ראש השנה י ע"א

ופירות נטיעה זו אסורין עד ט''ו בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי מה''מ א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' ינאי אמר קרא {ויקרא יט-כד/כה ??} ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמי' שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי לימא דלא כר''מ דאי ר''מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד דברי ר''מ ר' אלעזר אומר בן עשרים וארבעה חדש ול' יום שהיה ר''מ אומר כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתים פר בן שלש אפילו תימא ר''מ כי קאמר ר''מ יום אחד בשנה חשוב שנה בסוף שנה אבל בתחלת שנה לא אמר רבא ולאו ק''ו הוא ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

ומוסיפה הברייתא: אף על פי שאמרנו שהנוטע שלשים יום לפני ראש השנה משהגיע ראש השנה עלתה לו שנה ראשונה, בכל זאת אין שלשת שנות הערלה מסתיימות בראש השנה, אלא:

ופירות נטיעה זו - אסורין עד ט"ו בשבט. אם מדובר לענין ערלה, הרי הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט בשנה הרביעית הן ערלה.

ואם מדובר לענין "רבעי", ^[258] הרי הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט בשנה החמישית, עדיין אסורים באכילה מחוץ לירושלים, משום "רבעי". ^[259].

כי אף על פי שאחד בתשרי הוא ראש השנה ל"נטיעה", ^[260] מכל מקום, הרי כעבור שלש שנים, נעשית הנטיעה ל"אילן", ואין השנה השלישית או הרביעית של שנות האילן נגמרות אלא בט"ו בשבט. ^[261]

והוינן בה: מנא הני מילי?

מנין לנו שאף לאחר שכלו שלשת שני ערלה מלאות, עדיין נוהג איסור ערלה על הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט בשנה הרביעית? וכן מנין לנו שדין רבעי נמשך גם מעבר לשנה הרביעית, עד ט"ו בשבט שאחריו?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ומטו בה, יש אומרים זאת משמיה דרבי ינאי:

אמר קרא [ויקרא יט, כג כה]: "שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל.

ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'.

ובשנה החמישית תאכלו את פריו".

ובאה האות ו' להוסיף על הענין הראשון, ולומר: שלש שנים יהיה לכם ערלים, ואף בשנה הרביעית יהיה ערלה.

וכן לענין רבעי: בשנה הרביעית יהיה פריו קדש, ואף בשנה החמישית.

פעמים שהפירות חונטים בשנה הרביעית, ועדיין הנטיעה אסורה משום ערלה. ^[262] דהיינו, כשחנטו הפירות לפני ט"ו בשבט.

וכן פעמים שהפירות חונטים בחמישית, ועדיין הנטיעה אסורה משום רבעי, כשהם חונטים לפני ט"ו בשבט. ^[263]

שנינו בברייתא: הנוטע המבריך והמרכיב פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית.

והוינן בה: לימא, האם צריכים אנו לומר שהברייתא הזאת היא דלא כרבי מאיר?

דאי, שאם תאמר שהברייתא נשנית על ידי רבי מאיר, יקשה:

הא אמר רבי מאיר להלן שאפילו יום אחד בשנה חשוב כשנה שלימה! ואם כן, אפילו אם נטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה צריך שתעלה לו למנין שנה ראשונה של שנות ערלה? ומבארת הגמרא היכן מצינו שרבי מאיר סובר שיום אחד בשנה חשוב כשנה:

דתניא: "פר" האמור בתורה סתם, כל מקום שנאמר בתורה "פר" סתם, ^[264] הרי הוא פר בן עשרים וארבעה חדש [שנתיים] ועוד יום אחד, דברי רבי מאיר.

רבי אלעזר אומר: פר האמור בתורה סתם, הרי הוא פר בן עשרים וארבעה חדש, ועוד שלשים יום.

לפי שהיה רבי מאיר אומר:

כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם, הרי זה בן שנה [כמו שנאמר: "עגל וכבש בני שנה". ויקרא ט].

וכל מקום שנאמר "עגל בן בקר" ^[265] הרי זה בן שתים שנים. ^[266] וכל מקום שנאמר "פר" ^[267] הרי זה בן שלש שנים.

ונחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר אימתי נחשב הפר בן שלש:

לדעת רבי מאיר משנכנס יום אחד בשנה השלישית הרי הוא בן שלש. מפני שיום אחד בשנה חשוב שנה.

ואילו לדעת רבי אלעזר רק כאשר עברו שלשים יום בשנה השלישית הרי הפר בן שלש, כי שלשים יום בשנה חשובים שנה.

וכיון שבברייתא לעיל שנינו שהנוטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה.

הרי אם אם נאמר שהברייתא נשנית על ידי רבי מאיר, יקשה: מדוע הנוטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה? הרי לדעת רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה!

ומיישבת הגמרא את הברייתא אף לדעת רבי מאיר:

אפילו אם תימא שהברייתא נשנית גם לפי רבי מאיר, יש ליישב את דברי הברייתא:

כי אימתי קאמר רבי מאיר שיום אחד בשנה חשוב שנה, דוקא בסוף מנין שנה. ^[268] וכגון יום אחד בתחילת השנה השלישית, שהיא סוף השנים הנצרכות להכשיר את הפר להקרבה. אבל בתחלת מנין שנה, כגון ביום הראשון של השנה הראשונה של הנטיעה, שהיא בתחילת מנין שנות הערלה - לא אמר רבי מאיר שיום אחד חשוב שנה, אלא מודה הוא בזה שדוקא שלושים יום חשובים שנה. ומתירוץ הגמרא עולה שהשנה שבסוף המנין קל יותר להחשיב בה יום בשנה כמו שנה, מאשר השנה שבתחילת המנין. שהרי בסוף מנין השנים לדעת רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה. ואילו בתחילת המנין דוקא שלשים יום חשובים שנה. ומוכיח רבא שאין לומר כן, אלא אדרבה, סוף המנין חמור מתחילתו: אמר רבא: איך יתכן לומר כדברי התרצן לעיל שסוף המנין קל מתחילתו? וכי לאו קל וחומר הוא שתחילת המנין עדיף על סופו לענין שהמקצת יחשב ככולו?!

אשה שראתה דם בימי נדתה, מדאורייתא אינה צריכה למנות שבעה ימים נקיים מדם, אלא מונה שבעה ימים מתחילת ראייתה.

ואפילו אם ראתה דם כל שבעת הימים, אלא שפסקה לראות לפני סוף היום השביעי, הרי מן התורה היא יכולה להטהר מיד, בערב שאחרי היום השביעי, שאז היא טובלת ונטהרת. ^[269] ואפילו אם האשה ראתה דם ביום הראשון של תחילת ראייתה סמוך לשקיעה, הרי מיד כשהגיעה השקיעה עלה לה אותו היום למנין שבעת הימים שהיא צריכה למנות לימי נדותה, ואינה צריכה למנות מכאן ואילך אלא רק עוד ששה ימים נוספים, כדי שתוכל לטבול ולהטהר.

ומה נדה, שאין תחלת היום השביעי עולה לה בסופה, אלא היא חייבת להמתין כל היום, ולטבול רק בערב שאחריו.

אף על פי כן, סוף היום הראשון עולה לה בתחילתה, לגבי זה שאם ראתה דם סמוך לשקיעת החמה, עולה לה אותו היום למנין שבעת ימים, ואינה צריכה למנות מכאן ואילך אלא ששה ימים נוספים.

שנה, שיום אחד עולה לה בסופה, לגבי מנין השנים המכשירות את הפר להקרבה.

הערות

^[258] נטע רבעי היינו פירות שחנטו בשנה הרביעית לנטיעת האילן. ונאמר [ויקרא יט] "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים". ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני. ואם רצה לפדותו ולהעלות דמיו לירושלים, פודה ומוסיף חומש. [ויקרא שם. רמב"ם מעשר שני ורבעי ט א-ב].

^[259] לשון הברייתא: "ופירות נטיעה זו אסורין עד טו בשבט". ויש שדייקו מלשון זו, שדוקא בנטיעה זו שנטעה שלשים יום לפני ראש השנה. ולא עברה עליה שנה שלימה עד ראש השנה, הרי שפירותיה אסורים עד ט"ו בשבט. אבל כל שעברה על הנטיעה שנה שלימה עד ראש השנה, אין פירותיה אסורים עד ט"ו בשבט. [אלא בראש השנה הרביעית נעשו רבעי. ובראש השנה החמישית מותרים לגמרי]. וכתב הרא"ש [הלכות ערלה סימן ט] שאף מלשון רש"י כאן משמע כן. ואף הסוברים כן נחלקו בדין זה: יש אומרים שהנוטע מיד אחרי ראש השנה, הפירות מותרים מיד אחר ראש השנה של השנה הרביעית. [בעל המאור אליבא דשיטה זו. ור"י מלוניל. וכן דייק החזון איש מלשון הרמב"ם נטע רבעי ט יב]. [וכן כתב שיטת ריב"ב בשם ה"ר שמואל בר דוד. ומדבריו נראה שכל שנטע 30 יום לפני ט"ו בשבט דינו כך. עיין שם]. אבל הראב"ד [שם] סובר שדוקא אם נטע לפני ראש השנה בתוך שלשים יום [שלא עלתה לו שנה בראש השנה] אין הפירות אסורים עד ט"ו בשבט מפני שעברה עליהם שנה שלימה. וכן דעת הריטב"א אליבא דשיטה זו. והרבה ראשונים סוברים שלעולם פירות הנטיעה אסורים עד ט"ו בשבט. ואפילו אם נטעם לפני ראש השנה [רז"ה, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, טור יו"ד רצ"ד וכן משמע מדברי תוספות כאן]. להלכה: כתב החזון איש שיש להחמיר בארץ לאסור לעולם עד ט"ו בשבט. ולהקל בחוץ לארץ [שכל המיקל בערלה בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ]. והמיקל בארץ יש לו על מי לסמוך. [ערלה סימן יב ס"ק ה, ודיני ערלה אות ו].

^[260] אף על פי שהפירות אסורים עד ט"ו בשבט, נפקא מינה ממה שראש השנה לנטיעה בתשרי, לענין הנוטע 30 יום לפני ראש השנה חשוב שנה. ואילו ראש השנה לנטיעה היה בט"ו בשבט, אז הנוטע 30 יום לפני ט"ו בשבט היתה עולה לו שנה. תוספות, ריטב"א. [עיין בדבריהם]. [ולדעת הסוברים בהערה הקודמת שהנוטע שנה שלימה לפני ראש השנה אין הפירות אסורים אלא עד ראש השנה של השנה הרביעית. אם כן יש נפקא מינה במה שתשרי הוא ראש השנה, אף לענין זה].

^[261] כתב הריטב"א: הפירות החונטים בין ראש השנה לט"ו בשבט חנטו על ידי מי הגשמים של שנה שעברה, [שהעלו שרף באילן, ואותו שרף מגדל את הפירות עתה], ולפיכך הם נחשבים פירות ערלה.

^[262] דהיינו, הפירות אסורים בהנאה לעולם משום ערלה. רש"י.

^[263] הסוברים [לעיל הערה 259] שהנוטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה אין הפירות אסורים עד ט"ו בשבט, פירשו את הגמרא "פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה", היינו כשנטעה שלשים יום לפני ראש השנה. והגמרא נקטה לשון "פעמים", מפני שאם נטעה סמוך לראש השנה הרי אין הפירות אסורים עד ט"ו בשבט. ומכאן הוכיחו כדבריהם [שהנוטע סמוך לראש השנה אין הפירות אסורים עד ט"ו בשבט]. אולם הרז"ה והריטב"א דחו ראיה זו. ופירשו, שמאחר שרוב הפירות אינם חונטים לפני ט"ו בשבט, ואין הדבר הזה מצוי אלא מעט ובמקצת ממיני האילנות, לפיכך נקטה הגמרא לשון "פעמים".

^[264] כלומר, שלא התפרשו מנין שנותיו בתורה. [ואפילו אם נכתב בתורה "פר בן בקר"] רש"ש. עיין שם. [וכן מוכח ברש"י להלן ד"ה פר, ובתוספות ד"ה עגל].

^[265] היינו ביום השמיני של המילואים, שנאמר [ויקרא ט]: "קח לך עגל בן בקר לחטאת". רש"י.

^[266] שנאמר שם: "קח לך עגל בן בקר לחטאת, ואיל לעולה, תמימים". המילה "תמימים" מתייחסת בין לעגל בן הבקר, ובין לאיל, ולא נאמר "תמים" על כל אחד בפני עצמו. ולפיכך דרשו בתורת כהנים שהשוה הכתוב פר בן בקר לאיל, ששניהם יהיו תמימים אף בשנות חייהם, וכשם שאיל הוא כבש בן שנתיים, אף עגל בן בקר כן. ומנין שהאיל הוא בן שנתיים? מפני שמאחר שכבש הוא בן שנה [כמבואר בתורה כמה פעמים], ממילא איל הוא בן שנתיים. [רש"י והגהת הב"ח על פי תורת כהנים].

^[267] ואפילו כשנאמר "פר בן בקר" רש"י, תוספות.

^[268] גירסת הספרים שלפנינו, "בסוף שנה". אבל ברש"י הגירסא "בסוף שנים". וכן ברבנו חננאל. וכן הגיה הרש"ש בגמרא. [ועיין ריטב"א].

^[269] אשה שראתה דם בימי נדתה, מדאורייתא צריכה למנות שבעה ימים לטומאתה. ואפילו אם שפעה דם כל אותם הימים, פוסקת בטהרה [בנקיות] ביום השביעי לפני בין השמשות, וטובלת בערב. ומיום השמיני ואילך במשך 11 יום, הם "ימי זיבה", שאם ראתה באותם הימים יום אחד, פוסקת בטהרה בו ביום, וטובלת למחרת, ו"משמרת" את היום ההוא שלמחרת בדיני טומאה, שאם תראה בו הרי היא טמאה למפרע. וכן אם ראתה יומיים, משמרת את היום השלישי. אך אם ראתה שלשה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה, וסופרת שבעה ימים שלימים נקיים בטהרה. שבעת הימים הנקיים צריכים להיות בשלימות בנקיות, משקיעת החמה ואילך. אבל ביום האחרון, אינה צריכה לספור אלא את תחילתו, ורשאית לטבול מדאורייתא ביום. אבל חכמים אסרו לטבול עד הערב, שמא תראה דם במשך היום, ונמצאה טמאה למפרע. [נדה עג א]. וכיום, אשה הרואה דם, בין בימי הנדות ובין בימי הזיבות, ואפילו טיפה בלבד, סופרת שבעה ימים נקיים, כדי שלא יבואו לכלל טעות [נדה סו א].

ומעירים: ופירות נטיעה זו, אף שנגמרו שלוש שנים בתשרי, מכל מקום אסורין הם באכילה עד חמישה עשר בשבט באותה שנה, אם לענין ערלה שבשלוש השנים הראשונות הרי הם אסורים משום ערלה, ואם לענין נטע רבעי שיש לפדות פירות אלה שבשנה הרביעית הרי הם רבעי.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שאף שנסתיימו שלוש או ארבע שנים לאילן זה, אין מונים את שנות ערלה ורבעי לפי ראש השנה, אלא לפי חמישה עשר בשבט? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ומטו בה [ויש מושכים, מוסרים, שמועה זו] עוד משמיה [משמו] של ר' ינאי: אמר קרא [הכתוב]: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג-כד),

שבגלל ו' החיבור שבין הפסוקים יש להבין שפעמים שהנטיעה כבר בשנה הרביעית ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שהנטיעה כבר בשנה החמישית ועדיין אסורה משום רבעי.

ושואלים: לימא [האם לומר] שהלכה זו שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר היא — הא [הרי] אמר ר' מאיר: יום אחד בשנה חשוב שנה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פר האמור בתורה סתם הרי הוא בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד, שאף שמסורת בידינו שפר הוא בן שלוש שנים, לאו דווקא שלוש שנים מליאות הן, אלא כיון שנכנס יום אחד בשלישית הרי הוא כבן שלוש. אלו דברי ר' מאיר.

ר' אלעזר אומר: בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום. שהיה ר' מאיר אומר: כל מקום שנאמר "עגל" בתורה סתם — הרי הוא בן שנה, אם נאמר "בן בקר" — הרי הוא בן שתים, ואם נאמר "פר" — הרי הוא בן שלש. וכיון שהברייתא לענין נטיעות סבורה שצריך שלושים יום ואין די ביום אחד לפני ראש השנה, משמע שאינה כשיטת ר' מאיר!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, אולם כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר כי יום אחד בשנה חשוב שנה — הרי זה בסוף שנה, שיום אחד ישלים את מנין השנים כאילו היתה זו שנה שלימה, אבל בתחלת שנה שיום אחד בתחילת החשבון ייחשב כשנה לא אמר כן.

כנגד טענה זו אמר רבא: ולאו קל וחומר הוא שתהא הסברה הפוכה? ומה נדה, שאין תחילת היום עולה לה בסופה שגם אם עברו שבעה ימים משעה לשעה מתחילת ראיית הדם, והיה זה באמצע היום השביעי — אין זה נחשב לסיום טומאת נדתה, אלא ממתינה באותו יום וטובלת רק בלילה שלאחריו, ובכל זאת סוף היום עולה לה בתחלתה, שאם ראתה דם נדה זמן קצר לפני הערב השמש, הרי יום זה נמנה כיום ראשון לימי נדתה. משמע שיום אחד בתחלה נחשב יותר למנין מאשר יום בסוף המנין. ואם כן שנה, שיום אחד עולה לה (נחשב ונמנה) בסופה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if the planting, layering, or grafting took place more than thirty days before Rosh HaShana, the fruit of this planting is prohibited until the fifteenth of Shevat of the fourth year since the tree’s planting, even though the three years were already completed the previous Rosh HaShana. This principle applies both for orla during the year of orla, when it is prohibited to eat the fruit, and for fourth-year produce during the year of fourth-year produce, which must be eaten in Jerusalem or redeemed before it is eaten outside Jerusalem.

The Gemara asks: From where are these matters derived, that the prohibitions of orla and fourth-year produce extend past Tishrei until the fifteenth of Shevat? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said, and some determined that it was stated in the name of Rabbi Yannai: The verse states: “Three years shall it be as prohibited to you; it shall not be eaten. And in the fourth year all its fruit shall be sacred for praise-giving to the Lord. And in the fifth year shall you eat of its fruit, that it may yield to you its increase; I am the Lord your God” (Leviticus 19:23–25).

The baraita explains: The repetition of the word “and,” indicated by the conjunctive vav that joins these verses, teaches that there are times that the tree is already in its fourth year and yet the fruit is forbidden as orla, from the verses “three years…and in the fourth year”; and there are times that the tree is already in its fifth year and yet the fruit is forbidden as fourth-year produce, from the verses “in the fourth year…and in the fifth year.”

The Gemara suggests: Let us say that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Meir, didn’t Rabbi Meir say that even one day in a year is considered a year? As it is taught in a baraita: The term bullock [par] mentioned in the Torah without specification is referring to a bullock that is twenty-four months and one day old, as although it is known by tradition that a bullock is three years old, once it is one day into its third year, it is already considered three years old; this is the statement of Rabbi Meir.

The baraita continues: Rabbi Elazar says: The term bullock is referring to an animal that is twenty-four months and thirty days old. As Rabbi Meir would say: Wherever a calf [egel] is stated in the Torah without specification, the reference is to a calf that is one year old; a young ox [ben bakar] is referring to a cow that is two years old; and a bullock is referring to a cow that is three years old. Since the baraita dealing with planting requires that the tree be planted thirty days before Rosh HaShana, rather than one day, it would seem that it is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara rejects this argument: Even if you say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, it can be explained as follows. When Rabbi Meir said that one day in a year is considered a full year, this is only when the day is at the end of the year; since the count of a new year is about to begin, the day is considered like a whole year. But if the day is at the beginning of the year, that one day is not considered like a whole year.

Against this claim Rava said: But can we not invoke an a fortiori argument to prove just the opposite? Whereas in the case of a menstruating woman, where the beginning of the day is not counted as a full day at the end of her seven-day period of ritual impurity and instead she must wait until the end of the seventh day and immerse in a ritual bath only in the evening, yet nevertheless the end of the day is counted as a full day at the beginning of her ritually impure period, since if she experienced bleeding shortly before sunset that day is considered as the first day of her seven-day period of impurity; if so, in the case of a year, where one day is counted as a full year at the end of the year,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פחות מכאן לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית ופירות נטיעה זו אסורין עד יום ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. מנ"ל דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.

ובשנה הרביעית יהיה כל פריו. מדקא מסיק לא יאכל ובשנה הרביעית ולא מפסיק הי ניהו שמעינן מינה פעמים שבא רביעית ואסורין משום ערלה. כגון שנטע פחות ל' יום לפני ר"ה. והא דתנו רבנן דלא כר' מאיר.

דאי ר' מאיר האמר יום אחד בשנה חשוב שנה. דתניא פר האמור בתורה סתם בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד דברי ר' מאיר.

ודחינן אפילו תימא ר"מ לא אמר ר"מ יום אחד בשנה [חשוב] שנה אלא בסוף שנה כגון בן כ"ד חדש ויום אחד תחשוב לו יום להשלימו שלש שנים. אבל בתחלת שנים כגון האי נטיעה וכיוצא בה שלשים יום בעי לעלות לו שנה.

אמר רבא [ולאו] ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה. פי' יום שביעי לנדתה (כל שבעה) כל יום השביעי ולא אמרינן מקצת היום ככולו. ואמרינן מקצת היום ככולו בתחלת נדתה שאם ראתה שעה אחת מן היום משלמת ו' ימים אחרים וטהורה היא שיום אחד עולה לה בסוף שניו לא כ"ש שיהיה יום אחד עולה לו בתחלת שניו.

הא דאקשינן למימרא דלא כר"מ דאי ר' מאיר הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה. משום דהני שלשים דחשיבות שנה נינהו כדקתני עלתה לו שנה וקס"ד בקליטה אי כרבי יהודה אי כר' יוסי ולהכי מקשי לחשיבות שנה ביום אחד סגי הילכך בין לקליטה בין לחשיבות שנה לא מצטריך שלשים והאי דפריך הכי ולא מסיק אדעתיה דר' מאיר בקליטה שלשים בעי משום דא"כ שלשים ושלשי' הוו (לפום ברייתא דקתני שלשים בעלתה לו שנה) ולקמן כי אמר דהני שלשים דקליטה נינהו פריך דא"כ טפי הוו משום הכי מקשינן תרתי אי ר' מאיר קליטה מועטת אית לי' אמאי בעי שלשים ואי קליטה מרובה אית ליה א"כ היכי סגי בשלשים אבל בפירכא דפרכי לר' אליעזר קאמר חדא שיטה דעל כרחין טפי בעינן שלשים ושלשי' בקליטה לת"ק ואפי' כר' יהודה נמי ל' (ול') מיהא בעינן:

ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. יש מפרשים נטיעה זו, כלומר שעלו לו שלשים יום לשנה, נחמיר עליה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהיא שנתו של אילן. ולשון זו מסייען. וכן נמי הא דאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה, דאלמא משמע דלא בכולן אמרו שהיא נמשכת עד ט"ו בשבט אלא פעמים. והרב בעל המאור ז"ל כתב דאפילו נטעה פחות משלשים יום לפני ראש השנה נמי, ואע"פ שיש לה שנים שלימות הואיל ונכנס לתוך שנתו של אילן. והאי דקאמר ופירות נטיעה זו, כלומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה היא מושכתה משנה זו לשנה זו ועד ט"ו בשבט. והא דקאמר פעמים, לפי שהחנטה המצויה מראש השנה עד ט"ו בשבט באילנות מילתא דלא שכיחא היא ובמקצת ממיני האילנות. ופלוגתא היא בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ב. שביעית פ"ב, ה"ד) דגרסינן התם ר' אבא בר ממל קומי ר' זעירא נראין הדברים בשנטען שלשים יום לפני ראש השנה אבל נטען פחות משלשים יום לפני ראש השנה, את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין אמר ליה כן היא אפילו נטען פחות משלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור מאי כדון אמר ר' מונא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו. ומסתברא שהוא כן, דהא מלתא בטעמא אתו לה ולא בחומרא בעלמא שלא בטענה, דמאי טעמא אסרינן להו לפירי דרביעית כיון דעלתה לו שנה באותן שלשים יום. ועוד דאפילו בשנטעה אחר ראש השנה מיד אתה מצריכו גם כן להוסיף עליהם עד ט"ו בשבט כדי שלא תחלוק שגם היא אין לה שנה שלימה ממש, ואין לי שלא תכנס משלישית לרביעית ומרביעית לחמישית אלא בנוטע דוקא בפחות משלשים יום לפני ראש השנה, והיא מיעוטא דמיעוטא ומאי פעמים, אלא שיש לך לומר בזה דכל שאתה מחמיר עליה ומוציאה אחר שנתה קורא פעמים. ומכל מקום לא עשאוה כהלכתא בלא טעמא, ומסתברא דהיינו עיקרא דמילתא, דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה, וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט דהיינו מחמת יניקת מים שלפני ראש השנה, ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה, הוא שהוציא פירות אלו, וכענין מה שאמרו לקמן בפרקין (ראש השנה יד, א). והלכך אפילו נטעה פחות משלשים יום לפני ראש השנה שיש לה עכשיו שנים שלמות, מכל מקום פירות אלו עשאום כאילו חנטו קודם תשרי, דחנט זה משרף שלפני תשרי הוא, והלכך אין לחלק בין נטעה שלשים יום לפני ראש השנה לנטעה פחות משלשים יום.

ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. ואם תאמר אם כן, מפני מה אמרו שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, והלא לא עלתה לו עד ט"ו בשבט. ויש לומר דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ראש השנה הייתי אומר שאילו נטעה שלשים יום לפני ט"ו בשבט עלתה לו שנה.

בן בקר בן שנים. פירוש עגל בן בקר, אבל פר בן בקר הרי זה בן שלש שנים.

והא דאמרינן הכא דיום אחד בשנה חשוב שנה לר' מאיר או שלשים יום לר' אלעזר. הני מילי בכל שנה שנאמר בתורה, אבל בשטרות הרי היא שנה שלימה מיום ליום כלשון בני אדם, ואפילו בנתעברה השנה מחלוקת, וכדרך שאמרו לגבי נדרים ולגבי שכירות.

הא דמקשה רבה ואמר: קל וחומר מנדה. הקשו בתוס' ולימא ליה זבה תוכיח שאין מקצת היום עולה לה בתחלתה, דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה נקיים כדאיתא בפרק בתרא דנדה (סט, א), ואפילו הכי מקצת היום עולה בסופה, דזבה טבילתה ביום ומותרת לבעלה דבר תורה, אלא שחשו לה חכמים ואסרו לעשות כן משום שמא תבא לידי הספק, כלומר שמא תראה ביום אחר טבילה ותסתור ספירה למפרע ונמצא בועל זבה למפרע, וכל שכן דלר' יוסי מותרת לגמרי דסבירא ליה דמקצת היום ככולו לגמרי, ואפילו ראתה לבסוף אחר טבילה סבירא ליה דלא סתרה ספירה דמכאן ואילך היא מטמאה. והם העלו אותה בקושי. וכבר תרצתיה אני בנדה פרק בנות כותיים (נדה לג, א) בסייעתא דשמיא.

ופירות נטיעה זו אסורה עד ט״ו בשבט. י״מ דארישא קאי דוקא דקתני שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה דכיון שעלו לה שלשים יום לשנה נחמיר עליה להמשיך שנתה עד ט״ו בשבט שהוא שנתו של אילן אבל כל שנטע פחות משלשים יום לפני ר״ה בשאר שני שבוע שהוא מונה שלשה שנים שלימות מיד כלה מנינו בין לערלה בין לרבעי ומסתייעין בזה מדקתני נטיעה זו ותו מדאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ופעמים שבחמישית מכלל דפעמים פעמים הוא כן ולא לעולם ולמעוטי היכא שנטעה פחות משלשים יום לפני ר״ה ומסתברא שלפי שיטה זו לא נתנו דבריהן לשעורין וכל שעלתה לו שנה בר״ה אין חילוק בין שנטעה שלשים יום לפני ר״ה או אפי׳ נטעה לאחר ר״ה שעבר מיד שגם זו אין לה שנה שלימה לגמרי כי מי חלק לנו בין שלשים יום או יותר וכיון שאין לדבר קצבה ביותר משלשים יום אף כל שחסר יום א׳ מן השנה כמו שאמרנו הילכך לא משכחת לה שלא נמשיך שנתה עד ט״ו בשבט אלא הנוטע פחות משלשים יום לפני ר״ה דוקא ואמטולתא בלחוד הוא דקרי פעמים דשפיר שייך למתני הכי אע״ג דהאי דאשתאר מיעוטא הוא ומ״מ אין פי׳ זה מחוור דהא קראי דדרשינן מניהו הא דינא דכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית בכל ערלה וכל כרם רבעי מיירי ועוד דלאו טעמא דמסתבר הוא כיון שהדין נוטה שעלתה לו שנה שתהא נמשכת יותר מאותה שמנו לה ג׳ שנים שלימות והוה כהלכתא בלא טעמא הילכך נראה דברי בעל המאור שכתב שם כל ערלה ורבעי הדין כך ואפי׳ בשנטעה בפחות משלשים יום לפני ר״ה וכך העלו בירושלמי דגרס התם (רבא) [ר׳ בא] בר ממל קומי רבי זירא נראין הדברים בשנטעה שלשים יום לפני ר״ה אבל נטעה פחות משלשים יום לפני ר״ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין א״ל הכין הוא אפי׳ נטען פחות משלשים יום לפני ר״ה והא אסור מאי כדין אמר ר׳ מונא מכיון שעמד תוך שנתו של אילן משלים שנתו ע״כ הרי שהעלו בירושלמי כדברי הר״ז ז״ל וטעם הדבר דכיון שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל כיון שחונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר״ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו הילכך עשאן הכתוב לפירות אלו כאלו חנטו קודם תשרי הואיל וחנטה משרף שלפני תשרי הוא ולפי טעם זה אין לחלק בין נטיעה לנטיעה כלל והאי דנקט ופירות נטיעה זו אינה אלא לומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה או רבעי היא הגורמת לה ג״כ להמשך עד ט״ו בשבט מן הטעם שכתבנו והא דאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה הטעם ברור שתפס התלמוד לשון זה לפי שהדבר ידוע שלא הוצרך הכתוב לאסור בזה פירות שחנטו תוך שני ערלה או תוך שנה רביעית משום רבעי דהא פשיטא שאין היתר לאיסורן לעולם יש לזה דין ערלה ולזה דין רבעי ולא בא הכתוב אלא לפירות שחנטו בין תשרי לט״ו בשבט שיהא דינם כפירות ערלה ממש וכפירות רבעי ממש עד לעולם והדבר ידוע שאין החנטה זו מצויה אלא מעט ובמקצת מיני אילנות ולהכי קאמרינן פעמים וזה ברור וא״ת לכלהו פירושי למה אמרו חכמים שאם נטע שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה שהרי לפי האמת לא עלתה לו שנה עד ט״ו בשבט וי״ל דאפ״ה נפקא ליה מיניה מהא דהוה תשרי ר״ה לנטיעה טובא שאלו הי׳ שבט ר״ה הייתי אומר דכל שנטעה שלשים יום לפני ט״ו בשבט עלתה לו שנה משא״כ עכשיו דכל פחות משלשים יום לפני תשרי לא עלתה לו שנה ואעפ״י שהוא כמה חדשים לפני שבט ודין זה גזרת הכתוב:

לימא דלא כר״מ. פי׳ לימא דהא מתניתא דבעי שלשים יום להיות חשוב שנה דלא כר״מ:

דתניא וכו׳ שהי׳ ר״מ וכו'. וה״ה שהי׳ ר״א אומר כן אלא משום דר״מ אתחיל במלתא נקט לה בדר״מ והא דאמרינן בן בקר בן שתים פירושו כשאמר עגל בן בקר וארישא קאי אבל כשאמר פר בן בקר הרי זה בן שלש כדפרש״י ובספרא מייתי לה מדכתיב קח לך עגל בן בקר וכו׳ תמימים תמימים אף בשנים (והשנה) [והשוה] הכתוב (בין) [בן] בקר לאיל:

אפי׳ תימא ר״מ. פי׳ לא קאמרי׳ בתחלת שנה וסוף שנה אלא בתחלת שנים וסוף שנים וה״פ שלא אמר ר״מ אלא בסוף שנתו של אותה שנה לדבר שאתה מונה לו שנפסק עניינו עכשיו כגון פר זה שהוא נשחט ושנותיו נשלמים ובהא אמר לה אפי׳ בתחלת שנה אבל במנין תחלת השנים שאתה מונה כגון ערלה זו אינו אומר יום אחד בשנה חשוב שנה (ואפי') בתחלת שנה עד שיהא שם שלשים יום והא דלא פרכינן להא מלתא ממלכים (דמשנה תורה דפרקין) [דריש פרקין] ד״ל דאידך פרכא דנדה עדיפא לן דאלו בהא איכא למימר דההיא תקנת הכמים היא וכי קאמרינן אנן (לשר) [לדבר] תורה והוי יודע שלא אמרו יום אחד לשנה חשוב שנה לר״מ או שלשים יום לר״א אלא בדיני תורה א״נ למלכים לד״ה ביום אחד ומתקנת חכמים אבל בשטרות ותנאים של בני אדם אין לך למנות אלא שנה שלימה של י״ב חדש כלשון בני אדם ואפשר דאפי׳ חדש העיבור בכלל כדאתמר גבי שכירות (המסק) [והעושה עסק] עם חבירו עד ג׳ שנים וכיוצא בו שנים שלימות הוא מונה וכן קבלתי ממורי נרו בשם רבותיו ודברים ברורים הן וכ״כ הרשב״א ז״ל:

אמר רבא נדה כו'. עקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל דנדה כל שהתחילה לראות אפי׳ בסוף היום עולה לה ליום א׳ ובששה והוא סגי לה לענין ימי נדה ואלו בסופה ביום שביעי אין תחלת היום שהיתה טהורה עולה לכל היום ואינה טובלת עד הלילה שהוא ליל שמיני ואע״פ שזה סוף ימים שהרי יש כאן הפסק דמים והפסק ימי נדה ואיכא נמי טבילה וכפר הנשחט דמי וחומר הוא שהחמיר הכתוב בסוף ימי נדה ואעפ״כ היקל בתחלתה שסוף היום ככלו:

כל מקום שנאמר בתורה כבש או כבשה או כבשים הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אילים הוא שלשים ואחד יום אחר שנה אבל כל שלשים יום שאחר השנה נקרא פלגיס ואינו לא איל ולא כבש כמו שיתבאר במס' חולין כ"ג א' וכל מקום שנאמר עגל הרי זה בן שנה שעיר בן שתים וכל שנה שניה נקרא שעיר וכל מקום שנאמר פר כתבו גדולי המחברים שהוא בן שתים ויראה לי שהוא בן שתים ויום אחד.

נדה של תורה סוף היום עולה לה בתחלתו ר"ל שאם התחילה לראות באחד בשבת בערב מונה מאותו היום ואינה צריכה למנותם חוץ מאותו יום ומ"מ בסופה אין תחלת היום עולה לה שאינה רשאה לטבול בשביעי אלא עד הלילה ודבר זה כבר נשתנה הדין בו בזמן הזה שכלן עשו עצמן זבות וצריכות שבעה נקיים וטובלות בשמיני כמו שיתבאר במקומו:

דתניא פר האמור בתורה סתם בן כ"ד חודש ויום א' דברי ר"מ ר"א אומר בן כ"ד חודש ולמ"ד יום קשיא לי דתנן בפ' א' דפרה כבשים בני שנה ואלים בני שתים וכולן מיום ליום וכן שלשה עשר חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ר"ט קורהו פלגס כו' ונ"ל שגם ר"מ מודה בזה דלא נקרא איל בן שתי שנים בפחות מי"ג חדש ויום אחד ומ"ש ג' שנים דפר בן בקר מב' שנים דאיל דלגבי פר סבר אם נכנס יום א' בשנה שלישית עולה לו שנה ובאיל לא אמרי' הכי אלא בעי' שנכנס בשנה שניי' ל"א יום:

בד"ה ופירות נטיעה כו' ובשנה החמישית והא כו' מ"מ נ"מ במאי כו' ובד"ה בן כ"ד כו' שלש עשרה חדש כו' ובד"ה עגל סתם כו' אף בני שלשה ר' מאיר כו' ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה עכ"ל כצ"ל ור"ל דרבנן דתורת כהנים דאמרי יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלשה כו' ע"כ היינו דוקא בן ג' ולא בן שתים ורבנן דפרה דאמרי אף בן ג' אמלתא דר"י ע"כ אית להו נמי בן שתים וק"ל:

בד"ה ולאו ק"ו הוא כו' כדפרישית התם הס"ד ואח"כ מה"ד שנים שיום אחד עולה להם בתחלתה כו' עכ"ל כצ"ל היא הגירסא שמחק רש"י אבל הפי' עולה לענין א' וק"ל:

בא"ד דלכי חזיא בשביעי כו' ע"כ עולה לה תחלת היום כו' דספירת אחד לאחד כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דדחיק אזבה ביממי כו' עכ"ל קצת קשה דהשתא נמי דקאמר ברואה בב' בין השמשות ע"כ דחשבינן ההוא ראיה ראיית דתחלת הלילות דהויא תחלת ימי הספירה בטומאה כפרש"י שם [אבל] אי הוה חשבינן ראיה דכל בין השמשות ראיה דסוף הימים למה לא יעלה לה כל היום שהוא בטהרה לספירה ודו"ק:

בא"ד ע"כ למנינא ונראה לפרש כו' שבעה הוי סוף כו' כצ"ל:

גמרא ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט. הט"א הקשה דפתח בתלת נוטע ומבריך ומרכיב וסיים בנוטע לחוד והאריך בזה הרבה. ולפמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז בס"ד מיושב שפיר ע"ש:

גמ' שם פר האמור בתורה סתם. פי' דלא פורש בו שנים ולא דמי לעגל סתם דלקמן דהתם אתי לאפוקי גם אם כתוב גביה בן בקר:

גמ' שם כי קאמר ר"מ כו' בסוף שנים אבל בתחלת שנים לא כו' שנים שיום א' עולה להם בסופן א"ד שיום א' עולה בתחלתן. כ"נ דצ"ל וכ"מ מפרש"י. ולכאורה אם נאמר דבפחות מל"י דל"ע לו שנה מונין מיום אל יום וא"כ תכלה שנה שניה בפחות מל"י לפני ר"ה ביום הנטיעה יקשה דנאמר אז יום א' בשנה (מהימים שעד תשרי הבא) חשוב שנה דהא הוי בסוף שניה אלא ע"כ יהיה מוכח דכל היכא דל"ע לו שנה לא יצא מידי שנתו עד תשרי השני והט"א האריך הרבה בדין זה והביא ממרחק לחמו ולא הביא מאת אשר לפנינו. וי"ל משום דשתא לתרי לא מנינן וע"ד דאמרי' לקמן (כז) פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן ע"ש. ותדע דאלת"כ מדוע ל"א דיום א' בתחלת הג' חשב לשנה ומאז יהיה לו דין רבעי. וזה יש לדחות דהא דאמרינן יום א' (או ל"י) חשוב שנה אינו ר"ל דמאז יחשב לשנה אחרת אלא דנחשב לו שנה ונמשכת עד כלותה כמו בשנות הדורות. ולר' יוסי שהביאו התד"ה שנים יש לדון בזה ואכמ"ל:

תד"ה ופירות. ושבוש הוא דבהכי לא איירי כו'. כצ"ל:

תד"ה הא אמר כו'. כצ"ל:

תד"ה בן. וכל אותן ל' יום אין דינו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובבת ג"ש ויום א' פליגי תנאי כו'. כצ"ל:

תד"ה שנים. לר' יוסי בפ' כ"צ דאמר כו'. כצ"ל:

רש״י ד״ה ופירות כו׳ שלישית. נ״ב שלישית לשלמות. ומאן דגרס רביעית לא משתבש דהיינו כי מחשב שלשים יום דער״ה לשנה. והיא היא:

תוס' ד״ה ופירות. ולא אזלינן בתר כו׳. נ״ב נראה שכוונתם שאם היו קובעים ט״ו בשבט ר״ה לנוטע אז היינו חושבין ל׳ יום לפני ט"ו לשנה. נמצא יספיקו לנטיעה ב׳ שנים ול׳ יום בלבד. ואין הדבר כן אלא צריכה ב׳ שנים שלמות ושלשים ונוסף ד׳ חדשים וחצי להתירה שכך היא הל״מ שבאחד בתשרי השנה מתחדשת לנטיעה [ועי' ר״ן]

בפרש"י בד"ה ופירות נטיעה זו וכו'. לכך הועילו לה שלשים שלפני ר"ה שממהר התירה מט"ו בשבט עד ר"ה עכ"ל. מבואר מל' זה שאילו לא נטע שלשים יום לפני ר"ה לא מיתסר אלא עד ר"ה של שנה רביעית ולא עד ט"ו בשבט והטעם נראה דדוקא בנטיעה שהקלנו בתחלתה לחשוב שלשים יום לשנה משו"ה החמירו בסופה לאסור עד ט"ו בשבט משא"כ היכא דאיכא שלש שנים שלימות תו לא מיתסרי וכן משמע מלשון הגמרא דקאמר פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה משמע דלאו בכל ענין אסרינן עד ט"ו בשבט אלא לפעמים וכדפרישית אבל שיטה אחרת יש דלעולם איסור ערלה נמשך עד שבט של שנה רביעית וה"ה לרבעי עד שבט של חמישית ולא שני לן אם עברו שנים שלימות או מקוטעות ודבר זה הוא מחלוקת ישנה בין גדולי הפוסקים בין הרמב"ם והראב"ד והובא בטי"ד סי' ש"י ועיין ג"כ בבעל המאור ואף שאין אני כדי להכריע מ"מ נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י דלשיטת החולקים קשיא ליה אמאי קבעו ר"ה א' בתשרי וקחשיב משעת קליטה דלא מנכר כלל דהו"ל למיתני אחד באלול ר"ה לנטיעה והיינו משעת הנטיעה ממש וממילא דקליטה הוי באחד בתשרי והכי שפיר טפי לקבוע משעת נטיעה שהוא דבר ידוע ואי משום דלא תימא בנוטע שלשים יום לפני אלול עלתה לו שנה מאי איכפת לן בהא אי מונין שנה שנית מאלול או מתשרי כיון דסוף סוף מיתסר עד שבט של רביעית אבל לשיטת רש"י א"ש דנפקא מיניה במה שהוקבע תשרי לענין אם נטע אחר אלול או אחר תשרי דאי הוי תני א' באלול ר"ה סד"א דחשבינן שנים שלימות עד אלול קמ"ל דתשרי ר"ה וחשבינן שנים שלימות עד תשרי אף ע"ג דלענין שנים מקוטעות לא נפקא מיניה מידי דחשבינן עד שבט אפילו הכי נ"מ לשנים שלימות ודוק. מיהו לפמ"ש לעיל לענין שמיטין ויובלות זה דלא קחשיב א' באלול ר"ה לענין תוספת היינו משום כיון דזמנו שלשים יום לא פסיקא ליה דאלול זימנין מלא וזימנין חסר אם כן מצינן למימר הכא ג"כ לענין נטיעה דערלה אלא דהא גופא צ"ע אי בעינן שלשים יום ממש לענין חשיבות שנה או סגי בחודש כדאמרי' לקמן מדחודש למנוייו שנה נמי למנוייו לפ"ז משמע דסגי בחודש ל"ש מלא ול"ש חסר וצ"ע:

בתוס' בד"ה הא אמרינן יום א' בשנה חשוב שנה השתא לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה עכ"ל. ומלבד שלשונם תמוה מאד בזה ומה חידשו בזה שהמקשה לא ידע התירוץ והמסקנא. אלא דיותר קשיא לי האיך אפשר לומר דהמקשה לא ידע הא מילתא דקליטה כיון שמשנה מפורשת היא בשביעית כדמייתי הש"ס בסמוך. תו קשיא לי למאי דבעו למימר דמשום דלא ידע הא מילתא דשלשים לקליטה ומשו"ה הוי בעי לאוקמי כרבי אליעזר דשלשים יום היינו משום חשיבות השנה וקשה התינח ערלה אבל שביעית מאי איכא למימר דהתם לא שייך כלל האי טעמא דחשיבות השנה אע"כ דשלשים היינו משום קליטה ובשלמא לשיטת רש"י מצינן למימר דהמקשה סבר דל' דשביעית היינו משום תוספת ודערלה משום חשיבות שנה מה שאין כן לשיטת התוספת דמסקו לקמן בשמעתין בר"ה שלשים ושלשים דכל מה שנזרע או ניטע בתוספת שביעית מותר לקיים בדיעבד ומוכח ליה מההיא דתנן האורז ופרגין ואם כן קשיא טובא לשיטתם דלסברת המקשה דהכא אמאי מחייבין ליה לעקור כשנטע פחות מל' יום קודם שביעית והני שלשים יום מאי עבידתייהו. ולכאורה היה נראה לי לפרש דהמקשה סבר כי האי סוגיא דגיטין דהא דאמרי' הנוטע בשביעית יעקור היינו משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית וכפרש"י שם דהיינו לענין ערלה. ולפ"ז מצינן למימר נמי דבנוטע תוך שלשים לפני שביעית נמי קנסינן ליה לעקור מה"ט גופא דהו"ל כאילו ניטע בשביעית ממש כיון שאין מונין לו שנה ראשונה אלא משביעית ואילך אלא דהתוספת לא נחתו להכי כמו שכתבתי בדבריהם לעיל בד"ה ומותר לקיימן ויבואר יותר בסמוך בדבריהם בד"ה שלשים ושלשים וכמו שאפרש בסמוך:

והנלע"ד בכוונתם כאן דאדרבה הא גופא קשיא להו היאך אפשר לומר דהמקשה לא סליק אדעתיה הא מילתא דלקליטה דקשיא כל הני קושיות שהקשיתי לכן כתבו דהמקשה לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה פי' דנהי דהוה ידע שפיר מתני' דשביעית דפליגי בקליטה אלא דהוה סבר דלא שייך מלתא דקליטה אלא לענין שביעית דכיון דקודם שנקלט הו"ל כמנחי בכדא נמצא שאין זה פירות שביעית כלל משא"כ לענין ערלה דגזירת הכתוב הוא איסור שלש שנים ומקרא מלא הוא כי תבואו אל הארץ ונטעתם שלש שנים יהיה לכם ערלים וא"כ משמע דבנטיעה תליא מילתא ואע"ג דקודם קליטה הו"ל כמונח בכדא וא"כ משעת קליטה בצרי להו שלש שנים לא איכפת לן כיון שאין הדבר אלא מגזירת הכתוב שמונין משעת נטיעה ואה"נ דמשעת קליטה סגיא בג' שנים פחות שלשים יום כך היתה סברת המקשה למאי דלא ידע המסקנא דל' קתני הכא היינו לקליטה לענין ערלה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה שלשים ושלשה דעיקר מילתא לענין ערלה אתמר זה מה שנראה לי לענ"ד בכוונתם ודו"ק:

בגמרא לימא דלא כר"מ: ק"ל לפי מה דאמרינן נדה (דף מ"ה) איכא תנא דאמר ל' יום בשנה חשוב שנה ע"ש. וזה ע"כ ג"כ אליבא דר"מ שהרי על ר"מ מפרש ר' יוחנן כן וכמו שכתבתי בספרי שם וא"כ מה פריך לימא דלא כר"מ לימא דברייתא אתי כה"ג תנא אליבא דר"מ דס"ל ל' יום בשנה חשובים שנה וי"ל דרק אליבא דר' יוחנן הוצרך הגמ' שם לפרש כן אבל אליבא דר' ינאי שמפרש שם ערב ר"ה איכא בינייהו לא שמענו שיש תנא דס"ל אליבא דר"מ כן. ולפ"ז י"ל דסוגיא דהכא אזיל אליבא דר' ינאי אבל הא ק"ל לפי מה שכתבו התוס' בנדה (דף מ"ד) ד"ה שלשים מה דלא קאמר יום אחד בשנה חשוב שנה איכא בינייהו דבשביל יום אחד לא הוי קרי ליה שלש שנים ע"ש וזה כתבו בין לר' יוחנן בין לר' ינאי א"כ מה פריך הכא לימא דלא כר"מ הרי בערלה כתיב שלש שנים והאיך יקרא כן בשביל יום אחד ודוחק לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים דמנ"ל לר"י ולר' ינאי לחלק כן:

ולאו ק"ו הוא: ק"ל הרי זה ודאי אע"ג דאמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה מכ"מ בזה עוד לא נשלם השנה דלא אמרינן אם ביום הזה חשוב שנה למחר מתחיל שנה אחרת זה ודאי לא אמרינן אלא דהשנה שהתחיל כבר להמנות שנה ביום אחד נשאר שנה עד נשלמו כל ימי השנה וכן לענין יום אע"ג דאמרינן מקצת היום ככולו מ"מ גם סוף היום עדיין נמנה ליום זה ולא ליום אחר. ולכן קשה מה פריך מנדה על שנה דפר הא אין חילוק ביניהם דבנדה אמרינן משהתחיל יום השביעי הוא יום שביעי אבל עדיין הוא יום שביעי עד סוף היום ולכן כשאמר הכתוב שבעת ימים תהיה בנדתה היא נדה עד שיכלה יום השביעי בערב. ואע"ג דלענין ספירת ז' נקיים דכתיב וספרה לה שבעת ימים אמרינן דבספרה מקצת יום ז' טהורה התם נפקא מדכתיב ואחר תטהר דדרשינן אחר מעשה תטהר כדאמרינן נדה (דף ס"ז) אבל לענין נדה דליכא קרא נשארה בטומאת נדתה כל יום ז' וכן בפר שמיום ראשון נקרא בן שלש אבל גם בסוף שנה עוד נקרא בן שלש ולכן כשר לפר מיום ראשון ואילך וא"כ איך אמר דבנדה אם תחלת היום עולה בסופו ובשנה יום אחד עולה בסופו מה חילוק ביניהם וי"ל קצת ע"פ דברי הריטב"א ע"ש:

בתוס' ד"ה הא אמרינן. דשלשים לקליטה: ודאי דוחק לומר כן כיון דמתניתין הוא כמ"ש גם הפ"י. ולענ"ד י"ל דבאמת ידע זה רק שהיה מפרש לשון הנוטע כמו לשון הפסוק דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל שלש שנים וגו'. וכיון דשלש שנים לא נמנו רק משעת קליטה אחר ל' יום הרי מה שכתוב ונטעתם היינו משעת קליטה וכן היה מפרש גם הנוטע דברייתא וא"כ ע"כ השלשים יום דבעי היינו להחשב שנה ולכן פריך דזה דלא כר"מ אבל לפי המסקנא צ"ל דהנוטע דהכא משעת נטיעה מונה:

ד"ה בן. וכל אותו יום ל' אין דינו: לא הבנתי למה כתבו התוס' דוקא כן אליבא דר"א על יום ל' ולא ג"כ אליבא דר"מ על יום א' וגם אליבא דר"א לא ידעתי למה דוקא ביום ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר ולא בכל השלשים יום ולולא דמסתפינא הייתי מגיה בדברי התוס' שיש חסרון בדבריהם וכן צ"ל וכל אותו יום [ול' יום] אין דינו כו' פי' אותו יום לר"מ ול' יום לר"א:

בא"ד. דמעת לעת בעינן: זה סותר לכאורה מה שכתבו התוס' בנדה (דף מ"ד) ד"ה שלשים וז"ל וי"ל דקים ליה דרבנן לא בעו מעת לעת ע"ש. אבל י"ל דהתוס' קאי הכא אליבא תירוצם השני שם או י"ל דהתם איירי מעת לעת דשעות אבל הכא כתבו דרבנן בעו מעת לעת דהיינו ג' שנים שלימות דלא סגי ביום אחד או בל' יום בשנה שלישית דגם זה מקרי מעת לעת כמש"כ רש"י בנדה (דף מ"ז ע"ב) ד"ה בכולא פרקא מעת לעת חשבינן לה שנה ולא בתר מנין העולם שיהי' יום א' של שנת עשרים חשוב שנה עכ"ל:

ד"ה עגל. וצ"ל דאף דקאמר ר"מ: עיין בר"ש שם דיש לא גורסים אף ועיין מש"כ המ"ל בפי דברי התוס' באריכו':

ד"ה שנים. וי"ל דדחיק אזבה דיממא: במהרש"א הקשה ק"ק דהשתא נמי דקאמר ברואה בשתי בין השמשות כו' ע"ש. ודבריו צ"ב דהא זה באמת כבר הקשו התוס' על פי' זה דאיך קאמר בשני בהשמ"ש דהל"ל בשלש בהשמ"ש אכן זה א"ש דקושיית המהרש"א היא אפילו אי גרסינן שלש בהשמ"ש מכ"מ אכתי יקשה דאי חשבינן הראיה של סוף היום למה לא יעלה אז תחלת היום הבא לספירה ואם נחשוב הראיה של תחלת הלילה א"כ אכתי לא משכחת בזה זבה דיממא זהו כוונת המהרש"א. אבל לענ"ד י"ל דלכן נקט בין השמשות כיון דאליבא ר' יוסי קאי ולדידיה בין השמשות הוי כהרף עין א"כ כשראתה בין השמשות ע"כ היה הראיה בסוף היום ותחלת הלילה יחד ושפיר הוי זבה דיממא על ידי ראיות דסוף הימים וספירה דיום המחרת ליכא כיון דראתה גם מיד בתחלת הלילה ולכן שפיר כתבו התוס' אי הוי נקיט בג' בין השמשות אתי שפיר:

בא"ד. ונראה לפרש דלכך לא קאמר: מה שכתבו הכא סתמא כתבו בנזיר בשם ר"ת ובנדה בשם ר"י וביותר יש לתמוה מה שכתבו לקמן ואע"ג דר"ת מפרש כו' ובנזיר כתבו בשם ר"ת איפכא דמה דקאמר אידך פלגא קאי איום הראיה ולא על יום שאחריו:

(יו"ד ע"א תוספות) ד"ה ופירות וכו' ויש ה"ג שכתוב בהם וכו' ובה"ג של אספמיא וכו'.—הקדמונים יביאו לפעמים בה"ג של אספמיא ובה"ג סתם וה"ג של רב יהודאי וה"ג של ר"ש קיירא. והנה בענין זה שלפנינו נמצא בה"ג שלנו סוף הלכות ערלה כנוסח ה"ג אספמיא שהביאו התוס' כאן. עוד ביבמות מה א תוס' ד"ה לא ובחולין צג א תוס' ד"ה אמר - בשניהם מובא ענין אחד בשם ה"ג של אספמיא ונמצא ג"כ בה"ג שלנו הלכות נזיר. ועוד בסמ"ג עשין צ"ד ואו"ז ב"מ סי' רעו בשם ה"ג של אספמיא, ואותו ענין נמצא בה"ג שלנו הלכות שבועות. ועי' ב"מ פא ב תוס' ד"ה דבר, שהביאו ענין זה בשם ה"ג דרב יהודאי גאון. ועוד בספר הישר לר' תם סי' תקצט כתב בשם ה"ג של אספמיא "כתב חניכתו כשר אע"פ שלא כתב שם מובהק", ובה"ג שלפנינו נשמט הסיום "אע"פ שלא כתב שם מובהק". ועוד בחולין צז א תוס' ד"ה אמר הביאו בשם ה"ג של אספמיא דפוסק מין במינו בנותן טעם "ומילתא דרבא דאמור רבנן בששים אייתו לפסק הלכה", וכל זה נמצא בה"ג שלפנינו הלכות גיד הנשה. ועי' רא"ש סוף הלכות טומאה בשם בה"ג דכהן מוזהר על הגוסס, ובמרדכי מו"ק פ"ג בשם בה"ג להיפך.

והנה על אודות ה"ג שלפנינו דעת הגאון הרא"ש טרויב מקידאן בעל הגהות על ה"ג (ווארשא תרל"ה), שהוא מר"ש קיירא, כי מה שהביאו הראשונים בסתם בשם ה"ג-מעט הוא אשר לא נמצאם בה"ג שלפנינו: ומאשר יביאו בשם ה"ג לרב יהודאי - ירבו המאמרים אשר לא נמצאם, או כי גם נמצאם בהיפך בה"ג שלפנינו. וגם מוני המצוות מביאים מנין המצות בשם ה"ג דר"ש קיירא, ושהוא היה המונה הראשון למצות. ואחרי אשר על רב יהודאי גאון לא שמענו אף מאחד ממוני המצות שמנאן-מוכח שמחבר ה"ג שלפנינו הוא ר"ש קיירא. והסכים לזה גם בעל דורות הראשונים ח"ג עמ' 204 (ע"ש).

ואנחנו לא באנו לידי מדה זו כי נאמר להיפך, אשר יש הרבה מאשר יביאו הראשונים בשם ה"ג דר"ש קיירא, ואינם בה"ג שלפנינו. ועל כולם יש לנו עדות הראב"ד בעל הקבלה שכתב: "דר"ש קיירא בה"ג שלו הזכיר שמועות משמא דכהן צדק. ולא שמענו מעולם שהיה בזמנו גאון ששמו כהן צדק. ואפשר שכהן צדק זה שהיה רבו חכם גדול היה ולא נסמך". והרי שאף אם נחפש בנרות בה"ג שלפנינו לא מצאנו שמזכיר אף פעם אחת לכהן צדק. ובעל כרחנו נאמר, שזה שלפנינו אינו מר"ש קיירא.

אבל בזמננו יצא לאור ע"י חברת "מקיצי נרדמים" ה"ג בנוסח אחר משלפנינו. ושם נזכר באמת הרבה פעמים "כהן צדק"^*כמו בעמ' 46: שאילי דמר ר' כהן צדק ריש מתיבתא, בעמ' 139: שדר כהן צדק ר"מ, בעמ' 141: שדר כהן צדק, בעמ' 144: הכין שדר כהן צדק ר"מ, עמ' 167: ושדר מר רב כהן צדק, בעמ' 173: ושדר ר' כהן צדק, בעמ' 186: ושדר מר רב כהן צדק, בעמ' 205: מר רב כהן צדק גאון, בעמ' 206: מר רב כהן צדק גאון., לכן נראה לנו שזה הוא ה"ג של ר"ש קיירא. ואף שהראב"ד כתב שה"ג מזכיר "כהן צדק" בלי שום תואר, וכאן הוא מתואר ברב ור"מ וגאון, ורק פעם אחת כתוב סתם בלי שום תאר, קרוב הדבר שתוארים אלו אינם מגוף הספר אלא הוספת המעתיקים שאינם בקיאים, שדימו שזהו מר כהן צדק גאון פומבדיתא (בערך בשנת ד"א תרפ"ב) או מר כהן צדק גאון סורא (בערך בשנת ד"א תר"ב), ושניהם היו זמן רב אחר ר"ש קיירא, שחיבר ה"ג שלו בשנת ד"א תק"א ליצירה (כמובא בקבלת הראב"ד).

ואשער ש"כהן צדק" זה שמזכיר ה"ג אינו שם העצם (=שם פרטי) אלא שם תואר לר' יעקב הכהן מנהר פקוד גאון סורא, שמלך שם י"ח שנה (משנת ד"א תע"ה עד ד"א תצ"ג), וא"כ היה ר"ש קיירא בזמנו. והיו מכנים לגאון זה באותו זמן "כהן צדק" סתם. ובדורות שלאחריו שקמו גאונים בשם העצם (=שם פרטי) "כהן צדק" פסקו מלכנות לר' יעקב הנ"ל בשם "כהן צדק". ובשכבר הימים הכל נשכח, ולא ידעו מי הוא "כהן צדק" זה שבה"ג.

ועי' רי"ף שבת פי"ז רמז תר"ח: ואמר בעל הלכות משמיה דר' צמח דהלכתא כר' יהודה. עוד שם פכ"ב: ופסק בעל הלכות משמיה דר' צמח בר פלטויי ר"מ כר"א ור"ש. ועוד שם: וכן אמר בעל הלכות משמיה דר' צמח בר פלטויי גאון ז"ל. ועוד בפסחים פ"ב רמז תש"ל: ובעל הלכות אמר משמיה דכהן צדק שפסק כרשב"ל. וכל אלה נמצאים בה"ג של מק"נ. ומוכח דבעל הלכות סתם שהביא הרי"ף הוא ה"ג של ר"ש קיירא.

והנה רב צמח בר פלטויי גאון מלך בשנת תרל"א יותר ממאה שנה אחרי ר"ש קיירא. וצ"ל שהלכותיו ודבריו הוסיפו המעתיקים בתוך דברי ה"ג עוד לפני הרי"ף. אבל לפני הראב"ד בעל הקבלה היה ה"ג של ר"ש קיירא בלי הוספות אלו, שהרי סתם ולא הזכיר מי הוא ר' צמח, שהביא ר"ש קיירא. וכ"כ בדד"ו ה"ד עמ' 33, שלא היה כן בה"ג של ר"ש קיירא שלפני הראב"ד.

ועי' מנהיג הל' מילה סי' קכ"ד, שהביא בה"ג לר"ש קיירא, ובהלכות הלל סימן ל' הביא בה"ג לרב יהודאי גאון. ועי' בתוס' רי"ד מגלה (ל ע"ב): א"ר שמעון קיירא^*לדעת ה' נייבויר היא עיר Kayar בארם נהרים. בה"ג שחיבר בסדור פרשיות של ימים טובים", וזה נמצא בה"ג של מק"נ, ולי' בה"ג שלנו. אבל זה נמצא ג"כ בהלכות פסוקות (ווירסייליס תרמ"ו). ועי' בהלכות רי"צ גיאת דקט"ו בשם רב עמרם "מה שמצאתם בהלכות קרואות על שמו של מר רב יהודאי טעות הוא ולא שמענו שכך כתוב בהלכות שקורין בג' של חג ביום השלישי בלבד כמו שקורא הכהן".

ופירות נטיעה זו אסורים כו'. ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר''ה של שנה שלישית מיד עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה שאע''פ שר''ה תשרי לנטיעה ט''ו בשבט ר''ה לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט''ו בשבט אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים ובט''ו לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' שלפני ר''ה שממהר התירה מט''ו בשבט ועד ר''ה: מנא הני מילי. ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים קודם ט''ו בשבט לאחר שכלו שלשת שני ערלה: ומטו בה. יש מטין ומכריעין בשמועה זו לאומרה משמיה דרבי ינאי: ובשנה הרביעית. וי''ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית: ובשנה החמישית. תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה: פעמים שברביעית. כגון אם מיהרו פירותיו לחנוט ברביעית לפני שבט ועדיין אסורים משום ערלה אסורין בהנאה עולמית: פעמים שבחמישית כו'. כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חלול אבל אם איחרה חניטתה עד לאחר ט''ו בשבט אין בהן איסור: נימא. הא דקתני לעיל פחות מל' יום לא עלתה לו שנה דלא כרבי מאיר: עגל בן שנה. דכתיב (ויקרא ט) עגל וכבש בני שנה: בן בקר. של שמיני למלואים שנאמר (שם) קח לך עגל בן בקר לחטאת: בן שתים. שנאמר קח לך עגל בן בקר ואיל לעולה תמימים והכי תניא לה בתורת כהנים השוה בן בקר ואיל לעולה תמימים אף בשנים: פר. אפילו כתב פר בן בקר לא נקרא פר בפחות מג' שנים: כי קאמר ר''מ בסוף שנים. כגון יום אחד בשנה שלישית שהוא סוף הכשר שנותיו של פר: אבל בתחילת שנים. כגון שנה ראשונה של נטיעה שהיא תחילת מנין שני ערלה לא אמר: ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה. שנאמר (שם טו) שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו ותטבול ביום: סוף היום עולה לה בתחלתה. שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה עולה לה יום זה בז' ימי נדה ואינה צריכה למנות אלא ו' והוא ובנדה דאורייתא קאמר שאינה זקוקה לנקיים שלא הצריכה תורה ספירת ז' נקיים אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל ז' ופסקה עם שקיעת החמה טובלת לערב ומיהו עכשיו החמירו בנות ישראל על עצמם להחזיקן בספק זיבות לטעון ז' נקיים בלא דם ואין יום שפוסקת בו עולה לה למנין ז' והרבה טעו בשמועה זו ללמוד מכאן לספור יום שפוסקת בו למנין ז' נקיים שהיו מפרשים סוף היום עולה לה בתחלתה דסוף יום שפוסקת בו עולה לה ראשון לז' נקיים וזו מדת בנות כותיים הוא ששנינו בהן (נדה דף לג.) יום שפוסקת בו סופרת למנין ז': ה''ג שנים שיום אחד עולה להם בסופו כו'. שנים הקצובין לכל דבר שיום אחד עולה להן בתחלת שנה אחרונה בסוף שנים הקצובות לדבר:

ופירות נטיעה זו אסורין עד ט''ו בשבט. דנהי דלנטיעה ר''ה תשרי לענין ערלה לאילן מיהא ט''ו בשבט כדדריש רבי ינאי מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית והא דקבעי שבט ר''ה הואיל ויצאו רוב גשמי שנה כדאמרינן לקמן (דף יד.) מ''מ נפקא מינה במאי דתשרי ר''ה לענין נוטע ל' יום לפני ר''ה דעלתה לו שנה ולא אזלינן בתר ט''ו בשבט למנות ל' יום לפני ט''ו בשבט ויש הלכות גדולות שכתוב בהם ופירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורין עד דנפקא ועיילא חמישית ושבוש הוא דבהני לא איירי בשמעתין כלל דאותן שחנטו ברביעית קודם ט''ו בשבט אסורין לעולם והחנוטין ברביעית אחר ט''ו בשבט שרו לאחר פדייה לאלתר ובהג''ה של אספמיא כתוב ופירי דפרדס דשנת ארבע אסירי עד . דפריק להו: הא אמרי' יום אחד בשנה חשוב שנה. השתא לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה: בן כ''ד חדש ויום אחד. סתם פר בן שלש כדקתני סיפא והאי יום אחד משום דיום אחד בשנה חשוב שנה ולר''א ל' וכל אותו יום ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהוה אפלגס בסוף פ''ק דחולין (ד' כג. ושם) דאיצטריך או לרבויי ושמא התם שאני מדקתני בפ''ק דפרה (משנה ג) דבן י''ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ולא קתני הכי גבי פר ולא לכל מילי אמרינן דיום אחד בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעת לעת בעינן כדתנן בפ' יוצא דופן (נדה ד' מה.) בן ט' שנים ויום אחד בן י''ג שנה ויום אחד בת י''ב שנה ויום אחד דאותו יום אחד כדי להשלים מעת לעת דבבת ג' שנים ויום אחד פליגי תנאי בגמ' (שם ד' מד:) דלר''מ אפי' בבת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דכבת ג' שלימות דמיא דיום אחד חשוב שנה וחכמים בעו בת ג' ויום אחד דמעת לעת בעינן: עגל סתם בן שנה בן בקר בן שתים פר בן ג'. ע''כ בן בקר בן שתים דקאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בתורת כהנים גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת''ל בן אי בן יכול קטן ת''ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ר''מ אומר אף בן ארבע בן חמש כשרים ותימה דתנן בפ''ק דפרה (משנה ב) ר' יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ''א אף בני ג' ר''מ אומר אף בני ארבעה וחמשה כשרים אלמא מכשיר ר''מ בפר אפילו בני שתי שנים דהא מוסיף ארבי יוסי הגלילי והכא משמע מדעגל בן בקר לר''מ בן שנים פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא וצ''ל דאף דקאמר ר''מ במסכת פרה (שם) ארבנן קאי ולא אר' יוסי הגלילי ובתורת כהנים מתני דר' יוסי הגלילי בתר מילתא דר''מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה: ולאו ק''ו הוא ומה נדה מריש פירקין ל''ק מידי כדפרישית התם (ד' בד''ה אבל): שנים שיום אחד עולה להם בתחילתן אינו דין שיום אחד עולה להם בסופן. האי תחילתן היינו תחילת שנה וסוף חשבון והאי סופן היינו סוף שנה ותחילת חשבון וא''ת זבה תוכיח שהיא איפכא מנדה שאין סוף היום עולה לה בתחילתה שזהו מנהג כותים כדאיתא בריש פרק בנות כותים (נדה ד' לג. ושם) דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' דאע''ג דפריך עלה אנן נמי נספריה לא קיימא לן הכי מדפריך בפרק בתרא דנדה (ד' סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה ואפ''ה תחילת היום עולה בסופה לר' יוסי בפרק כיצד צולין (פסחים ד' פא.) דאמרינן מקצת היום ככולו דלא מצי למשכח טומאת התהום דזבה משום דאין סותרת למפרע ואינה מטמאה אלא מכאן ולהבא וזבה גדולה נמי לא משכחת אלא בשופעת או ברואה שני בין השמשות וצ''ל דהאי ק''ו דהכא לרבנן ולא לרבי יוסי מיהו אפילו לרבנן קשיא דנהי נמי דלכי חזיא בשביעי מטמאה למפרע מ''מ כיון דשריא לשמש לאחר טבילה מיד מדאורייתא אי לאו משום דאסרו רבנן שמא תבא לידי ספק כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (ד' עב. ושם) ע''כ עולה לה תחלת היום דאי לאו הכי וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר אמר רחמנא (ויקרא טו) וליכא ונראה דלא דמיא זבה להני דהא אימים נקיים קפיד רחמנא והיאך יעלה סוף היום והרי אין יום זה טהור דכבר ראתה ואע''פ דבשומרת יום סוף היום עולה כמו שאפרש שאני התם דספירת אחד לאחד נפקא לן בסוף נדה (דף עג.) מדכתיב יהיה אבל הכא אחר תטהר כתיב דדרשינן שלא תהא טומאה מפסקת אבל תחלת היום דין הוא שיעלה בסופה דכל כמה דלא ראתה הרי הוא טהור וא''ת ואמאי דחיק לאשכוחי זבה גמורה לר' יוסי ברואה בשתי בין השמשות הא משכחת לה ברואה בלילות דספירת לילה לאו ספירה היא כדאיתא בפ''ב דמגילה (ד' כ. ושם) וי''ל דדחיק אזבה ביממי משום דכתיב כל ימי זובה דמהאי טעמא א''ל ר' שמעיה לר' אבא בסוף נדה (שם) אימא ביממי תהוי זבה בלילות תהוי נדה ובפ''ק דהוריות (ד' ד.) נמי גבי צדוקים דאמר זבה לא הוי אלא ביממא ומיהו לא יתכן דאם כן הוה ליה לפרושי ולימא זבה ביממי היכי משכחת לה ועוד דכי משני

ראש השנה י ע"א - טקסט הדף

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד