ראש השנה ח ע"א

דף ח - א

ומקשינן: והרי יובלות, שאין הם מתחילים אלא על ידי מעשה של תקיעת השופר, ואף על פי כן נשנו במשנה! ומכאן יש לנו לומר שהתנא חישב אף את ראשי השנים שחלים על ידי מעשה.

ומתרצינן: משנתנו לשיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, הסובר שהיובל חל מאליו בראש השנה ולא על ידי תקיעת השופר ביום הכיפורים.

עד כאן הגמרא נשאה ונתנה בתירוצו של רב שישא בריה דרב אידי, שאמר הטעם שט"ז ניסן וששה בסיון לא הוזכרו במשנתנו, היינו מפני שאין דיניהם חלים אלא על ידי מעשה. [הקרבת העומר ושתי הלחם].

רב אשי אמר טעם אחר מדוע לא הוזכרו במשנתנו אלא ארבעה ראשי שנים, ולא יותר:

כי כך הם דברי המשנה: ארבע ראשי השנים הם, שהן חלים בארבע ראשי חדשים. ולא נשנו במשנתנו ט"ו בניסן לרגלים, וט"ז ניסן לעומר, וששה בסיון לשתי הלחם, שכל אלו אינם חלים בראשי חדשים.

ולדברי רב אשי אלו הן ארבעת ראשי השנים: [א] א' ניסן. [ב] א' אלול. [ג] א' תשרי. [ד] א' שבט.

ולכן מקשינן: וכי התנא שנה בתחילת משנתנו באחד בשבט שזה כדברי בית שמאי?! והלא אין דרכו של התנא לשנות סתם משנה כדברי בית שמאי, שהרי אין הלכה כדבריהם! ומתרצינן: התנא ששנה בתחילת משנתנו ארבעה ראשי שנים הם, לא התכוין לקבוע זאת כהלכה פסוקה. אלא, הכי קאמר, מיד הוא פירש את דבריו, ואמר:

מה שאמרתי תחילה שארבעה ראשי שנים הן אין זה הלכה פסוקה, אלא שלשה מתוכם לדברי הכל הן.

והרביעי, שהוא באחד בשבט, הרי זה תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל.

ומה שאמרנו "שלשה לדברי הכל" אין זה לדברי כל התנאים, שהרי רבי אלעזר ורבי שמעון נחלקו על מה ששנינו באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ואמרו באחד בתשרי. אלא הגמרא מתייחסת כאן רק למחלוקת בית הלל ובית שמאי. ^[208]

שנינו במשנה: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה [שאין מכניסים את הצאן שנולדו מכאן ואילך, יחד עם הצאן שנולדו בשנה שעברה, להתעשר יחד]. אלו דברי רבי מאיר, שמשנתנו סתמה כדבריו.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד בתשרי.

ועתה הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי מאיר ושל רבי אלעזר ורבי שמעון:

אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי מאיר, ואף רבי אלעזר ורבי שמעון, מקרא אחד דרשו, אלא שנחלקו איך לדרשו: שנאמר [תהלים סה]: "לבשו כרים הצאן הכבשות התעברו [ונראה כאילו הן משמשות לבוש לטלאים שבקרבן, והטלאים נקראים כרים. ר"ח] ועמקים יעטפו בר", יתכסו בתבואה.

כלומר, שהזרעים יתחילו לצמוח, ויהיו ניכרים היטב על הארץ, עד שהעמקים נראים כעטופים בהם.

וכאשר התבואה תגדל, "יתרועעו אף ישירו", הרוח תנשב בה, ואז השבולים יהיו נוקשים זה על זה, ונשמע קולם כעין שירה, ונראות השבלים כמשוררות. ^[209]

והכל מודים שיש ללמוד את הכבשות שהוזכרו בתחילת הפסוק, מן התבואה שהוזכרה בסופו, כדלהלן:

רבי מאיר סבר, כך אמר הכתוב:

אימתי "לבשו כרים התעברו הצאן"? - בזמן ש"עמקים יעטפו בר", בזמן שהתבואה תתחיל לצמוח.

ואימתי "עמקים יעטפו בר"? - באדר, שאז הזרעים צומחים וניכרים היטב על פני הארץ.

ומכאן שהכבשות מתעברות באדר. וזמן עיבור הכבשות הוא חמשה חדשים. ^[210] ונמצא שהן יולדות באב, שהוא לאחר חמשה חדשים מאדר.

ולכן, ראש השנה שלהן הוא אלול.

היות והגמרא להלן לומדת ש"סמוך לגמרו - עישורו". שבראש החודש לאחר שהולדות נגמרו [נולדו], אז חל ראש השנה למעשר בהמה. ^[211]

ואילו רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, כך אמר הכתוב:

אימתי "לבשו כרים [התעברו] הצאן"? - בזמן שהשבלים "יתרועעו אף ישירו". ^[212]

ואימתי שבלים אומרות שירה, כשמלאו הקשים בגרעיני התבואה? בניסן. ומכאן שהכבשות מתעברות בניסן, וזמן עיבור הכבשות הוא חמשה חדשים, ונמצא שהן יולדות באלול.

ולכן, ראש השנה שלהן הוא תשרי [שהוא סמוך לזמן שנגמרו, נולדו, הולדות].

ומאחר שבפסוק הוזכרו שני זמנים בענין התבואה:

א. "עמקים יעטפו בר", שהוא באדר.

ב. "יתרועעו אף ישירו", שהוא בניסן.

ונחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לאיזה פרק זמן של תבואה יש לדמות את התעברות הצאן. ומבארת עתה הגמרא מדוע בחר כל אחד מהתנאים החולקים את הדימוי שלו:

ואידך, רבי מאיר, נמי, הא כתיב, "יתרועעו אף ישירו", שהוא בניסן! ומדוע אמר רבי מאיר שהכבשות מתעברות באדר?

ומבארת הגמרא: ההוא קרא, מדבר באפלתא, בכבשות המתאחרות להתעבר, דהויין בניסן. והפסוק אומר שהן מתעברות בניסן, כאשר התבואה הבשילה, ובשעה שנושבת בה הרוח היא נראית כאילו אומרת שירה.

ואילו רוב הכבשות, כבר התעברו באדר, כפי שלמדנו מ"עמקים יעטפו בר". ^[213]

ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי אלעזר ורבי שמעון: ואידך, נמי, הכתיב גם: "ועמקים יעטפו בר", שהוא באדר! ומדוע הם אמרו שהכבשות מתעברות בניסן?

ומתרצינן: ההוא קרא מדבר בחרפייתא, במקדימות להתעבר, דאתיין מאדר. שאכן גם באדר הכבשות מתעברות, אבל אין אלו אלא המקדימות, ואילו רוב הכבשות אינן מתעברות עד ניסן.

ועדיין יש להקשות על כל אחד מן התנאים: הרי בפסוק נאמרו שני זמנים, אדר וניסן, ומנין ידע כל אחד באיזה זמן רוב הכבשות מתעברות, ובאיזה זמן אין מתעברות אלא מיעוטן?

בשלמא לדעת רבי מאיר, שלמד את דבריו מסדר הפסוק, כדכתיב:

א. "לבשו כרים הצאן" - בזמן ש"עמקים יעטפו בר", באדר.

ב. ואיכא נמי, ויש גם צאן שמתעברות בזמן שהשבלים "יתרועעו אף ישירו", בניסן.

מכאן למד רבי מאיר שעיקר זמן עיבור הצאן הוא באדר, שאז העמקים מתעטפים בבר.

אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון, הסוברים שעיקר זמן עיבור הצאן הוא בניסן, שאז השבלים אומרות שירה, יש להקשות:

הרי לדבריהם, איפכא מיבעי ליה לכתוב לומר.

שהיה ראוי לכתוב לומר את דבריו בסדר הפוך:

א. "לבשו כרים הצאן" - בזמן דהשבלים "יתרועעו אף ישירו", בניסן.

ב. ואיכא נמי, ויש גם צאן שמתעברות קודם לכן, בחודש אדר, בזמן ד"עמקים יעטפו בר"!

אלא, אמר רבא: אכן דכולי עלמא מודים שכך אמר הכתוב: "לבשו כרים רוב הצאן" בזמן ש"עמקים יעטפו בר", דהיינו באדר.

והכא, בענין ראש השנה למעשר בהמה - בהאי קרא קמיפלגי, נחלקו איך לדרוש את המקרא דלהלן:

נאמר [בדברים יד]: "עשר תעשר את תבואת זרעך".

ומכפל הלשון "עשר תעשר" דרשו חכמים: בשני מעשרות הכתוב הזה מדבר: אחד - מעשר בהמה. ואחד - מעשר דגן [תבואה].

והכתוב בא להקישן זה לזה. ונחלקו התנאים איך להקישם:

רבי מאיר סבר: מקיש הכתוב את מעשר בהמה למעשר דגן:

מה כמו שמעשר דגן, סמוך לגמרו - עישורו!

שראש השנה למעשר דגן הוא באחד בתשרי [כפי שיתבאר בברייתא להלן יב א], והוא ראש החודש הסמוך לגמר מלאכת התבואה. שהתבואה עומדת בשדות כל ימות החמה כדי שתתייבש. ^[214] ומכאן נלמד:

אף מעשר בהמה, סמוך לגמרו - עישורו. שראש השנה למעשר בהמה אף הוא חל סמוך לגמרו. דהיינו סמוך ללידת הולדות, שנולדים בחודש אב, שהוא החודש החמישי מאדר, ובו מסתיים עיבור הצאן.

ומכאן למד רבי מאיר, שראש השנה למעשר בהמה הוא באחד באלול.

ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: מקיש הכתוב את מעשר בהמה למעשר דגן:

מה כמו שמעשר דגן, ראש השנה שלו הוא אחד בתשרי ^[215] -

אף מעשר בהמה, ראש השנה שלו הוא אחד בתשרי.

שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים.

והוינן בה: למאי הלכתא, לענין איזו הלכה מתחיל ראש השנה "לשנים" בתשרי? ^[216].

אמר רב פפא: למנין שנות המלכים בשטרות.

שהיו רגילים לכתוב בשטר תאריך לפי מנין שנות המלך, "בשנת כך וכך לחיי המלך".

ומשהגיע אחד בתשרי מלאה שנה למלך. ואפילו אם התחיל למלוך בכ"ט אלול. בכל זאת משהגיע תשרי היו כותבים בשנת שתים למלך.

דתנן [במסכת שביעית י ה]: שטרי חוב המוקדמין, שהתאריך הכתוב בהם הוא לפני שעת ההלואה, פסולין. השטר פסול, וההלואה נחשבת כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר. ^[217]

ואילו שטרי חוב המאוחרין, שהתאריך הכתוב בהם הוא אחרי מועד ההלואה, כשרים.

וכדי שנדע אם השטר שבא לפנינו הוא מוקדם או מאוחר. תיקנו יום קבוע שמתחילה בו שנת המלך. ועל ידי זה נוכל לדעת באיזה שנה למלך עומדים. והוסבר ענין זה בהרחבה בתחילת הפרק. ^[218]

ומקשינן: והתנן, הרי שנינו בתחילת משנתנו:

באחד בניסן ראש השנה למלכים.

ואמרינן על כך לעיל: למאי הלכתא, לאיזה צורך קבעו להם יום קבוע לראש השנה?

ואמר רב חסדא: לשטרות. שמלך אשר עמד באדר, הרי מיד כשהגיע אחד בניסן מונים לו בשטרות שנה שניה!

ואיך אמר רב פפא שאחד בתשרי הוא ראש השנה לשטרות?

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן, בתחילת המשנה, ששנינו אחד בניסן הוא ראש השנה למלכים, מדובר באדם שכתב בשטרו תאריך לשנות מלכי ישראל. וראש השנה שלהם הוא בניסן.

ואילו כאן, בהמשך המשנה, ששנינו אחד בתשרי הוא ראש השנה לשטרות, מדובר באדם שכתב בשטרו תאריך לשנות מלכי אומות העולם, וראש השנה שלהם הוא בתשרי.

ומקשינן על דברי רב פפא, שאמר "באחד בתשרי ראש השנה לשנים", היינו לשטרות.

אלא, מעתה יש להקשות: הא דאמר רב חסדא לעיל, על תחילת המשנה, שאחד בניסן ראש השנה למלכים:

לא שנו שאחד בניסן הוא ראש השנה למלכים אלא לענין מלכי ישראל. אבל למלכי אומות העולם - מתשרי מנינן.

וכי רב חסדא - מתניתין אתא לאשמועינן!? וכי הוא בא להשמיענו דבר שנכתב במשנה עצמה?! והרי במשנה עצמה כבר נאמר שראש השנה לשטרות הוא בתשרי. ובהכרח שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי האומות, וכדלעיל! ^[219].

ומתרצינן: לא. רב חסדא לא בא להשמיענו את דברי המשנה.

אלא רב חסדא - קראי אתא לאשמועינן. ללמדנו את המקראות שמהם למדו חכמים שלמלכי אומות העולם מונים מתשרי, וכפי שהגמרא הביאה לעיל [ג א] את המשך דברי רב חסדא, שהביא ראיה לדבר מן המקרא.

ואיבעית אימא, ואם תרצה תאמר, שרב חסדא לא בא ללמדנו רק את המקראות שמהם למדו חכמים שלמלכי האומות מונים מתשרי, אלא גם את עצם הדין שלמלכי האומות מונים מתשרי הוא בא ללמדנו.

מפני שרב חסדא סובר שמשנתנו לא אמרה שבאחד בתשרי ראש השנה למלכי האומות.

ורב חסדא חולק על רב פפא, שהסביר כי מה ששנינו "באחד בתשרי ראש השנה לשנים", הכוונה לשטרות.

אלא כרבי זירא מתני לה, מפרש את משנתנו כדברי רבי זירא, וכדלהלן: ^[220]

דרבי זירא אמר: מה ששנינו "באחד בתשרי ראש השנה לשנים", הכוונה היא לתקופה, שמחשבים לפי אחד בתשרי את זמן בריאת החמה והלבנה בשעת בריאת העולם, ואת חישוב תקופת החמה, דהיינו, ארבעת עונות השנה [תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז]. וכן את מולדות חודשי השנה.

ומשנתנו, כדעת רבי אליעזר היא, דאמר בתשרי נברא העולם. ^[221] וכל החישובים של התקופות והמולדות בנויים על כך שתחילת המהלך של השמש והירח היו בתשרי.

רב נחמן בר יצחק אמר הסבר אחר:

מה ששנינו שאחד בתשרי הוא "ראש השנה לשנים", הכוונה היא לדין, שהקדוש ברוך הוא דן באחד בתשרי את כל באי העולם, וגוזר עליהם את כל מה שיעבור עליהם עד תשרי הבא.

דכתיב [דברים יא יב]: "תמיד עיני ה' אלהיך בה [בארץ ישראל] מראשית השנה ועד אחרית שנה".

ודרשינן: מראשית השנה - נידון מה יהא בסופה, ב"אחרית שנה".

וממשיך רב נחמן בר יצחק לבאר:

וממאי ד" ראשית השנה", אחד בתשרי הוא!?

דכתיב [תהילים פא ד]: "תקעו בחדש, בראש חדש שופר, בכסה, כאשר הלבנה מתכסה, ליום חגנו". [לפי הרד"ק]

והרי יובלות שיש להן מעשה תקיעת שופר ושלוח עבדים וחזרת ממכר ופרקינן מתני' ר' ישמעאל היא דאמר מר"ה (שנא') חייל יובל. והני כולהו אינן אלא ביום הכפורים ופריק רב אשי פירוק אחר ואמר הכי קתני ד' ראשי שנים הן ג' לדברי הכל שהן ראשי חדשים באחד בניסן ובאחד באלול ובאחד בתשרי. אבל הרביעי באחד בשבט מחלוקת ב"ש וב"ה.

ר' אלעזר ור' שמעון אומרי' באחד בתשרי א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו לבשו כרים הצאן וגו' עד אימתי נעשו הצאן מלבוש לכרים שהן הטלאים כלומ' מתעברות בזמן שהעמקים יעטפו בר. ואימתי מתכסים העמקים מצמחי התבואה באדר הלכך מתעברות באדר ויולדות באב לה' חדשים. ר"ה שלהן אלול.

ור"א ור"ש אומרים בזמן ששבולת אומרת שירה מתעברות כלומר שהתבואה גדולה ונעשית קמה. ובזמן שהרוח מנשבת בהן נשמע מתוכה בקול הברה וזו היא כעין שירה. ואימתי מגיעות בזה הגבול בניסן. הלכך מתעברות בניסן ויולדות באלול. ר"ה שלהן תשרי. פירוש חרפתא. הבכירות. אפלתא. האפילות. בשלמא האי קרא דייקא כר' מאיר שמתעברות באדר בזמן שהעמקים יעטפו בר באדר ומשתכחי נמי באדר. בכירות שעומדות קמה ואומרות שירה.

אלא לר"א ולר"ש איפכא הוא והכי הוה ליה למכתב לבשו כרים הצאן יתרועעו אף ישירו. ועמקים יעטפו בר כלומ' מתעברות בניסן בזמן שיתרועעו אף ישירו. ואיכא נמי עמקים [יעטפו] בר (באפליאתא) [בחרפייתא]. ופריק רבא לדברי הכל באדר מתעברות כדמפרש קרא ובאקושי מעשר בהמה למעשר דגן פליגי ופשוטה היא.

באחד בתשרי ר"ה לשנים ואוקמה רב חסדא כר' זירא [מתני לה] דאמר ר"ה לחשבון תקופות. ור' אליעזר הוא דאמר כדבעינן למימר לקמן בתשרי נברא העולם.

רב נחמן בר יצחק אמר ר"ה לדין. דכתיב מראשית השנה עד וגו' מראש נידון מה יהא בסופה.

וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחודש שופר וגו' ופשוטה היא.

ואי בעית אימא רב חסדא כר' זירא מתני. ואם תאמר ולרב חסדא ליתני בהדיא באחד בתשרי ראש השנה למלכי האומות. ויש לומר דקסבר רב חסדא דמתניתין במלכי ישראל מיירי במלכי אומות העולם לא מיירי.

הא דאמר (ד') [ג'] לד״ה. פי׳ לדברי ב״ש וב״ה דלא חזינן להו דפליגי במלתא דאלו ד״ה ממש ליכא לפרושי דהא בא׳ באלול פלוגתא דר״מ ור״ש וכן פרש״י:

מתעברות באדר ויולדות באב. פי׳ שזמן עיבור בהמה [דקה] ה׳ חדשים ויהבינן כוליה אדר לעיבור וכוליה אב ללידה ולכל אחד ליכא [אלא] ה׳ חדשים כי המתעברות בתחלת אדר יולדות [בתחלת אב] והמתעברת בסוף אדר יולדת בסוף אב והמתעברת באמצע יולדת באמצע ואין לנו אלא לקבוע זמן כללי השנה בכולן דרך כללי:

גרש״י בקמייתא ההיא באפילתא דהוה בניסן ובבתריתא בחריפתא דהוה מאדר. ופי׳ אפילתא וחריפתא על הבהמות שיש בכירות להתעבר מאדר ויש אפילות להתעבר בניסן אליבא דאידך תנא אבל בספר גורס בקמייתא בחריפתא דהויין מאדר ובתריתא באפילתא דהויין בניסן וקאי אשבלים ושירה שלהן שעושין ע״י הרוח:

לשנים למאי הילכתא. כלומר לאיזה ענין שייך ר״ה ואין פי׳ כן בההיא דלעיל כדפרי׳ התם. והא דלא פריך (רבא) [הכא] לשטרות ולשתוק מיד משום דניחא ליה לברורי מלתא למה הוצרכו לקבוע יום ידוע לכך דכיון דאמר לשטרות ממילא משתמע דבעי למימר לשטרות דאנו מונין למלכים שכבר ידוע היה להם ומשום דתנינן לעיל דאחד בניסן ר״ה למלכים הוצרכו לשאול כאן לשנים למאי הילכתא וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד וענינם מתחלף כנ״ל:

רב חסדא מתניתין אתא לאשמועינן. וליכא למימר דרב חסדא פריש לן איזה מהן למלכי ישראל ואיזה מהן למלכי עובדי כוכבים ומזלות דהא נמי פשיטא לן דלמלכי ישראל מניסן כעין יציאת מצרים וכדאשכחן במלכות שלמה ולמלכי עכומ״ז בתשרי:

(אי') [ואיבעית] אימא רב חסדא כר׳ זירא מתני לה לתקופה ור״א כו'. וא״ת [ולמה] לא קתני תנא ר״ח למלכי עובדי כוכבים ומזלות כאחד בתשרי וי״ל דאה״נ דלא חשיבי ליה למתנינהו:

איזהו חג שהחדש מתכסה בו. פרש״י שהירח מתכסה בו מפני שהוא בן יומו אינה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מזרח וערבית לבני מערב וכן נראה בויקרא רבה פ׳ אמור דאמר התם תקעו בחדש שופר וכו׳ והלא כל החדשים חדש אלא בכסה והלא כל החדשים מתכסים אלא ליום חגינו והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג אלא שאינו בן יומו אין לך חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחג בן יומו אלא תשרי וכן פר״ת ונסתייע מן המדרש הזה ומצינו לבנה שנקרא חדש מאימתי מברכין על החדש. וי״מ שענין ר״ח מתכסה בו לפי שאין מקריבין בו שעיר חטאת דר״ח ושעיר שיש בר״ה חובת היום הוא ואע״פ שמלבד שעירי הרגלים כלם מנו בתוספתא דפ״ק דשבועות י״ב שעירים לר״ה אומרין דההוא לשנה מעוברת ומסתעיין מזה מן המקרא שאומר בקרבנות ר״ה מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב וחטאתה ואין פי׳ זה נכון כי טעם שלא הזכיר הכתוב מלבד חטאת החדש לפי שלא הי׳ צריך וכמו שכתוב יפה בפי׳ החומש לרבינו הגדול וכמו שכתבתי בפי׳ הלכות שלי. וי״מ שהחדש מתכסה בו שאין מזכירין ר״ח בתפלה וקדוש וליתא דא״כ היכי לא מייתי לה בעירובין דשקלי וטרי בה אמוראי אם עולה זכרון א׳ לכאן ולכאן או לא. וי״מ שר״ח נקבע מלשון ליום הכסא וכן בכסא ליום חגנו לשון קביעות זמן ונקיט תלמודא לישנא דקרא דדריש ביה והנכון שר״ח מתכסה בו שאינו עולה על הלב דקיי״ל (כדרבא מיניה) [כדרבה] ואין אדם מזכירו בשום דבר וכל שעושין בו עושין לשם ר״ה:

חשבון העבור וידיעת מותרות של כל שנה מבריאת העולם הן לחשבון הלבנה הן לחשבון החמה הכל נמנה מתשרי ואחד בתשרי ר"ה לענין זה והוא הרמוז בגמרא בענין לתקופה:

בפרש"י בד"ה ה"ק כו' דהא דסתם ברישא כו' לאו ד"ה הס"ד ואח"כ מה"ד שלשה לד"ה לאו דוקא דהא אחד באלול נמי פלוגתא היא דר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי אלא אבית הלל קאי הס"ד ואח"כ מה"ד לבשו כו' כצ"ל מצאתי מוגה מכתיבת ידי אמ"ו ז"ל ודו"ק:

בד"ה ר"א היא כו' לקמן בפרקין הס"ד:

תוס' בד"ה שלשה לד"ה כו' אלא כר' מאיר אתיא ואכתי צ"ל דנסב לה כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה לבשו כרים הצאן בב"ר אמרו לבשו כו' ובקונט' מפרש כו' באותו הפרק זמן בהמה כו' כצ"ל מת"י גם מ"ש מפ"ה דלקמן בת"י אינו כי תלמוד ערוך הוא לקמן ודו"ק:

בד"ה מה מעשר כו' כדתנן בפירקין ולירקות כו' ושמא נפקא לן כו' שנה שנה וגמר שנה כו' כצ"ל ובת"י תירץ בע"א וז"ל דטעמא דבתשרי כדפרש"י פ"ב דכתובות דלא נתחייבו ישראל במעשר עד שהתחילו למנות שמיטין א"כ מעשר בשמיטין תלא רחמנא ושמיטין הוי תשרי ר"ה עכ"ל:

בד"ה לתקופות כו' במה שקודם מנין כו' דשמואל סבר כו' כצ"ל:

גמרא איזהו חג שהחודש מתכסה כו'. לכאורה מרישא דקרא ה"ל לאכוחי דמשתעי בר"ה איזהו ר"ח שתוקעין בו ה"א זה ר"ה דחדש פירושו ר"ח כמ"ש הרד"ק שם (ועמש"כ בע"ז (מז) בס"ד). וי"ל דבל"ז ה"א דתרתי קאמר דיתקעו בחדש דהיינו ר"ה וגם בכסה כו'. כי חוק לישראל הוא. הוא טעם על ר"ה שחוק הוא בתורה. משפט לאלהי יעקב הוא טעם על תקיעת הכסה:

תד"ה והרי. יש תימה כו'. עט"א. ודבריו הוא לפי הגי' המשובשת שלפנינו בתוס' שם. וכן מש"כ שם על דבריהם. אולם לפי גי' המהרש"א שם דקושיית הגמרא דהתם אינה אלא לרבא דבריהם דהכא ודשם מכוונים:

תד"ה לבשו. עמש"כ בב"ר פי"ג אות א' במ"ת:

תד"ה לתקופות. לאחר שצרפו כל השעות והחלקים של כל מחזורים. כ"נ דצ"ל:

בא"ד אלא זהו הטעם כו'. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) והרי עכשיו נוהגין כו' דיום א' בשנה חשוב שנה ולתקופה מניסן מנינן כדתניא לקמן מונין לתקופה מניסן ולמולדות מתשרי ומולד תשרי (ר"ל של תהו) בהר"ד וזקוקים כו' ודבר תימה כו' ר"א ור"י והלא היו יכולים כו'. כ"נ דצ"ל. אבל בעניי לא הבינותי איך מחזיקים אנחנו החבל בשני ראשיו. לתקופה מנינן כר' יהושע ולמולד הלבנה כר"א:

תוס' ד״ה לתקופות כו' ויש נפקותא מרובה בדבר כו׳. נ״ב ל״י מנ״מ [וכ"כ רבינו הגר״א בא״ח סימן תקפ״א סוף ס״ק ח׳ דבאמת אין נ״מ בין המניינים]:

בתוס' בד"ה והרי יובלות תימא מאי ס"ד הא לא מתוקמא כלל אלא לרבי ישמעאל עכ"ל. ולכאורה נראה מסידור דיבורי התוס' דקושייתם כאן אסוגיא דשקלא וטריא אליבא דמ"ד מידי דתליא במעשה לא קחשיב קאי וכבר צווחו קמאי דקמן למה לא הקשו כן אמקשה קמא דקאי אשקלא וטריא למ"ד מידי דחייל מאורתא לא קחשיב ונהי דאפשר דאין מוקדם ומאוחר בלשון התוספות בזה כדאשכחן בדוכתי טובא מ"מ כיון דדשו בה רבים אנא נמי אימא. והנלע"ד משום דודאי עיקר תמיהת התוספות היינו אליבא דרבא דאמר דלד"ה ד' לדידיה ודאי קשה אחד בתשרי עשרה בתשרי הוא דליכא למימר דאה"נ דבעשרה בתשרי קאמר ורגל שבו קאמר דאם כן הו"ל חמשה מה שאין כן לרב נחמן בר יצחק דאמר ארבע חדשים ובהן כמה ראשי שנים לא שייך קושיית התוספות שהרי אין הכרח לאוקמי כרבי ישמעאל אלא לוקמי כרבנן ורגל שבו וכמו שכתבו התוספות להדיא לקמן ע"ב בדבור המתחיל בעשרה בתשרי ועיין במהרש"א ובחדושינו וא"כ לפ"ז לא מצי התוס' להקשות קושייתם לדברי המקשן הראשון דאפשר דהקישא לא קאי אמלתא דרבא אלא אליבא דר"נ דמשמע ליה להמקשה דהא דר"נ לא אמר כרבא היינו מה"ט גופא משום דיובלות בעשרה בתשרי ואפ"ה לא קחשיב חמשה וכיון דשינויא דר"פ דמידי דחייל מאורתא לא קחשיב קאי בין לרבא ובין לר"נ א"כ הקשה המקשה שפיר והרי יובלות והיינו אליבא דר"נ דמוקי ליובלות כרבנן וכדכתיבנא. אבל על המקשן השני דקאי אשינויא דרב שישא בר אידי דמידי דתליא במעשה לא קחשיב משמע לתוספות דע"כ דוקא אליבא דרבא קאי דאי אליבא דר"נ ב"י לא הוצרך לשנויי מידי דתלי במעשה לא קחשיב דבלא"ה א"ש דמשום דקתני אם הביא כשר מש"ה לא קחשיב שתי הלחם כדאמרינן לענין תרומת שקלים ובשלמא לר"פ י"ל דאליבא דר"נ קאי ולית ליה האי שינויא דאם הביא יצא לא פסיקא ליה והא דלא קחשיב תרומת שקלים היינו משום האי טעמא גופא דתרומת שקלים לא חייל מאורתא וכדפרישי' לעיל דלא קי"ל כרבי דעצים איקרי קרבן משא"כ להאי שינויא דלא תליא במעשה שכבר כתבו התוס' דמשמע להו דלא מצי לשנויי הכי אתרומת שקלים וא"כ ע"כ מדלא קחשיב תרומת שקלים היינו משום דאם הביא יצא לא פסיקא ליה וא"כ תו לא צריך לשנויי כלל אליבא דר"נ לענין שתי הלחם אע"כ דאליבא דרבא לחוד משני רב שישא בר אידי אפ"ה מקשה הש"ס והרי יובלות ואם כן מקשו התוספת שפיר מאי קושיא הא אליבא דרבא בלא"ה לא מתוקמיה אלא כרבי ישמעאל ודו"ק. אף שהתוספות לא כיוונו לזה מ"מ כתבתי דרך פלפול ובעיקר תמיהת התוספת כתבתי לקמן ליישב תמיהתם בפיסקא דיובלות ע"ש:

שם בגמרא רב אשי אמר ד' ראשי השנה בד' ראשי חדשים. לכאורה יש לדקדק דאכתי ליתני ר"ה לעומר ולשתי הלחם כדקתני לרגלים אף על פי שאינו מן המנין הכי נמי ליתני הני ואפשר דרב אשי נמי אית ליה הני שנויי דלא קתני אלא מידי דחייל מאורתא או דתליא במעשה ולא פליג אאוקימתיה דרבא אלא במאי דקאמר רבא רבי נסיב אליבא דתנאי ולר' אליבא דנפשיה אבל יותר נראה דרב אשי לא חש לתרץ אלא אהא דנקט ד' ראשי שנים דמשמע דטפי ליכא אבל במאי דלא קתני עומר ושתי הלחם לא חש להשיב דאטו תנא כי רוכלא ליתני:

בגמ' ה"ק ג' לד"ה. עיין ברש"י ותוספות והמכוון בזה דנהי דא' באלול נמי פלוגתא היא מ"מ כיון דרבי גופא ס"ל כר"מ לא שייך לומר ד"ה משא"כ באחד בשבט לא שייך לומר כן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה:

בתוס' בד"ה לבשו כרים וכו' כדאמרינן לקמן לבשו דוכרייא ובקונט' מפרש לקמן וכו' וכאן לא פי' כן עכ"ל. וכתב מהרש"א דבת"י אינו וכתב עוד דבהדיא מבואר לקמן בגמרא. ולענ"ד כוונת התוספות לפ' עיקר לשון לבישה דלפרש"י כאן ההתלבשות היא מהולד שמתעברות ולהתוספת קאי אזכר וע"ז כתבו שכן פירש בקונטרס לקמן על הא דקאמר הש"ס בשעה שמזדווגין פרש"י שם אלמא ניסן זמן זיווג בהמות הוא ומדלא קאמר זמן עיבור אלמא דל' לבשו לא קאי אעיבור אלא אזיווג דזכר אלא דממילא ילפינן הכא שמתעברות באותו זמן. ולפ"ז א"ש מ"ש התוספות וכאן לא פירש כן וק"ל:

בגמרא ר"מ סבר מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו. הא דמקשינן למעשר דגן ולא לתירוש ויצהר דהוו מיני אילנות ואזלינן בתר חנטה ור"ה שבט ולא הוו סמוך לגמרן אלא דבהאי קרא דעשר תעשר כתיב תבואת זרעך ומשמע דאדגן קאי ולא אתירוש ויצהר דלאו מיני זרעים נינהו אלא נטעים וא"כ מסתמא כי אקיש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב בהדיא קאי. אבל קשיא לי טובא כיון דמן החדש על הישן איסורא דאורייתא הוא ואפילו דיעבד אינו תרומה אם כן מאי ראה ר"מ לומר דר"ה הוא דוקא א' באלול דלמא סוף אב שהוא נמי סמוך לגמרן ועוד דנהי דבאלול אכתי ממאי דבריש ירחא דלמא בד' או בה' בירחא ולא בא הכתוב לסתום ול"ל דר"מ סבר כשיטת הירושלמי דדרשי' מלחדשי השנה שאין חודש א' מתחלק לשני שנים וא"כ ע"כ כל ר"ה דוקא בר"ת הוא הא ליתא דא"כ יסבור בא' בשבט כבית שמאי. ולפ"ז לא א"ש הא דאמר לעיל ג' לד"ה דהא לבית הלל דאית ליה ט"ו בשבט ולא דרש דרשא לחדשי השנה א"כ ע"כ לא מצי סבר היקשא דמעשר בהמה לאחד באלול דסמוך לגמרן דאכתי מי ידעינן דדוקא בריש ירחא הוי סמוך לגמרן ויבואר לקמן בעז"ה בפיסקא דא' בשבט ע"ש ותמצא נחת:

בגמרא ואי בעית אימא רב חסדא כר' זירא מתני לה לתקופה ור"א היא וכו' הא דפסיקא לתלמודא לאוקמי דר"ח כר"ז ולא מוקי לדרב חסדא כדרב נחמן בר"י דאמר לדין נראה משום דאשכחן לר"ח בסמוך דאמר מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין ויליף מדכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו וא"כ מפרש להאי קרא לענין דינו של אדם ממש. ולפ"ז ע"כ סובר ר"ח כר' יוסי דאמר אדם נדון בכל יום דהא כתיב בהאי קרא דבר יום ביומו ונהי דרבנן מפרשי דהכא לאו במשפט ממש איירי אלא לפקידה בעלמא או כמ"ש מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות ע"ש מ"מ ע"כ ר"ח לא ס"ל בהא כרבנן דא"כ מנ"ל הא דדריש מלך וציבור מלך נכנס תחילה כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה לתקופות כר"א וכו' ויש נפקותא מרובה בדבר עכ"ל. והיינו לענין עיבור שנים אי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן כדלקמן ד' כ"א וכן בתקופת תשרי לענין סוכות כדאיתא בסנהדרין וחשבון התקופות תלוי הכל בתחלת בריאת עולם שהיתה תחלת ליל ד' למר בתקופת ניסן ולמר בתקופת תשרי:

בגמרא ההוא באפלתה דהויין בניסן: בירושלמי דריש קרא זה בדרך אחר דטעמא דר"א ור"ש דכתיב לבשו כרים הצאן אלו הבכורות ועמקים יעטפו בר אלו האפילות ויתרועעו אף ישירו לשון ריעות לעשר שנכנסין יחד לדיר להתעשר ע"ש:

בשני מעשרות הכתוב מדבר: כבר הזכרתי לעיל מה שכ' הרמב"ם ה' בכורות פ"ז דאם עישר מן החדש על הישן בדיעבד כשר כיון דלא כתיב בתורה שנה שנה רק גבי מעשר דגן והלח"מ הקשה עליו שהרי הכא דרשינן עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר ומאי שנא זה משאר דברים דילפינן בגז"ש או בהיקש. ולענ"ד י"ל דהרמב"ם ס"ל דאין זה דרשה גמורה שהרי בשבת (דף קי"ט) דריש ר' ישמעאל ברבי יוסי לרבי קרא דעשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ובתענית (דף ט') גם ר' יוחנן דרש כן וא"כ י"ל דמה דדרשינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר הוא על דרך אסמכתא. ויש להביא ראיה לזה שהט"א הקשה ל"ל קרא דמעשר בהמה אינו בלקוח ומתנה תיפוק ליה כיון דאיתקש למעשר דגן ובמעשר דגן דרשינן מזרעך דאינו בלקוח ומתנה. ועוד הקשה לר"ע דדרש ממעשרותיכם דאיתקשו מעשרות להדדי שאין באין מחוץ לארץ ל"ל קרא דעשר תעשר לענין היקש דחדש וישן ליליף ג"כ חדש וישן מהיקש דמעשרותיכם. אבל לפי דברינו י"ל דפליגי תנאי בהכי אי דרשינן עשר תעשר לשתי מעשרות או לעשר בשביל שתתעשר ור' עקיבא ס"ל כהך מ"ד דדרש לעשר בשביל שתתעשר והשתא כיון דר"ע ס"ל כן וגם ר' יוחנן ור"י ברבי יוסי דרשי הכי פסק הרמב"ם כן ואע"ג דלפ"ז עכ"פ גם לר"ע הוי היקש גמור מ"מ כיון דהיקש זה לא מיותר י"ל דאתי ק"ו להורות דלענין זה לא דרשינן היקש שהרי בבכורות (דף נ"ג) דרש ק"ו שחדש וישן יתעשרו זה בזה מק"ו דכבשים ועזים ע"ש בתוס' וכבר העיר ע"ז הלח"מ הנ"ל אלא דלענין היקש דעשר תעשר דמיותר דוחק לומר כן. אבל לענין היקש דמעשרותיכם דצריך לדרשה דמחוצה לארץ דלא שפיר י"ל דאתי ק"ו להורות דלענין זה לא נדרוש היקש. אמנם ביישוב קושיא ראשונה של הט"א דל"ל קרא למעט לקוח ומתנה נילף מהיקש לענ"ד פשוט מה שבעצמו הזכיר שהרי בבכורות שם אמר רבא א"ק שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לד"א ומה שהשיב ע"ז דהרי זרעך עוד יותר קרוב לעשר תעשר משנה ואם לענין שנה קאי הקישא כש"כ לענין זרעך לא הבנתי שהרי רבא דרש מיתור דשנה המיעוט הרי שהתורה מיעטה בפירוש שלא נדרוש רק לענין חדש וישן דאתי משנה:

סמוך לגמרו עשורו: התוס' יו"ט הקשה דהתינח בהמה דקה אבל בהמה גסה דזמן עבורה ט' חדשים מאי איכא למימר. ותירץ דזמן לידת הגסות הוא ג"כ באב אלא שקדם עבורן ד' חדשים ע"ש. והט"א ג"כ הקשה קושיא זו והוסיף שלא מצאנו לגסה זמן קבוע לעבורה באדר או בניסן כמו לדקה ותמהתי על הגדולים שהרי לקמן (דף י"א) אמרינן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין זה עם זה שנא' לבשו כרים הצאן הרי שילפינן מקרא זה שזמן זיווג לכל בהמה בין דקה בין גסה ואפילו לחיה הוא אדר או ניסן (ומה שכתוב שם ועוף נראה שט"ס הוא שכן משמע מרש"י שם ותוס' כאן שלא הביאו ועוף) ולכן צ"ל כמש"כ הט"א כיון דרוב הנולדים הם דקות נקבע זמן ר"ה לכל הבהמות ע"פ הרוב:

למאי הלכתא: ק"ל הא ודאי אצטריך למיתני דתשרי הוא ר"ה לשנים לפרש כל שנה דכתיב בפסוק לענין שמיטה ויובל ולענין כל שנות העולם שהיא מתחלת תשרי דהא הכל ילפינן שנה שנה מדכתיב מראשית השנה כדלקמן וכמו דחשיב תנא דלעיל ניסן ר"ה לחדשים שנבין כל החדשים של תורה ורק תנא דמתניתן לא חשיב דבחדשים לא קמיירי וא"כ ע"כ צריך לפרש שנים שבתורה שהם שנות עולם מתי מתחילין וצריך לומר כיון דחשיב לשמיטין ויובלות ממילא ידענו כן אבל קשה לר' נתן דס"ל לקמן (דף ט"ז) אדם נדון בכל שעה ולר' יוסי דס"ל אדם נדון בכל יום א"כ ע"כ לא מפרשים מה דדרשינן לקמן מראשית השנה מר"ה נדון מה יהיה בסופה מנ"ל דר"ה הוא באחד בתשרי לשמיטין ויובלות ולמעשר בהמה וכדומה וצ"ע:

רב חסדא קראי אתי לאשמעינן: א"ל אם מתניתן ל"צ לאשמעינן כש"כ דלא צריך לאשמעינן קרא די"ל דהכי קפריך ר"ח מתניתן אתי לאשמעינן דלמה אמר מימרא בפני עצמו דלמלכי אוה"ע מתשרי מנינן כיון דזה יצא ממתניתן ה"ל למימר על מתניתן כן לשנים הוא למלכי אוה"ע ומשני דמה דרצה ר"ח לאשמעינן אינו הדין לבד אלא הדרשה מאיזה קרא נפיק כן. ובזה מיושב מה שהקשה הריטב"א מה פריך על ר"ח דילמא אתי לאשמעינן שלא נימא איפכא דלישראל מונין מתשרי ולאוה"ע מניסן:

בתוס' ד"ה סמוך. אלא כשנגמרו: הט"א תמה על זה שהרי גמר בישול התבואות הוא בניסן ובאייר וא"כ האיך תלי זה באלול. ולענ"ד כוונת התוס' דמעשר דגן הוא סמוך לגמרו כיון דמשנגמר הוא טבל ואסור לאכול ממנו עד שיעשר א"כ ע"כ סמוך לגמרו עשורו לכן גם מעשר בהמה אף דבזה ליכא טבל דעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט ולאכול וכדאמרינן בכורות (פ' ט') מ"מ סמוך לגמרו עשורו. ומה שפי' הט"א דסמוך לגמרו עשורו כיון דעומד בשדה לייבש לא ראה פני הבית כבר קדמו התוספת יו"ט בזה שמפרש ק כוונת רש"י כן:

ד"ה לתקופות. דשית שעי מכסי סיהרא: פי' דאמרינן לקמן (דף ך') שית שעי מכסי סיהרא חדתא לבני מזרח ואדם הראשון במזרח היה כדכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וכיון דקדשו בתשיעי שהיה נראה לו ע"כ שש שעות קודם לזה היה המולד שהוא בתחלת שעה שלישית של יום אבל לא ידעתי מנ"ל שכשנצטוה קדש החודש ואולי כיון שעד שעה תשיעית עדיין לא דבר הקב"ה עמו מאין ידע לקדש החודש אם לא נצטוה גם על זה מפי הקב"ה ואולי מטעם זה היה קידוש החודש ג"כ המצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל:

בא"ד שאתה צריך להשליך ב' ד' תל"ח לאחריו: פי' דהרחק מולד חדש זה מחדש שלפניו הוא יום אחד י"ב שעות תשצ"ג חלקים שמהם תתר"ף לשעה כמבואר ברמב"ם ה' קידוש החודש. ובטור א"ח (סי' תכ"ז) נמצא לשש חדשים ט' ימים ד' שעות תל"ח חלקים טול מהם ז' ימים שהם שבוע שלימה נמצא נשאר ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים שנקדם מולד שלפני ו' חדשים למולד של עתה לימי השבוע ולכן כיון שמולד תשרי של ישוב היה ביום ו' בתחלת שעה שלישית של יום הי' מולד ניסן של שנת תוהו ביום רביעי בט' שעות תרמ"ב חלקים ומולד תשרי של תוהו שנקדם לשל ניסן ג"כ ט' ימים ד' שעות תל"ח חלקים הי' ביום ב' ה' שעות ר"ד חלקים והתקופה נמנה מניסן של תוהו שהיה בתחלת ליל ד' וכיון שכל תקופה היה צ"א יום וז' שעות ומחצה א"כ נתאחרה תקופת תשרי לתקופת ניסן ט"ו שעות ונמצא היה תקופת תשרי כשנברא העולם ביום ד' ט"ו שעות וכיון דהמולד היה אז ביום ו' בתחלת שעה שלישית של יום דהיינו בסוף שעה י"ד בצירוף לילה א"כ קדמה התקופה למולד יום א' וכ"ג שעות והתקופת ניסן של שהיתה בתחלת ליל ד' קדמה להמולד שהיה ביום ד' ט' שעות תרמ"ב חלקים כנ"ל ז' ט' תרמ"ב דהיינו שבוע שלימה ט' שעות תרמ"ב חלקים והחילוק שבין מולד ניסן תוהו למולד תשרי של ישוב הוא עפ"י הנ"ל ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים. ומה שכתוב בתוס' דלחצי שעה עודפת כו' ט"ס הוא וצ"ל דלחצי שנה עודפת:

גמ' וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחודש שופר כו' איזה חג שהחודש מתכסה בו כו'. והקשה הפ"י מדוע לא אמר איזה חג שתוקעין בו שופר והנה אין לומר דאי מתקיעת שופר יש לדחות ממאי דר"ה דלמא יוה"כ דהרי אין תקיעה ביוה"כ רק ביובל שהיא אחת לחמשים שנה ועוד יש לדקדק ר"ה שייך בדבר שנמשך כמו אחד בניסן ר"ה לרגלים שיש שלש רגלים וזה הראש וכן כולם אבל אחד בתשרי ר"ה לדין בשלמא אם הי' הדין כל השנה ועכשיו ראשית הדין שייך לומר ראש אבל כיון שאין כאן דין רק בר"ה לא שייך לומר ראש והנה התוס' מביא פלוגתא דר"ת ורבינו משולם בחודש מתכסה בו לדעת ר"מ לא הי' קרב שעיר ר"ח כלל ולדעת ר"ת הי' קרב אלא שאין מזכירין אותו בפירוש כמו שמזכירין העולה דכתיב מלבד עולת החודש. ואומר אני דבר זה באמת טעמא בעי למה נכסה חטאת החודש בר"ה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והנה בפ"ק דשבועות אמרו מה נשתנה חטאת ר"ח שנאמר בו לחטאת לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהי' כפרה עלי שמעטתי את הירח ופירוש הדבר לדעתי כי מיעוט הירח הוא רומז לכנסת ישראל שנתמעטה ולמלכות בית דוד שנמשלה לירח ור' אמר לר' חייא קדשי' לירחא ואתנח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים ומיעוט של כנסת ישראל הוא ע"י עונותינו הגורם אריכת הגלות ועכוב של מלכות בית דוד וכ"ז ע"י יצה"ר. והנה בשלהי מס' סוכה חכז"ל שארבעה דברים הקב"ה מתחרט עליהם שבראם ואחד מהם יצה"ר דכתיב ואשר הרעותי וא"כ כיון דמיעוט הירח בא בגרמת יצה"ר וביצה"ר כתיב ואשר הרעותי וא"כ כביכול שפיר שייך שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה. ובמדרש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וכי אומות הקדומות לא ידעו להריע כמה קרנות יש להם כמה בוקירוס יש להם כמה שפלנסים יש להם ואת אמרת אשרי העם יודעי תרועה אלא שיודעים לרצות בוראם בתרועה מה הוא עושה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדה"ד למדת הרחמים אימת בחודש השביעי ויש לדקדק בהני שלש לשונות שונות שנראו ככפולות עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים הא חדא. ב' ומתמלא עליהם רחמים. ג' והופך להם מדה"ד למדת הרחמים. ונראה דשלש מדרגות בתשובה זו למעלה מזו. א' תשובה ע"י יסורים וזו גרוע שבכולם ואעפ"כ הקב"ה מקבל שבים וזה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים שלא ישב על כסא רחמים עד שהוצרך מתחלה לישב על כסא דין ולשלוח יסורים שהמה עצם הדין. ומדרגה גבוה מזה שעושה תשובה מיראה דהיינו שמתירא שיבואו עליו יסורים אעפ"י שעדיין לא באו עליו ובזה שהיא תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות ומצד הדין לא הי' ראוי שתקבל תשובה זו וכבר ארז"ל שמצד מדת הדין הנפש החוטאת היא תמות ולכאורה יפלא החוטאת היינו שוגג ואיך יהי' מדת משפט למות על השוגג ונראה שזה קאי על מזיד ועושה תשובה מיראה ונפש החוטאת היינו שעדין נשארה חוטאת שהרי זדונות נעשו שגגות ועפ"י הדין היא תמות כיון שאינו עושה תשובה כי אם מיראה והקב"ה ברחמיו מקבלו ומתמלא רחמים ואינו יושב על כסא דין כלל כי בדין אין לקבל תשובה זו מדרגה שלישית הגבוה שבכל מעלות בתשובה שעושה תשובה ובזה זדונות נעשו לו כזכיות ותשובה כזו שאינו נשאר רושם חטא כלל אדרבה נעשו כזכיות וזה מהפך מדת הדין לרחמים שזדונות נעשו זכיות ולזה רמוזים ארבעה קולות שאנו תוקעים תקיעה שברים תרועה תקיעה תקיעה ראשונה אותיות תקעיה שלא התחלנו אנחנו בתשובה אלא הקב"ה התקיע אותנו על כרחנו ותשובה ע"י יסורים וכן רומזת תקיעה זו למה שנא' תקעו שופר בגבעה ולקול נתנו בבית ה' בחורבן בית המקדש שאז התחילו יסורים לשלוט בנו: ואחריו שברים גנוחי גניח. הנה העושה תשובה מיראה עדיין הוא רוצה לחטוא רק שמתירא וע"ז נאמר אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כי לעולם אין לו מנוחה וגנוחי גניח. ועל תשובה מאהבה רומזת התרועה שזה גורם הספד על היצה"ר שהוא ילולי יליל וזהו אשרי העם יודעי תרועה לרצות בוראם בתרועה דוקא ותשובה זו ודאי מקרבת הגאולה. ובאה התקיעה האחרונה תקיע"ה תקע יה ביום ההוא יתקע בשופר גדול באופן שיש לנו שתי תקיעות הראשונה והאחרונה הראשונה רומזת על גלות ירושלים התחלת וראשית הפורענות והיסורים שבאו עלינו מאז ועד עתה. והאחרונה על אות אחרית וסוף גלותנו וקבוץ גליותנו ברום המעלות והנה התחלת התשובה שהיא ע"י פורענות אין בה התכלית וצריך לעלות ממדרגה למדרגה וכ"כ תשובה מיראה אינה התכלית וצריך לילך אחריה למדרגה שהיא תשובה מאהבה וזהו התקון האמתי ואותה אנו מבקשים. נמצא לפעמים יש תשובה אחת מי שנותן לב תיכף לשוב מאהבה אינו צריך אח"כ שום תקון ולפעמים יש ב' תשובות דהיינו בעושה תשובה מיראה שצריך אח"כ תשובה מאהבה. ולפעמים יש שלש תשובות דהיינו במי שלא התחיל מעצמו כלל עד שבאו עליו יסורים וצריך לעלות ממדרגה למדרגה וע"י התשוב' הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ופוסקים היסורים ממנו וצריך ליתן על לב שאם לא ישוב עוד ישובו היסורים ולכן יתמיד בתשובה וזהו מיראה מדרגה יותר גבוהה מהראשונה ושוב ישוב מאהבה שהוא התכלית האמתי והרי זה עשה שלש תשובות אמנם חפצו של הקב"ה הוא בתשובה אחת שיעשה תיכף תשובה מאהבה, וזה רמזו רז"ל במ"ש כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מאי טעמא שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות. ויש לדקדק למה אחזו דוקא שנים או שלשה ולא אמרו ולא ארבעה וחמשה אמנם כונתם שופר אחד תשובה מאהבה אמר רחמנא ולא שנים דהיינו תשובה מיראה ושלשה דהיינו תשובה ע"י יסורים. העולה מזה שאחר תשובה מאהבה אינו צריך אח"כ לשום דבר ואחר תשובה מיראה וק"ו אחר תשובה ע"י פורענות צריך אח"כ מדרגות עד יגיע למדרגת התרועה שהיא תשובה מאהבה כי ע"י זה יהי' תקון האמתי וקבוץ נדחנו לשוב לירושלים ותחזינה עינינו השראת השכינה כבראשונה וזה רמז הפסוק פ' בהעלותך תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כשתרצו לזכות להקהיל הקהל דהיינו ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים כו' להקהיל כל קהל ישראל יחדיו לירושלים תתקעו ולא תריעו שצריכים אתם לשוב תיכף מאהבה שלא תצטרכו אחריו כלום. ועל ג' תשובות הללו רמז הפייטן לכובש כעסו בדין ללובש צדקות ביום דין למוחל עונות בדין. אמר מתחל' המדרגה הפחותה שהיא ע"י יסורין וכבר הי' כעס ששלח יסורין וע"י התשובה כובש כעסו. ומדרגה שני' תשובה מיראה ועדיין לא נעשה הדין אבל מחמת יום הדין שיודע שספרי מתים פתוחים ונתירא ועושה תשובה הקב"ה לובש צדקות ומקבל תשובה זו ואמנם אין תשובה זו מתקבלת רק מצד צדקה. ואח"כ מזכיר תשובה מאהבה ובזה זדונות נעשו כזכיות ואז גם מצד הדין מתקבלת וזה למוחל עונות בדין שמצד הדין מוחל ואין צריך לרחמים כי הזדונות נעשו זכיות. וזהו לכו נא ונוכחה וגו' אמר הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו תליתם בי דייקא שע"י תשובה מאהבה נחי' לפניו ממש בו ית' בדביקות כי אין אהבה אלא דביקות ואז כשלג ילבינו וזדונות עצמם יהיו זכיות. ועכ"פ עקר החפץ ביום ראה"ש שהוא ראשון לימי תשובה לתשובה מאהבה וזהו יום תרועה יהי' לכם תרועה דייקא שהיא תשובה מאהבה וזהו יהי' לכם שאתם מעצמכם תתעוררו לתשובה בלי שום מניע ע"י יסורים ולא מיראת יסורים רק מנדבת לבכם ובזה זדונות נעשו כזכיות ונמצא למפרע העבירה לזכות ואז אין הקב"ה מתחרט על בריית יצה"ר לומר ואשר הרעותי כי אין כאן רעה כלל ואלקים חשבה לטובה ולזכות ואין הקב"ה צריך לומר הביאו עלי כפרה ולכן בכסא ליום חגנו שנכסה חטאת החודש וכיון שלא נשאר שום רושם מעונות הראשונים נמצא ראש השנה ראשון לחשבון עונות ולכן נקרא ראש השנה וזהו שאמר איזה חג שהחדש מתכסה ומכלל שעשה תשובה מאהבה ולכן הוא ראש השנה ממש:

(ח סע"א) אמר רב חסדא פסח כדי נסבה.—פי' דפסח אינו אלא אשגרת לישנא מן המשנה דזבחים סופ"ה, דשם שנינו "הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים", וכעין זה אמר רב חסדא בירושלמי פ"ב ה"ד [ד ע"ד], והארכנו בענין זה בתמורה כח ב.

(ח א תוספות) ד"ה לתקופות וכו' כל השעות והקפ"ה של כל מחזורים.—צ"ל. השעות והתפ"ה של כל מחזורים (וכן העתיק בספר מצרף לכסף מאמר ב' פרק ב)^*ועי' בהגהות הב"ח ורש"ש, שהגיהו באופנים אחרים מדעתם.. וביאור זה, שכל מחזור של י"ט שנה עם עיבוריהן שהן רל"ה חדשים הן פחותות בשעה ותפ"ה חלקים מי"ט שנות החמה, שכל שנה משס"ה יום ורביע.