ראש השנה ז ע"א

דף ז - א

הא, אביי שאמר שמונים לו משעה שנולד, דיבר בבכור שנולד בעל מום, העומד להשחט מחוץ לעזרה בתורת חולין, ומיום שנולד הוא ראוי לכך. ^[172]

ומקשינן: בעל מום - מי מצי אכיל ליה!? וכי אפשר לאכול בעל מום ביום שנולד!? והרי יתכן שהוא נפל שאסור באכילה, ואין השחיטה מתירה לאכול בהמה אלא מיום השמיני והלאה, שאז הבהמה יוצאת מכלל ספק נפל. ^[173]

ומתרצינן: אביי דיבר באופן דקים ליה ביה, שהבעלים יודעים שכלו לו חדשיו, שמלאו חדשי הריון הבהמה לפני שהוא נולד, ובמקרה שכזה אפשר לאכלו מיד. ^{[174] [175]}

תנו רבנן: באחד בניסן הוא ראש השנה ל - מנין החדשים [ניסן נקרא החודש הראשון, אייר השני, וכן הלאה]. ^[176]

ולעיבורין. ומניחה הגמרא שהמדובר להושיב בית דין ולעיין אם השנה הבאה צריכה להתעבר, להוסיף לה אדר שני.

והשנה מתחילה לענין זה מאחד בניסן. ומאז והלאה יכולים בית דין לדון בדבר. והגמרא להלן תדון בזה.

ולתרומת שקלים, להתחיל להקריב קרבנות שנקנו מתרומת הקופות של שקלי השנה החדשה. ^[177]

ויש אומרים, אף לשכירות בתים.

האומר לחבירו הריני משכיר לך בית לשנה זו. כלתה שנתו באחד בניסן, ואפילו אם לא דר בו אלא חודש אחד בלבד.

והגמרא מבארת את דברי הברייתא:

והוינן בה: לחדשים - מנא לן? מנין לנו שאחד בניסן הוא ראש השנה לחדשים?

ומשנינן: דכתיב [שמות יב]: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ומנין שהכתוב מדבר בחודש ניסן, ולא בחודש אחר?

שנאמר בהמשך לפסוק הזה:

"דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. והיה לכם [השה] למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים".

מכאן שבחדש הראשון הקריבו קרבן פסח. אך עדיין אינני יודע איזה חודש הוא "החודש הראשון".

וכתיב [דברים טז א]: "שמור את חדש האביב, ועשית פסח לה' אלהיך". מכאן שהחודש הראשון, שהקריבו בו את הפסח, קרוי "חדש האביב".

"אביב" הוא ביכור התבואה. ^[178] דהיינו שהשעורים, ^[179] שהם מבשילים תחילה, גומרים להתבשל בחודש זה.

איזהו חדש שיש בו "אביב" שהוא בישול התבואה?

הוי אומר: זה ניסן!

וקרי ליה הכתוב לחודש ניסן "ראשון".

ומכאן שניסן הוא החודש הראשון.

ומקשינן: ואימא, שהחדש הראשון הוא אייר, שגם בו עדיין יש תבואה שמבשילה!

ומתרצינן: בעינא, אנו צריכים שבחדש הראשון תהיה התבואה "אביב", שתהיה ביכורי התבואה המבשילה.

ואת זה ליכא באייר. היות שהתבואה, המבשילה באייר, אינה ביכורי התבואה אלא היא תבואה "אפילה", מאוחרת. ^[180]

ומקשינן: ואימא שהחדש הראשון הוא אדר, שראשוני השעורים מבשילים בו!

ומתרצינן: בעינא אנו צריכים שבחדש הראשון יהיה רוב אביב, שרוב התבואות יתבכרו בו, וליכא. שאין רוב התבואות מתבכרות עד ניסן.

ודחינן את התירוץ: מידי [וכי] "רוב אביב" כתיב?! והלא לא נאמר אלא "אביב". ויתכן שהכוונה לאדר!

אלא, אמר רב חסדא: מנין שניסן הוא החודש הראשון? - מהכא, מפסוק הזה [ויקרא כג]:

"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' [סוכות] שבעה ימים".

איזהו חדש שיש בו אסיפה? שאוספים בו את הפירות שמונחים בשדות כדי להתייבש.

הוי אומר: זה תשרי! שאז רגילים להכניס את הפירות לבתים כדי שלא ירד עליהם הגשם ויתרטבו.

וקא קרי ליה, וקורא לו הכתוב "שביעי"!

ומאחר שתשרי הוא החודש השביעי, בהכרח שמתחילים למנות את החדשים מניסן.

ומקשינן: ואימא שהחדש השביעי הוא מרחשון.

ומאי שביעי, לאיזה חודש הוא שביעי - שביעי לאייר!

ונאמר שאייר הוא החדש הראשון! ^[181]

ומתרצינן: בעינא, אנו צריכים שבחדש השביעי יהיה "אסיף", וליכא! שאין אסיף בחודש חשון.

ומכאן שאין הוא החדש השביעי.

ומקשינן: ואימא שהחודש השביעי הוא אלול, שיש אנשים המקדימים לאסוף תבואתם באלול! ומאי שביעי, לאיזה חודש הוא שביעי - שביעי לאדר!

ונאמר שהחדש הראשון הוא אדר!

ומתרצינן: בעינא, אנו צריכים שבחדש השביעי יהיה רוב "אסיף", וליכא! אין רוב האנשים אוספים את התבואה באלול אלא בתשרי!

ודחינן את התירוץ: מידי, וכי "רוב אסיף כתיב?! והלא לא נאמר אלא "אסיף". ויתכן שזהו אלול. שהוא שביעי לאדר! וחוזרת השאלה: מנין שהחודש הראשון הוא ניסן?

אלא, אמר רבינא: אכן דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו. אלא רק מדברי קבלה [קבלת הנביאים] למדנו:

שנאמר [זכריה א]: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש [החדש האחד עשר, אשר] הוא חדש שבט".

ומכאן שהחדש הראשון הוא ניסן, ששבט הוא האחד עשר לו. ^[182]

רבה בר עולא אמר, מהכא, מפסוק הזה למדנו שניסן הוא הראשון [אסתר ב]:

"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש, אל בית מלכותו, בחדש העשירי, הוא חדש טבת".

ומכאן שהראשון הוא ניסן.

רב כהנא אמר מהכא [זכריה ז]: "בארבעה לחדש התשיעי, בכסלו".

רב אחא בר יעקב אמר מהכא [אסתר ח]: "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי, הוא חדש סיון".

רב אשי אמר מהכא [אסתר ג ז]: "הפיל פור, הוא הגורל לפני המן מיום ליום, ומחדש לחדש שנים עשר, הוא חדש אדר".

ואיבעית אימא, אם תרצה תוכל ללמוד שניסן הוא החדש הראשון מהכא, ממה שנאמר [בתחילת הפסוק]:

"בחדש הראשון הוא חדש ניסן, הפיל פור, הוא הגורל לפני המן".

הרי מבואר בפירוש שניסן הוא החדש הראשון!

ומקשינן: וכולהו, כל האמוראים שהוכיחו ממנין שאר החדשים שניסן הוא החדש הראשון - מאי טעמא לא אמרי מהאי!? מדוע לא למדו מפסוק זה שבמפורש מדבר בניסן עצמו שהוא החודש הראשון?

ומתרצינן: הם סוברים שאין להוכיח מכאן שניסן הוא החדש הראשון בכל מקום, מפני שיש לדחות: דלמא [שמא] מאי מהו "ראשון" שהוזכר כאן - ראשון למילתיה! למעשה של גזירת המן להשמיד את כל היהודים! ואין ללמוד מכאן שגם בכל התורה החדש הראשון הוא ניסן. ^[183]

ועתה הגמרא מבארת מדוע משנתנו לא הזכירה שאחד בניסן הוא גם ראש השנה לחדשים: ותנא דידן, התנא ששנה את משנתנו - בשנים קמיירי, דיבר רק לענין ראשי שנים. אבל בענינם של חדשים לא קמיירי, לא דיבר אודותם. ^[184]

והגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא:

שנינו בברייתא: באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין.

הגמרא הבינה שכוונת הברייתא לומר שמאחד בניסן מתחילה השנה לענין העיבור, שמכאן ואילך יכולים בית דין לדון בצרכי הציבור, ולקבוע אם ראוי לעבר את השנה הזאת. ^[185]

והוינן בה: וכי לעיבורין - מניסן מנינן!? וכי מונים את השנה מניסן, ומאז אפשר לעבר אותה?! והתניא: אין מעברין את השנה לפני ראש השנה, שאם יודיעו לבני הגולה לפני ראש השנה שעיברו את השנה, יש חשש שמא ישתכח הדבר עד אדר הבא. ויחוגו את חג הפסח באדר.

ואם עיברוה לפני ראש השנה - אינה מעוברת, ואין מעברים אותה עד שיגיע אדר.

אבל מפני הדחק, כגון שבית דין חוששים שהגויים ימנעו מהם לשבת ולדון בדבר ^[186] - מעברין אותה אחר ראש השנה מיד.

ואף על פי כן, אף על פי שאפשר לעבר את השנה מתשרי בשעת הדחק, אין מעברין אלא את אדר, להוסיף חודש נוסף, אדר שני, אחרי אדר הראשון. ואין מעברים חודש אחר, למרות שכבר עתה ברור שצריכים לעבר את השנה בחודש נוסף.

על כל פנים, שנינו בברייתא זו שאי אפשר לעבר את השנה לפני ראש השנה. ואם כן מה היא כוונת הברייתא דלעיל, שאמרה אחד בניסן הוא ראש השנה לעיבורין?

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי "עיבורין" - הפסקת עיבורין! שמאחד בניסן ואילך, מתחילה כבר שנה חדשה לענין עיבור, ולכן אין בית הדין יכולים לעבר את ניסן, לומר שניסן זה הוא אדר שני. ^[187]

דתנן, כך שנינו דין זה במשנה [עדיות ז ז]:

הן, רבי יהושע ורבי פפייס, העידו שקיבלו מרבותיהם שמעברין את השנה במשך כל ימי חודש אדר. שאפילו אם ראו בית דין לאחר פורים שראוי לעבר את השנה, יכולים לעבר אותה אז.

ולמה הוצרכו [רבי יהושע ורבי פפייס] להעיד על זה?

מפני שהיו חכמים אומרים שאין מעברין את השנה אלא עד הפורים. לכן העידו רבי יהושע ורבי פפייס שקיבלו מרבותיהם שמעברין בכל חדש אדר.

והוינן בה: מאי טעמא, מה הטעם בדבריו דמאן דאמר שמעברין עד הפורים בלבד?

ומפרשינן: כיון דאמר מר בברייתא:

הדרשנים שואלין, נושאים ונותנים לפני הציבור בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, ^[188] והקהל ישמע מהדרשנים שצריכים לקיים את הפסח בעוד שלושים יום.

ואם בית הדין יעברו את השנה וידחו את הפסח, יש לחוש שמא הציבור יפקפקו בדברי שלוחי בית הדין, ויקיימו את הפסח במועדו כפי ששמעו מהדרשנים. ^[189] ואתי לזלזולי, ויבואו לזלזל באיסור חמץ בזמן איסורו. ^[190]

כלומר, במועד שנקבע לו אחרי שעיברו את השנה.

ואידך, התנאים הסוברים שמעברים את השנה עד א' ניסן, מדוע אין הם חוששים שמא יזלזלו באיסור חמץ?

משום שמידע ידיע דשתא מעברתא - בחושבנא תליא מלתא! הכל יודעים שעיבור השנה תלוי בחשבון בית הדין.

וסברי, וסבורים הם כי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא. החשבון לא נשלם לחכמים עד עכשיו, ולכן דרשו הדרשנים בהלכות הפסח. אבל לבסוף השלימו חכמים את חשבונם, ועיברו את השנה.

ועתה הגמרא מבארת מדוע משנתנו לא הזכירה שאחד בניסן הוא גם ראש השנה לעיבורין:

ואמרינן: ותנא דידן, ששנה את משנתנו רק בהתחלה קמיירי, דיבר רק בדינים המתחילים לחול בראש השנה. אבל בהפסקה לא קמיירי. בדינים המפסיקים בתחילת השנה, שמכאן ואילך אי אפשר לעבר את השנה, לא דיבר.

והגמרא מבארת את המשך דברי הברייתא:

שנינו בברייתא: באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין, ולתרומת שקלים, להתחיל להקריב קרבנות שנקנו מתרומת הקופות של שקלי השנה החדשה.

והוינן בה: מנלן? מנין לנו שמאחד בניסן מתחילים להקריב קרבנות משקלי השנה החדשה?

אמר רבי יאשיה: אמר קרא [במדבר כח]: "זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה". חזר הכתוב שלש פעמים על המלה חודש, ליתורא, - אמרה תורה: חדש והבא קרבן - מתרומה חדשה.

וגמרי, ולומדים חכמים את השנה שהוזכרה כאן, בגזירה שוה של "שנה שנה" מחודש ניסן.

דכתיב [שמות יב ב] בענין חדש ניסן: ראשון הוא לכם לחדשי "השנה". כשם ששנה זו מתחילה בניסן, אף שנת הקרבנות מתחילה בניסן.

ומקשינן: ולגמור נלמד בגזירה שוה "שנה שנה" מתשרי.

דכתיב [דברים יב]: "מראשית השנה", והגמרא להלן [ח א] מוכיחה שמדובר בתשרי, שהוא ראשית השנה לענין הדין, שהקב"ה דן בו את כל באי עולם, ונלמד מכאן ששנת הקרבנות מתחילה בתשרי ולא בניסן!

ומתרצינן: דנין, לומדים שנה בענין הקרבנות, שיש עמה חדשים, שהוזכרו עמה חדשים "לחדשי השנה", משנה המתחילה בניסן שיש גם עמה חדשים, "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

ואין דנין את השנה שבענין הקרבנות שיש עמה חדשים, "לחדשי השנה", משנה המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה חדשים [דכתיב בה רק "מראשית השנה"].

והגמרא מבארת עת ענין תרומת השקלים:

אמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן - מצוה להביא אותם מן החדש, מתרומת שקלי השנה החדשה.

ואם הביא מן הישן, משקלי שנה שעברה - יצא ידי חובה, אלא שחיסר מצוה של הבאת הקרבנות משקלי השנה החדשה.

תניא נמי הכי, אף בברייתא שנינו כך: קרבנות צבור הבאין באחד בניסן - מצוה להביא מן החדש. ואם הביא מן הישן - יצא, אלא שחיסר מצוה.

וממשיכה הברייתא: ויחיד שהתנדב בהמות משלו, והקדישם לשם קרבנות הציבור - כשרין הקרבנות הללו להקרב כקרבנות ציבור.

ובלבד, בתנאי שימסרם לצבור בשעה שמקדישם לקרבנות ציבור!

ומקשינן: פשיטא, פשוט הוא שיחיד שהקדיש בהמותיו לקרבן ציבור שיהיו שלהם, הרי הם כשרים! ומדוע טרח התנא להשמיענו דבר פשוט כל כך!?

ולכאורה יש חידוש גדול מאד בכך שיחיד יכול להקדיש קרבן ציבור, שהרי קרבן זה לא נקנה מהשקלים שתרמו כלל ישראל, וכיצד הוא ייחשב כקרבן הציבור, בשעה שהוא הוקדש על ידי אדם יחיד, מרכושו הפרטי!?

וביאור הדברים [עפ"י החזו"א או"ח קכו לג], שאותו יחיד מקדיש את הקרבן כאילו הוא מזכה אותו לציבור, ומקדישו עבור הציבור.

והיינו, ששמו של הקרבן כקרבן ציבור, מתייחס לציבור, כאילו הציבור הקדישו אותו, ולכן אין צורך לקנותו מהשקלים של הציבור, ודבר זה פשוט הוא.

ומתרצינן: מהו דתימא, שמא הייתי אומר, ליחוש, שיש לחשוש שמא:

באחד בניסן ר"ה לחדשים כו' מנ"ל דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ונדחה.

ופירש רב חסדא ונדחו דבריו.

ואמר רבינא דבר זה אינו מפורש בתורה אבל מפורש הוא בדברי קבלה. ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט וגו'. ואסיקנא ומתניתין דלא קתני לחדשים לא פליג אלא בשנים קא מיירי בחדשים לא קא מיירי. ולעיבורין אוקימנא להפסקת עיבורין כלומר כיון שהגיע ניסן נפסק עבור משנה זו.

כדתנן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים. ואם נשלם אדר ולא עיברוה נפסק העיבור ושוב אין מעברין שנה זו.

ותנא דידן בהתחלת השנים מיירי בהפסקת עיבור מזו השנה לא מיירי.

ולתרומת שקלים פירוש' בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה. ובג' קופות של ג' ג' סאין היו תורמין הלשכה. והתרומה הראשונה של תרומת שקלים היתה באחד בניסן כר' טבי דאמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכתיב ביה בניסן ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וגמר שנה שנה מניסן. וכי הא דתניא קרבנות הצבור הבאות באחד בניסן מצוה להביא מן החדש.

ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר [מצוה] ויחיד שהתנדב משלו כשרין ובלבד שימסרם לצבור. ותנא דידן כיון דקתני אם הביא יצא לא פסיקא ליה. וי"א אף לשכירות בתים ראש השנה ניסן.

הא דתנו רבנן באחד בניסן ראש השנה לחדשים. לא ידענא למאי הלכתא, ויש לומר דנפקא מינה לידע החגים שכתבו בהן בראשון בחדש השלישי, בחודש השביעי, וכן לשאר ספורי הכתובים שכתוב בהן בחדש השני בחדש העשירי, וכיוצא בהן לדעת אימתי הוה. וכן לענין פסח ושאר המועדות, גבי פסח כתיב (אמור כג, ה) בראשון ובראש השנה ויום הכפורים כתיב (שם כג, כד, כז) בחודש השביעי, ואם לא ידענו איזה חודש ראש לחדשים אין אחד מן המועדות ידוע. וזה עיקר.

ת״ר בא׳ בניסן ר״ה לחדשים. פי׳ ונ״מ לדעת איזהו סדר חדשים איזהו ראשון ואיזהו שביעי ובזה תקון כל המועדות והא ד״ה היא ואפי׳ לר״א דאמר בתשרי נברא העולם דהא לא אפשר דפליג שום גברא בהא דלא להוי ניסן ר״ה לחדשים אי משום קראי דמוכחי הכי להדיא כדלקמן בשמעתין אי משום נוהג שבעולם שנהגו כל ישראל לעשות פסח בניסן וכל המועדות בתשרי דכתיב ביה בחודש השביעי ופשוט הוא זה וכיון דכן איכא למידק טובא לר׳ אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם וממנו מונין לתקופות הרי תשרי כשם שהוא ר״ה לדעתו כך הוא ראש החדשים כי משם התחילה תקופתם ומי חלק בין ר״ה וראש החדשים. והנכון בזה כי בודאי למ״ד בתשרי נברא העולם תשרי הוא ראש החדשים ומה שאנו אומרים דניסן הוא ראש החדשים זה למנין התורה ומנין ישראל שגזר הקב״ה למנות מניסן זכר ליציאת מצרים תדע שלא אמר הכתוב ראשון הוא לחדשי השנה אלא ראשון הוא לכם וכן אמר במכילתא החדש הזה לכם אבל לא מנה בו אדם הראשון דונתן בן עוזיאל [תרגם] בירח האיתנים בחג בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה והשתא קרי ליה ירחא שביעאה תרגמו לדעת ר״א דאמר בתשרי נברא העולם והוא הי׳ ראשון לחדשים קודם מתן תורה וההיא דמכילתא נמי כר״א רהטא דאלו לר׳ יהושע אף ראשון לאדם הראשון ולר׳ יהושע לסמוכין הוא דאתא לכם ככם ומסתברא דהלכתא כר״א והיינו דתקינו בצלותא דבי רב זה היום תחלת מעשיך וכדאיתא לקמן:

ואימא אייר. גרש״י בעינן אביב וליכא ופי׳ ז״ל שכבר נגמרה מניסן ואי איכא זרעא אפלא אין זה בכיר אלא אפיל ובכולהו נוסחא דידי אשכחן דגרס׳ בעינן שימור וליכא וה״פ דשמור משמע עיון יפה שיהא שם אביב ותעשה פסח ובאייר אין צריך עיון שכל העולם מלא אביב ולקמן מקשינן ואימא מרחשון ומאי שביעי שביעי לאייר וגרש״י ז״ל בעינן אסיף וליכא וכן ברוב הספרים אבל יש נוסחאות ישנות דגרס בהו בעינן שימור וליכא ויש לפרש דאשינויא דלעיל מהדר כלומר א״א שיהא מרחשון ז׳ לאייר דא״כ דאייר ראשון קשיא לן דבעינן שמור וליכא ומאן דלא ידע לפרושי הגיהו באסיף ובתוס׳ כן מפרש אותה:

אלא אמר רבינא. פי׳ לא למדנוהו לגמרי מתורת משה כי אם בפי׳ דברי קבלה ומגילת אסתר נקראת דברי קבלה ושלא כדברי יחיד:

דילמא מאי ראשון למלתא. וא״ת (באייר) [באינך] נמי נימא עשירי ועשתי עשר למלתייהו וי״ל דאורחא דעלמא כי (מתרע) [מתדמי] ליה מילתא אינו מונה לה אלא בתחלת מנינו לומר שהתחיל ביום פ׳ אבל שאר החדשים אינו מונה בה:

ולעיבורין מניסן כו׳ (להפקעת) [להפסקת] עבורין. פי׳ שאין מעברין את השנה מר״ח ניסן ואילך וכדאמרינן התם עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו:

דתנן הם העידו. ר׳ יהושע ור׳ פפיס:

שואלין בהלכות פסח. י״מ בהלכות לדרוש בבית הועד ואע״ג דתניא דורשין בהלכות פסח בפסח מזרזין לאדם קודם מעשה ובשעת מעשה כן פי בתוס׳ ואינו מחוור מדלא קאמר דורשין כי התם ותו דבתוספתא מסיימי עלה דההיא ובבית הועד שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום לכך י״ל ששואלין בבית הועד וחשיב שואלין (בענין) [כענין] להפסיק ממשנתן ולהשיב לו וכמו שפי׳ במגילה ובפסחים בס״ד והא דאמרינן הכא כיון דאמר מר שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום אתי לזלזולי בחמץ אע״ג דלא דרשי ליה ברבים לפי׳ זה מ״מ מעתה משתדלין בני אדם בצרכי הפסח ומתחילין לישאל עליהם וגם לשאת ולתת בבית הועד ו?נו כ״ע עד הפסח שלשים יום וכי אתו בתר הכי שלוחי ב״ד שלא יעשו פסח מפקפקין בהן ואתו לזלזולי בחמץ בזמן איסורן:

דנין שנה שיש עמה חדשים וכו'. ואע״ג דתנא דבי ר׳ ישמעאל זו הוא שיבה זו היא ביאה בג״ש כבר פרישו עלה בתלמודא בכמה דוכתי דה״מ היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי מדמי ליה ילפינן:

והא דאמרינן מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה יפה קמ״ל דלא חיישינן. איכא למידק דהאמרינן בהבית ועליה דספיחי שביעית לעומר אין מביאין אותן משל יחיד חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה וי״ל דשני התם כיון שבאין מן ההפקר כסבור שאין בהן זכיה כל כך דמבעי לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוה ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכיה שלימה משא״כ בקרבנות ציבור:

אע"פ שלא הוזכרו במשנה זמן ר"ה לניסן אלא למלכים ולרגלים הרי הוא ר"ה לחדשים ר"ל להיותו קרוי ראש לחדשים וכדכתיב בחדש הראשון הוא חדש ניסן והוא הקרוי בתורה חדש האביב ר"ל התחלת בישול התבואה.

וכן הוא ר"ה להפסקת עיבורים ר"ל שמשעה שחל זמן קבועו אין רשאין לימלך עוד לעשותו אדר שני מפני שזמן קבועו ר"ה להפסקת עיבורין.

אין בית דין יושבין ומעיינין מניסן אם שנה הבאה ראויה להתעבר אם לאו על דעת שיודיעו שאותה שנה תהא מעוברת שהרי מעברין מפני כמה דברים שאין ניכר עדין אם יצטרך אם לאו כגון מפני האביב וכיוצא בו ולא עוד אלא שאף במה שאפשר להם להכיר אין מעיינין על דעת הודעה כגון מפני התקופה שאין מעברין את השנה לעולם לפני ר"ה אף במה שהם מכירים צורך העבור שמא ישתכח ואפילו עברוה אינה מעוברת אבל מפני הדחק כגון שהנשיא רוצה לילך ואין דעתו לחזור לזמן הראוי לעבר מעברין אותה אחר ר"ה מיד ולעולם אין מעברין אלא אדר ובמכילתא אמרו חדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש אין מתעבר אלא בסופו אף שנה אינה מתעברת אלא בסופה וכל החדש רשאין לעברה אפילו בעשרים ותשעה באדר אבל אם נכנסו בתחום שלשים ולא עברוה שוב אין מעברין כמו שביארנו ואם עברוה ביום שלשים והואיל ולא נתקדש לשם ניסן הרי זו מעוברת בדיעבד אבל אם קדשו יום שלשים לשם ניסן וחזרו ועברוה אינו עבור כלל ועקר דברים אלו יתבאר במסכת סנהדרין י"א ב'.

אף תרומת שקלים ר"ה שלה ניסן שמשנכנס ניסן אין מקריבין תמידין אלא מתרומה חדשה ואם עבר והביא מן הישנה בדיעבד יצא והוא הדין שאם לא באה עדין מן החדשה שמביאין מן הישנה לכתחלה וכן כתבו גדולי המחברים.

יחיד שהתנדב משלו קרבנות לשם כל הצבור כשרין ובלבד שיהא גומר בלבו יפה יפה להיות הקרבתם לשם צבור:

אבל מפני הדחק מעברין אותה אחר ר"ה מיד בפ"ק דסנהדרין אמרי' ת"ר על שלשה סימנים מעברין את השנה על אביב ועל פירות האילן ועל התקופה על שנים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין ובזמן שאביב אחד מהן הכל שמחין לעבר רשב"ג אף על התקופה איבעיא להו על התקופה שמחין או דילמא מעברין תיקו ובע"כ הך ברייתא דתני מפני הדחק מעברין אותה אחר ר"ה מיד כרשב"ג אתיא דאמר אף על התקופה דהא אביב ופירות האילן מי יודע מר"ה איך יהיו עד שלא יבא אדר הילכך האי דמעברין סמוך לר"ה מיד אינו אלא בעבור חשבון התקופה ובדורות הללו אין לנו לא אביב ולא פירות האילן וכל מה שאנו מעברין ועושין ז' עיבורים לכל מחזור של י"ט שנה אינו כ"א בעבור חשבון התקופה להשוות שנת הלבנה עם שנות החמה א"כ העיקר התקופה הוא:

גמרא ואימא מרחשון ומאי שביעי שביעי לאייר כו' ק"ק היכא ס"ד למימר הכי דאייר הוה ר"ה לחדשים הא קדחי ליה לעיל דבעינא אביב וליכא וק"ל:

שם מאי טעמא לא אמרי מהאי דלמא מאי ראשון ראשון למלתיה כו' ק"ק דא"כ מקרא דבחדש שלישי הוא סיון וכן מהפיל פור גו' לחדש י"ב הוא חדש אדר נמי ליכא ראיה דג' וי"ב למלתיה דהמן קאמר דהא על עובדא דהמן קאי הני קראי וצ"ע:

בפרש"י בד"ה הפסקת כו' שנה אחרת לענין עיבור הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה הא בבעל מום כו' כדאיתא פ' עד כמה כו' ובד"ה הם העידו כו' בעדיות כו' כצ"ל:

גמרא ואימא אייר בעינן אביב וליכא. לפרש"י לקמן (יא) דלהכי קרי ליה זיו משום דזמנין דניסן דתקופה נמשך בתוכו א"כ קשה דנימא דמה"ט ק"ל נמי אביב. ואולי דהאביב הוא בתחלת ניסן דתקופה. וגם י"ל דש"ה דכתיב גביה הוא החדש השני ולא אתי למיטעי:

גמ' שם בעינן רוב אביב וליכא כו'. כה"ג בפסחים (כב) וש"נ:

גמ' שם דלמא מאי ראשון ראשון למילתיה. נ"ל דר"ל דהכתוב מודיענו גודל רשעתו שמיד בחדש הראשון לגדולתו או לקנאתו במרדכי בקש לאבד את כל היהודים ובזה סר הצ"ע דהמהרש"א:

גמ' שם חדש והבא קרבן מת"ח. היינו אפי' תמידי ר"ח וכדאמרי' לקמן קרבנות צבור הבאין בא' בניסן כו'. ועי' שבועות (י ב) ואע"ג דלא כתיב האי קרא אלא במוספין נ"ל משום דכתיב בקרא דבתריה על עולת התמיד דרשינן דכל הכתוב למעלה יהיה נהוג ג"כ בעולת התמיד וכה"ג דרשינן ליה ביומא (טו) לר"ש איש המצפה:

רש"י ד"ה לעיבורין. קס"ד לישב ב"ד ולעיין כו'. וכ"כ לקמן. ובסנהדרין (יב) מסקינן חשובי מיחשבי גלויי לא מיגלי ועט"א:

רש"י ד"ה אין מעברין. בצורכי עבור כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואעפ"כ. דכתיב שמור כו'. וע"ש בתד"ה אין. טעם אחר נכון:

תוס' ד"ה שמא וכו' ליכא למיחש כולי האי. עיין יומא לה ע"ב תוס' ד"ה ניחוש:

בגמרא ואימא אדר וכו' עד אלא אמר רבינא דבר זה מתורת משה לא למדנו. ולכאורה יש לתמוה טובא הא ודאי מתורת משה למדנו דחג הסוכות דוקא בתשרי דמקרא מלא הוא וחג האסיף תקופת השנה ונהי דפליגי תנאי בפ"ק דסנהדרין אי כולו חג בעינן בתקופה חדשה או מקצת חג מ"מ פשטא דקרא שיש לעשות החג בזמן התקופה חדשה ולעולם לא מצינו תקופה חדשה באלול וכן למאי דמסקינן התם אחרים בתקופת ניסן קיימו שאביב של חמה דתקופה חדשה יהיה בתוך חדושה של לבנה ותקופת ניסן לעולם ליתא באדר ולא באייר ואם כן ודאי ע"כ אביב ניסן ואסיף תשרי וליכא למימר דתקופות גופייהו נמי מספקא לן אי מנינן מניסן ותשרי או מאדר ואלול הא ליתא דהא לקמן משמע להדיא דלתקופה מנינן מבריאת עולם דהיינו מניסן ותשרי לכל חד כדאית ליה. ואפשר ליישב דאי לאו דקים לן דניסן ראשון לחדשים ותשרי ר"ה לשנים כבר היה באפשר לומר דבריאת עולם גופא נמי היה באדר או באלול דהא דמייתי רבי אלעזר לקמן מקרא דבתשרי נברא העולם מתדשא הארץ דשא איזה חודש שהארץ מוציאה דשאים היינו לאפוקי מניסן דקאמר ר"י אבל לעולם דבאלול נמי מוציאה דשאים אלא דלא איצטריך ליה קרא לאפוקי אלול משום דסברא פשוטה היא שהעולם נברא או בתשרי שהוא ר"ה או בניסן שהוא ראשון לחדשים וכן כה"ג גופא לר"י דיליף מקרא דארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות היינו לאפוקי תשרי אבל לעולם באדר נמי הכי הוא כדאמרינן לקמן דחרפי הוי מאדר נמצא לפי זה דכל עיקר מלתא דבריאת עולם בניסן או בתשרי שממילא מהם מונין לתקופה היינו דוקא לבתר דקים לן שפיר דניסן ר"ה לחדשים מדברי קבלה וממילא דתשרי ר"ה לשנים כדכתיב מראשית השנה והיינו ר"ה שתוקעין בו כדכתיב בכסא ליום חגינו משא"כ מתורת משה לא למדנו דאפשר דבריאת עולם ור"ה הכל באלול וכן לענין אדר כן נ"ל:

בתוס' בד"ה הם העידו וכו' הוי מצי לאקשויי אמתניתין דעדיות עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דאמתניתין דעדיות לק"מ דאיכא למימר דסברי כרשב"ג לענין שואלין ודורשין דסגי בשני שבתות וא"כ שפיר יכול לעבר כל אדר שעדיין לא התחילו לדרוש בענין פסח ואי משום עיכוב שהות השלוחין ע"כ דבהכי לא איכפת לן מדקאמרינן הכא כמ"ד עד הפורים היינו משום ששואלין ודורשין וא"כ משמע דעד פורים רשאין לעבר אע"פ שהשלוחין לא יגיעו עד לאחר מכאן ובצרי להו תלתין יומי שכבר התחילו לדרוש אע"כ דבהא לא איכפת לן וא"כ א"ש מתניתין דעדיות אליבא דרשב"ג אבל אהא דקאמר רב נחמן בסנהדרין אפי בל' של אדר מעברין מקשה רבא שפיר דאפילו כרשב"ג לא אתי שפיר דבאותו ל' יום של אדר שראוי לקבעו ניסן בודאי התחילו לדרוש וכמ"ש דאנן כרבנ' קי"ל ודו"ק:

בגמ' לחדשים מנ"ל: הא דלא יליף ממה דכתיב גבי בנין בהמ"ק במלכים בחודש זיו הוא החודש השני ואמרינן לקמן (דף י"א) שהוא אייר דאית ביה זיוא לאילנא וקרי ליה החודש השני די"ל דהך החודש השני הוא למלכות שלמה דמניסן מנינן כדאמרינן לעיל (דף ב') וגם לא היה יכול להוכיח דניסן הוא ראשון מדקרי לאב חודש החמישי כמ"ש התוס' שם ד"ה בחודש דע"כ החודש החמישי הוא אב שהוא חמישי לניסן דזה לפי המסקנא אחר שידענו דניסן הוא החודש הראשון. אבל אי לאו ראיה על זה היה אפשר לפרש החודש החמישי על אחד משאר החדשים שהוא חמישי לראשון אי אפשר לפרש חמישי ליציאת מצרים וזה בעצמו על פי סוגיא דהכא לא ידענו מתי היה דהא רצה להוכיח ע"י כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים ודחי דילמא אדר היה:

בעינא רוב אסיף וליכא: ק"ל רב חסדא דמתרץ כן ולא ס"ד דיש להקשות מידי רוב אסיף כתיב א"כ למה חזר מתירוץ הראשון דיליף מאביב שהרי רק על ידי הקושיא חזר מידי רוב אביב כתיב. ואם זה קושיא האיך רצה לילף מאסיף דג"כ קשה מידי רוב אסיף כתיב. וי"ל בדוחק דבשלמא באביב שהוא לשון קדימה ובכור כמו שכתב רש"י שהתבואה בכירה בו י"ל דקרא הכתוב לחדש שמבכר במוקדם כן אפילו הוה מיעוט ולכן פריך שפיר מידי רוב אביב כתיב אבל בלשון באספכם שרצה הכתוב לתרץ סימן מתי יחוגו את חג הסכות לא ס"ד דרב חסדא שיתן הכתוב סימן ממה שאוספים המיעוט ולא מן אסיפת הרוב אבל הגמ' מכ"מ פריך מידי רוב אסיף כתיב. אמנם ביותר נראה דר"ח לא קאי על סוגיא דלעיל שהרי לא הוזכר מי מתרץ התירוץ דיליף מאביב ומשמע דסתם גמרא שהוא רבינא ורב אשי תירצו כן רק שהקדימו תירוץ זה לתירוץ רב חסדא כיון דזה ילפותא מניסן עצמו ורב חסדא יליף מתשרי על ניסן ומכ"מ נקט לשון אלא כיון דהתירוץ ראשון מופרך ורב חסדא י"ל דלא רצה לילף כלל מאביב דלא משמע לי' מזה דהוא ניסן דבאמת קצת י"ל האיך משמע מאביב בישול שעורים דהא בכמה מקומות משמע דקציר חטים היה אחר קציר שעורים שהרי בכורי שעורים מקריבים בפסח ובכורי חטים בעצרת ועוד דכתיב בשמואל הלא קציר חטים היום אקרא לה' ויתן קולות ומטר משמע דקציר חטים הוא בעת שהגשמים אי אפשר בטבע ובתענית (פ' קמא) אמרינן דעד שיעבור הפסח ולחד מ"ד עד שיעבור ניסן עדיין עת גשמים הוא וא"כ מנין דאביב הוא אביב של שעורים והוא ניסן דילמא אביב של חטים שהוא אייר או סיון ואפשר שמטעם זה לא רצה רב חסדא למילף מאביב ובזה יתורץ קושיתנו וגם מה שהקשה המרש"א דמה פריך על רב חסדא ואימא מרחשוון דהרי אז ראשון הוא אייר ולעיל כבר אמר על אייר בעינא אביב וליכא והניח בקושיא ועפ"י דברינו א"ש. ועיין בריטב"א שהביא הגירסא ואימא אייר בעינן שימור וליכא ועל הקושיא ואימא מרחשוון ג"כ מתרץ כן והיינו דאז ע"כ אייר הוא ראשון ובעינן שימור וליכא ומתרץ לפ"ז כקושיית המהרש"א:

מדברי קבלה למדנו: מזה ק"ל על מה שכתוב ברש"י תענית (דף ט"ו ע"א) ד"ה ובקבלה וז"ל והקשה תוספת מאן דהו כו' ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחי' מילתא לא קרינן ליה קבלה עכ"ל. והרי הכא כל הפסוקים דמייתי אינם צוויים רק ספורים וקרי להו דברי קבלה וכן בב"ק (דף ב') דיליף מקרא דמלכים מויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל שהוא ספור מעשה וקרי ליה דברי קבלה. ולענ"ד יש לתרץ קושית התוס' בתענית בדרך אחר עפ"י מה שהביא הש"מ בב"ק שם בשם תלמידי הר"ר פרץ וז"ל דברי נבואות קרי להו דברי קבלה ע"ש שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעוק יצעוק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכולם קבלו נבואתם ממרע"ה עכ"ל. וצריך לפרש דברי הי"מ שע"כ לא בלבד מה שקבלו הנביאים קרו ליה דברי קבלה שהרי שם בב"ק גופא קרי ליה מה דכתיב ויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל כן והוא ספור ולא קבלה ועוד דנביא שקר היה וודאי לא קיבל אלא כוונתם כיון דעיקר ספרי נביאים הם נבואתם קרא להספרים דברי קבלה. ולפ"ז י"ל דכן הפי' בכ"מ שמזכיר דברי קבלה אבל מה שנזכר במתניתן דתענית ובקבלה הוא אומר הוא עפ"י פי' הראשון מלשון צעקה ולכן לא קרא כן רק הפסוק של יואל ששם הנביא צועק ומקבל קרעו לבבכם פן יבוא פורענות. אבל בפסוק של יונה שהוא ספור מעשה לא שייך זה כנלע"ד ומ"מ שלא לעשות התוס' מ"ד כטועה אפשר לומר דכוונתו שהתנא לא קורא ספורים דברי קבלה. אבל בגמרא שהוא לשון אמוראים גם ספורים נקראים כן. והריטב"א כ' ומגילת אסתר נקראת דברי קבלה ושלא כדברי יחיד עכ"ל וכוונתו נראה דבמגילה (דף ז') איכא למ"ד דמגילת אסתר אינה מטמא ידים דלא ברוח הקודש ניתן לכתוב וא"כ לא שייך לקרותה דברי קבלה אבל שאר תנאים פליגי וס"ל דנכתב ברוה"ק וזה שכתב ושלא כדברי יחיד:

מהכא ותלקח אסתר: הא דחשיב אותם כסדר הזה משום דפתח בראיה מחדש י"א הוי חדש שבט מזכריה שהוא סוף החדשים לכן קחשיב החדשים למפרע שבט טבת כסליו סיון ואח"כ חזר להביא ראיה מאדר והא דלא פתח בזה כיון דחשיב למפרע ה"ט משום דראיה דשבט הוא מן נביאים שקדמו לכתובים:

ראשון למלתא: הקשה המהרש"א א"כ איך יליף רב אשי מהפיל פור וראב"י מויקראו סופרי המלך נימא ג"כ שהוא למלתא דהמן והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דודאי מה שסופרי המגלה מנו לא מנו למילתא דהמן ולא שייך ראשון למילתא רק ברישא דקרא בחודש הראשון דבתחלה כתיב אחר הדברים האלה גדל כו'. ובזה יש לפרש בחודש הראשון למילתא דהיינו מיד בחודש הראשון משעלה לגדולה הפיל פור אבל בסיפא דקרא דכתיב הוא הגורל לפני המן וגו' דהיינו שסופרי המגילה מדברים על מעשה הגורל אשר עשה המן ולא מיירי הספור מהמן עצמו בזה לא שייך שמה דכתיב לחודש שנים עשר חודש אדר שזה למילתא דהמן וכש"כ שלא שייך זה בפסוק דויקראו סופרי המלך. שוב בא לידי ספר הריטב"א וראיתי שהקשה קושית המהרש"א ותירץ דאורחא דעלמא כי מתרמי ליה מילתא אינו מונה לה אלא בתחלת מנינו לומר שהתחיל ביום פלוני אבל שאר החדשים אינו מונה בה:

מעברין אותה אחר ר"ה מיד: הקשה הט"א כיון דאמרינן בסנהדרין דאין מעברין רק על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן ועל אחד אין מעברין והרי בר"ה עדיין אין לידע רק חשבון התקופה. אבל שלא יהיה בפסח אביב או בשבועות פירות האילן האיך יודע זה בר"ה ומה שתירץ שיש לידע אם יאוחר עיבור בהמה דקה לענ"ד דוחק כיון דעיבור בהמה דקה אינו רק ה' חדשים האיך ישער מעת ר"ה שיהיה רכיכין בפסח הרי כבש ועז בן ל' יום כשר לכתחלה לפסח כדאמרינן (פרה פ"א). אבל לענ"ד י"ל דזה פשיטא דבישול תבואה ופירות תלוי בתקופת חמה ולכן אם רואה ב"ד שתמשך תקופת. טבת עד סוף ניסן אז יוכלו לשער שלא יהיה אביב ובישול פירות בזמן הרגיל ומה דאמרינן דמפני תקופה לבד אין מעברין היינו אם תמשוך התקופה רק יום אחד או יומים על זמן הרגיל דבזה אין לשער שיאחר האביב ובישול פירות. ועוד י"ל בפשטות עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן (דף כ"א) דמה דאמרינן דעל תקופה לבד אין מעברין זה דוקא על תקופת תמוז אבל על תקופת ניסן לבד מעברין ואפילו לא תמשך תקופת טבת רק עד ט"ז בניסן והרי תקופה בחשבון תלוי ובזה כבר אפשר לידע מר"ה. ותימא שבמכ"ה נעלמו מהט"א דברי התוס' האלה ובפרט שגם הרמב"ם פסק כן בה' (קידוש החודש פ"ד) וגם להראב"ד שחולק שם על הרמב"ם מעברין השנה אם יחשוב שתפול תקופת ניסן אחר ט"ז מפני האביב ומפני שאז תקופת תשרי תהיה אחר החג הרי לכ"ע משכחת דעל תקופה לבד מעברין והרי חשבון זה כבר מר"ה יש לחשוב כדאמרינן התם בסנהדרין תקופה בחושבנא תליא:

בהפסקה לא קמיירי: הא דלא קאמר דתנא דידן סובר כרבנן שהיו אומרים דלא מעברין רק עד הפורים י"ל כיון דקי"ל כעדות שלהם שהעידו דמעברין כל אדר לא רצה לאוקמא מתניתן דלא כהלכתא ועוד דבלא"ה צ"ל כן דבהפסקה לא קמיירי מה דלא קתני לנדרים וכמ"ש התוס':

בלבד שימסרנו לצבור: הרמב"ם ה' כלי מקדש (פ"ח ה"ז) פסק דכל קרבנות צבור שהתנדבו אותם יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לצבור והקשה, עליו המשנה למלך מהא דאמרינן ביומא (דף ל"ה) אחר שכלתה עבודת הצבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מ"ד לוחיש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל ע"ש הרי דרק לעבוד עבודת יחיד מהני מסירה לצבור ואיך כתב הרמב"ם דאפילו לעבודת צבור מהני הן אמת שהירושלמי לא חילק בין יחיד לצבור. וגם מסוגיא דכאן מוכח דאפילו לעבודת צבור מהני מ"מ קשה סתירת הסוגיות ע"ש במשנה למלך שנדחק בישוב קושיא זו. ולענ"ד י"ל דהנה זה ודאי פשיטא דבקרבן צבור צריך שיהיה בגדי כהונה וכלי שרת משל צבור דצורך קרבן כקרבן דמי. אבל צריך טעם מנ"ל דגם בקרבן יחיד צריך שימסור בגדי כהונה לצבור למה לא יוכשר גם משל יחיד ומה עדיפי בגדי כהונה מקרבן עצמו שבא משל יחיד. וי"ל דמה דבעינן משל צבור באמת אינו מדאורייתא אלא מטעם גזירה שאם נתיר לו לקרבן יחיד בגדי כהונה של יחיד יבא לעבוד בהם גם עבודת צבור כיון שאין היכר לזה. ובזה יש לישב השינוי שבין ברייתא דהכא לברייתא דיומא דשם קתני עובד בה עבודת יחיד דמשמע לכתחלה והכא קתני יחיד שהתנדב משלו כשרים משמע בדיעבד דוקא כשרים אבל לכתחלה לא מקריב ולפי דברינו א"ש דשם לענין יחיד דאפילו לא ימסור יפה לא הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא עובד בבגדי יחיד מותר לכתחלה. אבל הכא לענין קרבן צבור דאם לא ימסור יפה הוי איסור דאורייתא לכן רק בדיעבד לא חיישינן שמא לא מסר יפה אבל לכתחלה לא ולכן אין כאן סתירת הסוגיות דביומא איירי מלכתחלה ולכן נקט קרבן יחיד דוקא. אבל הכא איירי בדיעבד ולכן נקט קרבן צבור דוקא. ובזה גם פסק הרמב"ם א"ש דנקט לישנא דברייתא דהכא. ובזה יש ליישב גם מה שהקשו התוס' דמה פריך פשיטא כיון דפלוגתא דתנאי היא בב"מ ועפ"י דברינו י"ל דשם לא פליגי תנאי רק לכתחלה דר' יוסי ס"ל מתנדב שומר חנם דמשמע לכתחלה וחכמים פליגי שמא לא ימסור לצבור יפה ולכן לכתחלה לא אבל הכא דאיירי בדיעבד פשיטא דכשר די"ל דעל זה לא פליגי רבנן ומשני דה"א דמטעם שמא לא ימסור לצבור יפה ואפילו בדיעבד פסול קמ"ל דכשר:

בתוס' ד"ה הא בבעל מום. משעת הרצאה: ואפילו נולד בו מום בתוך ז' ימים דלא שייך למנות משעת הרצאה מכ"מ לא שייך משעה שנולד אם לא איירי בנולד במומו דעכ"פ לא מונין רק מעת שנולד בו מום: ומה שכתבו ואין לדקדק כו'. פי' דבשלמא גבי תס' שייך בל תאחר להקריבו תוך שנתו אבל בבעל מום מה בל תאחר איכא אם לא על ישראל כשמאחר ליתן לכהן על זה כתבו דגם בכהן עצמו שייך בל תאחר לאכלו תוך שנתו:

ד"ה מדברי. שבו כל העולם נובל: אף שגם בערוך ערך בול הביא הירושלמי כן מכ"מ נראה שט"ס וצ"ל שבו העלה נובל וכן הוא בירושלמי שלפנינו ופי' הירושלמי שמפני ג' דברים נקרא כסליו בול מפני שבו העלה נובל מהאילן ומפני שהארץ נעשית חתיכות חתיכות מחמת הגשמים ומפני שאז מביאים הבהמות לבית שאין מרעה בשדה ובוללין להן מאכלם:

ד"ה בשנים. מכ"מ בחדשים לא קמיירי: לענ"ד תירוץ זה דחוק כיון דעכ"פ לא בשנים דוקא קמיירי א"כ לימא רק בחדשים לא קמיירי וברגלים מיירי. ולענ"ד י"ל דהנה התוס' החזיקו קושייתם ממה דאמרינן דשנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה עובר וכוונתם דאם רגלים הם שנה שלימה גם רגלים הם בכלל בשנים קמיירי אבל כיון דאמרינן דשנה בלא רגלים עובר א"כ ע"כ רגלים בלא שנה עובר דאל"כ רגלים ל"ל ע"כ לא שייך דרגלים הם בכלל מה שאמר בשנים קמיירי. אכן הלא אמרינן לעיל דמתניתן וברגלים ר"ש היא דבעי כסדרן. ולר"ש ע"כ לא אמרינן דשנה בלא רגלים עובר כמו שכתב רש"י לעיל (דף ו' ע"ב) ד"ה הניחא דס"ל כר"ש בחדא ופליג עלי' בחדא שהרי אמר בעינן כסדרן ולכן פעמים הם ד' פעמים הם ה' שהוא יותר משנה ואעפ"כ אינו עובר עד שיעברו הרגלים כסדרן ולכן שפיר שייך לומר דמה דאמר התנא ולרגלים הוא בכלל בשנים קמיירי כיון דבזה קמ"ל דצריך עוד יותר משנה:

ד"ה הם העידו. אמתניתן דעדיות: הפ"י והט"א נתכוונו לתירוץ אחד בישוב קושיא זו דאמתניתן דעדיות לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר דס"ל כרשב"ג דאין דורשין רק ב' שבתות לפני החג ולכן ליכא למיחש דילמא אתי לזלזולי בחמץ. אבל על ר"נ פריך שפיר כיון דאנן קיי"ל כרבנן דדורשין ל' יום האיך אמר דמעובר ומקודש הא יש חשש דאתי לזלזולי והוא תירוץ נכון. ולע"ד יש לתרץ בזה דקדוק דהכא מייתי רק דברי רבנן דשואלין ודורשין ל' יום ושם בסנהדרין כשהקשה על דברי ר"נ מביא כל הברייתא גם דברי רשב"ג דאמר ב' שבתות והא לכאורה ללא צורך כיון דלא מקשה רק מת"ק וכמו דגם הכא לא מייתי רק דברי ת"ק אבל לפ"ז א"ש כיון דרצה להקשות שם על ר"נ וידע שיש להשיב הא ע"כ אין זה חשש דא"כ יקשה על מתניתן דעדיות וכקושיית התוס' דכאן לזה הביא לחזק קושייתו גם רשב"ג לתרץ בזה שעל מתניתן דעדיות ל"ק די"ל דס"ל כרשב"ג אבל רק על ר"נ קשה מת"ק דפסקינן כוותיה:

ד"ה שמא. דהוי פלוגתא דתנאי: לכאורה קשה שהרי רק ללישנא קמא דרבא שם פליגי רבנן ורבי יוסי בזה אבל ללישנא בתרא פליגי אי חיישינן לבעלי זרוע וא"כ דילמא גמרא דהכא אזיל ללישנא בתרא ובפרט דפסקינן כוותיה וגם ר' יוחנן שם אמר דפליגי בהכי. שוב מצאתי להגהות משנה למלך ה' שקלים (פ"י) שהקשה כן ומה שרצה לומר דגם לתירוץ בבעלי זרוע פליגי ס"ל לרבנן דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה מדקאמרי מדבריך לדברינו אין באין משל צבור הרי ע"כ התוס' לא נתכוונו לזה מדכתבו דפלוגתא דתנאי היא והרי לתירוץ זה לא פליגי בהכי. אבל לענ"ד כוונת התוס' דאף דללישנא בתרא לא פליגי בהכי מ"מ הרי ללישנא קמא פליגי והך לשון לא איפרך שם רק דלהך לשון צ"ל דלכ"ע הבטה בהפקר קני וללישנא בתרא אמרינן דלכ"ע לא קני אבל מטעם סברא דחיישינן שמא לא ימסור יפה לא איפרך ולכן שפיר קשה דמאי פשיטא כיון דאפשר למטעי כלישנא קמא:

בא"ד. כולי האי כמו בשומר: התוס' לא ביארו החילוק ולא מצאתי במפרשים פירוש החילוק. ולענ"ד י"ל דהנה המשנה למלך בה' שקלים (פ"י) הקשה האיך אמרו רבנן בב"מ דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה הרי קיי"ל דדברים שבלב אינם דברים והניח בצ"ע. ואע"ג דבעל הגהות המשנה למלך רמז תירוץ לזה עפ"י הדיעה שהביא הרמ"א בח"מ (שם ר"ז) דבמתנה אמרינן דברים שבלב הוי דברים מלבד דהרמ"א הביא דיעה זו בשם י"א בלבד ואכתי יקשה הקושיא להפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר בלא"ה ודאי לא שייך זה אלא היכא דאיכא אומדנא שלבו אינו כפיו דאל"כ לא משכחת מתנה שלא יוכל הנותן לחזור באמרו שלבו בל עמו היה בשעת מתנה והכא מה אומדנא איכא שנאמר דלא נתן יפה ורצה להכשיל רבים כיון שידוע שאין קרבן צבור בא משל יחיד. אבל לענ"ד י"ל דודאי בשנותן דבר לגזבר ואמר הרי זה מתנה לצבור לא חיישינן למחשבתו שמא לא מסר בלב שלם שלא אזלינן רק ע"פ דברו ומיד קנה ההקדש. אבל בשומר שמנדב שמירתו כדתנן מתנדב שומר חנם דהיינו שאומר שישמור בחנם הרי באותה שעה עדיין לא נקנה לצבור ואם אח"כ חזר בו מדעתו הרי נקנה לו שלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים שהרי לא בכל שעה ובכל רגע אומר בפה ששומר בחנם ולכן רק בשומר חיישי רבנן שמא לא ימסור יפה ואף שיש תקנה לזה שכאשר כלה שמירתו ימסור לצבור בפה במתנה הרי מזה לא איירי הכא דא"כ לא הוי צריכים לפלוג לענין שמירה אלא ביחיד שמתנדב קרבן צבור אם כשר או לא אלא ודאי רק במתנדב שמירתו בלבד פליגי ובזה יש לחלק בין שמירה למתנה. שוב בא לידי ספר הריטב"א ומצאתי שכ' וי"ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר קסבור שאין בהם זכייה כל כך לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוי ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכייה שלמה מה שאין כן בקרבנות צבור עכ"ל. ואפשר שלזה נתכוונו גם התוס' כאן: