ראש השנה ו ע"ב

דף ו - ב

כגון  שהיה הולד חולה בעצרת, והיה אסור אז להקריבו. ^[151] והרי זה כאילו לא עבר עליו הרגל. ^[152]

רב אשי אמר תירוץ אחר:

מאי, מהי משמעות דברי רבי פפייס "ואכלנו ולדה שלמים בחג", דקתני בברייתא - כך היא:

"ואכלנו ולדה שלמים בחג השבועות"!

ואכן לא השהו אותה, אפילו לא רגל אחד.

ואידך, רבא שלא תירץ כרב אשי, לא נראה לו לבאר ש"חג" הינו חג השבועות, משום שכל היכא דתני פסח - תני עצרת. בכל מקום שהזכירו במשנה את פסח ושבועות, קורא התנא לחג השבועות "עצרת", ולא "חג". ^[153]

ואמר רבא: כיון שעברו עליו שלשה רגלים - בכל יום ויום עובר מחדש בבל תאחר.

כלומר, לא רק ביום שעברו עליו שלשה רגלים ולא הקריבו עבר על הלאו, אלא מכאן ואילך בכל יום הוא חייב להקריבו, ואם אינו מקריבו עובר בבל תאחר.

מיתיבי סתירה לדברי רבא מברייתא:

שנינו בברייתא: אחד בכור, ואחד כל הקדשים -

כיון שעברו עליהם שנה שלימה, ^[154] אפילו בלא שעברו ג' רגלים [ולקמן הגמרא תפרש איך יתכן דבר שכזה].

וכן אם עברו עליהם שלשה רגלים, אפילו בלא שעברה שנה.

הרי זה עובר בבל תאחר. ^[155]

ומי שהביא את התיובתא [הסתירה] לדברי רבא מהברייתא לא פירש מדוע לדעתו הברייתא סותרת את דברי רבא.

ולכן הגמרא תמהה: והאי - מאי תיובתיה!? במה הברייתא הזאת סותרת לדברי רבא?

אמר רב כהנא: מאן דקא מותיב, זה שהביא מהברייתא הוכחה לסתור את דברי רבא, שפיר קא מותיב, אכן הביא סתירה טובה. וכך היתה כוונתו להקשות:

מכדי, הרי התנא - אלאוי קא מהדר.

הלא התנא מחזר אחרי כל הלאוים שיכול למצוא, ^[156] כמו שמשמע מלשונו: כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים, רגלים בלא שנה.

ואם נאמר כדעת רבא, שאחרי שעברו שלשה רגלים עובר בכל יום בבל תאחר, אזי קשה:

ליתני, היה ראוי לו לתנא לשנות "בכל יום ויום - עובר בבל תאחר". ולהשמיענו שיש על האדם עוד לאוין בכל יום ויום.

אלא בהכרח, שאין עוברים על בל תאחר בכל יום ויום!

וזו היתה כוונתו של המקשה, שהביא תיובתא לדברי רבא מהברייתא הזאת.

ומבארת הגמרא את דברי רבא:

ואידך, רבא עצמו [וכן הגמרא שהקשתה לעיל "והאי, מאי תיובתיה" ^[157]], סבור שאין להוכיח מהברייתא הזאת שאין עוברים על בל תאחר בכל יום ויום.

כי התנא רק ל"מקבעייה" בלאו קא מהדר, שהתנא רק מחזר אחרי כל הזמנים שבהם מתחיל לחול על האדם בל תאחר.

אבל לחייבו למאחר בלאוי יתירי - לא קא מהדר!

אין התנא מחזר אחרי מנין כל הלאוין הרבים שעובר בכם האדם המאחר.

כלומר, התנא בא רק להודיענו את כל הזמנים שבהם מתחיל דין בל תאחר, ולא בא להודיענו שיש לאוים רבים בבל תאחר. אלא באמת, משעה שמתחיל לחול על האדם בל תאחר, הרי מכאן ואילך, בכל יום ויום הוא עובר עליו.

גופא. עכשיו באה הגמרא לדון בגוף דברי הברייתא שהבאנו לעיל:

שנינו בברייתא: אחד בכור, ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא שלשה רגלים, או שלשה רגלים בלא שנה, הרי זה עובר בבל תאחר.

וקשה: בשלמא, אמנם שפיר תיתכן האפשרות שרגלים בלא שנה - משכחת לה. שנוכל למצוא כך. שהרי הנודר לפני פסח, עוברים עליו שלשה רגלים אחרי חג הסוכות, ועדיין לא עברה שנה שלימה.

אלא, שנה בלא רגלים - היכי משכחת לה!? האיך נוכל למצוא דבר שכזה? והרי מאחר שעברה שנה שלימה, ודאי כבר עברו שלשת הרגלים!

ומבארת הגמרא שקושיא זו אינה קשה לדברי הכל, אלא רק לדעת חכמים בלבד:

הניחא למאן דאית ליה כסדרן, דברי הברייתא מיושבים לדעת רבי שמעון, הסובר שאין עוברים על בל תאחר אלא אם עברו שלשה רגלים כסדרן [כשחג המצות תחילה], הרי לדבריו שפיר משכחת לה שעברה שנה שלימה, ועדיין לא עברו שלשת הרגלים כסדרן.

וכגון שנדר אחרי פסח, וכאשר עוברת שנה שלימה, נמצא שלא עברו עליו שלשת הרגלים כפי סדרן.

ואף על פי שרבי שמעון עצמו סובר שאין עוברים בבל תאחר אלא אם עברו שלש רגלים כסדרן, ולא אם עברה שנה, ^[158] בכל זאת, יש לומר שהתנא בברייתא חולק עליו בפרט זה, אך סובר כמוהו לענין סדר הרגלים. ^[159]

אלא, למאן דלית ליה כסדרן, לדעת חכמים שסוברים ששלשת הרגלים גורמים לאדם לעבור בבל תאחר, ואפילו אם היו שלא כסדרן.

אם כן, היכי משכחת לה, איך נמצא שנה שאין בה שלשה רגלים?

והגמרא מוסיפה ומבארת, שגם הקושיא שהקשנו לדעת חכמים, תלויה היא במחלוקת אחרת, ואינה קשה לדברי הכל:

בשלמא, לדעת רבי, שאינו מחשיב את חודש העיבור בכלל השנה, אלא מונה רק שלש מאות ששים וחמשה יום, משכחת לה, אפשר למצוא שנה שלימה בלא שלשה רגלים, בשנה מעוברת.

והגמרא מבארת והולכת:

המוכר לחבירו בית, בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, יכול לגאול ממנו את הבית רק בשנה הראשונה.

שאם המוכר מחזיר לקונה את דמי הבית, הרי הבית חוזר אליו, ואפילו בעל כרחו של הקונה.

ואם לא גאל את הבית בשנה הראשונה, נעשה הבית קנין גמור של הקונה, ואינו חוזר לרשות המוכר אפילו ביובל [ויקרא כה, כט ל. ורש"י שם].

וכך נאמר בתורה: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית, לקונה אותו - לדורותיו".

ונחלקו חכמים ורבי מה היא ה"שנה תמימה" שהוזכרה בפסוק:

דתניא: "שנה תמימה" - מה היא?

רבי אומר: מונה שלש מאות וששים וחמשה יום, כמנין ימות שנת החמה.

שנת החמה ארוכה יותר משנת הלבנה. כי שנת הלבנה 354 יום, ואילו שנת החמה 365 יום.

ולדעת רבי, השנה המוזכרת בתורה, היא שנת החמה, ואין התורה מתייחסת למנין ימות השנה שאנו מונים על פי הלבנה.

וחכמים אומרים: מונה י"ב חדש בחדשי הלבנה מיום ליום.

כגון אם מכר את השדה בב' בניסן, הרי השנה מסתיימת בא' ניסן לשנה הבאה.

ואם נתעברה שנה, שהוסיפו בית דין אדר שני - נתעברה לו לטובת המוכר, שיכול לגאול את השדה 13 חדש, עד שיגיע ב' ניסן. ^[160]

וכן בכל מקום שנאמר בתורה "שנה", אנו לומדים מבתי ערי חומה שהכוונה היא ל"שנה תמימה", דהיינו 365 יום לדעת רבי.

ולדעת חכמים י"ב חדש חודשי לבנה מיום ליום. ^[161]

ולפי זה, גם ביחס למנין ימות השנה המוזכרת בבכור ובשאר קדשים לענין בל תאחר - נחלקו רבי וחכמים:

לדעת רבי: לעולם מונים 365 יום, בין אם השנה מעוברת ובין אם אינה מעוברת.

לדעת חכמים: מונים לפי מנין ימות שנות הלבנה, ואם נתעברה השנה, אינו עובר בבל תאחר אלא לאחר 13 חודש.

ועתה הגמרא דנה איך אפשר לתרץ את דברי הברייתא דלעיל [שיש שנה בלא רגלים] לפי דברי רבי ורבנן.

וממשיכה עתה הגמרא במה שהחלה לומר לפני שהביאה את הברייתא, "בשלמא לרבי משכחת לה בשנה מעוברת":

משכחת לה לרבי, לדעת רבי אפשר למצוא שנה שאין בה שלשה רגלים בשנה מעוברת, באופן דאקדשה בתר חג המצות, שהקדיש את הבהמה אחרי חג המצות.

דכי מטא שלהי אדר בתראה, וכאשר מגיע סוף חודש אדר ב', כבר שנה מליא, מלאה לה כבר שנת חמה, שהיא 365 יום. ^[162] ואילו שלשה רגלים - עדיין לא מלו [מלאו].

אלא, לרבנן הסוברים ששנה מעוברת נחשבת כולה כשנה אחת לענין בל תאחר, קשה: היכי משכחת לה? האיך תוכל למצוא שנה בלא שיהיו בה שלשה רגלים?

ומתרצינן: יש אפשרות שתעבור שנה בלי שלשה רגלים, כדתני רב שמעיה:

עצרת -

פעמים שהיא חלה בה' בסיון.

פעמים בששה בסיון.

פעמים בשבעה בסיון.

הא כיצד?

נאמר [ויקרא כג, טו כא]: "וספרתם לכם ממחרת השבת [ממחרת יום טוב הראשון של פסח] שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום. וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש".

מכאן שחג השבועות נקבע ביום החמישים להבאת העומר [והבאת העומר היא בט"ז ניסן].

לפיכך, לא תמיד חג השבועות היה חל באותו תאריך בחודש סיון, שהרי לפעמים החודשים ניסן ואייר היו מלאים [30 יום], ולפעמים הם חסרים [29 יום]. ^[163]

אם היו שניהן, ניסן ואייר, מלאין, יחול חג השבועות בחמשה בסיון.

שהרי מט"ז ניסן ועד סוף ניסן יש 15 יום + 30 יום באייר + 5 ימים בסיון, ובסך הכל 50 יום.

ואם היו שניהן חסרין יחול חג השבועות בשבעה בסיון.

שהרי מט"ז ניסן ועד סוף ניסן יש 14 יום + 29 ימים באייר + 7 ימים בסיון. ובסך הכל 50 יום.

ואם היה חודש אחד מלא, וחודש אחד חסר, עצרת תחול בששה בסיון.

כי מט"ז ניסן ועד סוף אייר יש 44 ימים + 6 ימים בסיון, ובסך הכל 50 יום.

ולפי זה נוכל למצוא שנה בלא שלשה רגלים. כגון שעצרת חלה בה' בסיון [ובכגון שניסן ואייר היו מלאים], ולמחרת, בו' בסיון הקדיש בהמה לעולה, ואילו בשנה שאחריה היו ניסן ואייר חסרים, ועצרת חלה בז' סיון.

ונמצא שבשעה שהגיע ו' בסיון, כבר מלאה שנה שלימה, ועדיין לא עברו שלשה רגלים [שהרי עדיין לא עברה עליו עצרת].

הברייתא שאנו דנים בה "אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים עובר בבל תאחר" שנויה בתוספתא ערכין [ג ט]. ^[164]

ובתחילת הברייתא הובאו בה דברי חכמים, הסוברים שאחרי שלשה רגלים עובר בבל תאחר, ודברי רבי שמעון, הסובר שדוקא אם היו שלשת הרגלים כסדרן, עובר בבל תאחר. ולא הוזכר בדבריהם שיש אופן שעובר בבל תאחר בלא שעברו עליו שלשה רגלים ועברה שנה.

לפיכך משמע לגמרא, שהתנא בתחילת הברייתא, לא סובר את הדין הזה. ולדעתו לא יתכן שנה שאין בה שלשה רגלים.

ובהכרח שהוא חולק על הברייתא שהביא רב שמעיה שעצרת אינה חלה בתאריך קבוע. ולדעתו לעולם עצרת חלה באותו תאריך. ^[165]

והוינן בה: ומאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה? מיהו התנא החולק על הברייתא שהביא רב שמעיה? ומשנינן: תחילת הברייתא - כדעת אחרים היא.

דתניא: אחרים אומרים: כשנחלק את ימות השנה לשבועות שלמים, נמצא שלעולם אין בין עצרת שבשנה אחת לעצרת שבשנה שאחריה, וכן אין בין ראש השנה שבשנה אחת לראש השנה שבשנה שאחריה, אלא הפרש של ארבעה ימים בלבד.

לדעת אחרים יש סדר קבוע לחדשים. חודש אחד מלא והחודש שאחריו חסר [תשרי מלא חשון חסר וכן הלאה], ולעולם אין מעברים חודש חסר, ולא מחסרים חודש מלא, ואפילו אם יש צורך בדבר.

ולפיכך כל שנה יש בה 354 יום. וכשנחלק את השנה לשבועות שלמים, נמצא שיש בה 50 שבועות, ועוד 4 ימים נוספים.

ולפיכך, אם בשנה אחת עצרת היתה ביום ראשון, הרי בשנה שאחריה עצרת תהיה ביום חמישי. וכן לענין ראש השנה.

ואם היתה אותה שנה מעוברת, אזי יש בין עצרת שבשנה אחת, לעצרת שבשנה שאחריה חמשה ימים, וכן בין ראש השנה לראש השנה.

מפני שחודש העיבור [אדר ב'] לעולם הוא חסר, דהיינו 29 ימים, שהם 4 שבועות שלמים, ועוד יום אחד נוסף.

וכשנצרף יום זה ל - 4 הימים הנוספים בשנה רגילה, נמצא שבשנה מעוברת יש הפרש של 5 ימים בין עצרת לעצרת, ובין ראש השנה לראש השנה.

בעי, הסתפק רבי זירא: יורש שירש מאביו בהמה שהוקדשה [על ידי אביו] לקרבן - מהו דינו לענין לעבור בבל תאחר, אם איחר מלהקריבו שלש רגלים?

האם נאמר שבענין בל תאחר "כי תדור נדר" אמר רחמנא. והא, יורש זה, לא הוא נדר אלא אביו. ולפיכך אינו עובר בבל תאחר.

או דלמא, שמא נאמר, הרי כתוב [בדברים יב]: "ובאת שמה [לבית המקדש ברגל] והבאתם שמה עולותיכם".

והא, יורש זה, גם הוא הרי מיחייב לבוא לבית המקדש ברגל. ולפיכך הוא חייב גם להביא את עולותיו, אף על פי שלא הוא נדר להקדישם, ואם לא הביאם עובר בבל תאחר! ^[166] ומביאה הגמרא ראיה לפשוט את הספק:

תא שמע ראיה מהא דתני רבי חייא בברייתא:

נאמר בענין בל תאחר [דברים כג, כב]: "כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך".

וכיון שהמילה "מעמך" מיותרת, דרשו חכמים: דוקא "מעמך" ידרשנו ה' - פרט ליורש, שאינו עובר בבל תאחר.

ומקשינן: והלא האי "מעמך" אינו מיותר! שהרי מיבעי ליה, צריך אותו לדרשא שדרשנו לעיל [ה ב]:

"מעמך" - זה לקט שכחה ופאה [שהן חלקו של עני, שאמר עליו הכתוב "את העני עמך". שמות כב]!

ואם כן, האיך אפשר לדרוש מכאן גם למעט את היורש?

ומתרצינן: קרי ביה, דרוש בו "עמך" [שהוא העני שנאמר עליו "העני עמך"] לרבות לקט שכחה ופאה.

וקרי ביה, ודרוש בו גם "מעמך", מתוספת האות מ', למעט את היורש. [שהרי הכתוב יכל לומר "עמך", ואמר "מעמך", לדרשה נוספת]. ^[167]

בעי שאל רבי זירא: אשה - מה היא, מה דינה בענין בל תאחר, האם גם היא מצווה בלאו זה?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן לפוטרה מבל תאחר דהא לא מיחייבא בראייה.

האם אנו אומרים שאיסור בל תאחר שייך רק באותם אנשים שחייבים להיראות בעזרה ברגל, שעליהם מוטלת החובה להביא את קרבנותיהם כאשר הם באים.

אבל אשה, שאינה חייבת להיראות בעזרה ברגל [וכמו שנאמר [דברים טז] "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", זכורך ולא הנקבות], כיון שאינה חייבת לעלות לרגל, היא אינה בכלל "בל תאחר"!

או דלמא, שמא אף על פי שאינה מצווה להיראות בעזרה ברגלים, מכל מקום, הא איתה בשמחה הרי היא בכלל מצות "ושמחת בחגך" [דברים טז]. ובזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים. ^[168] וכדי לאכול מבשר השלמים בחג עליה לעלות לרגל. הילכך, אף האשה בכלל "בל תאחר".

אמר ליה אביי לרבי זירא: מדוע אתה מסתפק בדבר? ותיפוק ליה, תלמד שהיא חייבת, מכך דהא איתה בשמחה, שהרי היא מצווה בשמחת הרגל, והיא חייבת לעלות כדי לקיים מצות השמחה באכילת שלמי שמחה, ובודאי גם היא בבל תאחר!

ותמהינן על דברי אביי: ומי אמר אביי הכי!? וכי אביי סובר שאשה מצווה באכילת בשר שלמים משום שמחת הרגל?!

והאמר אביי, והרי אביי עצמו אמר: "אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונים. ובארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים" [שאותם בגדים היו חשובים במקומותיהם]!

הרי, ששמחת הרגל של האשה איננה בבשר השלמים, ואם כן אין היא חייבת לעלות לירושלים ברגל! ^[169].

ומתרצינן: אכן לדעת אביי אין האשה חייבת לאכול מבשר השלמים ברגל. ואביי - לדבריו דרבי זירא, שאמר שאשה חייבת לאכול מבשר השלמים ברגל, קאמר.

שלפי רבי זירא, אשה היא בכלל בל תאחר. ^[170]

הגמרא הזכירה לעיל [ה ב, ו ב] שמצוה להקריב את הבכור ולאכלו בתוך שנתו הראשונה. שנאמר [דברים טו כ] בענין בכור: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה".

ועכשיו הגמרא דנה מאימתי מתחילים למנות לו שנה.

האם נאמר שהואיל והוזכר בפסוק "תאכלנו שנה בשנה", משמעות ה"שנה" של הבכור היא שנה שלימה שכולה ראויה לאכילת הבכור. וכיון שאין הבכור ראוי להקרבה אלא מיום השמיני והלאה, ורק משהורצה דמו על המזבח מותר לאכול את בשרו - תיגמר השנה רק בתום שנה ושמונה ימים מלידתו.

או שה"שנה" של הבכור מתחילה מזמן שנולד, ומסתיימת בתום השנה ללידתו, והיא כוללת אפילו את הזמן שאינו ראוי לאכילה. ^[171]

איבעיא להו: נשאלה שאלה לבני הישיבה:

בכור - מאימתי מונין לו שנה?

אביי אמר: משעה שנולד.

רב אחא בר יעקב אמר: משעה שנראה להרצאה. מהיום השמיני והלאה, שנאמר [ויקרא כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'".

ומהיום השמיני והלאה מונים לו שנה תמימה.

ולא פליגי, אביי ורב אחא בר יעקב אינם חולקים, אלא הכל מודים שאין מתחילים למנות שנה אלא משעה שהבכור ראוי לאכילה. אלא שכל אחד מהם דיבר באופן אחר:

הא, רב אחא שאמר שמונים לו מיום השמיני, דיבר בבכור תם, שעומד להרצאה [להקרבה], ולפיכך מונים לו מהיום השמיני, שאז הוא נראה להרצאה.

ודייקינן מדלא קתני בכל יום ויום עובר בבל תאחר ש"מ דבלאו אחד בלבד הוא דעבר.

ופרקינן למיקבעיה בלאו קמיהדר בלאוי יתירי כלומר בכל יום ויום עובר בלאו לא קא מחזר.

פי' בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה ואפילו למאן דבעי כסדרן כגון שנולד בתחלת ניסן דכד מטי ליה שלהי תשרי הרי ג' רגלים מלו להו פסח ועצרת וסוכות. שנה לא מליא. אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה.

בשלמא למאן דאית ליה כסדרן משכחת לה כגון דאקדשה באייר דכי מטי ליה אייר אחרינא שנה מליא ועדיין רגלים לא מלו דהא לא עבר עליו אלא חג המצות בלבד וצריך לעבור עליו עוד עצרת וחג הסוכות ואח"כ יעבור בבל תאחר אלא למאן דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה. בשלמא אליבא דר' דתני ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה ודייק הלשון דכתיב תמימה ואמר שנה תמימה מונה ימים כמנין ימות החמה משכחת לה כגון דאקדשיה בתר יום חג המצות והוא ביום ט"ז בניסן דכי מטא שלהי אדר בתראה והוא יום (כ"ה) [כ"ז] באדר שני מלאו לה שס"ה ימים ולא עברו עליו אלא עצרת וסוכות בלבד ועדיין נשאר פסח למלאות שלש רגלים וזהו שנה מליא.

רגלים לא מלאו. הנה זה אליבא דר'. לרבנן דא' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה השנה נתעברה לו היכי משכחת לה ואמרינן משכחת לה כגון דהוה עצרת דההיא שתא בה' בסיון ואקדשיה בו' בסיון דהוא בתר חג עצרת ובשנה הבאה חל עצרת להיות בז' בסיון הנה בששה בסיון שלמה שנה ועדיין ג' רגלים לא מלאו להן כדרב שמעי'.

דתני עצרת פעמים בה' בסיון [פעמים בו' בסיון] פעמים בז' בסיון. כיצד שניהם מלאין ניסן ואייר עצרת בה' בסיון. ניסן מלא אייר חסר עצרת בו' בסיון ניסן ואייר חסרים עצרת בז' בסיון. (בירושלמי) אם הם שניהן מלאין מתחילין ספירת העומר מי"ו בניסן הנה ט"ו בניסן ול' מאייר. הנה מ"ה ימים בה' בסיון תשלום נ' יום והוא יו"ט של עצרת. ואקדשיה בששה בסיון דהוא אחר עצרת ובשנה הבאה חל עצרת להיות בז' בסיון כו' ופרשוהו בתלמוד א"י שנה בלא רגלים היכי [משכחת] לה. א"ר אבדימי שהיתה עצרת בה' בסיון ונולד הבכור בו' בסיון והיתה העצרת של שנה הבאה בז' בסיון כי מטי ו' בסיון שלמו לו י"ב חודש מיום ליום (ואם נתעברה השנה נתעברה לו). ועדיין לא עברו עליו אלא ב' רגלים בלבד סוכות ופסח והנה שנה מליא. אבל ג' רגלים לא מלו.

מאן תנא דפליג עליה על רב שמעיה ואמרינן אחרים היא דתניא אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת ה'. פירוש אחרים אין לו זו הסברא שניהן מלאין או חסרין אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר שעולין י"ב חדש שנ"ד ימים. כשתשליכם ז"ז נשארו ד' ובשנה מעוברת מוסיפין לו אדר שני שהוא כ"ט יום כ"ח יוצאין ז"ז נשאר יום אחד וד' שנשארו מן השנ"ד ימים הרי ה' ימים במעוברת. נמצא בר פלוגתיה דרב שמעי' אחרים.

בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר. ואפשיטא דיורש אינו עובר בבל תאחר.

בעי' ר' זירא אשה מהו בבל תאחר.

א"ל אביי ותיפוק לי מהא דהא איתא בשמחה ושמחת אתה וביתך וקיי"ל ביתו זו אשתו. ואקשינן ומי אמר אביי הכי כי אשה איתה בשמחה. והא אמר אביי במסכת קדושין [בפ"א ד' ל"ד] אשה בעלה משמחה כלו' אזהרה על הבעל לשמח את אשתו ברגל ואין האשה מוזהרת. ופרקינן לדבריו דר' זירא דאמר או דלמא הא איתא בשמחה קאמר וליה לא סבירא ליה.

איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה. כלו' כיון דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה בעינן שנה שלמה שיהיה ראוי לאכילה או לא. ואסיקנא בבכור תם בעינן שנה משנראה להרצאה והוא מיום השמיני והלאה עד מלאת לו שנה תמימה. ובכור בעל מום משעה שנולד שראוי לאכילה והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. מונין לו שנה משעה שנולד.

הא דאמרינן: אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. הוה מצי למימר משכחת לה כגון שהיה חולה ברגלים. ועל כרחין לר' מאיר דלא בעי אלא רגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבעי שני רגלים לא משכחת לה אלא בהכין, ואם כן הוא הדין לרבנן, אלא כל היכא דמצינן לאשכוחי בבריא לא נסיב לה בחולה.

הניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה וכו'. ואם תאמר ולר' שמעון מי ניחא, דאי לדידיה כי קא עברה שנה בלא רגלים כסדרן לא עבר אלאו דבל תאחר, דהא קתני (לעיל ראש השנה ד, ב) פעמים שהן ארבע פעמים שהן חמשה, ואי שנה בלא רגלים אפילו ארבעה נמי לא אשכחן. פירש רש"י ז"ל דסבר לה כר' שמעון בחדא ופליג עליה בחדא, וזה נכון. והרב בעל המאור ז"ל פירש כר' שמעון ממש, דהאי דקתני בברייתא עובר בבל תאחר, דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך ליה אבל בשנה בלא רגלים עובר משום לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה (דברים טו, כ) ואין שם בל תאחר. ומכל מקום כיון דבין בזה ובין בזה עובר אלאו, לא חשש התנא לפרש אלא על מאי דסליק מיניה. ואע"ג דאמרינן מכדי תנא אלאוי קא מהדר, חד לאו כמשמעו וחד לאו הבא מכלל עשה, וכמאן דאמר אאיסורי קא מהדר. ע"כ.
ואינו נכון בעיני כלל, חדא דאי לא חשש התנא לגלויי לאו דשנה בלא רגלים דמסתם טפי דלא מיתפרש בהדיא ועוד דליתיה לאו גמור אלא לאו הבא מכלל עשה, אם כן לאו דרגלים דמפרש למה ליה לגלויי, הוה ליה לפרושי ולגלויי תרוייהו או למסתמינהו לתרווייהו, וליתני שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר. ועוד דאי בלאו הבא מכלל עשה קאמר, משום דכתיב תאכלנו שנה בשנה ותדרוש מיניה שנה בשנה ולא תאחרנו, אם כן אפילו בלא שנה אלא כל שעבר עליו רגל אחד, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ודריש ביה ולא תאחרנו. ועוד דאי לאו הבא מכלל עשה קאמר, האי לא איקרי לאו בשום מקום אלא עשה. ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם במקיים עניין העשה אלא במהפכו, דאילו היה בכור שעברה שנתו פסול, הייתי יכול לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה, לפני השם אלקיך תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת, ואי עביד ליה לאחר שעברה שנתו הוה קא עבר בלאו הבא מכלל עשה, וכענין בעולה לכהן גדול דדרשינן בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה, אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא, דאי לא תימא הכין כל עשה שבתורה ישנן בלאו הבא מכלל עשה. אלא מחוורתא כדשנינן לדעת רש"י ז"ל.

הא דאמרינן: משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות. לאו דוקא בתר, אלא הוא הדין בתוך חג המצות, דהא חצי רגל לאו ככולי רגל כדכתבינן לעיל (ראש השנה ה, ב ד"ה מהא).

אשה בעלה משמחה. פירש רש"י ז"ל: בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. והקשה עליו רבינו תם ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים, אבל בזמן שבית המקדש קיים קיימא לן דאין שמחה אלא בבשר, כדכתיב (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קט, א), ובפ"ק דחגיגה (ו, א) נמי אמרינן, אמתניתין דאיזהו קטן כל שאינו יכול (להביא שלמיו) [ולאחוז בידו של אביו] ולעלות מירושלים להר הבית. עד הכא מאן איתיתיה, ומשני עד הכא דהות אימיה [מחייבא] בשמחה איתיתיה. (כלומר) [אלמא] משמע דאשה זקוקה לעלות משום שלמי חגיגה. ומפרש רבנו תם ז"ל, בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על בעלה, שהוא חייב להעלות[ה] כדי שישמח עמה, כדכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. והא דאמרינן בחגיגה (שם) דמחייבא בשמחה, משום שהיא נגררת אחר בעלה ולא משום חיוב עצמה.

אמר רבא כיון שעברו עליו ג׳ רגלים בכל יום וכו'. וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפי׳ לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר דבכל נדרים ושבועות איתיה ואפי׳ בנדרי איסר כדאיתא פ״ק דנדרים ומיהו כשקבע זמן לפרוע או לתת עד יום פ׳ מסתברא דאע״ג דקאמר עד יום פ׳ דלהכי קבע דהוא זימנא כדי שיהא פטור לגמרי עד אותו זמן:

מיתיבי אחד בכור וכו׳ עד ואידך כו'. כלומר רבא וכן תלמודא דאמר מאי תיובתא לאקבועי בלאו כלומר לרבות (לו אין) [לאוין] הלוקין מהדר למימני אלאוי יתירה כלומר לאו אחד הנכפל פעמים רבות לא מהדרי והלכתא כרבא:

גופא א׳ בכור וכו'. י״מ דכיון דלא נקט אלא בכור וקדשים דדוקא בקדשים הוא שעובר עליהם בשנה בלי רגלים משום דאתקוש לבכור דכתיב ביה שנה כדכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו והיכן אתקוש דכתיב ואכלת לפני ה׳ אלהיך וכו׳ ובכורות בקרך וכו׳ וכל נדריך אבל מעשרות ושאר דברים אין לנו עליהם אלא בל תאחר דרגלים אלא שבמעשרות עובר עליהן בשנה ג'. וא״ת דהא בההוא קרא דואכלת שם כתיב ביה מעשר דגנך וכו׳ ומקשינן להו לעיל מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה וכו׳ וי״ל דאפי׳ הכי סברא היא שלא הקיש הכתוב לענין שנה שנאמרה בבכור אלא קדשי מזבח דרמי ליה טפי אבל לא מעשרות שהרי תלאן הכתוב עד שנה שלישית תדע דהא לעיל דהוה מקשינן בכור למעשר ואפ״ה ה״א דדוקא בכור (דבר הרצאה) [דלאו בר הרצאה] אבל קדשים (דלאו בני הרצאה) [דבני הרצאה] ואע״ג דכתיבא בקרא אמרינן דהיקישא לבכור בלחוד הוא דאתא כ״ש הכא דאיכא למימר דהיקישא דבכור לנדרים ונדבות דקדשים נינהו אבל לא למעשר שקבע לו הכתוב זמן בשנה שלישית ומיהו אפשר דעירכין וחרמין וכל קדשי בדק הבית בכלל כל הקדשים נינהו דכולהו איקרו קדש וכולהו איתנוהו בכלל נדרים ונדבות דאתקישו לבכור ואין לך יוצא מן הכלל אלא מעשרות שזמנן קבוע לשנה שלישית או כל דבר שאינו בא בנדר ונדבה או שאינו קדשי מזבח א״נ קדשי מזבח דלאו בני אכילה נינהו כבכור דכתיב ביה לפני [ה'] אלהיך תאכלנו כנ״ל שיטה זו והיא שיטת מורי הרב נרו והיא הנכונה בעיני:

בשלמא רגלים וכו׳ הניחא וכו'. מהכא משמע דב׳ חצאי רגל הרי הם כרגל כגון שנדר תוך הפסח ועבר עליו חצי הפסח הנשאר ועצרת וסוכות וחצי פסח הבא חשיבי ג׳ רגלים דאי לא הא משכחת לה שנה בלא רגלים בכה״ג דאמרן וזה ברור וקשי׳ להו לרבנן ז״ל מאי האי דאמרינן דלמאן דאית ליה כסדרן ניחא דהא ודאי מתני׳ לא אתיא כוותיה דאלו במתני׳ קתני שהוא עובר בשנה בלא רגלים ואלו לר״ש אינו עובר בשנה בלא רגלים דהא אמר רגלים פעמים ד׳ פעמים ה׳ שאינו עובר עד ה׳ רגלים ורש״י ז״ל נשמר מזה שכתב וס״ל כר״ש בחדא ופליג עליה בחדא ואחרים פי׳ דר״ש לא איירי אלא לבל תאחר וכי אמרינן הכא שעובר בשנה בלי רגלים היינו בעשה דלפני ה׳ [אלהיך] תאכלנו (והוא) [והא] דנקט תנא בל תאחר לישנא בעלמא נקט כלומר שמאחר עשה שלו ומשום דגבי רגלים שייך בל תאחר ממש נקט הכא בל תאחר וכן פי׳ הרב בעל המאור ז״ל וקשי׳ ליה הא דאמרינן לעיל דתנא לאקבועי בלאוי קמהדר אלמא אפילו בשנה בלא רגלים עובר בלאו והוא ז״ל תירץ דה״נ (האיכא) [הא איכא] לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא תאחרנו ואין זה נכון דכה״ג לא חשיב לאו כיון שהוא מקיים העשה ג״כ אח״כ שאין זה לאו הבא מכלל עשה אלא (בשהכירו) [בשעבר] כענין בעולה לכה״ג וכגון כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה לנכרי תשיך ולא לישראל וה״נ אלו היה בכור שעברה שנתו פסול היינו יכולין לומר דלאחר שנתו הוא לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא אח״כ אבל הכא שאפי׳ לאחר שנה יאכלנו בהכשר אלא שאיחרו ובטל העשה דהקדמתו לא השיב לאו הכא מכלל עשה שאל״כ כל מ״ע שבתורה אנו (נוכלין) [נכלול] אותן בלאו הכא מכלל עשה והנכון לפי שיטה זו דהא דאמרינן אלאוי קמהדר לאו דוקא אלא לומר אאיסורי קמהדר ולא דק אלא דנקיט ליה אגב מאי דאמר דאלאוי יתירא לא מהדר ומיהו אכתי ק״ל להאי פי׳ כיון דאאיסורי דקמהדר היינו עשה מאי איריא שנה בלא רגלים אפי׳ בכל רגל ורגל עובר בעשה וכ״ת דאה״נ אלא דההוא בכלל רגלים כיילי ולא אתא אלא למימר דאפי׳ בקדשים דעלמא איכא חיובא דשנה דכתיב בבכור דילפי קדשים מינה משום דאתקוש א״כ אדדייקי׳ עלה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה תקשי לן שנה בלא רגל א׳ או ב׳ היכי משכחת לה ותקשי לן בין למאן דבעי רגלים כסדרן ובין למאן דלא בעי כסדרן שאפי׳ ברגל א׳ עובר בעשה וי״מ דמאי דאמרינן לעיל רגלים פעמים ד׳ פעמים ה׳ לאו למימרא שאינו עובר עד ה׳ אלא מלתא בעלמא קאמר דזמנין דלא משכחת כסדרן בפחות מה'. ואחרים פי׳ דהתם לא מיירי אלא בדין רגלים בלחוד למילי דלית בהו משום שנה כגון מעשרות ולקט שכחה ופיאה דאלו בבכור וקדשים (בד') [בלי] רגלים עובר לעולם משום שנה ואפי׳ בל תאחר ממש דאכולהו עשה דכתיבי בהו כתב בהו רחמנא לא תאחר ומיהו קשיא כיון דגבי שנה דבכור ליכא אלא עשה מנלן דאית ביה בל תאחר לאלתר (ומא״ש) ול״ל מובאת שמה והבאתם שמה דהא מתניתא לאו ר״מ הוא דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר דלדידיה ודאי ליכא שנה בלא רגלים וכ״ת דמשכחת לה לר״מ כגון שהי׳ חולה ברגלים א״כ לרבנן נמי ולר׳ נפרש הכי אלא ודאי מתניתא לאו ר״מ וי״ל דקים להו דרגל א׳ לא אתי אלא לעשה אבל שנה כרגלים חשיב לבל תאחר דלהכי קפיד ביה קרא בפרט לומר לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה לעכב שלא יאחרנו יותר כנ״ל. ובעיקר קושייתנו נ״ל דאנן לא ניחא לן לאוקמי מתניתא כמאן דאית ליה כסדרן דא״כ מאי מהדרינן תו לאשכוחה למאן דלית ליה כסדרן וכי עכ״פ אתיא לכ״ע מסתיין דאתיא כסתם מתני׳ וכר״ש דהלכתא כותיה. ותו לא אפשר לן לאוקמי כר״מ וכראב״י כדאמרן אלא שבזו היה אפשר לומר דלאו בדרך קושי׳ אמרינן לה אלא בעיא ושקלא וטריא אי משכחת לה כותיהו או לאו וכדהוה אורחא דתלמודא בכמה דוכתי. ומיהו אין אנו צריכין לכך אלא לומר דהכא ה״ק הניחא למאן דאית ליה כסדרן משכחת אלו אפשר דאתיא מתניתא כותיה ומיהו הא לא אפשר וא״כ למאן דאית ליה שלא כסדרן דמתניתא ודאי רהטא כותיהו ולדידהו היא היכי משכחת לה ושקלי׳ וטרי׳ עד דפרישנא לה שפיר והוה הא כעין מאי דאמרינן בעלמא הא מני. ומיהו לאו דההיא ממש דההיא דהכא ידעינן ודאי דמתני׳ כמאן דלא בעי כסדרן אלא דבעינן לברורי היכי משכחת לה לרבנן דאלו לר׳ הא משכחינן לה שפיר (דנ״ל) [זנ״ל] שהוא ברור:

בשלמא לר׳ וכו׳ שס״ה וכו'. פי׳ שהיא יתירה על ימות הלבנה י״א ימים ולהכי נקט תמימה ובין בפשוטה בין מעוברת כך הוא נידון ואלו אמר שנה סתם אינו אלא י״ב חודש ואפי׳ במעורבת הילכך משכחת לה שנה בלא רגלים כגון דאקדשה בתר חג המצות. פרש״י בתוך הרגל. והוצרך לפרש כן דאי לאחר הרגל ממש הא אמרי׳ דכי מטי שלהי דאדר בתראה שנה מליא דהא ליכא שס״ה ימים ויפה דקדק ומיהו תמי׳ מלתא אמאי נקט תלמודא האי לישנא ואפשר הי׳ לומר דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות ולפי זה שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דחצי רגל אינו כרגל דהא אמרי׳ דרגלים לא מלו ואפשר הי׳ לי לומר בתר חג המצות ממש. והא דאמרינן דבשלהי אדר שנה מליא שנה פשוטה של שנות הלבנה שהם י״ב חדש דהא לר׳ כל היכי דלא אמרי׳ שנה תמימה לא משמע אלא שנה פשוטה משנות הלבנה והא דאמרי׳ לכי מטי שלהי דאדר בתראה לאו כוליה אדר ממש אלא לימים אחרונים של אדר כדי שתפחות מהם מה שנטלו מחודש ניסן של אחר המצות א״נ שלאחר חג המצות בעינן למימר ר״ח אייר ומשום דלא מסיימי׳ ליה נקטי׳ באידך שלהי אדר אלא דקשי׳ לי אם איתא דשנה האמורה בבכור שנה פשוטה מנינן ולא גמר משנה האמורה לענין בתי ערי חומה הא לרבנן נמי משכחת לה שנה בלא רגלים בשנה מעוברת דלגבי בכור כיון דלא כתיב ביה שנה תמימה אין חדש העבור בכלל ואין לו אלא למנות י״ב חדש הילכך כיון דאקדשה בתר חג המצות כי מטי שלהי אדר בתראה שנה מליא רגלים לא מלו אלא ודאי ש״מ דהכא כשנה האמורה בבתי ערי חומה דיינינן לה בין לר׳ בין לרבנן וזה הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן לפי דעתי. ועכ״ז אפשר לי לפרש לשון התלמוד כפשוטו בתר חג המצות כדכתיבנא וההיא דרבנן לא קשי׳ דלרבנן כיון דאזלי בתר שנות הלבנה אף לגבי בכור אם נתעברה השנה נתעברה לו דלישנא שנה בשנה הכי משמע כמות שהיא אבל לר׳ כיון דגבי בתי ערי חומה לא דריש הכי ה״נ לא דריש הכי אלא שמנה י״ב חדש בלבד כנ״ל:

אלא לרבנן וכו'. פי׳ פעמים שהוא בה׳ לסיון פעמים בו׳ פעמים בז׳ בו:

הא כיצד שניהם מלאים. פי׳ ניסן ואייר ה׳ לפי שאנו מונין מיום שני של פסח עד עצרת חמשים יום ט״ו מניסן שהוא מלא ושלשים של אייר נשארו ה׳ בסיון:

שניהם חסרין ז׳ א׳ מלא וא׳ חסר ו'. פי׳ משכחת לה כגון שהי׳ עצרת שנה זו בה׳ בסיון ונדר לאחר עצרת בו׳ ולשנה הבאה חל עצרת (בו') [בז'] בסיון וכי מטי ערב עצרת שנה מליא ורגלים לא מלו:

ומאן תנא וכו׳ אחרים היא. פי׳ דס״ל שכל החדשים סדר א׳ להם א׳ מלא וא׳ חסר ולעולם לא הוה ניסן ואייר מלא (וא') [או] חסר ועצרת לעולם ו':

כדתני׳ וכו'. פי׳ כשתחשוב י״ב חדש א׳ מלא וא׳ חסר ותעשה מהם שבועות ישארו ד׳ ימים וזה כי מן הו׳ חדשים המלאים יותר על השבועות ב׳ ימים לכל חדש שהכ״ח ד׳ שבועות ומן הששה החסרים יום א׳ לכל חדש הרי ימים העודפים י״ח שהן ב׳ שבועות וד׳ ימים ואם היתה שנה מעוברת ה׳ פי׳ כי חדש העבור לעולם חסר ונשאר לנו ממנו יום א׳ עודף על הכ״ח ימים:

בעי ר׳ זירא יורש וכו'. י״מ דלאו דוקא משום בל תאחר לשלמו דההוא ודאי ליתיה אלא לנודר ממש כדכתיב כי תדור נדר אלא משום קרא דוהבאתם שמה קמבעיא ליה (אלא) שאין לו לאחרו מי אמרינן דההוא נמי לא קאי אלא אנודר דכתיב ביה בל תאחר או לא. ואינו מחוור אלא מימרא כפשטא לבל תאחר דוקא וקמבעיא ליה מי אמרינן כי תדור נדר דוקא הוא או דילמא ובאת שמה והבאתם שמה כתיב והא מיחייב בעשה זה וכל דמחייב בהאי מחייב בבל תאחר לשלמו וכי תדור נדר לאו דוקא הוא והיינו דאמרינן ת״ש (דא׳ רב חנינא) [דתני רבי חייא] מעמך פרט ליורש פי׳ שאינו בבל תאחר ממש דהא דהאי מעמך גבי בל תאחר כתיב ולעולם בעשה דוהבאתם שמה איתיה כנ״ל:

והאי מעמך מבעי ליה וכו׳ [קרי ביה עמך]. פי׳ דהוה לעני דכתיב ביה את העני עמך פי׳ למדרש לקט שכחה ופיאה וקרי ביה מעמך פרט ליורש וכן הלכה:

בעי (רבא) [ר׳ זירא] אשה וכו'. פי׳ בבל תאחר דרגלים וכדמוכח בעיא בהדיא דתליא משום דלא מחייבא בראיה ומחייבא בשמחה אבל בצדקה דלא שייכי ברגלים דהא קיימי ענים כדכתיבנא לעיל הא ודאי מחייבא לד״ה וכופין אותה לקיים מוצא שפתיה לבל תאחר ולאידך פי׳ נמי כופין אותה משום עשה דאית בה כנ״ל:

א״ל אביי כו'. פי׳ ושייכי ברגלים משום חיוב שלמי שמחה כדכתיב ושמחת אתה וביתך ופרכינן ומי אמר אביי הכי והאמר אביי (שמחה) [אשה] בעלה משמחה פרש״י בבבל בבגדי צבעונין ובא״י בכלי פשתן המגוהצים כלומר והרי אין לה לעלות לרגלים ואפי׳ משום שמחה והקשה עליו ר״ת ז״ל דהאמרינן לה פ׳ ערבי פסחים דה״מ בזמן שאין בהמ״ק קיים אבל בזמן שבהמ״ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם לפני ה׳ אלהיך. ולפי פי׳ ר״ת אשה בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על בעלה שהוא חייב להעלותה עמו כדי שישמח עמה ותשמח עמו וכיון שאין עליה החיוב מעצמה ואלו לא רצה בעלה אינו עולה לא חשיבא דאיתא ברגלים ומיהו קשה לי דהאמרי׳ פ״ק דחגיגה אמתני׳ דאיזהו קטן כל שאינו יכול (לעלות שלמים ולעלות) [לאחוז בידו של אביו] לעלות מירושלם להר הבית דאמרינן עלה מתקיף לה ר׳ זירא ועד האידנא מאן אתייה אמר אביי עד [הכא] דהוה אימיה מיחייבה בשמחה איהי איתיתיה וי״ל דלדבריו דר׳ זירא קאמר כדאמר הכא. ואחרים פי׳ דהתם ה״ק כיון דהוה אימיה מיחייבה בשמחה שהרי בעלה חייב לשמחה בבשר לא סגיא דלא סלקא מן הסתם הילכך איהי איתיתיה ומיחייבא לאו דוקא:

אבעיא להו בכור כו׳ להרצאה. פי׳ מיום הח׳ והלאה כדכתיב ירצה:

ולא פליגי כו'. פי׳ בתם מונין משעה שנראה להרצאה ובבעל מום משעה שנולד דלאו בר הרצאה ותם ולבסוף הומם נראה מדברי רש״י שדינו כתם שכתב כן בעל מום שנולד במומו ונראה טעם דבריו דכיון שהתחלנו למנות לו משעה שנראה להרצאה אין משנין מנינם ואפי׳ הומם תוך ח׳ מ״מ לא התחלנו למנות לו משנולד וכן נראה מדבריו ז״ל ואפשר שאם הומם תוך ח׳ משעה שנולד מונין לו ופרכינן ובעל מום מי מצי אכיל ליה פי׳ תוך ח׳ כדי שנמנה לו משעה שנולד והא ספק נופל הוא ופרקינן כגון דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו הילכך אי לא קים לן בגויה אין מונין לו אלא מח׳ ואילך וק״ל א״כ אמאי לא אמרינן הא והא בבעל מום ולא קשיא הא דקי״ל בגויה הא דלא קי״ל בגויה וי״ל דלישנא דמשעה שנראה להרצאה לא משמע אלא בתם כנ״ל ומ״מ נראה דתם דאמרינן דומיא דבעל מום דאע״ג דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו אין מונין לו אלא משעה שנראה להרצאה ותדע עוד דאי לא לוקי תרויהו בתם והא דקי״ל בגויה הא דלא קי״ל מכאן ראיה לר״ת ז״ל שכתב דאע״ג דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו אינו ראוי להרצאה דגזרת הכתוב הוא בהקרבה ולא משום ספק נפל דא״כ למה לי קרא מי איכא מידי דלהדיוט (שרי) [אסור] ולגבוה (אסור) [שרי] ורבותי׳ בעלי התוס׳ מביאין ראי׳ מהכא דהא הכא כשאנו מונין לו שנה כבר יצא מספק נפל לאחר ח׳ מונין לו ואיגלאי מלתא למפרע דיצא מספק נפל ואפ״ה אמרינן משעת הרצאה ואיני מבין ראי׳ זו שהרי שני הכא דאע״ג דאיגלאי מלתא למפרע אינו מעלה ומוריד כלום לעלות לו במנינו דמ״מ הרי מחמת ספק לא הי׳ נראה להרצאה והאיך מונין לו משם דאי לא תימא הכי אמאי אצטריכנן למימר גבי בעל מום דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו תיפוך לי׳ דמח׳ ואילך יצא מספק נפל ואיגלאי מלתא דחזי לאכילה ונמנה לו מיום שנולד והיכי מתמה תלמודא מעיקרא בעל מום מי מצי אכיל ליה אלא ודאי כדאמרן אבל הראיה שכתבתי נ״ל נכונה. וכתבו רבותי׳ בעלי התוס׳ דכי היכי דגבי קרבן אע״פ שכלו לו חדשיו לא חזי להרצאה [כן גבי אדם עד שלשים יום לא חזי לפדיון] מדתנן כל שלא שהא שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה הרי זה נפל אלמא דשלשים יום באדם דומיא דשמנה ימים בבהמה ודינם אמת וכההיא דאפליגו בבכורות גבי פודה את בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות אם הוא פדוי לאחר שלשים יום ואיכא מ״ד דאינו פדוי דההיא שעתא לא חזי לפדיון ומ״ד שהוא פדוי מידי דהוה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כדאיתא התם אבל מדברי רש״י ז״ל שכתב בפ״ק דב״ק וכן בבכורות גבי בכור שנטרף בתוך שלשים יום נראה שסובר דכל היכא דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו ראוי הוא לפדותו תוך שלשים יום:

עברו על הנודר שלשה רגלים ולא הביא את קרבנו הרי זה עובר בבל תאחר בכל יום ויום ואע"פ שבכובש שכר שכיר פירשו בב"מ ק"י ב' מכיון שעבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר עליו פירשו בו הטעם מפני שאין הלילות נפסקות מימים לחיוב זה שהרי חובה עליו לפרעו בלילה כביום וכן בכל דבר של צדקה אבל קרבן שאין זמן הקרבתו בלילה נמצא שמתחדש עליו חומר הלאו בכל יום.

כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומ"מ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וא"ת והרי בסוגיא זו אמרו תשמור זו מצות לא תעשה אע"פ שנאמר בו ועשית עקר הענין בא על מניעת איסור והם פירשו ועשית לומר שכופין אותו על הדרך שפירשנו למעלה.

שנה תמימה האמורה בבתי ערי חומה שאם לא גאלה עד מלאת שנה תמימה שהיא מוחלטת ביד הלוקח בשנת הלבנה הוא נאמר והוא שנים עשר חדש ואם נתעברה השנה אף היא אינה תמימה עד שתכלה היא ועבורה.

כבר ידעת על חדשי השנה שהם נמנים כולם אחד מלא ואחד חסר חוץ ממרחשון וכסליו שמשנים את הסדר פעמים מלאים פעמים חסרים פעמים כסדרן וכשהם כסדרן לעולם אין בין פסח של עכשו לפסח של שנה אחרת וכן מעצרת לעצרת ומראש השנה לראש השנה ומחג לחג אלא ארבעה ימים בלבד ר"ל שאם אירע פסח עכשו ביום ראשון בשנה אחרת יחול ביום חמשי שהוא מחרת ארבעה ימים שאחר השבועות וטעם הדבר שהרי כשכל החדשים נמנין כסדרן יתרים על החדשים שמונה עשר ימים וצא מהם ארבעה עשר לשביעיות נשאר ארבעה ימים על השביעיות שאלו היה החשבון כלה לשביעיות היה חל עצרת של עכשו באותו היום בעצמו שחל בו אשתקד וכשנשאר ארבעה ימים על שבועות הרי הוא ביום שאחר הארבעה ימים ובשנה מעוברת יש בין פסח של שנה זו לשנה המעוברת הבאה אחריה חמשה שאין חדש העיבור ר"ל אדר שני אלא עשרים ותשעה ימים ונמצא יום אחד בו על שביעיות של עצמו ואם מרחשון וכסליו מלאים אתה מוסיף עוד יום אחד ונמצאו שלשה לפשוטה וששה למעוברת ואם שניהם חסירים אתה פוחת יום אחד ונמצא שלשה בפשוטה וששה למעוברת והוא שאנו אומרים גד"ה חר"ש בפשוטה וכו'.

מי שנדר קרבן ולא הספיק להפרישו עד שמת אם הניח קרקע כופין את יורשו להביאו ואם לא הניח קרקע אין מטלטלי היתומים משועבדים לכך ודבר זה אינו בעיקר הגמרא אלא שכך יצא לגדולי המפרשים במס' קדושין י"ג ב' בשמועת האשה שהביאה חטאתה וכו' יביאו יורשים עולתה ופירשוה שם בשהפרישתה מחיים שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי נינהו ואף כאן בשהפרישו אביו מחיים ומעתה אם נפרשה בלא הפרישו האב מחיים אתה צריך להעמידה בשהניח קרקע לבניו ולמדת מ"מ שאם הפרישו ולא הספיק להביאו עד שמת אפילו לא הניח קרקע חייב היורש להביאו וכופין אותו ומ"מ אין עליו לאו בל תאחר לעולם.

אשה שנדרה קרבן הואיל ואינה חייבת בראייה שהרי כתוב זכורך להוציא את הנשים אינה בכלל ובאתה שמה ואינה עוברת בבל תאחר אע"פ שבמס' חגיגה ו' א' אמרו שחייבת בשמחה ר"ל בשלמי שמחה שהוא מן השלש קרבנות כמו שיתבאר שם עקר החיוב אצל הבעל לפתותה לילך עמו כדי שתשמח עמו והיא חייבת להמשך אחריו והוא שאמרו אשה בעלה משמחה כמו שביארנו במסכת חגיגה אבל עקר הקרבן אף של שמחה אינו אלא לבעל ואין היא בכלל ובאת שמה הואיל ואין ביאתה לעיקר קרבן ומעתה למדנו שזקן וחולה וטומטום ואנדרוגינוס וחגר וסומא הואיל ופטורין לגמרי אין עוברין בבל תאחר ומ"מ לקט שכחה ופאה וצדקה הואיל ואינן תלויין בעליית הרגל עוברים בבל תאחר הן נשים הן זקנים הן כל שאר הנזכרים ומגדולי המחברים מחייבין את האשה בבל תאחר אף בקרבן ויראה שאמרוה מצד מה שאמרה אביי עצמו במסכת חגיגה בענין קטן עד השתא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אמיה אלמא אשה חייבת בביאה לשם ולהביא קרבן שמחה ודחו מכאן מה שאמרו בכאן על אביי וליה לא סבירא ליה ומ"מ גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן עיקר ולא אמרו דהות אימיה מיחייבא אלא מצד פתוי הבעל כלומר שחייבת לימשך אחר רצון הבעל ועקר החיוב הוא אצל הבעל לפתותה לילך עמו כמו שכתבנו.

הבכור צריך הכהן לאכלו תוך שנתו הן תם הן בעל מום שנאמר לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום וגו' ומאמתי מונין לו אם תם הוא הואיל וראוי לקרבן מונין לו משעה הראויה לקרבן ר"ל מיום השמיני והלאה ואם נולד בעל מום הואיל ולאכלה עומד מונין לו משעה שהוא ראוי בה לאכילה והוא משעה שנולד שהרי משעה שנולד מותר באכילה אם ברור לו שכלו לו חדשיו ואפילו לא היה ברור לו שהוא צריך להמתינו שמונה להוציאו מכלל נפל יראה לי שאף על זה מונה שנתו משעה שנולד הואיל ומצינו בו צד שראוי לאכילה משעה שנולד וכל שאר הפוסקים מסכימים לומר שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו מונה לו מיום שמיני ולא יראה לי כן:

אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת כו' עיין מה שכתבתי עליו בפ' ר"ע בשבת במהדורא תליתאה:

או דילמא הא איתא בשמחה פי' וכיון דהיא חייבת בשמחה כדאמרי' בפ"ק דחגיגה ובפ"ק דקידושין אי אפשר לה שלא תעלה שאין שמחה אלא בבשר שלמים וקרינא בה ובאת שמה והבאת שמה א"ל אביי ותיפוק לי מיהא דהא איתא בשמחה פי' וכיון דחייבת לעלות מה לי משום שמחה מה לי משום ראייה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה פי' בפ"ק דקידושין אמר הכי למימרא דאשה לא מחייבא בשמחה דבעלה משמחה שאינה חייבת היא להביא שלמי שמחה אלא בעלה חייב להביאם והיא עולה ואוכלת עמו והיא אינה חייבת להביא שלמים וכיון שאינה חייבת בקרבן לא קרינא ובאת שמה והבאתם שמה דלא מיקרי ובאת שמה אלא בעזרה שכל ישראל מביאין קרבנותיהן שם ולא בירושלים ואשתו של יונה שהיתה עולה ברגל ולא מיחו בידה חכמים צריך לפרשו שהיתה עולה ונראה בעזרה בזכרים אבל בירושלים כל הנשים נתחייבו לעלות אבל אינן חייבות קרבן וכיון שאין חייבות בקרבן אין חייבות לבא בעזרה שהמתחייב להביא קרבן מיטפל בהבאתו בעזרה כדכתיב אל פתח אהל מועד יקריב אותו ותניא בסיפרא מיטפל בהבאתו עד העזרה ומתרץ לדבריו דר' זירא קאמר ולי' לא ס"ל פי' דשמעי' לר' זירא דאמר או דילמא הא איתא בשמחה וא"ל אביי אי סברת דאיתא בשמחה פשיטא דהיא בבל תאחר דקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה ואמאי קא מבעיא לך אבל מיהו אביי ס"ל דגם בשמחה אינה חייבת אלא בעלה משמחה:

ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום ובירושלמי מוכיח שאפילו מונין לו משעה שנולד דגרסי' התם אמר ר"ה זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולין מתוך כוונתו א"ר מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדה כל הבכור אשר יולד בבקרך בצאנך הזכר תקדיש משעת לידתו את מונה לו שנה:

בפרש"י בד"ה בשלמא כו' הלבנה משכחת לה כו' הד"א בשנה מעוברת הס"ד ובד"ה מאן תנא כו' בלא רגלים הס"ד ואח"כ מה"ד אלא כו' שבועיים שלמים כו' ובד"ה ואם כו' ד' שבועות הס"ד ואח"כ מה"ד יורש כו' נדר אביו הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה אחד בכור כו' בבכור כתיב דכתיב ביה תאכלנו כו' מדכתיב כל הבכור עכ"ל כ"ה בת"י וכל השאר אינו שם וק"ל:

בד"ה בשלמא כו' כך הפי' הס"ד ואח"כ מה"ד הניחא כו' עכ"ל כן הגיהו בדפוס חדש ולשון כך הפירוש הוא מגומגם ונראה לקיים כל נוסחות התוס' שלפנינו דרצה לומר דסתם תלמודא הכא לומר בשלמא רגלים כו' אפילו למאן דאמר כסדרן והיינו דוקא באקדשה ע"פ רצה לומר קודם הפסח בקרוב דלא הוה שנה והוי רגלים וכך הפירוש במאי דקאמר סתמא הניחא למאן דאית ליה כסדרן היינו דוקא דאקדשה בתר חג המצות דהוי שנה בלא רגלים וק"ל:

בד"ה שנה כו' מצטרף עם תחלת הרגל כו' עכ"ל:

בד"ה יורש כו' להביא כדתנן במס' כו' ובד"ה אשה בעלה כו' בבגדים צבעונים ובא"י כו' ובפסחים פ' אלו כו' כצ"ל:

גמרא מאי ואכלנו כו' בחה"ש. עט"א שפירש דנולד בעה"פ ואפ"ה א"ע בעשה במה שלא הקריבו בז' בו משום דכולו רגל בעינן. ותימה שהעלים עין מפרש"י בתמורה שפי' דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז"י. וגם לפירושו ל"ק הא דלא הקריבוהו בז' די"ל דס"ל דנו"נ אין קרבין ביו"ט:

גמ' שם שפיר קא מותיב מכדי תנא אלאוי קמהדר כו'. נראה דקס"ד דהתנא יכוון ג"כ דאם עברו עליו שתיהן עובר בב' לאוי דב"ת:

גמ' שם שנה תמימה ר' אומר מונה שס"ה יום כמנין ימה"ח. נ"ל דל"ד אלא גם עוד ששה שעות עי' עירובין (נו) ובערכין (לא) ובזה נדחית קושיית הט"א על פרש"י בד"ה בתר חה"מ. וגם לדבריו יהיה ט' חדשים מעוברין בהשנה המעוברת הלזו מניסן עד ניסן ובגמרא דערכין שהביא לא משמע הכי ע"ש היטב:

גמ' שם ומאן תנא דפליג עליה דר"ש. פרש"י ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים. ק"ל דלמא משום דל"ל שנה בלא רגלים לעבור על ב"ת וכמו ר"ש דפליג בזה כדפרש"י לעיל (ולתירוץ הב' דהט"א שם ניחא) ועוד קשה על תירוצא דאחרים היא הא גם לדידהו מ"ל בחולה ברגלים (וכן הקשה הט"א) לפמש"כ התד"ה בשלמא לרבי (ולפמש"כ בק"א לעיל בד"ה אלא ולדה בעצרת בס"ד גם זה ניחא. ושם נשמט דזה גם שלא כהתוס' הנזכר). ולע"ד נל"פ [וכעין זה פי' התוס' בחולין (קכו)] כוונת ומאן תנא כו' להקשות על המקשה שנה בלא רגלים המ"ל הלא פשוט הוא דמ"ל כדתני ר"ש וע"ז מתרץ אחרים היא ור"ל דהוא לא ידע מרב שמעיה רק מאחרים. ויתורץ גם קושיית הט"א דלאחרים נמי מ"ל ע"ש. די"ל דהמקשה לא נחית לזה והמתרץ דעדיפא משני. ועל פי' הט"א ק"ל דהא גם שניהם מלאים מ"ל לדידהו מפני יומא דשעי ויומא דתלתין שנין כדאיתא בערכין (ט ב). וי"ל דלדידהו מסתמא מעברין לאחד מירחי סיתוא בתחלת השנה כמו שאנו עושין. ותדע דאל"כ תקשה הא דמוקמינן שם להא דאין ר"ה חל אלא ביום הנף או לאור עיבורו כאחרים הא לדידהו ג"כ מ"ל לאור אור עיבורו. ויש להאריך בזה כי לכאורה יש סתירה למש"כ מסוגיא דשם אולם אכ"מ:

גמ' שם בעי ר"ז יורש מהו בב"ת כי תדור כו' א"ד ובאת שמה כו'. לכאורה מאי קמב"ל נימא דבעשה איתא ובל"ת ליתא. ואולי משום דבאידך קרא כתיב גבי העשה ג"כ מוצא שפתיך דוקא:

גמ' שם אשה מה היא בב"ת כו' א"ד הא איתא בשמחה. לכאורה לדעת התוס' לעיל (ד) ד"ה צדקות דגם צדקות ב"ת דידהו תליא ברגלים א"כ בזה"ז דליכא ראיה ושמחה א"ע עלייהו בב"ת להדורי בתרייהו בג' רגלים. ואפשר דגם לענין זה נאמר דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף דבטל הטעם עי' סוגיא דביצה (ה) [ועי' תוס' ר"פ מקום שנהגו ובר"ן שם] :

תוס׳ סד״ה בשלמא. ״הכא״. צ"ל הכי [וכ״ה בדפו״י]:

גמ' אמר רב כהנא מאן דקא מותיב. כעין זה שבת קכג ע"א כתובות יח ע"א:

רש"י ד"ה בתר חג המצות וכו' ושילהי אדר בתרא לאו דוקא. עיין יומא סז ע"א בת"י ד"ה דתניא:

בגמרא כגון שהיה חולה בעצרת ופרש"י הולד. ואף דלפמ"ש לעיל באריכות דהיכא שנאנס ולא עלה לרגל אינו חייב לשלוח קרבנותיו עד ג' רגלים אם כן הוי מצי לפרש שהיה חולה דאבעלים קאי אלא דפשט ל' הגמרא משמע דאולד קאי ודא ודא אחת היא שם אונס חדא מלתא היא:

שם בשלמא לרבי משכחת לה וכו' אלא לרבנן היכי משכחת לה הא דלא קאמר דאה"נ דמאן דלית ליה כסדרן סובר כרבי היינו משום דפשיטא לתלמודא אליבא דהלכתא דלא בעינן כסדרן כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג והטעם דאע"ג דקי"ל הלכה כסתם משנה ומתניתין דקתני לרגלים משמע דבעינן כסדרן אפ"ה מדקאמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר משמע דלא בעינן כסדרן ואנן לא קי"ל כרבי ומשום הכי מהדר הש"ס לאוקמי מלתא אליבא דהלכתא:

בתוספות בד"ה בשלמא לר' וכו' לר"מ ולראב"י לא משכחת לה אלא בחלה ברגלים עכ"ל. לולי שדעתם רחבה מדעתינו היה נ"ל בתחלת עיוני שאין דבריהם מוכרחים בזה דבשלמא לענין עשה דרגל א' דילפינן מובאת שמה דלא שייכא אלא בשעת הרגל דוקא ובין רגל לרגל אינו עובר כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכתבתי שכן מוכח מדקאמר רבא כיון שעברו ג' רגלים בכל יום ויום עובר ולא קאמר הכי לענין עשה דרגל א' אם כן לפ"ז משני הש"ס שפיר וכו' חלה ברגל תו ליתא לעשה כלל משא"כ לענין בל תאחר דג' רגלים שקבע הכתוב זמן בל תאחר ומהאי שעתא כל יומא זמנא הוא וכה"ג ברגל א' לר"מ ובשני רגלים לראב"י א"כ תו לא שייך לומר דחלה דסוף סוף לא משכחת לה שנה לבל תאחר בחלה דכל היכא שעמד מחליו כל שעתא זימנא הוא ומשו"ה דחיק הש"ס לאוקמי כרבי שמעיה ולא מוקי בחלה ברגלים. אח"ז מצאתי להגאון מהור"צ אשכנזי בתשובותיו שכתב כן ונתקשה מאד לאשכוחי קרא דשנה בשנה אליבא דר"מ והעלה דלא מתוקמי אלא לענין בכור ביד הכהן שאין הכהן עובר בבל תאחר ולא בעשה דובאת שמה אלא בשנה לחוד ומלבד שאני קורא עליו בזה סכינא חריפא מפסיק קראי דפשטא דקרא דובאת שמה דכתיב בכורות בקרכם וצאנכם איירי דוקא בכהן דכתיב ואכלת שם וילפינן בגמרא שהכהן יוצא ידי חובת שמחה בבכור ופשטא דקרא דשנה בשנה איירי בבעלים דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. אלא דקשה עוד לדבריו דבספרי דרשינן להדיא כל הבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ת"ל כל וכן הובא כאן בתוס' וא"כ לסברת הגאון קשה תינח בכור שאר קדשים מאי איכא למימר אף אם נאמר דברייתא דסיפרי דלא כר"מ אכתי קשה היכי משכחת שנה בשאר קדשים האיכא עשה דרגל א' ובסמוך יבואר מה שהקשה עוד על סברות הגאון. אמנם לדרכינו א"ש לפמ"ש לעיל באריכות דלר"מ נמי לא מחייב ברגל א' אלא כשעלה לרגל דוקא אבל בהנך דפטירי או שנאנס ולא עלה תו לא מחייב לר"מ אלא בשנה ואפילו עשה ליכא בין רגל לרגל א"כ א"ש קרא דשנה בשנה לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו וכדפרישית לעיל בראיות ברורות כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בגמ' ומאן תנא דפליג עליה דרבי שמעיה. ופרש"י ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים וכו' וכוונתו על ת"ק דברייתא דלעיל דקאמר כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר ולא קאמר שנה בלא רגלים אלא ע"כ דפליג אדר"ש ומשו"ה לא קתני לה משום דלא משכחת לה. ולפ"ז קשה על שיטת התוספות דלרבנן נמי מצינן לאוקמי בחלה ברגלים א"כ מאי קאמר הש"ס דת"ק דברייתא ס"ל כאחרים דאכתי קשה ליתני שנה בלא רגלים וכגון דחלה ברגלים ואי משום דלא שכיח אדרבה דר"ש לא שכיח טפי ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דלא מצי לאוקמי בחלה ברגלים מיהו משמע מל' רש"י דהמקשה דהכא דקאמר מאן תנא דפליג אדר"ש היינו מדלא קתני בברייתא דלעיל שנה בלא רגלים ומדלא קאמר דת"ק דברייתא לית ליה הא דשנה בלא רגלים ע"כ היינו משום דמלתא דפשיטא היא דכ"ע אית להו שנה בלא רגלים עובר דפשטא דקרא בהכי איירי תאכלנו שנה בשנה וכמ"ש ג"כ מהר"צ אשכנזי שם בתחלת דבריו אלא דתמיה לי טובא א"כ מה זה שכתב שם בסוף התשובה דלר"מ ולראב"י מוקי קרא דשנה בשנה לענין בכור ביד הכהן וכמ"ש בסמוך בשמו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל להש"ס בשמעתין דת"ק דברייתא דלא איירי בשנה בלא רגלים היינו משום דפליג אדר"ש דלמא אית ליה דר"ש והא דלא נקט שנה בלא רגלים היינו משום שסובר דאינו עובר ומוקי לקרא כר"מ וראב"י לבכור ביד כהן ולמאי דפרישית לעיל שיטה אחרת נתיישב הכל דודאי כ"ע מודו דשנה בשנה איירי לענין שעובר בבל תאחר ואפילו לר"מ ולראב"י כדפרישית וא"כ דייק הכא שפיר מדלא נקט ת"ק דברייתא שנה ע"כ פליג אדר"ש. ואע"ג דרבי שמעון דאמר לעיל רגלים פעמים ה' ע"כ לית ליה דעובר בשנה בלא רגלים וכמ"ש רש"י כאן בד"ה הניחא מיהו כבר כתבתי דנהי דרבי שמעון לית ליה דרשה דשנה לענין לאו ממש מוקי לה לעשה דאי ללאו לא עבר עד דאיכא כסדרן וכמ"ש לעיל באריכות משא"כ לת"ק דברייתא דלא בעי כסדרן וא"כ אפילו אית ליה דרבי שמעיה מ"מ ברוב השנים ודאי עובר בשנה בלאו דאין רוב שנים בלא רגלים וא"כ דעיקר קרא דשנה משמע ללאו תו לא משמע לן דהיכא דמשכח כדרבי שמעיה ינתק קרא בשנה מלאו לעשה אע"כ בכל ענין בלאו ומדלא נקט שנה בלא רגלים ע"כ דלית ליה דרבי שמעיה. ועוד שכבר כתבתי לעיל דרבי שמעון דאית ליה כסדרן ומוקי קרא דשנה לעשה ע"כ ל"ל הא דאמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה דא"כ עשה דשנה ל"ל. לפ"ז דייק הש"ס הכא שפיר דלית לן למימר דת"ק דברייתא נמי לא נקט שנה בלא רגלים משום דאינו עובר בלאו אלא בעשה דא"כ הא דאמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה הוי דלא כשום תנא אע"כ דשנה לא מוקי לה לעשה אלא ללאו ומדלא קתני לה ע"כ דפליג אדרבי שמעיה אבל יותר קשה לפ"ז א"כ דת"ק דברייתא פליג אדר"ש וס"ל כאחרים ולא משכחת אליביה שנה בלא רגלים אם כן פשטא דקרא שנה בשנה במאי מוקי לה. והנראה בעיני דלפ"ז סובר ת"ק דברייתא דמשכחת קרא דשנה בלא רגלים כשיטת הירושלמי שהביאו תוס' בד"ה שנה דאיירי כשהיה מחוסר זמן ברגל ואף שתוספות כתבו דבשמעתין לא אמרינן הכי אלא דמונין לבכור משעת הרצאה ואם כן לא משכחת כה"ג שנה בלא רגלים נראה דההיא דשמעתין דלקמן היינו לפי האמת דלא קי"ל כאחרים אלא כר"ש דמשכחת שפיר שנה בלא רגלים בלא"ה וממילא פשיטא לן מסברא דנפשיה דבכור מונין משעת הרצאה משא"כ אם נאמר דת"ק דברייתא כאחרים ס"ל לא משכחת שנה בלא רגלים ע"כ מקרא דשנה גופא מוכח דבכור אין מונין שנה משעת הרצאה אלא משעה שנולד דבהכי איירי קרא דשנה שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון ואין להקשות סוף סוף אף למאי דס"ל לת"ק כאחרים אפ"ה הו"ל למיתני שנה בלא רגלים ובכה"ג גופא שהיה מחוסר זמן הא ליתא דלא שייך הא דמחוסר זמן אלא בבכור דאיירי ביה קרא או שאר קדשים דכוותיה משא"כ ת"ק דברייתא דכייל ותני קדשי בדק הבית וערכין וחרמין ומעשרות ולקט ושכחה ופיאה וצדקה דבכל הני לא שייך מחוסר זמן מש"ה לא תני שנה בלא רגלים כאן כיון דלא שייך בכולהו ואפילו במעשר בהמה דקדושת הגוף הוא אפ"ה לא שייך בהו מחוסר זמן דהא קי"ל מחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר ואם כן אין מונין שנה אלא משנראה להרצאה כן נ"ל ברור בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה הא ליתא בראייה וה"ה זקן וחולה ומי שאין לו קרקע עכ"ל. לכאורה זה סותר כל מה שכתבנו למעלה דהני דפטירי מראייה א"צ לעלות לרגל. אמנם התוס' גופייהו כתבו להדיא בריש פסחים גבי האי ארמאי דאמר ספו לי מאליה דמה שלא עלה רבי יהודה בן בתירא לרגל היינו משום שזקן היה או שלא היה לו קרקע וכ"כ בשאר דוכתי וא"כ אין הדבר מוכרע. ועוד דסוף סוף משכחת באשה גופא לשיטת הסוברים כאביי דאשה בעלה משמחה וכן בטמא דודאי פטור משמחה דאינו רשאי לאכול בשר שלמים וא"כ פטור לגמרי לעלות לרגל ובלא"ה נראה מסברא דזקן וחולה כאנוסים הם ולמה יתחייב לעלות ובמי שאין לו קרקע נמי משמע מפשט לשון הגמרא דאין צריך לעלות כלל וצ"ע:

בד"ה אשה בעלה משמחה פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"ת דה"מ בזמן הזה עכ"ל. וכבר כתבתי בזה לעיל גבי חג הסוכות טעון לינה דשיטת רש"י דאף בזמן הבית היכא דלא אפשר משמחה בבגדי צבועים וכו'. וא"כ זה בעצמו כוונת רש"י דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה אם כן בדידה תליא מלתא אם רוצה לעלות עמו ולשמוח עמו שם ודאי עיקר שמחה בשלמים. משא"כ אם אינה רוצית לעלות לרגל פטורה לגמרי ובעלה משמחה בבגדי פשתן וצבעונים והא דקאמר נמי בפ"ק דחגיגה וחנה גופא מי לא מחייבת בשמחה היינו משום דסתמא דמלתא הכי הוא וזה עיקר השמחה לשמוח עם בעלה וכ"כ בעל המאור ז"ל ע"ש:

בגמרא בחג דקתני חג השבועות: הט"א הקשה הא קיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט והאיך הקריבו בשבועות ותירץ דבערב יו"ט הקריבו. ולכאורה לא ק"מ שהרי הט"א עצמו כתב כיון דעצרת יש לו תשלומין כל ז' לענין ראיה וחגיגה ה"ה ג"כ לענין עשה ובל תאחר דאינו עובר עד שיעברו כל ימי תשלומין והוכיח כן ממה דפריך לעיל ולדה בעצרת היכא משהי לה דילמא חל עצרת בשבת אע"כ דכל ז' ימים עדיין יכול להקריב ואינו עובר וא"כ גם קושיא זו ל"ק דדילמא ה"ק אכלנו ולדה בחג השבועות בימי תשלומין דאיקרי לענין ב"ת חג השבועות וא"ל מדקרי לי' חג ע"כ י"ט ממש קאמר דז"א דהרי בחגיגה (דף י"ז ע"ב) אמרינן איזו חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה חג עצרת כו' אלא לאו לתשלומין ע"ש הרי שקרא גם לימי תשלומין חג. אמנם צ"ע מהירושלמי דפירקן דאיתא שם ר' בון בשם ר' חייא בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר דאינו כשר ועובר (פי' כיון דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אינו יכול להקריבו ואיך יעבור על ב"ת) ולבסוף משני אמר ר' חנינא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאילו עבר והביא כשר עובר עכ"ל. הרי מוכח מהירושלמי דבל תאחר דעצרת תלי ביו"ט ולא בימי התשלומין דאל"כ מה בעי לר' בון הא שפיר עובר מדלא הקריב בימי תשלומין וכפי הנראה במכ"ה נעלם ירושלמי זה מהט"א:

כיון שעברו עליו ג' רגלים: הפ"י הוכיח מדקאמר רבא דוקא הכא לענין ג' רגלים שבכל יום ויום עובר ולעיל לענין עבר עליו רגל א' עובר בעשה לא קאמר לשון זה דמוכח מזה דעל עשה לא עובר עד שיבא רגל אחר ע"ש. ובאמת שכן נראה בירושלמי דפירקין דאיתא בעי קומי ר' זעירא בין רגל לרגל מהו שיעבור התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תקרב בשני ומתירין לו לעבור (פי' בתמי' אלא מוכח דבין רגל קא א"צ להקריב ואינו עובר בעשה) אלא דצ"ע מסוגיא דתמורה (דף י"ח) דשם איתא ג"כ סוגיא דהכא ושם הביא דברי רבא בלשון אחר דקאמר ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל א' כל יום ויום עובר עליהם בב"ת מעצרת בעי מיכלא ע"ש. הרי באמת קאמר רבא גם על עשה דאחר רגל א' בכל יום ויום עובר אבל בלא"ה קשה דקאמר עובר בב"ת והרי על ב"ת לא עובר רק בג' רגלים ואפשר שיש חסרון שם והכי צ"ל ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר בעשה וכיון שעברו ג' רגלים כל יום ויום עובר עליהם בב"ת וצ"ע:

בכל יום ויום עובר בב"ת: הא דלא קאמר רבותא טפי דבכל שעה ושעה עובר י"ל דלא מצי למימר הכי דאיכא שעות דלא עובר כגון בלילה ואפילו ביום קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים כיון דלא יכול להקריב אינו עובר אבל בכל יום ויום ניחא דאע"ג דאיכא שבת דלא מצי להקריב מ"מ איכא רוב ימים אבל לענין שעות אדרבה איכא רוב שעות דאינו יכול להקריב כיון שאינו יכול להקריב רק בשעה שבין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים וכיון דבל תאחר בקרבנות כתיב נקט לשון זה:

מכדי תנא אלאוי קמהדר: המשנה למלך ה' מעה"ק (פי"ד) הביא דעת הרמב"ם שבכל הנדרים שעובר על ב"ת עובר ג"כ על לא יחל דברו וריש ה' ערכין הביא דעת הרמב"ן שחולק ע"ז וס"ל דליכא משום בל יחל אלא היכא דלא יכול לתקן עוד ע"ש. ומסוגיא זו לכאורה ראיה לדעת הרמב"ן דלדעת הרמב"ם איך ס"ד דמקשן דתנא אלאוי קמהדר דא"כ הו"ל למימר דעובר משום בל יחל ג"כ בהדי לאו דב"ת אכן יש לומר דבל יחל לא היה יכול למנקט הכא כיון דחשיב ג"כ בכור ובבכור לא שייך בל יחל דברו דמרחם קדוש ולא צריך להקדישו. אכן לקמן כתבתי דגם בכור צריך להקדיש:

הניחא למאן דאית ליה כסדרן: רש"י פירש מאן דאית ליה רק בכסדרן כר"ש ופליג עליו במה שאמר פעמים ד' פעמים ה' דלמ"ד שנה לא משכחת כן. אבל הבעל המאור חולק על רש"י דגם לר"ש משכחת שנה בלא רגלים דמשום שנה לא עובר רק בלאו הבא מכלל עשה ומשום ב"ת עובר בל"ת ממש ועי' ברשב"א שהשיב ע"ז ולכן הסכים עם רש"י ולא ידעתי למה לא הזכיר גם תירוץ האחר של הבעל המאור ומה יענה עליו שהבעל המאור תירץ עוד דמשום ב"ת עובר בכל יום אחר ג' רגלים ומשום שנה רק משנה לשנה דהיינו כשיעבור שנה זו אינו עובר עוד עד שיעבור עוד שנה שלמה ולכן שפיר אמר ר"ש פעמים ד' פעמים ה' ע"ש. אכן תמהתי דלפ"ז מאי פריך לעיל ליתני בכל יום ויום עובר בב"ת היכי מצי למיתני כן שהרי בברייתא קתני כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת והלא בשנה בלא רגלים לא עובר בכל יום בב"ת לדעת הבעל המאור וצ"ע:

בשלמא לרבי משכחת לה: הא דלא קאמר דמאן דלית ליה כסדרן ס"ל כרבי כתב הפנ"י משום דרצה לאוקמי לברייתא אליבא דהלכתא ולכן לא רצה לאוקמי לא הרבי ולא כר"ש כיון דלא קיי"ל כוותייהו. והנה הרי"ף והרא"ש פסקו כר"ש ורק הרמב"ם לא פסק כוותייהו כמ"ש הכ"מ ה' מעה"ק (פי"ד) וראיתי בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ב) שחולק על כ"מ ורוצה ליישב לשון הרמב"ם דפסק כר"ש ע"ש ואם כי הרמב"ם בפי' המשניות כ' בפי' דאין הלכה כר"ש מכ"מ אין מזה סתירה לדברי השער אפרים דידוע דבהרבה מקומות חזר הרמב"ם בחבורו ממה שפסק בפי' המשניות ואדרבה יש להביא ראי' לדבריו ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות ל"ת קנ"ה) הזהירנו מלאחר הנדרים והנדבות כו' ובאה הקבלה שהוא אינו עובר על לאו זה עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן עכ"ל הרי שכתב בפי' כר"ש וכדעת הש"א ואם אינם כן יתישב בזה מה שהקשה הברכת הזבח סוף ערכין על מה שפסק הרמב"ם דשנה בלא רגלים עובר בב"ת דהאיך משכחת לדידיה שנה בלא רגלים כיון דפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן כסדרן וגם פסק כחכמים דרבי וגם פסק כאחרים א"כ קשה לדידיה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה כקושיית הגמרא ע"ש ואם נאמר דהרמב"ם פסק כר"ש לק"מ כמובן אכן לענ"ד דוחק שהרמב"ם יפסוק בחיבורו כר"ש ולא יפרש כן דבעינן כסדרן כמו שכ' בספר המצות ומה גם שמהסוגיא משמע דאין הלכה כר"ש מדלא אוקי ברייתא כר"ש אע"כ משום דרצה לאוקמיה ברייתא כהלכתא וכמ"ש הפ"י. לכן ודאי משמע טפי שפסק כת"ק ומה שי"ל בישוב קושית הברכת הזבח אכתוב לקמן בעז"ה:

אחרים היא: כבר הזכרתי מה שהקשה הברכת הזבח על הרמב"ם דפסק ה' בכורות (פ' א') דשנה בלא רגלים עובר בב"ת והאיך משכחת כן כיון דפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן כסדרן ופסק כחכמים דרבי ופסק כאחרים ומה דתירץ דמשכחת כן בחלה ברגל נסתר ממה שכתב החכם צבי בשו"ת (סי' י"ב) ועמו הסכים הפ"י בשמעתין דבחלה לא שייך לפטור רק מעשה דובאת שמה והבאתם שמה דכיון שעבר הרגל אינו עובר עוד עד הרגל הבא אבל לא לענין ל"ת דב"ת דכיון דבעברו ג"ר בכל יום ויום עובר א"כ גם בחלה משנתרפא ולא שלחו להקריבו עובר בב"ת ולכן לא מתרץ הגמ' דמשכחת בחלה ולפ"ז גם להרמב"ם לא שייך תירוץ זה אמנם מלבד מה שכתבתי לעיל דלדעת שו"ת שער אפרים שהרמב"ם פסק כר"ש דבעינן כסדרן פסק הרמב"ם א"ש עוד יש לומר דמה שפשוט להברכת הזבח שהרמב"ם פסק כאחרים הוא ממה שהביא כל הדינים בשבת ויוה"כ דסמוכין להדדי דלא משכחת כן ע"פ סוגית הגמ' בסוכה (דף נ"ד) רק לאחרים אכן בספרי ע"ל שם הבאתי קושית הלח"מ שהקשה סתירה בהרמב"ם דפסק ג"כ כמתניתין דערכין דאין פוחתין מד' חדשים מעוברים דהוי דלא כאחרים ויישבתי שם דעת הרמב"ם דפסק דלא כאחרים אלא כרב שמעיה ע"ש ולפ"ז גם פסק הרמב"ם הכא בשנה בלא רגלים אתי שפיר. ועוד י"ל בישוב קושיא זו עפ"י מה שכתבתי עוד בספרי ע"ל בסוכה (שם) לפי מה שכתבו התוס' שם מסוגיא דערכין דגם לאחרים ע"י השעות היתירות בכל ג' שנים הוי יום א' יותר ובכל ל' שנה עוד יום יותר ע"י החלקים יתירים דלפ"ז גם למ"ד כאחרים נמצא לפעמים בין ר"ה לר"ה ה' ימים אלא דלא חשיב התם משום דברוב שנים לא הוי והקשיתי שם דא"כ האיך אמרינן הכא דתנא דלא חשיב שנה אחרים היא הרי גם לאחרים משכחת שנה בלא רגלים בהקדיש בשנה שהי' יום א' יותר והיה ניסן ואייר מעוברים ושבועות בה' בסיון והקדיש בשבועות ולשנה הבאה שהוא כסדרן ושבועות בו' בסיון כבר נשלם השנה בה' בסיון באותו שעה שהקדישו ורגלים לא נשלמו עד למחר בחג השבועות דמצטרף סוף הרגל דאשתקד עם תחלת הרגל דהשתא והנחתי בצ"ע. אכן ל"ק כן רק על פי' רש"י דמפרש מה דקאמר הכא ומאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה דהוא התנא דלא חשיב שנה בלא רגלים. אבל בלא פירושו יש לפרש ג"כ כמו שכ' הט"א דלא רצה הגמ' לומר רק דיש תנא דפליג ארב שמעיה דקאמר לפעמים שניהם מלאים או חסרים דע"כ אחרים פליגי על זה דשניהם חסרים לא משכחת אליבייהו ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פירש כן ולכן אפילו פסק כאחרים מכ"מ משכחת שנה בלא רגלים על האופן שהזכרנו דהקדיש באותו שנה שהיו ניסן ואייר מלאים וע' לקמן בתוס' שכתב עוד יישוב אחר לשיטת הרמב"ם:

לדבריו דרבי זירא קאמר: הרמב"ם ה' מעה"ק (פ' י"ד) פסק אחד האיש ואחד האשה עוברין על ב"ת וכתב הכ"מ דאף דלאביי לא נפשטה האבעי' פסק הרמב"ם כר' זירא. אכן הקשה הלחם משנה דכיון דלאביי ליכא שמחה באשה וא"כ ליכא בל תאחר הו"ל לפסוק כאביי נגד ר' זירא. וא"ל שתירץ על קושיא זו דהרמב"ם בזה לשיטתו אזיל דפסק ה' חגיגה (פ' א') דאשה חייבת במצות שמחה ולכן פסק ג"כ שהיא בב"ת. אמנם היא גופא קשיא למה פסק הרמב"ם דאשה חייבת בשמחה כיון דאביי ס"ל דליתא בשמחה גם הקשה הלח"מ על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דאין עליה חיוב שמחה וכאביי למה לא השיג עליו ג"כ במה שפסק דאשה היא בב"ת והניח בצ"ע. והנה ראיתי בראב"ן (דף ל"א) שהביא ראיה שאשה היא בב"ת ממה דאמרינן בנדרים (דף ג') דבחטאת יולדת איכא ב"ת הרי שיש חיוב ב"ת באשה ומדסתם גמרא קאמר הכי משמע שהלכה כן. גם השאגת אריה סי' ס"ו הביא ראיה זו וכתב שראיה ברורה היא ולא ראה שכבר קדמו הראב"ן אבל בט"א בר"ה (באבני מלואים) השיב על ראיה זו דמשכחת שפיר באיש כגון שאמר הרי עלי להביא חטאת יולדת ע"ש והנה ודאי הדין כן דכן נראה בחולין (דף מ"א) שאם נדר להביא עולת יולדת חייב להביא וא"כ מסוגיא דנדרים אין ראיה ברורה דאשה היא בב"ת ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממה שכתבו התוס' בב"ב (דף קס"ו) שהקשו על מעשה דרשב"ג בכריתות (פ"א) שעמדו קנים בדינרי זהב כיון שהיו מותרות לאכול בקדשים למה נתייקרו כ"כ ותירצו משום ב"ת היו דוחקות ע"ש וא"כ יהיה מוכח מזה שיש ב"ת בנשים. אכן כבר השבתי על פ"י התוס' בספרי ע"ל בכריתות (דף ח') דאדרבה יקשה האיך רשב"ג דריש להם שלא יביאו על הרבה לידות רק קרבן אחד שעל ידי זה יבואו לידי עבירות ב"ת ולכן יישבתי קושיית התוס' בדרך אחר. ועל כן גם מזה אין ראיה אבל עכ"פ יוצא מדברי התוס' שפשיטא להם ג"כ שיש ב"ת בנשים וקשה מנ"ל כיון דהאבעי' לא נפשטה נראה דליכא בל תאחר אבל נלע"ד שיצא לראשונים כן מספרי מפורש הביאו הרמב"ן בספר המצות (מצות עשה צ"ד) וזה לשונו ומה ששנו בספרי לא יחל דברו מגיד שעובר על בל תאחר ועל בל יחל ור"ע אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף האשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר ירצו בזה לרבות בל יחל בנדרים גבי עם מה שעובר עליהם בב"ת וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אעפ"י שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה שם עכ"ל. הרי מפורש בספרי שאשה עוברת בב"ת ור' זירא ואביי ע"כ לא ידעו הספרי כמו שמצאנו הרבה פעמים שאמוראים לא ידעו ברייתות ולכן א"ש פסק הרמב"ם שפסק דאשה היא בב"ת וגם הראב"ד והתוס' סברו כן כיון דמפורש כן בספרי ובזה יש ליתן טעם ג"כ למה פסק הרמב"ם דאשה חייבת בשמחה נגד אביי די"ל דלא מפרש כמו שכ' הרמב"ן דצריך היקש דאשה לאיש לבל תאחר כיון שאינה עולה לרגל אלא דרק הוי סלקא דעתן כן. אבל אחר דגלי קרא דאשה היא בב"ת כאיש ילפינן מזה בעצמו ג"כ שחייבת בשמחה שאל"כ איך תעבור על ב"ת כיון שאינה עולה אבל הראב"ד ס"ל כפי' הרמב"ן ולכן השיג עליו במה שפסק נגד אביי אבל במה שפסק שאשה היא בב"ת לא השיג עליו כיון שכן מפורש בספרי כנלע"ד:

מונין לו שנה: הט"א הוכיח מסוגיא זו דמה שנאכל בכור בעל מום תוך שנתו אינו רק מדרבנן מדמתרץ בקים לי' שכלו לו חדשיו מכלל דבלא קים לי' אין מונין לבעל מום ג"כ רק מיום ח' והרי מה שאין ראוי לאכילה מחמת ספק נפל אינו רק מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ורוב הנולדים אינם נפלים וא"כ איך אמרו חכמים דמונין שנה שלו מיום ח' דוקא בספק נפל דלמא אינו נפל ושלמה שנה שלו אחר שנה שלו מיום שנולד ואיך הקילו חכמים נגד דין תורה להתיר לאכול עד ח' ימים בשנה שניה אע"כ דבעל מום א"צ לאכל מן התורה תוך שנתו ולכן הם אמרו והם אמרו וסיים הט"א ודלא כנראה מדברי קצת מפרשים דגם בעל מום צריך לאכל מן התורה תוך שנתו ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ה' בכורות (פ' א' ה' ח') נראה בפי' דס"ל דגם בע"מ מן התורה נאכל תוך שנתו וא"כ יקשה עליו מראית הט"א אמנם מה שפשיטא להט"א דמה שבהמה אינה נאכלת תוך ח' הוא רק מדרבנן לענ"ד צ"ע שהרי רשב"ג יליף מיום השמיני והלאה ירצה דדוקא משמיני והלאה יצא מספק נפל משמע דתוך שמונה מן התורה אסור משום ספק נפל ועי' במשנה למלך ה' איסורי מזבח (פ' ג') וא"כ מן התורה אינו נאכל תוך ח' בלא קים לי' שכלו לו חדשיו ולכן נאכל מן התורה עד יום ח' תוך שנה שניה מיום שנולד:

בתוס' ד"ה שהי'. ובפ' כל האסורים דרשינן ליה: לא ידעתי למה הוצרכו להביא מפ' כל האסורים הרי גם שם בבכורות מייתי הגמרא ברייתא זו ושם הוא העיקר ובפ' כל האסורים לא מייתי ברייתא זו רק בתוך הסוגיא להקשות ממנה לר"י שם ד"ה שנה. ולקמן אין משמע כן: על הירושלמי אין קשה מזה דלשיטתו אזיל דס"ל דלבכור תם ג"כ מונין שנה משעה שנולד דהכי איתא פ"ק דר"ה אמר רב הונא זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולין לו מתוך שנתו א"ר מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד וגו' הא כיצד משעת לידתו את מונה לו עכ"ל. ולכן הירושלמי לשיטתו שפיר מתרץ דמשכחת שנה בלא רגלים בדאקדשא כשהוא מחוסר זמן בפסח אבל גמרא דידן דס"ל דלתם מונין משעת הרצאה לא הי' יכול לתרץ כן. אמנם לענ"ד יש להשוות גמרא שלנו עם הירושלמי דלא פליגי שהרי יש להקשות כיון שהירושלמי מביא ראיה מקרא דאשר יולד א"כ מה יענה גמרא שלנו לראיה הזאת וי"ל בודאי בלא הקדישו אין מונין לו שנה אלא משעת הרצאה אבל כשהקדישו מחוסר זמן אז משעת הקדש מתחיל שנתו אפילו הקדישו סמוך ללידה ממש דכן משמעות הכתוב כל הבכור אשר יולד תקדיש ומאותו שעה שתקדיש אפילו סמוך ללידה לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה שמשעת הקדש חל עליו שם קרבן. אבל בלא הקדישו קודם זמן הרצאה אז מזמן הרצאה חל שנתו כיון שהיה ראוי להקריבו ובהכי איירי גמרא דידן ולכן אין קושיא מראית הירושלמי עליו. ואין לומר הא קרא בבכור כתיב דמרחם קדוש וא"צ להקדישו דזה אינו דגם בכור מצוה להקדישו כדאמרינן בערכין (דף כ"ט) מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו ת"ל הזכר תקדיש וכ"פ גם הרמב"ם ה' בכורות (פ' א') ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ איך מתרץ הירושלמי כשהקדישו מחוסר זמן דהתינח בקדשים אבל הרי הברייתא אמרה אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים עובר בב"ת והאיך משכחת בבכור כן אכן ע"ז יש להשיב דבירושלמי באמת לא כתיב כלשון התוס' אלא תפתר שהיה מחוסר זמן לפסח וא"כ לענין בכור בפשטות משכחת שנולד בפסח ולענין שאר קדשים בשהקדישם מחוסר זמן אכן עכ"פ כיון דכתיב תקדיש י"ל דגם לפי הירושלמי לא חל השנה לענין ב"ת אלא משעה שהקדישו או בשעת הרצאה אפילו בלא הקדישו. ובהכי יש ליישב ג"כ דעת היש מפרשים שהביאו התוס' בערכין (דף י"ח) שתירצו על הקושיא ל"ל שנתו ולא שנות העולם פשיטא דאל"כ איך משכחת תמידין בר"ה שלענין שנה לא מונין רק משעת הרצאה והקשו התוס' עליהם דא"כ האיך משכחת מה דאמרינן בזבחים שעות פוסלות בקדשים ע"ש. אבל לפי דברינו י"ל דגם הי"מ לא כתבו דמונין שנה משעת הרצאה רק אם לא הקדישו קודם אבל כשהקדישו מחוסר זמן מאז מונין שנה וא"כ שפיר משכחת שעות פוסלים בקדשים בכה"ג די"ל בהקדיש מח"ז גם ע"פ גמרא שלנו מאז יתחיל השנה וא"כ שייך תירוץ הירושלמי בשהקדישו מח"ז גם ע"פ גמרא שלנו והא דלא משני באמת כן י"ל דגם תירוץ זה לא יהיה אליבא דכ"ע שהרי ר' ישמעאל פליג בערכין שם על ת"ק וס"ל דאין מצוה להקדיש הבכור ותקדיש מבעיא ליה לאתה מקדישו הקדש עילוי וכיון דכן לא שייך לר' ישמעאל החילוק שחילקנו בין הקדש קודם להרצאה להקדיש אח"כ וכיון דלא מצי לתרץ אליבא דכ"ע ניחא ליה לתרץ כרב שמעיה ועוד דהירושלמי בעצמו ג"כ מתרץ לפי המסקנא כן. עוד יש ליתן טעם למה לא מתרץ גמרא דידן כתירוץ הירושלמי דלכאורה קשה על תירוץ זה האיך משכחת בהקדישו מחוסר זמן שהרי ביומא (דף ס"ג) אמרינן מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן וא"ל דזה רק לכתחלה אבל בדיעבד קדוש דז"א כיון דכתיב ירצה לקרבן אשה ממילא משמע דמה דממעטינן מקרבן לא ירצה וכן מוכח בזבחים (דף י"ב) ממה דפריך שם אי באפרישו האידנא דיחוי מעיקרא הוא ע"ש וכן מוכח ממה שהקשו התוס' שם האיך קדוש העובר כשהקדישו במעי אמו הרי אמרינן לילה לקדושה דוקא ע"ש הרי דפשיטא להו דאם הקדיש מח"ז אינו קדוש וא"כ קשה על הירושלמי. אבל י"ל דגם בזה הירושלמי לשיטתו אזיל דעל תירוץ זה איתא בירושלמי בר"ה בסוגין שם תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמות כו' ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם א"ר אלעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ע"ש. וכן איתא עוד לענין נזיר הרי שהירושלמי הוכיח ממתניתן דמותר להקדיש מח"ז וא"כ חלק אברייתא דיומא הנ"ל ולכן שפיר מתרץ ג"כ דמשכחת שנה בלא רגלים כשהקדישו מח"ז אבל גמרא דידן ס"ל כברייתא דיומא ולכן לא היה יכול לתרץ כן. ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוס' בזבחים איך קדוש העובר במעי אמו הרי מח"ז הוא דמ"ד בתמורה דס"ל כן הוא ר' יוחנן וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן וכיון דהירושלמי ס"ל דמותר להקדיש מח"ז מסתמא ר' יוחנן ס"ל כן ולכן ר' יוחנן לשיטתו שפיר ס"ל דקדוש העובר. ובזה יש ליישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם ה' בכורות (פ"ו ה' י"ד) שהשמיט הדין דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דיליף ר' אפטרוקי בזבחים (דף י"ב) מרומיא דקרא דלילה לקדושה אבל קודם לכן לא דמח"ז הוא והניח בקושיא. וביותר הקשה המשנה למלך ה' איסורי מזבח (פ"ג ה' ח') שהרמב"ם השמיט דין הברייתא דאסור להקדיש מח"ז והניח ג"כ בקושיא גם הראב"ד השיג על הרמב"ם בה' פרה אדומה (פ"א) על מה שכתב דאין לוקחין עגלה ומשהין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה דתיפוק ליה מפני שאין מקדישין מח"ז ע"ש. אמנם כל הקושיות מתורצות על הרמב"ם דס"ל כהירושלמי דמותר להקדיש מח"ז מפני שר' יוחנן ס"ל כן ולפי מה שכתב המשנה למלך משמע שגם ר"ל שהקשה בתמורה (דף י"א) וליתני נמי המפריש מעות כו' ורבא שתירץ על קושיא זו ס"ל דמותר להקדיש מח"ז לכן פסק הרמב"ם הכי. ולפי דברינו יהיה עוד תירוץ אחר חוץ ממה שכתבנו לעיל על קושית הברכת הזבח במה שהקשה על הרמב"ם כיון שפסק כאחרים וכת"ק דר"ש וכחכמים דרבי איך פסק דשנה בלא רגלים עובר בב"ת האיך משכחת כן אבל לפי דברינו י"ל דס"ל כתירוץ הירושלמי דאע"ג דפסק דבכור לא מונין רק משעת הרצאה מ"מ משכחת בשהקדישו מח"ז דבזה מונין שנה משעת הקדש על פי דברינו הנ"ל והא דלא כתב הרמב"ם בפירוש כן משום דאין דרכו להזכיר מה שלא מפורש בגמרא:

ד"ה יורש. כשהפרישה מחיים: הקשה לי חכם אחד למ"ד זה ל"ל קרא לאפריש ולא אקריב דעובר בב"ת משום דה"א דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא הא ע"כ אי אפשר לומר כן דא"כ ל"ל קרא למעט יורש דלא משכחת רק באפריש ולא אקריב לפי דברי התוס' והשבתי לו הרי הגמרא עביד ג"כ צריכותא איפכא דאי אשמועינן אפריש ולא אקריב ה"א באמר ולא אפריש אינו עובר וא"כ אי לא הוי כתיב רק חד קרא הוי מוקמינן לאפריש ולא אקריב ואכתי לא ידענו אמר ולא אפריש. ועוד י"ל אפילו הוי כתיב בפי' קרא לאמר ולא אקריב אפילו הכי צריך קרא לאפריש ול"א דמדאצטריך למעט יורש לא שמעינן כן דהא על שעבודא דלאו דאורייתא אין לנו קרא בפירוש אלא מדלית לן קרא דשעבוד מועיל אמרינן דלאו דאורייתא וא"כ מנ"ל למידק מדאצטריך מיעוט ליורש באפריש ולא אקריב עובר דילמא הוי אמרינן כסברא דבי גזא דרחמנא הוא ואינו עובר והוי דייקינן דשעבודא דאורייתא ואתי מיעוט ליורש באמר מורישו ולא אפריש לכן ע"כ צריך קרא לאפריש ול"א:

ד"ה הא ליתא. וכל הפטורים מן הראיה: והא דבעי ר' זירא רק על אשה ולא גם על כל הני י"ל דבהני פשיטא ליה שאינו בב"ת כיון דגם בשמחה ליכא דחולה וזקן ודאי ליתינהו בשמחה כיון דאנוסים הם ולא יכלו לעלות ולאכול שלמי שמחה בירושלים וגם כל אחריני משמע דפטורים משמחה ג"כ כל דליתא בראיה דכן נראה ממה שכ' התוס' בפסחים (דף ג' ע"ב) דריב"ב לא עלה לירושלים לעשות פסח מפני שלא היה לו קרקע ופטור מן הראיה הרי אפילו מן הפסח פטור כש"כ משלמי שמחה וכבר הזכיר הפנ"י ראיה זו אלא נראה מדבריו שהבין מדברי התוס' דכאן דכל הני ישנן בשמחה ולכן הניח בצ"ע גם מהט"א נראה שפירש דברי התוס' דכל הני איתנייהו בשמחה והאיבעי אכולהו קאי ונדחק לתת טעם למה הזכיר בהאיבעי אשה דוקא ולא גם כל הני. ולענ"ד צ"ע דא"כ למה ציינו התוס' על הא ליתא בראיה ולא על הא איתא בשמחה שהרי רק מטעם זה יש לחייב בב"ת ועוד הרי כללו בדבריהם גם חולה וזקן והאיך ס"ד דהני חייבין בשמחה ומטעם זה יהיו בב"ת כיון שאנוסים הם מלבד הראיה שהזכרתי מדברי התוס' דפסחים דגם מי שאין לו קרקע פטור משמחה ולכן נלע"ד איפכא מפי' הט"א דאדרבה התוס' דינא קמ"ל ורצו ליתן טעם למה הקשה דוקא מאשה ולא מכל הני ולכן כתבו הא ליתא בראיה וה"ה זקן וחולה כו' פי' דבהני לא קמב"ל דפשיטא דפטורין משמחה כמו מראיה ורק באשה מסופק דכתיב בה זכורך למעט מראיה וכתיב ושמחת אתה וביתך לחייבה בשמחה:

ד"ה אשה וקשיא לר"ת: לענ"ד יש לישב שיטת רש"י דמה שהביא ראיה מגמ' דפסחים לענ"ד אדרבה משמע איפכא דקאמר התם אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים ואח"כ הביא ברייתא דריב"ב בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ועכשיו אין שמחה אלא ביין ואי גם על נשים קאי הו"ל למימר ביין ובבגדי צבעונים אלא משמע דרק על אנשים קאי אבל נשים גם בזמן שבהמ"ק קיים אין חיוב על הבעל לשמחה רק בבגדי צבעונים ולא בבשר שלמים ורק אם היא מצד עצמה חייבת בשמחה אז חייבת בשלמים כמו הבעל. וגם מה שהקשה הר"ת מחגיגה לענ"ד יישב רש"י בעצמו שם שכתב מיחייבא בשמחה לעלות ברגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים כדכתיב ושמחת בחגך אתה וביתך עכ"ל ולמה כתב ולשמוח בחג עם בעלה ולא כתב לאכול שלמי שמחה כמו שכתב הכא דילמא חייבא למיסק משום שמחה כו' דאין שמחה אלא בבשר שלמים אלא ודאי משמע דעתו דרק לר"ז דס"ל אשה מצד עצמה חייבת בשמחה ואפילו אין לה בעל בה אמרינן דחייבת בשלמי שמחה. אבל לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה דהיינו שנצטוו הנשים על השמחה עם בעליהם בזה אין מצוה בה רק שתשמח במה שבעלה משמחה דהיינו בבגדי צבעונים: