ראש השנה ח ע"ב

שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר''ה וכתיב {תהילים פא-ה} כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ת''ר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין ב''ד של מעלה נכנסין לדין אא''כ קידשו ב''ד של מטה את החדש תניא אידך כי חק לישראל הוא אין לי אלא לישראל לאומות העולם מנין ת''ל משפט לאלהי יעקב א''כ מה ת''ל כי חק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין כדרב חסדא דאמר רב חסדא מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין שנאמר {מלכים א ח-נט} משפט עבדו ומשפט עמו מאי טעמא אי בעית אימא לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף: ולשמיטין: מנלן דכתיב {ויקרא כה-ד} ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב {דברים יא-יב} מראשית השנה ולגמור שנה שנה מניסן דכתיב {שמות יב-ב} ראשון הוא לכם לחדשי השנה דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים: וליובלות: יובלות באחד בתשרי הוא יובלות בי' בתשרי הוא דכתיב {ויקרא כה-ט} ביום הכפורים תעבירו שופר הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא דתניא {ויקרא כה-י} וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת''ל לפי שנאמר ביוה''כ יכול לא תהא מתקדשת אלא מיוה''כ ואילך ת''ל וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מר''ה עד יוה''כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה''כ תקעו ב''ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים תניא אידך יובל היא מה תלמוד לומר לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת והולכת בסופה ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על קדש תלמוד לומר {ויקרא כה-יא} יובל היא שנת החמשים שנת החמשים אתה מקדש ואי אתה מקדש שנת החמשים ואחת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

איזהו חג שהחדש, הירח ^[222] מתכסה בו?

כלומר, איזה חג חל בראש חדש, שאז בזמן המולד, מתכסה הלבנה, וגם אם היא מתגלית בו הרי היא קטנה מאוד, ואינה נראית היטב?

הוי אומר זה ראש השנה, שהוא החג היחיד שחל בראש חודש. ^[223]

וכתיב בפסוק הבא: "כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב". שאלהי יעקב יושב בו במשפט.

מכאן שראש השנה הוא יום הדין.

ואגב שהבאנו את הפסוק "כי חק לישראל הוא" מביאה הגמרא עוד ברייתות שדורשות פסוק זה בקשר לדין, שהקב"ה דן את העולם:

תנו רבנן:

נאמר: "תקעו בחדש שופר. כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".

"חק לישראל הוא", שבית דין של ישראל קובעים בו את חוק [מצות] קידוש החדש.

מלמד הכתוב, שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש.

וכך אמר הכתוב: אם קבעו ישראל את החדש, הרי אז יהיה המשפט שעושה אלהי יעקב.

תניא אידך, ברייתא אחרת, שמפרשת את המקרא באופן אחר:

"כי חק לישראל הוא", שראש השנה הוא היום שבו הקדוש ברוך הוא דן את ישראל.

אין לי ללמוד מכאן שראש השנה הוא יום דין, אלא לישראל בלבד.

אך זה שראש השנה הוא יום דין גם לאומות העולם - מנין לנו?

תלמוד לומר [לכך נאמר]: "משפט לאלהי יעקב", ומשמע שיש משפט לכל.

אם כן, שיש משפט לכל - מה תלמוד לומר "כי חק לישראל הוא"?

מלמד הכתוב שישראל נכנסין תחילה לדין, לפני שאר האומות.

ודבר זה הוא כעין דבריו דרב חסדא.

דאמר רב חסדא: כשהקדוש ברוך הוא דן מלך וציבור, אזי מלך נכנס תחילה לדין.

שנאמר, על ידי שלמה המלך [מלכים א, ח כט]:

"לעשות משפט עבדו [והתכוין שלמה לעצמו], ומשפט עמו ישראל". הזכיר הכתוב את משפט עבדו של הקב"ה, שהוא שלמה המלך, לפני משפט שאר העם.

ועם ישראל כנגד שאר העמים - הרי הם כמלך כנגד העם. ^[224]

ומפרשינן: מאי טעמא? מהו הטעם שהמלך קודם לשאר העם?

אי בעית אימא, לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי. אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין בחוץ.

ואיבעית אימא, המלך נכנס תחילה, מקמי דליפוש חרון אף, לפני שיתרבה חרון אף הקב"ה, מחמת עונות הציבור.

שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין.

והוינן בה: מנלן מנין לנו ששנת השמיטה מתחילה באחד בתשרי?

דכתיב [ויקרא כה]: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

וגמר, ונלמד את השנה שהוזכרה כאן, בגזירה שוה "שנה - שנה" מתשרי.

דכתיב [דברים יא]: "מראשית השנה", ופירשנו לעיל [בסוף עמוד א'] ששנה זו מתחילה בתשרי.

ומקשינן: ולגמור, מדוע לא נלמד בגזירה שוה "שנה - שנה" מחודש ניסן?

דכתיב [שמות יב ב]: "החדש הזה [ניסן] לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה"! ^[225].

ומתרצינן: דנין לומדים בגזירה שוה "שנה" בשמיטה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה חדשים.

ואין דנין גזירה שוה "שנה" בשמיטה שאין מוזכרים עמה חדשים, מ"שנה" המתחילה בניסן, שיש עמה חדשים. שנאמר בה "לחדשי השנה".

שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, וליובלות.

ומקשינן: וכי ליובלות - באחד בתשרי הוא ראש השנה?!

והרי יובלות - בי' בתשרי הוא ראש השנה!

דכתיב [ויקרא כה] בענין היובל: "ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמישים שנה"!

ומתרצינן: הא מני, כדעת מי נשנית משנתנו? - כדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא!

דתניא: זה שאמר הכתוב [שם]: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" - מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו?

והרי כבר נאמר דין זה של קידוש שנת החמישים בתחילת הענין [פסוק ח], שנאמר:

"וספרת לך שבע שבתות שנים, תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי [שאחרי 49 השנים] בעשור לחדש".

ומובן מאליו שזהו בשנת החמישים! לפי שנאמר "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".

יכול לא תהא מתקדשת שנת החמישים, אלא מיום הכיפורים ואילך. תלמוד לומר [לכך נאמר]: "וקדשתם את שנת החמישים".

מלמד הכתוב שתהא שנת החמישים מתקדשת והולכת מתחילתה.

מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכיפורים אמנם לא היו עדיין עבדים נפטרין לבתיהן, ^[226] שהרי עדיין לא תקעו בשופר [ונאמר: "תעבירו שופר", ורק אחר כך נאמר "וקראתם דרור"].

ואולם, כבר לא היו משתעבדין לאדוניהם [שהרי כבר נכנסה שנת החמישים].

אלא, היו אז העבדים אוכלין ושותין, ושמחין, ועטרותיהן בראשיהן. ^[227]

כיון שהגיע יום הכפורים - תקעו בית דין בשופר.

ואז, נפטרו עבדים לבתיהן, והיו השדות חוזרות לבעליהן.

ומעתה קשה על שיטת חכמים הסוברים ששנת היובל מתחילה ביום הכיפורים: מדוע חזר הכתוב ואמר "וקדשתם את שנת החמישים"? הרי מובן מאליו שמדובר בשנת החמישים, שנאמר "וספרת לך תשע וארבעים שנה, והעברת שופר".

ומתרצינן: ורבנן סוברים, שהפסוק בא להדגיש שרק שנים אתה מקדש, שכאשר נכנסה שנת החמישים מצוה על בית הדין לומר "מקודשת השנה".

ואי אתה מקדש שום חדשים.

והיינו, שלדעת רבנן, בית הדין רק מברר אימתי יתחדש החודש, אך אין בית הדין צריכים לומר דבר. והחודש מתקדש מאליו, לפי מהלך הלבנה. ^[228]

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הקשורה למחלוקת חכמים ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא:

תניא אידך, שנינו בברייתא אחרת:

"יובל היא" - מה תלמוד לומר!? מה בא כתוב זה ללמדנו? ^[229]

לפי שנאמר "וקדשתם את שנת החמישים", ומכאן ששנת היובל מתקדשת מתחילתה, לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.

יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה לפני יום הכיפורים, כך מתקדשת והולכת בסופה עד יום הכיפורים שאחרי היובל.

ואל תתמה כיצד מעלים אנו על הדעת ששנת היובל תמשיך גם בשנת החמישים ואחת עד יום הכיפורים, שהרי מוסיפין מחול על קדש.

תלמוד לומר, לכך נאמר "יובל היא - שנת החמישים". והמילה "היא" ממעטת, שדוקא את שנת החמשים אתה מקדש, ואי אתה מקדש את שנת החמשים ואחת כלל.

ודרשה זו נצרכת לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, הסובר ששנת היובל מתקדשת מתחילתה [ולפי זה היה מקום ללמוד שאף בסופה היובל ממשיך עד יום הכיפורים].

אבל לדעת רבנן, שאין היובל מתחיל אלא ביום הכיפורים, אין צורך ללמדנו שאין היובל ממשיך עד יום הכיפורים.

ומעתה קשה, לדעת רבנן מדוע נאמר בפסוק "יובל היא"?

הערות

^[222] כך פירש רש"י. ותמהו עליו שהרי אמרו ש"החדש מתכסה", ולא אמרו ש"הירח מתכסה" ! [תוספות ביצה טז א]. והריטב"א הוכיח שהלבנה נקראת חודש [בסנהדרין מא ב] - "מאמתי מברכין על החודש" [דהיינו על הלבנה]. ורבנו משולם פירש, שהחדש מתכסה בו, היינו שאין מוזכר בתורה בפירוש מוסף של ראש חדש בענין ראש השנה, וכן אין מזכירים אותו בתפילת מוסף. תוספות, עיין שם. ועיין ריטב"א. וטורי אבן.

^[223] הקשה הפני יהושע: מדוע הגמרא הוצרכה ללמוד מסוף הפסוק ["בכסה ליום חגנו"] ולא למדנו מתחילת הפסוק - "תקעו בחדש [בראש חדש] שופר"? שהרי אין תוקעים בשופר בראש חדש, אלא בראש השנה ! עיין שם. ו"בערוך לנר" כתב על פי הגמרא במסכת נדה [לח] שבכל חודש היו בית דין תוקעים בשעת קידושו.

^[224] ריטב"א.

^[225] הגמרא לעיל ז א הוכיחה שהכתוב מדבר בחדש ניסן.

^[226] נאמר [ויקרא כה י]: "וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור [חופש] בארץ לכל יושביה". ופירש רש"י: וקראתם דרור - לעבדים, בין [עבד] נרצע, ובין [עבד עברי] שלא כלו לו שש שנים משנמכר.

^[227] אם רצה העבד, הרי הוא יכול להניח עטרה בראשו להראות שהוא בן חורין. רש"י. ועיין ריטב"א ומאירי.

^[228] כך דעת רבי אלעזר ברבי שמעון [להלן כד א] רש"י. אבל להלכה נפסק שם שמצוה לקדש חדשים, ולפיכך הפסוק "וקדשתם" אינו נדרש כדרך שדרשוהו חכמים, אלא כדברי רבי ישמעאל והלכה כמותו. ריטב"א. [וכן כתבו תוספות ט א ד"ה ולאפוקי].

^[229] מדברי רש"י בהסבר תירוץ הגמרא, נראה ששאלת הברייתא היתה למה נאמר בפסוק "היא"? הרי מילה זו מיותרת! אבל הריטב"א פירש שהברייתא שאלה על המשך הפסוק: " [יובל היא] שנת החמישים": למה הוצרך הכתוב לומר "שנת החמישים"? הרי נאמר במקרא לעיל - "וקדשתם את שנת החמשים שנה". [וגרס בשאלת הברייתא: "יובל היא שנת החמשים מה תלמוד לומר"].

שהחדש, כלומר, הירח מתכסה בו — הוי אומר זה ראש השנה, כי זה הוא החג היחיד החל בראשית החודש, כאשר עדיין אין הירח נראה בו. וכתיב [ונאמר] בסמוך לו: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה), משמע שיום זה הוא יום המשפט.

על אותו כתוב תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" — מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש, שלאחר שישראל קובעים את היום הזה כחוק — אז נעשה המשפט בבית דין של מעלה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], נאמר: "כי חק לישראל הוא", אין לי אלא שהוא יום דין לישראל, שהוא יום דין אף לאומות העולם מנין — תלמוד לומר: "משפט לאלהי יעקב" שהוא המושל בכל העולם כולו. אם כן, אם הוא חוק לכל באי עולם, מה תלמוד לומר "כי חק לישראל", אלא מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין.

וכדברי רב חסדא בנושא אחר, שאמר רב חסדא: מלך וצבור הבאים לדין לפני ה' — מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר: "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלוקינו יומם ולילה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א' ח, נט).

ושואלים: ובאמת מאי טעמא [מה טעם] מקדימים את המלך? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי [אין זה דרך ארץ שיעמוד המלך בחוץ] וימתין עד סיום משפטם של נתיניו, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מקמי דליפוש [מלפני שירבה] חרון אף על רשעי ישראל, ומשום חרון אף זה יענש גם המלך, ומשום כך אמרו שיכנס המלך תחילה ועל ידי כך יוכל להנצל מדין קשה.

א שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה לשמיטין. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שכן הוא? דכתיב [שנאמר]: "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) וגמר [ולמד] בגזירה שווה מן המילים "שנה" "שנה" מתשרי, שנאמר: "מראשית השנה" (דברים יא, יב) ושם מדובר בשנה המתחילה עם תקופת הגשמים.

ומקשים: ולגמור [ושילמד] "שנה" "שנה" בגזירה שווה מניסן, דכתיב [שאף בו נאמר] "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב)! ומשיבים: דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים הכתובה בחודש תשרי, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים שבשמיטה משנה שיש עמה חדשים, לפי שבאותו כתוב הכוונה היא בעיקר לסדר החודשים בתוך השנה.

ב עוד שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה ליובלות. ושואלים: וכי יובלות באחד בתשרי הוא תחילתם? הלא ראש השנה ליובלות בעשרה בתשרי הוא! דכתיב [שנאמר]: "בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, ט-י).

ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : זה שנאמר לגבי היובל "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה, ט—י), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר שתהא תקיעת השופר של יובל ביום הכפרים, יכול לא תהא מתקדשת שנת היובל אלא מיום הכפרים ואילך — תלמוד לומר: "וקדשתם את שנת החמשים" — מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה מהיום שבו מתחילה השנה.

מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ששני הכתובים מתיישבים באופן זה: שמראש השנה עד יום הכפורים של שנת יובל לא היו עבדים נפטרין לבתיהן — שהרי עדיין לא נשמעה תקיעת שופר, ולא היו משתעבדין לאדוניהם — שהרי כבר התחילה שנת היובל אלא אוכלין ושותין ושמחין, ואם רוצים, אף יניחו עטרותיהן בראשיהן כבני חורין. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות שנמכרו חוזרות לבעליהן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד מפרשים הם את הכתוב "וקדשתם את שנת החמישים שנה"? ומשיבים: הם למדים מכאן ששנים אתה מקדש ואי (אין) אתה מקדש חדשים. כאותה שיטה שאין בית דין מצווים לקבוע ולקדש את החודש כלל, אבל הם מצווים לקדש את שנת החמישים, שעליהם לומר: "מקודשת השנה".

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: זה שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה, ט—י), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים", יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת והולכת בסופה, שעד יום הכיפורים של שנת החמישים ואחת תשאר קדושת שנת היובל, ואל תתמה שכן הוא, שהרי מוסיפין מחול על קדש בכמה זמנים בין בכניסתו בין ביציאתו של זמן בקודש — תלמוד לומר: "יובל היא שנת החמשים" (ויקרא כה, ט—י) ללמדנו: שנת החמשים אתה מקדש, ואי אתה מקדש את שנת החמשים ואחת ואפילו בחלקה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on which the moon is covered, i.e., hidden? You must say that this is Rosh HaShana, which is the only Festival that occurs at the beginning of a month, when the moon cannot be seen. And it is written in the next verse: “For this is a statute for Israel, a judgment of the God of Jacob” (Psalms 81:5), implying that this is the day of judgment.

With regard to this same verse, the Sages taught in a baraita: “For this is a statute for Israel, a judgment of the God of Jacob”; this teaches that the heavenly court does not assemble for judgment until the earthly court has sanctified the month, once the Sanhedrin has declared that day as Rosh HaShana.

It is taught in another baraita: The verse states: “For this is a statute for Israel.” From here I have derived only that this is the day of judgment for the Jewish people; from where do I derive that it is also the day of judgment for the gentile nations of the world? Therefore, the verse states: “A judgment for the God of Jacob,” Who rules over the entire world. If so, what is the meaning when the verse states: “A statute for Israel”? This teaches that the Jewish people enter for judgment first.

The Gemara notes: This is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: When a king and a community are brought before God for judgment, the king is brought in for judgment first, as it is stated: “And let these my words, with which I have made supplication before the Lord, be near to the Lord our God day and night, that He make the judgment of His servant and the judgment of His people Israel at all times” (I Kings 8:59). This verse is from King Solomon’s prayer at the dedication of the Temple, and he is referring to himself a servant of God.

What is the reason that the king is brought in first? If you wish, say that it is not proper conduct for the king to stand outside and wait for the trial of his subjects to come to an end. And if you wish, say instead that the king is brought in first so that he may be judged before God’s anger intensifies due to the sins of the community, and he may thereby be saved from overly harsh judgment.

§ The mishna teaches: The first of Tishrei is also the New Year for calculating Sabbatical Years. The Gemara asks: From where do we derive this? As it is written: “But in the seventh year shall be a Shabbat of solemn rest for the land” (Leviticus 25:4), and we learn by way of a verbal analogy between one instance of the word “year” and another instance of the word “year” that the year begins for this purpose from Tishrei, as it is written: “From the beginning of the year” (Deuteronomy 11:12). The latter verse is referring to the year that begins at the onset of the rainy season, i.e., Tishrei.

The Gemara raises a difficulty: But let us learn by way of a verbal analogy between one instance of the word “year” and another instance of the word “year” and conclude that for this purpose the year begins from Nisan, as it is written: “It shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2), and there the reference is to Nisan. The Gemara answers: The Sages derive the meaning of the word “year” that appears in the verse about the Sabbatical Year, where months are not mentioned with it, from the word “year” that appears in the verse in Deuteronomy above, where months are also not mentioned with it. And they do not derive the meaning of the word “year” where months are not mentioned with it from the word “year” that appears in the verse where months are mentioned with it, i.e., “It shall be the first month of the year for you.”

§ The mishna teaches: The first of Tishrei is also the New Year for Jubilee Years. The Gemara asks: Is the New Year for Jubilee Years on the first of Tishrei? Isn’t the New Year for Jubilee Years on the tenth of Tishrei, Yom Kippur? As it is written: “Then shall you cause the shofar to sound on the tenth day of the seventh month, on Yom Kippur shall you sound the shofar throughout all your land. And you shall hallow the fiftieth year, and proclaim liberty throughout all the land to all its inhabitants; it shall be a Jubilee for you” (Leviticus 25:9–10).

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as it is taught in a baraita: What is the meaning when the verse states: “And you shall hallow the fiftieth year”? Since it is stated that the shofar is blown “on Yom Kippur,” one might have thought that the year is sanctified only from Yom Kippur and onward. Therefore, the verse states: “And you shall hallow the fiftieth year,” which teaches that the year is sanctified from its beginning onward, from the first of Tishrei, when the year begins.

From here, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, said: From Rosh HaShana until Yom Kippur of the Jubilee Year, Hebrew slaves were not released to their homes because the shofar had not yet been sounded. And they were also not enslaved to their masters, as the Jubilee Year had already begun. Rather, they would eat, drink, and rejoice, and they would wear their crowns on their heads like free people. Once Yom Kippur arrived, the court would sound the shofar, slaves would be released to their houses, and fields that were sold would be returned to their original owners.

The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, how do they interpret the verse: “And you shall hallow the fiftieth year”? The Gemara answers: They derive from here that you sanctify years, but you do not sanctify months. According to this opinion, the court is commanded to sanctify the Jubilee Year with a proclamation: This year is sanctified; but it is not commanded to sanctify the months with a similar proclamation.

It is taught in another baraita: What is the meaning when the verse states: “It shall be a Jubilee Year” (Leviticus 25:11)? Since it is stated: “And you shall hallow the fiftieth year,” one might have thought that just as the Jubilee Year is sanctified from its beginning onward, so too, it is sanctified at its end onward, i.e., it remains sanctified until Yom Kippur of the fifty-first year. And do not wonder why one might think this, as don’t we regularly add from the profane to the sacred, extending a sacred time period by adding to it both before and after from a profane time period? Therefore, the verse states: “It shall be a Jubilee Year, the fiftieth year,” to teach that you sanctify the fiftieth year, but you do not sanctify the fifty-first year, even partially.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולשמיטין מנ"ל דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון וגו' וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה וליובלות וליובלות אוקימנ' כר' ישמעאל דסבר האי דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' מלמד שמתקדשת שנת היובל מתחלתה כלומר מר"ה ודייק מלישנא יתירא מאחר דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה למה בא אלא ללמד שקידוש שנת היובל מר"ה. ורבנן שחולקין על ר' ישמעאל אומרים למה בא שנה ללמדך כי היובל שנים אתה מקדשו ולא חדשים.

תניא אידך יובל היא שנת החמשים שנה מת"ל לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שיכול בכניסתה תהא מתקדשת בר"ה ויציאתה תהא מושכת והולכת עד יוה"כ שכן מוסיפין מחול על קודש ת"ל יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם אין קדושתה אלא עד ר"ה.

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. פירש רש"י ז"ל: שהחדש מתכסה בו שהלבנה אינה נראית לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוכה לחידושה. וכן פירש רבינו תם ז"ל, והביא ראיה ממה שאמרו בויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים (פרשה כט, ה) דקאמר התם, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו, והלא כל חדשים אינם חדש, אלא בכסה, והלא כל החדשים אינם מתכסים, אלא ביום חגינו, והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג, אלא שחגו בן יומו, אין לך חדש שהיא נתכסה ויש בו חג וחגו בן יומו אלא תשרי. ויש מפרשים שהחודש מתכסה בו, שאין שעיר חטאת הקרב בראש חודש קרב בראש חודש זה, כדכתיב (במדבר כט, ו) מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. ואינו נכון דשעיר ראש חודש ודאי קרב הוא אף בראש השנה, וכדתניא בתוספתא דריש פרק קמא דשבועות (הלכה א) שלשים ושנים שעירים לצבור כל ימות השנה, וקא חשיב שנים עשר בשנים עשר ראשי חדשים. ואל תאמר דמכל מקום הא איכא שעיר הבא בראש חודש תשרי מחמת החג והוא ניהו דקא חשיב, לא היא דההוא מצד אחר חשיב ליה התם. ויש לומר דאי משום הא לא קשיא דדילמא משום דאיכא שנה מעוברת, והתם כל השעירים שאפשר לבא לציבור כל ימות השנה קא חשיב, הלכך בשנה מעוברת שנים עשר הוו, דאם איתא דלא חשיב ליה פעמים דהוו שלשה ושלשים.

לעשית משפט עבדו כו'. פי׳ וישראל לגבי עכומ״ז כמלך לגבי ישראל חשיבי מטעמא דדריש בגמ׳ דלא ליפוש חרון אף ולא ליתבו מאבראי:

(יובל היא קדש תהי׳ לכם) [וקדשתם את שנת החמשים שנה] מה ת״ל מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. פי׳ בשמטת הארץ ולנהוג קצת בענין שיחרורי עבדים וכדמפרש ואזיל:

ועטרותיהן בראשיהן. לאו דוקא אלא לומר שאינן משתעבדין כלל והולכין כדרך בני חורין:

ורבנן. דפליגי עליה התם בעירכין וסברי דמי״ה ממש חייל יובל ולא קודם לכן כלל האי וקדשתם את שנת החמשים מאי דרשי ביה ואמרינן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים פרש״י כששנת היובל נכנסת חייבין ב״ד לומר מקודשת השנה ואי אתה מקדש חדשים כר״א בר״ש (דפריך) [דאמר] הכי לקמן בפ״ב בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהכא ע״כ וכיון דכן ש״מ דהלכתא כר׳ ישמעאל דהא קיי״ל דמצוה לקדש חדשים הילכך האי וקדשתם לכדר׳ ישמעאל הוא דאתא:

תניא אידך יובל היא שנת הנ׳ וכו'. פי׳ למה לי למכתב כי היובל הוא בשנת הנ׳ דהא כתיב לעיל מיניה וקדשתם את שנת החמשים שנה ומהדרי׳ לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה יכול כשם שמתקדשת מתחלתה פי׳ כר׳ ישמעאל דדריש הכא לעיל דהא מתני׳ נמי כוותיה היא כך מתקדשת והולכת בסופה פי׳ עד י״ה של שנת נ״א ואל תתמה פי׳ על שממשיכין בקדושתה בסופה כמו שנמשך מתחלתה שהרי מוסיפין מחול על הקודש פי׳ בכל מקום בין בתחלתה בין בסופה כדאי׳ לקמן:

ת״ל יובל היא שנת הנ׳ שנה. שנת חמשים אתה מקדש פי׳ ואפי׳ מתחלתה ואי אתה מקדש שנת נ״א פי׳ שיהא בכלל עקר קדושה להשמיט הארץ אבל מדין תוספת אכתי איכא כדלקמן:

מנין שנות היובל הוא שהיו מונים מתחלת מנינם שבע שמטות משבע שנים לשבע שנים ותשרי של שנה שביעית הוא תחלת השמטה כמו שביארנו במשנה והיו סופרין בזה תשע וארבעים שנה ושנת תשע וארבעים עצמה היו עושין שמטה ושנה הסמוכה לה שהיא שנת חמשים הוא מתקדש לשם יובל ושנת חמשים ואחת היה תחלת מנין לששת שני השבוע ואין שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וזהו שאמרו שנת חמשים אתה קורא אותה ואי אתה קורא אותה אחת ר"ל ראשונה לשמטות הבאות.

שנת היובל מתחלת מתשרי ומ"מ לא היה הדבר מוחלט לחירות עד יום הכפורים ומשנכנס ר"ה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדניהם וכן אין השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים יושבים ואוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופרות נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן ולשנה אחרת מר"ה מתחילין למנות שש שנים לשבוע האחר ואין מוסיפין ממנה להיותה בכלל קדושת שנה שעברה אפילו יום אחד ואין צריך לומר עד יום הכפורים.

זה שכתבנו כאן ועטרותיהם בראשיהם פירשוה בתלמוד המערב מפני שהכורך סודר על ראשו מברך ברוך עוטר ישראל בתפארה והעבדים לא היו כורכין סודר מפני שהוא סימן לחרות וכשהגיע זמן היובל היו כורכין ומברכין וזהו שאמרו ועטרותיהם בראשיהם.

שמטה ויובל בית דין היו מקדשין אותם ואומרים שנה זו מקודשת לשמטה שנה זו מקודשת ליובל וכן בחדשים הבאים בזמנם ר"ל ביום שלשים ואין הלכה כדברי האומר שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:

בא"ד ולתקופה מונין מניסן ולמולדות מתשרי כו' כצ"ל:

בד"ה בעשרה כו' ארבעה ראשי שנים בד' ראשי חדשים ולרב חסדא לעיל כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ר"ל לרב אשי דלא חשיב אלא ד' ר"ה שבארבעה ראשי חדשים ולרגלים דקתני אינו מן המנין אלא כרב חסדא רגל שבו ה"נ מצינו לשנויי הכא דלא חשיב יובלות ר"ה ואינו מן המנין אלא רגל שבו ולא פריך הכא אלא לרבא דחשיב רגלים נמי ר"ה ליחשיב נמי יובלות ומיהו לר"נ ב"י דאמר ד' ר"ח ובהם כמה ר"ה נמי לא פריך מידי ודו"ק:

בד"ה ורבנן כו' טעמא דתוספת ממילא כו' עכ"ל כצ"ל:

ואי בעית אימא מקמי דליפוש חרון אף כו' מפורש פ"ק (דב"ק) [דע"ז]:

תד"ה שהחדש. והשיב לר"ת של"א שאין בו חטאת אלא כו'. כצ"ל:

תד"ה בעשרה. מש"כ המהרש"א דלרנב"י נמי לא פריך מידי. הן לעיל פריך גם לדידיה והרי יובלות כו' וי"ל דלזה יכוון גם כאן בי' בתשרי הוא כו' וא"כ לא חיילי מאורתא ותלי במעשה. אבל לעד"נ דלא שייך הכא לתרץ יוה"כ שבו. לא מיבעיא למאי שפרשתי שם בס"ד. אלא אפי' לפרש"י שם י"ל דהתם כיון דאמר לרגלים מובן ממילא דהמכוון על רגל שבו. אבל הכא אינו מובן על איזה יום כוון אם על ר"ה או יו"כ או סוכות או אפי' על אחד מימות החול:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים", (ויקרא כה, י) "מְלַמֵּד: שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִלָּתָהּ מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכוּ'. נראה הטעם שיהיה אתחלתא דחירות קודם יום הכיפורים מיום ראש השנה וגמר החירות יהיה ביום הכיפורים שיהיה זה דוגמא לגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שיהיה תחילה אתחלתא דגאולה בזמן ידוע ואחר כך יהיה גאולה עיקרית של ביאת המשיח.

מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶם, וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. נראה לי בס"ד על דרך זה היתה החירות והגאולה לישראל ביציאת מצרים כי בראש השנה פסקה העבודה מאבותינו ובניסן יצאו ממצרים, נמצא מתשרי ועד ט"ו ניסן לא נפטרו ויצאו לחירות שלימה ממצרים אלא עודם במצרים אך לא היו משועבדים שם, וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] דכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל חזקה בכמה דברים שיהיה להם מעלה וכבוד כאלו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגאלין לגמרי וכשיבא מלך המשיח בב"א יהיה חירות ממש ויהיו ישראל מלכים וישובו לארצם ולמולדתם היא ארץ ישראל.

תד"ה שהחדש וכו'. והר"ר משולם מפרש. עיין יומא ג ע"א תד"ה אלא למ"ד:

בא"ד ודבר תימא הוא במה נחלקו ר"א ור"י כו' ב' ד' תל"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו ב' ימים עכ"ל ולכאורה היה נראה ליישב דדוקא לר"א אמרינן דבכ"ה באלול נברא העולם ור"ה מנינן מיום הששי שנברא אדם שלכך נקבע ר"ה ליום הדין הואיל ואדם הראשון יצא בדימוס משא"כ לר"י אין לנו שום הכרח לומר דבכ"ה באדר נברא ואפשר דמונין ר"ח ניסן מיום ד' שבו נתלו המאורות. ולפ"ז מצינן למימר דלכ"ע מולד תשרי של תהו היה בהר"ד אף למ"ד בניסן נברא העולם ולכו"ע מולד ניסן של בריאת עולם היה בד'. אלא דהתוס' מקשין כן לדבריהם הקודמים דאנן קי"ל כר"י ואפ"ה אנו מסירין ז"ט תרמ"ב והיינו ע"כ משום דחשבינן לר"י ניסן של בריאת עולם בז"ט תרמ"ב וא"כ מקשי שפיר. אמנם מצאתי מקום ליישב משום דמצינו במדרש רבה לפ' נח דפליגי רבי יהודה ורבי נחמיה אם שנת המבול עולה מן המנין וידוע שיתרון שנה היא ד"ח תתע"ו וע"כ לפ"ז אם נצרף ב"ד תל"ח לד"ח תתע"ו הרי לך שבוע שלימה פחות י"ב שעות והשתא לאחר המבול חזר הדבר לחשבונו וליכא בינייהו אלא י"א שעות ובהא מצינן למיטעי דכ"ד שעות מיכסי סיהרא. ולפ"ז לכ"ע מולד שנה שאחר המבול היה ביום ידוע מימי השבוע אלא דלר"א שנת המבול עולה מן המנין וא"כ ע"כ החשבון עולה לאותו יום ידוע לפי חשבון שמונין מולד תשרי של תוהו בהר"ד ולר"י אף דמולד תשרי היה ב"ד תל"ח קודם בהר"ד אפ"ה חזר החשבון למקומו דס"ל שנת המבול אינו מן המנין והרי צריכין להסיר שבוע שלימה פחות י"א שעות ודו"ק:

בגמ' איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. ולכאורה יש לתמוה דטפי הו"ל למימר איזהו חג שתוקעין בשופר הוי אומר זה ר"ה אלא משום דמפשטא דקרא הוי משמע דבכסא ליום חגינו מילתא אחריתא היא ולא קאי אר"ה דהא לא אשכחן דר"ה דאיקרי חג כמבואר בל' הרא"ש ז"ל שילהי מכילתין. וא"כ סד"א דבכסה ליום חגינו מילתא אחריתא הוא וסדר החדש הוא מונה דבתחילת החודש תוקעין ואח"כ הוא בכסה ליום חגינו והיינו חג הסוכות כדאיתא להדיא בפסיקתא וא"כ הא דכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב היינו נמי חג הסוכות שבו נידונין על המים. וחק היינו ל' מזונות כדאיתא בריש פ"ב דביצה משו"ה איצטריך לאתויי שהחודש מתכסה בו:

תוספות בד"ה שהחודש מתכסה בו וכו' והר"ר משולם מפרש וכו' שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה וכו'. והקשה לו ר"ת דבתוספתא דשבועות קחשיב י"ב שעירים לראשי חדשים עכ"ל. וכתב הרא"ש דמה"ט הנהיג ר"ת לומר בפסוקי מוסף דר"ה מלבד עולת החודש ושני שעירים לכפר ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים שיטת רבי משולם ולא תקשי ליה מהתוספתא דהתם בתוספתא איתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים קרבו וקחשיב י"ב דר"ח ולפ"ז מצינן למימר דר"ש לטעמיה דשעיר ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף ושעירי רגלים אינן מכפרין אלא על הטהור שאכל את הטמא. ולפ"ז ודאי בר"ה היה צריך להקריב שעיר ר"ח כמו בכל ר"ח כדי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דבשעיר של ר"ה אין לו כפרה. משא"כ לכולהו תנאי דאמרי כל השעירים שווין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו א"כ אין צורך להקריב בר"ה שעיר של ר"ח דבלא"ה יש לו כפרה בשעיר של ר"ה שמכפר גם כן על טומאת מקדש וקדשיו וחטאת בכדי לא אשכחן דקרב. ואע"ג דבפ"ק דזבחים מקשה הש"ס כה"ג בשני שעירי עצרת נזרק דמו של ראשון שני למה הוא בא ומסיק על טומאה שאירע בין זה לזה. מ"מ כבר פירשתי שם דאין לפרש כפשוטו דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו טעמא דקרא ניקו ונידרוש במספר כל הקרבנות ועוד דמאי קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ואטו שעות מי כתיבי בקדשים וא"כ נקריב שעיר א' קודם זמן התמיד של בין הערבים ויכפר על כל הטומאות עד אותו זמן ואכתי למה מקריבין שנים אע"כ דשני שעירי עצרת קריבין מגזירת הכתוב. אלא דעיקר קושיית התוספתא במה שנקראין שעירי חטאת ואין חטאת אלא מה שמכפר כפרה גמורה ולא אשכחן חטאת שמכפר לחצאין וכ"ש בשעירי רגלים דסגי בחד כדאשכחן בשאר רגלים וא"כ השעיר השני למה נקרא חטאת לאיזו כפרה בא כיון שכבר נתכפר בראשון דנקרא ג"כ חטאת. וע"ז קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ומש"ה שניהם קרויים חטאת. נמצא דטעם זה לא יתכן אלא בשעירי עצרת דאשכחן בהדיא בקרא משא"כ הכא לענין שעיר ר"ח בר"ה שלא נזכר בכתוב א"כ אדרבה יש לנו לומר שהתורה לא צוה להביאו כיון שכבר נתכפר על טומאת מקדש וקדשיו בשעיר ר"ה כנ"ל נכון ליישב שיטת רבי' משולם ולולי שתוס' כתבו שר' משולם בעצמו הודה לר"ת שהיו מביאין שעיר ר"ח בר"ה והנלע"ד כתבתי להתלמד וצ"ע ודוק ועיין בקונט' אחרון:

בגמרא וליובלות בא' בתשרי בעשרה בתשרי הוא ויש לדקדק מאי קושיא דנהי דלענין שילוח עבדים אינו אלא מעשרה בתשרי אפ"ה קתני שפיר א' בתשרי ר"ה ליובלות לענין דאסור לחרוש ולזרוע דלכ"ע אסור מטעם תוספת מחול על הקודש כדאשכחן בשביעית וה"ה ליובל כמ"ש הרמב"ם להדיא דשוה יובל לשביעית לכל דבר והא דקתני א' בתשרי אף ע"ג דמטעם תוספת אסור ל' יום קודם מ"מ לא איצטריך ליה למיתני קודם תשרי דבלא"ה אסור שהיא שנת שמיטה עצמה משא"כ מתשרי ואילך איצטריך לאשמעינן דאסור מטעם תוספת יובלות ואע"ג דלענין שמיטין נמי קתני א' בתשרי ולא קתני אחד באלול משום תוספת היינו כדפרישית במתני' משום דלשמיטין לא פסיקא ליה למיתני תוספת דקי"ל כר"ג ובית דינו בריש מ"ק דתוספת לא נהיג אלא בזמן שב"ה קיים אבל שלא בזמן הבית לא משו"ה לא פסיקא ליה משא"כ ביובל דאינו נוהג אלא בזמן הבית. נמצא דלעולם לא משכחת יובל בלא איסור תוספת קתני שפיר אחד בתשרי וכן לאידך טעמא שכתבתי דלא קתני א' באלול ר"ה לשמיטין משום דתוספת ל' יום ואלול חסר וכל זה לא שייך הכא וקתני שפיר א' בתשרי. ואין לפרש קושיית הש"ס דנהי דשפיר קתני א' בתשרי ר"ה ליובל לענין חרישה וזריעה אכתי הו"ל למתני נמי עשרה בתשרי שהיא ר"ה לענין שילוח עבדים הא ליתא דלרב אשי ודאי לא קשה דלא קחשיב אלא ד' ר"ה שהן בד' ר"ח ולרב נחמן בר"י נמי לא קשה דקתני ד' חדשים ובהן כמה ר"ה ולרבא נמי לא תקשי לחשוב נמי עשרה בתשרי דהא מסקינן לעיל אליבא דרבא דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא ומידי דלא תליא במעשה וא"כ מה"ט לא קתני י' בתשרי לענין שילוח עבדים דלא חייל מאורתא ותליא במעשה וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקמינן לעיל מתניתין דר' היא ונסיב אליבא דתנאי ולר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מבחריש ובקציר תשבות וע"כ לא ס"ל כרבי ישמעאל דהא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל מסקינן להדיא דלרבי אין קצירת עומר דוחה שבת:

ונלע"ד ליישב לפי מה דמצינו בערכין דפליגי רב ושמואל אליבא דר' אי ס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן או לא. ואם כן מקשה הכא אליבא דמ"ד לרבי אינו עולה ויליף לה מיובל היא שנת החמשים וא"כ ע"כ לית ליה לר' תוספת ביובל דאי אית ליה הוי לן למימר דכשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת בסופה כדמשמע בשמעתין והא ודאי ליתא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה דבלא"ה אסור מאחד בתשרי משום תוספת שביעית דלאחריו אע"כ דלרבי לית ליה תוספת ביובל אף ע"ג דאית ליה תוספת בשביעית או שנאמר דבשביעית נמי לית ליה וקרא דבחריש ובקציר דריש לה לחילוק מלאכות כדדרש רבי נתן בפ' כלל גדול וסובר הש"ס עכשיו דהלכתא נמי לית ליה. ועוד דאפי' אית ליה הלכתא אפ"ה לית לן למילף יובל משביעית דלא ילפינן ק"ו מהלכה וכ"ש לבנין אב דלא ילפינן כנ"ל. ובזה נתיישב מיהו מה שהקשו תוספת לעיל בד"ה והרי יובלות תימא דלא מתוקמא אלא כרבי ישמעאל ולמאי דפרישי' א"ש דהמקשה דהכא סבר כמ"ד דלרבי שנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן משו"ה מקשה שפיר משא"כ המקשה דלעיל סבר כאידך מ"ד דרבי ס"ל שנת החמשים עולה לכאן ולכאן ואם כן מייתר ליה שנת החמשים לומר דאינה מתקדשת בסופה. ולפ"ז לא איצטריך ליה לאוקמיה מתניתין כרבי ישמעאל אלא דבלא"ה א"ש דקתני א' בתשרי משום איסור תוספת ואפ"ה מקשה לעיל שפיר אמאי קחשיב ליה הא הוי מידי דתליא במעשה כיון שאם לא תקעו אין כאן יובל כלל כ"ש שנתבטל למפרע איסור התוספת זה למאי דפרישית לעיל בד"ה והרי יובלות דלא שייך קושיית התוספת אלא אליבא דמ"ד מידי דתלי במעשה לא קחשיב ע"ש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה בעשרה בתשרי לרב אשי וכו' עיין במהרש"א שהגיה הנוסחא לפי מה שמצא בתוספת ישנים ואף לפי נוסחתו קשיא לי דהוי מצי לפרש נמי דלרב נחמן בר"י לא פריך ולולי שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה נ"ל לקיים הנוסחא שלפנינו דדוקא לרב אשי פריך דלרבא ולר"נ בר"י לא פריך דלדידהו בלא"ה הא אוקמינן לעיל מתני' דיובלות כר"י בנו של ריב"ב דמשום דקשיא לדידהו מעומר ושתי לחם איצטריך לשנויי דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא או מידי דלא תלי במעשה וא"כ ע"כ יובלות כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לרב אשי דלא איצטריך לאוקמי בהכי פריך שפיר. ולפ"ז מ"ש התוספת עוד דלר"ח דאמר רגל שבו מצי נמי לשנויי הכא הכי הוא ענין בפני עצמו דאף לרב אשי פריך שפיר מיהו מצי לשנויי כדר"ח וכמ"ש התוספות דהוי מצי לשנויי ולא משני כנ"ל בישוב והמשך לשונם. מיהו בעיקר דבריהם במ"ש דהו"מ לשנויי כדר"ח לולי דבריהם נ"ל דלא דמי דדוקא לעיל דליכא למטעי כלל לומר דבא' בניסן ר"ה לרגלים קאמר ר"ח שפיר רגל שבו קאמר משא"כ הכא כיון דאיכא למטעי ולומר דבאחד בתשרי ממש מתחיל היובל לא הו"ל למינקט האי לישנא אלא בעשרה בתשרי הול"ל כי היכי דלא ליטעו כנ"ל:

שם בגמ' יכול כשם שמתקדשת מתחילתה וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש משמע לכאורה דמה שמתקדשת מתחילתה היינו משום תוספת וזה דלא כר"י בנו של ריב"ב דלדידיה לפניו נמי לאו משום תוס' מיתסר אלא שהיובל מתחיל מר"ה לגמרי וזה דוחק לומר דברייתא דהכא לא מתוקמי כר"י בנו של ריב"ב. ועוד דרש"י מפרש להדיא בד"ה ורבנן דלא ילפי' מוקדשתם שתתקדש מתחלתה ולא איצטריך היא למעוטי משמע דהנהו רבנן דפליגי אדר"י בנו של ריב"ב לית להו ברייתא דהכא וא"כ ע"כ ברייתא ר"י בנו של ריב"ב היא לכך נראה דודאי אי לאו דכתיב יובל היא שנת החמשים הו"א דמה שמתקדשת מתחלתה היינו משום תוספת והוי אסרינן אפילו סופה אבל לבתר דממעטינן מיובל היא שאין מתקדשת בסופה ממילא משמע דמאי דמרבינן נמי מוקדשתו לאו משום תוספת הוא אלא שמתחיל היובל ממש מר"ה דכל היכא דשייך תוס' לא שני לן בין לפניו ולאחריו כמו שאפרש לקמן בשמעתין:

בגמרא שהחדש מתכסה בו: הפ"י הקשה למה צריך למילף מהא ולמה לא יליף מרישא דקרא דכתיב תקעו בחודש שופר והרי תקיעת שופר לא היה רק בר"ה. ולענ"ד י"ל דמזה אין ראיה דבנדה (דף ל"ח) אמרינן שיפורא גרם ופירשו רש"י ותוס' שיפורא היינו השופר שתקעו ב"ד בקידוש החודש הרי דבכל קידוש החודש תקעו בשופר ועיין מה שכתבתי בספרי ע"ל שם ולכן מתקעו בחודש שופר אין ראיה שקאי על א' בתשרי דוקא וצריך להוכיח כן מכסא ליום חגינו:

למיקם מלכא אבראי: ק"ק איך שייך כן גבי דין שלמעלה שהוא בזכירה ופקידה בעלמא ויש לומר דשני הטעמים דמייתי הכא לא פליגי אלא דטעם ראשון מייתי לגבי דין בב"ד שלמטה כשדנין מלך ורבים המלך נכנס תחלה דאע"ג דתנן בסנהדרין (דף י"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו הרי אמרינן שם דמלכי בית דוד דן ודנין אותו ולזה נותן הטעם דלאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי וטעם השני דמקמי דליפוש חרון אף נותן לגבי דין שלמעלה שהרי גבי דין בב"ד של מטה לא שייך חרון אף:

שהרי מוסיפין מחול אל הקודש: הפ"י תמה שהרי מה שמתקדש מתחלתה לא משום תוספת הוא אלא מגזירת הכתוב ולענ"ד ודאי אף שמן התורה הוא להוסיף מן החול אל הקודש לא בכל ענין אמרינן כן אלא גם לזה צריך דרשה שהרי לקמן ילפינן שמוסיפים מחול אה"ק משביעית. ובשביעית עצמו לא דומה הוספה לעיקר שביעית שהרי בעיקר שביעית אסור החריש והקציר ובתוספת שביעית לא אסור רק החרישה לפניו אבל מה שגדל בעת התוספת אין בו קדושת שביעית ולאחרי' לא אסור רק מה שגדל דהיינו הקציר אבל עבודת קרקע מותר ולכן מה שאסרה התורה ביובל מר"ה חרישה וזריעה וקצירה לא מטעם תוספת הוי אמרינן כן דמאין נליף כן כיון דגם בתוספת שביעית אינו כן אבל לאחר דגלי קרא דלפני יוה"כ של יובל שהוא העיקר אסור חרישה וזריעה י' ימים לכן ה"א דנילף כמו כן לאסור י' ימים לאחרים מטעם תוספת. והנה לכאורה יש נפקותא אם מה שאסור מר"ה עד יוה"כ הוא מגזה"כ או משום תוספת דאם הוא מגזה"כ דינו כעיקר יובל ואם חרש וזרע וקצר לוקין עליו ואם הוא משום תוספת הוא רק בעשה ואין לוקין עליו אכן למ"ד התראת ספק ל"ש התראה י"ל דגם אם מגזה"כ הוא אין לוקין שלפי מה דאמרינן לקמן (דף ט') תלוי איסור זריעה וקצירה ביובל באם תקעו ביוה"כ לר' יוסי ובאם שלחו העבדים לר' יהודה ובאם שמטו ג"כ לרבנן וכיון דזה לא חל רק ביוה"כ הוי עד יוה"כ התראת ספק שמא לא יהיה יובל אם לא יתקעו וישמטו וישלחו עבדים ביוה"כ. שוב ראיתי שאם לוקין על התוספת אפילו של שביעית דליכא משום התראת ספק תלוי בפלוגתא דרבוותא דבמ"ק (דף ג' ע"ב) אמרינן יכול ילקה על תוספת והקשו התוס' הרי ליכא רק עשה ותירצו דבזה גלי קרא דשביעית מתחיל מקודם וא"כ הוא כשביעית. אבל הריטב"א שם הביא בשם רש"י (ואינו ברש"י שלפנינו) שמה דקאמר יכול ילקה על התוספת אינו מלקות מן התורה אלא מכות מרדות ע"ש הרי דלרש"י אין לוקין על תוספת שביעית דאתיא מחריש וקציר ולשיטת התוס' לוקין:

ברש"י ד"ה מנלן. ואסור בעבודת הקרקע: הא דהוצרך רש"י לפרש זה וכי לא ידענו מה דין שמיטה נראה דאתי לאפוקי שמיטת כספים דלענין זה לא תלי בהתחלת שמיטה כי אם בסופו דאין שמיטה משמט אלא בסופו כדילפינן ממה דכתיב מקץ שבע שנים:

בתוס' ד"ה שהחדש. מתכס' מזומן: בביצה (דף ט"ז) כתבו שר"ח מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו ע"ש. ובפי' זה י"ל שהרי החג התחיל קודם שקדשו החודש שהחג התחיל בערב של יום ל' והעדים לא באו עד היום ועכ"פ לא קדשו ב"ד כ"א ביום ל' ולכן קאמר שהחודש רגיל לבוא בו:

בא"ד תניא ל' שעירים: ובביצה (שם) כתוב ל"ו שעירים ושניהם ט"ס שצ"ל ל"ב שעירים שכן הוא בתוספתא ונחשבים שם:

בא"ד וחשיב י"ב בראשי חדשים: הפ"י והט"א לדבר א' נתכוונו שאין מתוספת' זו ראיה לר"ת די"ל כיון שהתוספת' ר"ש אמרה א"כ י"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל שאין כפרת שעיר ר"ח ושעיר ר"ה שוה דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא ושל ר"ה על אין בו ידיעה בתחלה ובסוף (בפ"י כתוב איפכא והוא ט"ס) ולכן הוצרכו להקריב שניהם. אבל לשאר תנאי דפסקינן כוותייהו דכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו לא הוצרכו שניהם וגם מפני טומאה שאירע בין זה לזה לא הוצרכו להפ"י מפני שהיה אפשר להקריב האחד סמוך לתמיד של בין הערבים ולהט"א מדלא גלי קרא שיקריב שניהם ע"ש. ותמהני על שני המאורות הגדולים שבמכ"ה נעלם מהם הירושלמי פ"ק דשבועות דמייתי ברייתא שני כבשי עצרת ושני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון על מה שני מכפר על טומאה שאירע בין זה לזה ופריך הלא ר"ש היא ור"ש חולק כפרות פי' ל"ל לר"ש טעם זה תיפוק ליה דבלא"ה צריך שניהם כיון דכפרתן חלוקה ע"ש. ובפירוש פני משה שנראה שיסלק בקושיא ועכ"פ נראה משם שלכ"ע הקריבו ב' שעירים שכן מקשה שם למ"ד שאין מזכירין ר"ח בר"ה ר' יוסי בעי מעתה שני שעירי ר"ה משום ר"ח באין ותימר שאין צריך להזכיר ר"ח הרי שפשיטא להירושלמי שלכ"ע הקריבו ב' שעירים בר"ה וגם פשיטא ליה ששייך משום טומאה שאירע בין זה לזה לכ"ע אלא שהקשה דלר"ש ל"צ לטעם זה ודלא כהפ"י והט"א. שוב מצאתי בברכי יוסף (ה' ר"ה) שעמד כבר על מהירושלמי זה:

(ח ב תוספות) ד"ה שהחודש וכו' דאמרינן רשב"ג ה"ל בריה וכו'.—מקור מאמר זה נעלם ממני. ועי' עירובין מ ע"א וירוש' שבועות פ"א ה"ד [לג סע"א].

שהחדש מתכסה בו. לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחידושה: אלא אם כן קדשו החדש כו'. וה''ק אם קבעו ישראל את חק החדש יהא משפט להקב''ה: מלך וציבור. כשהקב''ה דן אותם מלך נכנס תחילה: משפט עבדו. שלמה קאמר ליה: דליפוש חרון אף. בשביל עונות צבור: מנלן. ששנת שמיטה מקודשת מר''ה ואסור בעבודת הקרקע: וקדשתם שנת החמשים מה ת''ל. מכיון שאמר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחדש השביעי יודע אני שהיא שנת החמשים: לא נפטרים לבתיהן. דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור: ולא משתעבדין. דכתיב וקדשתם את שנת החמשים: ועטרותיהן בראשיהן. אם רצה לשום עטרה בראשו להראות שיצא חפשי: שנים אתה מקדש. כששנת יובל נכנסה מצוה על ב''ד לומר מקודשת השנה: ואי אתה מקדש שום חדש. כר''א בר''ש דאמר לקמן בפרק שני (ד ' כד.) בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהכא: לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים. דילפינן מיניה שמתקדשת מתחלתה: יכול כך מתקדשת בסופה. אחר ראש השנה ותמשוך עד יום הכפורים: ואל תתמה. אם משמרין אותה בתוך שנה שלאחריה: שהרי מוסיפין מחול על קודש. כדאמרינן לקמן בשמעתין: ת''ל יובל היא. מיעוטא היא:

בתחילת שעה ט''ו דהיא שעה שלישית של יום וסימן וי''ד פי' ביום ו' בסוף שעה י''ד היה המולד מאחר שלא היה ר''ה עד יום ו' שקידש אדם הראשון החדש נמצא שנברא העולם בכ''ה באלול ואותה שנה של תוהו שמונין משום דיום אחד בשנה חשוב שנה וכשתדקדק על מולד ניסן של תוהו שלפני תשרי של יישוב שבו נברא אדם תמצא מולד ניסן ברביעי בתשע שעות תרמ''ב חלקים שאתה צריך להשליך ב' ד' תל''ח לאחריו ב' ימים ד' שעות תל''ח חלקים ומולד תשרי של תוהו שלפניו שנמצא ב' ה' ר''ד ולתקופה מניסן של תוהו מונין שהיתה התקופה בתחילת ליל ארבעה ונמצאת תקופת תשרי של יישוב של אחריו ביום ד' ט''ו שעות כדאמרינן בפרק כיצד מעברין אין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום וז' שעות ומחצה נמצא דשתי תקופות ט''ו שעות ונמצא דקדמה תקופת תשרי למולד א' כ''ג פי' יום אחד כ''ג שעות ונמצא דקדמה תקופת ניסן את המולד ז' ט' תרמ''ב דל חצי (שעה) עודפת התקופה על המולד ה' י' תרמ''ב פי ה' ימים י' שעות תרמ''ב חלקים וכשתצרף ה' י' תרמ''ב עם א' כ''ג עולה ז' ט' תרמ''ב והרי עכשיו נוהגין למנות מתשרי של תוהו שנות העולם כדפי' דיום אחד בשנה חשוב שנה ותקופת ניסן מונין מולד תשרי ב' ה' ר''ד וזקוקים להסיר ז' ט' תרמ''ב ודבר תימה הוא במה נחלקו ר''א ור' יהושע דתניא לקמן (דף יב.) מונין לתקופה מניסן ולמולדות מתשרי והלא היו יכולים לברר הדבר דכ''ד שעות מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא כדאיתא בסוף פ''ק דערכין (דף ט: ושם) והם מרחיקין המולד זה מזה ב' ד' תל''ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו שני ימים: שהחדש מתכסה בו. שאין הלבנה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחדושה כפי' הקונטרס והביא ר''ת ראיה מויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים דקאמר התם תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג אלא זה שחגו בו ביום ואין לך חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחגו ביומו אלא תשרי ועוד מפרש ר''ת מתכסה מזומן כמו ליום הכסא יבא ביתו דבפרק חלק (סנהדרין דף צו:) גבי עמון ומואב שיבבי בישי דארעא דישראל הוו וכו'. והר''ר משולם מפרש שהחדש מתכסה בו שאין חטאת ר''ח קרב בראש השנה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה והקשה לו ר''ת דבריש תוספתא דשבועות תניא (ל') שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י''ב בראשי חדשים ובאופן דמוסף דר''ה וחיות אשר הנה מרובעות יסד ר''א הקלירי מוספי חדש עשתי עשרה דהיינו פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר לכפר והשיב לר''ת שלא אמר שאין בו מוסף אלא מתכסה שלא הזכיר הכא חטאת בקרא דמלבד כמו שהזכיר עולה ועוד פי' מתכסה שאין מזכירין מוסף של ר''ח בתפלה משום דאמרי' רשב''ג ה''ל בריה דבסים קליה עייל קמי תיבותא כי מטי לראשי חדשים אישתיק ולא רצה לאמרו פי' דמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על הזכאי פירוש ההוא דר''ח קרוי חייב משום דאמרי' אמר הקב''ה הביאו כפרה וכו' עכ''ל ור''ת רגיל להזכיר ולומר מלבד עולת החדש ולסיים ושני שעירים לכפר חד דר''ח וחד דר''ה: בעשרה בתשרי הוא. לרב אשי דאמר לעיל ארבעה ראשי השנה בד' ראשי חדשים. פריך הא דא''ל רב חסדא לעיל רגל שבו ר''ה לרגלים הוה נמי מצי לשנויי הכא הכי: ורבנן שנת חמשים אתה מונה. לרבנן כיון דאינה מתקדשת מתחילתה איצטריך ליה קרא להכי ולא איצטריך למעוטי סופה מחמת דמוסיפין מחול על הקדש דהשתא מבציר בציר אסופי מבעיא וא''ת אדרבה כ''ש דצריך טפי משום דכתיב בקרא שנה ואין כאן שנה שלימה אא''כ תמשך עד יוה''כ אחר ויש לומר דכיון דלא שייך טעמא דתוספת ממילא בלא שום יתור ממעטא מקרא דוקדשתם דמשמע דוקא שנת החמשים:

ראש השנה ח ע"ב - טקסט הדף

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד