ראש השנה ט ע"א

דף ט - א

ומתרצינן: ורבנן דורשים מהפסוק "יובל היא שנת החמישים", ללמדך, שבאותה שנה רק את "שנת חמישים" בלבד אתה מונה.

ואי אתה מונה בה את אותה השנה לשני מנינים:

א. שנת חמישים ליובל שעבר.

ב. ואחת ליובל הבא.

שאין מתחילים למנות ליובל הבא חמישים שנה החל משנת היובל עצמה. אלא רק החל משנה שאחרי היובל.

והפסוק בא לדעת רבנן, לאפוקי להוציא מדרבי יהודה, דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן! ולדעתו היא נחשבת גם לשנת היובל שעבר, וגם שנה ראשונה למנין השמיטה הבאה.

קא משמע לן, השמיענו הפסוק - דלא. ^[230]

והגמרא חוזרת לבאר את הברייתא, הסוברת כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. ששנינו בה:

יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת והולכת בסופה, ואל תתמה, שהרי "מוסיפין מחול על הקודש".

והוינן בה: וד"מוסיפין מחול על קודש" - מנלן, מנין למדים זאת?

דתניא: נאמר [שמות לד כא]: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות".

ופסוק זה צריך ביאור: וכי רק חרישה וקצירה נאסרו בשבת? והלא יש שלשים ותשע אבות מלאכות, שנאסרו בשבת?!

רבי עקיבא אומר, אם כי תחילת הפסוק הוא בענין שמירת שבת, סופו של הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", בהכרח שהוא מתייחס לשביעית, ולא לשבת.

כי לא יתכן לומר שבשבת יהיה אסור רק חריש וקציר, שהן עבודות השדה, ולא שאר המלאכות.

אך שביעית, שאסורים בה מן התורה רק ארבע מלאכות השדה והאילן [זריעה, זמירה, קצירה, בצירה], אפשר לומר שהפסוק מזכיר רק את שתי מלאכות השדה, ומהן נדע גם את שתי מלאכות האילן, זמירה ובצירה, המקבילות לחריש ולקציר:

א. זמירה, שהיא מלאכה המביאה לצמיחת האילן, נלמדת מ"חריש" האמור בפסוק, שמשמעות ה"חריש" הזה הוא מלאכת זריעה, כי באמצעות החרישה מהפכים את הזרעים לתוך הקרקע.

ב. בצירה נלמדת מ"קציר" האמור בפסוק, שהרי גם הבצירה היא מלאכת קצירה.

אך גם אם יתכן להעמיד את הכתוב הזה באיסור מלאכה בשביעית, עדיין יש להקשות, שהרי הוא מיותר.

כי אינו צריך הכתוב הזה לומר שחריש וקציר של שביעית אסורים.

שהרי כבר נאמר [ויקרא כה, ד ה] בענין שביעית:

"שדך לא תזרע. את ספיח קצירך לא תקצור". ^[231] ואם כן, מה בא הכתוב הזה ללמדנו? ^[232].

אלא אם פסוק זה "אינו ענין" לשביעית עצמה, "תנהו ענין" והעמידו לענין איסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית.

והיינו, שפסוק זה אינו מיותר אלא יש בו חידוש, שאינו נלמד ממקום אחר.

ובו לימדה תורה, שיש איסור אפילו בשנה השישית, ערב השמיטה, לחרוש חרישה לפני השביעית לתועלת גידולי הקרקע שיצמחו בשביעית!

ומכאן למדנו שיש מצות "תוספת" לשביעית בתחילתה, לפני שהשביעית התחילה.

ואילו הקציר שהוזכר בפסוק, בא לחדש שנוהגים דיני שביעית אפילו בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.

והיינו, בתבואה שגדלה והביאה שליש בשביעית, ולא נקצרה עד מוצאי שביעית.

והשמיענו הכתוב שחייבים לנהוג באותה תבואה, הן בקצירתה, והן בקדושתה, כדין תבואה שגדלה ונקצרת בשביעית עצמה. ^[233]

ומכאן למדנו שיש תוספת לשביעית בסופה, אחרי שהשביעית הסתיימה. ^[234] ורבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא ואומר: הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אינו מדבר בענין השביעית ולא בענין תוספת שביעית, אלא בענין שבת עצמה. וכמו שתחילת הפסוק אמורה בשבת: "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות".

ובא הכתוב לומר:

מה כמו חריש שנאסר בשבת, המדובר בחריש רשות, ולא של מצוה, שהרי אין שום חרישה שהיא חובה.

ואפילו החורש והזורע לצורך קיום מצות העומר או מצות שתי הלחם, אין כל מצוה בחרישתו ובזריעתו, עד שנתיר לו חרישה וזריעה בשבת לצורך מצות העומר.

שהרי אם מצא שדה חרושה או זרועה, הרי היא ראויה לקצור ולהביא ממנה תבואה לצורך העומר.

ולא התירה התורה חרישה וזריעה לצורך העומר, היות ואין מצוה בחרישה או בזריעה לשם גידול תבואה עבור מצות הקרבת העומר.

ונמצא שהקציר שאסרה תורה בשבת הוא רק קציר של רשות ולא של מצוה [כי לא שייך "קציר מצוה"].

אף קציר שאסרה תורה בשבת הוא דוקא קציר של רשות.

יצא מכלל איסור זה, קציר העומר, שמותר לעשותו בשבת, היות שהוא קציר מצוה. ^[235]

כי אפילו אם יש לפנינו חיטים קצורות, מצוה לקצור אחרות לשם מצות העומר. וכאן התירה התורה לקצור את קציר העומר בשבת.

ומעתה, נמצינו למדים, לדברי רבי עקיבא, מהו המקור לדין שמוסיפים מן החול על הקודש.

אך עדיין יש למצוא את המקור לכך לפי רבי ישמעאל.

ומבארת הגמרא: ורבי ישמעאל, שאינו דורש מהפסוק הזה את תוספת שביעית. אם כן, הדין ש"מוסיפין מחול על קדש" - מנא ליה!? ^[236]

נפקא ליה, דין זה יוצא לו מדתניא:

נאמר [ויקרא כג לב] בענין יום הכיפורים:

"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש [תשרי] ".

יכול שיהיו חייבים להתענות בתשעה לחדש?

תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "בתשעה לחדש, בערב!"

שמשמעותו: בערב, שלאחר התשעה לחדש - אז תתחיל מצות התענית.

אי "בערב", יכול שמצות העינוי מתחילה רק משתחשך? תלמוד לומר: "בתשעה לחדש". ואילו משתחשך הרי זה כבר עשרה לחדש, ולא תשעה, ובהכרח, שמצות העינוי מתחילה מבעוד יום ! הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. ^[237] וכאן הכתוב מלמד שמוסיפין מחול על קדש. מיום התשיעי שהוא חול, על יום העשירי שהוא קדש.

אין לי מקור ללמוד שמוסיפין מחול על קדש אלא בכניסתו של יום הכיפורים, לפני שהתחיל יום הכיפורים.

ביציאתו של יום הכיפורים - מנין שמוסיפין עליו? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "מערב עד ערב". ^[238]

כלומר, עד הערב [הלילה] שאחרי יום הכיפורים, ועד בכלל.

ומכאן שמוסיפין על יום הכיפורים גם ביציאתו.

ואין לי מקור ללמוד שמוסיפין מחול על קדש, אלא ביום הכיפורים, שבו דיבר הכתוב.

שבתות - מנין שיש לנו להוסיף עליהן מן החול על הקודש בכניסתן ובצאתן?

תלמוד לומר בהמשך הפסוק ההוא: " [מערב עד ערב] תשבתו".

ומילה זו מיותרת היא, ובאה ללמד שאף בשבת, שנאמר בה דין שביתה מכל מלאכה, מוסיפין מחול על קדש.

ימים טובים - מנין שמוסיפין מחול על קדש?

תלמוד לומר בהמשך הפסוק: " [מערב עד ערב תשבתו] שבתכם".

ומילה זו מיותרת. ובאה לרבות שיש עוד ימים שמצוה להוסיף עליהם מחול.

הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות [דין שביתה ממלאכה] ^[239] - מוסיפין בו מחול על קדש. ^[240]

ועתה הגמרא מקשה על רבי עקיבא, הסובר שלומדים מ"בחריש ובקציר תשבות" שמוסיפין מחול על הקדש: ורבי עקיבא, האי, פסוק זה, של "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב" - מאי עביד ליה?

מה הוא ילמד מפסוק זה, והלא לשיטתו אין הכתוב צריך ללמדנו שמוסיפין מחול על קדש, שהרי דין זה נלמד כבר מ"בחריש ובקציר תשבות"!

ומתרצינן: מיבעי ליה, פסוק זה נצרך הוא לדרשה אחרת, לכדתני חייא בר רב מדפתי:

דתני חייא בר רב מדפתי: נאמר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה".

ודברי הפסוק הזה צריכים ביאור: וכי בתשעה ביום מתענין? והלא בעשירי בלבד מתענין, שהרי נאמר "בתשעה לחודש - בערב!"

אלא, בא הכתוב לומר לך:

כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב:  כאילו התענה תשיעי ועשירי.

וכך אמר הכתוב: אכילת תשעה בחדש נחשבת כעינוי. וכיון שהאכילה בתשיעי חשובה כעינוי, מצוה להרבות באכילה ושתיה בתשיעי. ^[241]

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה למנין היובל ועולה למנין ז' שביעית כלומר זורעין ה' שנים. והיובל עולה למנין ששית ומשמיטין השביעית.

ופשטינא דמוסיפין מחול על קדש מהא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ר עקיבא חריש של ערב שביעית שנכנס בשביעית וקציר של שביעית כלומר הספיחין שצמחו בשביעית ולא הספיק לתלשן ונכנסו למוצאי שביעית שמשביתין בשנה השביעית.

ור' ישמעאל אומר לא בא זה הכתוב אלא להקיש קציר לחריש ולאסור קציר של רשות כמו חריש של רשות. וממילא שמעינן כי קציר העומר שהוא מצוה מותר אבל שמוסיפין מחול על הקדש מהא נפקא מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש יכול בתשעה ת"ל בערב.

[אי בערב] יכול [וכו'] עד מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש.

ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני וכו'.

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן. כלומר: שהיא נמנית גם כן מכלל שני השבוע הבא אחריו, ואותה שמטה ראשונה שלאחר היובל אין בה אלא חמש שנים של עבודה, לפי שהיובל בתחלתו ושנת שמטה בסופה. והא דכתיב (ויקרא כה, ג) שש שנים תזרע שדך מוקי ליה ר' יהודה בשאר שני שבוע, וכדאיצטרוכי לאוקמיה לכולי עלמא הא דכתיב (שם כה, כא) ועשת את התבואה לשלש השנים בשאר שני השבוע, דאלו בשבוע הסמוך ליובל מלפניו צריכה לעשות ארבע, אלא שלא דבר הכתוב אלא על שאר שני שבוע שהן רב, וכדאהדר להו ר' יהודה לרבנן מייתי' ליה בנדרים בריש פרק קונם יין (נדרים סא, א). וכתב רבנו תם ז"ל, דקיימא לן כר' יהודה, משום דסתם מתניתין דהכא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי עליה דר' יהודה. וקיימא לן כר' יהודה שמקדשים חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפרק קמא דקידושין (מ, ב) דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פרק (אין מקדישין) [המקדיש שדה] (כח, ב), מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מראש השנה חייל יובל.

ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ואם תאמר והא איצטריך למיסר חרישה בשביעית, מדאמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, א) החורש בשביעית אינו לוקה, מאי טעמא מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר אהני תולדות מיחייב, אאחרניתא לא מיחייב. אלמא איצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית. ויש לומר דעיקר דרשא מבקציר, דובקציר לא איצטריך לשביעית דהא בהדיא כתיבא, והלכך מדקציר לאו לשביעית אלא לתוספת שביעית אף בחריש לאו בשביעית אלא לתוספת שביעית.

וקציר של שביעית היוצא לשמינית. פירש רש"י ז"ל, קציר שהביא שליש בשביעית. ואם תאמר דאם כן מאי שנא משום תוספות שביעית, האי מדינא מיסר אסירא דבתר שביעית שדינן לה, דכל תבואה בתר שתא דהביאה בו שליש שדינן לה ואפילו למעשרות, כדאיתא לקמן בפירקין (יב, ב), וכדדרשינן (ראש השנה יג, א) מועשת את התבואה לשלש השנים, קרי ביה לשליש. ויש לומר דהכי קאמר רחמנא, בקציר היוצא בשביעית לשמינית שבות בו ולא תעשה מלאכה בשדה בשבילו שלא תעדור ולא תנכש בשדה מחמתו, וזה תוספת שביעית בסופו.

הא דאיבעיא להו הכא לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש. כלומר בשביעית מנא ליה, ואמרינן משום דכתיב שבתכם כל מקום שנאמר שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. איכא למידק מאי קא מיבעיא להו, הא אמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ד, א) קראי לר' עקיבא הלכתא לר' ישמעאל, דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, דאלמא זקנות אסירי, וכדאמרינן התם כיון דאיצטריך הלכתא למשרי ילדה ממילא דזקינה נאסרה. ועוד כיון דאמרינן הכא דנפקא ליה לר' ישמעאל משבתכם, קראי אפילו לר' ישמעאל. ותירץ רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תלא) דהכא לתוספת שלאחר שביעית, דשבתכם אמערב עד ערב קאי. דמיניה מרבינן לאחריו, והילכתא לתוספת שלפני שביעית. ויש מי שפירש, דהא דאמרינן הכא כל מקום שנאמר שבות דהיינו לרבות תוספת שביעית לפום מסקנא דהתם אסמכתא בעלמא היא, ועיקר קרא אשבתות וימים טובים ויום הכפורים הוא דאתא. והא דבעי הכא לר' ישמעאל מנא ליה מקמיה דתיקום לן מסקנא דהתם, ור' עקיבא נמי דמוקי האי קרא לאוכל תשיעי כאילו מתענה תשיעי ועשירי אוקמתא רויחא היא דהא מיבעיא ליה נמי לר' עקיבא לגופיה לתוספת יום הכפורים ושבתות וימים טובים.

ורבנן. פי׳ דלא דרשי וקדשתם לקדש שנה בתחלתה האי יובל [היא] מאי דדשי ביה ומהדרי׳ שנת הנ׳ אתה מקדש ואי אתה (מקדש שנת נ״א) [מונה שנת חמשים אחת] זו גרסת התוס׳ וה״פ בשנת היובל שהיא שנת נ׳ ואין מונין אותה בשמיטה הבאה:

ולאפוקי מדר׳ (יהושע) [יהודא] דאמר שנת נ׳ עולה לכאן ולכאן. פי׳ שנמנית ג״כ משנת שני השבוע הבאים אחר היובל ובכל הספרים וכן גרסת רש״י שנת נ׳ אתה מונה ואי אתה מונה שנת (נ״א) [חמשים ואחת] וה״פ ואי אתה מונה אותה לב׳ מנינים שתהא שנת הנ׳ לכאן ושתהא שנה א׳ לכאן והכל עולה לדרך אחד אלא שגרסת התוספת יותר מכוונת וכיון דהני רבנן מפקי מדר׳ יהודא מכלל דר׳ ישמעאל כר׳ יהודא ס״ל דהא אצטריך ליה יובל היא לההיא דרשה דלעיל שלא תהא מתקדשת בסופה (וכן) [וכיון] דכן ש״מ דהילכתא כר׳ יהודא דהא קיי״ל כר׳ ישמעאל וכסתם מתני׳ דאוקימנא כוותיה וכדכתי׳ לעיל דהא קיי״ל בכוליה תלמודא שמקדשין את החדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר׳ ישמעאל ועוד דר׳ יוסי דנימוקו עמו קאי כר׳ ישמעאל בפ״ק דקדושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט ובעירכין סוף פ׳ אין מקדישין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט ס״ל כר׳ ישמעאל דאמר מר״ה חייל יובל ובפ״ק דע״ז סוגיין כר׳ יהודא דאמרינן התם ונשקול מאה [ממאה] תרתי כדכתי׳ התם וכן כתב ר״ת ז״ל הילכך לר׳ יהודא שבוע ראשון של שמיטה אינה אלא חמשה שנים של עבודה בלבד וכדאיתא פ׳ קונם יין:

ודמוסיפין מחול וכו׳ דתניא וכו'. פי׳ האי קרא הכי הוא גבי שבת ו׳ ימים תעבוד וביום הז׳ תשבות בחריש ובקציר תשבות ובודאי אינו ענין לשבת דמ״ש חריש וקציר דאסור בשבת הרי ארבעים מלאכות חסר אחת ותולדותיהן אסורות מן התורה וליכא למימר נמי שיצאו לחלק דהא לא תבערו אש בכל מושבותיכם יצא לחלק ואפי׳ למ״ד שיצא ללאו הא נפקא ליה לחלק מדכתיב מאחת מהנה אחת שהיא הנה כדאיתא פרק כלל גדול ועוד שכל שיצא לחלק לא מפיק ליה בלשון עשה אלא בלשון לאו שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך אינו ענין לשבת וכיון דכן תנהו ענין לשביעית שלפי שאמר ו׳ ימים תעבוד בא לומר שיש פעמים שאינו עובד אפי׳ בימי החול והוא צריך לשבות בחריש ובקציר משום שמטת הארץ ואלו לשביעית עצמה לא הוצרך לומר שהרי הזהיר עליו במקום אחד שדך לא תזרע וליכא למימר שבא הכתוב כאן להוסיף עליו עשה אחר מלבד הכתוב שם בפרשת שביעית דק״ל כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמי׳ בלאוי ועשה יתירה וק״ל דהא אצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאמרינן בריש פ״ק דמ״ק החורש בשביעית אינו לוקה מ״ט מכדי זמירה בכלל זריעה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא לומר אהני תולדות מיחייב אאידך לא מיחייב הילכך אצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית. וי״ל דעקר דרשא דהכא מבקציר הוא שהוא מיותר דהא כתיב לא תקצור את ספיחיה ומדקציר לאו לשביעית חריש נמי לאו לשביעית דוקא אלא לערב שביעית כך פי׳ תוס':

אלא חריש של ערב שביעית הנכנסת לשביעית. פי׳ שהיא מועלת בשביעית וזה מן התורה שלשים יום קודם שביעית וחכמים הוסיפו בשדה אילן מן הפסח ובשדה לבן מן העצרת דבהכי מועילין בשביעית:

וקציר שביעית היוצא למוצאי שביעית. פרש״י כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית וא״ת א״כ למה לי משום תוס׳ שביעית הא אסירא מדין פירות שביעית כדנפקא לן מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וי״ל דהכא לא הוצרכו לאסור הפירות אלא לאסור כל עבודה בשדה שיש בה באותו קציר במוצאי שביעית עד שתשלש אותה תבואה וזהו תוספת שביעית בסופה:

ר׳ ישמעאל אומר וכו'. פי׳ מה חריש רשות דהא לית לן שום חרישה של מצוה ואפילו לחרוש לעומר ולשתי הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש מ״ה אפשר לעשות בחול ואין טעם לחלל בה שבת:

אף קציר רשות יצא קציר העומר שדוחה שבת. פי׳ דקסבר דחובה לקצור ולהביא בו ביום וכדכתיבנא במס׳ מגילה אבל ר״ע סבר שאין קצירת העומר דוחה שבת שאפשר לקצור מבעוד יום וההיא דאמרינן במס׳ מנחות שאומר קופה זו מגל זו שבת זו כר׳ ישמעאל שייכא:

ור׳ ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ״ל. פי׳ בתוספת מנ״ל בשביעית ומייתי ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם דקתני סיפא שבתכם כל שנאמר בו שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. ונראה שהוצרכו לפ׳ דהאי בעיא בשביעית היא מתרי טעמא חדא (דאין) [דאנן] בשביעית קיימינן השתא בשמעתין ועוד דאי בשבתות וי״ט מאי איריא דאיבעיא לן אליבא דר׳ ישמעאל תבעי לן נמי אליבא דר״ע אלא ודאי לשביעית הוא דאיבעיא לן וקשיא להו אי בשביעית מאי קמבעיא לן והיכא מייתינן לה הכא מקראי דהא בפ״ק דמ״ק אמר להדיא דלר׳ ישמעאל תוספת שביעית הל״מ וכדאמרינן התם קראי לר״ע הלכה לר׳ ישמעאל דעשר נטיעות (הלכה) וערבה וניסוך המים הל״מ מכלל דזקנות אסירי דכיון דאצטריך למשרי ילדה ממילא (ואסרה) [אסורה] זקנה כדאיתא התס ואלו לפום סוגיא דהכא קראי אפי׳ לר׳ ישמעאל דהא נפקא ליה משבתכם וי״מ דהאי בעיא דהכא היינו מקמי דתיקום לן מסקנא דהתם ולפום מסקנא דהתם עקר קרא לשבתות ולי״ט אתא ומאי דדרשי׳ ליה לר״ע לאוכל ושותה עי״ה לישנא רויחא הוא דהא ודאי מבעיא ליה לתוספת שבתות וי״ט וי״ה ור״ת ז״ל [תירץ] דמאי דמייתי הכא קראי לר׳ ישמעאל היינו לתוספת שביעית של מוצאי שביעית דשבתכם דמרבינן מיניה אתוספת מחול על הקדש (דמרבינן) לאחריו קאי ואינו נכון דהא ודאי כי היכא דמרבינן מתשבתו תוספת לשבתות וי״ט בין לפניהם ובין לאחריהם ה״נ דרשינן ליה גבי שבתכם ואכתי איכא קראי לר׳ ישמעאל ואפי׳ לפניו והל״מ למה לי גם תירוץ הראשון אינו נכון מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא דהתם והנכון דהכא ודאי כל שבתות וי״ט אבעיא לן דאלו לשביעית לר׳ ישמעאל הל״מ ואלו לר״ע לא אבעיא לן כלל לענין שבתות וי״ט דכיון דלדידיה איכא תוספת שביעית לפניו ולאחריו מקראי מיניה גמרינן לי״ה ושבתות וי״ט שהם המורים בכ״ש אבל לר׳ ישמעאל כיון דהל״מ היא לא גמרינן מיניה כלל לעלמא אלא היכא דגמיר גמיר היכא דלא גמיר לא גמיר וא״כ מנ״ל תוספת לשבתות וי״ט ומייתינן לה מהא מתנית׳ והא דאמרינן כל מקום שנאמר בו שבות לאו למשרא (דאפשר) למדרש הכי בדוקא דא״כ תיפוק ליה לר׳ ישמעאל תוספת שביעית מהכא מקראי אלא ודאי עקר קרא לי״ט אצטריך ונקיט ליה תנא בהאי לישנא משום דהכי קושטא דמלתא אפי׳ בשביעית אי לר׳ ישמעאל ואי לר״ע מקרא דבהריש וכקציר וכ״ת מ״מ לגמר ר׳ ישמעאל תוספת שביעית משבתות וי״ט י״ל דהא ליתא שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו הילכך הא דרשא דאמרינן לקמן לר״ע דדריש קרא לאוכל ושותה בעי״ה דוקא היא דאלו לשבתות וי״ט לא צריך קרא דמשביעית יליף לה כדאמרן שהרי לד״ה למדין חמור מקל להחמיר עליו והא דפרישנא בעיין לר׳ ישמעאל בתוספת שבתות וי״ט אי קשיא לך דא״כ הו״ל לפרושי הכי דהא אנן בענין שביעית איירינן עד השתא לא קשיא דאנן סתמא תניא לעיל שמוסיפין מחול על הקדש דמשמע בכל מקום ואלו מעקרא בעינן סתם דמוסיפין מחול על הקדש מנ״ל ופשטינן ליה לר״ע לשביעית ומינה נפקא לן ודאי לכולהו הדר בעיין לר׳ ישמעאל מנ״ל בעלמא דהא בשביעית לא חזינן דאית ליה וכבר ידעינן דמהל״מ גמיר לה וא״כ בשאר ענינים מנ״ל ומייתינן לה מהא מתניתא והרי זה ברור ונכון:

יכול בתשעה ת״ל בערב. וא״ת האיך אפשר לומר בט׳ דוקא עד דאצטריך בערב והלא הכתוב צווח ואומר בעשור לחדש השביעי הזה י״ה הוא וי״ל דאי מהתם ה״א דבעשור הוה י״ה אבל אין הענוי בו אלא בט׳ כדכתיב הכא בט׳ לחדש א״נ דהכא בערב לאו דוקא דודאי מאידך קרא נפקא לן אלא דכיון דאפשר למדרשיה מקרא גופיה דרשי׳ ליה מיניה גופא דכיון דכתב רחמנא בט׳ לחדש לא סגיא דלא כתיב נמי בערב דלא לישמע (דסתם) [דסתר] אידך קרא דבעשור וכיוצא בו בתלמוד הרבה ותוספת זה כבר ביררנו בפ׳ במה מדליקין ששיעור התוספת בכניסתו הוא מזמן תחלת שקיעת החמה עד זמן בין השמשות ששיעור זה הוא מהלך ג׳ מילין ורביע מיל רצה לעשותו כולו קדש עושה רצה לעשותו מקצתו בלבד עושה כיון שהוסיף דבר הניכר שיש בו משום קדושה ותוספת זה אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקדוש ושיעור התוספת ביציאתו הוא שימתין עד שיראה ג׳ כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה דאלו בבינונים הוה לילה גמור לכל דבר הוסף עד הקטנים משום תוספת ובירושלמי אמרו והוא דיתהמון ג׳ ככבין דכדמין חד ככבא פי׳ שיראה ג׳ כוכבים רצופים כאלו נראין תוך אמה אחת וי״מ תוך ד׳ אמות:

כבר ביארנו במס' מוע"ק ג' ב' שהשביעית יש לה תוספת לפניה שלשים יום ומ"מ קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית והביא שליש בשביעית הן שנולדו מן הספיחים הן שעבר וזרע אינו בכלל תוספת לשביעית לאחריו אלא שזה של שביעית גמור הוא ושאר ימי שביתה כגון שבתות וימים טובים כלם יש להם תוספת לפניהם ולאחריהם מחול על הקודש כמו שיתבאר במקומו ותוספת זה יראה שאינו אלא מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא ויש חולקים ממה שאמרו במס' יו"ט ל' א' תוספת יום הכפורים דאוריתא ואין הכרח בכך וכבר מצינו בהרבה מקומות בתלמוד שקורא דברי סופרים דאוריתא כשהוא דבר שיש לעקר שלו סרך מן התורה אע"פ שאין אותו ענין מן התורה וקצת מפרשים הביאו ראיה לשטה זו ממה שאמרו במס' עירובין ל"ב ב' בעירובי תחומין שהוא צריך שיהא בין השמשות במקום שיהא אפשר ליטלו ואמרו על זה שאם היה על גבי אילן ואין איסור בנטילתו אלא מדברי סופרים סומך עליו שלא גזרו בבין השמשות שהוא תוספת בדבר שאין בו אלא משום שבות ואם תוספת מן התורה היה להם לגזור וכן המחברים כלם לא הביאוה בכלל מצות עשה וא"ת שהוא נכלל בגוף האיסור הרי מנו חמץ לפני זמנו ומ"מ לענין שביעית יש אומרים שכל עבודת קרקע המועלת לפירות אסורה מן התורה כל שלשים שלפני שביעית ומדברי סופרים באילן מעצרת ובשדה תבואה מן הפסח אבל גידול האילן ונטיעתו אין בו תוספת אלא מדברי סופרים יש שואלין בתוספת זה והרי אמרו שבת ל"ד א' ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין הא ודאי שלא חשכה מדליקין ואין חוששין לתוספת ומתרצין בה שכל שלא חשכה ודאי הרי הוא בכלל תוספת אלא שלא נאמר אלא למלאכת חול ואין לסמוך בה.

אע"פ שנאסרה מלאכה בשבת יש צדדין שהמלאכה מותרת בהם ואחד מהם קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת.

כל האוכל ושותה בתשיעי בתשרי שהוא ערב יום הכפורים מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי הואיל ובשעת אכילה הוא מכוין להיות אכילתו לשם ענוי על כיוצא בזה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא אמרם גם כן וכל מעשיך יהיו לשם שמים:

בד"ה ולאפוקי כו' וכל הסוגיא כדבריו ועוד דסתם מתני' דהכא אוקמא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי עליה כו' דאמר מר"ה חיילא אבל ל"נ דהא אמר התלמוד הכא ובפ' אין נערכין לאפוקי מדר' יהודה ומיהו אין ראיה כו' דאורייתא וקיי"ל כל מקום כו' עכ"ל כצ"ל מת"י:

בד"ה שהרי כו' דאמר בריש מועד קטן דחורש כו' ובד"ה וקציר של כו' בחריש ובקציר ואי מהכא כו' ובד"ה וקציר כו' אותה במקצע אבל כו' כיון דמשומר אמאי כו': בד"ה ור' ישמעאל כו' פ"ק דמועד קטן הלכתא כו' וי"ט דאין דנין כו' הכי במ"ק לר' עקיבא כו' משום דמהלכה לא כו' ובד"ה כ"מ כו' שביעית הס"ד ואח"כ מה"ד ור"ע כו' דפ"ק דמ"ק לית ליה כו' בריש מ"ק יליף כו' כצ"ל:

גמרא ודמוסיפין מחול על קדש מנלן. עט"א ומשכ"ע בק"א והמחבר השמיט שם שמי ותיקן בלה"ט. ובהתחלת הדבור נפל טעות הדפוס וצ"ל ודמוסיפין:

גמ' שם חריש של ע"ש הנכנס לשביעית. הט"א נשאר בקושיא דלר"ע מנ"ל להקל בנטיעות כיון דל"ל הלכה. ואנכי ישבתי קושייתו בספ"א דשביעית בס"ד ע"ש:

גמ' שם מה חריש רשות אף קציר רשות יצא כו'. עט"א מה שהקשה מחולין (פד). ואנכי מצאתי כה"ג עוד שם (קכו ב) מה חולדה כל ששמה חולדה כו' ע"ש והיינו נמי מטעם דלא חלקתה. ובעיקר קושייתו עמש"כ שם בק"א בס"ד:

גמ' שם יכול בתשעה ת"ל בערב כו'. ק"ל הא ערב נקרא גם מחצות היום כדדרשינן בברכות (ט) שם תזבח אה"פ בערב בערב אתה זובח:

גמ' שם כ"מ שיש בו שבות כו'. בגה"ש העלה בצ"ע דלר"ע לא מצינו למילף משביעית לא תוספת עינוי ולא תוספת דשאר מלאכות ע"ש. ובחדושי הרשב"א כתב ור"ע דמוקי להאי קרא לאוכל בט' כאילו מתענה כו' אוקימתא רווחא היא דהא מיבעיא ליה נמי לתוספת יוה"כ ושבתות וי"ט. ולשון בעל המאור שנויי רווחא נקט לפום סוגיא דהכא דאכתי לא קי"ל מסקנא דהתם (ר"ל דמו"ק). ולכאורה אינו מובן לאיזו מסקנא כוון ע"ש בסוגיא. ואולי יכוון למאי דמסיק התם דלרי"ש תוספת שביעית הלכה ואעפ"כ נצרך ליה קרא בפ"ע לתוספת יוה"כ וכו' אלמא דלא יליף להו משביעית וא"כ לר"ע נמי. ולא ס"ל חלוקי התוספת. ולעד"נ דלר"ע ילפינן תוספת עינוי ומלאכה דיוה"כ מעצם עצם דאיתא ביומא (פא) ע"ש. והא דמקשה הכא לרי"ש מנ"ל הוא כתירוץ ר"ת. והא דפריך ביומא שם ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחדש מאי עביד ליה. לא מקשה אלא אי סבר כר"ע בדרשה דבחריש כו'. ומש"כ הב"א ליישב דיליף מהא דדרשינן האזרח לחיובא דנשים בתוספת עינוי אבל לרי"ש דל"ל כלל קרא לתוספת ל"ל הכי ע"ש. הוא מופרך מדברי עצמו בסוכה (ה) ד"ה לכפורת דהכא ג"כ אית ליה לרי"ש תוספת בשביעית מהלכה. ואולי יאמר דכאן אזלא הסוגיא אליבא דמ"ד במכות דלהלכותיו לא איתקש:

רש"י ד"ה אצ"ל. אע"ג דרישא דקרא כו'. אף דיל"פ ימים שנים כמו ימים תהיה גאולתו. מ"מ וביום השביעי א"א לפרש על שנה (עמש"כ במ"ר ס"פ מצורע) וזהו שכ' לקמן בד"ה רי"ש כדכתיב ביה וביום השביעי כו':

רש"י ד"ה חריש של ע"ש. שלא יחרוש שדה אילן כו'. ל"י מדוע לא פי' שדה הלבן דאסור ג"כ ונראה נמי הטעם דישביח בזה ספיחי שביעית ועי' לקמן ע"ב בתד"ה ומותר [ולשון במו"ק (ג ב) ד"ה שתכלה הלחה. דמחזי כחורש לצורך שביעית. משמע דאינו אלא מדרבנן מפני מראית העין וצ"ע] :

תד"ה שהרי. שורה ה' ושורה ו' בד"ו נסתרסו. ובעיקר קושייתם לפי מה שת"א בחריש ובקציר בזרועא ובחצדא (וכן תרגם אשר אין חריש וקציר דלית זרועא וחצדא) הוה א"ש. אבל כוונתו נעלמה (ועתוי"ט פ"ה דדמאי מ"י) ובריש מ"ק קאמרינן וחרישה בז' מי שרי ופרש"י הא נפקא מבחריש כו'. גם לפי דרשת ר"ע לענין תוספת שביעית משמע ג"כ דפירושו חרישה ממש עי' לקמן ע"ב בתד"ה ומותר. ועמש"כ בפסחים (מז ב) בישוב התרגום בס"ד. וכעין תירוץ התוס' מצאנו בב"מ (פו ב) מדטוב לדרשה רך נמי לדרשה ועמש"כ בסוכה (לד ב) בס"ד:

תד"ה וקציר כו' היוצא כו'. י"ל כו' ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה כו'. תימה דהא צריך להפקיר אף לבהמה כדכתיב ולבהמתך כו' וכ"מ להדיא בירושלמי רפ"ו דפאה הביאו הר"ש ע"ש. ובישוב קושייתם עמש"כ בב"מ (נח) בס"ד. ועתה נ"ל עוד דזה פשוט דלאחר שזכה אדם ולקט פירות שביעית מהמופקר יוכל לשומרן בביתו עד זמן הביעור וא"כ ה"ה אם זכה בהן במחובר. ואיך תהיה הזכיה במחובר נ"ל כמו שאר"ש בב"ב (פ"ז) הב"ע דא"ל לך ויפה קרקע כ"ש וקני כל מה שעליה וע"ש בפי' רשב"ם. ובשביעית רחמנא אפקרא גם את השדה עצמה ללקיטת פירות כדאיתא בנדרים (מב ב) ואפי' לר"פ דאמר בב"מ (י ב) למיהוי חצירו לא זכי ליה רחמנא לענין שיקנה הפאה שבתוכה. דהא הך דב"ב נמי לא אקני ליה הקרקע לפי' רשב"ם ואפ"ה זכי במה שעליה בחזקת הקרקע. וה"נ הגזברים או שלוחיהם יכולים לזכות לצורך גבוה ע"י חזקת הקרקע וכדאמרי' בגיטין (נב) לא תהא כח הדיוט חמור מן ההקדש. והתוס' אולי אזלי לשיטתייהו בב"ב שם דפי' התם קני מטעם חצר וא"כ דמיא להא דר"פ בב"מ שהבאתי. ועוד דשם (עט) בד"ה ואין מועלין כתבו דאין חצר להקדש. ולכאורה יש סתירה למש"כ מהסוגיא דב"מ קי"ח בפלוגתת ר' יוסי ורבנן אבל יש ליישבה ואכמ"ל:

תוס׳ ד״ה ואי. בלא וא"ו כו׳. נ״ב אין הכרח כל כך למחוק גרסתנו בוא״ו דה״פ ואי אתה מונה אותה חמשים וגם אחת: ע״ב ד"ה מרכיב. כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן. נ״ב כלומר שאביה זקן:

גמ' כ"מ שיש בו שבות. ק"ל לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית. הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוספת לענין איסור מלאכה אבל לענין עינוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות וי"ט וצע"ג. וביותר ק' אפילו לענין מלאכה הא בשביעי' אינו אסור בתו' מדאוריי' רק חרישה וקצירה אבל לא נטיעה כמ"ש תוס' ד"ה ומותר לקיימן וא"כ ביוה"כ ושבת מנלן תוספת בשארי מלאכות וצ"ע:

רש"י ד"ה וקציר וכו' אתה נוהג בה. עיין לקמן ד' יב ע"ב תד"ה מנהג:

תוס' ד"ה וקציר של שביעית היוצא וכו' אבל אתה בוצר מן המופקר. עיין סוכה ד' לט ע"ב תוס' ד"ה בד"א:

גמרא, ור"ע [דיליף דמוסיפין מחול על הקודש מן בחריש ובקציר תשבות, דר"ל חריש של ערב שביעית וקציר הנכנס למוצאי שביעית] האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה [דיליף מיניה בברייתא דמוסיפין כו'] מה עביד ליה.
קשה לי, הא משביעית ליכא למילף רק תוס' מלאכה ביוה"כ ושבת, אבל לענין עינוי ביוה"כ ליכא למילף, די"ל מה למלאכה שנוהג בשבתות וימים טובים.
וביותר קשה אפילו לענין מלאכה הא בשביעית ליכא איסור תוס' מדאורייתא רק בחרישה וקצירה ולא בנטיעה כמ"ש תוס' (דף ט ע"ב) בד"ה ומותר לקיימן, וא"כ שאר מלאכות בשבת ויוה"כ משביעית לא ידענא:

בתוספת בד"ה ולאפוקי מדרבי יהודה וכו' אבל לא נראה וכו'. ועוד דסתם מתניתין דהכא אוקמינן כרבי ישמעאל דפליג אדר"י עכ"ל. לשונם מגומגם ועיין במהרש"א שהיפך הנוסחא ואף לפי דבריו תמוהין דבריהם במה שכתבו דרבי ישמעאל פליג אדר"י ונהפוך הוא דרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דדריש מוקדשתו שמתקדשת מתחלתה ואיצטריך יובל היא שנת החמשים לומר שאין מתקדשת בסופה ותו לית לן האי ילפותא דחמשים אתה מונה ואין אתה מונה חמשים ואחת א"כ כרבי יהודה ס"ל והתמיה קיימת על מהרש"א שלא הרגיש בזה. ולמאי דפרישית בסמוך דמפשטא דברייתא דקתני יכול כשם שמתקדשת וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין וכו' היינו דלא כרבי ישמעאל. ולפ"ז הא דקאמרינן ורבנן שנת הנ' אתה מונה היינו ר' ישמעאל וסייעתו ובזה היה כל דברי תוספות קיימין כפי הנוסחא שלפנינו. אלא שכבר כתבתי בסמוך דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי ודבריהם צ"ע:

בגמרא ר"ע אומר אין צ"ל חריש וקציר של שביעית וכו'. ופירש"י אף ע"ג דרישא דקרא קאי בשבת ע"כ סיפא אשביעית קאי דאי בשבת שאר מלאכות מי שרו וקשיא לי סוף סוף כיון דמוקי לה ר"ע אתוספת אמאי אפקיה לקרא משבת אשביעית נוקמא לענין תוספת מלאכה בשבת גופא וגלי רחמנא בחריש ובקציר וה"ה לכולהו ותו לא שייך להקשות מ"ש חריש וקציר כדדרשינן נמי בשבת פ' כלל גדול מהאי קרא לחלוק מלאכות ולא מקשינן מ"ש חריש וקציר והיינו משום שהיא מדה בתורה בדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא:

ונלע"ד ליישב דלא מצי לאוקמי לתוספת דשבת דא"כ אמאי איצטריכו תרי קראי חריש וקציר דבחדא סגי וא"ל דחד לתוספת דלפניו וחד לתוס' דלאחריו דלר"ע משמע ליה דלא שני בין לפניו ובין לאחריו כדפרישית דמדאיצטריך לכתוב יובל היא שנת החמשים שאינה מתקדשת בסופה אלמא דמסברא היכא דשייך תוספת לפניו שייך נמי לאחריו. ול"ל דאכתי איצטריך כי היכי דלא נילף מיובל הא ליתא דהא לקושטא דמלתא ביובל לפניו נמי לא מיתסר משום תוס' אלא שהיובל מתחיל ממש מר"ה כדפרישית בהאי ברייתא דמתוקמי כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לענין שביעית איצטריכו שפיר חריש וקציר אלפניו ולאחריו לפי שאינם מענין אחד דהא לא אסרינן לחרוש במוצאי שביעית וכן לקצור לא אסרינן אלא דוקא תבואה שהביאה שליש בשביעית ואין זה כמו שאר איסור תוס' והא דאיצטריכו תרי קראי בסמוך לרבי ישמעאל גבי תוספת דיוה"כ אפשר דר"י לית ליה האי דרשא דיובל היא שנת החמשים לענין שאינה מתקדשת בסופה אלא כרבנן דמוקי לה שנת החמשים אתה מונה ואם כן שפיר מצי סבר דלפניו ולאחריו צריכי תרי קראי כנ"ל לכאורה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בשמעתין לא יתכן לפ' כן ועמ"ש בזה בסוף הסוגיא ליישב בע"א:

בתוספות בד"ה שהרי כבר נאמר וכו' תימא הא איצטריך למ"ד וכו' וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמעינן דאסורה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב קושייתם דהאי מ"ד דחורש בשביעית לא לקי סובר כמסקנא דהתם דהלכתא בזמן שב"ה קיים ולפ"ז מצינן למימר דר"ע נמי אית ליה הלכתא ואפ"ה איצטריך ליה קרא לזמן שאין ב"ה קיים. ולפ"ז לא איצטריך מיהו קרא לענין חרישה דאסור דמדאיצטריך קרא למישרי ילדה לחרוש קודם ר"ה אלמא דחרישה מיהא אסור בשביעית ולענין עיקר מלאכות שביעית לא שייך לחלק בין זמן הבית או לאחר הבית דהא הלכתא לא נאמרה אלא לענין תוספת ובההיא הוא דאמרינן התם דומיא דניסוך המים אבל לענין עיקר חרישה דשביעית אין סברא לחלוק כנ"ל. והתוס' שלא כתבו כן היינו משום דלקמן בד"ה כל מקום רפיא בידייהו אי אית ליה לר"ע הלכתא או לא ועיין מה שאפרש שם:

בא"ד ור"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת עכ"ל. ואף למאי דפרישית דההיא דקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לאו משום תוספת מיתסרי אלא משום שהביאו שליש קודם ר"ה מיקרי פירות שביעית ממש אפ"ה הוי שפיר דומיא דמה קצירה דלאו בשנת השמיטה ממש איירי ה"ה לחרישה לאו בשמיטה ממש אלא לפניו כנ"ל:

בד"ה וקציר של שביעית פי' ריב"א וכו'. דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ול"ל דאכתי איצטריך קרא שאם זרע באיסור אסור לקצרן במוצאי שביעית דמשום דאי לא כתב קראי כדאיתא בכמה דוכתי ואע"ג דביבמות אמרינן דאי דאסורא כתב קרא מ"מ שאני הכא כיון דכתיב בלשון עשה בחריש ובקציר תשבות הו"ל דאי דהתירא ולא כתב קרא:

בגמרא ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל. ויש לתמוה טובא בזו הסוגיא דמאי מקשה דלמא ה"נ לר"י לית ליה כדאשכחן בס"פ קמא דמ"ק דר"ג וב"ד סוברים דמותר לחרוש עד ר"ה והובא בתוספת בשמעתין ואיכא למ"ד התם דיליף משבת בראשית דלפניו ולאחריו מותר אלא דאין מוסיפין מחול על הקודש בשום מקום וכן פסק הרמב"ם להדיא וממילא דאף למסקנא דת"ק דר"י אית ליה דהלכתא בזמן שב"ה קיים היינו לפניו אבל לאחריו לא אשכחן דאסור אם לא למאי דפרישית דאיסור קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לאו משום תוספת הוא אלא מחמת שגדלו בשביעית וילפינן לקמן מדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות דכל שהביאה שליש מיקרי פירות שביעית וא"כ מאי מקשה הש"ס לר"י מנ"ל. ואף אם נאמר כפי' התוספת דאשבת וי"ט קאי ונאמר דתוספת פורתא כ"ע מודו ודלא כדברי התוס' בד"ה כל מקום שכתבו דלר"ג וב"ד לית להו תוס' כלל:

אלא דלפ"ז קשה יותר מאי מקשה לר"י טפי מר"ע דלר"ע נמי קשה האיך יליף שבת משביעית הא לא דמי דשביעית לפניו ולאחריו אסור לגמרי ובשבת מותר ולא איצטריך אלא תוספת פורתא. וכן קשה לפי' ראשון של תוס' דאלאחריו בשביעית קאי א"כ מאי משני דיליף מועניתם את נפשותיכם הא לית לן קרא אשביעית והתם משמע דשבת וי"ט ויוה"כ כל חד צריך קרא למילפי מהדדי כ"ש דלית לן למילף שביעית מהנך. ועוד מי דמי התם פורתא והכא טובא ומנ"ל דבעינן בשביעית ל' יום לפניו ולאחריו תליא בהבאת שליש ומאי שייך הנך מילי לתוס' דשבת וי"ט ויה"כ. תו קשה מ"ש דלר"ע ילפינן כולהו משביעית ולר"י כל חד וחד צריך קרא. תו קשה מאי דמקשה הש"ס בסמוך ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה ומשני דמיבעיא ליה לכדתנא רבי חייא בר רב מדיפתי דאכתי קשה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ל"ל:

והנלע"ד בזה דהא דמקשה ור"י מנ"ל לאו אעיקר דינא פריך אלא אברייתא דלעיל קאי דקתני ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש דמשמע דאתיא נמי כרבי יהודה כיון דקי"ל הלכתא כי האי ברייתא כמו שכתבו התוספות דקי"ל כר' יהודה דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ומייתר ליה יובל היא שנת החמשים לומר שאין מתקדשת בסופה כדאמרינן בברייתא וקי"ל נמי כרבי ישמעאל כדאמרינן ברפ"ק דמ"ק דר"ג וב"ד כר"י ס"ל וכי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא אלמא דלר"י נמי איצטריך קרא דיובל היא שנת החמשים דלא נימא בסופה משום תוספת כדאשכחן לפניו. וע"ז מקשה הש"ס שפיר לר"י מנ"ל דמוסיפין בשום דוכתא לאחריו כמו לפניו דאיצטריך קרא דיובל היא למעוטי וע"ז מסיק שפיר דילפינן מקרא דועניתם את נפשותיכם דאשכחן דהיכא דשייך תוספת לפניו שייך נמי לאחריו וממילא דה"ה בכל דוכתא והיינו דלשבת וי"ט לא איצטריך אלא חד קרא וביה"כ איצטריכו תרי קראי אלא ע"כ כיון דגלי גלי דלפניו ולאחריו שוין וממילא דה"ה לשביעית ויובל נהי דלעיקר מילתא לא דמי תוספת דידהו לשבת וי"ט ויה"כ דאפ"ה איצטריך קרא דיובל היא למעוטי דלא נימא כיון שמתקדשת בתחלתה משום תוספת ה"ה לאחריו כדאשכחן בשבת ויו"ט ויוה"כ דלפניו ולאחריו שוין. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מאי עביד ליה ואין כוונת המקשה דלר"ע נילף יוה"כ משביעית שכבר כתבתי דלא דמי בלל. ועוד דאפילו שבת ויום טוב מיוה"כ לא ילפינן אלא עיקר הקושיא כיון דכתיב מערב עד ערב דמוסיפין ביוה"כ לאחריו אם כן מאי איצטריך ועניתם לומר שמוסיפין לפניו דכ"ש הוא משביעית ויובל שמוסיפין לפניהם ולא לאחריהם בשלמא ר"י מה שמוסיפין ביובל לפניו אינו משום תוספת אלא שמתחיל מתחילתה ושביעית לית ליה אלא מהלכתא וק"ו מהלכה לא ילפינן משא"כ לר"ע דיליף מקרא בשביעית וממילא דה"ה ליובל ודאי קשה וע"ז מסיק שפיר דועניתם איצטריך לכתוב לכדתני חייא בר רב מדפתי אבל אאינך קראי דמערב עד ערב ותשבתו שבתכם לא הוצרך לתרץ דמעיקרא לא הוי קשיא ליה מהנך קראי דודאי כולהו צריכי דחד מאינך לא ילפינן כמו לרבי ישמעאל כנ"ל נכון:

והשתא דאתינן להכי אין צורך עוד למ"ש לעיל דהא דלא מוקי ר"ע בחריש ובקציר לענין תוספת שבת גופא היינו משום דא"כ תרי קראי ל"ל דמדאיצטריך היא ביובל אלמא דמסברא לפניו ולאחריו שוין לענין תוס' דאפשר שאין סברא זו מוכרחת שיש קצת סברא להיפך דהא דאיצטריכו תרי קראי היינו משום דלא נילף מיובל דלא שייך תוספת לאחריו והו"א דלפניו הטעם משום תוספת. אלא דבלא"ה לא מצי ר"ע לאוקמי בחריש ובקציר לענין תוספת שבת דאיהו נמי מתשבתו שבתכם יליף. ומעתה נפרש עוד דאף לשיטת הפוסקים דלא קי"ל כרבי יהודה כמ"ש התוספת אפילו הכי מקשה הש"ס שפיר בפשיטות ורבי ישמעאל מוסיפין מנ"ל משום דפשיטא ליה לש"ס דאי לאו דיליף מקרא אחרינא לא הוי מיקל ר"י כל כך לומר דחריש וקציר אתי לענין עומר שדוחה שבת דנהי דלא משמע ליה לאוקמי לענין תוספת שביעית משום דקרא בשבת איירי אכתי הוי מוקי ליה לענין שבת גופא דבעי תוספת לפניו ולאחריו ועל זה משני שפיר דיליף מועניתם וכל הסוגיא כדפרישית ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה ורבי ישמעאל וכו'. דאם כן לא הוה ליה למכתב קראי גבי שביעית עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק דאדרבא עיקר קרא בשבת כתיב אלא כוונת התוס' דלא הוה ליה לרבי עקיבא למידרשינהו לענין שביעית. ויותר נראה דהתוספת סברי דלר"ע לא משמע ליה לאוקמי פשטא דקרא לענין תוספת שבת דאם כן מ"ש חריש וקציר דנקט טפי משאר מלאכות וכבר הארכתי לעיל בשמעתין:

בגמרא ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי וכו'. וכתבו כל הפוסקים דקי"ל כדתני חייא כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס דאסור להתענות בעיה"כ ומצוה להרבות בסעודה והיינו ע"כ מדתני חייא וכ"כ הטור א"ח בתחילת הלכות יוה"כ והקשה שם הב"י מדידיה אדידיה דאם כן למה כתב הטור בהלכות שבת דצריך להוסיף מחול על הקודש וכן בהלכות יוה"כ גופא לענין עינוי ואם כן האי ועניתם מפיק ליה להכי ולהכי ותירץ הב"י דס"ל כר"ע דיליף מחריש וקציר ויליף כולהו משביעית והתמיה קיימת על הב"י דנהירין ליה שבילי דכל תלמודא והפוסקים ואם כן הא קי"ל בהדיא כמסקנא דפ"ק דמ"ק דר"ג וב"ד התירו לחרוש עד ר"ה והיינו משום דכר"י ס"ל והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ הרמב"ם להדיא בהל' שביעית כר"ג וב"ד וכן לענין דקצירת עומר דחי שבת כ"כ הרמב"ם ז"ל וכ"כ התוספת במנחות ואם כן הדרא קושיא לדוכתא:

אמנם למאי דפרישית א"ש דנהי דקי"ל כדתני חייא ואם כן ועניתם להכי הוא דאתא אכתי ילפינן תוס' ביוה"כ ושבת וי"ט מערב עד ערב תשבתו שבתכם ונהי דמההיא לא ילפינן אלא לאחריו סובר הטור וסייעתו דאין לחלק בין לפניו או לאחריו מדאיצטריך היא ביובל למעוטי. ועוד דלפניו ילפינן בק"ו מלאחריו מיובל דמוסיפין לפניו ולא לאחריו. אלא דוקא לענין שביעית איצטריך תרי קראי למאן דאית ליה כדפרישית לעיל באריכות. והא דמייתי תנא דברייתא תרי קראי לפניו ולאחריו היינו משום דאיהו לא דריש היא לענין יובל אלא כרבנן דרבי יהודה. אבל הרמב"ם שיטה אחרת לו דלית ליה שום תוס' בשבת וי"ט. ואף לא ביוה"כ גופא אלא לענין עינוי. וכבר האריכו המ"מ והלחם משנה בכוונתו והרבה יש לי להשיב ואין כאן מקומו:

מיהו עיקר דברי הרמב"ם אין צריכין ביאור לענ"ד. דאיהו סובר בפשיטות דמאן דמפיק לועניתם כדתני חייא ממילא דלא שייך למדרש כלל מערב עד ערב תשבתו שבתכם לענין תוספת כדמשמע להדיא בשמעתין אליבא דר"ע וכיון דבכולהו תלמודא משמע דקי"ל כחייא וקי"ל נמי דתוספת שביעית גופא מותר כר"ג וב"ד ומסקינן נמי התם ובירושלמי שהביאו תוספת דשבת בראשית לפניו ולאחריו מותר כיון דלית לן שום קרא לאיסור וסובר הרמב"ם דאפילו תוספת משהו נמי בכלל ההיתר כתירוץ השני של תוספת כאן. אמנם מה שפסק הרמב"ם דתוספת עינוי אסור ביוה"כ נראה שיצא לו כן מסוגיא דסוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ח) דמרבינן מהאזרח לרבות הנשים ולא נצרכא אלא לתוספת עינוי וזה ברור ודו"ק:

בתוס' בד"ה ור"ע האי ועניתם וכו'. קצת קשה מפרק מקום שנהגו וכו' ואמאי הא אפילו ודאי יום עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי יש חילוק בין איסור תוספת ובין בין השמשות דאיסור תוספת אינו אלא באיסור עשה משא"כ בה"ש הוא ספק איסור כרת ובשוגג חייב אשם תלוי ואי משום דמייתי לה התם בברייתא לגבי תשעה באב דלא שייך כרת וקרבן אם כן אדרבא משום הא גופא נקט לרבותא דבט"ב אפילו בה"ש מותר וכ"ש דליתיה בתוספת. אח"ז ראיתי שהתוס' כתבו סברא זו בפרק מקום שנהגו ונראה דהכא נמי עיקר קושייתם מההיא דפ' במה מדליקין. ולענ"ד מהתם נמי לא קשיא משום דקתני ספק חשיכה אין מעשרין הודאי ואין מטבילין דהיינו איסור שבותין בעלמא דאיכא למ"ד דאפילו בה"ש לא גזרו משום שבות ונהי דההיא מתני' סברה דגזרו בה"ש אפילו הכי באיסור תוספת לא גזרו בשבותין ונהי דמייתי הכא מהדלקת הנר שהוא איסור תורה מ"מ בלא"ה הדלקת הנר משנה יתירה היא דידעינן במכ"ש מהנך דשבותין בעלמא נינהו ואפילו הכי אסור' בה"ש אלא שכבר פירשה יפה הר"ע מברטנורה בשם רבותיו דהדלקת הנר ע"י עכו"ם איירי דאסור בה"ש דהוי נמי שבות ותיתי לי שכוונתי מסברא דנפשאי לדעתו וק"ל:

בא"ד ולפי אותה מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר"ע וקראי לבזמן שאין ב"ה קיים עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא התם אמרינן דהלכתא בזמן שב"ה קיים מדאיתמר בהדי ערבה וניסוך המים מה הנך בזמן שב"ה קיים האי נמי בזמן הבית אסור שלא בזמן הבית שרי וא"כ משמע להדיא דהלכתא אתא להתיר בפירוש שלא בפני הבית. ובדוחק צריך ליישב דכ"ע לית להו האי דומיא לקושטא דמלתא אלא דאיצטריך קרא דלא תימא דומיא דערבה וניסוך המים. אבל קשיא לי דר"ע לית ליה הלכתא לענין ניסוך המים דיליף לה מונסכיהם כדאיתא בדוכתי טובא ואפשר דניסוך המים לית ליה ואפי' הכי אית ליה עשר נטיעות וערבה וכי היכי דלא תימא נטיעות דומיא דערבה ואע"ג דמשמע דר"ע לענין ערבה נמי לא איצטריך הלכתא לערבה דיליף לה מערבי שתים א' לערבה וא' לולב דהא אית ליה לר"ע ערבה א' אפ"ה י"ל דערבי איצטריך ליה לרבות של בעל ושל הרים כדאיתא בסוגיא דסוכה. אמנם כן לענ"ד מוכח להדיא דר"ע אית ליה הלכתא לענין עשר נטיעות גופייהו דמתניתין היא בפ"ק דשביעית עשר נטיעות חורשין כל בית סאה עד ר"ה וקתני סיפא עד אימתי נקראו נטיעות ופליגי ר"ע וחביריו אלמא דאית ליה הא מלתא דנטיעות וע"כ היינו מהלכתא ואע"ג שהרב הברטנורה כתב שם פירוש אחר במשנה דעשר נטיעות להחמיר בהם באיסור תוספת שני פרקים דרבנן אבל האמת אגיד שדרכו נסתרה ממני שמסוגית הש"ס וירושלמי לא משמע כדבריו אלא למישרי בשל ילדה טפי מבזקינה וכן משמע להדיא בריש מ"ק וכ"כ רש"י בפ' לולב הגזול ובדוכתי טובא והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד ומיהו לרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן אי אפשר עכ"ל. וצ"ע מה שיטתיה דרבי הכא. ונלע"ד בכוונתם משום דבמנחות שילהי פ' רבי ישמעאל מסקינן דרבי סובר דקצירת עומר אינו דוחה שבת. וא"כ ע"כ ר' בשיטתו דר"ע קאי דמפיק בחריש ובקציר לענין תוספת שביעית. ואם כן שפיר כתבו דלפ"ז ע"כ לרבי לית ליה הלכתא כיון דס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן. ועוד נ"ל בכוונתם כיון דלרבי הכי הוא ממילא דלר"ע נמי לית ליה הלכתא דר"ע נמי סובר שביעית בזמן הזה דרבנן כדאיתא בפרק השולח דמאן דאית ליה פרוזבול ע"כ כרבי ס"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן ואנן שמעינן לר"ע דאמר קרקע כל שהוא כותבין עליו פרוזבול. ואע"ג דרש"י כתב בפ' השולח דאביי דוקא מוקי לפרוזבול כרבי אבל רבא דאמר הפקר ב"ד הפקר ע"כ כ"ע אית להו פרוזבול אבל התוספת שם בפרק השולח לא כתבו כן ואזלי בזה לשיטתייהו וע"ש ובחדושינו. ועפ"ז נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם שכתב בפ' ז' מהלכות תמידין ומוספין לענין עומר נקצר ביום כשר ודוחה שבת ונתקשו בזה הקדמונים נוחי נפש הובא בס' ברכת הזבח דא"א לומר כן דהא במנחות בפ' ר"י דייק הש"ס מדאית ליה לרבי נקצר ביום כשר ע"כ דאינו דוחה שבת דקי"ל כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת ומוקי התם האי דוחה שבת דקתני במתניתין דאהקרבה קאי ולא אקצירה וא"כ פסק הרמב"ם נגד סוגית הש"ס כבר הביא בעל ברכת הזבח בשם גדול א' מקדמוני דורינו דבר חריף ע"ש אבל כבר השגתי ע"ז בעז"ה ואין כאן מקומו:

אמנם לפי שיטתינו נתיישבו דברי הרמב"ם דבמה שפסק נקצר ביום כשר לענ"ד הוא ש"ס ערוך דילפינן לה מתקריב אפילו ביום תקריב אפילו מן העלייה והיינו אפילו משנה דאשתקד אלמא דלא בעינן קצירה והבאה כא' א"כ כ"ש דנקצר ביום כשר ואף שגם במ"ש הביא מן הישן כשר נדחקו מפרשי דבריו אבל לענ"ד הוא ש"ס ערוך דשם במנחות פרק כל קרבנות ציבור מקשה סתמא דתלמודא אמתניתין דשומרי ספיחין בשביעית לייתי מדאשתקד אלמא דפשיטא דאפילו מדאשתקד כשר כ"ש נקצר ביום ואף ע"ג דמשני התם הש"ס כרמל בעינן היינו למצוה דלא שנה הכתוב לעכב נקטינן מהא דסתמא דתלמודא סובר בפשיטות דנקצר ביום כשר דהא כרמל הוא. ולפ"ז ע"כ הא דדייק הש"ס אהא דקאמר רבי נקצר ביום כשר ודוחה שבת היינו לאידך גיסא דכיון דנקצר ביום כשר מדאורייתא לא הו"ל למימר דוחה שבת כיון דאפשר מע"ש ואי משום דרשא דחריש וקציר ע"כ הו"ל לאוקמי כר"ע רביה שע"ז סובב שם כל הסוגיא שילהי פרק רבי ישמעאל דרבי תלמידיה דר"ע הוי ואי משום דלא משמע ליה קרא דבחריש וקציר לענין תוספת שביעית משום דאית ליה הלכתא בהא הוי סובר הש"ס כסוגיא דמעיקרא דריש מ"ק דהלכתא למשרי ילדה וקראי למיסר זקינה או דהלכתא לר"י קראי לר"ע וא"כ אמאי לא סבר רבי כר"ע רבי' ומשו"ה מסיק הש"ס דבאמת סובר ר' כר"ע רביה דקצירת עומר אינו דוחה שבת כיון דלא אשכחן בהדיא דר' פליג עליה דר"ע רבי' בהא מילתא. משא"כ הרמב"ם סובר כמסקנא דמ"ק דאסיק רבי יוחנן דהלכתא בזמן שב"ה קיים וא"כ ר"ע נמי אית ליה הלכתא כמ"ש התוספת כאן אלא דאפ"ה מוקי לקרא דבחריש וקציר בזמן הזה. אבל לרבי דס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן וא"כ ע"כ לא מצי למידרש קרא דבחריש וקציר לענין תוס' דמהלכתא ידעינן אע"כ דקרא אתי לעומר שדוחה שבת וממילא אזלא לה הסוגיא דמנחות. אלא דעדיין קשה לי דהא ר"ע גופא סובר שביעית בזמן הזה דרבנן לשיטת התוספת בפ' השולח כמ"ש ואף שרש"י חולק מ"מ הרמב"ם בהל' שמיטה ופרוזבול קאי בשיטת התוס' דפרוזבול לא שייך אלא בשביעית דרבנן ונלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם באידך גיסא בדרך יותר נכון ועיין בקונט' אחרון:

בגמ' לאפוקי מדר' יהודה: הרמב"ם ה' שמיטה (פ"י ה"ז) כתב שנת יובל אינו עולה ממנין ימי השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת נ"א תחלת שש שנים של שבוע. וכן בכל יובל ויובל עכ"ל. הרי שפסק כרבנן דר' יהודה וקשה הרי התוס' בשמעתין הוכיחו דהלכה כר' יהודה. הנה אמת שמה שהוכיחו כן מסוגיא דע"ז (דף ט') אין קושיא על הרמב"ם שכבר כ' הראב"ד ה' שמיטה (פ"י) שיש לפרש סוגיא דשם דלא כר' יהודה וכן ממה שהוכיחו התוס' דהלכה כר' יהודה מדר' יוסי דנימוקו עמו סבר כר' ישמעאל מדקאמר בקדושין (דף מ') יובל בתחלתו משמט ובערכין (דף כ"ח) מוכח דמאן דקאמר הכי ס"ל כר' ישמעאל גם מזה אין קושיא על הרמב"ם דרש"י בקדושין שם פי' על יובל בתחלתו משמט דביוה"כ משמט והוא כרבנן דר' ישמעאל ע"ש. ונראה דרש"י ס"ל דאין ראיה מהא דערכין דדוקא שם דקאמר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד מוכיח שפיר דכר' ישמעאל ס"ל דאל"כ לא משמטין כאחד כיון דאיכא עשרה ימים בין סוף שמיטה לתחלת יובל. אבל בקדושין דלא קאמר רק שמתחלתו משמט שפיר יש לפרש דעל יוה"כ קאמר ולאפוקי שמיטה שלא משמט רק בסוף השנה וכיון דרש"י מפרש ר' יוסי שם דכרבנן ס"ל שפיר י"ל דגם הרמב"ם מפרש כן וא"כ אין ראיה מזה דהלכה כרבי יהודה. אבל משאר ראיות שהביאו התוס' קשה על הרמב"ם כיון דהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יב"ב מדסתם התנא כוותי' ועוד כיון דקיי"ל בכל דוכתי דמקדשין חדשים ומהאי טעמא פסק הרמב"ם כר' ישמעאל בנו של ריב"ב שם (פ"י ה' י"ד) וכמו שהוכיח מדבריו המשנה למלך ה' ערכין (פ"ד) והרי ר' ישמעאל ע"כ ס"ל כת"ק דתניא אידך דמוקי מיעוטא דיובל היא שאין שנת נ"א מתקדשת עד יוה"כ ורק רבנן דפליגי על ר' ישמעאל וס"ל דאין השנה מתקדשת מתחלתה לא צריכי קרא למעט שאין מתקדשת בסופה ולכן מוקי ליה למעט שאין מונין שנת נ"א ולאפוקי מר' יהודה וכיון דהלכה כר' ישמעאל ע"כ ג"כ הלכה כר' יהודה כיון דפשטא דקרא כוותי' ולית לן מיעוטא נגד פשטא דקרא וזהו ראית התוס' דהלכה כר' יהודה (ותמהני על הפ"י שהניח דבריהם בצ"ע ע"י נוסחא מוטעת שהיה לפניו בתוס'. ולענ"ד דבריהם ברורים וראיתם חזקה ע"פ מה שביארנו) וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דפסק כר' ישמעאל א"כ צריך קרא דיובל היא שאין מתקדשת בסופה וא"כ ליכא מיעוטא לאין אתה מקדש שנת חמשים ואחת ואיך פסק דלא כר' יהודה. ונלע"ד לישב שיטת הרמב"ם דלפי המבואר בסוגיין לא מצריכין קרא דיובל היא לת"ק למעט שאין מתקדשת בסופה אלא כיון דמוסיפין מחול על הקודש כמו שאמר ואל תתמה שהרי מוסיפים מחול על הקודש ודמוסיפין מחול על הקודש ילפינן לר"ע מחריש וקציר תשבות ולרבי ישמעאל דמוקי האי קרא לקצירת העומר דדוחה שבת יליף תוס' מועניתם את נפשותיכם ור"ע מוקי הך קרא לדתני חייא ב"ר שמצוה לאכול בתשיעי ור' ישמעאל לית ליה הך דרשה כמו שכ' התוס' ולפ"ז מאן דאית ליה כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ואית ליה נמי שמצוה לאכול בתשיעי לית ליה קרא דמצוה להוסיף מחול על הקודש ולכן אפילו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב שהשנה מתקדשת בתחלתה מכ"מ ל"צ קרא דיובל הוא שאין מתקדשת בסופה וממילא מיותר לדרשת רבנן דאי אתה מונה חמשים ואחת ודלא כר' יהודה ולכן רק התוס' שס"ל להלכה דמוסיפים מחול על הקודש כנראה מסוגיין שפיר הוכיחו מסוגיא דהלכה כר' יהודה. אבל הרמב"ם דפסק להלכה שאין מוסיפין מחול על הקודש מדאורייתא רק לענין עינוי יוה"כ כמו שכ' הרב המגיד ה' שביתת עשור (פ' א') א"כ ל"צ יובל היא למעט שאין מתקדשת בסופה אע"ג דס"ל כר"י בנו של ריב"ב וע"כ דאתי יובל היא כרבנן ולאפוקי מדר' יהודה ולכן פסק הרמב"ם דלא כוותי' ועיין לקמן מש"כ בתוס' שע"כ גם לשיטתם צ"ל כן:

חריש של ערב שביעית: עפ"י סוגיא דמ"ק (דף ד') שהביאו גם התוס' בסוגין ר' ישמעאל יליף מהלכתא מדהתיר הכתוב ילדה מכלל דזקנה אסורה ור"ע יליף מקרא והקשה הט"א כיון דלר' עקיבא דלית ליה הלכתא ויליף מבחריש וקציר תשבות ודאי אין חילוק בין ילדה לזקנה כיון דהפסוק לא רמז חילוק לזה ולפ"ז קשה דבשביעית (פ"א) תנן ר"ע אומר נטיעה כשמה ומה לו לר"ע אם נטיעה היא או לא והניח בקושיא. וכן הקשה גם הפ"י. ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה אמה דפריך במ"ק (שם) על מה דאמר רנב"י דר"ע ג"כ אית ליה הלכתא למישרי ילדה וקרא למיסר זקנה וכיון דהלכתא למישרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה ע"ש. הרי לפי מה שכתבו התוס' שם (דף ג' ע"ב) ד"ה יכול דאע"ג דבחריש ובקציר אינו אלא עשה מ"מ לקי על תוספת דגלי קרא בזה דשביעית עם לאוין שבו מתחלת קודם שנת שביעית ע"ש. וא"כ מה מקשה לר"ע קרא לזקנה ל"ל דילמא צריך קרא למלקות דאי לא אתי רק מהלכתא אין לוקין עליו דעל הלכתא אין לוקין כדאמרינן בכורות (דף י"ד) ועי' בריטב"א רפ"ג דמכות שהקשה מטעם זה איך לוקין אטריפות כיון דמהלכתא אתי ותירץ דהלכה לא גלי רק שכל י"ח טריפות הם בכלל לאו דטריפה לא תאכלו וזה לא שייך כאן אם לא צריך קרא כלל אתוספת ולא אתי רק מהלכתא וצ"ל דהמקשן באמת לא הוי ס"ל דמה דקאמר הברייתא לעיל יכול ילקה על תוספת דמלקות ממש קאמר אלא מכות מרדות מדרבנן וכמ"ש הריטב"א שם בשם רש"י. אבל לפי המסקנא י"ל דר"ע ס"ל דלוקין על התוספ' ולכן אע"ג דס"ל ג"כ הלכתא מ"מ צריך קרא דבחריש ללקות עליו ולכן שפיר ס"ל ר"ע ג"כ הלכתא דעשר נטיעות. ועי' בפ"י שכ' ביישוב קושיית התוס' ד"ה שהרי כבר נאמר שהקשו למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה דילמא אצטריך קרא דבחריש לאסור חרישה בשביעית די"ל עפ"י מסקנת גמרא דמ"ק דגם ר"ע ס"ל הלכתא לזמן שבהמ"ק קיים ואפילו הכי צריך קרא לזמן שאין בהמ"ק קיים ע"ש. ולפ"ז ג"כ מיושב קושיתו וקושיית הט"א דגם ר"ע מחלק בין נטיעה לילדה ואע"ג דאכתי לפי המ"ד דגמרא יקשה מהא דר"ע אומר נטיעה כשמה מ"מ י"ל דבלא"ה פריך שפיר. אמנם לענ"ד בלא"ה י"ל עוד בזה ודאי דאע"ג דלר"ע קרא כתיב לתוספת שביעית מכ"מ מודה דנמסר הלכתא לשיעור תוספ' דאל"כ מנ"ל דשיעור תוספת שלשים יום כדאמרינן במ"ק (דף ג') דילמא פחות או יותר אע"כ דזה בכלל שיעורין שנמסרו למשה מסיני וא"כ י"ל דנמסר ג"כ השיעור דבילדה עשר לבית סאה ובזקנה ג' לבית סאה ומ"מ כתיב קרא ללקות על התוספ' כמו שכתבתי דאי מהלכתא לבד אתי אין לוקין:

היוצא למוצאי שביעית: הפ"י הקשה מנ"ל דאתי קרא לתוספת שביעית וילפינן שבת מיניה דילמא אתי לתוספ' שבת ולענ"ד א"א לומר כן דאיך מרומז תוס' שבת מחריש וקציר ויותר הוי מצינו ליליף כן מביום השביעי תשבות דמיותר דכמה עשה כתיבי בשבת ולא צריך לזה סיפא דקרא דחריש ובקציר תשבות:

ת"ל מערב עד ערב: קשה לר"ע דיליף תוספת בכל מקום מבחריש ובקציר ולכך מפרש הגמרא כיון דל"צ ועניתם לתוספ' מוקי לדרשה דקייא בר רב דהתינח קרא דתוספ' שלפניו אבל הך דמערב עד ערב דדריש ר"י מיניה תוספת שלאחריו מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי מבקציר וי"ל דלקמן (דף כ') יליף ר' יוחנן מקרא דמערב עד ערב שיהיה לילה ויום מן החדש וא"כ לא מיותר קרא דצריך להכי. ומ"מ יליף רבי ישמעאל שפיר מיניה תוספת עינוי כיון דכתיב עד ערב וס"ל עד בכלל. אבל מ"מ לר"ע אין כאן יתור. אמנם איפכא קשה כיון דכתיב עד ערב א"כ למה ליה לר"ע קרא דבקציר לתוספ' תיפוק ליה מעד ערב. וי"ל עפ"י מה שכתבו התוס' ד"ה שהרי שהקשו למ"ד חורש בשביעית לא לקי מנ"ל לר"ע למילף מבחריש תוספת לפניו דילמא צריך קרא לאסור חרישה בשביעית. ותירצו דעיקר דרשה מבקציר ומדקצירה לדרשה דתוספת חרישה נמי לתוספת ולכן אי לא הוי כתיב בקציר גם בחריש לא הוי דרשינן לתוספת ולא הוי ידעינן תוספת שלפניו אכן התינח למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה אבל למ"ד לוקה דל"צ קרא בחריש לחרישה בשביעית וע"כ הוי מוקמינן לתוספת שלפניו גם אי לא הוי כתיב בקציר אכתי קשה ל"ל בקציר לר"ע לתוספ' תיפוק ליה מעד ערב ויש לומר דלפי מה שכתבו התוספות במ"ק (דף ג' ע"ב) ד"ה ר"א המ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הוא ר"א וכיון דפליגי בזה ר"א ורבי יוחנן א"כ המ"ד דחורש בשביעית לוקה הוא ר' יוחנן ולר"י לשיטתו לא קשה קושיתנו שהרי מה דיליף תנא דברייתא מעד ערב תוספ' ביציאתו היינו משום דס"ל דעד ועד בכלל כמ"ש רש"י ובערכין (דף י"ח) פליגי תנאי בהכי אי אמרינן עד ועד בכלל או לא ולפי המבואר במנחות (דף ס"ח) ס"ל לר' יוחנן האיר המזרח מתיר ומבואר שם דס"ל עד ולא עד בכלל וא"כ פשיטא דניחא ליה לאוקמא גם דעת ר"ע כן דכולהו סתמא אליבי' ולכן לר' יוחנן אליבא דר"ע ליכא למילף מעד ערב תוספת ביציאתו ולכן צריך לזה קרא דבקציר גם לר' יוחנן דס"ל חורש בשביעית לוקה ורק לתוספת שלפניו דאתי מבחריש ל"צ קרא דועניתם ולכן מפרש הש"ס דמוקי לדחייא ב"ר:

יכול בתשעה: כ' הריטב"א וא"ת האיך אפשר לומר בט' דוקא עד דאיצטרך בערב והלא הכתוב צווח ואומר בעשור לחודש השביעי הזה יוה"כ הוא וצ"ל דאי מהערב ה"א דבעשור הוי יוה"כ אבל העינוי אינו בו אלא בט' כדכתיב הכא בט' לחודש עכ"ל. ותמהני האיך ה"א לומר כן שהרי כתיב בעשור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם. ולכן נלענ"ד דהכי קאמר יכול בתשעה מצוה הכתוב ג"כ עינוי ת"ל בערב לא יתענו אלא בערב אי בערב ה"א משתחשך יתחילו להתענות ת"ל בתשעה ומשתחשך כבר עבר התשעה הא כיצד יתחיל ויתענה מבעוד יום ובזה מקיים בתשעה ובערב:

יכול משתחשך ת"ל בתשעה: בברכות (דף ח') הקשו התוס' הרי בכתוב כתיב ג"כ בארבעה עשר לחודש בערב תאכלו מצות ושם פשיטא דהך בערב קאי על הערב שאחר י"ד ולמה לא נפרש גם הכא הך בערב שלאחר תשעה ולענ"ד י"ל דשאני הכא דבערב מיותר כיון דכתיב בערב מערב עד ערב א"כ הו"ל למכתב בתשעה לחודש מערב עד ערב או בתשעה לחודש בערב עד ערב ואז היה דומה לבערב תאכלו מצות אכן השתא דכתיב בערב וגם מערב משמע דצוה הכתוב ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגם בערב ולכן דרש לר"י מנין שמוסיפים מחול על הקודש ולר"ע לאכול בתשעה:

כל האוכל ושותה בתשיעי: הצל"ח בברכות דקדק דלמה אמרה התורה בלשון עינוי ולא נכתב הציווי בלשון אכילה כמו בשאר מקומות שצוה הכתוב אכילה. ועוד דקדק על לשון הברייתא כאלו התענה תשיעי ועשירי דהך ועשירי מיותר. ולענ"ד י"ל דהורה לנו הכתוב שתכלית מצות אכילה בתשיעי אינו עונג ושמחה כמו באכילת שבת ויו"ט אלא התכלית הוא עינוי לתשובה ולכפר כמו עינוי הצום בעשירי והיינו שברא הקב"ה לאדם גוף ורוח ונתן לכל אחד חקו באשר הם מתנגדים שתאות הגוף הוא אכילה ושתי' ותענוגי העוה"ז ותאות הרוח היינו שהוא נשמת אדם היא רוחני בלבד ולתעב כל תענוגי הגוף והקב"ה חפץ שבל יוגרע מכל אחד מחלקי האדם חקו ומחסורו ולכן כמו שנקרא חוטא מי שנהנה מעוה"ז יותר ממה שהתירה לו התורה כמו כן נקרא חוטא ג"כ מי שמצער את הגוף ומונע ממנו מה שהתירה לו התורה יותר מדי כמו שדרשו רז"ל שהנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין ממה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכן אמרו היושב בתענית בלא תכלית תשובה נקרא חוטא ובאשר שחוטא האדם בימות השנה גם נגד הגוף כמו נגד הנשמה צוה הקב"ה גם למה שחטא האדם נגד הגוף עינוי בתשיעי לכפרה המתנגד נגד הנשמה כמו שצוה עינוי בעשירי לכפרה המתנגד נגד הגוף דהיינו בתשיעי בהרבות אכילה ושתיה כמו שכתב רש"י כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף ובעשירי בעינוי צום ולחשוך מהגוף כל מיני תענוגים ולכן כתיב ועניתם את נפשותיכם נפשות לשון רבים והוי מצי למיכתב לשון יחיד כמו דכתיב אם יש את נפשכם אבל רצה הכתוב להורות לנו בזה שהעינוי יהיה לשני חלקי האדם שנקרא שניהם נפש הגוף נקרא נפש כדכתיב נפש אשר תגע ואפילו גוף המת נקרא נפש כדכתיב הנוגע במת בנפש האדם והרוח חיים באדם ג"כ נקרא נפש בכמה מקומות בכתובים ואפילו אצל הקב"ה מצאנו נפש על דרך בחינה זו כדכתיב נשבע ה' צבאות בנפשו דהיינו בחייו כמו חי אני נאום ה' ובדין היה שתהיה התשובה לגוף ונשמה כאחד דאינו מועיל תשובה נפרדת כמו שביארתי במקום אחר מה שנאמר סוף יומא מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל שדימה טהרת הקב"ה ע"י תשובה למקוה כמו שבמקוה צריך לטבול כל חלקי הגוף כמ"כ בל יאמר אדם היום אעשה תשובה על חטא זה ומחר על חטא אחר אלא צריכה להיות התשובה על כל עבירות יחד ולכן גם התשובה על שני מיני חטאים נגד גוף ונשמה בדין שתהא יחד אבל זה בלתי אפשר דאם יאכל ויצום יחד בעת אחד אין כאן עינוי לא לגוף ולא לנשמה על כן חלקה התורה ב' מיני עינוים לעתות מפורדות עינוי הנשמה לתשיעי ועינוי הגוף לעשירי והקדימה תיקון הנשמה לתיקון הגוף באשר הוא חלק המעולה שבאדם אמנם למען לא יחשב זה כתשובה חלוקה שאינה דומה למקוה לכן מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי דהיינו כאלו כל אחד מב' מיני העינוים היה בתשיעי ועשירי יחד וזה רמז הכתוב במה שכללם הכתוב יחד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגם מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ואח"כ מצאתי מקצת הדברים בשל"ה ה' תשובה:

בתוס' ד"ה ולאפוקי. קאי כר' ישמעאל: ק"ל איך אפשר להוכיח מזה דר' יוסי כר' יהודה ס"ל הרי בערכין (דף י"ב) פריך ושניה במוצאי שביעית היכי משכחת לה כו' ומשני הא מני ר' יהודה היא כו' ואיבעית אימא רבנן וכי קתני וכן בשניה אשארא ע"ש והרי מ"ד וכן בשניה הוא ר' יוסי דהוא שנה הברייתא שם וא"כ איך משני ואיבעית אימא רבנן הא ר' יוסי ע"כ לא ס"ל כרבנן אלא כר' יהודה לפי הוכחת התוס' ולכאורה מזה ראיה או לשיטת רש"י שהזכרתי לעיל שפי' בקדושין מה שאמר ר"י יובל קדש מתחלתו לא על ר"ה כר"י בנו של ריב"ב אלא על יוה"כ וא"כ ר"י כרבנן ס"ל וממילא י"ל ג"כ דס"ל כרבנן דר' יהודה או כמו שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם אפילו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב מכ"מ י"ל דס"ל דלא כר' יהודה מהטעם שביארנו לעיל לשיטת הרמב"ם אבל דעת התוס' צ"ע מסוגיא דשם:

ד"ה שהרי. תימה הא אצטריך: בפ"י תירץ על קושיא זו די"ל דמ"ד חורש בשביעית לא לקי ס"ל דר"ע ס"ל כמסקנא דמ"ק דהלכתא בזמן שבהמ"ק קיים ויליף חרישה מדאצטריך להתיר ילדה. ע"ש ולא הבנתי דא"כ האיך קאמר ר"ע אינו צריך לומר חריש של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע שהרי לא מזה ילפינן אלא מהלכתא שהתיר ילדה והל"ל שהרי מהלכה אתי. ולענ"ד י"ל ביישוב קושייתם דשם במ"ק מפרש טעם דמ"ד חורש לקי דיליף בכלל ופרט וכלל מזריעה ואידך דכתיבי וטעם דמ"ד אינו לוקה מפרש דא"כ כל הני פרטי ל"ל אכן טעם זה לא שייך רק דלא ניליף מלקות לחרישה אבל שלא נילף גם לאסור חרישה מכלל ופרט לזה לא שייך טעם דא"כ כל הני פרטי ל"ל דדלמא כתיבי פרטי למימר דאהני דוקא לקי אבל אאחריני דאתיא מכלל ופרט לא לקי ולכן כיון שעל מחריש וקציר תשבות דכתיב בעשה לא לקי קאמר שפיר דאיסור נילף משדך לא תזרע:

ד"ה וקציר. מלא תזרע נפקא: הפ"י הקשה דדילמא איירי בזרע באיסור שאסור לקצור שהרי דאי לאיסורא כתב קרא. ותירץ כיון דכתיב בלשון עשה הו"ל דאי להתירא ולא כתב קרא. ולא נלע"ד שהרי טעם דגמרא דלא כתיב דאי להתירא הוא דמסתמא לא רצה התורה להתיר דבר ע"י שעבר עבירה משא"כ דאי לאיסורא וא"כ מה לי אי כתיב האיסור בלשון עשה או בלשון לאו ועוד שהרי ביבמות (דף ע"ח) פריך והרי מחזיר גרושתו דאי להתירא וכתביה ומשני התם משום עיקר איסורא הוא דכתביה הרי שקרא מה דכתיב תועבה היא דאי לאיסורא אף דכתיב תועבה היא לתעב אותה בלשון עשה. ועוד דלסברת הפ"י נילף דכתב דאי להתירא מכל לאו הניתק לעשה כגון לא תקח שלח תשלח הרי שכתבה התורה בלשון עשה שישלח האם אחר שעבר על הלאו דלא תקח וכן בלא תותירו ובאש תשרפו אע"כ כיון דלא להתיר כתובה העשה אלא לחיוב מצוה מקרי דאי לאיסורא וא"כ ה"נ בעשה דתשבות. אבל לענ"ד יש לישב מה שהקשה הפ"י שהרי מה שאסרה תורה במה דכתיב בקציר תשבות אין זה שלא יקצור בעבודת קרקע בתוספת מוצאי שביעית ודאי לא אסור אלא שלא יקצור ע"מ לאכלו וכדמוכח ממה שהקשו התוס' בסמוך לפי' ר"ת ולכן כתבו התוס' שפיר דאי בנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא שהרי בחולין (דף קט"ו) יליף מלא תאכל כל תועבה לאסור בב"ח וכל דברים שנעשו ע"י איסור אם לא שיש הוכחה להתיר וע"ש בתוס' ד"ה חורש דאף דלרש"י לפי המסקנא ילפינן הכל להתיר מק"ו דשבת דחמירא זה דוקא לגירסת רש"י דגרס כן בגמרא אבל מהתוס' שם ממה שהקשו ל"ל קרא דאלה ומה שהקשו האיך אנו אוכלים אילים כו' נראה דלא גרסי כן ולפי המסקנא ג"כ היכא דליכא דרשה להתיר אסור כל דבר שנתהוה ע"י איסור כמו בב"ח ולכן שפיר כתבו הכא דאי בנזרע באיסור בשביעית ל"צ קרא לאסור האכילה בשמינית דמלא תזרע נפקא דכיון דעבר על לאו זה ממילא נאסר מה שגדל:

בא"ד תרי קראי בספיחים ל"ל: לענ"ד י"ל דהר"ת סובר כמ"ש הרשב"א בשמעתין שמה שאסר הכתוב קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לא האכילה אסר הכתוב דכיון דגדל שליש בשביעית שלא מטעם תוס' אלא מדין שביעית נאסר ומה שאסר הכתוב כאן היינו שישבות ולא יעשה מלאכה בשבילו שלא יעדור ולא ינכש השדה בשבילו וזה מטעם תוספת שביעית נאסר ע"ש. ולפ"ז מתורץ קושייתם לר"ת דחד קרא לאסור האכילה וחד קרא לאסור עבודה:

ד"ה וקציר של שביעית היוצא. אבל ע"י שינוי מותר: עי' בתוס' יבמות (דף קכ"ב) ומה שכתבתי בספרי ע"ל שם:

ד"ה ורבי ישמעאל. של אחר שביעית מנ"ל: ק"ק דא"כ לר' ישמעאל למה לי ועניתם בתשעה למדרש לתוספת שלפניו הרי זה יכול לילף מהלכתא דעשר נטיעות. ולענ"ד שהתוס' השיבו על קושית ר"ת דבחנם דחק שאין למדין ק"ו מהלכה אכן י"ל דחדא קושיא מתרצת בחברתה דקושית ר"ת לא היה דנילף תוספת דשבת ויו"ט ויה"כ מהלכתא דעשר נטיעות דבזה ודאי י"ל דאין למדין ק"ו מהלכה אבל קושייתו היה דמפרש מה דפריך ור"י מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל ולכאורה מאי קושיא דלמא באמת לית ליה אע"כ דה"ק מנ"ל לר' ישמעאל למילף מיתור דבחריש ובקציר קולא דקצירת העומר דוחה שבת דילמא אתי קרא לתוספת כר"ע דאין לומר כיון דכתיב גבי שבת עדיף למילף מניה קצירת העומר דז"א דא"כ יקשה לר"ע מ"ט לא דרש ג"כ הכי אע"כ דעדיף למדרש לתוספת שביעית וא"כ לר"י מנ"ל וע"ז הוקשה לר"ת מה קושיא דילמא לר' ישמעאל ע"כ לא צריך לתוספת שביעית דאתי מהלכתא וע"ז תירץ שפיר דעיקר הקושיא בתוספת של אחר שביעית מנ"ל ודילמא ע"ז קאי קרא דבקציר ואין לומר דא"כ אכתי בחריש מיותר די"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל שהקשו מנ"ל לר"ע לדרוש תוספת שביעית מחריש דילמא אתי לחורש בשביעית דלוקה ותרצו מדקציר לתוספת גם חריש לתוספת ולכן י"ל דלר' ישמעאל דל"צ לתוספת דאתי מהלכתא קאי באמת ללקות אחרישה דזה לא אתי מהלכתא דעל הלכתא אין לוקין כמו שכתבתי לעיל לכן פריך שפיר לר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל דאי לא אתי ממקום אחר דילמא אתי קרא דקציר לתוספת דלאחריו ובחריש ללקות על חרישה ובזה מתורץ על ר"ת מה שהקשו התוס' עליו דאין דנין ק"ו מהלכה ומה שהקשיתי דלפי תירוצו ועניתם ל"ל:

בא"ד דאין דנין ק"ו מהלכה: לעיל כבר כתבתי יישוב קושיא זו על ר"ת. אכן בלא זה י"ל עוד דלפי מה דאמרינן במ"ק (דף ד') נמסר גז"ש למילף שבת בראשית ושבת דשביעית מהדדי והנה אע"ג דרש"י כתב בשבת (דף קל"ב) דבכל י"ג מדות אין למדין מהלכה מ"מ מדברי התוס' בפסחים (דף מ"ג) נראה דס"ל דגז"ש ילפינן מהלכה שכתבו שם דילפינן לפטור נשים ממצה מגז"ש דט"ו מחג הסכות דפטורות נשים מסוכה מהלכה למשה מסיני ע"ש הרי דס"ל דגז"ש ילפינן מהלכה וי"ל דגם ר"ת ס"ל כן ולכן הקשה שפיר דבשביעית נילף תוספת מהלכה ושוב נילף תוספת בשבת ויו"ט ויוה"כ בגז"ש דשבת מניה דכולהו איקרי שבת:

ד"ה ור"ע. ואמאי והא אפילו ודאי יום: הפ"י כתב ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי יש חילוק בין איסור תוספת דאינו אלא באיסור עשה ובין בהשמ"ש שהוא ספק איסור כרת. ולענ"ד התוס' שפיר קא מקשי שהרי שם בפסחים לא איירי מחיוב ופטור אלא שנה בברייתא דביוה"כ ספקו אסור ובט"ב ספקו מותר ולכן שפיר הקשו אפילו הוא ודאי יום מכ"מ הרי אסור משום תוספת. גם מה שהשיב הפ"י על קושייתם מפ' במה מדליקין כיון שיש מ"ד דס"ל לא גזרו שבות בין השמשות אף שהאי תנא אית ליה שבות בהשמ"ש מ"מ י"ל דבתוספת לית ליה שבות לענ"ד אינו ברור דאדרבה איפכא מסתברא כיון שגזרו שבות ביו"ט ואפילו בלאו גרידא כדמוכח בגמ' פ"ז שגזרו שבות שלא לדוש בחסימה ע"י נכרי למה לא יגזרו גם שבות בתוספת שבת ויו"ט שאסור בעשה מן התורה ולכן אפילו למ"ד שלא גזרו שבות בהשמ"ש משום דספק דרבנן לקולא שפיר י"ל דגזרו שבות בתוספת אלא שתוספת שלנו בעצמו ספק באשר שאם בהשמ"ש הוא לילה הוא מוקדם ואם הוא יום הוא מאוחר אבל עכ"פ אין סברא שיגרע מבהשמ"ש:

בא"ד ושמא משום דסגי בתוספות משהו נקט הכי: עי' בתוס' בפסחים שתירצו תירוץ אחר ומה דלא ניחא להו שם בתירוץ זה אף דלכאורה פשוט הוא י"ל דשם אזלי ע"פ מה שכתבו בביצה (דף ל') דהוכיחו שיש שיעור לתוספת יוה"כ ע"ש וא"כ פליגי אתירוצים דהכא:

בא"ד וקרא לבזמן שאין בהמ"ק קיים: ק"ל דאיך אפשר לומר כן דא"כ הלכתא ל"ל דאי לא כתיב רק בחריש ובקציר תשבות לתוספת מהיכי תיתי לחלק בין זמן לזמן. ואולי י"ל אי לאו דגלי הלכתא לאסור תוספת בזמן שבהמ"ק קיים הוי דרשינן גם לר"ע גז"ש דשבת משבת בראשית להתיר לפניו ולאחריו והוי מוקמינן קרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל להתיר קצירת העומר. א"נ י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל דיש חילוק אם תוספת מהלכתא אתי שאין לוקין אבל אי אתי מקרא דבחריש גלי קרא דשביעית מתחיל לכל דיניו משעת תוספת ולוקין עליו כמו שכתבו התוס' במ"ק במה שאמר שם יכול ילקה על תוספת שביעית ולפ"ז י"ל דלכך נמסר הלכתא גם לר"ע לומר שבזמן בהמ"ק קיים אין לוקין על התוספת דאי הוי אתי מחריש היו לוקין עליו ולהכי גלי הלכתא שלא יהיה בכלל בחריש ובקציר. אכן בפשטות י"ל ג"כ דאתי הלכתא לא לאסור זקנה ולא להתיר ילדה:

תוס' ד"ה לאפוקי מדר"י אומר ר"י אפ"ה הלכה כר"י אבל אינו נראה דהא אומר התלמוד הכא לאפוקי מדר"י עכ"ל: לכאורה יש לדקדק בלשון הש"ס לאפוקי מדר"י קמ"ל דלא אינו מדוקדק דכיון דאמר לאפוקי מדר"י למאי צריך לסיים קמ"ל דלא הא האמת הוא לאפוקי מדר"י לפי הך דרשא דאי אתה מונה שנת חמשים ואחת.

ונראה לומר דמה דקאמר הגמ' הכא לאפוקי מדר"י לאו לאמת קיימי הכא אלא הגמ' קאמר להוה אמינא והפירוש בגמ' הוא דאי לאו דרשא דשנת חמשים אתה מונה ה"א לאפוקי מדר"י אבל לפי האמת יכולין לומר דכ"ע כר"י ס"ל. דהנה התוס' בד"ה ואי אתה מונה כו' אחת בלא ויו גרסינן דאין שנת חמשים ראשונה לשביעית הבא עכ"ל. ונראה לי לקיים הגירסא שנת חמשים ואחת בויו. והכי פירושא. דהנה במס' נדרים (דף ס"א ע"א) פליגי רבנן ור"י רבנן סוברים יובל אינו עולה למנין שני שבוע ור' יהודה סובר יובל עולה למנין שני שבוע, אמרו לו לר"י הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך דאין כאן אלא חמש אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש שנים הרי כאן ארבעה אלא איכא לאוקמי בשאר שני שבוע לדידי נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע ע"כ הגמ' ע"ש והנה לעיל דף ו' ע"ב קאמר הגמ' לשמיטין מנ"ל דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגמר שנה שנה מתשרי כו' וליגמור שנה שנה מניסן וכו' דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים עד כאן הגמ' והנה אני אומר דודאי אי איכא למילף שנה שנה מניסן או שנה שנה מתשרי הסברא למילף מתשרי שדמי ליה יותר שבשתיהן הוא שנה שאין עמה חדשים כמו שמתרץ הגמ' והנה כל זה אי יש לפנינו שתי דרכים שוים טוב לנו למילף ולבחור הדרך שדמי טפי אבל אי אין הדרכים שוים דאי גמרינן שנה מתשרי צריכין לדחוק בקרא דכתיב ועשת התבואה לשלש שנים ולאוקמי בשאר שני שבוע ואי הוי ילפינן שנה שנה מניסן הוי מרווח לן לאוקמי הקרא בכל שני שבוע ומקרא מלא דיבר דלעולם לא צריך אלא לשלש שנים א"כ יותר טוב לבחור בו רך הזה לגמור שנה שנה מניסן ולחזות שמיטין מניסן אף שהיא שנה שיש עמה חדשים מלגמור שנה שנה מתשרי שיהיה צריך לדחוק בקרא לאוקמי בשאר שני שבוע. ומעתה פקח עיניך וראה דאי הוי גמרינן שנה שנה מניסן והוי מתחיל שנת השמיטה מניסן ויובל הי' מתחיל מתשרי דגבי יובל בהדיא כתיב בחדש השביעי שהוא תשרי. וא"כ לפי זה הי' שנת השמיטה כלה בחדש ניסן והיובל לא הי' מתחיל אלא עד תשרי שלאחריו. א"כ יש זמן חצי שנה לזרוע בין סוף השמיטה שהוא בחדש ניסן לתחלת היובל שהוא בחדש תשרי שלאחריו א"כ קרא דכתיב ועשת התבואה לשלש שנים שפיר מצי קאי בכל השנים דדי בברכה לשלש השנים דעל שנת היובל אין צריך ברכה משנה ששית דהרי יש תבואה שזרעו בחצי שנה שבין שמיטה ליובל ומעתה יותר טוב לנו למילף שנה שנה מניסן ולמנות שמיטין מניסן אף שהיא שנה שיש עמה חדשים כי היכי דמצי לאוקמי הקרא בכל שני שבוע. אבל אי ילפינן שנה שנה מתשרי אף שהוא דמי טפי לענין שהיא שנה שאין עמה חדשים מ"מ צריכין לדחוק בקרא לאוקמי בשאר שני שבוע. וא"כ הדין נותן לגמור שנה שנה מניסן ולהיות שנת השמיטה מניסן. ולפ"ז קשה קושי' הגמ' דמנ"ל דתשרי הוא ר"ה לשמיטין. אך יש לומר דמהכא נפקא לן דמתשרי מנינן לשמיטין. דאי הוי מונין מניסן א"כ הוי סוף השמיטה בניסן והיובל הי' מתחיל בחדש תשרי שלאחריו וא"כ הי' מתחיל היובל לפי מנין שני השמיטין בחצי שנת חמשים ומגיע עד שנת חמשים ואחת דהא היובל היא מתשרי עד תשרי שנה תמימה והי' סוף היובל בשנת חמשים ואחת לשמיטין. וקרא קאמר שנת חמשים וזה כוונת הגמ' ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה חמשים ואחת דהיינו שיהי' שנת היובל רק בשנת חמשים ולא יהי' מורכב חצי משנת חמשים וחציו משנת חמשים ואחת ומעתה נפקא לן מהך קרא דמונין השמיטין מזה החודש שמונין היובלות דהיינו מחדש תשרי ולפ"ז שפיר גרסינן חמשים ואחת בויו דעיקר דרשא הוא למעט שלא יהי' שנת היובל חציו משנת החמשים וחציו משנת חמשים ואחת אבל לפ"ז קשה אמאי צריך הגמ' לעיל לתרץ דלא גמרינן שנה שנה מניסן הואיל ודנין שנה שאין עמה חדשים כו' אמאי לא מתרץ הגמ' דמהך דרשא דשנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה חמשים ואחת מוכח דמתשרי מונין לשמיטין כמו ליובלות אמנם זה לא קשה דהגמ' מתרץ גם אליבא דר' ישמעאל דדריש הך שנת חמשים דיהי' מתקדשת מתחלתה ולא בסופה ולא דרש הך מעוטא דאי אתה מונה חמשים ואחת. אך קשה דהא ע"כ צריכין להך דרשא דהא האי תירוצא דדנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים עדיין אינו מספיק דהא עדיין קשה דלמא מניסן ילפינן שנה שנה ואף שאינו דומה כל כך הואיל והוא שנה שיש עמה חדשים מ"מ מוטב לילף מניסן כדי שלא תצטרך לדחוק ולאוקמי קרא דוקא בשאר שני שבוע וי"ל דכל זה הוא לרבנן דס"ל דשנת חמשי' אינו עולה לכאן ולכאן אבל לר"י דסובר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן בלאו הכי לא מצי הקרא קאי אכל שני שבוע שהרי כתיב שש שנים תזרע ואין כאן אלא חמש דאף אי מנינן לשמיטין מניסן אכתי ליכא אלא חמש שנים דהא שנת היובל מתשרי עד תשרי הוא שנה תמימה קיץ וחורף שאסור בעבודת השדה וליכא אלא חמש שנים לזריעה ובקרא כתיב שש שנים תזרע ובלא"ה צריכין לאוקמי הקרא בשאר שני שבוע וא"כ אליבא דר' יהודה שפיר הך תירוצא דגמ' מספיק דדנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים לאפוקי ניסן דשנה שיש עמה חדשים הוא ואין לומר דמ"מ. טוב לנו ללמוד שנה שנה מניסן כי היכי דלא צריך לאוקמיה הקרא בשאר שני שבוע זה אינו. דלר' יהודה בלאו הכי צריך לאוקמי הקרא בשאר שני שבוע כנ"ל וכיון דלא מרווח לן מידי שוב ממילא דנין שנה שנה מתשרי שהוא דמי טפי שיש שנה שאין עמה חדשים ולפ"ז מה דקאמר הגמ' לאפוקי מדר' יהודה לאו לאמת קאמר אלא הכי הוא פירוש דברי הגמ' ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת. פירוש דקמ"ל קרא דלא תימא דלשמיטין מתחילין מניסן וליובל מתחילין מתשרי וא"כ מתחיל היובל לפי מנין השמיטין באמצע שנת חמשים ומגיע עד חצי חמשים ואחת וקמ"ל קרא דאי אתה מונה שנת חמשים ואחת וגם לשעיטין מתחילין מתשרי אך איך ס"ד כלל למילף לשמיטיי מניסן הא תשרי דמי לה טפי שהיא שנה שאין עמה חדשים אלא דאעפ"כ הי' ה"א למילף שנה שנה מניסן משום, דאז מצי הקרא קאי אכל שני שבוע ולכך איצטריך קרא למעוטי אך לר"י לא צריך קרא לזה דבלא"ה ידעינן למילף שנה שנה מתשרי דדמי ליה טפי שהיא שנה שאין עמה חדשים ואי משום דנוקי קרא בכל שני שבוע הא לר' יהודה בלאו הכי צריכין לומר דקרא לא איירי בכל שני שבוע דהא כתיב שש שנים תזרע ואינו אלא חמש כנ"ל אך באמת ה"א דלא כר"י אלא כרבנן דשנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן. וזה שקאמר הגמ' לאפוקי מר' יהודה דהיינו ההוה אמינא הי' דלא כר"י וצריך דרשא דשנת החמשים כו' אבל כיון שכבר נאמר האי קרא לדרשא דשנת חמשים אתה מונה וא"א מונה שנת חמשים ואחת באמת יכולין אנו לומר כר"י דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ודוק: