומר, שלאחר זמן תמות מחמת האי חסרון אע״פ שלפי שעה הולכת ואוכלת, ולכן יותר מסתבר להו דהאי קרא אתא לאסור באיסור עשה כל הני טרפיות המצוייות הרבה, מלאוקמי׳ על המסוכנת בלי מכת אבר, דהאי לא שכיח כלל, דאם ע״י הכאה נעשה מסוכנת הרי יש לה דין טרפה, כי הוא טרפות דנפלה מן הגג (עיין לקמן במה שכתבתי במשנה דא״ט), ולא נשאר אלא מסוכנת ע״י תשות כחה שהגיעה קרובה למיתה, והוא מלתא דלא שכיח, וגם בלא״ה מאיסי בעיני ב״א ולא אכלו, ויחזקאל שהתפאר דלא אכל מסוכנת התפאר גם שלא אכל את הטרפה, והיינו טרפה של חי״ט, שלא נטתה למות והולכת ואוכלת כשאר בריאים ובשניהם כאחת יש להתפאר שפיר, דהאי קרא דזאת החיה מורה לאסור אחת מהני תרתי כמו שביארנו, ואמר יחזקאל שהוא גם אחת מהנה לא אכל, את המסוכנת לא, משום דמאוסה בעיניו ואת הטרפה לא משום דקרא דזאת החיה אתא לאסור את הטרפה שהולכת ואוכלתם, מחמת שסופה לא תחי׳ ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר״נ אמרו, שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, עיין מהרש״א ז״ל איך להכניס אלו, בבשר פיגול דכתיב בקרא, ונדחק מאד, אבל עיין לקמן דף מ״ד ע״ב כי שם פרשתי הדבר בדרך מרווח ותרווה צמאונך.

תוס׳ ד״ה שלא הורמו מתנותיה, וא״ת לר״י דאמר לקמן דכל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, מה רבותא דיחזקאל, ואע״ג דיחזקאל כהן הוה, הלא גם כהן צריך לפרוש תו״מ ואסור לאכול טבל עכ״ל, ותימא רבתא על התוס׳ דמשמע דס״ל דגם במתנות זרוע והלחיים וקיבה בעינן הפרשה ואם לא טובל כל הבהמה, וכן כתבו לקמן קל״ב ע״ב, על האי מימרא דר״י, דטבל ממש קאמר דמתנות ילפינן נתינה נחינה מתרומה לקמן קל״ו ע״א, והוא בעיני פלא והפלא דמצות הפרשה לא שייך, אלא בדבר שאינו מצויין כמו בתו״מ, אבל בזרוע והלחים והקבה, שמצויינים הם ומופרשים ועומדים, מה שייך כאן להפריש, ועיין ביו״ד סי׳ ס״א ובפרמ״ג שם, שכתב ג״כ כדברי, דלית במתנות מצות הפרשה, אלא מצות נתינה לכהן, ומה שהביאו התוס׳ ראי׳ מלקמן דיליף נתינה נתינה מתרומה, אדרבה מהתם מוכח כדברי, דאביי פריך שם, אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת, א״ל וכו׳, הרי דלא פריך רק על רה״ג, דבזה שייך טובלת, אבל על מתנות לא פריך כלל, אבל הא דאמר ר״י כאלו אוכל טבלים, דמשמע דכל הבשר אסור לאכלו, כמו בטבל קודם הפרשה, דכל הכרי אסור, היינו משום דהשחיטה מפוגלת היא, דהרי אמרו שם דהדין עם הטבח לקמן קל״ב ע״ב, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן מ״ד ע״ב, דמש״ה קרי לי׳ פיגול, דכל שהטבח שחטה אע״פ שידע, דהבעלים אין בדעתם ליתן המתנות לכהן, שחיטתו כשחיטת פיגול במחשבה לא טהורה וחייב הטבח לשלם המתנות לכהן, ולעומת זה קרי לי׳ טבל כמו שהטבל רובץ איסורו על כל הכרי, כן כל הבהמה פיגול הוא ע״י השחיטה, בכוונה שלא ליתן המתנות לכהן, ומה שתירצו התוס׳ דר״י סבר כמ״ד שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, לא זכיתי להבין, דבזה מתורץ הקרא דיחזקאל, אבל איך יחלוק ר״י על תנא ר׳ נתן, דהרי הת״ק לא פליג אר״נ בדינו של ר״י דכאילו אוכל טבלים, וצע״ג ודו״ק.

שלא הרהרתי ביום וכו'. כתבו התוספות וא"ת מאי רבותיה דיחזקאל והלא כל אדם נמי אסור כדאמרינן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום וכו' וי"ל דא"ה חשיב ליה רבותא משום דאמרו פ' ג"פ ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה וכו' עכ"ל ודבריהם אינם מובנים וכבר העיר בספר יד נאמן אלא שלשונו אינו מכוון ונראה שכונת התוספות דאין אדם ניצול מהרהור עבירה ומוזהר לדחותו מיד שלא יבא לידי טומאה וע"ז נאמר ונשמרת וכו' והיינו רבותיה דיחזקאל שלא בא לתחילת הרהור ועדיף מכל אדם שהיה ניצול מהרהורי עבירה לגמרי ודוק הטב דזה בכלל מ"ש שלא הרהרתי ביום כלומר מכל וכל וריח הרהור לא עדת ביה והיינו רבותיה מה שכל אדם אינו ניצול מתחילת הרהור וק"ל. ועוד יש לצדד בכונת התוספות כאשר יראה המעיין ואין להאריך:

הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום וכו'. אפשר לרמוז כי הן בעון מהרהר בעבירה ולו ישחית נפש הוא חובל כי נפשו הוא וז"ש הנה נפשי רמז לניצוץ קדושה אפילו אחת לא מטומאה לא נפקא ונתלבשה בטומאת סט"א. ואתה תחזה כי ס"ת הנה נפשי לא מטומאה הוא שם אהי"ה גימטריא י"הו. ור"ת הנה נפשי לא פ"ד עם הכולל. כי פוגם הברית פוגם בשמות הללו והנביא קדוש יאמר לו. ובקונטריסי המשכתי רמז כל הפסוק בענין זה:

שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. הרב מהרש"א בחידושי אגדות כתב לפי פשוטו מנעורי אין לו מקום אבל לפי הדרש יש לפרש נעור משננערה להיות נבילה ולמות עכ"ל והרואה בעיניו יראה דלפי פשטו ומדרשו פירושו מימיו. אי בעית אימא קרא דכתיב מנעורי ועד עתה ולשון זה לא אתי כפי פירושו דקאי לבהמה. ואב"א גמרא הא קאמר הש"ס שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ותיבת מעולם היינו מימיו. ואי כונת הרב ז"ל דאי כפשטו הו"ל לכתוב לומר מנעורי כסיפיה דקרא. י"ל דבהא קים ליה שנזהר מנעוריו:

שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. מילין לצד עילאה ימלל אשר ציוהו והוא בגללי צאת אדם תעוגינה ועל זה השיב הנה נפשי וכו' ואכתי יאמר קדוש ראה אנכי מצוך וא"כ שריותא היא גבך ואין בך חטא לז"א שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם שהוא נזהר אף אם הורה חכם להיתרא והיא מותרת הייתי נזהר איכו השתא רחמין למבעי על רזא דנא כי הגם דעתה שרייה רחמנא אין דעתו נוחה ויטה אליו חסד ותמנ"ע היתה:

משום רבי אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. התוס' כתבו דרבי יוחנן דאמר פרק הזרוע האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים ליכא רבותא דאף דהוא כהן הפרשה בעי אלא סבר כמ"ד מבהמה שהורה בה חכם. ולדעת התוס' הני בי תרי פליגי אי האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה טב"ל הוא אי לא:
ודרך דרש אפשר לומר דפליגי בהני תרי שינויי אשר אני בעניי כתבתי בספרי הקטן שער יוסף דף יו"ד בההיא דאתמר בירושלמי דע"ז דשמואל קאמר לרב אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא דהלא יש כמה חומרות דמחמירין על עצמן המתקדשים והמטהרים וכבר נודע דרב מתנהג בחסידות. אך בחלקו"ת דאם כשעושה סבר דמדינא עביד נגד חכמי הדור זה שמו אשר יקראו זקן ממרא אבל אם מודה דהתרא הוא כמאי דאמור רבנן בטעמא. אך נפשו אוותה להתקדש ולהתג"דר בו בתורת גדר שרי. א"נ דלאדם גדול אשר ממנו יראו וכן יעשו ומאי דמר עביד קבע את קובעיהם להלכה איצטריכא ליה בפני רבים זו כחו להתרא ושלא להחמיר בדבר והיינו דקפיד שמואל עליה דרב ממנו יאכל דמעשה ר"ב הלכה היא ואין יודע דמתורת חסידות מר עביד ע"ש באורך ובשתים זו פלג"ן בהדייהו הני בי תרי דמ"ד שהורה בה חכם ס"ל דהגם דשריותא היא רשאי הגדול לאסור איסר על נפשו מתורת חסידות וכזה עשה יחזקאל דהגם דהורה גבר להתרא הוא קדש עצמו במותר לו. ובא רעהו וחקרו דלגדול הדור דדבריו עניניו הי"קבע אדם להלכה אין לו להחמיר דסברי הלכתא היא על כן לא יאכלו בני ישראל ומטו בה משמיה לאיסורא. אבל הא דאמר ובשר פגול היינו שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה דלישראל אסור ועם היותו כהן לא אכפת דהיה מחמיר על עצמו כיון דלישראל אסיר ואין בזה חשש דאי הכהן נמי נזהר כיחזקאל תע"ב כדי שלא יבואו ישראל לאכול:
א"נ אפשר במ"ש בירושלמי פ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וגדולי הפוסקים נשתמשו בזה כידוע והוו בה רבנן בתראי כיצד יתקיימו שני כתובי"ם הללו דאיכא דוכתא דאמרי זה חומר הדיוט הוא ויש אשר חכמים אומרים המחמיר תבא עליו ברכה. ויש לחלק דכל מידי דהוי בשב ואל תעשה שאינו ניכר דעושה להחמיר תע"ב כאותה שאמרו לענין יוהרה אימור מלאכה הוא דלית ליה וכו' אבל בקום עשה א"נ בשב וא"ת וניכר שעושה להחמיר הדיוט הוא:
תו שמעינן מדברי הריטב"א בחידושיו פ"ק דקדושין דכל מידי דאינה מצוה כלל לשום חד אז הוא הדיוט אבל היכא דהמצוה ישנה באחרים והוא פטור רשאי להחמיר כאלו הוא חייב כמו אחרים והוא מיסוד הרמב"ן כמ"ש בחידושיו שם אמור מעתה גבי יחזקאל שהיה מחמיר על עצמו אתאן להא דכל הפטור ועושהו הדיוט אי לזאת חד סבר דהיה נזהר מבהמה שהורה חכם וליכא הדיוטות כיון דהוא שב וא"ת ולא מנכר שרי ליה האיש מקדש עצמו במותר לו. ואידך סבר שלא הורמו וכו' רמז חילוק נאה מה שחלק הריטב"א והרמב"ן דכיון דלישראל הוי כאוכל טבלים אף בכהן יכול להחמיר ולא הוי הדיוט דהדיוט לא הוו אלא כשעושה דבר שלא נצטוה בו אחר וה"נ יחזקאל היה מחמיר שלא היה אוכל מבהמה שלא הורמו בישראל שאסור:
ודרך דרש לא תעזוב נפשי בגופיה דקרא דאיכא למידק אומרו הנה נפשי לא מטומאה דאמאי ייחס זה לנפש וכבר רמזנו בזה לעיל. ותו להבין שינויא דקרא דגבי נבילה וטריפה לא אכלת וגבי בשר פגול נקט לא בא בפי. ותו דלערבינהו ולימא נבילה וטריפה ובשר פגול לא אכלתי. ותו מנעורי ועד עתה הול"ל בסוף כמש"ל. ואפשר במ"ש מהרש"א באגדתיה פרק גט פשוט במ"ש ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום דדייק למנקט אדם דדוקא מי שאינו מתקדש והוא במדרגת אדם דעלמא אבל השרידים אשר ה' קורא. קדישי עליון כאחד הצבאי"ם מצבא המרום ניצול מהני ודכוותייהו ע"ש גם אז"ל המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה ובשמעתין אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה וכו' וביותר באכילה כמ"ש התוס'. ורבינו האר"י זצ"ל פירש בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך דאמרו בזהר הקדוש דדרך ארח פתיחא והיתה מסילה. וארח היא נסתר שאינו גלוי וז"ש בכל דרכיך הנגלות והמה פתי"חות דעהו ועי"ז והוא יישר ארחתיך הנסתרות עכ"ד וז"ש הנה נפשי לא מטומאה רמז שהוא הלך אחר הנפש ודבק בקונו לעשות החומר צורה ולכן לא מטומאה א"נ נקט נפשי כי כל העונשין והאזהרות הם לבחינת נפש כמ"ש גורי האר"י זצ"ל ושרשן של דברים בזהר חדש ולכך קאמר הנה נפשי אשר נצטוית שמרה התורה והיא לא נטמאה ועי"ז בשר פגול לא בא בפי מעצמו גם שלא נתתי לבי ונסתר מעיני ממילא לא בא בפי כדכתיב והוא יישר ארחתיך ואין הקב"ה מביא תקלה והשתא ניחא דבמה שנזהר מדעתו קאמר מנעורי ועד עתה. אך בשר פגול שקדשוהו שמים וי"צל אלהים ולא בא מכח זהירותו לא קאמר מנעורי וכו' ודוק הטב:

(לז ב) ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם.—כתב מהרש"א בח"א: "ולפי פשוטו מלת מנעורי אין לו מקום כאן, אבל לפי הדרש יש לפרש מנעורי וכו'". ענין דבריו הוא, שמה שאמר יחזקאל "הנה נפשי לא מטומאה" אפשר שהוא כלל ואחריו הפרטים; אבל אפשר שגם "הנה נפשי לא מטומאה" הוא פרט. ואם נאמר שהוא כלל המקרא מסורס הוא, והכי ה"ל למיכתב 'הנה נפשי לא מטומאה מנעורי ועד עתה', ויהיה משך הזמן שהזכיר "מנעורי ועד עתה" מפרש על כל הפרטים שמונה אחריו, ואם גם "נפשי לא מטומאה" הוא פרט לעצמו ה"ל למכתב "מנעורי ועד עתה" למטה אחרי סיום כל הפרטים שחשב, כדי שיהיה הזמן על כל הפרטים שלפניו. אבל לפי סדר המקרא שלפנינו נראה, שאין הזמן מורה אלא על מה שלפניו, ולא על הפרטים שלאחריו. וזה פשוט, ולא הייתי כותבו כל עיקר אלא מפני שראיתי לרב אחד מגאוני הדור בספרו "שאלו שלום ירושלים" שנתבלבל בדברי מהרש"א וגילה בהם פנים שלא כהלכה (ע"ש).

אי ס''ד טרפה היינו מסוכנת. לכתוב רחמנא חלב נבלה יעשה לכל מלאכה לאשמועינן דלא מטמא חלב משום נבלה ולשתוק מאזהרת אכילתו ובחלב טרפה מסוכנת לחודא לכתוב לא תאכלוהו לאשמועינן דחייל איסור מסוכנת אאיסור חלב ואנא ידענא דכ''ש דכי מייתא אתי נמי איסור נבלה וחייל עליה: ומה מחיים. דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה ואתי וחייל אאיסור חלב נבלה גופה מיבעיא: אלא. מדאיצטריך לאשמועינן בנבלה דאיסור נבלה חייל אאיסור חלב: מכלל דמסוכנת לאו טרפה מיקרי. ואצטריך לאשמעינן בהך נבלה דאתיא מכח מסוכנת ולא אתיא מכח טרפה שלא נטרפה קודם לכן דתיחול אאיסור חלב ומק''ו דטרפה דאמרינן ומה מחיים כו' לא מצינן למילף גבי נבלה דאיסור נבלה חייל אאיסור חלב דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרווייהו בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.): כגון שעשאה גיסטרא. והיא עדיין מפרכסת דאמר בפ''ק (לעיל דף כא.) עשאה גיסטרא נבלה דזו לא נסתכנה קודם נבלותה ואיצטריך לאשמועינן דתיחול איסור נבלה אאיסור חלב: עשאה גיסטרא. חתכה לשנים לרחבה: א''כ. דמסוכנת אסירא: לימא קרא חלב נבלה וטרפה וגו'. ולאשמועינן דאתי איסור נבלה וטריפה וחייל אאיסור חלב ל''ל למכתב וחלב טרפה למידרשיה אייתר ולמימר דטרפה הוא דקאמינא לך דהיא וחלבה אסורים וכדמזהרנא לך דחייל איסור טרפה אחלב אלמא שני איסורים יש בה אבל יש לך אחרת שהיא קרובה למיתה כזו ואין בה אלא איסור חלב לבדו: שחלבה חלוק מבשרה. שאיסור חלב נוהג בה משנולדה ותו לית בה איסורא אחרינא: הנה נפשי לא מטומאה. יחזקאל קאמר ליה להקב''ה לפי שהיה אומר לו קח לך חטים ושעורים וגו' ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צואת האדם תעוגינה לעיניהם: מקרה יום ומקרה לילה לא כתיב בקרא ולא גרסינן ליה: לידי טומאה. קרי: כוס כוס. שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא נבלה ממש ליכא למימר דא''כ מאי רבותיה: שהורה בה חכם. שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו: מתנותיה. הזרוע והלחיים והקבה ואע''פ שהוא היה כהן ובלא הרמה יכול לאוכלה: שריא. מסוכנת: היינו רבותיה. דאע''ג דשריא כיון דמאיסה לא אכלתיה: אפילו אוכלת בקעיות. שיש לה כח בשיניה דכיון דאינה עומדת מסוכנת היא: רמי בר יחזקאל. לא פליג אדרב יהודה אלא לטפויי אתא וכן רב חנינא: בסורא מתני הכי. כדאמר דרב חנינא הוסיף אדרב יהודה אפילו אוכלת בקעיות ובפומבדיתא מתני דרב יהודה גופיה סיים בה הכי:

ומה מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב. פי' בקונטרס ומה מחיים דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה חל על איסור חלב נבלה גופה מיבעיא ומדאיצטריך לאשמועינן בנבלה מכלל דמסוכנת לאו טרפה מקרי ואיצטריך לאשמועינן בהך נבלה דאתיא מכח מסוכנת ולא אתיא מכח טרפה שלא נטרפה קודם לכן דתיחול אאיסור חלב ומק''ו דטרפה לא אתיא דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרוייהו בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.) וקשה לפירושו דאמאי לא ילפינן שפיר שיחול איסור נבלה על איסור חלב מק''ו דטרפה דאי משום דטרפה מחסרא נבלה נמי כיון דמתה אין לך חסרון גדול מזה ועוד מאי פריך בתר הכי ודלמא איצטריך קרא לנבלה דלא אתיא מכח מסוכנת ההיא נמי אתיא מק''ו לעיל וע''ק נהי נמי דמסוכנת לא הוי בלאו דטרפה מ''מ תתסר בעשה מקרא דזאת החיה דמשמע שאינה חיה לא תיכול ומיהו בזה י''ל אי הוה מוקמא קרא דזאת החיה במסוכנת לאוסרה הוה מסתבר ליה נמי לאוקומי בה לאו דטרפה וכי היכי דעשה דזאת החיה מתוקמא בתרוייהו דתרוייהו מיקרו אינה חיה ה''נ לאו דטרפה מתוקמא בתרוייהו וא''כ נבלה דכתיב דחל על איסור חלב ל''ל ור''ת מפרש דה''ק ומה טרפה דמחיים לא מטמא חייל על איסור חלב נבלה דלאחר מיתה מטמא מיבעיא וליכא למיפרך כדפריך בפרק חטאת העוף (ג''ז שם) דטרפה חמורה דחייל איסורה מחיים דהתם קאמר לפי המסקנא דהכא דמסוכנת שריא אבל למאי דבעי למימר השתא דאיסור נבלה נמי מתחיל איסור שלה מחיים דא''א שלא היתה מסוכנת ומסוכנת אסירא מטעם נבלה מחמת קירוב מיתה ואפילו אם נאמר שלא יהא מסוכנת אלא איסור עשה לא שייך למיפרך מה לטרפה שכן מחיים בלאו כיון דמ''מ איסור נבלה מחיים שפיר הוה ידעינן לה שיחול על איסור חלב מק''ו דטרפה אבל השתא דמסוכנת שריא שייך שפיר למיפרך מה לטרפה שכן חל איסור שלה מחיים תאמר בנבלה שאין כאן איסור מחיים כלל והשתא פריך שפיר בתר הכי דלעולם אימא לך מסוכנת אסורה ואצטריך קרא שיבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ונבלה דלא הוי מסוכנת מעיקרא כגון שעשאה גיסטרא דההיא לא נאסר מחיים ולא אתי בק''ו דטרפה ורבינו גרשום היה מפרש ומה מחיים אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב אע''ג דליכא למימר דטרפה מגו דחייל אהאי איסור חייל נמי אהאי איסור דחלב נבלה של אחר מיתה שהיתה מסוכנת בתחלה דאיכא למימר מגו דחייל האי איסור נבלה אאיסור מסוכנת חייל נמי אאיסור חלב לא מיבעיא אלא ודאי מדאיצטריך קרא למכתב נבלה מכלל דמסוכנת שריא לגמרי והשתא פריך שפיר ודלמא איצטריך לעשאה גיסטרא דליכא מגו שהרי לא היתה מסוכנת וקשה לפי' שאין הש''ס מזכיר מגו זה כלל ועוד דאיכא למיפרך דאיכא נמי מגו בטרפה דחייל נמי אאיסור שאינו זבוח ולמ''ד בפרק גיד הנשה (לקמן דף קג.) בהמה בחייה לאברים עומדת חייל נמי איסור טרפה אאיסור אבר מן החי ואיכא מגו ועוד אפילו כי אמרת דמסוכנת אסירא ואיכא מגו בנבלה לא שייך למילף מק''ו דטרפה כיון דאיכא למיפרך מה לטרפה שכן אסורה מחיים כדפריך בזבחים (דף ע.): שלא הורמו מתנותיה. ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר לקמן בפרק הזרוע (דף קלב:) האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים מאי רבותיה דיחזקאל אע''ג דיחזקאל כהן היה כהן עצמו צריך להפריש תרומות ומעשרות ואסור לאכול טבל ויש לומר דרבי יוחנן סבר כמ''ד שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם: שלא הרהרתי ביום כו'. ואם תאמר מאי רבותיה דיחזקאל והלא כל אדם נמי אסור כדאמר בפ''ק דמסכת ע''ז (דף כ:) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו' וי''ל דאפ''ה חשיב ליה רבותא משום דאמרינן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קסד:) שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה ולשון הרע ועיון תפלה:

דף לז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד