ראש השנה יא ע"א

דף יא - א

ז. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

ח. בניסן נגאלו ממצרים, ובתשרי עתידין ליגאל לעתיד לבוא.

רבי יהושע אומר:

א. בניסן נברא העולם. ^[281]

ב. בניסן נולדו האבות, אברהם ויעקב.

ג. בניסן מתו האבות, אברהם ויעקב.

ד. בפסח נולד יצחק.

ה. בראש השנה נפקדה שרה לטובה ונגזר עליה הריון. וכן נפקדו בו רחל וחנה.

ו. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים.

ז. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

ח. בניסן נגאלו ממצרים, ובניסן עתידין ליגאל לעתיד לבוא.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא, ובה המקורות לדברי רבי אליעזר ורבי יהושע:

תניא: רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם?

שנאמר ביום השלישי לבריאת העולם [בראשית א יא]:

"ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא [תתכסה הארץ בדשאים], עשב מזריע זרע, עץ פרי [עץ המלא פירות] ".

איזהו חודש שהארץ מליאה בו דשאים, והאילן מלא בו בפירות?

הוי אומר: זה חודש תשרי!

ועוד סיוע לכך שבתשרי נברא העולם, היות ואותו הפרק, הזמן שנברא בו העולם - הרי זמן רביעה [ירידת גשמים] היתה. וירדו גשמים, וצימחו את הצמחים.

שנאמר [שם ב ו]: "ואד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה".

וחודש תשרי הוא הזמן שבו צריך את הגשמים להשקות את הצמחים.

רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם?

שנאמר ביום השלישי לבריאת העולם [בראשית א יב]: "ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, ועץ עושה פרי". ^[282]

מכך שנאמר "ותוצא הארץ" ולא נאמר "ותדשא הארץ", יש לנו להבין כי החודש שנברא בו העולם, הוא החודש שבו הארץ כבר גומרת להוציא את הדשאים. ^[283]

ואילו מכך שנאמר באותו הפסוק "עץ עושה פרי" ולא נאמר "עץ פרי", יש לנו להבין שמדובר בו בחודש שעדיין לא גומר בו האילן להוציא את פירותיו.

איזהו החדש שהארץ כבר מוציאה בו דשאים, ואילו האילן עדיין מוציא פירות [ולא גמר להוציאם]?

הוי אומר: זה חודש ניסן!

ועוד סיוע לכך שבניסן נברא העולם: שהרי באותו הזמן הוצרכו הבהמות והחיות להזדווג לראשונה, ואם נאמר שבניסן נברא העולם, זהו הזמן המתאים לכך, היות ואותו הפרק [העת] הוא זמן בהמה וחיה ועוף, שמזדווגין זה אצל זה.

שנאמר [תהילים סה]: "לבשו כרים הצאן". והגמרא לעיל [ח א] כבר הוכיחה מפסוק זה שזמן הזדווגות הצאן הוא בחודש ניסן. ^[284]

נמצינו למדים, שרבי אליעזר הוכיח את שיטתו שהעולם נברא בתשרי מהציווי של ה' לארץ להוציא דשא ועץ פרי. ואילו רבי יהושע הוכיח את שיטתו שהעולם נברא בניסן, מהוצאת הדשאים והעצים.

ומקשינן על רבי אליעזר:

ואידך, ורבי אליעזר נמי - הא כתיב "עץ עושה פרי", ומשמע שהאילן עדיין לא התמלא פירות. ומדוע אמר רבי אליעזר שאותו החדש הוא תשרי, כשהאילן מלא אז פירות?

ומתרצינן: לדעת רבי אליעזר, המקרא ההוא - לברכה לדורות הוא דכתיב. שהאילן התברך אז שיוציא פירות לדורות. אבל האילן עצמו שנברא אז, נברא כאילן שכבר גמר להוציא את פירותיו, לפי שנברא בחודש תשרי.

ומקשינן על רבי יהושע:

ואידך, רבי יהושע נמי - הא כתיב "עץ פרי", ומשמע שהאילן כבר התמלא בפירות. ומדוע אמר רבי יהושע שאותו החודש הוא ניסן, והרי עדיין העצים אינם מלאים בו פרי?

ומתרצינן: לדעת רבי יהושע המקרא ההוא - בא ללמדנו כדבריו של רבי יהושע בן לוי:

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית - בקומתן המושלמת נבראו.

לדעתן נבראו, ששאלם ה' אם הם חפצים להבראות, וענו הן.

לצביונן, בצורתם וטעמם נבראו.

שנאמר [בראשית ב]: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם".

אל תקרי "צבאם", אלא "צביונם". ^[285]

אבל הם עדיין לא הצמיחו פירות, כדכתיב "עץ עושה [בעתיד] פרי". אלא, שהם היו כבר בקומתם, והיו ראויים להצמיח פירות מיד. ולכך נאמר "עץ פרי".

וממשיכה הברייתא להביא את מקור דברי רבי אליעזר, שבתשרי נולדו האבות [אברהם ויעקב]:

רבי אליעזר אומר: מנין אני אומר שבתשרי נולדו האבות?

שנאמר [מלכים א, ח]: "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים, בחג [הסוכות], הוא החדש השביעי [תשרי] ". ^[286]

ומדוע נקרא החדש השביעי "ירח האיתנים"? שהוא ירח החודש שנולדו בו האבות, שהם "איתני עולם".

ומפרשינן: מאי משמע? מנין שה"איתנים" משמעותם אבות?

משום דהאי "איתן" - לישנא דתקיפי הוא. לשון חוזק הוא.

כדכתיב [במדבר כד]: "איתן מושבך". והאבות הם חוזק האומה. ^[287]

והראיה שאיתנים הם האבות:

שהרי הכתוב אומר [מיכה ו]: שמעו הרים את ריב ה', והאיתנים מוסדי ארץ". ומכאן שהאיתנים הם ההרים.

וההרים הם האבות, היות והכתוב אומר [שיר השירים ב ח]:

"קול דודי [הקדוש ברוך הוא] הנה זה בא [לפני קץ גלות מצרים]. ^[288] מדלג [ממהר את הגאולה] על ההרים, מקפץ על הגבעות":

"מדלג על ההרים" - בזכות האבות שנקראים "הרים".

"מקפץ על הגבעות" - בזכות האמהות שנקראות "גבעות".

ולפי זה ירח האיתנים הוא החודש שנולדו בו האבות, שהרי האיתנים הם הרים, והאבות נקראו הרים.

והברייתא מביאה את מקור דברי רבי יהושע שבניסן נולדו האבות [אברהם ויעקב]:

רבי יהושע אומר: מנין אני אומר שבניסן נולדו האבות?

שנאמר [מלכים, א ו]: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחדש זיו [אייר], ^[289] הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל. ויבן הבית לה'"

מהו "בחדש זיו"? בירח שנולדו בו זיותני עולם. כי כאשר התחדש חודש אייר כבר נולדו האבות [שהם זיו העולם], שהרי הם נולדו בניסן. ^[290]

ומקשינן על דעת רבי יהושע:

והכתיב [מלכים - א ח]: "בירח האיתנים בחג [הסוכות] הוא החדש השביעי". ואיתנים הם האבות, כפי שביאר רבי אליעזר לעיל, ומכאן שבתשרי נולדו האבות!

ומתרצינן: רבי יהושע סובר שכוונת הכתוב התם [שם], דתקיף במצות, שחדש תשרי הוא איתן [חזק] במצות רבות: מצות שופר, יום הכיפורים, סוכה, לולב, ערבה, וניסוך המים. ^[291]

ומקשינן על דעת רבי אליעזר:

ואידך, רבי אליעזר, נמי - הכתיב "בחדש זיו [אייר] הוא החדש השני למלך שלמה". וחדש אייר נקרא "זיו" מפני שהאבות נולדו כאשר נתחדש אייר, וכפי שביאר רבי יהושע לעיל, ומכאן שבניסן נולדו האבות!

ומתרצינן: רבי אליעזר סובר שכוונת הכתוב ההוא, לומר דאית ביה זיוא לאילני. שבאייר יש זיו לאילנות.

וכמו דאמר רב יהודה: האי מאן דנפק ביומי ניסן, היוצא בתקופת ניסן, וחזי אילני דמלבלבי, ורואה אילנות מלבלבים, אומר:

"ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות ^[292] [להנות] בהן בני אדם".

ועתה הגמרא מפרשת את מקור דבריהם של רבי אליעזר ורבי יהושע שנחלקו מתי מתו האבות [לדעת רבי אליעזר בתשרי ולדעת רבי יהושע בניסן]:

מאן דאמר, רבי יהושע, בניסן נולדו האבות, סבר גם שבניסן הם מתו.

מאן דאמר, רבי אליעזר, בתשרי נולדו, סבר שגם בתשרי מתו.

לפי שנאמר בספר דברים [פרק לא]: "ויאמר אליהם [משה לבני ישראל ביום מותו]: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום".

שאין תלמוד לומר, שאין צורך לומר "היום", שהרי גם אם היה אומר שהוא "בן מאה ועשרים" היה מובן מאליו שכוונתו להיום.

ואם כן מה תלמוד לומר, למה נאמר "היום"?

אלא, כך אמר משה לישראל: היום מלאו ימי ושנותי [שבאותו התאריך שנולד, הוא גם נפטר בו].

ובא הכתוב ללמדך, שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, מחדש לחדש, שהן מתים באותו יום בחודש שבו נולדו.

שנאמר בכתוב [שמות כג כו], שהקדוש ברוך הוא בירך את ישראל [אם יקיימו את רצונו]: "את מספר ימיך אמלא".

ולכן, למאן דאמר בניסן נולדו האבות, בניסן הם גם מתו. ולמאן דאמר בתשרי נולדו האבות, בתשרי הם גם מתו.

שנינו בברייתא: בפסח נולד יצחק, לדברי הכל.

והוינן בה: מנלן מנין לנו שבפסח נולד יצחק?

ומשנינן: כדכתיב [בראשית יח יד] שהמלאך בישר לאברהם: "למועד [בחג הקרוב] אשוב אליך כעת חיה, ולשרה בן". מכאן שיצחק נולד בחג הקרוב ביותר לזמן שאברהם התבשר על לידתו. ^[293]

ומאחר שמזמן הבשורה ועד הלידה עברו כל ימי הריונה של שרה. הלכך אנו מקדימים את זמן הבשורה עד החג הקודם ללידה [ואי אפשר להקדים יותר, שהרי במועד הראשון שלאחר הבשורה נולד יצחק].

אימת קאי, מתי הוא החג שבו נתבשר אברהם על לידת יצחק?

אילימא, אם נאמר שהמלאך בא לאברהם בפסח, וקאמר ליה שיצחק יוולד בעצרת [בשבועות].

אין זה אפשרי.

כי בחמשין יומין - מי קא ילדה!? והרי אי אפשר ללדת בהריון של חמישים יום בלבד!?

אלא שמא תאמר דקאי, שהמלאך עמד אצל אברהם בעצרת, וקאמר ליה ובישר לו שיצחק יוולד בתשרי, בחג הסוכות? גם זה לא יתכן.

שהרי אכתי [עדיין] יש לתמוה: וכי בחמשה ירחי מי קא ילדה? וכי אפשר ללדת בחודש החמישי להריון!? שהרי החודש הרביעי להריונה נגמר כשבוע לפני חג הסוכות, ונמצא שבחג הסוכות היא היתה בתחילת החודש החמישי של הריונה?!

אלא, בהכרח, דקאי, שהמלאך עמד אצל אברהם בחג הסוכות, וקאמר לה שיצחק יוולד בניסן, שהרי מסוכות עד פסח יש את הזמן הגדול ביותר שבין שני חגים. ^[294]

ומיד הגמרא תמהה: אך אכתי, עדיין יש לתמוה: וכי בשיתא ירחי מי קא ילדה!? וכי אפשר ללדת בהריון של ששה חדשים?! והלא אין הריון אלא של שבעה או של תשעה חדשים!

ומתרצינן: תנא, שנינו בברייתא: אותה שנה - מעוברת היתה! ונמצא שמסוכות עד פסח היו שבעה חדשים, שהם ימי הריון.

ומקשינן: הרי שנינו [בבא מציעא פז א] ששרה אמנו, באותו היום שנתבשרה על לידת יצחק, היא נטמאה בטומאת נדה. ^[295]

ואם כן, אף על פי שאותה שנה היתה מעוברת, הרי סוף סוף, כי מדלי מר שבעה יומי טומאה של נידות - בצרי להו!

כאשר נפחית מתקופת שבעה החדשים את שבעת ימי הנידות לפני שיכלה שרה להתעבר, נמצא שימי ההריון היו פחותים משבעה חדשים שלמים! ועדיין קשה: האיך שרה ילדה בהריון שאין בו שבעה חדשים שלמים?

אמר מר זוטרא לתרץ: אפילו למאן דאמר שאשה היולדת לתשעה חדשים אינה יולדת ולד בר קיימא למקוטעין [לחדשים שאינם מלאים, אלא דוקא לתשעה חדשים מלאים]:

אשה היולדת לשבעה - יולדת אף לחדשים מקוטעין, שאינם מלאים, והולד הוא בר קיימא ולא נפל.

שנאמר [שמואל א, יט כ]: "וידע אלקנה את חנה. ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן, ותקרא את שמו שמואל".

מיעוט "תקופות" הרי הן שתים תקופות. וכל "תקופה" היא שלושה חדשים. ^[296]

ומיעוט "ימים", הרי הם שנים ימים.

ומאחר שנאמר "לתקופות הימים", למדנו שילדה חנה את שמואל כעבור ששה חדשים ושני ימים. והיינו, שהיו רק יומיים מהחודש השביעי!

שנינו בברייתא: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה [לדברי הכל]. ^[297]

והוינן בה: מנלן?

אמר רבי אלעזר: אתיא בגזירה שוה "פקידה פקידה". ואתיא גם בגזירה שוה "זכירה זכירה". כדלהלן:

כתיב ברחל [בראשית ל]: "ויזכור אלהים את רחל". וכתיב בחנה [שמואל - א א, יט]: "ויזכרה ה' ".

ואתיא, ולמדים את הזכירה שנאמרה ברחל ובחנה בגזירה שוה של "זכירה זכירה" מראש השנה. דכתיב [ויקרא כג] בראש השנה "שבתון זכרון תרועה".

וכשם שהזכירה האמורה כאן היא בראש השנה, אף הזכירה שאמורה ברחל וחנה היתה בראש השנה.

ומנין שאף שרה נפקדה בראש השנה?

דבר זה נלמד בגזירה שוה "פקידה פקידה":

כתיב בחנה [שמואל - א ב]: "כי פקד ה' את חנה".

וכתיב בשרה [בראשית כא]: "וה' פקד את שרה".

וכשם שחנה נפקדה בראש השנה [כדלעיל], אף שרה נפקדה בראש השנה.

שנינו בברייתא: בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין [לדברי הכל].

והוינן בה: מנלן?

ומשנינן: דכתיב [תהלים פא]: "תקעו בחדש [בראש חדש] שופר, בכסה ליום חגנו [בחג של ראש השנה שהלבנה מכוסה בו]. ^[298] כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב".

בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.

תניא ר' אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות כדכתיב עץ פרי הוי אומר זה תשרי. ואותו הפרק זמן רביעה היה וירדו גשמים עליהן וצימחו שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.

ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ וגו' איזהו חדש שהארץ מליאה דשא ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן כו'.

ר' אליעזר דייק מעץ פרי כלומר אילן [מלא] פירות והאי דכתיב עץ עושה פרי לברכה. כלומר שיהו עושין פירות לעולם. ור' יהושע דייק מעץ עושה והאי דכתיב עץ פרי לכדריב"ל דאמר בפרק אלו טרפות כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כלומר גדולים ומלאים לדעתן נבראו לא כדעת התינוקות אלא כדעת הגדולים לצביונם נבראו. לתוארם ביופיותם שנאמר וכל צבאם. ופרשינן לצביונם. ר' אליעזר אומר בירח האיתנים ירח שנולדו בו איתני עולם הם היסודות.

שמעו הרים את ריב. והם מלשון החורים האבות והאיתנים מוסדי ארץ כלומר הם היסודות.

ר' יהושע אומר בירח זיו שנולדו בו איתני עולם ולדברי הכל בחודש שנולדו. בו בחדש מתו. שהקב"ה ממלא שנות הצדיקים מיום ליום שנאמר את מספר ימיך אמלא בפסח נולד יצחק שנאמר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ואוקימנא בחג בתשרי הוה קאי ואותה שנה מעוברת היתה. ואמ' ליה למועד אשוב אליך והוא מועד הפסח אמר מר זוטרא אפילו למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אלא לט' חדשים מלאין מיום ליום. היולדת לז' יולדת למקוטעין דקיי"ל ביום שבישרה המלאך אותה שעה פרסה נדה וישבה ז' ימים בנדתה וילדה בפסח נמצאת שילדה לז' חדשים פחות ימים.

בר"ה נפקדה חנה. גמר זכירה זכירה בחנה כתיב ויזכרה ה' וכתיב בר"ה שבתון זכרון תרועה. מה זכרון זה בר"ה אף זכירה שנאמר בחנה בר"ה. וגמרו שתיהן שרה ורחל מחנה. וגמרה רחל מחנה בזכירה זכירה וגמרה שרה מחנה בפקידה פקידה.

אלא דקאי בתשרי וקאמר ליה בניסן. והאי דרשא על כרחין לא אתיא אליבא דרבי אליעזר, דהא כתיב בפרשת מילה (בראשית יז, כא) אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה אחרת, ובשלמא לר' יהושע דסבירא ליה דבניסן נברא העולם אפשר דקאי בתשרי וקרי ניסן שנה אחרת, אלא לר' אליעזר מאי בשנה האחרת, אלא על כרחין ר' אליעזר סבירא ליה דבניסן קאי וקאמר ליה דבמועד אחר שכיוצא בזה בשנה האחרת תלד שרה. והכין נמי תניא במכלתין (פרשה ט"ו) בט"ו בניסן נדבר הקב"ה עם אברהם, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ואמרינן נמי בבראשית רבה (פרשה מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה שפסח היה. וכן בהגדה (תנחומא וירא) למועד הזה סרט לו סריטה בכותל ואמר לו כשתגיע חמה במקום זה לשנה אחרת תלד לך שרה. וכן תרגם אונקלוס (בראשית יח, י) כעידן דאתון קיימין.

בקומתן. פי׳ בשלימות קומתן שכל גדלתן היתה להם בבריאתן (וגם יש להם) שנברא כל אחד בקומה הראויה והגונה לו:

לדעתן. פרש״י ששאלן אם היו חפצין להבראות והן אומרין הן והוא פי׳ ע״ד דרש ובערוך פי׳ בשלימות דעתן ובאותו הדעת הראויה להן ולא כדעת תינוקות וזה נכון לציביונם לחפצם וכפרש״י בפי׳ לדעתן ורש״י פי׳ בטעם כל א׳ וא׳ ואין שרש למלה זו לפירושו ועוד דהיינו לדעתן ולקומתן והנכון דצביונם לשון יופי הוא מלשון צבי היא לכל הארצות לומר שנבראו כל אחד בשלימות יופי הראוי לו וכן פי׳ בערוך. והא דמייתי ראיה מדכתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם לכלהו מייתי ראיה דצביונם לשון פרטי הוא וגם לשון כללי לשלימות קומתן ודעתן ויפותן:

ר׳ אליעזר אומר וכו׳ ואומר קול דודי וכו'. והכא ליכא למפרך מאי ואומר דכלהו צריכי דאע״ג דאיתנים לישנא דתוקפא מנלן דמשום אבות הוא דילמא משום דתקיף במצות להכי אצטריך שמעו הרים והאיתנים דאינון אבות כדאשכחן דקרי לאבות הרים מדכתיב מדלג על ההרים ומיהו איכא למידק מדאמרינן בסמוך לר׳ יהושע הא דכתיב בירח האיתנים משום דתקיף במצות סוכה ולולב וערבה האיכא אידך קראי דשמעו הרים את ריב ה׳ וי״ל דאיהו סבר דאיתנים לשון תוקף הוא ואבות ודאי נקר׳ איתנים כדכתיב והאיתנים מוסדי ארץ ומיהו בירח האיתנים לא מוקמי׳ ליה בהכי דהא אשכחן דכתיב בחודש זיו שנולדו בו (איתני) [זיותני] עולם הילכך אית לן למימר דירח האיתנים היינו תקיף במצות אבל רבי אליעזר מוקי בחודש זיו משום דאיכא זיוא לאילני הילכך דריש ירח האיתנים שנולדו בו אבות כנ״ל והא דאמרינן ירח שנולדו בו (איתני) *[זיותני] עולם פי׳ שהיו כבר נולדים מניסן כשבא הוא כי היה הוא כלו מלא זיו מתחלתו ועד סופו ולהכי קרי ליה חודש זיו שהיה כלו זיו וכללו של דבר דהני קראי סמך ורמז בעלמא ועקר מחלוקתם או בגמרא או בסברא שבדרך חכמה:

האי דנפיק ביומי ניסן. פי׳ ברכה זו בשם ומלכות אלא שהתלמוד קצר ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי:

בפסח נולד יצחק. כדכתיב למועד אשוב אליך ומשמע ליה דמועד היינו יו״ט כדכתיב אלה מועדי ה׳ וא״ל לי״ט הבא ראשון אשוב אליך ולשרה בן:

אימת קאי אילימא בפסח וכו׳ אלא דקאי כו'. פירש שהוא חג דומיא דעצרת. והיינו דלא נקטי ר״ה וכ״ש דלא מצי לומר דקאי בר״ה וא״ל בחג ולא מצי לומד דקאי בר״ה וקא״ל לפסח ואיכא ז׳ חדשים מקוטעין דהא י״ט הבא ראשון אחר ר״ה היינו סוכות וא״א לדלוג ולומר דעל פסח א״ל הילכך אצטריכנא למימר ע״ב דקאי בחג הסוכות וא״ל לפסח וק״ל דהא כתיב בפ׳ מילה אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת ולר׳ אליעזר היכא הוה ניסן שנה אחרת דהא בתשרי נברא העולם ותו היכא אמרינן דקאי בחג הא אמרינן בב״ר לושי ועשי עגות הדא אמרת פסח היה וי״ל דהך דרשה אליבא דר׳ יהושע היא דאמר בניסן נברא העולם הילכך כיון דקאי בתשרי כי מטי ניסן שנה אחרת היא וההיא דרשה דהתם לר׳ אליעזר ואיהו סבר דלמועד הזה היינו כעין מועד הזה ממש בפסח קאי ולפסח קאמר לה ולכך כתיב בשנה האחרת וכדתניא במכלתין בט״ו בניסן נדבר הקב״ה עם אברהם בט״ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו בניסן נולד יצחק ואתיא ההוא כר״א ופליגא אהא דהכא לר׳ יהושע וכן אמר בהגדה למועד הזה אשוב אליך סרט לו סריטה על הכותל וא״ל כשתגיע חמה למקום הזה לשנה הבאה תלד לך שרה ואתיא הא כר׳ אליעזר וכדרשא דמכלתין ואלו לדרשא דשמעתין הא ודאי אין החמה מגעת בפסח במקום שמגעת בתשרי באותו שעה:

סוף סוף וכו'. פירוש שבשעת בשורה פירסה נדה והילכך דל מינה ז׳ ימי נדה ובצרי להו ז׳ חדשים דעבור וליכא למימר דקאי ביום ראשון דחג ואמר לה ליום אחרון של פסח דלמועד הזה כעת חיה באותו היום ממש ראשון לחג ופרקינן דלכ״ע יולדת לז׳ יולדת למקוטעין ואפילו לששה חדשים וב׳ ימים ואפ״ה אצטריכנן לאוקמה בשנה מעוברת דאלו בשנה פשוטה ליכא לאוקמה דלא משכחת מחג הסוכות עד פסח אלא ששה חדשים אא״כ אתה מונה מיום הראשון של חג ליום שלישי ואילך של פסח והא לא משמע לן מטעמא דפרישית כנ״ל:

מי שיצא בימי ניסן ורואה את האילנות שהוציאו פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות מהם בני אדם וכבר כתבנוה בפרק כיצד מברכין מ"ג ב':

כל מעשה בראשית לקומתן נבראו פי' ועשבים נמי לקומתן נבראו גדולים כמו שהן בימי ניסן וכדר' יהושע אבל ר"א דאמר דשאים דקין נבראו כמו שהן בימי תשרי לית לי' האי דרשה דלקומתן נבראו:

גמרא בפסח נולד יצחק בר"ה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה נולדו אבות אברהם ויעקב עכ"ל כצ"ל ובד"ה נפקדה כו' ובד"ה בטלה כו' השיעבוד הס"ד ובד"ה ועץ עושה כו' גמור הס"ד ואח"כ מה"ד ואותו כו' נברא העולם הס"ד ובד"ה ואשכחן כו' ההרים הס"ד ובד"ה להתנאות להנות הס"ד ואחר כך מה"ד דתקיף כו' ובד"ה למועד כו' למועד הבא הס"ד:

תוס' בד"ה לקומתם כו' יופי כמו לעטרת כו' כשגדלים גדלים בנוי בכח בדעת כו' היה במעשה בראשית כו' כצ"ל ועיין בתוס' פרק א"ט בשם הערוך:

בד"ה אלא דקאי כו' דקיימי ביה כאילו קיימי כו' כצ"ל:

בא"ד מרעמסס כו' דבט"ו בניסן כו' נולד יצחק ומיהו פליגי אדהכא דקאמר נמי בט"ו בניסן דיבר הקב"ה עם אברהם בט"ו בניסן באו מלאכים לבשרו ור"מ שליח כו' כצ"ל מת"י:

בא"ד דכתיב בפרשת מילה כו' בשנה זו תימה כו' כצ"ל:

ואותה הפרק זמן רביעה כו'. פרש"י כלומר וראייה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה עכ"ל לכאורה הוא מגומגם דאדרבה בניסן אית לן למימר דאז הוצרכו לגשמים דהוא זמן רביעה שניה אבל רביעה ראשונה לאו בתשרי היא אלא בחשון כדאיתא פ"ק דתענית וי"ל דבריו דה"ק כיון דבניסן זמן רביעה היא לעולם לא הוצרך למימר ואד יעלה מן הארץ אבל אם בתשרי נברא עולם ועדיין זמן רביעה לא בא הוצרך למימר ואד יעלה וגו' שהקדים זמן הרביעה אז שתהיה בתשרי משום הדשאים שנבראו אז שיצמחו וק"ל:

שנאמר ותוצא הארץ דשא וגו'. פרש"י ותוצא הארץ ולא כתיב ותדשא עכ"ל מפירושו נראה דכתיב ותוצא הארץ ולא כתיב ותדשא הוא ראיה שהוא ניסן ולא ידעתי משמעו גם קשה אם בעשיה כתיב ותוצא הרי בצווי לא כתיב הכי אלא ותדשא גם קשה דלעיל בדברי ר"א גרסינן שהארץ מוציאה דשאים והכא בדברי ר"י גרסי' מלאה דשאים ולפי דקדוק לשון ותוצא דכתיב הכא כפרש"י הכא הל"ל מוציאה דשאים מיהו בילקוט גרסי' בשתיהם מלאה דשאים ותלמודא נמי לא בא ליישב אי למר עץ עושה פרי ולמר עץ פרי אבל ותדשא למר ותוצא למר כפרש"י לא הרגיש זו התלמוד ליישב וי"ל דבריו דמשמע ליה למ"ד ותוצא הארץ קאי נמי אעץ עושה פרי דהיינו שאז הוציאה פירות כדאמרינן ולמ"ד ותדשא קאי נמי אעץ פרי דהיינו שכבר נגדל הפרי כדקאמר והארץ מלאה פירות ודו"ק:

ואותו הפ' שמזדווגין כו' שנאמר לבשו כרים וגו'. מפורש לעיל בפרקין ע"ש:

לקומתן לצביונן נבראו כו' מפורש בפ' א"ט:

בירח האיתנים וגו' והאיתנים מוסדי ארץ וגו' שנולדו בו איתני עולם כו' ר"ל תקיפי עולם שהעולם עומד עליהם בזכותם כדמייתי והאיתנים מוסדי ארץ ולכך נולדו בירח הזה שבו נברא עולם לר"א:

שמעו הרים וגו' מוסדי כו'. ר"ל שישמעו האבות ויכוח וריב שיש לו להקב"ה עם ישראל כדמסיים ועם ישראל יתוכח:

שנולדו בו זיותני עולם כו'. האי לישנא זיו נאמר על החשיבות כמ"ש לדזיו ליה כבר בתיה כי קרן עור פניו וגו' תרגום כי סגי זיו יקרא כו':

שהקב"ה יושב וממלא שנותיו של אדם מיום ליום כו'. מפורש ספ"ק דקידושין:

יולדת לז' יולדת למקוטעין שנאמר ויהי וגו' כו'. כתבו התוס' דהשתא דמסיק כו' ע"ש והוא דחוק דהל"ל אלא יולדות לז' כו' ועוד דהא בברייתא תנא דשנה מעוברת היתה ואינו נראה דבטעות נשנית ונראה לומר דיולדת לז' דיולדת למקוטעין היינו דוקא כשיעור הזה ב' תקופות וב' ימים והתקופות בכ"מ לפי חדשי חמה והוו להו ב' תקופות וב' ימים קפ"ד וחצי יום ונמצא אף אם טבלה בה' ימים בחג כלו ימי עיבורה שהן קפ"ד ימים וחצי יום ה' ימים אחר הפסח שהמועדים הולכים בקביעות חדשי הלבנה ואין בו' חדשי הלבנה וב' ימים כ"א קע"ט ימים ומש"ה הוצרך תלמודא למימר שנה מעוברת היתה והא דאמרי' (פ"ק) [פ"ד] דנדה (דף ל"ח.) לר"י דשיפורא גרים והיינו חדשי הלבנה היינו דוקא ביולדת לט' למקוטעין אבל הכא ביולדת לז' למקוטעין תקופות כתיב דהיינו חדשי החמה והא דאמרי' התם אין אשה יולדת אלא לרע"א ימים והיינו ט' חדשי החמה היינו למ"ד דאינה יולדת למקוטעין אבל למ"ד יולדת למקוטעין שיפורא גרים לפי חדשי הלבנה וע"ש בפ' ד' דנדה בתוס'. וכתבו התוס' עוד וכן ת"א כעת חיה כעידן דאתון קיימין כו' ול"נ דמ"ד דבתשרי היה ע"כ יפרש כעת חיה כעת הזאת שאתה חי תהיה חי ג"כ לזמן שיהיה לשרה בן וא"כ אין מדברי התרגום ראיה שבפסח היה שיש לפרש דברי התרגום כעין זה דכעידן עתה שאתון קיימין כן תהיו קיימין בעידן שיהיה לשרה בן:

ע"ש בתוס' לדעת מי שאומר פסח היה הא דכתיב בפרשת מילה אשר תלד לך שרה למועד וגו' ואמרי' נמי שסרט כו' ע"כ בט"ו בניסן נאמר ובו ביום נימול ובו ביום באו המלאכים כו' ע"ש אבל רש"י בפי' החומש פירש גם כן כל הכתובים כמ"ד דפסח היה ואף ע"פ כן הביא בריש הפ' דביום ג' למילתו באו המלאכים והרא"ם פירש דבריו דודאי דמילתו ודאי בט"ו בניסן היה דביום כו' ובט"ו בניסן נולד יצחק וכו' אבל ביאת המלאכים ומאמר למועד אשוב וגו' היה ביום ג' למילתו בי"ז בניסן ופסח כו' ע"ש לדברי הב"ר שיטה אחרת והקשו התוס' הכא ותימה דכל הני דאמרי בתשרי היכי מקיימי קרא דלמועד הזה בשנה אחרת וגו' ואור"ת דס"ל כר"י כו' ע"ש והוא דחוק גם דחוק לפרש"י שבחומש שהניח שיטת התלמוד דהכא דבי"ה היה פירש כל הכתובים ע"פ המכלתא וסדר עולם דבפסח היה והנראה לפי שינוי לשון הכתוב דבפ' מילה נאמר למועד הזה בשנה האחרת וגו' וכאן נאמר למועד אשוב וגו' ולא כתיב הזה בשנה האחרת והנכון נראה לקיים פירוש רש"י שבחומש ע"פ שיטת התלמוד ותלמוד דהכא נמי ס"ל דלמועד הזה בשנה האחרת וגו' דבניסן היה דהכי נמי משמע בשנה האחרת למועד הזה ואז סרט לו סריטה וכיון דבט"ו בניסן נולד יצחק ע"כ מאמר דלמועד הזה בשנה וגו' נמי בט"ו בניסן הוה ובו ביום נימול אברהם וביאת המלאכים ביום ג' למילתו היה בי"ז בניסן כדברי רבי חמא אלא דמאמר למועד אשוב אליך וגו' לא משמע לשנה אחרת במועד זה אלא למועד הראשון שיבא בשנה זו אבא אליך וא"כ ע"כ בתשרי הוה וקאי בחג ולמועד אשוב וגו' היינו פסח כדמסיק תלמודא והשתא אין אנו צריכין לפרש שהיה זה קודם החג ב' ימים כמ"ש התוס' אלא דקאי בחג ממש והא דפריך כי מדלית ימי טומאה בצרי להו לפי שהנראה שלא פירסה שרה נדה וחזרה לנערותה עד אחר שהתחילו ימי החג שאז אמר הקב"ה לאברהם למה זה צחקה שרה גו' היפלא מה' גו' דמשמע שקודם זה לא פירסה נדה דאי חזרה לנערותה מקודם זה אין סברא שהיתה צוחקת וההיא דאפרים מקשאה דלחם לא הביאה לפי שפירס' שרה נדה ביום שבאו המלאכים בפסח סוגיא דהכא לא סוברת כן אלא שלא פירסה נדה עד שאמר הקב"ה בחג למה זה צחקה וגו' למועד אשוב וגו' וסוברת כרבנן דפליגי אאפרים מקשאה ואמרי אפילו פת הביא אלא דלא איצטריך למכתביה ומה דברים שלא אמר הביא דברים שאמר עאכ"ו ובזה יתיישב פירוש רש"י בחומש דגבי כעת חיה ולשרה וגו' פירש כעת הזאת לשנה הבאה ופסח היה וגו' וגבי למועד הזה אשוב אליך וגו' פי' לאותו מועד המיוחד שקבעתי לך אתמול למועד הזה וגו' דמשמע דמאמר למועד הזה בשנה וגו' היה ביום א' ומאמר למועד הזה אשוב וגו' היה ביום אחר והרא"ם האריך בזה ולשיטתו יתיישב שפיר דגבי כעת חיה שהיה בפסח ביום ג' למילתו קאמר פירוש בעת הזאת לשנה הבאה גם כן בפסח אבל מאמר למועד אשוב וגו' שהיה בחג הוצרך רש"י לפרש דלא קאמר אחג שאנו קיימין בו דהא יצחק לאו בחג נולד אלא למועד אשוב הוא המועד הראשון שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה וגו' דהיינו פסח ואע"ג דהיה זה חצי שנה לפני החג קאמר אתמול דלאו דוקא אתמול יום אחד אלא קודם זה כמו תמול אנחנו ולא נדע כמ"ש גם הרא"ם ודברים הללו ברורים הם לפי שיטתנו ליישב פרש"י שבחומש אלא שהוא מפרש בשמעתין הא דפריך כי מדלית מר ימי טומאה כו' דקושייתו מההיא דאפרים מקשאה ולשיטתנו אי אפשר לפרש כן כמ"ש לעיל וכשיטה זו שכתבנו תמצא קצת בהגה"ה בתוס' בשמעתין גם בתוספות דפרק הפועלים גם בחזקוני וק"ק לפי שיטה זו כיון דביאת המלאכים היה בניסן גם הפיכת סדום ע"י המלאכים לא ה"ל להקדים מאמר למה זה צחקה שרה וגו' ולמועד אשוב שהיה אח"כ בחג וי"ל דה"ל כתרי עניני ואמרי' ביה דאין מוקדם ומאוחר בתורה:

יולדת לז' יולדת למקוטין [צ"ל למקוטעין] כו' שנאמר ויהי לתקופת הימים וגו'. מפורש פרק בנות כותיים:

נפקדה שרה כו'. לפי סוגיא דשמעתין דבחג נתעברה וקודם זה בר"ה נגזר עליה כן שתתעבר בחג בשנה זו ואע"ג דהמלאכים בשרו אותה כבר בפסח כשיטתנו דלעיל מ"מ לא נגזר עליה הריון מפי הש"י עד ר"ה אבל התוס' כתבו בפ' החובל דלאו בהריון משתעי כו' אלא שתלד בריוח כו' ע"ש גם בחדושינו:

אתיא זכירה זכירה וגו'. באת הג"ש מלשון זכירה דלכך נקרא ר"ה יום הזכרון דבו ביום זכרון כל המעשים בא לטוב ולרע ואלו הנשים שהיו עקרות מצד טבעם ומזלם ועלה זכרונם לטובה בר"ה לשנות טבעם ומערכה שלהם:

בר"ה יצא יוסף כו' שנאמר עדות ביהוסף וגו'. אותה ה' שנטלה משרה שנפקדה בר"ה נתוספה בו בר"ה ואח"כ לזרעו יהושע כמפורש במדרשות וע"ד הסוד כי הה' אחרונה בשם היא מורה על מדת המלכות שביום ר"ה והיא נתוספה ליוסף ונעשה מלך בצאתו על וגו' וכן ליהושע:

גמרא רי"א מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא כו'. עי' רש"א בח"א שנדחק. ול"נ כמו דלשון ביאה אינה במקצת לכ"ע כמ"ש התוס' בשבועות (יז ב) ה"נ יציאה וכן לענין הוצאת שבת תנן בפ' המצניע עד שיוציא את כל הקופה ולכן שפיר מוכיח מלשון ותוצא דמשמעו שהוציאה את הדשא בכל כמות גידולו דהוה בניסן:

גמ' שם ואותו הפרק זמן בהמה כו' שמזדווגין זא"ז שנאמר לבשו כו'. עפרש"י. ואע"ג דמסקינן לעיל (ח) דלכ"ע לבשו כו' בזמן דעמקים כו' דהיינו באדר מ"מ כיון דאותן שלא לבשו באדר מתלבשות בניסן כדאמר שם ואיכא נמי כו' שפיר הוי זמן זיוג להנבראים עתה. אך קשה למש"כ התוי"ט על הא דלעיל דבהמה גסה זמן עיבורה קדים ד' חדשים א"כ לא א"ש הראיה ועט"א שם:

גמ' שם ואידך נמי הכתיב בירח כו' ואידך כו' בחדש זיו. נ"ל להפך הפירכות וכדלעיל בקראי דעץ פרי ועץ עושה פרי וכ"מ מסדור דבורי רש"י ושוב לא נצטרך להגהת הגרי"פ:

גמ' שם להתנאות בהן בני אדם. כצ"ל:

גמ' שם [אלא דקאי בעצרת וקא"ל בתשרי אכתי בה' ירחי מי קא ילדה. ק"ל דהא ר"ה איקרי ג"כ מועד ערכין (י ב) ועי' ברא"ש בסוף מכילתין. וא"כ לא הוי אלא ד' ירחי] :

גמ' שם אלא דקאי בחג וקאמר ליה בניסן. כצ"ל:

תד"ה לקומתן. צביונם לשון יופי כו'. ול"נ ע"ד פירושם דהוא מלשון צביתו ליה זוודתא דלקמן (יז) דענינו הכנה ור"ל שנבראו בכל הכנותיהם לא כמו עתה למשל כשנולד עגל אין לו ההכנות שיוכל ע"י לאכול עשב וקרנים לעמוד בהם נגד קמיו וכדומה. או הוא מלשון וצבו ביתי' דיומא (פו ב) דפרש"י צרכי ביתו והכוונה אחת:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת וְכוּ'. הנה רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרוש ראש השנה) השווה דברי רבי אליעזר ורבי יהושע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמר איירי בבחינת החיצוניות שהוא כללות העולמות בעצמם ומר איירי בבחינת הפנימיות שהוא ענין הנשמות עיין שם, ובספרי גורי האר"י ז"ל איתא הישוב באופן זה והוא דההריון היה בתשרי והלידה בניסן ולזה אמר במוסף ראש השנה הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם ואין אומרים הַיּוֹם לֵדַת עוֹלָם עד כאן לשונו. ואמרתי לפי דבריהם יתיישב שפיר מה שמברכין ברכת החמה מן כ"ח שנה לכ"ח שנה בניסן ולא בתשרי.
ונראה לי בס"ד דגם בענין הגאולה לא פליגי אלא מר מדבר בגאולה העליונה שתהיה משבעים שרים שלמעלה ומר מדבר בגאולה התחתונה שתהיה מן האומות למטה כי לעתיד תהיה הגאולה שלימה מן השרים ומן האומות לכך אין אחריה עוד גלות כנודע.
ברם הא קשיא איך ישוו דבריהם בענין הלידה ומיתה של האבות דרבי אליעזר סבירא ליה בתשרי ורבי יהושע בניסן?
ונראה לי בס"ד גם בהא יש להקשות מר מדבר בלידת הנשמות שלהם ומה שאמר מתו קאי על התחלת סילוק הצללים של הנשמות שלהם מגופם דהדרך הוא אצל כל העולם שיתחילו להסתלק שלושים יום קודם יום המיתה ואפשר לומר דאצל האבות התחילו להסתלק ששה חדשים קודם המיתה ואפשר הטעם שהיה בהם הפרש מדרך העולם היינו משום כדי לכוין המיתה שהוא התחלת הסילוק עם הלידה בחודש אחד דהתחלת סילוק הצללים של הנשמות נקרא מיתה.
ועוד נראה לי טעם אחר שנעשה בהם הפרש זה הוא לרוב מעלתם דידוע דהסילוק המצוי אצל כל אדם שהוא שלושים יום קודם המיתה לא יסתלק כל הצל בבת אחת אלא יתחלק לשלושים חלקים וכל יום יסתלק ממנו חלק אחד משלושים חלקים והם לרוב חשיבותם כדי שלא ירגישו בסילוק נתחלק לק"ף חלקים ובמשך ששה חודשים שהם ק"ף יום היה מסתלק כל יום חלק אחד מן ק"ף חלקים כדי שלא ירגישו בחסרון כל כך, כן נראה לי בדרך אפשר באופן דיכולים אנחנו להשוות דבריהם לומר מר מדבר בלידת הנשמות ובהתחלת סילוק הצללים של הנשמות מגופם שגם זה נחשב מיתה ומר מדבר בלידת הגופים ומיתת הגופים ממש, והש"ס שקיל וטרי לפי פשט דבריהם דמשמע דפליגי, וכל שקלא וטריא זו היא לפלפולא להגדיל תורה ויאדיר דכן מוכרח לומר גם כן לפי דברי רבינו האר"י ז"ל דסבירא ליה דלא פליגי בבריאת העולם אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.
והנה בספר קרניים (מאמר וא"ו בביאור דן ידין) הביא רבינו מהרש"ם ז"ל מספרי המקובלים דאברהם אבינו ע"ה נפטר בטבת ועשו סמך לזה (בראשית טו, טו) 'תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה' ראשי תיבות טֵבֵת יעוין שם. וקשה דלא אתי לא כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע? וראיתי בספר פרשת אליעזר שהוא גם כן ביאור על ספר קרניים הנזכר דיישב זה על פי מה שאמר בספר קרניים עצמו במאמר הקודם לזה שבחודש ניסן כלולים כל החודשים ונמצא שיש בחודש ניסן ימים השייכים לחודש טבת והוא נפטר בניסן ביום השייך לחודש טבת עד כאן דבריו יעוין שם, ולפי דבריו הנזכר יש להשוות דברי רבי אליעזר ורבי יהושע בלידה ומיתה של אבות בהכי דיש לומר גם רבי אליעזר יודה בניסן נולדו ובניסן מתו ומה שאמר בתשרי היינו בימים של ניסן השייכים לחודש תשרי אך באמת זה דוחק ודרך שכתבתי לעיל להשוות דבריהם הוא יותר מרווח.
נמצינו למדין לפי דברי רבינו האר"י ז"ל דרבי אליעזר ורבי יהושע לא דברו על בריאת עולם הזה התחתון הגשמי אלא הם מדברים ברוחניות בעולמות למעלה דרבי אליעזר מדבר בחיצוניות העולמות ומודה לו רבי יהושע בזה, אך רבי יהושע מדבר בתיקון פנימיות העולמות ועל זה קאמר בניסן נברא העולם ורבי אליעזר מודה לו בזה, אבל בריאת עולם הזה התחתון הגשמי בין רבי אליעזר ובין רבי יהושע יודו שהתחלת בריאתו היתה בכ"ה באלול ויום השישי הנזכר במעשה בראשית הוא היה יום ראש השנה שבו נברא אדם הראשון ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה 'זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ' זכרון ליום ראשון.
והנה בברייתא השני מביא רבי אליעזר רמז לדבריו אשר דבר בבריאת חיצוניות העולמות מפסוק (בראשית א, יא) 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ' כי ידוע שהעשבים והאילנות הם בחינת חיצוניות וכונתו בזה לומר שהפסוק הזה האמור במעשה בראשית של בריאת עולם התחתון הזה שהיה בחודש תשרי דבר בבריאה של עשבים ואילנות שהם בחינת חיצוניות לרמוז לנו שקודם זה בחינת חיצוניות העולמות הרוחניים אשר למעלה נברא ונתקן גם כן בתשרי, ורבי יהושע שהוא מדבר בפנימיות העולמות עשה רמז לפנימיות בפסוק (בראשית א, יב) 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא' המדבר בדבר המצוי בניסן לרמוז בניסן גם כן היה בריאה ותיקון בעולמות העליונים והוסיף תבלין לדבריו לפרש על תיקון זה שהיה בניסן הוא היה בפנימיות דוקא באומרו דאותו הפרק הוא זמן בהמה חיה ועוף שמזדווגין זה בזה וידוע שהבעלי חיים הם בחינת הפנימיות ובזה עשה אסמכתא לתיקון הפנימיות שנעשה בניסן.
נמצא רבי אליעזר ורבי יהושע עשה כל אחד אסמכתא לדבריו שמדבר בעולמות העליונים מפסוקים אלו המדברים בבריאת עולם הזה התחתון הגשמי ושניהם מודים כי פשט המקראות האלה הוא מדבר בבריאת עולם הזה התחתון אשר הם לא דברו בו, ועיין לרבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום דף על דרך עמוד ב' יעוין שם. וכבר כתבתי לעיל דהש"ס שקיל וטרי בדברי רבי אליעזר ורבי יהושע דמשמע דפליגי כל זה הוא בדרך פלפול להגדיל תורה אך באמת הם לא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים וכאשר קבל רבינו האר"י ז"ל מפי אליהו זכור לטוב דלא פליגי.

מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, לְדַעְתָּן נִבְרְאוּ, לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ. פירש רש"י 'לדעתם שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן' עיין שם. ונראה לי על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) 'אין לך כל דבר ודבר נברא בעולם שאין ממונה עליו שר מלמעלה ואמר לו גדל' ולפי זה לאותם המלאכים שבראם תחילה להיות ממונים על כל הפרטים של הנבראים בעולם התחתון שאל מכל אחד ואחד על דבר השייך לו שראוי להיות תחת ממשלתו כפי שורשו ובחינתו. ובזה מובן שפיר מה שאמר 'לְדַעְתָּן' כי המלאך הממונה נקרא דעתו של אותו דבר כי הוא נשמתו והנשמה תכוונה בשם שכל כנודע.
ומה שאמר 'לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ' נראה לי בס"ד הכוונה שברא בכל אחד מהם כח המוליד כי בצומח וגם בדומם יש כח המוליד כדי שיוליד דבר אחר ממנו, ואפשר להעמיס זה בפירוש רש"י ז"ל. ונראה לי 'קוֹמָתָן דַעְתָּן צִבְיוֹנָן' למפרע ראשי תיבות 'צֶדֶק' כי בצדק בראם ולזה אמר (משלי ח, ח) 'בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי' דהבריאה היתה באמירה ודיבור. והא דנקיט נִבְרְאוּ בכל חדא וחדא לרמוז שהיו שלשה אלה בכל חד וחד מן הנבראים ממש ולא נקיט כן ארובא דוקא.

(שיר השירים ב, ח) "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים", בִּזְכוּת אָבוֹת. "מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת", בִּזְכוּת אִמָּהוֹת. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (שמות ג, ד) 'וַיַּרְא הֳ' כִּי סָר לִרְאוֹת' דמשה רבינו ע"ה חשב צריכין לישב במצרים מספר 'סָר' שנים כמנין עשרה הויו"ת [26×10=260] ואמר לו הקב"ה שאין צריכין לישב אלא ר"י שנים כמנין עשרה פעמים אהי"ה [21×10=210] ולכן יצאו ברד"ו שבא להם חירות מן הבינה שהיא סוד אהי"ה.
וזה נרמז באומרו 'מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים' כי האבות נקראו הָרִים ודילג קץ [190] שנים שלא הצריכם לישב אלא רד"ו [210] כמנין יו"ד פעמים אהי"ה הרמוז בראשי תיבות אברהם יצחק יעקב וזהו 'עַל הֶהָרִים' הדלוג היה בעבור השם הרמוז באותיות אשר עַל הֶהָרִים. ועוד עשה להם רמז אחר הרמוז באותיות אשר הם סוף שמות האמהות שהם שרה רבקה רחל לאה שעולה מ"ה כמנין שם הוי"ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שהגלות היה על ידי התעלמות אות ב' של מלוי וא"ו שנשאר מספר דם [44] והיה יניקה למצרים מזה הדם וכשגאלם האיר והשלים שם מ"ה כולו ובטלה יניקת מצרים וזה נרמז בסופי תיבות שמות הַגְּבָעוֹת שהם האמהות.

בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו וְגוֹ' יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ זִיוְתָנִי עוֹלָם. נראה לי בס"ד להכי קראו זִיו ראשי תיבות זרוע ימין וגוף כי אברהם אבינו ע"ה הוא זרוע ימין כי אחוז בחסד דרועא ימינא (זוהר ב' קצ:) ויעקב אבינו ע"ה הוא גוף שאחוז בתפארת שהוא גוּפָא כנזכר בפתיחת אליהו זכור לטוב.
והנה רש"י ז"ל פירש 'כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן' ונראה דזה דוחק בפשט הלשון דקאמר 'שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ' וגם הכתוב קראו 'חֹדֶשׁ זִו' משמע שהזיו הוא בו ויתייחס אליו ולרבי יהושע הזיו הוא לניסן.
ונראה לי בס"ד דכל אדם אף על פי שנולד ויצא שלם מבטן אמו אינו נמנה באמיתות עם החיים ואינו נכלל עמהם אלא עד אחר שלושים יום שיצא מספק נפל ולכן כל שלא חי שלושים יום אינו נפדה ואם מת אין מתאבלין עליו ולכן אף על פי שנולדו בניסן לא נשלמו בלידתם להיות נמנין בכלל הנולדים אלא עד אחר שלושים שיחול זה באייר ולכן האבות שהם זיו העולם כיון ששלמו להם שלושים יום באייר יתייחס הזיו הזה לאייר ולכן חודש אייר נקרא 'חֹדֶשׁ זִו' שלידתם נשלמה בו. ולמאן דאמר שנקרא אייר חודש זיו 'מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ זִיוָא לְאִילָנֵי' היינו כי הפרח יוצא בניסן והוא מכסה גופו של פרי שהוא זיו האילן ובאייר נופל הפרח ונראה גופו של פרי שהוא זיו האילן.

מַאן דְּאָמַר: בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד, ז) "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׁרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם". מקשים אם כן מהאי טעמא נמי לימא ' בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק וּבְפֶסַח מֵת'?
ונראה לי בס"ד כי יצחק כיון שכהו עיניו קודם מיתתו דלכך נקרא אלקי יצחק בחייו משום דסומא חשוב כמת לכן לא אתמר ביה האי טעמא. אי נמי נראה לי בס"ד דידוע יצחק פרחה נשמתו בעקידה (ילקוט שמעוני וירא קא) שהיתה נשמתו מקודם מסטרא דנוקבא ובאה לו נשמה מסטרא דדוכרא ואם כן בשעת העקידה חשיב מת וחיה כי היה עניינו שוה ממש לחבקוק הנביא ע"ה כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ועל כן יום פטירתו מן העולם אינו תלוי ביום לידתו העקרית שיצא גופו לאויר העולם אלא יהיה תלוי ביום העקידה שבו מת וחיה מחדש וניתן בו נשמה חדשה ויום זה היה ביום כיפור שהוא עשרה בתשרי ואפשר שגם מיתתו העיקרית היתה בתשרי ביום כיפור כי בברייתא שאמר 'בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק' לא פירש ואמר 'וּבְפֶסַח מֵת' ואפשר שהוא נכלל באומרו בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת דקאי גם על יצחק ולא על אברהם ויעקב בלבד.

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם', וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם'? הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. יש להקשות אומרו שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם' לשון יתר הוא זה?
ונראה לי בס"ד דאיכא מאן דאמר דסבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם ולא דרשינן מילות שנכתבו ליפוי הלשון וכאן קשיא ליה דתיבת 'הַיּוֹם' אפילו ביפוי הלשון אין לה שחר דגם בלשון בני אדם אין ראוי למנקט הכי וזהו שאמרו שאין תלמוד לומר 'הַיּוֹם' אפילו ביפוי הלשון ואם כן גם למאן דאמר דברה תורה בלשון בני אדם קשה מה תלמוד לומר 'הַיּוֹם' הכא?

"אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא". מקשים למאי איצטריך למייתי האי קרא לסיועי לקרא ד'הַיּוֹם'?
ונראה לי בס"ד כי הוא רוצה לומר ההשוואה תהיה בשתים דהיינו במספר ימי החודש דהיינו זה בשבעה לחודש וזה בשבעה לחודש וגם השוואה בגוף הימים זה בשבעה לחודש שחל בשבת וזה בשבעה לחודש שחל בשבת ולכן אמר מיום ליום ומחודש לחודש תרתי בגוף הימים ובמספר החודש ומקרא ד'הַיּוֹם' לא משמע תרתי אלא יש לומר דהשוואה תהיה במספר החודש ואפילו שזה היה בשבת וזה היה באחד בשבת ולכן הביא קרא של (שמות כג, כו) 'אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא' דמשמע תרתי כי תיבת את יתיר אלא בתיבת 'מִסְפַּר' בא ללמד השוואה של מספר החודש ובתיבת 'אֶת' בא לרבות השוואה של גוף הימים זה ביום שבת וזה ביום שבת.

תָּנָא: אוֹתָהּ שָׁנָה, מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה. אף על גב דעדיין לא נמסר קידוש החודש לתחתונים ומסתמא לא היו מעברים השנה למטה קודם מתן תורה אלא היו מונין כל ימות החודשים בשוה שלשים ושלשים כי רק אנחנו שמונין אחד מלא ואחד חסר צריך לעבר השנה כדי להשוות, מכל מקום נראה ודאי כי בבית דין של מעלה היה נוהג החשבון על פי סדר עיבור השנים והיו תופסים חשבון החודשים כדרך שאנחנו עושים ואם כן היה בחשבונם שנה מעוברת ואחר שניתנה תורה נמסר קידוש החודש ועיבור השנים לבית דין של מטה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה אימתי ראש השנה ויום הכיפורים? ואומר להם נלך לבית דין של מטה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת וְכוּ'. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע חלק ב' הבאתי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שכתב דלא פליגי שהם מדברים בענין העולמות הרוחניים, דרבי אליעזר מדבר בחצוניות העולמות ורבי יהושע מדבר בפנימיות, ומה שאמר אחרי זה תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית א, יא) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא' שמביא ראיה לדבריו מפסוק המדבר בבריאת עולם הזה היינו כל אחד מביא אסמכתא בעלמא לדבריו ואין זו ראיה ממש, ושאר דברים דשקיל וטרי תלמודא בדבריהם כאלו הם פליגי זה בזה אין זה אלא דרך פלפול להגדיל תורה ויאדיר, דמפלפלין כפי הפשט הנראה מדבריהם, כך כתבתי שם בס"ד.
ועתה אני אומר מה שאמר תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם? וכו' רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם? וכו' גם זה תלמודא קאמר לה לפי הנראה מפשט דבריהם משמע דרבי אליעזר יש לו להביא ראיה לדבריו כך, ורבי יהושע יש לו להביא ראיה כך אבל הם עצמם לא זכרו ראיות אלו בדבריהם. וגדולה מזאת מצינו בגמרא דחולין בדין נותן טעם בר נותן טעם (חולין קיא:) דאמר תלמודא רב אמר אסור ושמאל אמר מותר, ומסיק תלמודא האי דרב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר דהוה מעשה בקערה של סם ואמר רב על הסם יהיב טעמא כולי האי והשומע הכריח בדעת רב מדבריו אלו על דין טעם בר נותן טעם דסבירא ליה אסור, וכן הכא קאמר תלמודא לפי פשט דבריהם נראה דרבי אליעזר מביא ראיה מהאי קרא ורבי יהושע מביא ראיה מהאי קרא.
והנה שם בסה"ק הנזכר הבאתי דברי גורי האר"י ז"ל הם המקובלים שהשוו דברי רבי אליעזר ורבי יהושע באופן אחר והוא דההריון היה בתשרי, ולכן אומרים הַיּוֹם 'הֲרַת' עוֹלָם והלידה בניסן, אך שם כתבתי דבריהם בקיצור וכאן אביא דבריהם כמו שהן ובתוספת נופך והוא כמו שיש לאדם בחינת עיבור ובחינת לידה, כן יש לעולם בחינת עיבור ובחינת לידה, והוא כי תחלה נברא העולם הזה בכח שאין נראה הגשמיות שלו למראה עינים, ורק אם יבא אחד לאחוז בו מרגיש קצת שאוחז ותופס איזה דבר בידו כאדם שמרגיש ברוח החזק בעת שמנשב עליו, אך אינו רואהו בעיניו, וזה היה בתשרי ואחר כך בניסן נקדש ונתגשם שנראית למראה עינים הארץ ומלואה, וזה הוא בחינת הלידה. והנה כשהאדם עודנו בבטן אמו אם יאמר אחד על אמו יש לה ולד בעולם הוא אומר אמת דהא 'כריסה בין שיניה' ואם יאחוז בבטנה ירגיש שיש בתוכה ולד, ואם יבא אחד ויאמר עדיין לא יש לזאת ולד בעולם, גם זה מדבר אמת מפני שעדיין הולד לא נראה למראה עינים כי אם מציאותו עתה היא בכח דוקא ולא בפועל, ולכן רבי אליעזר דחשיב לבריאת העולם בתשרי בריאה דבר אמת, ורבי יהושע דחשיב רק לבחינת הלידה שהיה בניסן בריאה גם כן הוא דבר אמת.
ועתה אל תחשוב שרבינו האר"י ז"ל והמקובלים הנזכר לעיל פליגי, אלא בודאי גם רבינו האר"י ז"ל יודה דדבריהם של המקובלים הנזכר לעיל הם נכונים, ורק ידוע דכל מאמרי רז"ל יש להם בהם כונה על הסוד ויש להם כונה על הנגלה, ורבינו האר"י ז"ל לא ביאר לנו אלא הכונה שיש להם בסוד המאמר הזה שאמר רבי אליעזר מדבר בחיצוניות העולמות ורבי יהושע בפנימיות, גם יודה שיש להם כונה אחרת בדבריהם והיא בדרך הפשט, והוא כמו שאמרו המקובלים הנזכר לעיל דשניהם מדברים בעולם התחתון, ואחד מדבר על עת העיבור שהיה בתשרי, ואחד מדבר על עת הלידה וכאמור שהיה בניסן.
והשתא לפי דברי המקובלים ז"ל שפרשו פשט דבריהם מדברים בעולם הזה התחתון, לכך רבי אליעזר מביא ראיה לדבריו שהיה בריאה של עיבור לעולם הזה בתשרי ורבי יהושע מביא ראיה לדבריו שהיה בריאה לעולם הזה בלידה בניסן, והא דשקיל וטרי תלמודא הוא לפלפולא להגדיל תורה ויאדיר.

"אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא". מקשים למאי אצטריך למייתי האי קרא לסיועי קרא ד'הַיּוֹם' (דברים לא, ב)? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי בס"ד בזה עיין שם.
ועתה נראה לי בס"ד דקשיא ליה איך אומר 'הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי' והוא עודנו חי, כי כיון דעודנו חי נמצא לא מלאו עדיין ימיו ואיך אומר מָלְאוּ דהוה ליה למימר יְמַלְּאוּ? לכן הביא פסוק (שמות כג, כו) 'אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא' לומר קצבת הימים יהיו מלאים עד סוף היום כולו דאין היום נחשב מלא אלא עד סופו ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, ולכן כיון שנפטר משה רבינו ע"ה ביום שבת בשעת מנחה כי לכן אומרים צִדְקָתְךָ במנחה וכנזכר בזוהר הקדוש, נמצא לא השלים את היום ההוא כולו, והכתוב אומר 'אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא' שיהיה היום מלא והיינו עד סופו ממש! על כן מוכרח לומר דאותו היום שנפטר בו משה רבינו ע"ה אינו נחשב עם מספר ימים הקצובים כיון דאינו יום שלם, ולהכי מוכרח לומר הכי קאמר להו ביום השבת 'הַיּוֹם' מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי רוצה לומר כבר מלאו מאתמול, כי היום הזה יפטר באמצעו דאינו נחשב בכלל קצבת הימים שלו אלא הוא יתר על הקצוב כיון דאינו יום שלם.

ומנין שבתשרי מתו דכתיב ויאמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום כו' ללמדך שהקב"ה יושב וממלא כו' שנאמר את מספר ימיך אמלא. הא דמייתי קרא לקרא נ"ל דמאת מספר ימיך אמלא לא מצי לאתויי כיון דאיכא לאוקמיה לשני הדורות כמ"ש התוספת מסוגיא דהחולץ ומקרא דמשה נמי לא מצינן למילף דאכתי משה גופא האיך ידע שימות היום כיון דעדיין לא נאמר לו פ' עלה אל הר העברים ואם נאמר שכבר נודע לו בנבואה שימות היום א"כ כ"ש דלא מצי למילף מיניה דלמא התם מעשה שהיה כך היה שמת ביום שנולד ולכך אמר היום מלאו ימי והא מילתא אתי קרא לאשמעינן לכך מייתי נמי קרא דאת מספר ימיך אמלא והשתא אתי שפיר דאף שעדיין לא נאמר למשה שימות באותו יום אכתי הוה ידע שימות כיון שכבר ידע שימות בודאי באותו שנה שהרי הגיע זמנן של ישראל ליכנס לארץ באותו שנה ששלמו גזירת מ' שנה וכבר נאמר לו רב לך שלא יכניס ישראל לארץ א"כ ממילא ידע שימות באותו יום שהוא יום הלידה שלו כיון שכבר נאמר לו פסוק את מספר ימיך אמלא כנ"ל נכון ובדרוש הארכתי:

בתוס' ד"ה אלא דקאי בחג כו' ובפרקי דר"א נמי אמרינן דביה"כ נימול כו' והשתא הא דאמר בחג לאו דוקא עכ"ל. למאי דמסקו התוס' דהאי סוגיא דהכא דקאי בחג לאו אליבא דכ"ע מיתוקמא דהא אשכחן דאיכא מאן דס"ל דבשורת המלאכים היתה ג"כ בפסח ולמועד אשוב היינו מועד כזה א"כ לא הוצרכו לפרש כאן דקאי בחג לאו דוקא דנהי דהאי דפירקי דר"א היינו ר"א בן הורקנוס דאליביה שקלינן וטרינן בשמעתין מנ"ל דבפסח נולד מ"מ איכא למימר דסוגיא דהכא ודפרקי דר"א לית להו דבשורת המלאכים היה בשלישי למילתו וסוגיא דפ' הפועלים דסבר בשלישי למילתו לית ליה סוגיא דהכא וסובר כמ"ד בניסן נימול ובשלישי למילתו היתה בשורת המלאכים ואפשר דמאי שכתבו כאן דקאי בחג לאו דוקא היינו לסברת עכשיו דלא נחתו עדיין לומר דאיכא פלוגתא ועיין עוד בסמוך:

בגמ' בניסן נברא העולם: הר"ן הקשה בשלמא למ"ד בתשרי נבה"ע היינו טעמא דמנינן מנין שנות העולם מתשרי אבל לר' יהושע דס"ל בניסן נבה"ע למה נקבע ר"ה בתשרי ותירץ מפני שהוא חודש של סליחה וכפרה דיוה"כ והמהרש"א הקשה ע"ז דהרי זה בעשירי לחודש ולא בר"ה ומה שתירץ ג"כ דחוק. ולפענ"ד אפשר לומר ע"פ מה שכתבו התוס' לקמן (דף כ"ז ע"א) לתרץ. ר"א הקליר שיסד במוסף דש"ע כר"א דבתשרי נבה"ע ובמוסף של פסח כר"י דבניסן נבה"ע וכתבו בשם ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ע"ש. וכיון דאצל הקב"ה מחשבה כמעשה דלא בן אדם הוא ויתנחם לכן גם לר' יהושע נמנו שנות העולם מתשרי והוקבע ר"ה ליום הדין מפני שבמחשבה עלה להבראות העולם בדין כדאיתא במדרש הובא ברש"י בפסוק בראשית ברא אלהים וכשראה שלא יעמוד שיתף רחמים עם דין כדכתיב ביום עשות ה' אלהים וא"כ כשעלה במחשבה דהיינו בתשרי שלט מדת הדין לכן נקבע יום זה לדין אבל ביום עשות שהוא בניסן שהי' מעשה שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עמו. ובזה מיושב מה שקשה כיון דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הרי שמיד ביום ראשון שנבראו שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם הדין א"כ למה נאמר בכל מעשה בראשית שם אלהים לבד אבל לפ"ז א"ש דשם נאמר על שם המחשבה אבל ביום עשות שהיה המעשה שיתף רחמים עם הדין:

שנאמר לבשו כרים הצאן: לפי מסקנת הגמ' לעיל (דף ח') עיקר הזמן דזיווגם באדר ורק באפלייתא הוי בניסן ואעפ"כ קאמר הכא ואותו הפרק זמן בהמה כו' משום דעכ"פ קרוב לזה הוא אותו הפרק ולכן אין תמוה ג"כ מה שהקשה המהרש"א על מה דקאמר לר"א ואותו הפרק זמן רביעה היא שהרי זמן רביעה היא במרחשוון ולא בתשרי כיון דעכ"פ קרוב לאותו זמן היה ואפשר דלפעמים גם בתשרי זמן גשמים הוא דהרי מטעם זה אין מתפללים על גשמים לר' יהושע מיו"ט ראשון של חג שמא ירד גשם וסימן קללה הוא שלא יוכל לקיים מצות סוכה אבל לא מפני שלא מועיל לאילנות ולנטעים:

בתשרי מתו שנאמר ויאמר אליהם: הט"א הקשה דא"כ ביצחק שנולד לכ"ע בפסח למה לא נאמר שבפסח מת ומדקאמר על האבות בתשרי מתו משמע גם יצחק. ולענ"ד י"ל עפ"י מה דאיתא במדרש תנחומא הובא ברש"י פ' ויצא ע"פ אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק שאעפ"י שאין הקב"ה מיחד שמו על החיים שאני יצחק שכהו עיניו ויצה"ר בטל ממנו ונחשב כמת הרי שיצחק בעודנו חי נחשב כמלאך שכבר נפטר מן העולם ואפשר שהתחיל זה מימי פסח וא"כ גם אצלו הושלמו השנים. או י"ל ע"פ המדרש שבשעת עקדה פרחה נשמתו וחזרה אליו ולכן תיקן הברכה מחיה המתים הרי שמת בתשרי שעקדה בתשרי היה ולכן שפיר קאמר בתשרי מתו אבות גם על יצחק שמה שחי אח"כ היו כחיים של עוה"ב שאחר תחה"מ בלא יצה"ר ולא הוצרך אצלו עוד שילום שנים:

שנאמר את מספר ימיך אמלא: הפ"י הקשה למה הוצרך לב' הדרשות ממה שאמר משה היום מלאו ימי ושנותי וממספר ימיך אמלא. ולענ"ד י"ל שרצה לתרץ בזה מה שהקשו התוס' שהרי ביבמות נדרש את מספר ימיך לשני דורות אכן י"ל דודאי גם הכא דרש כן ולא מייתי קרא רק לפרש מה שאמר משה בן עשרים ומאה שנה אנכי היום מה ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי וכיון דכתיב את מספר ימיך אמלא שהקב"ה ממלא שנות דורות של עושי רצונו לזה אמר משה השני דורות שנקבעו לי מלאו היום ומזה ראיה דלצדיקים הגדולים לא בלבד שממלא להם שני דורות שנקבעו להם אלא גם ממלא אותם מיום ליום:

וכתיב בשרה וה' פקד את שרה: המהרש"א כ' ואע"ג דהמלאכים בשרו אותה כבר בפסח עפ"י שיטת הי"מ שהביאו התוס' ושהיא ע"כ דעת ר"א דס"ל דבתשרי נבה"ע מ"מ לא נגזר עליה הריון מפי הקב"ה עד ר"ה עכ"ד. וק"ל שהרי ע"פ שיטה זו שנמול אברהם בפסח גם אז נאמר לו מפי הקב"ה אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת הרי גם מפי הקב"ה נגזר ועוד דבפירוש כתב וה' פקד את שרה כאשר אמר הרי שכבר נאמר לו מפי הקב"ה. אכן בב"ק פ' החובל נדרש הך כאשר אמר על אברהם דכן נדרש שם כאשר אמר אברהם על אבימלך דהיינו שהתפלל עליו אבל ברש"י בחומש דרש על הריון ואשר דבר על לידה א"כ משמע בפירוש שכבר הקב"ה גזר הריון בפסח ואיך אפשר שבר"ה נפקדה ואולי י"ל דמעשה דאבימלך היה שנה ומחצה קודם לידת יצחק שהיה סמוך לר"ה וכשהתפלל על אבימלך נפקדה שרה בר"ה ונרפא אבימלך אחר ר"ה ובפסח שאחריו נאמר לאברהם פ' מילה ובשורת הבן וגם המלאכים בשרוהו בשלישי למילה ובשנה שאחריו בפסח נולד יצחק. ואע"ג דאיתא במדרש דליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ואיך אמרו כן אם קדם מעשה אבימלך שנה ומחצה ללידת יצחק י"ל דמדרש הזה אזיל אליבא גמרא דידן דנמול אברהם ביוה"כ והיה לידת יצחק בפסח ואז ביוה"כ או סמוך לו נצטווה אברהם על המילה ונאמר לו שיולד יצחק בפסח שאחריו ובזה היה אפשר שמעשה אבימלך הי' סמוך לר"ה של שנת לידת יצחק ובאותו ר"ה נפקדה שרה:

ברש"י ד"ה לדעתם. שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן: להבין זה אולי י"ל עפ"י מה שאמרו רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה דהיינו כח הגידול של הנטיעה ואותו שאל הקב"ה אם ירצה להבראות לצאת מן הכח אל הפועל:

בתוס' ד"ה אלא. לא היה צריך לשנויי שנה מעוברת היתה: המהרש"א תירץ קושיא זו דמה דאמרינן דיולדת לז' יולדת למקוטעין היינו ב' תקופות של שנת החמה דוקא וב' ימים שהם יחד קפ"ד ימים וחצי ולא כלו עד ה' ימים אחר הפסח. ולענ"ד מרש"י בנדה שם לא משמע כן שכתב שיולדת ב' ימים בחודש השביעי ע"ש משמע שגם זה רק לחדשים מנינן אמנם לענ"ד י"ל ביישוב קושית התוס' כיון דהגמרא מפרש למועד אשוב אליך להמועד הסמוך ואפילו נאמר כן ב' ימים קודם החג ג"כ הכוונה למועד הסמוך אחר כלות החג וא"כ ע"כ צריך לומר דלא נתעברה שרה רק לאחר שכלו ימי חג הסכות שהרי שמיני עצרת רגל בפני עצמו ואי נתעברה בחמישי לחג הרי יהיה שמיני עצרת המועד הסמוך ואיך נאמר למועד הסמוך אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך ולכן ע"כ צ"ל דשנה מעוברת היתה:

בא"ד. דלמועד הזה בשנה האחרת: ק"ל למה הוצרכו התוס' מקרא זה ולא הקשו יותר ממה שנאמר באברהם בן צ"ט שנה היה בהמולו בשר ערלתו ובן מאה שנה היה בהולד לו את יצחק בנו וכיון דבתשרי נברא העולם ונמנו שנות העולם מתשרי איך אפשר שאברהם ביוה"כ שנמול היה בן צ"ט שנה ובפסח שאחריו היה בן ק' לפי מה שהוכיח הט"א הנ"ל דקודם מ"ת שני דורות לשנות העולם נמנו ובזה לא היה שייך מה שהשיבו התוס' על הקושיא משנה האחרת ואיך יתכן לומר שנצטווה בפסח ולא נמול עד תשרי וכו' שהרי בפסוק כתיב שהיה בן צ"ט כשנמול ובן מאה כשנולד יצחק ואף שבתירוץ התוס' למ"ד בניסן נברא העולם מתורץ גם סתירה זו דבר"ח ניסן התחיל שנת מאה של אברהם מ"מ הי' להתוס' להקשות מזה דיותר קשה. ולענ"ד מזה ראיה שאין עליה תשובה שדעת התוס' ג"כ כמו שכתבתי למעלה דגם שני דורות מיום ליום נמנו אפילו קודם מ"ת ולכן מזה קושיא די"ל דאברהם נולד בתשרי אחר עשרה בתשרי ולכן כשנמול ביוה"כ עדיין היה בן צ"ט אבל כשבא יום לידתו בתשרי נעשה בן ק' וכן היה כשנולד יצחק ולמ"ד בניסן נולדו אבות י"ל שנולד קודם ט"ו ולכן כשבא יום ט"ו שנולד יצחק כבר נעשה בן ק' וביוה"כ לפניו כשנמול היה בן צ"ט אמנם עפ"י זה יש ליישב ג"כ קושית התוספת די"ל דמה שאמר הקב"ה לאברהם למועד הזה בשנה האחרת בתשרי לא על שני העולם נאמר בשנה האחרת אלא בשנה האחרת של שני חיי אברהם וכן היה שאז הי' אברהם בן צ"ט ולשנה האחרת היה בן ק' ואם שהיה נראה אולי להתוספת דוחק לפרש כן ועדיפא משני עכ"פ אפשר לתרץ בזה מה שהקשו העולם כמו שהביא הפ"י דהרי תירוץ התוס' לא שייך רק לר' יהושע והרי ר"א ג"כ אמר בפסח נולד יצחק ואיך מתורץ הקושיא לר"א אבל לפ"ז י"ל דר"א מפרש לשנה האחרת על שני חיי אברהם כאלו נאמר כשתהי' בן מאה שנה:

ואכתי בשיתא ירחי מי ילדה וכו'. עתה הגיע לידי יד כהה ספר נדפס מחדש זה שמו יד נאמן ואגב רהטאי חזיתיה דקשיא ליה בסוגיין וז"ל אין זה הכרח אם שרה הבת תשעים שנה תלד ובנס קצת הוא דומיא דהריון כי דומה לזה מצינו בדורו של יואל דתבואה הגדלה לששה חדשים גדלה לי"א והיה שנוי סדר העולם יותר מזה והיכי מקשה מי ילדה דמשמע דהוא נמנע קיים מכל אופן ולא יתכן זה בשום פנים עכ"ל. ולק"מ דאין לנו לחדש מדעתנו דהיה נס כל שאינו מפורש או דמסורת בידינו והכא לא יש לנו שום ידיעה לא מן הכתוב ולא מקבלה דהיה נס אחר ולכך מקשה בפשיטות דאין זה דרך עולם. ותו דהקב"ה אינו עושה נס בלי צורך והתם גבי יואל הוצרך הנס אבל הכא דשרה תתעבר בת תשעים שנה הוצרך אבל שתלד בפחות אינו צורך ואין הקב"ה עושה נס על מגן וזה פשוט:

בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. רבינו אפרים ז"ל בפירושו על התורה כתב כי ניסן גימטריא ק"ע גימטריא ס"ת אברהם יצחק ישראל כי בזכותם נגאלנו ונגאל ב"ב עכ"ד ואני בעניי כתבתי כמה רמזים בזה בקונטריס מדבר קדמות דף צ"ז וגם כתבתי קצת בדרושים בס"ד:
ואפשר לומר בהקדמה יקרת הערך היא נפלאת שכתב מז"ה ז"ל בחסד לאברהם עין הקורא נהר נ"ז דבכל שנה שלשים יום קודם לפסח ברוב רחמיו יתברך מתחיל להוציא נפשות ישראל מהיכלות הטומאה שעור חלק א' משלשים בכל (י)לילה באופן שבליל בעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהן' שעור חלק א' מל' משעור הכמות ליל ל' ואחד קודם הפסח ובליל פסח אין נכנסין כלל ועיקר וכלן פטורין ובני חורין עכ"ד וזה טעם מ"ש רעיא מהמנא דמחיית עמלק תהיה בי"ד בניסן דאז יצאו כל צבאות ה' מהסט"א וזה טעם מ"ש בכל דור ודור חייב להראות עצמו כאלו יצא ממצרים מלבד הפשוט עוד ב"ה כי ממש בצד מה בכל שנה יש לנו יציאת מצרים שיוצאות נפשותנו מהסט"א כשם שיצאו אבותינו והוא בעצם מ"ש שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו:
ולכן יכון מאד מ"ש בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל כי בניסן בכל שנה הקב"ה מוציא נפשותינו מהסט"א ואז זמן גאולה צודק מאד. ויליף לה רבי יהושע מדכתיב ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית שמורים לכל בני ישראל לדורותם לילה המשומר לעתיד לבא וא"ש שמורים לכל בני ישראל לדורותם שבכל הדורות בכל שנה מוציא נפשותינו מהסט"א ובו תהיה הגאולה לעתיד לבא בב"א. ודרך רמז ומוסר יש להסמיך כי בית ב' נחרב בשביל שנאת חנם והגאולה תלויה בזה עד שנהיה לאחדים וזה תלוי בענוה וזה רמז בניסן גימטריא עקב ואז עתידין ליגאל וגם יצ"מ היה בזכות התורה ולא זכינו עד דכתיב ויחן שם ישראל וזהו בניסן נגאלו עקב בזכות התורה וכתיב ויחן שם ישראל ונמצא כי בעבור האחדות נגאלו וכן בניסן גימטריא עקב עתידין ליגאל בב"א:

לדעתן נבראו וכו'. בלקוטי רב בצלאל כ"י כתוב משם הריטב"א וז"ל לדעתן פירש רש"י ששאלם וכו' וזה הפי' בדרך דרש ובערוך פי' בשלמות דעתן לא כדעת התנוקות וזה נכון. לצביונם לחפצם ורש"י פירש בטעם כל א' וברשות כל א' ואין שרש למלה זו ועוד דהיינו לדעתן ולקומתן והנכון דצביונם לשון יופי וכו' הריטב"א עכ"ל בקצור. ובנסחתנו ברש"י ובדפוס כל א' וכן פירש"י בחולין דף ס' וז"ל בקומתם לפיכך קדמו קרנותיו וכו' לדעתם שהודיעם שיבראם והן נאותו לצביונם בדמות שבחרו להם עכ"ל והשתא מבואר דלרש"י לקומתן הוא שנבראו גדולים לדעתן על עיקר הבריאה לצביונם לחפצם הדמות שחפצו בו וזהו כונת רש"י בסוגיין ונמצא דהם ג' ענינים ומפרש לצביונם לחפצם. ומ"ש הערוך לא דעת תנוקות בזהר הק' פ' אמור ע"פ שור או כשב אמרו ההוא חילא דאית ליה בשעתא דאתיליד אית ליה בסופה ועמ"ש מז"ה חסד לאברהם דף ל"ו ודוק הטב כי קצרתי ומדברי הזהר הנז' אין ראיה ע"ש דף צ"א ע"ב:

האי מאן דנפיק ביומי ניסן וכו' יומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי. הריטב"א ז"ל הביאו ר"ב בליקוטיו כ"י ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רכ"ו ע"ש:

התם דתקיף במצות. איכא למידק האי איכא קרא דשמעו הרים וגו' וי"ל דאיהו סבר דאיתן לשון תקף ואבות ודאי אקרו איתנים כדכתיב והאתני' מוסדי ארץ ומיהו בירח האתנים לא משמע ליה בהכי דהכתיב בחדש זיו שנולדו זיותני הלכך ירח האתנים תקיף במצות ולר"א חדש זיו זיוא לאילני הלכך ירח האתנים שנולדו איתני עולם והני קראי סמך ורמז בעלמא ועיקר מחלקותם או בגמרא או בסברא שבדרך חכמה. הריטב"א:

שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום וכו'. יש להעיר דהאי דקאמר שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום לכאורה הוא כפול. ותו דאחר שכבר למד מדכתיב היום אמאי בסוף קאמר שנאמר את מספר ימיך אמלא ואמאי אצטריכו תרי קראי. ותו יש לשית לב במימר קדישין רבותנו בעלי התוס' שכתבו וז"ל את מספר ימיך אמלא בסוף החולץ אמר אלו שני דורות עכ"ל מה כונתם בזה ומאי קשיא להו ומה תירצו. ותו לפי מ"ש מהרש"א בה"א סוף פרק החולץ דהאי דרשא אתיא דלא כר"ע דאמר פרק החולץ זכה משלימין לו וליכא הוספה והרי משה רבינו ע"ה ששלמו שנותיו אי לא הוה ענין מי מריבה היה נכנס לא"י והיה הי כמה שנים אלא מוכרח דהאי דרשא דלא כר"ע ע"ש והדין עמו ותליא בפלוגתא דתנאי תנא דמלאכי השרת ורשב"א בשבת דף נ"ה ע"ש ומאחר שכן הא דסוגיין דלא כר"ע ואיד כתבו התוס' דמספר ימיך אמלא אלו שני הדורות הא זה סברת ר' עקיבא כמבואר פרק החולץ. ולרבנן דמוסיפין פי' רש"י התם פרק החולץ דאמלא לשון תוספת הוא ע"ש. ותו כיון דהך דרשה כרבנן דמוסיפין ולדידהו את מספר ימיך אמלא הוא תוספת מאי שיאטיה דהאי קרא הכא בהך דרשה דהיום מלאו ימי ושנותי הרי עתה לאו בהוספה מיירינן:
ואפשר דהכי פירושא דהאי דרשא דתיבת היום יתירה וז"ש שאין ת"ל היום דהוי יתר. וכי תימא דבא לומר דבז' אדר נולד ובאדר בז' מת. על זה קשה ומה ת"ל היום הרי הדבר מפורסם ותו מאי נפקא מינה אלא מוכרח דאתא לומר דמלאו ימי ושנותי שהקב"ה ממלא שנותיהם מיום ליום ומחדש לחדש. ומזה מוכרח דאם זכה מוסיפין דהא אם היה נכנס משה רבינו ע"ה לארץ ישראל היה חי הרבה ומוכרח שהוא תוספת ועל זה שהוא מוכרח מדרשא זו אמר שנאמר את מספר ימיך אמלא אוסיף והתו' קשיא להו היום למה לי תיפוק לי מאת מספר ימיך אמלא ותירצו דפרק החולץ אמר אלו שני דורות ואי לא כתיב היום הו"א אמלא שני דורות כר"ע ומשה רבינו ע"ה לא השלים וכרשב"א בשבת דף נ"ה דאמר עדיין לא הגיע זמנכם להכי כתיב היום דנשלמו שנות משה רבינו ע"ה ואם היה נכנס לא"י היו מוסיפין לו שנים הרבה וא"כ אמלא הוא לשון תוספת:
א"נ אפשר בפשט המאמר דכיון דהאי דרשא אתיא כרבנן דמוסיפין ולדידהו קרא דאת מספר ימיך אמלא לשון תוספת כדפירש"י. מ"מ אפיקיה בלשון אמלא דמשמע אשלים ואשמועינן נמי דבשנות התוספת ממלא השנים מיום ליום ומחדש לחדש ולהכי סיים שנא' את מספר ימיך אמלא לאשמועינן דבשנים הנוספין נמי ממלא מיום ליום ומחדש לחדש. אחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב ישרש יעקב דף מ"ד וק"ק דלא זכר דברי רש"י שם בהחולץ הנז' ע"ש ודוק:
ושמעתי משם הרב הגדול המג"ן שהיה מפרש מ"ש מחדש לחדש דאם נתעברה שנה נתעברה לצדיק ונפטר בחדש אדר שני והיינו רבותא עכ"ד ושמעתי מקשים על הרב ז"ל דבילקוט יהושע סי' ה' אמרו דר' אליעזר המודעי סבר דמשה רבינו ע"ה נסתלק באדר ראשון ע"ש. ולי ההדיוט אפשר לישב כפי מ"ש האחרונים בא"ח סי' נ"ה שחלקו על הרב מגן אברהם דסבר דאפילו נולד בשנה מעוברת אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני וחלקו עליו דמהר"י מינץ גופיה ביאר דאם נולד בשנת העבור באדר ראשון ושנת י"ג מעוברת נעשה בר מצוה באדר ראשון ע"ש. וכפ"ז אפשר לומר דר"א המודעי ס"ל כמ"ד פ"ק דסוטה דף י"ב דהושלך משה רבינו ליאור כ"א בניסן היה ושנה מעוברת היתה ונולד בז' לאדר ראשון ותצפנהו רובו של אדר ראשון גם את השני ורוב ניסן ע"ש והשתא כיון שנולד באדר ראשון ושנת פטירתו מעוברת השלים שנתו באדר ראשון לדעת האחרונים החולקים על הרב מג"א. ודרך הרב המג"ן יתקיים כשנולד בשנה פשוטה באדר דאינו נפטר עד אדר שני. ומתשובת מהרי"ל סי' ל"א נראה קצת מדבריו דליכא למ"ד שנפטר משה באדר א' ע"ש וצריך להתישב בדבריו ודברי האחרונים:

יולדת לשבעה יולדת למקוטעין ראיתי להגאון הרב בכור שור דף קט"ו ע"ג שכתב וז"ל וה"נ מצינו גבי פרץ וזרח שנולדו לז' וכו' וכן מצינו גבי משה רבינו ע"ה וכו' וצריך טעם לזה דאי משום שצדקניות היו קשה מ"ט גבי רבקה כתיב וימלאו ימיה ללדת וכו' ונ"ל ע"פ מ"ש פרק חלק שהיצה"ר ניתן באדם בשעת לידה ולפ"ז מה שהלידה מתאחרת הוא טוב כדי שיתאחר היצה"ר לבא דודאי לא לחנם בא בשעת לידה אמנם בצדיקים שאין יצה"ר שולט לפעול בהם כלום לא אכפת בקדימה כלום והיינו פי' הכתוב וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה ופירש רש"י וכו' ויהיה פי' הכתוב וימלאו, וקשה דרך צדקניות לז' חסרים ומתרץ והנה תומים וא' רשע ובזה יהיה פי' הכתוב ויתרוצצו וכו' הוכיחה שכבר בא היצה"ר וכו' למה זה אנכי בצער העבור כ"כ יתר מהראוי כיון שאין בזה טובה לאחר היצה"ר הבא בשעת לידה דהא כבר בא עכ"ל בקצור:
ויש להעיר דמאחר שכבר בא היצה"ר במעיה לעשו וזו היתה שאלתה למה זה אנכי כפי פירוש הרב ז"ל איך הכתוב אח"ך אומר וימלאו ימיה ונ"ט שהא' רשע כמו שפירש הרב ז"ל כדי שיתאחר היצה"ר והלא כבר בא. ואפשר לקיים דברי הרב ז"ל ופירושיו במ"ש הרב באר שבע בתוספותיו פרק חלק דהקשה במ"ש דהיצה"ר בא בשעת לידה וכתב הרב ז"ל דיש יצה"ר שהוא מחשבי וזה בבטן אך היצה"ר המעשיי הוא כשיוצא לאויר העולם ע"ש. והשתא רבקה אמנו ע"ה בראות תקפם דזה מפרכס וזה מפרכס חשבה דכבר בא היצה"ר המעשיי וע"ז שאלה אשה רבה למה זה אנכי מצטערת כ"כ דכבר בא היצה"ר כמו שפירשו הרב ז"ל ויאמר ה' לה ב' גוים בבטנך כלומר ממה שהם בבטנך תדעי שאינו יצה"ר מעשיי דאי לאו היה בועט ויוצא כמ"ש אנטונינות לרבי שא"ל משעת יצירה א"כ יבעוט באמו ויצא וממה שהם בבטנך תדעי שהוא היצה"ר מחשבי והכתוב אח"ך קאמר וימלאו לט' משום שהא רשע ולאחר יצה"ר המעשיי:
אך בעיקר ישוב הרב ז"ל שישנו בנותן טעם שהלידה מתאחרת כדי לאחר היצה"ר לכאורה אינו טעם מספיק דמאחר דבעת לידה בא יצה"ר מה בצע שתתאחר הלידה ס"ס בשעת לידה בא היצה"ר ומה יועיל לאהר הלידה אמנם יש לקיים טעם הרב ז"ל במ"ש בפסקי התוספות בנדרים וז"ל יצר הטוב נתון במעי אמו שיודע כל התורה ובשעת לידה נכנס בו יצה"ר ומגרש יצה"ט עד שמתפקח ונכנס בו יצה"ט עכ"ל וכפ"ז שיצה"ט נתון במעי אמו לכך במי שאינם צדיקים כ"כ יולדת לט' כדי שישהא במעי אמו שנמשך לו תועלת בזה שמתאחר יצה"ר כי בעת הלידה מגרש היצה"ט ולהאריך זמן היצה"ט במעי אמו הוא תועלת לו:
אמנם רבינו האר"י זצ"ל נתן טעם נכון על דרך האמת דיולדת לז' יולדת למקוטעין והוא בחינת עיבור עליון ורוב הצדיקים נולדו לז' והדברים עתיקים עיין באוצרות חיים והוא ג"כ בעץ החיים: