ראש השנה ט ע"ב

דף ט - ב

הברייתא לעיל [ח ב] דורשת את הכתוב בפרשת היובל [ויקרא כה] בפסוק יא:

"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הנאמר בפסוק י:

"יובל היא תהיה לכם".

להבנת הסוגיא שלפנינו נקדים, שבענין היובל נאמרו בתורה ארבעה דינים:

[א] תקיעת שופר ביום הכיפורים. שנאמר [בפסוק ט]: "ביום הכיפורים תעבירו שופר".

[ב] שילוח העבדים העבריים לחפשי. שנאמר [בפסוק י]: "וקראתם דרור בארץ".

[ג] השמטת הקרקעות. שהקונה שדה מחבירו צריך להחזירה לו ביובל. שנאמר [בהמשך פסוק י]: "ושבתם איש אל אחזתו".

[ד] שביתת הארץ מזריעה, קצירה ובצירה. שנאמר [בפסוק יא]: "לא תזרעו. ולא תקצרו את ספיחיה, ולא תבצרו את נזיריה".

תנו רבנן: נאמר בענין היובל בפסוק י:

"יובל היא תהיה לכם".

והמילים "יובל היא" נראות כמיותרות, שהרי נאמר בפסוק יא:

"יובל היא, שנת החמישים שנה תהיה לכם". ^[242]

ודרשו חכמים מיתור המילה "יובל" ללמד:

אף על פי שלא שמטו הציבור את הקרקעות שקנו, ולא החזירום למוכרים.

ואף על פי שלא תקעו בשופר.

בכל זאת יש על שנת החמישים הזאת שם של "שנת היובל", והיא אסורה בזריעה, קצירה ובצירה.

יכול. שמא תאמר, שהיובל חל אף על פי שלא שלחו את עבדיהם לחפשי?

תלמוד לומר "יובל היא". והמילה "היא" באה להורות שרק אם יקיימו את דין שילוח העבדים ביובל הרי היא "שנת היובל".

ואם לאו, אינה יובל, ומותרת בזריעה קצירה ובצירה.

[ולהלן הגמרא תבאר מנין למדנו שהמילה "היא" באה ללמד שהיובל תלוי בשילוח עבדים ולא באחד משאר הדינים שנאמרו בפרשה].

אלו הם דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: נאמר "יובל היא".

המילה "יובל" באה ללמד שאף על פי שלא שמטו הציבור את הקרקעות שקנו, ואף על פי שלא שלחו את העבדים לחפשי, בכל זאת הרי שנת החמשים היא "שנת היובל", ואסורה בזריעה קצירה ובצירה.

יכול, שמא תאמר שהיובל חל אף על פי שלא תקעו בשופר?

תלמוד לומר [לכך נאמר] "היא".

המילה "היא" מורה על מיעוט: היא - ולא אחרת.

ובא הכתוב למעט, שדוקא אם קיימו את תקיעת השופר בשנת היובל הרי היא יובל.

אלא מעתה יש לבאר, לפי שמצינו כתוב אחד מרבה, וכתוב שני ממעט:

וכי מאחר שמקרא אחד ["יובל"] מרבה, שהיובל חל אף על פי שלא נתקיימו כל דיניו.

וכנגדו מקרא אחד ["היא"] ממעיט, שדוקא אם נתקיימו דיני היובל הרי הוא חל.

מפני מה אני אומר שהמילה "יובל" מרבה שהיובל חל אף על פי שלא שלחו את העבדים. ואילו המילה "היא" ממעטת, ואין יובל חל אלא אם כן תקעו.

ומדוע שלא נאמר להיפך!?

לפי שאפשר לעולם בלא שתהיה אפשרות לקיים את מצות שילוח עבדים, כגון שלא יהיה אף עבד עברי.

ואי אפשר לעולם בלא שתהיה אפשרות של תקיעת שופר, שהרי השופרות מצויים בכל הזמנים, ^[243] ומסתבר שלא תלה הכתוב את דיני היובל אלא בדבר המצוי לעולם. ^[244]

דבר אחר, טעם אחר מדוע מסתבר שהיובל תלוי בתקיעת שופר ולא בשילוח עבדים: זו, מצות תקיעת שופר, מסורה לבית דין, שעליהם מוטל לתקוע בשופר ביום הכיפורים, ^[245] ובידם לצוות את שלוחם לעשות זאת.

ואילו זו, מצות שילוח העבדים, אינה מסורה לבית דין, אלא לבעלי העבדים. ואם נאמר שאין היובל חל אלא אם נתקיימה מצות שילוח עבדים, נמצא שאם האדון ימאן לשלח את עבדו, יתבטל היובל. ומסתבר שלא תלה הכתוב את היובל אלא בדבר המסור לבית דין. ^[246]

והגמרא דנה בדברי רבי יוסי.

והוינן בה: מאי דבר אחר לאיזה צורך הוסיף רבי יוסי "דבר אחר", טעם נוסף, שתקיעת שופר מסורה לבית דין, ושילוח עבדים אינו מסור בידיהם, ומדוע לא די בטעם הראשון שאפשר לעולם שלא תהיה בו אפשרות לשילוח עבדים? ומשנינן: כך אמר רבי יוסי: וכי תימא, ואם תדחה את הטעם הראשון, ותאמר: אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא משלח, שלא יתכן שבכל העולם אין אדם אחד שיש לו עבד עברי שיהיה מצווה לשלחו! ^[247]

לכן אומר לך דבר [טעם] אחר: זו [תקיעת שופר] מסורה לבית דין, וזו [שילוח עבדים] אינה מסורה לבית דין.

ועתה הגמרא דנה בדברי רבי יהודה הסובר שיובל תלוי בשילוח עבדים, ולא בתקיעת שופר.

והוינן בה: בשלמא לדעת רבי יוסי, שמרבה מהמילה "יובל" שהוא חל אף על פי שלא שלחו עבדים, וממעט מהמילה "היא" שאין היובל חל אם לא תקעו - כדקאמר טעמיה, כפי שהוא עצמו הסביר את טעמו.

אלא, לדעת רבי יהודה - מאי טעמיה?

מדוע הוא מרבה מ"יובל" שהוא חל אפילו אם לא תקעו, וממעט מ"היא" שאינו חל כשלא שלחו עבדים? ומשנינן: אמר קרא: "והעברת שופר תרועה, וקראתם דרור בארץ - יובל היא".

וקסבר רבי יהודה מקרא נדרש רק על הכתוב שלפניו, הסמוך לו, ולא על הכתוב שלפני פניו, על הפסוק שלפני הפסוק הסמוך לו.

ולכן דרש רבי יהודה מהמילה "היא" שה"דרור", שילוח עבדים, הכתוב במקרא שלפניו מעכב. אבל תקיעת השופר, הכתובה במקרא שלפני פניו, אינה מעכבת. ^[248]

ומוסיפה הגמרא לבאר את ענין הדרור שבפרשה:

דכולי עלמא, לדברי הכל, "דרור" האמור בפרשה לשון "חירות" הוא. ולכן פירשו את המילה "דרור" לענין שילוח עבדים.

ומבארינן: מאי משמע? מנין שמשמעות המילה "דרור" היא שילוח עבדים?

דתניא: אין דרור אלא לשון חירות.

אמר רבי יהודה: מה הוא לשון דרור? כמדייר בי דיירא, כאדם החפשי לדור בכל מלון שהוא חפץ, ומוביל סחורה בכל מדינה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ברייתא זו היא דברי רבי יהודה ורבי יוסי.

אבל חכמים חולקים על שניהם ואומרים: בין החזרת השדות, ובין שילוח עבדים, ובין תקיעת שופר ביום הכיפורים - שלשתן מעכבות בו ביובל. ואם לא התקיימה מצוה אחת מהן אין היובל חל, ^[249] ומותר לזרוע, לקצור, ולבצור בו כמו בכל שנה. ^[250]

ומהו טעמם של חכמים?

קסברי המקרא "היא" נדרש הן לפניו, לענין דרור, והן לפני פניו, לענין תקיעת שופר. וכן הוא נדרש גם לאחריו, לענין החזרת השדות. וכמו שנאמר:

א. והעברתם שופר.

ב. וקראתם דרור.

ג. יובל היא.

ד. ושבתם איש אל אחוזתו.

ומקשינן: והכתיב "יובל היא", וגם המילה "יובל" היא מיותרת, ומה מרבים ממנה חכמים?

ומתרצינן: ה"יובל" ההוא מרבה דאפילו בחוצה לארץ משלחים את העבדים. ^[251]

ותמהינן: והכתיב "וקראתם דרור בארץ", ומשמע שאין היובל נוהג אלא בארץ, ולא בחוץ לארץ!

ומתרצינן: המקרא ההוא, "בארץ", בא ללמד שרק בזמן שנוהג דרור בארץ, כאשר רוב יושביה עליה, אז נוהג דרור גם בחוצה לארץ.

אבל בזמן שאינו נוהג בארץ ^[252] - אינו נוהג גם בחוצה לארץ. שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולנטיעה, לענין מנין שלש השנים הראשונות שהאילן אסור משום "ערלה". שאפילו אם נטע נטיעה באב, מסתיימת השנה הראשונה בסוף אלול, ומתחילים למנות שנה שניה באחד בתשרי.

והוינן בה: מנלן, מנין לנו דבר זה, שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה?

דכתיב [ויקרא יט כג]: "שלששניסיהיה לכם ערלים לא יאכל".

וכתיב בפסוק שאחריו: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה'".

מכאן, ששני הערלה מסתיימים ב"שנה" הרביעית. ^[253]

ויליף, התנא למד בגזירה שוה "שנה - שנה" משנה המתחילה בתשרי:

דכתיב [דברים יא]: "עיני ה' אלהיך בה [בארץ ישראל, לדון] מראשית השנה" [מה יהיה באחריתה]. והגמרא לעיל [ח א] הוכיחה שאחד בתשרי הוא ראש השנה לענין זה.

ומקשינן: מדוע התנא למד "שנה שנה" בגזירה שוה משנה המתחילה בתשרי?

וליגמר [ילמד] "שנה - שנה" משנה המתחילה בניסן.

דכתיב [שמות יב ב]: "ראשון הוא [ניסן] לכם לחדשי השנה"!

ומתרצינן: דנין למדים "שנה" שנאמרה בנטיעה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה "חדשים".

ואין דנין למדים "שנה" שנאמרה בנטיעה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בניסן שיש עמה "חדשים", שנאמר בה "לחדשי השנה".

הסוגיא שלפנינו דנה באיסור ערלה בנוטע לפני ראש השנה, אימתי עלתה לו שנה אחת. וכן מתי מסתיים איסור הערלה:

תנו רבנן:

אחד הנוטע נטיעה, ואחד המבריך המכופף את הענפים לארץ ומכסה מקצתם בעפר וקוצץ את הענף מן האילן. ^[254] ואחד המרכיב ^[255] ענף של אילן על גזע של אילן אחר ^[256] - כל אלו חשובים כנטיעה חדשה.

ואם עשאן בערב שביעית, שלשים יום לפני ראש השנה - משהגיע ראש השנה עלתה לו שנה ראשונה למנין שנות ערלה. ומעתה עליו למנות עוד שתי שנים בלבד לאיסור ערלה.

וכן מותר לקיימן לנטיעות הללו שנטען עד שלשים יום לפני ראש השנה, בשביעית, שאין נטיעות אלו בכלל גידולי שביעית.

אבל, אם נטע, הבריך, או הרכיב, פחות משלשים יום לפני ראש השנה [שהוא דבר שאסור לעשותו בערב שביעית], אזי משהגיע ראש השנה - לא עלתה לו שנה ראשונה למנין שנות ערלה, עד ראש השנה שאחריו.

ואם היתה אותה שנה ערב שביעית, אסור לקיימן [את אותן נטיעות] בשביעית, משום שאסור לנטוע שלושים יום קודם שביעית מן התורה משום תוספת שביעית. ^[257]

ת"ר יובל אע"פ שלא השמיטו הקרקעות ואע"פ שלא תקעו בשופר. יכול אע"פ שלא שלחו את העבדים ת"ל היא.

כלו' וקראתם דרור ושלחתם את העבדים יובל היא ואם לאו אינה יובל דברי ר"י ר' יוסי אומר יובל אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא שלחו את העבדים יכול אע"פ שלא תקעו ת"ל היא אפילו לא קיימו בה אלא מצוה אחת יובל היא. א"ר יוסי וכי מאחר שהכתוב תולה אותה בתקיעת שופר. פי' דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה כלומר כיון שתקעתם נתקדשה השנה. ומקרא אחר תולה אותה בשילוח עבדים שנאמר וקראתם דרור יובל היא מפני מה אני מרבה התקיעה בלבד לפי שאפשר לעולם בלי שילוח עבדים. כלומר אם אין בכל ישראל עבד עברי מה יעשו ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר דהא משתכחן בכל עידן ולא עוד אלא שהתקיעה מסורה לב"ד. ושילוח עבדים והשמטת קרקע מסורין לכל אדם. הנה ר' יוסי פריש טעמיה. אלא ר' יהודה מאי טעמיה. קסבר מקרא א' נדרש לפניו. ולא לפני פניו. פי' כתיב יובל היא ולמעלה מזה כתיב וקראתם דרור דורשין יובל היא על וקראתם דרור. וזהו מקרא נדרש לפניו ואין דורשין יובל היא על והעברת שופר שהוא קודם וקראתם דרור. נמצא וקראתם דרור לפניו ונמצא והעברת לפני פניו.

לשון דרור חירות. כמדייר בי דיירא ומוביל סחור' לכל מדינה.

א"ר יוחנן זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכ"א שלשתן מעכבין קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו תקיעת שופר ושילוח עבדים כדאמרן ולאחר השמטת קרקעות שנאמר יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו.

ואקשינן והכתיב יובל היא למעט ופרקינן האי יובל לא אתא למעט אלא ללמד שתהא יובל נוהגת בחוצה לארץ האי בהדיא כתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. ודחינן ההוא דרור בארץ לכל יושביה יובל היא. ללמד בזמן שאתה קורא דרור בארץ אתה קורא דרור בחוצה לארץ.

ולנטיעה. פי' שני הערלה מתשרי מנינן מנ"ל דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב ובשנה הרביעית ויליף שנה שנה מתשרי.

ת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית.

הא דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית. פרש"י ז"ל עלתה לו שנה במנין שני ערלה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ואם ערב שביעית הוא אסור לקיימה משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על הקדש. וכן פרש"י ז"ל הא דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור וא"ר נחמן לדברי האומר ל' יום צריך שלשים ושלשים, דצריך שלשים לקליטה שתהא נשרשת בקרקע ושלשים לתוספת שביעית וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. וכן פירש עוד בפ' הערל כל שלשים יום לפני שביעית כשביעית דמי דנפקא לן מבחריש ובקציר במשקין (דף ג') ובעינן שתקלוט קודם זמן האיסור.
וראיתי בתוספות שר"ת ז"ל השיג על זה חדא דלישנא דמתני' דקתני פחות מל' לפני ר"ה לא משמע שלשים ושלשים. ועוד דא"כ מאי קשיא ליה בגמ' אלא מאי ר"א שלשים ושלשים בעי כי היכי דמתני' דשביעית קתני שלשים יום לפני ר"ה והיינו שלשים דקליטה חוץ משל תוספת הכי נמי ברייתא שלשי' דקליטה קתני חוץ משל תוס' בתרווייהו חד לישנא תנינן וחד פירושא אית להו ועלה דההיא מתני' איתניא הך ברייתא בתוספתא דשביעית ועוד השיב מהא דתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן בגמרא האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית כו' ואע"פ שהשרישו בזמן זה של תוספת שביעית. ואף לדידי קשיא לי הא דאמרינן לקמן אלא לעולם ר' מאיר וכי קאמר שלשים לקליטה אי הכי שלשים ואחד בעי כלומר שלשים לקליטה ויום אחד לחשיבות שנה והיכי סגי ליה בהכי והא קליטה בזמן תוס' שביעית.
ומראין דבריו של רש"י דר"א הוא דאית ליה תוספת שביעית שלשים אבל לר"מ לית ליה תוספת אלא יום אחד שהוא חשוב שנה ולאו מילתא היא דתוספת שביעית שלשים יום הלכתא גמירי לה לר' ישמעאל וקראי ליה לר"ע כדאיתא בפ"ק דמשקין ולא שייכא בפלוגתייהו ר"מ ור"א כלל וסוגיין יום אחד בשנה חשיב שנה בין בדאוריי' בין בדרבנן ואלו תוספת שביעית הויא טפי טובא. כדתנן התם עד הפסח ועד העצרת.
ור"ת ז"ל פירש דאין תוספת לשביעית אלא בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כלומר שלא יחרוש ערב שביעי' כדי שתועיל חרישה שלו לשביעית שהיא עבודת קרקע לצורך שביעית אבל ליטע ולהרכיב ערב שביעית מותר ובלבד שתקלוט קודם שביעית לר' יהודה ג' ימים לפני ר"ה ולר' יוסי שתי שבתו' וכן מותר לזרוע ערב שביעית בכדי שישריש קודם ראש השנה כדאמרינן באורז ופרגין והא דא"ר נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים ה"ק לדברי האומר בשביעית שלשים לענין ערלה דקתני ברייתא דלעיל צריך שלשים ושלשים לקליטה שלשים ולעלות לו שנה שלשים כך פר"ת ז"ל.
ומיהו בפרק הערל (יבמות פג:) אמרי' הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דתנן אין נוטעין ואין מרכיבין כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים התם לא מדכרי בגמ' ערלה וקא מייתי לה לדרב נחמן עלה דמתניתין דשביעית הא משמע דלפרושי למתניתין איתמר הרי אמרו בתוספות לאו דר"נ לפרושי מתני' דשביעית אתא אלא מייתי דלענין שביעית וערלה הלכה כר' יוסי בהרכבה וזו השיטה מתחוורת לזה הפי' כהוגן.
ותו קשיא לי הא דהוינן בגמ' לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דקס"ד דהני שלשים דקתני לחשיבות דערלה קא בעי להו וקשיא ליה דביום א' סגי ליה לחשיבות שנה והא ל' דשביעית ע"כ לקליטה קתני להו וכיון שכן שלשים דערלה ודאי דקליטה נינהו ולא הוה ליה לאקשויי אלא פרכא דלקמיה דשלשים ואחד בעי.
ויש לפרש ולומר דודאי אסור ליטע ערב שביעית אלא בכדי שתקלוט ותעלה לנטיעה זו שנה קודם שביעית לא משום תוספת שביעית שאין תוספת אלא בחריש הנכנס לשביעית אלא גזרת חכמים היא מפני שאדם מונה שנים לערלה ולרבעי וכל שנה ראשונה שלו שביעית היא יאמרו בשביעית נטע לפיכך יעקור אא"כ קלטה ואחר קליטה עלתה לו שנה לנטיעה זו בל' או ביום אחד כדי שתמנה שביעית שנה שניה שלה. וכענין הזה ראיתי להר"מ במז"ל.
ומצאתי במס' תרומות בפ' שני אהא דתנן הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור ומפרש בירושלמי מה טעמא דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות משלשים לפני שביעי' ונכנס' שביעית אין תומר חשד אין כאן חשד ואין תומר מונין יש כאן מונין נטע פחות ל' יום לפני שביעית ונכנסת שמינית אם תימר חשד יש כאן חשד ואתיא כמאן דאמר מפני מונין ברם כמ"ד מפני חשד וקנסו שוגג מפני מזיד. ע"כ הסוגיא הזו שנחלקו בחומר שביעית יוחד מן השבת. ומ"מ נראה דמודים בנוטע במזיד פחות משלשים לפני שביעית דיעקור מפני המנין ונתבאר מכאן הטעם שפירשתי וגם זו תשובה לדברי רש"י ז"ל שאמרו אין כאן חשד משמע שאין איסור שביעית בשלשים שלפני ר"ה כלל.
ומה שהוקשה לר"ת ז"ל מלישנא דמתני' דלא קתני אלא ל' ועוד למה לא העמידו ברייתא דלעיל בל' של קליטה בלבד חוץ משלשים של חשיבות שנה כמתני' שביעית דיש לנו לתרץ בכל זה ולומר דמתני' לר"נ ה"ק אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית עד שיהו להן לנטיעה ולהרכבה זו דהיינו קליטה שלשים יום קודם ר"ה ופירשו בברייתא שכל נטיעה שלא עלתה לה שנה אסור לקיימה בשביעית לומר דמתני' ל' יום דקליטה בלחוד קתני וצריך שתעלה לו שנה אח"כ ואע"ג דקתני פחות מל' יום לפני ר"ה לא שלשים הסמוכין לר"ה קתני אלא עד שיהא לפני ר"ה כדי שיתן לקליטה ל' ויהא לחשיבות שנה כדי שצריך לה או שלשים או יום אחד דמתני' לא קתני בחשיבות שנה כמאן ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דבעינן שתעלה לו שנה ותהא שנה שביעית נמנית שניה דודאי מדקתני ברייתא עלתה לו שנה לחשיבות נמי קתני דהא פריש שנה זו עולה לו ושביעית נמנית שניה וליכא למימר דברייתא נמי נתני שלשים דקליטה דא"כ עלתה לו שנה דקתני לא פריש בכמה ומסקנא אלא לעולם ר"מ וכי קא בעי שלשים לקליטה והני ל' דקליטה נמי דקתני ברייתא וקסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן והשתא ניחא נמי מתני' דשלשים של קליטה קתני ור"מ היא ודומיא דברייתא ומיהו לא מסיימי בגמ' מנו דמ"מ מתניתין שפיר אתיא ליה [נמי] למאי דס"ד מעיקרא.
והא דאמר ר"נ לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לאו לתנא קמא דמתני' קאמר אלא קאמר סתם דבעי' שלשים לחשיבות שנה ובעינן קליטה קודם לכן וכיון שמצינו ג' מחלוקת בקליטה מתני' ותנא דברייתא דלעיל בעו ל' ר' יהודה ור' יוסי כל חד בשעוריה קא מפרש להו ר"נ אליבא דר"א דבעינן שלשים דחשיבות שנה וזמן הקליטה ומשמע דר"נ כר"א סבר ליה דשלשים בשנה חשובין שנה ומוקי לשעורי דתנאי כותיה דהא אנן לא שמעינן להו לחד מהני תנאי דסבירא להו כר"א אי נמי מתני' לדר' נחמן שלשים ושלשים בעי וכדקא סלקא דעתין מעיקרא דלא ליסתיימא כר"מ דהא רב נחמן כר"א ס"ל:

כאילו התענה תשיעי ועשירי. כלומר, כאילו נצטוה והתענה.

הא דאמר ר' יוסי: לפי שאי אפשר לעולם בלא תקיעה ואפשר לעולם בלא שלוח עבדים. וקשיא לי תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר, דהא אי אפשר לעולם בלא השמטת קרקעות לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, דאי אפשר דיהון כולי עלמא חד בר חד. ויש לומר דמשום הא נמי הוא דקאמר ועוד זו מסורה לבית דין, וחדא מיניה נקט.

הא דתניא: אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה וכו' אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. דאלמא יש בהברכה והרכבה משום ערלה. קהו בה רבוותא קהיאתא מדתניא בספרא (קדושים פרשה ג') ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. ויש מפרשים דהברכה דהכא בשנפסקה מן האב ומשעת הפסקה מונין לה שלש שנים, וההיא דהתם קודם שנפסקה. ויש מפרשים דאפילו קודם שנפסקה אם אינה חיה מן האב חייבת בערלה. והכין מוכח בירושלמי (ערלה פ"א, ה"ג), ואמרינן התם מאן מוכח, ואהדרו מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאיסתכולי ביה. ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא, ההיא במרכיב אילן הנטוע למאכל, ומפני שזו בטלה לגבי הראשונה דילדה שסבכה בזקנה בטלה, ואפילו ילדה בילדה לכי מלו שלש לילדה ראשונה שנייה נמי שריא, והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל והלכך אינה בטלה לגבה. וכן נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק, ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים. והכין איתא בירושלמי (פ"א, ה"ב) דתני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה, מאימתי מונין לה משעת נטיעתה.

כאלו התענה כו'. הקשה ר״ת משמע דאם התענה בט׳ משובח טפי הא אמרינן במס׳ פסחים מר בריה דרבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא בר ממעלי יומא דכפורי ויומא דפוריא ועצרתא ותירץ דה״ק כאלו נצטוה להתענות ט׳ וי׳ והתענה וטעם הדבר או כדי שיוכל להתענות יפה ולא יבא לידי דחיית ענוי י״ה או כמו שפי׳ הר׳ יונה ז״ל שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלהינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר״ה אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאות גופניות שנהיה כמלאכים כמ״ש במדרש:

ה״ג ת״ר יובל היא. ול״ג כי יובל היא דהשתא לא דרשינן אלא יובל היא תהיה לכם דכתיב בקרא וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא שהוא מיותר דהא כתיב (לעיל) יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם והכי מוכח להדיא לקמן במאי דאמרינן מקרא נדרש לפניו ולאחריו כדבעינן לפרושי בס״ד הילכך דריש ליה לרבות שתהא קדושת יובל בשמטת עבודת הארץ נוהגת מ״מ אע״פ שלא שמטו קרקעות לחזור לבעליהן ואף על פי שלא תקעו ב״ד כשופר יכול אפילו לא שלחו עבדים לחירות ת״ל היא פי׳ דמיעוטא איכא היא יובל ויש (אחריה) [אחרת] שאינה יובל ולקמן מפרש טעמא משום דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו פי׳ דהאי יובל ואין (אחריה) [אחרת] יובל נדרש למה שכתב לפניו דהיינו וקראתם דרור ולא למה שכתוב לפני פניו והיינו תעבירו שופר ולא למה שכתוב לאחריו דהיינו ושבתם איש אל אחוזתו שזהו שמטת קרקעות וכן פרש״י:

ר׳ יוסי וכו׳ עד לפי שאפשר וכו'. שפעמים שאין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח וא״א לעולם בלי תקיעת שופר שא״א שלא ימצא שופר בעולם ומסתמא לא תלה הכתוב החיוב אלא בדבר המצוי. וא״ת ניחא שלא שלחו אלא אע״פ שלא שמטו מאי איכא למימר לר״י דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא לדידיה ודאי א״א בלא השמטת קרקעות לבעליהן דהא א״א דלהוי כל ישראל חד בר חד עד יהושע לימא תהוי תיובתיה דר״י וי״ל דלר״י אידך טעמא עקר:

דבר אחר זו מסורה לב״ד וזו אינה מסורה לב״ד. והאי דבעי׳ מאי דבר אחר לאו לר״י בעינן לה אלא לבר פלוגתיה דלדידיה הוה משמע דסגי בטעמא קמא:

וכ״ת וכו׳ זו מסורה וכו'. ומסתמא לא תלה הכתוב יובל אלא בדבר המסור לב״ד:

אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו. וק״ל כותיה:

תנו רבנן אחד הנוטע וכו'. הא ודאי מדקתני עלה אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי נראה דערלה נוהגת בהרכבה ובהברכה וקמ״ל בהברכה דאע״פ שאינ׳ נטיעה לכתחילה ממש כדכתיב גבי ערלה אפ״ה כנטיעה חשבינן לה והרכבה אשמעינן נמי דסד״א שאין נוטע אלא הנוטע בארץ אבל לא זה שנוטע באילן קמ״ל. ומיהו ק״ל הא דאמר בספרא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ובירושלמי פי׳ דלא קשיא מבריך אמבריך כאן מעצמה כאן מאמה פי׳ דכשיונקת מאמה דינה כמוה ולא נהגא בה ערלה וכשיונקת מעצמה ומתחילין למנות לה ג׳ שנים וכ״ז שפסקה מאמה ודאי יונקת מעצמה אבל קודם שפסקה מאמה אמר שם שכל זמן שעליה הפוכין שגבי עליה כלפי פני עלי האם יונקת מאמה וכשהן פנים נגד פנים יונקת מעצמה ונתנו משל בדבר היינו דאמרי אנשי מאן דאכיל דלא דידיה בהית לאסתכולי ביה וכן מצינו במשנת מסכת ערלה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות פי׳ של קודם הפסקה כשינקה מאמה שהן מותרין ואח״כ גדלו אחר הפסקה שנוהג בה ערלה אם הוסיף במאתים אסור פי׳ שתוספת האיסור בטל בהיתר באחד ממאתים ולא בפחות דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כשהוא כדרך גדילתו כדאיתא בנדרים וכדכתיבנן בהשותפין ולמדנו ממשנה זו דהברכה הולכין אחר הפסקה כדברי הירושלמי מיהו מרכיב אמרכיב קשיא ותו ק״ל היכי שייך לממני ערלה בהרכבה דאי בשהרכיב באילן זקן שיש לו הא אמרינן התם ילדה שסיבכה בזקנה בטילה ודינה כדין הזקנה שפירותיה מותרין ואי בשהרכיבה בילדה שאין לה ג׳ שנים הא נמי דינה כדין הראשונה וכשישלמו ימי ערלה של דאשונה יהו מותרין אף פירות השני׳ והכי מוכח במס׳ סוטה ויש שתירצו דהכא מיירי כשהיתה ראשונה לסייג ולקורות שאין ערלה נוהג בה דהשתא כל היכא דהוה ילדה בילדה מנינן לשניה ולא כראשונה שהיא לסייג ולקורות והראיה ממאי דאמרינן במס׳ סוטה גבי חוזרי המלחמה ר׳ אליעזר אומר אשר נטע כרם ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב ואקשינן והתנן אחד הנוטע וא׳ המבריך וא׳ המרכיב ופריק לא קשיא כאן בהרכבת היתר חוזרין מעורכי המלחמה כאן בהרכבת איסור פי׳ כגון מין בשאינו מינו אין חוזרין כר׳ אליעזר והוינן בה האי הרכבת היתר ה״ד אלימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנה האמר ר׳ אבוהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה א״ד ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להאי קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ואלו משום דאשונה לא הדר והדר משום ילדה שניה ולא בטלה בראשונה כיון דילדה היא הא אלו היתה הראשונה זקנה של ג׳ שנים אע״פ שנטע לסייג ולקורות הוה בטילה ילדה זו גבה בין לענין ערלה שאין נוהג בין לענין שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה ואמר מ״ש ילדה בילדה דלא בטלה להיות כראשונה כי היכא דבטלה בזקנה ומהדרינן דזקנה לאו בת מהדר היא פי׳ דאלו אימליך עלה שתהא לאכילה לא הדרא ואין ערלה נוהגת בה ולפיכך ילדה זו בטילה בה אבל השתא דהוה ראשונה ילדה בת מהדר היא שאם נמלך עליה לאכילה מונין לה משעת נטיעתה מידי דהוה אעלו מאליהן דתנן עלו מאליהן חייב בערלה ולפיכך אינה בטילה בה ומונין להו משעת הרכבתה וחוזרין עליה והראשונה עומדת כדינה שהיא פטורה מערלה ואין חוזרין עליה דהרכבה אינה כהמלכה למנות לראשונה דא״כ אכתי תיקשה לן תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ודאי כדאמרן ולמדנו במרכיב אילן מאכל על אילן מאכל שמונין לראשונה לעולם והיינו תניא בספרא אבל במרכיב ילדה בילדה שהיתה לסייג ולקורות מונין לשניה ועליה אמרו כאן דערלה נוהגת בהרכבה כנ״ל ומורי נרו הי׳ מפרש דהא מתניתא במרכיב אילן מאכל ע״ג אילן סרק שמונין לשניה לעולם ואפי׳ ילדה בזקנה ובירושלמי הקשה ממנה לר״י שסובר דמונין לה משעת נטיעה ראשונה של אילן סרק ואמר דפליגא אדר״י וקיימא כר״ל והא דלא אוקימנא ההיא דמס׳ סוטה בהכי משום שקלי וטרי התם בהרכבת (היחיד) [היתר] והאי הרכבת איסור היא משום כלאים כדאית׳ בת״כ מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע״ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע״ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע״ג עץ מאכל שנאמר את חקותי תשמרו וכיון שהיא הרכבת איסור אין חוזרין עליה מעורכי המלחמה ונכון הוא. מיהו בחו״ל אין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה לעולם דהא ראב״י סבר דאין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה אפי׳ בארץ והלכה כמותו בחו״ל דק״ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל והרכבת כלאים אסור מן התורה אפי׳ בחו״ל כדאיתא בפ״ק דקדושין ואפי׳ ע״י גוי אסור מדרבנן כדאיתא בסיפרא מיהו אין בה אלא איסור הרכבה ואם הרכיב כלאים בין בארץ בין בחו״ל נהי דעבד איסורא אבל הפירות מותרין באכילה:

פחות משלשים יום לפני ר״ה וכו'. תמיהא מלתא למאי דקס״ד בריש שמעתין דהאי ברייתא לא מיירי כלל לענין קליטה אלא לענין עלתה לו שנה דהא שנוייא בתרא דשנינן דהיינו דמתניתא לענין קליטה איירי מכלל דעד השתא ס״ל דמתניתא אפי׳ בשקלט בעי שלשים יום וקשיא לן דהניחא לענין ערלה דפחות משלשים יום לא עלתה לו שנה משום דפחות משלשים יום אינו חשוב שנה אבל לענין שביעית אמאי יעקור ואמאי אסור לקיימן כיון דנטעו וקלט קודם שביעית ורש״י ז״ל רצה להשמר מקושיא זו שפי׳ כאן אסור לקיימן בשביעית משום תוספת שביעית מן התורה אינו אלא שלשים יום ואע״פ שחכמים הוסיפו מפסח ומעצרת ה״מ לכתחילה אבל בדיעבד לא יעקור אלא כשנטע תוך שלשים יום שהוא תוספת דאורייתא והקשה עליו ר״ת שלא אסרה תורה משום תוספת שביעית אלא עבודה שהיא מועלת בשביעית כגון חרישה וכיוצא בה דהא מבחריש נפקא לן וכדאמר לעיל חריש של [ערב] שביעית הנכנס לשביעית וקציר של (שמינית) [שביעית] היוצא למוצאי שביעית מכלל דלא אסר הכתוב מדין תוספת שביעית לפניו ולא לאחריו אלא עבודה שהיא מועלת לפירות שביעית הילכך בנטיעה והברכה והרכבה אין בה שום איסור דהא לא מהני ליה בשביעית כלל דאפי׳ יהיב פרי ערלה נינהו ואי משום גדול האילן כלל לא נאסר כלל לא בשביעית ולא בשבתות שא״כ לעולם יהא אסור ליטע הילכך בהא ליכא לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאף חכמים (בחרישה) שאסרו [בחרישה] בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת ושיערו חכמים דבהכי אפשר דמהני בשביעית אלא שהתורה לא אסרה אלא מעלה הניכרת לגמרי בשביעית תדע דהא למסקנא אליבא דר״מ איתוקמי מתניתא דבעי שלשים יום לקליטה ומקצת יום שלשים עולה משום שנה ונמצא שהקליטה בתוך שלשים יום של שביעית וא״כ היכן הוא תוספת שביעית דהא כ״ז שלא נקלט כתלוש דמי ועוד דהא לקמן גבי ארז ודוחן ופרגין ושומשמין מחלק בין השרישו לפני ר״ה להשרישו אחר ר״ה אף לענין שביעית אלמא השרשה דערב שביעית משרא שריא ובירושלמי אמר בפי׳ על מתני׳ דחורשין ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת למה עד הפסח ועד העצרת ע״כ הוא יפה לפרי מכאן ואילך מינבל והתנינן א׳ אילן מאכל וא׳ אילן סרק ע״כ מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ע״כ ור״ת ז״ל פי׳ שלשים לקליטה ולא נהירא דהא כיון דאמרינן בסוף שמעתין דכי אמרינן שלשים יום לקליטה מכלל דמעיקרא לא הוה ס״ל הכי והנכון בעיקר קושיין דטעמא דפחות משלשים יום אסור לקיימן אינו מדין תוספת אלא דכיון שכן הרי נמנית שנה ראשונה לזה שנת השביעית וישראל מונין שנותיהן לשביעית והיום או מחר כשימנו לזו שנה ראשונה משביעית ירננו העם לומר שנטעוהו ממש בשביעית וכדאמר התם הנוטע בשבת במזיד יעקור ובשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ופרישנא טעמא משום דמונין ישראל לשביעית ואין מונין לשבתות וכדפרישנא במס׳ גיטין כי מה שנוטע בשבת אין העולם יודעין כי אינן מונין לימים אבל מה שנוטע בשביעית כל העולם יודעין הלכך אפילו בערב שביעית כל היכא דלא עלתה לו שנה קודם שביעית איכא רינון לומר שניטע בשביעית עצמה וכן מוכיח בפי׳ בירושלמי:

דין שנת היובל כדין שנת השמטה לאסור עבודת קרקע האסור בשביעית ולדין פירותיו באכילה ובמכירה ובביעור אלא שאין השמטת כספים ביובל ואין שלוח עבדים והשמטת קרקע בשביעית ושלשה דברים מעכבין את היובל שאם חסרו אחד מהם אינו יובל ליאסר בו עבודת קרקע והם תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהם.

וכבר ביארנו במס' מוע"ק ב' ב' שבזמן שהיתה ארץ ישראל על שלמותה והיו כל יושביה עליה היה היובל נוהג אף בחוצה לארץ.

הברכה או הרכבה אין דין ערלה נוהגת בהם כלל גדול אמרו ונטעתם פרט למבריך ומרכיב וענין הברכה הוא שמבריך הגפן הארוך ותחת הקרקע ומוציא ראשו במקום אחר ומניח ראשה שמצד השרש מגולה ולאחר זמן מפסיק במקום חבורה והוא ראשה שמצד השרש שכבר הניחו מגולה ונמצא הגפן הזקן גפן לעצמו והגפן המוברך גפן לעצמו בשני ראשים והרכבה הוא שמרכיב אילן בחברו הרכבה המותרת כגון מין במינו א"כ מהו שאמרו אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שמשמען של דברים שערלה נוהגת בהברכה והרכבה תדע שיש צדדים שערלה נוהגת בהם והוא בהברכה לאחר שנפסקה מן הזקנה ומאימתי מונין לה לא משעה שהוברכה אלא משעה שנפסקה ויש אומרים כן אפילו לא נפסקה כל זמן שאנו מכירין שנפסקה יניקתה מן הזקנה ונעשית יונקת מעצמה ומונין לה מאותו היום וממה שאמרו במשניות של ערלה ספק גפנים ספוק על ספוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר ר' מאיר אומר מקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור ואמרו עליה בתלמוד המערב מה אנן קיימין אם בריא שהוא חי מכח הילדה דברי הכל אסור אם בריא שהוא מכח הזקנה דברי הכל מותר אלא כי פליגין בסתם ושאלו בה כיצד הוא יודע עלין הפוכין כלפי הילדה בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה הפוכים כלפי הזקנה בריא הוא שהוא חי מכח הילדה אמר ר' יודן סימנא דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה אלמא כל שהוא בריא שהוא חי מכח הילדה ערלה נוהגת בה שאף חכמים מודים בה ולא נחלקו אלא בסתם כגון שנשרו העלים שלדעת חכמים מותר ולדעת ר' מאיר אומדין את הזקנה אם כחה יפה לינק זו ממנה ואין הלכה כר' מאיר ובבריא מיהא אף חכמים מודים כן וסימן העלים סימן ולפי שטת פירושם למדת שהם מפרשים דברים אלו בהברכה וממה שנאמר בה אע"פ שהבריכה בארץ ואף קצת רבנים פירשוה כן בפי' המשניות שספוק בגפנים כהברכה באילנות ואני תמה שהרי עקר המשנה בהרכבה נאמרה ומלת ספוק כענין סבוך בחלוף אותיות גיכ"ק ובומ"ף דספוק גפנים הוא שממשיך ענף גפן זאת ומגיעו לגפן אחרת ומרכיב קצתו בה וספוק על ספוק הוא שמרכיב כל אחת בחברתה או זו בזו וזו באחרת ואע"פ שהבריכו בארץ ר"ל שהיא ארכה עד שאחר ההרכבה קבר בה בארץ אין ערלה נוהגת בה שמ"מ כלם בטוחים על כחו של זקן ומתוך כך י"מ שאף בהרכבה כן כל שהיא כעין הברכה ר"ל שמחברת עם הזקנה ומ"מ כל שכן בהברכה וזה שלא חששו המפרשים להזכיר דין זה בהרכבה מפני שלא נאמרו דברים אלו אלא בהרכבת גפן שמחוברת עם הראשונה ואם בהרכבת אילן כגון שהרכיב את היחור בעודו מחובר באילן הראשון ולדעת חכמים כל בסתם דנין אותו בראשון שהוא הזקן ופטור מן הערלה ולר' מאיר כל שאילן ראשון כחו רע והמורכב בו יפה דנין אותו אחר השני ואין הלכה כדבריו ודברים אלו אינם מצויים ומתוך כך לא חששו להזכירם אבל כל שהרכיב יחור אילן באילן ואין אותו יחור מחובר בראשון אע"פ שהוא חי בודאי מן הזקנה חייבת שכל מה שבארנו בהרכבה שאין בה דין ערלה לא מצד עצמה של הרכבה נאמר אלא מצד שהיא בטלה אצל האילן בו ר"ל שאם הרכיב ילדה אצל זקנה ר"ל שעברו עליה שני ערלה בטלה ילדה אצל זקנה ואין בה ערלה כלל ועל זו אמרו פרט למרכיב ואם הרכיב ילדה בילדה שיעור ההרכבה הולך אחר הראשונה ואין לה דין ערלה בפני עצמה וכמו שהתבאר במס' סוטה מ"ג ב' בהדיא ולא עוד אלא שלדעת גדולי המחברים נראה שכל שתולש בד ומרכיבו באחר אינו בטל וחייב בערלה אבל כשמסבך בד של אילן מחובר באחר בטל הבד אם הוא ילד באחר אם הוא זקן וזו היא משנת ספוק כלומר שממשיכו ומלקיטו עמו.

ומ"מ לדברי כלם נראה שכמו שביארנו בהברכה שיש בה צדדים שהיא חייבת בערלה כך הרכבה יש בה צדדים שיש בה דין ערלה בפני עצמה ומונין לה מיום הרכבתה ועליה אמרו כאן ואחד המרכיב והוא שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות שהוא פטור מן הערלה אא"כ נמלך עליה לפירות כמו שיתבאר במקומו והרכבתו אינה בטלה אצלו אחר שאין היא עצמה בת ערלה עד שנאמר שההרכבה בטלה אצלו אע"פ שמכח זה שהרכיבוהו בו הוא חי ומונין לה משעת הרכבה ובתלמוד המערב נראה שאף זו פטורה ובטלה אצל הראשון הואיל ואף הראשון יש במינן דין ערלה וכן הדברים נראין מצד אחר והוא שמאחר שהרכיב עליה לפירות מסתמא אף על הראשונה נמלך עליה לפירות וכל שנמלך עליה לפירות חייבת בערלה ומונין משעת נטיעה וא"כ אף הרכבתה בטלה אצלה ומונין לה מנטיעת הראשון ולדעת זה אין הרכבה חייבת אא"כ הרכיב באילן סרק ואף בזו נחלקו שם ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן שלדעת ר' שמעון בן לקיש הוא שאינה בטלה הא לדעת ר' יוחנן בטלה היא אצל האילן ואין צד לדעת ר' יוחנן לחייב הרכבה בערלה כלל ולא נשנית הרכבה בשמועה זו לדעתי אלא לפי הרגל הלשון שרגילין להזכיר מבריך אצל מרכיב והוא שאמרו שם לית כאן מרכיב אשגר לישן הוא ומגדולי המחברים פוסקים כשטה ראשונה ומגדולי המפרשים כשטה אמצעית ומ"מ אף לשטה אחרונה יש לי לומר שזה שחייבנו במרכיב ענינה בהרכבת ילדה בילדה ומה שאמר לית כאן מרכיב פירושו שלא למנות משעת הרכבה אבל מ"מ חייבת בשיעור הראשונה ולא בא אלא ללמד שאין ההרכבה יוצאת מכלל נטיעה עד שתפטר אף במקום שנסתבכה בחיוב ויש אומרים שבזמן הזה אין נוהגין באלו ערלה כלל שהרי ר' אליעזר בן יעקב אמר במסכת סוטה מ"ג ב' שאין בהם ערלה וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ועל זה נראה שסמכו בכל מקום להבריך בכרמים ברוב השנים ואין חוששין לערלה כלל ואף גדולי המחברים כתבו כן ברבעי שאינו נוהג בזמן הזה כלל וזה שבארנו שהנוטע לסייג ולקורות ונמלך עליה בתוך שלש לאכילה שחייבת בערלה צריך שתדע שמשעת נטיעה מונין לה ואם לא חשב עליה עד שעברו שלש פטורה וכן הוא בתלמוד המערב שבמסכת ערלה.

אחר שיש לנו צדדין בהברכה והרכבה שחייבין בערלה וביארנו במשנה שתשרי ר"ה לשנים ולענין ערלה מעתה אחד המבריך ואחד המרכיב ואחד הנוטע ערב ר"ה אם נקלטה הנטיעה שלשים יום לפני ר"ה והוא שנעשה מעשה זה בששה עשר באב שיש ארבעה וארבעים ימים ממנו ועד ר"ה שתי שבתות לקליטה שנשארו אחר קליטה שלשים הרי תשרי מעלה לזמן זה שנה ואינו מונה לה אלא שתי שנים מתשרי ואילך אלא שפירותיה נאסרים עד חמשה עשר בשבט של שנה רביעית וכן בחמשית לדין רבעי וכן באיזה זמן שנטעה שיהא תשרי מעלה לה שנה הואיל ולא מנו לה שלש שנים מיום ליום ומ"מ יראה לי דוקא כל שנטעה אחר זמן חנטה הא כל שנטעה קודם זמן חנטה אין צריכה להמתין עיקר הדבר לדעתי לא נאמר אלא שיעברו על הנטיעה שלש חנטות בדין ערלה הא אם נטע או הבריך והרכיב פחות מזמן זה לפני ר"ה אין תשרי מעלה לה שנה והרי הוא צריך למנות שלש שנים מיום ליום ומאחר שהוא זקוק לכך אין צריך לאחרה עד חמשה עשר בשבט וי"מ שכל הנטיעות שוות לאיחור היתרן עד חמשה עשר בשבט משעה שעברה ובשנה רביעית נדונות כשלישית ואין דבריהם נראין שהרי אמרו פעמים שברביעית ואסורין משום ערלה מכלל דפעמים הוא שאסורין הא בכלם לא.

כבר ביארנו שהשביעית יש לה תוספת שלשים לפניה הילכך מי שנטע או הבריך או הרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן ויעקרו אפילו נטע בשוגג שהרי הכל יאמרו שנטיעה זו בשביעית היתה ואף שלשים אלו שהתרנו בקיומן יראה לקצת מפרשים שאף הם דוקא לאחר קליטה ר"ל שנטע שתי שבתות ושלשים קודם ר"ה ואף גדולי המחברים כתבוה כן וכן גדולי הרבנים בפירושיהם בסוגיא זו ובפ' הערל פ"ג א' ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו בזו שאע"פ שהנוטע בשבת בשוגג יקיים כדאיתא במס' גיטין נ"ג ב' כבר פירשו בתלמוד המערב הטעם מפני שאין מנין לשבתות עד שירגישו שבשבת נטעה אבל יש מנין בשנים וכל שרואה שאוכלים מפירותיהם לאחר שלש שנים יאמרו שבשביעית נטעה ומ"מ התבאר במקום אחר שאם לא עקר הפירות מותרין וכן התבאר במקום אחר שאם מת מחייבין את היורש לעקור ומ"מ י"מ שכל לענין שביעית אין צרך לקליטה ומה שאמרו לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים לענין ערלה נאמר ולא לענין שביעית שלא מצינו חומר הצרכת קליטה בשביעית ואע"פ שבשמועת שביעית נאמרה כך פירושה לדברי האומר לענין שביעית שתי שבתות צריך בענין ערלה שתי שבתות ושלשים וראיה לדבריהם שאם לענין שביעית גדולי הפוסקים מיהא למה הביאוה ומ"מ אינה ראיה שאף הם הביאוה לצורך ענין ערלה ומ"מ אחרוני הרבנים מוסיפים לומר שאין דין תוספת שביעית אמור אלא לענין חרישה שחרישת התוספת מועלת לשביעית אבל ליטע ולהבריך ולהרכיב מותר כל זמן שתקלוט קודם שביעית שהוא שתי שבתות וכן מותר לזרוע כל זמן שתשתרש הזריעה קודם ר"ה וכמו שאמרו למטה י"ג ב' הארז והדחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית אלא שבפ' הערל הוזכרה בריתא זו ר"ל אין נוטעין וכו' בשביעית לבד ושלא בשום הזכרת ערלה ועליה אמרו לדברי האומר שלשים וכו' אלמא דלענין שביעית אתמר ונמצאת שהתוספת אסור בהברכה והרכבה ושצריך קליטה קודם שלשים והדברים רופפים:

בפרש"י בד"ה ת"ל היא כו' בקריאת דרור הס"ד ואח"כ מה"ד שאפשר כו' שילוח עבדים פעמים כו' הד"א:

בד"ה וא"א שלא כו' יש לנו לומר כשתלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאילו כו' הך דרשה ובהכי כו' ובד"ה מבריך כו' לצד אחד כפוף מעט כו' ובד"ה מרכיב כו' כלשון הרכבה באילן כו' ע"ש בפ' קמא דערלה בפי' הר"ש:

בא"ד וי"ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח לקמן דמונין לו משעת נטיעתו צריך כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה ומותר כו' מדקדקין דאפי' לכתחלה שרי כו' עכ"ל ר"ל משום דברישא אחד הנוטע ואחד המבריך כו' דמשמע לשון דיעבד קתני בסיפא שוב בשביעית דמשמע דלא קאי ארישא דאיירי בדיעבד אלא דאפילו לכתחלה נמי שרי וק"ל:

בא"ד שמעינן לרבי מאיר דאמר כו' התם א"כ אם היה כו' משלשים יום הא ל' יום נוטעין לכתחלה וההיא כו' בפרק קמא דמ"ק שחורשין כו' כצ"ל:

תד"ה מרכיב. והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח בפ"ק דערלה. כ"ה גי' הישנה ור"ל שם במ"ז נפסקה מונה משעה שנפסקה:

גמ' וקסבר מקרא נדרש לפניו. עיין סוטה לג ע"ב תד"ה ור"י [שם ע"א]:

בתוס' בד"ה כאילו התענה וכו'. אבל השתא ודאי אסור להתענות וכו' וסבר לה כרבי עקיבא דאי כר"י לית ליה עכ"ל. ויש לתמוה דנראה מדבריהם דהשתא ודאי אסור להתענות הלכה למעשה כדאשכחן במר בריה דרב אשי דבתראה הוא וא"כ איך כתבו דלרבי ישמעאל לית ליה ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהא אנן קי"ל כרבי ישמעאל בריש פ' מ"ק דר"ג וב"ד כר"י סברי וכ"כ התוספת עצמם במנחות דף ס"ו ע"ש. אבל לפי מ"ש לעיל באריכות דלא כשיטת התוספת א"ש דלמסקנא רבי ישמעאל נמי אית ליה הא דתני חייא בר רב מדיפתי דמייתרא ליה קרא דועניתם את נפשותיכם להאי דרשא דאי לענין תוספת לפניו לא איצטריך דאתיא בק"ו מתוספת שלאחריו וכמ"ש באריכות ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם בהכי ניחא לי טפי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ומה שהביאו מדלא קאמר בפסחים הכל מודים בעי"כ היינו משום דברייתא דלעיל דדריש בהדיא קרא דועניתם את נפשותיכם לתוספת שלפניו א"כ לית ליה האי דרשא דחייא בר רב. ועוד נ"ל דשם לא מייתי אלא הני דבעינן לכם משום שמחת היום משא"כ איסור התענית דערב י"כ אינו משום שמחת היום אלא צורך העינוי דיום המחרת כדאי' במפרשים ובמדרש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא ת"ר יובל היא אע"פ וכו'. נראה דהא דאיצטריך קרא לרבויי היינו דוקא מדכתיב היא דלא תימא מיעוטא אכולהו קאי אבל בלא"ה לא הוי איצטריך קרא דכיון דכל א' מצוה באפי נפשיה היא מהיכי תיתי נאמר שיעכבו זה את זה והיינו נמי דלא איצטריך קרא לרבויי דתקיעת שופר ושילוח עבדים אין מעכבין זה את זה וכן שמיטת קרקעות ושילוח עבדים ומלישנא דברייתא דקאמר אף על פי שלא תקעו יכול אף על פי שלא שלחו אלמא דשילוח ותקיעה אין מעכבין אהדדי והיינו כדפרישית דלקושטא דמלתא לא מוקמינן מיעוטא דהיא אלא לענין איסור עבודת קרקע לחוד אבל בהנך מוקמינן אסברא דאין מעכבין:

שם וכי מאחר שמקרא א' מרבה וכו' מפני מה אני אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו. הא דלא קיהיב רבי יוסי טעמא אהא דקאמר יובל היא אע"פ שלא שמטו ולא קממעט ליה ממעוטא דהיא אע"ג דבטעמא קמא קיהיב א"א לעולם בלא שמיטות קרקעות למאן דאית ליה האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. אלא דנראה דכל עיקרו של רבי יוסי לא איצטריך למיהב טעמא אלא לאפוקי מסברתו של רבי יהודה משום דרבי יוסי נמי מודה דשייך יותר לאוקמי מיעוטא דהיא אלפניו ולא לפני פניו ואם כן כ"ש דלא שייך לאוקמי אלאחריו כך נראה לכאורה אלא דבפ"ב דזבחים משמע להיפך דאיכא תנא דסבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וא"כ משמע דכל שכן דשייך טפי לאוקמי לאחריו מלאוקמי לפני פניו ועיין שם בתוספת וצ"ע:

בפירש"י בד"ה פחות מל' יום וכו'. ואם ערב שביעית אסור לקיימן משום תוספת שביעית דמוסיפין מחול על הקודש עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דהנך ל' יום היינו משום קליטה אבל משום תוספת סגי בחד יומא אפ"ה פי' רש"י כאן ל' יום משום תוספת והיינו למאי דס"ד מעיקרא דלא סליק אדעתא טעמא דל' לקליטה והוי סבר דל' יום בערלה היינו משום חשיבות שנה וא"כ לענין שביעית דלא שייך ה"ט הוצרך לפ' משום תוספת. וכן דרך רש"י בכמה דוכתי לפרש הסוגיא למאי דס"ד מעיקרא. ועוד דכאן פי' אליבא דהלכתא דקי"ל ל' יום בשנה חשוב שנה כמ"ש הרמב"ם וקי"ל נמי שתי שבתות לקליטה. וא"כ ע"כ ל' יום דשביעית היינו משום תוספת כך נראה לכאורה ובסמוך אפרש בזה באריכות בענין אחר:

בתוס' בד"ה ומותר לקיימן וכו' ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע עכ"ל. וכוונתם בזה משום דלכאורה היה נראה דלכתחילה אסור ליטע מערב שביעית אפילו קודם ל' יום כדאשכחן לענין חרישה דאסרו חכמים מפסח ועצרת כדמקשו בסמוך. וע"ז מייתי ראיה דשרי דאי ס"ד דאסור לכתחילה הוי אסרינן נמי בדיעבד מדמוקמינן לקמן כר"מ ובפרק הנזקין אוסר ר"מ אף בדיעבד משום קנסא ומה שהוצרכו לדייק מדמוקמינן כר"מ אע"ג דרבי יהודה לא פליג התם אלא לענין שוגג אי קנסינן אבל במזיד מודה אלא דאי כר"י הוי אפשר לאוקמי מתניתין דהכא בשוגג. ועוד דלר"י אשכחן התם דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן לא קניס אלמא דאסורא דאורייתא חמירא ליה טפי לענין קנסא וא"כ לפ"ז לא הוי מצי לאתויי ראיה מהא דשרינן הכא בדיעבד אלמא דלכתחילה נמי שרי דלעולם לכתחלה אסור והא דשרי בדיעבד היינו משום דתוספת דפסח ועצרת שקודם ל' יום לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ומשום הכי לא קניס כלל אפילו במזיד אבל מדמוקמינן התם כר"מ דמחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא דבדאורייתא אדרבא לא קניס אלא בשביעית דוקא משום דנחשדו וא"כ דייקו שפיר אי ס"ד דהוי אסור לכתחילה הוי קניס בהו ר"מ אף בדיעבד וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד וה"ט דמפרש התם משום דנחשדו אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדקאמר התם וע"כ אם היה שום איסורא עכ"ל. והלשון תמוה מאד דמ"ש אבל אי לאו הכי מותר לקיים אין לו מקום כאן כלל דכ"ש אי הוי אסור בלאו האי טעמא הוי מצי למידק שפיר:

ולענ"ד יש ליישב משום דמייתי התם עוד טעמא אחרינא קודם זה משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית משו"ה קניס ר"מ ופרש"י דישראל מונין משעת הנטיעה לענין ערלה וא"כ מינכרא מלתא טובא שניטע בשביעית ולפ"ז אזלא לה ראיית התוספת דלעולם לכתחילה אסור ליטע אף קודם שלשים משני פרקים ואילך והא דשרי בדיעבד היינו משום דלא שייך ה"ט דישראל מונין נטיעותיהם שהרי כיון שניטע קודם שלשים כיון שהגיע תשרי של שביעית מונין לו שני שנים וא"כ לפי מנין שנות ערלה אדרבא ניכר שניטע בשנה שלפני שביעית ולא מינכר כלל אם ניטע קודם שני פרקים או לאחר כן ומשום הכי שרי בדיעבד משום הכי הוצרכו התוספת לאתויי טעמא אחרינא משום דנחשדו על השביעית הא לאו הכי שרי דמשמע להו מסוגיא דפרק הנזקין דטעמא בתרא עיקר כדאיתא התם מאי דבר אחר וכ"ת שבת נמי וכו' ומשמע להו דמשום הכי אידחי טעמא קמא לגמרי וא"כ מייתי כאן שפיר ראיה לדבריהם ואע"ג דטעמא קמא נמי לא שייך אלא לענין שוגג כבר כתבתי בכוונתם דההיא דהכא נמי הוי מצי לאוקמי בשוגג. ועוד דבמזיד נמי איצטריכו הני טעמי דודאי לאו בכל איסורי תורה אסרו חכמים בדיעבד אלא הדבר מסור לחכמים היכא דאיכא טעמא לקנוס כנ"ל בכוונתם אלא דמסתימת לשון לא משמע כן דכל כי האי לא הו"ל לסתום וצ"ע ועיין בסמוך:

בגמ' לימא דלא כר"מ וכו' דתניא פר וכו'. הסוגיא תמיה לי טובא דמאי מייתי מפר ועגל דבתר שנה דידהו אזלינן ולא בתר שנות עולם וא"כ מאי ענין חשיבות שנה לכאן אלא גזירת הכתוב או סברא היא דאחר שנה ויום א' מקרי פר וצ"ע:

בגמ' אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים וכו'. קשיא לי אמאי איצטריכו תרי קראי בערלה וברבעי וליכא למימר משום דחדא מאידך ליכא למילף משום פירכא הא ליתא דע"כ גילוי מלתא בעלמא הוא דבאילנות בתר חנטה לעולם דאפילו מעשר ושביעית משמע לקמן דילפינן כמו שיבואר. ולענ"ד דאי מערלה לחוד הו"א דוקא בשאר אילנות משא"כ בענבים דילפינן לקמן דמיקרי תבואה וסד"א דאזלינן בתר שליש קמ"ל דאפילו לענין רבעי דעיקר קרא בענבים איירי אפילו הכי אזלינן בתר חנטה ולקמן דף י"ו אבאר יותר:

בגמרא כאלו התענה תשיעי ועשירי: ק"ק דהתינח על קרא דועניתם י"ל דר"ע דריש ליה להכי וגם על מערב עד ערב כבר כתבנו לעיל מאי דריש ביה ר"ע. אבל אכתי קשה קרא דתשבתו שבתכם מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי כל תוספת מקרא דבחריש ובקציר תשבות. ויש לומר דביומא (דף פ"א) מייתי בגמרא דרשות שונות מהיכא נפקא אזהרה לעינוי תנא דברייתא יליף מגז"ש דעצם עצם ותנא דבי ר' ישמעאל יליף מעינוי דאשת איש וראב"י יליף מגז"ש משבת בראשית ורב פפא יליף דיוה"כ עצמו איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם ופריך וראב"י מ"ט לא אמר כרב פפא ומשני דצריך תשבתו שבתכם לדרשה דברייתא דהכא לתוספת שבת ויו"ט ע"ש. ולפי סוגיא זו רב פפא ע"כ לא מוקי קרא על תוספת וא"כ י"ל דר"ע מוקי תשבתו שבתכם לאזהרת עינוי כדרשת רב פפא ובהכי א"ש מה שמקשה כיון דתנאים ילפי אזהרת עינוי מדרשות אחרות ל"ל לרב פפא לדרוש מדרשה אחרת וכי לחלוק על התנאים בא. ולפ"ז י"ל דאדרבה ר"פ בא לתרץ ר"ע האי תשבתו שבתכם מה דריש ביה ולכן מפרש דאתי לאזהרת עינוי ומסתמא ר"ע דריש כן ופליג אדרשת התנאים והוא ס"ל כר"ע. ובזה יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק ה' שביתת עשור (ספ"א) תוספת לעינוי דוקא ויליף מועניתם ולשבת ויו"ט לא ס"ל תוספת וכבר הקשה עליו הה"מ והלחם משנה כיון דפסק כברייתא דיליף תוספת עינוי מקרא דועניתם הו"ל למילף גם תוספת שוי"ט מהך קרא כדרשת הברייתא ע"ש שהלח"מ לא מצא יישוב אלא שלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמרא ותמהתי על הפ"י שרצה ליישב הרמב"ם שפסק כר"ע דלא מוקי ועניתם לתוספת עינוי ומה שפסק תוספת לעינוי אתי מדאצטריך בסוכה (דף כ"ח) האזרח לרבות נשים בתוספת עינוי מכלל דתוספת עינוי דאורייתא ומסיים דהוא הנכון בכוונת הרמב"ם. ותמוה דמלבד שאין למילף זה מהאזרח דוקא אי ידעינן כבר תוספת עינוי באנשים שייך לדרוש האזרח לרבות נשים אבל בשעדיין לא ידענו תוספת עינוי מהיכי תיתי לדרוש האזרח לתוספת מה שאינו במשמעות כלל מלבד זה במחכ"ה לא ראה שהרמב"ם עצמו הביא דרשה דועניתם לתוספת עינוי וא"כ בלא"ה לא שייך כתירוצו וא"כ קשה על הרמב"ם למה הביא תוספת על עינוי לבד ולא ג"כ על שוי"ט אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דהרמב"ם פסק דקצירת העומר דוחה שבת א"כ צריך בחריש ובקציר לדרשה זו ולא לתוספת כר"ע לכן פסק כר' ישמעאל דיליף תוספת לפניו מועניתם ותוספת לאחריו מערב עד ערב דאפילו לפי מה שכתבנו לעיל דדרשה זו לא שייך רק למ"ד עד ועד בכלל ג"כ א"ש פסק הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם פסק כמ"ד דעד ועד בכלל כדמוכח ממה שפסק בה' מאכלות אסורות (פ"י) בזמן שאין בהמ"ק קיים אסור חדש כל יום ט"ז לכן פסק לענין עינוי כולו כר' ישמעאל אבל לענין תוספת שבת ויו"ט דאתי מתשבתו שבתכם כיון דרב פפא דבתרא הוא מוקי הך קרא לאזהרת עינוי פסק הרמב"ם כוותיה ולכן ליכא למידרש אתוספת דשבת ויו"ט:

יכול אעפ"י שלא שלחו: לפי היוצא מהסוגיא לר' יהודה שילוח עבדים לבד מעכב ולר' יוסי תקיעה לבד מעכב ולחכמים שלשתן מעכבין דהיינו חוץ מאלו גם השמטת קרקעות והרמב"ם פסק כחכמים אבל לא מבואר ע"י מי יהיה העיכוב אם אפילו אחד שלא שלח לר' יהודה או שלא תקע לר' יוסי או שלא שמט לחכמים מעכב או אם תלוי הכל ברוב ישראל או אם אפילו אחד שקיים המצוה גורם שיהיה יובל אפילו אם הרוב לא קיימו. והנה לענין תקיעה ודאי הכל תלוי בתקיעת ב"ד כדאמרינן לקמן זו מסורה לב"ד ואע"ג דגם היחידים תוקעים ביוה"כ של יובל כמבואר לקמן (דף ל') מ"מ כל שתקעו בב"ד נתקדש היובל אפילו לא תקעו כל היחידים וכן איפכא אם תקעו היחידים וב"ד לא תקעו לא נתקדש דאל"כ לא שייך לומר זו מסורה לב"ד אבל לענין שילוח והשמטה יש לספק כנ"ל. ולכאורה היה נראה לפשוט ספק זה ממה דאמרינן לקמן וכי תימא א"א דליכא חד בסוף העולם דלא משלח דהכי פירושו משום דר' יוסי נותן טעם דרק תקיעה מעכב ולא שילוח לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואין סברא שתלה הכתוב קידוש יובל בדבר שלפעמים אי אפשר לקיימו אם אין עבד עברי שטעון שילוח וע"ז משיב וכי תימא אי אפשר דליכא חד בישראל שיהיה לו עבד ולא ישלחו דהיינו ודאי עכ"פ יהיה בכל יובל אחד בישראל שיש לו עבד וישלח אותו ומזה משמע דשילוח אחד מועיל לקדש יובל אפילו הרוב לא ישלחו דאל"כ איך אמר אי אפשר דליכא חד וכו' הא אפשר דיהא אחד וישלחו אבל יהיה עוד שנים אחרים שלא ישלחו והם יעכבו היובל אבל א"ע נראה שאין ראיה מזה די"ל דרק כלפי מה שאמר ר"י שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים אמר אי אפשר דליכא עכ"פ אחד בישראל שיהיה לו עבד ויקיים בו מצות שילוח אבל מהעוברים שלא ישלחו לא איירי וזה נכלל בטעם השני זו מסורה לב"ד וכו' פירוש דהב"ד ודאי יקיימו המצוה אבל ביחידים מסתמא לא תלה הכתוב שיהיה בידם לעכב היובל ולכן אכתי יש לספק לר' יהודה לענין שילוח ולחכמים גם לענין השמטת קרקעות אם תלוי ברבים או גם ביחיד ואם תלוי ביחיד אם לבטל או לקדש היובל וצ"ע:

שאפשר לעולם בלא שילוח: הקשה הרשב"א דהתינח על שילוח אבל האיך שייך זה על השמטה דאי אפשר בלא השמטה לר' יוחנן דס"ל האחים מחזירים זל"ז ביובל וכ' הט"א דלק"מ דאפשר דר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ הא לא קאי אהשמטה כלל עכ"ד. ולא הבנתי שהרי הוא בעצמו כתב וכן כתב גם הפ"י דמה דאצטריך ריבוי דיובל שאינו מעכב הוא דוקא אחר דכתיב היא וא"כ כיון דר' יוסי אמר יובל היא אעפ"י שלא שמטו מכלל דבלא ריבוי דיובל הוי דרשינן גם על לאחריו ולכן שפיר הקשה הרשב"א הרי בזה לא שייך טעם דרבי יוסי ואע"ג דר' יהודה ג"כ אמר לשון זה יובל היא אעפ"י שלא שמטו ואעפ"כ מפרש בגמ' טעמו דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו בגמרא שלפנינו באמת לא כתיב ולא לאחריו ואפילו לפי מה שנראה מהתוס' שגרסו ולא לאחריו י"ל דר' יהודה רק ע"י ריבוי דיובל לא דריש לא לאחריו דיותר סברא למעט לפניו מהיא מלמעט לאחריו אבל ר' יוסי דלא מפרש טעם למה לא מעכב השמטה משום דלא דרש לאחריו שפיר משמע דיש טעם כמו לענין שילוח עבדים שלא נמעט השמטת קרקעות מהיא וזהו קושיית הרשב"א הרי טעם דהשילוח לא שייך לענין השמטה מדר' יוחנן. אמנם ביישוב קושיית הרשב"א י"ל לענ"ד שהרי טעם דר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל הוא מטעם דאין ברירה כמבואר בגטין (דף נ"ה) ובעירובין (דף ל"ז) שקיל וטרי אי ר' יוסי אית לי' ברירה אי לא וכבר כתבתי בספרי ע"ל סוכה (דף כ"ד) לפי מה דמסיק בעירובין שם דטעמא דר"ש משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה גם לר' יוסי יש לומר כן גם מהתוס' בסוכה שם נראה דמסקי דבדבר שעומד להתברר ודאי גם ר' יוסי אית ליה ברירה וא"כ י"ל דלר' יוסי האחים שחלקו אין מחזירים זל"ז ביובל וגם ר' יוחנן מודה דאית ליה לר"י הכי ולכן לר' יוסי לשיטתו ל"ק קושיית הרשב"א:

ולגמור שנה שנה מניסן: הכי פריך גם לעיל (דף ח') לענין שמיטה ולעיל (דף ז') לענין תרומת שקלים דיליף שנה שנה מניסן פריך ולגמור מתשרי. ויש לדקדק ממנ"פ מה מסתבר טפי. וא"ל דבכל אחד מהמקומות פריך מנ"ל דלמא מזה דא"כ הול"ל בלשון ואימא גמר וכו' כמו דאמר בסוגיות דלעיל ואימא אייר ואימא מרחשון ולא הול"ל בהחלט ולגמור מניסן או ולגמור מתשרי. וי"ל דלעיל בתרומת שקלים דעדיין לא ידענו דגמרינן מניסן גז"ש זו הוי מסתבר טפי לגמור מתשרי שיש בו ר"ה לרוב הדברים. אבל אחר שתירץ דילפינן מניסן טפי פריך לענין שמיטין ונטיעה למה גם זה לא ילפינן מניסן ומנ"ל לגמור גז"ש דשנה שנה משני מקומות:

בתוס' ד"ה כאילו. לית ליה הך דרשה: קשה דלפ"ז יקשה הלכתא אהלכתא דפסקינן כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ופסקינן ג"כ דמצוה לאכול ערב יוה"כ הן אמת דמדעת הרמב"ם נראה דלא פסק כברייתא דחייא בר רב דמדאורייתא חייב לאכול ערב יוה"כ שלא הביא כן בה' שביתת עשור אשר שם מקומו. ואע"ג דבהלכות נדרים (פ"ג) פסק דמי שנדר להתענות ופגע יו"ט וערב יוה"כ ור"ח חייב להתענות דדברי תורה א"צ חיזוק ומזה הוכיח הלח"מ ה' שביתת עשור (פ"א) שדעת הרמב"ם כברייתא דחייא בר רב ע"ש. לענ"ד א"א לומר כן שהרי הרמב"ם (שם) הביא קרא דועניתם לענין תוספת עינוי כנ"ל. ובסוגין וכן ביומא (דף פ"א) מוכח דמאן דס"ל הכי לית ליה דרשה דחייא בר רב ולכן ע"כ צ"ל כמש"כ הכ"מ בה' נדרים (שם) דדעת הרמב"ם דמצות אכילת ערב יוה"כ דרבנן. ולפ"ז לא יקשה על הרמב"ם סתירה שפסק הכל כר' ישמעאל חוץ מלענין תוספת שוי"ט מהטעם שכתבתי לעיל. אבל לפי הפוסקים דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא יקשה הלכתא אהלכתא. ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל ביישוב שיטת ר"ת שכותב דמה דמקשה הגמ' לר' ישמעאל מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל הוא דוקא אתוספת שלאחריו אבל תוספת שלפניו שפיר יליף מהלכתא דעשר נטיעות ומה שהקשו התוס' עליו שהרי אין למדין ק"ו מהלכתא תירצתי דהר"ת ס"ל כשיטת התוס' דגז"ש ילפינן מהלכתא ויליף כן בגז"ש דשבת שבת ולפ"ז י"ל דגם לפי המסקנא ס"ל לר' ישמעאל כן ולכן שפיר י"ל דס"ל ג"כ כחייא בר רב אף שס"ל דקצירת העומר דוחה שבת וס"ל דתוספת לפניו ולאחריו דאורייתא דתוספת לפניו יליף מהלכתא ותוספת לאחריו מעד ערב. אבל להרמב"ם א"א לומר כן כיון דהביא קרא דועניתם על תוספת עינוי ולכן להרמב"ם צ"ל כמש"כ הכ"מ דס"ל אכילת ערב יוה"כ דרבנן וס"ל כשיטת רש"י דליכא למילף מהלכתא גם ע"י גז"ש. ועי' במג"א (סי' תק"ע) שמסיק להלכתא דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא ועפ"י שיטה זו יקשה הלכתא אהלכתא כיון דמוסכם מכל הפוסקים דקצירת העומר דוחה שבת אבל עפ"י דברינו א"ש:

ד"ה דאפילו. מקרא אחרינא: לענ"ד י"ל דלעיל (דף ח') דריש תנא דברייתא דס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דיובל מתקדש מתחלתו מיובל היא שאינו מתקדש בסופו ולרבנן דפליגי על ר"י בנו של ריב"ב דריש מניה שאין אתה מונה שנת נ"א ודלא כר' יהודה והשתא מאן דס"ל כר' יהודה וגם כרבנן דר' ישמעאל בנו של ריב"ב מיותר קרא דיובל היא שבפסוק שנת החמשים. וי"ל דר' יוסי הכי ס"ל ולכן דרש מניה דנוהג גם בחו"ל אבל רבנן דהכא ס"ל או כרבי ישמעאל או כרבנן דרבי יהודה ומצרכי יובל היא דכתיב בפסוק שני לדרשות דלעיל לכן מצרכי יובל היא שבפסוק ראשון לדרשה דנוהג בחו"ל אבל קשה דכתיב עוד שלישית יובל היא בפסוק לא תזרעו ולא נתפרש מה נדרש בו:

ד"ה מרכיב. וצריך לדקדק: עי' בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ק"י) שהאריך בזה לענין אתרוגים מורכבים:

ד"ה ומותר. אבל אי לאו הכי מותר: עיין בפ"י שדקדק מה בעי התוס' בזה והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דאי הוי אפשר לומר דנוטע בשביעית מן הדין צריך לעקור כמו שמשמע ברש"י ד"ה פחות שכתב אסור לקיימו משום תוספת שביעית אז אין ראיה דנוטע קודם שלשים אין איסור ממה שמותר לקיימו די"ל דדוקא בנוטע בשביעית או בתוספת שביעית הדין שאסור לקיימו ולא בקודם שלשים. אבל אחר שמוכח מטעמיה דהתם שנחשדו על השביעית רק מטעם קנס אסור לקיימו הוכיחו שפיר מדלא קנסו גם בנוטע קודם ל' לעקור שאין איסור: