ראש השנה יב ע"א

ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב''ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים והביא מבול לעולם בשלמא לר' יהושע היינו דכתיב שני אלא לר''א מאי שני שני לדין בשלמא לרבי יהושע היינו דשינה אלא לר''א מאי שינה כדרב חסדא דאמר רב חסדא ברותחין קלקלו וברותחין נידונו ברותחין קלקלו בעבירה וברותחין נידונו כתיב הכא {בראשית ח-א} וישכו המים וכתיב התם {אסתר ז-י} וחמת המלך שככה ת''ר חכמי ישראל מונין למבול כר''א ולתקופה כר' יהושע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע: ולירקות: תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים לירקות מאי נינהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאורייתא וליתני דאורייתא ברישא איידי דחביבא ליה אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן וכל שכן דאורייתא וליתני מעשר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וליתני ירק תרי גווני ירק דתנן ירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משימלא את הכלי ת''ר ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

ומתוך ששינו אנשי דור המבול את מעשיהם - שינה הקדוש ברוך הוא עליהם את מעשה בראשית. והגמרא להלן תבאר במה שינה ה' את מעשה בראשית.

והעלה את מזל כימה ביום. ונטל שני כוכבים מכימה, ונעשה נקב בשמים. ודרך אותו הנקב הביא הקדוש ברוך הוא מבול לעולם. והוינן בה: בשלמא מובן הדבר לדעת רבי יהושע, הסובר שהמבול התחיל לרדת באייר, היינו דכתיב "בחדש השני". שהרי אייר הוא החדש השני למנין החדשים.

אלא, לרבי אליעזר, הסובר שהמבול התחיל לרדת במרחשון, קשה: מאי "שני"? מדוע חודש מרחשון נקרא כאן "החדש השני"? והרי אייר הוא החודש השני למנין החדשים! ^[309]

ומתרצינן: שני לדין! שחודש חשון הוא השני לחודש תשרי, שבו הקב"ה דן את העולם, ובו הוא גזר את המבול על אותו הדור.

שנינו בברייתא שלדברי הכל, שינה הקדוש ברוך הוא את מעשה בראשית כאשר הוא הביא מבול לעולם.

והוינן בה: בשלמא לרבי יהושע - היינו דשינה הקב"ה!

שהיה במבול שינוי מדרכו של עולם, היות ובאייר מזל כימה שוקע ביום, והעלהו הקדוש ברוך הוא ביום. ועוד, שהמעיינות מתמעטים באייר, והקדוש ברוך הוא הגבירם.

אלא לרבי אליעזר קשה: מאי שינה? והרי במרחשון מזל כימה עולה ביום. ואף המעיינות מתגברים, ולא היה הקב"ה צריך לשנות עליהם את מעשה בראשית!

ומתרצינן: לדעת רבי אליעזר השינוי במעשה בראשית היה כדרב חסדא.

דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו - וברותחין נידונו.

ורב חסדא מפרש את דבריו:

ברותחין קלקלו אנשי דור המבול בעבירה של איסורי ביאה.

ובמים רותחין נידונו על כך.

שהרי כתיב הכא [בראשית ח] בענין המבול: "וישכו המים".

וכתיב התם [מגילת אסתר ז]: "וחמת המלך שככה". וסתם חמה רותחת היא. שנאמר [שם]: "וחמתו בערה בו". ומכאן שמי המבול היו רותחים.

תנו רבנן: חכמי ישראל מונין את מנין השנים והחודשים למבול - כרבי אליעזר, שהמבול התחיל במרחשון. מפני ששנות בריאת העולם ושנות הדורות נמנות מתשרי.

אך ביחס לזמן בריאת העולם הם סוברים כרבי יהושע, שהעולם נברא בניסן. ולכן ביחס לחישוב זמן התחלת ה"תקופה", של כל אחת מארבעת עונות השנה, הם מחשבים כרבי יהושע. ^[310]

והיינו, שהחמה נתלתה ברקיע השמים בתחילת ליל יום רביעי. ומשך הזמן של שנת החמה, הוא 365 ימים שלמים, ועוד רבע יום [דהיינו, עוד שש שעות, שהם רבע יממה בת עשרים וארבע שעות].

הלכך, לעולם תקופת ניסן מתחילה באחד מארבעת רבעי היום.

שהרי בשנה הראשונה התחילה התקופה של ניסן [תקופת האביב], בתחילת הלילה. ובשנת השניה היא התחילה שש שעות מאוחר יותר, בחצות הלילה. דהיינו כעבור 365 ימים שלמים ועוד 6 שעות מתקופת ניסן שלפניה.

ובשנה השלישית היא התחילה בתחילת היום. ובשנה הרביעית התחילה התקופה באמצע היום. ואילו בשנה החמישית היא חזרה והתחילה בתחילת הלילה.

וחכמי אומות העולם מונין אף למבול כרבי יהושע, שמנין שנות הדורות מתחיל בניסן, הלכך המבול התחיל לרדת באייר [שהוא החודש השני מניסן] בשנת שש מאות לחיי נח. ^[311]

שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולירקות. שאין מעשרים מהירקות שנלקטו לפני אחד בתשרי, על הירקות שנלקטו לאחריו.

תנא בתוספתא: באחד בתשרי ראש השנה לשנים. לירקות ולמעשרות ולנדרים.

והוינן בה: ראש השנה לירקות - מאי נינהו!? מהו ראש השנה לירקות? הרי בהכרח שהכוונה היא לענין מעשר ירק.

ואם כן, קשה: מדוע אמרה הברייתא: "באחד בתשרי ראש השנה לירקות ומעשרות"? והרי "ירקות" - היינו מעשרות?! ^[312]

ומתרצינן: תנא, שנה התנא תחילה את מעשר ירק שהוא מדרבנן ^[313] בפני עצמו, והשמיענו שיש ראש השנה קבוע לירק. ואין מעשרים מן הנלקט לפני ראש השנה על הנלקט לאחריו.

ואחר כך קתני מעשר דאורייתא בדגן תירוש ויצהר. ^[314] שאף להם יש יום רשא השנה קבוע שאין מעשרים מן החדש על הישן. ^[315]

ומקשינן: וליתני, היה זה מן ראוי שהתנא ישנה מעשר דאורייתא ברישא! שהרי מעשר דאורייתא חשוב יותר ממעשר דרבנן.

ומתרצינן: איידי דחביבא ליה - אקדמה. מעשר דרבנן חביב על התנא, מפני שיש בזה חידוש, ^[316] הלכך הקדים ושנה אותו לפני מעשר דאורייתא.

והוינן בה: ותנא דידן, התנא ששנה את משנתנו, שלא שנה "מעשרות", אלא רק מעשר ירקות שהוא מדרבנן - מה טעמו?

ומבארינן: תנא מעשר ירקות דרבנן. והשמיענו שיש לו ראש השנה קבוע לענין חדש וישן.

וממילא מובן מאליו, שכל שכן שבמעשרות דאורייתא נאמר דין זה.

ומקשינן על הברייתא בתוספתא:

מדוע שנינו "מעשרות" בלשון רבים? וליתני "מעשר" בלשון יחיד!

ומתרצינן: כוונת התנא לומר שבאחד בתשרי הוא ראש השנה לענין שני מעשרות: אחד מעשר בהמה, ^[317] ואחד מעשר דגן.

ומקשינן על המשנה והתוספתא: מדוע שנינו "ירקות" בלשון רבים? וליתני ירק בלשון יחיד!

ומתרצינן: יש תרי גווני ירק, יש שני מיני ירקות, ויש הבדל ביניהם לענין הלכות מעשר:

דתנן במסכת מעשרות [א ה]: גמר מלאכתו של ירק הנאגד, שדרכו להמכר כשהוא אגוד באגודות, היא משעה שיאגד. ומאז אסור לאכול ממנו אפילו אכילת עראי, כל זמן שלא עישרוהו. ^[318]

וירק שאינו נאגד אלא נמכר בתפזורת, אסור לאכול ממנו אכילת עראי משימלא את הכלי. ^[319] לפי שמילוי הכלי נחשב ל"גמר מלאכתו".

תנו רבנן בהמשך התוספתא הנזכרת:

כיצד [הוא ראש השנה] לירקות?

ליקט ירק בערב ראש השנה עד שלא תבא השמש [לפני השקיעה].

וחזר וליקט מן הירק -

הערות

^[309] אף על פי שלדעת רבי אליעזר בתשרי נברא העולם ושנות הדורות מתחילות בתשרי. בכל זאת לענין מנין החדשים אין מונים מתשרי [שנוכל לקרוא לחשון שני] אלא מונים מניסן. תוספות. [ועיין מה שכתב הרש"ש כאן על דברי רש"י, לעיל בסוף דבריו].

^[310] להסבר ענין התקופה עיין לעיל הערה 220

^[311] ולפי זה יש לפרש את הפסוק - "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים". שהחדש הראשון הוא ניסן, שהרי משפט דור המבול היה 12 חודש. רש"י.

^[312] ואין לומר שכוונת המשנה למעשר פירות, שהרי ראש השנה לאילן הוא באחד בשבט [לדברי בית שמאי], או בט"ו בשבט [לדברי בית הלל].

^[313] עיין בהערה הבאה.

^[314] נחלקו הראשונים איזה מן הפירות חייבים במעשר מדאורייתא: א. דעת תוספות שאין חיוב מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר, כלומר תבואה. [וכל חמשת מיני דגן בכלל זה. מנחת חינוך שצ"ה - תקז]. זיתים וענבים. וכן נראה מדברי רש"י [להלן בעמוד ב ד"ה מנא הני מילי]. וכן כתב הראב"ד [מעשרות א ט] והחינוך [תקז]. [ועיין משנה למלך תרומות ב א]. [רש"י ותוספות בבא מציעא פח ב כתבו שזיתים וענבים העומדים לאכילה, ולא לעשותם שמן ויין, חייבים במעשר מן התורה, ומבואר בדבריהם שאם הם עומדים ליין ושמן, אינם חייבים מןה תורה כל זמן שלא עשאם יין ושמן. אבל הרמב"ן דברים יד כב כתב שרק יין ושמן ממש חייבים מן התורה, אבל לא ענבים וזיתים. מנח"ח שצה ב]. ב. דעת הרמב"ם [תרומות ב א, ומעשרות א ט] שתבואה וקטניות וכל הפירות חייבים במעשר מדאורייתא חוץ מן הירקות ופירות שאינם נאכלים לרוב בני אדם. [ועיין רמב"ם כלאיים סוף פרק ב מה הן "ירקות"]. ג. הריטב"א [בבבא מציעא פח ב] כתב בדעת הראב"ד, שכל שבעת המינים חייבים מן התורה. [ועיין מה שכתב על זה מנחת חינוך מצוה שצה].

^[315] אבל לענין דגן תירוש ויצהר אין הוכלים אחרי הלקיטה, אלא, בדגן הולכים אחר הבאת שליש. כמבואר להלן יב ב. ושם יבואר בעז"ה דין התירוש והיצהר.

^[316] רש"י יבמות ל א.

^[317] כדעת רבי אלעזר ורבי שמעון [במשנתנו לעיל ב א] הסוברים שראש השנה למעשר בהמה הוא באחד בתשרי. תוספות, ריטב"א [ועיין שם עוד].

^[318] שלשה שיעורים יש בענין חיוב מעשר: [א] עונת המעשר - שלב מסוים בבישול הפרי [השיעור מבואר בתחילת מסכת מעשרות] שמכאן ואילך אסור לאכול מן הפירות קבע. אבל עדיין מותר לאכול מן הפירות עראי, [וטעם הדבר, מפני שבתחילה כשהפרי קטן אין הוא ראוי לאכילה ואינו אוכל. רמב"ם מעשר ב, ג. ותוספות ד"ה התבואה. עיין שם]. [ב] נגמרה מלאכתן - משנגמרה מלאכת הפרי [כגון ירק הנאגד משיאגד והשיעור בשאר כל הפירות מבואר בתחילת מסכת מעשרות] אסור לאכול ממנו אכילת עראי, אם הוא אינו מתכוין להכניסו לביתו. אך אם בכונתו להכניסו לביתו עדיין הוא מותר באכילת ארעי. [ג] קבע למעשר - משיראה פני הבית [או שאר מיני קבע המבוארים במסכת מעשרות פרק א]. רמב"ם מעשרות ג. דעת הראב"ד שם שבדגן תירוש ויצהר אף אם רוצה להכניסם לביתו, אם נגמרה מלאכתן אסור לאכול מהם עראי. כתב רש"י [ברכות ל"א] שמדאורייתא אין חילוק בין אכילת קבע לאכילת עראי. ובכל מקום שמותר לאכול אכילת עראי מותר גם לאכול אכילת קבע. וחכמים גזרו ואסרו אכילת קבע אף לפני שנגמרה מלאכת הפירות.

^[319] ואם אינו ממלא את הכלי, משילקט כל צרכו. המשנה במעשרות שם. [והביאוה תוספות כאן].

ומתוך ששינו מעשיהם לרעה שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים ממנה והביא מבול לעולם.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהושע הסובר כי המבול החל בחודש אייר — היינו דכתיב [זה שנאמר]: "החודש השני", שמפורש בתורה במקום אחר שהוא חודש אייר, אלא לר' אלעזר מאי [מה] עניינו של "שני" זה שנאמר? הלא לדבריו לא היה זה בחודש השני! ומשיבים: שני לדין שהרי יום הדין הוא ראש השנה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהושע הסובר כי המבול החל בחודש אייר, היינו [זהו] ששינה מעשה בראשית, אלא לר' אליעזר מאי [במה] שינה?

ומשיבים: אף לדעת ר' אליעזר שינה, כשיטתו של רב חסדא, שאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו ברותחין נידונו. ברותחין קלקלו — בעבירה, שהיו פרוצים בעריות וקלקלו בשכבת זרע (שהיא חמה) וברותחין נידונו — שגשמי המבול היו רותחים. ומנין למדים זאת — כתיב הכא [נאמר כאן] בענין המבול: "וישכו המים" (בראשית ח, א) וכתיב התם [ונאמר שם] באחשורוש : "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י), ומכאן ששיכוך זה פירושו הצטננות מן החום.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חכמי ישראל מונין ומפרשים למבול ולמנין שנות העולם כשיטת ר' אליעזר — מתשרי, ואת חשבון התקופה, לענין חשבון תקופת החמה, מונים הם כשיטת ר' יהושע — מניסן, ואילו חכמי אומות העולם מונין אף למבול ולענין סדר הדורות כשיטת ר' יהושע — מניסן.

א שנינו במשנה שאחד בתשרי הוא ראש השנה לירקות. תנא [שנה החכם בתוספתא]: לירקות ולמעשרות ולנדרים. ושואלים: לירקות מאי נינהו [מה הם] מה עניינו? הרי הכוונה היא למעשר ירק, שאין תורמים ומעשרים מירק שנלקט בערב ראש השנה על זה שנלקט לאחר ראש השנה,

ואם כן היינו [הרי הוא] מעשרות ומדוע חילק ביניהם בברייתא? ומשיבים: תנא דרבנן וקתני דאורייתא [שנה את הדבר שהוא מדברי סופרים, ושנה את הדבר שהוא מן התורה], שמעשר דגן ויצהר הוא מן התורה וזמנו הוא באחד בתשרי, וירק שמצות עישורו היא מדברי סופרים, אף זמנו בתשרי.

ושואלים: אם כן, וליתני דאורייתא ברישא [ושישנה את הדבר שהוא מן התורה בראשונה]! ומשיבים: איידי דחביבא ליה אקדמה [כיון שחביבה לו ההלכה הקדים אותה], שמקדימים תחילה דבר שיש בו חידוש, ולכך שנה תחילה ירקות שאין מצות עישורם אלא מדברי סופרים, ואחר כך שנה מעשרות. ושואלים: והתנא דידן [שלנו], במשנתנו שלא שנה מעשרות מה טעמו? ומסבירים: הוא תנא דרבנן [שנה מעשר ירק שהוא מדברי סופרים] וכל שכן מעשרות דאורייתא [שמן התורה].

ושואלים שוב על התוספתא: וליתני [ושישנה] "מעשר" בלשון יחיד, ומדוע שנה בלשון רבים "מעשרות"? ומשיבים: הוא סבור אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ושואלים עוד: מדוע שנה "ירקות" בלשון רבים, וליתני [ושישנה] "ירק"! ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] ירק נרמזו בכך, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ירק הנאגד, כלומר, מין ירק שדרך לאגוד אותו באגודות טרם מכירתו — הזמן שחלה עליו חובת מעשר הוא משיאגד, ושאינו נאגד — לא חלה עליו חובת מעשר אלא משימלא את הכלי שאליו לוקט אותו.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש, לפני ששקעה החמה, ובאשר על כן שייך הוא עדיין לשנה הקודמת, וחזר וליקט

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But because the people changed their actions for the worse, the Holy One, Blessed be He, changed for them the acts of Creation and He caused the constellation of Kima to rise during the day, and He removed two stars from it and He brought a flood to the world.

The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Yehoshua, who holds that the flood began in the month of Iyyar, this is as it is written: “In the second month,” which is referring to the month of Iyyar, the second month from Nisan. But according to Rabbi Eliezer, who holds that the flood began in the month of Marḥeshvan, what is the meaning of “the second month”? The Gemara answers: It means second to the month that includes the day of judgment, which is the month of Tishrei.

The Gemara asks further: Granted, according to Rabbi Yehoshua, who holds that the flood began in the month of Iyyar, this is what it means that He changed the acts of Creation with a flood, as rain does not usually fall in Iyyar. But according to Rabbi Eliezer, who holds that the flood began in Marḥeshvan, what did He change?

The Gemara answers: Even according to Rabbi Eliezer a change was made, in accordance with the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: They sinned with boiling heat, and they were punished with boiling heat; they sinned with the boiling heat of the sin of forbidden sexual relations, and they were punished with the boiling heat of scalding waters. This is derived from a verbal analogy. It is written here, with regard to the flood: “And the waters abated” (Genesis 8:1), and it is written elsewhere, with regard to King Ahasuerus: “And the heated anger of the king abated” (Esther 7:10), which implies that the word “abated” means cooled. This indicates that at first the waters of the flood had been scalding hot.

The Sages taught in a baraita: The Jewish Sages count the years from Creation and the flood in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, from Tishrei, and they calculate the cycles of the sun and the moon in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, from Nisan. The sages of the gentile nations of the world, on the other hand, count both the years from Creation and the flood in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, from Nisan.

§ The mishna taught: And the first of Tishrei is the new year for vegetables. It is taught in a baraita: The first of Tishrei is the new year for vegetables, and for tithes, and for vows. The Gemara asks: What is meant by the term: For vegetables? It means for the vegetable tithe, i.e., one may not take teruma or tithes from vegetables picked before Rosh HaShana in order to fulfill the obligation for vegetables picked after Rosh HaShana.

The Gemara asks: If so, this is the same as the meaning of the term for tithes, and yet the baraita distinguishes between them. The Gemara answers: The baraita taught first about a tithe that is by rabbinic law, i.e., the vegetable tithe, that its new year is the first of Tishrei, and then it teaches about a tithe that is by Torah law, i.e., the tithe of grain, wine, and oil, that its new year is also the first of Tishrei.

The Gemara asks: If so, let the tanna of the baraita teach that which is by Torah law in the first clause. The Gemara explains: Since the halakha with regard to vegetable tithes was dear to him, he mentioned it first. He taught first about the tithe that is by rabbinic decree, as it involves a greater novelty, and afterward he taught about the tithe that is by Torah law. The Gemara asks further: And with regard to the tanna of our mishna, who mentioned only vegetables but not tithes, what is his reasoning? The Gemara explains: He taught vegetable tithes, which are by rabbinic decree, and from which one may infer all the more so that the first of Tishrei is the new year for the tithe of grain, wine, and oil, which is by Torah law.

The Gemara raises a question about the baraita: But let the tanna of the baraita teach: Tithe, in the singular. Why teach tithes in the plural? The Gemara answers: He uses this formulation to include both the animal tithe and the grain tithe. The Gemara asks further: But let him teach: Vegetable, in the singular. Why teach: Vegetables, in the plural? The Gemara answers: He means to include two categories of vegetables, as we learned in a mishna: With regard to a type of vegetable that is usually made into bundles before being sold, the time of tithing is from when it is bundled; and with regard to a type of vegetable that is not usually made into such bundles, the time of tithing is from when one fills a vessel with it.

§ The Sages taught in a baraita: If one picked vegetables on the eve of Rosh HaShana before the sun had set, so that they belong to the previous year, and then he returned and he picked more vegetables

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן תוב בשלמא לר"א דאמר מנהג העולם להיות מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה ושינה הקב"ה והעלהו ביום במזרח היינו דאיכא שינוי.

אלא לר' יהושע במאי שינה ופרקינן שהוריד עליהן גשמים רותחין מן השמים שלא כדרך כל הגשמים. מנ"ל שנא' וישוכו המים פי' נחו מרתיחתן.

ת"ר חכמי ישראל מונין למבול והוא חשבון הלבנה מתשרי כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ולתקופה והוא חשבון השמש כרבי יהושע וחכמי אה"ע מונין אף ללבנה מניסן כר' יהושע ולירקות פיר' תנא מעשר ירק דהוא מדרבנן ופיר' ר"ה שלו תשרי וכ"ש מעשר דגן (ומעשר) [ובברייתא] תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ואוקימנא דלא קתני ירק אלא קתני ולירקות משום דאית תרי גווני ירק בתורת מעשר ירק כדתנן במעשרות פרק א' ירק הנאגד משיאגד פי' מי שדרכו להאגד אגודות משיאגד נגמרה מלאכתו והנה נתחייב במעשר ושאין נאגד משימלא את הכלי. ואיידי דתנא ירקות תנא מעשרות.

ת"ר ליקט ירק כו' ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט נכרי משתבא השמש כו'.

תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים. ומתניתין דלא קתני לנדרים, משום דבהתחלה מיירי בהפסקה לא מיירי, כדאמרינן לעיל (ראש השנה ז, א) גבי עבורין.

הא דאקשינן: ולתני מעשר, וכן נמי הא דאקשינן וליתני ירק. יש מפרשים דאברייתא קאי והכי קאמר, אמאי תני מעשרות לשון רבים ליתני מעשר, ומשני אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, כלומר לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה, ואתיא כר' אלעזר ור' שמעון דסבירא להו באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה. והקשו בתוס', חדא דלמה לן לאוקמי כיחידאה ודלא כהלכתא לוקמה ככולי עלמא ולימא אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ואחד מעשר עני, וכדתנן ביש מעשרות (פ"א, מ"א) כלל אמרו במעשרות. וברייתא נמי דלעיל (ראש השנה ד, א) גבי בל תאחר קתני מעשרות ואחר כך תנא בכור ומעשר, דאלמא מעשרות דקתני היינו מעשר ראשון ושני ועני. ועוד דאי אברייתא קא מהדר לאקשויי, הוה ליה לאקשויי ברישא וליתני ירק והדר ליקשי מעשר, דהא בברייתא ירקות קדים. ופירש ר"י ז"ל דאמתניתין קא מהדר, כלומר אמאי תני ירקות דהיינו מעשר דרבנן בלחוד ליתני מעשר דכולל הכל בין דאורייתא בין דרבנן, ומשני אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, כלומר אי תנא הכי הוה אמינא דלכל מעשר קאמר ואפילו מעשר בהמה ודלא כסתמא קאמר, והדר אקשי מכל מקום מתניתין אמאי תני ירקות בלשון רבים ליתני ירק, ואע"ג דקתני שמיטין ויובלות בלשון רבים ולא אקשי, כל היכא דידע דאיכא טעמא קא מקשה ואזיל כדי לגלויי טעמא, והיכא דלא ידע ביה טעמא שתיק מיניה דלאו פירכא רבתי היא.

הא דתנן: (מעשרות פ"א מ"ה) ירק הנאגד משיאגד, ואינו נאגד משימלא את הכלי. לאו לחדש וישן דהא אחד בתשרי ראש השנה לירקות, אלא עונת המעשרות קאמר, ולומר דמשיאגד הגיע לעונת המעשר וראוי לעשרו, ואסרו לאכול ממנו אפילו עראי עד שיעשר, והכא, הכי קאמר דירקות דקתני הכא הוא כלל לכל הירקות, ובכלן ראש השנה שלהן בא' בתשרי.

ושאינו נאגד משימלא את הכלי. וסיפא דמתניתין (שם), ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו.

בשלמא לרבי אליעזר היינו דשינה אלא לר׳ יהושע מאי שינה. ק״ל והא לר׳ יהושע נמי שינה שנטל ב׳ ככבים מכימה ויש מתרצים דההוא (שינוייא) [שינוי] לר׳ אליעזר נמי איכא ומסתמא כי היכא דלרבי אליעזר איכא שינוי אחרינא בר מהאי ה״נ איכא שינוי אחרינא לר׳ יהושע א״נ דמסתמא כל המשנה יותר ידו על העליונה ועליו סומכין וקושיין לאו למתניתא אלא לר׳ יהושע גופיה. והנכון בעיני יותר דההיא דנטל ב׳ ככבים אע״ג דאיכא שינוי סדרי בראשית לא חשיב כ״כ שינוי שתהא כעין שינוי מעשיהם ובדר׳ אליעזר חשיב שינוי גמור שהמזל עומד ברקיע אלא ששינה דרך מהלכו שהיה דרכו לשקוע ביום ועכשיו עלה וזה כעין שינוי דרכם ושינוי מעשיהם והיינו דמהדרינן דלר׳ יהושע איכא נמי שינוי טבע ודרך שנדונו ברותחין כי המעיינות שדרכן להיות צוננין היו עכשיו רותחין והא דאמרינן לר׳ אליעזר שבמרחשון מעיינות מתמעטין ק״ל והלא במרחשון זמן רביעה הוא וי״ל דאפ״ה לפי שהי׳ עד עכשיו זמן הקיץ ולא היו גשמים ולא הפשרת שלגים נתמעטו המעיינות ונתייבשו ועוד לא חזרו למלואן וכדאמרי׳ התם דאבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי לטבול בנהר לפי שכבר עבר זמן גשמים והפשרת שלגים וריבוי המעיינות אינו אלא מן הגשמים והשלגים ולפיכך [אינן] נמצאות המעיינות בראשי ההרים הגבוהים:

תנא מעשר ירק דרבנן וכו'. ולאו למימרא דליכא מדרבנן אלא מעשר ירק דהא כל מעשר אילן דרבנן חוץ מתירוש ויצהר אלא דהא פסיקא ליה לתנא שאין במינו דאורייתא כלל וכל מאי דמשכחת בסיפרא דמפיק מעשר אילן מקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא:

ותנא דידן תנא דרבנן וכ״ש דאורייתא. פי׳ לאו דוקא וכ״ש דלא שייך בהא כל דכן דבהא לא שייך קולא וחומרא אלא לומר דטפי שמעינן ממאי דקתני דרבנן דינא דאורייתא דמסתמא כל דתקון רבנן מעין דאורייתא תקון מהיכא דהוה שמעינן דרבנן מדאורייתא דהוה ס״ד דדילמא במעשר דרבנן לא תיקנו בו חדש וישן כלל ויש כיוצא בזה בתלמוד וחד מניהו בהמניח מאן דמתני לה ארישא כ״ש אסיפא וההוא כ״ש לאו דוקא כדפרישית התם:

וליתני מעשר א׳ מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן וליתני ירק תרי גווני ירק. י״מ דאברייתא קיימינן אמאי קתני מעשרות לשון רבים ליתני מעשר ופרקינן דקתני הכי לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה ואתיא כר״א ור״ש דסברי דר״ה של מעשר בהמה בא׳ בתשרי הדר פרכינן וליתני ירק בלשון יחיד אמאי קתני ירקות בלשון רבים ומהדרינן תרי גווני ירק. וא״ת אמאי לא פרכינן הכי במתניתא דלעיל דקתני גבי בל תאחר מעשרות וצדקות בלשון רבים וי״ל דהתם תנא מעשרות לכלול אפילו מעשר שני לבל תאחר דרגלים דלא נימא דבשנה שלישית תלייה רחמנא א״נ דהתם איידי דקתני עולות ושלמים בלשון רבים קתני אידך וא״ת אמאי לא פרכינן הכי אמתניתין דקתני לשמיטין וליובלות בלשון רבים. והנכון דהא דפרכינן הכא לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אורחא דתנא הוא בכמה דוכתא למתני הכי בלא שום טעמא אלא דהכא כיון דאיכא טעמא רבה מפרשי׳ לה דרך קושיא ותירוץ. והקשה בתוס׳ לפי׳ זה אמאי פרכינן ממעשרות מעיקרא דהא ירקות קתני מתניתא מעיקרא ותו אמאי פרקינן דקתני מעשרות לכלול מעשר דגן ומעשר בהמה ומוקמי מתניתא כר״א וכר״ש ודלא כהלכתא דסתם לן תנא כר״מ (ליתני) [לשני] דקתני מעשרות לכלול מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני דהא במתניתא דבל תאחר דקתני מעשרות מ״ה תני לה בלשון רבים ולא לכלול בו מעשר בהמה דהא לבתר הכי קתני בכור ומעשר משום מעשר בהמה ולפיכך פירשו הם ז״ל דלאו אמתניתא קיימי׳ אלא אמתני׳ ולא פרכינן אמאי קתני בלשון רבים דהא בכמה דוכתא אשכחן כה״ג ולא פרכינן הכי אלא דהשתא סלקינן ממאי דמסקינן דתנא דדידן תנא דרבנן וכ״ש דאורייתא ועל הא פרכינן דליתני מעשר שהי׳ כולל הכל בין דרבנן ובין דאורייתא ופרקינן דא״כ ה״א דכייל נמי מעשר בהמה ובין מעשר דגן ובין מעשר בהמה קאמר וכר״א וכר״ש והוה סתיר סתמא קמייתא דסתם לן ברישא כר״מ הדר אקשינן כיון דכן ליתני ירק בלחוד אמאי קתני ירקות בלשון רבים ואע״ג דקתני לשמיטין וליובלות ולא דייקינן הכי היכא דידעינן דאיכא טעמא מקשינן לגלויי טעמא והיכא דלא ידעינן בה טעמא לא מקשינן א״נ דהכי פרכינן כיוי שקצר כל כך דלא ליתני כלום במעשרות דאורייתא אמאי קתני בלשון רבים מעשר ירק דרבנן. ואין שיטת רבותי בזה מתחוורת בעיני חדא דלישנא דאחד מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן אינו מתיישב יפה לומר דה״א בין מעשר דגן בין מעשר בהמה ותו דלאו קושיא היא דליתני מעשר דהא ודאי ה״א מעשר דאורייתא קאמר בלחוד ותו היכא ה״א דכייל ביה מעשר בהמה כר״א ור״ש כיון דברישא סתם לן כר״מ ואמאי תלינן שיבושא בסתמי בכדי (ועוד) [וע״כ] נראה לפרש כפי׳ הראשון ומאי דמקשי בתוס׳ כי פרכינן דליתני מעשר אמאי לא פרקינן דקתני ליה משום מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני כמתניתא דלעיל דבל תאחר וכדתנן בריש מס׳ מעשרות כלל אמרו במעשרות הא לא קשיא דבשלמא לעיל גבי בל תאחר כיון דמעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני כולן מסגנון [אחד] והשוה אותם הכתוב לענין שנה שלישית מסתמא לענין בל תאחר דרגלים נמי משוה להו תנא אבל הכא דאיירי לענין ר״ה שלהם טפי שייך לומר דמעשר דגן ומעשר בהמה קתני שכתובין שניהן בפסוק עשר תעשר דדרשינן דשני מעשרות הכתוב מדבר וכתיב אתרויהו שנה שנה. והא דמקשי ז״ל אמאי לא פרכינן מירקות מעיקרא מסתבר דאדלעיל קיימי׳ דאמרינן על מתניתא דקתני דרבנן ברישא משום דחביבא ליה והדר קתני דאורייתא ולהכי פרכינן וליתני מעשר כלישנא דקרא דמהדרינן דקתני בלשון דרבים לכלול אף מעשר בהמה והשתא שייך למפרך כיון דלא תני בלשון רבים אלא לכלול ב׳ מיני מעשר דחלוקין אמאי קתני ירקות ופרקינן דהתם נמי איכא ב׳ מינין חלוקין לענין גורן המעשרות כדתנן ירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משימלא את הכלי. והא דתנן ירק הנאגד לענין חיוב גורן המעשרות הוא כדפרש״י ז״ל וכדפרי׳ דמההיא שעתא הוקבעו לאסור לאכול מהן אפי׳ עראי וכדמוכח בדוכתא שנישנית לענין זה ומ״מ לענין חדש וישן השוום חכמים כדאיתא במתניתא בהדיא וכדפרי׳ תלמודא דלהכי קתני ירקות. והא דתנן ושאינו נאגד משימלא את הכלי מפרש בסיפא דמתניתא שאם אינו ממלא את הכלי האי גרנו משילקט כל צרכו:

ת״ר ליקט ירק כו'. קמ״ל דמעשר ירק בתר לקיטה ור״ה שלו תשרי לענין חדש וישן ודקתני חזר וליקט משתבא השמש (לאפוקי דבר) [לאו דוקא בר״ה] תכף שתבא השמש ממש ובשנלקט באיסור שיגג או מזיד או ע״י גוי דהא אמאי תני הכי אלא לומר אחר ר״ה למוצאי י״ט ואגב רישא תני ליה דהא פשיטא דליכא הפרש בין לאחר ר״ה לאלתר או לאחר מכאן:

אע"פ שהירק אחר לקיטתו עשורו כמו שביארנו אין לקיטתו קובעתו ליאסר באכילת ארעי בלא מעשר ואיזה דבר קובעו בכך אם הוא ירק שדרכו ליאגד אגדו קובעו ואם הוא ירק שאין דרכו ליאגד משימלא ממנו את הכלי הוקבע למעשר אחר שביארנו שהירק עישורו הולך אחר לקיטתו ושראש השנה שלו תשרי לקט ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט אחר שבא השמש ואע"פ שלקיטתו בעברה שהרי יום טוב הוא מ"מ עבר ולקט ובתלמוד המערב פרשוה במלקט על ידי גוי ועומד עליהם אין מעשרין מזה על זה שהרי זה ישן וזה חדש ואין מעשרין מן החדש על הישן וכן אם היה ערב ר"ה זה סוף שנה שניה לשמטה ויום ר"ה תחלת שנה שלישית אותה הנלקטת ערב ר"ה מתעשרת מעשר ראשון ומעשר שני ואותה הנלקטת לאחר שבא השמש מתעשרת מעשר ראשון ומעשר עני:

ולתקופה כר' יהושע לא נתברר לי פתרונו ולא פתרון המורה:

תרי גווני ירק ירק הנאגד משיאגד כו'. פי' זה החילוק הוא לענין גורנן למעשרות אבל לענין חדש וישן ושניי' הנכנסת לשלישית לא אזלי בתר גורנן למעשרות דהא תבואה גורנה למעשרות הוי משימרח ולענין חדש וישן אמרי' לקמן דאזלי' בתר שליש ואע"ג דאשכחן תרי גווני ירק גבי חדש וישן חד ירק דאזיל בתר לקיטה וחד ירק דאזיל בתר השרשה כגון הקטניות כדבע' למימר לקמן ההיא דקטניות לא מקרי ירק דלא מקרי ירק אלא מאי דמיתאכיל עלין וקלחין דיד' אבל קטניות שזרען לזרע שרי להו לעלין וקלחין ואכיל פרי דקטניות אך אם זרען לירק לאוכלן עליו וקלחיו והנהו בתר לקיטה אזלי בהו ולא בתר השרשה:

תוס' בד"ה למבול כר' אליעזר כו' שנות נח ובריאת עולם כו' ובד"ה תנא כו' לוף העליון זרע כו' אינון הרובים כו' אבל לירקות אפי' לתרומה לא כו' מקיש משקים כו' דתרומת דגן כו' קציעות הוא דאמר כל דבר כו' ובד"ה איידי דחביבא כו' אלא לפרושי אלו שלקיטתן כו' ובד"ה א' מעשר כו' מעשר סתם והוה כו' כצ"ל:

אלא לר"א מאי שינה כדר"ח ברותחין קלקלו כו'. מפורש פרק חלק:

גמרא אלא לר"א מאי שני. קושיית גה"ש נ"ל דלק"מ דמ"מ משה שכתב לנו את התורה אחר יצ"מ שאז כבר נצטוינו למנות מניסן לא ה"ל לקרותו שני. אלא דק"ל דכמו דקרי לתשרי ראשון מפני שהוא ראשון לבה"ע וכו' כדפרש"י לעיל (ס"ד י) כמו כן ראוי לקרות מרחשון שני:

גמ' שם ת"ר חכמי ישראל מונין למבול כר"א. עי' פרש"י ותוס'. וק"ל דלפ"ז מדוע לא מפרשינן לעיל (ח) ר"ה לשנים לענין זה וי"ל:

תד"ה תנא. ובפ' העור והרוטב מה משקין דקדשים בתרומה תירוש כו'. כצ"ל. אבל צ"ע דאדרבה מסוגיא דהתם משמע לכאורה דתרומת פירות גופייהו מדאורייתא (ונדחקו שם רש"י ותוס' בזה) רק דמשקין היוצא מהן דומיא דתירוש ויצהר אינן חייבין מה"ת ובמשקין היוצאין מתרומת פירות הוא פלוגתת ר"א ור"י שם:

בא"ד א"נ מכת מרדות. וק"ל דהא כתבו התוס' במכות שם דריו"ח מודה דאיכא איסור עשה ועל עשה שעבר במעשה לוקין ג"כ ממ"ר (עי' בנחל איתן פ"ו מהל' חמץ ומצה בסופו) וא"כ מאי פריך שם עליו מהך ברייתא הא בגבולין לוקה שלש אה"נ כיון דמיירי בממ"ר. ואולי כיון דבמע"ש דאורייתא ליכא לריו"ח אלא ממ"ר אינו בדין שיחמירו גם בדרבנן כזה:

תד"ה אחד. ותימה כו' ולפרושי כו' כגון מע"ר כו'. ונ"ל משום דעיקר קרא דשנה שנה לא כתיב אלא במע"ש קמ"ל שאין לחלק ותרומה ג"כ נכללת בשם מעשרות עיין במה שציינתי לעיל (ד) בתד"ה ומעשרות:

בסה"ד וה"ה כו' ומה שיכול כו'. כה"ג כתבו בפסחים (קב ב) בד"ה מיתיבי ועמש"כ שם:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה־עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן הָיָה, יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה עוֹלֶה בַּיּוֹם, וּמַעְיָנוֹת מִתְגַּבְּרִים וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁנּוּ מַעֲשֵׁיהֶן, שִׁנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׁה בְּרֵאשִׁית, וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים, וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. קשא לרבי אליעזר דסבירא ליה היה זה בחשוון שמנהגו תמיד לעלות מזל כימה ביום איך אומר דנעשה חידוש שלא כמנהגו של עולם שהעלהו ביום והלא זה טבעו ומנהגו שעולה ביום?
ונראה לי בס"ד אף על פי דבחשוון מַּזַּל כִּימָה עוֹלֶה בַּיּוֹם אין מנהגו לעלות אלא בסוף היום כמו שכתב רש"י ז"ל, והקב"ה שינה מנהגו והעלהו בתחלת היום יען כי המבול לא בא בסוף היום אלא בתחלתו דהיה בעצומו של יום, דהא ילפינן דהיה המבול ביום מדכתיב (בראשית ז, יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וכו' וידוע נח לא נכנס אלא עד שראה המבול יורד וכמו שנאמר רז"ל (מדרש רבה ל, יג) וידוע כל היכא דכתיב 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם' היינו רוצה לומר בעצומו של יום שהוא התחלת, וכמו שנאמר רז"ל על פי (בראשית יז, כו) 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ' דזריזין מקדימין למצות שנימול בהתחלת היום (פסחים ד. יומא כח:).
ברם הא קשיא דבגמרא מקשי לרבי אליעזר מאי שינה וקשא והלא ודאי שינה דכימה דרכו לעלות בסוף היום והעלהו בהתחלת היום? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי מצד זה שינה, אך רבי אליעזר נקיט דשינה בתרתי חדא במזל כימה וחדא גבי מעינות נמצא דאמר שינה בתרתי בעליית מזל כימה וגם מצד המעיינות דעל תרווייהו קאמר 'מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁנּוּ מַעֲשֵׁיהֶן, שִׁנָּה עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׁה בְּרֵאשִׁית' ולכן פריך בשלמא לרבי יהושע עשה שינוי בתרווייהו דמזל כימה דרכו להיות שוקע ביום ולעת עתה עלה ביום, והמעיינות דרכם להיות מתמעטין ועתה נתגברו ועלו אלא לרבי אליעזר מאי שינה במעיינות דהא בלאו הכי הם מתגברים בחשוון? ומשני כדרב חסדא דאמר שהיו המעיינות מעלין מים רותחין וזה הפך מנהגם כי באייר שהמעיינות מתמעטין הוא מחמת חום של ימי הקיץ המייבשן בעת שנובעין מן התהום אבל בחשוון שהוא ימות הגשמים אין שולט בהם חום למעטן כשיוצאין ונובעין מן התהום והרי זה נמי חשיב שינוי סדרי בראשית.

גמרא אלא לר"א מאי שני. עיין ברד"ק מ"א ח"ב בשם תרגום יונתן שם דלפני הזמן שיצאו ממצרים היה תשרי חדש ראשון כי בתשרי נברא עולם ומשיצאו ישראל ממצרים ניסן הוא ראש לחדשים ע"ש א"כ מאי פרכינן הכא אלא לר"א מאי שני הא מקודם היה תשרי ראשון לחדש ושפיר קרו למרחשון שני לחדשים:

בגמרא לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו למעשרות. הא דפשיטא ליה דלירקות היינו לענין מעשר אע"ג דמשכחת נמי לענין שביעית דר"ה שלו תשרי דמפלגינן בין הנך שנלקטו קודם תשרי לאותן שנלקטו אחר תשרי אלא דלענין שביעית לא הוי שייך כלל למיתני ירקות טפי משאר מיני תבואה ופירות כיון דכולהו דאורייתא אע"כ דעיקר ירקות לענין מעשר איירי משו"ה מקשה שפיר היינו למעשרות. והשתא א"ש נמי האי דלא מקשה מעיקרא ליתני ירק משום דאיכא למימר דהא דקתני לירקות היינו לענין כל הדינין השייכים בירק ל"ש לענין מעשר ל"ש לענין שביעית ואע"ג דקתני לשמיטין י"ל דהיינו לענין לחרוש ולזרוע כפרש"י במתני'. והכא איירי לענין פירות הנלקטים קודם תשרי. אבל לבתר דמשני דקתני דרבנן וכ"ש דאורייתא ומשני נמי דתנא דמתני' לא קתני אלא לדרבנן וא"כ ע"כ דלא איירי כלל משביעית אי מטעמא דפרישית ואי משום דהוי בכלל לשמיטין א"כ מקשה שפיר ליתני ירק כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ועיין עוד בסמוך בלשון התוספת:

בתוס' בד"ה תנא דרבנן כו' משמע דכל שאר פירות מעשרן מדאורייתא עד סוף הדיבור. והרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפ"א מהלכות מעשר שני דכל מעשר פירות מדאורייתא ומפרש להא דאמרינן לקמן מעשר חרובין מדרבנן דהיינו בחרובי שיטה וצלמונה דאינן ראויות לאכילת אדם כ"כ ומה שהקשו התוס' ממעשר תבלין דרבנן לענ"ד יש ליישב דבלא"ה כתבו התוספת בפ' בא סימן (נדה דף נ"א) דתבלין שאינן ראוין לאכילה בפני עצמן אלא לטעמא עבידן דלא מחייבי כלל ומפרשו למעשר תבלין דחייב במעשרות דהיינו שומין ובצלים וא"כ בכלל ירקות נינהו דודאי לא מחייבי אלא מדרבנן וההיא דפרק כיצד מברכין ודריש מסכת ביצה יש לפרש במעשר בזמן הזה דמדרבנן וההיא דפרק מעשר בהמה יש לפרש דמעיקרא לא הוה קשיא ליה כלל מאותן הפירות שחייבין מדאורייתא דבהנהו פשיטא ליה דאין מעשרין מחדש על הישן דילפינן מדגן ותירוש אלא עיקר קושיית המקשה מהנהו פירות וירקות דלא מחייבי אלא מדרבנן כגון חרובי שיטה וצלמונה וירקות מנא לן דאין מעשרין מחדש על הישן. ועל זה משני שפיר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וסוגיא דפרק העור והרוטב דקאמר לענין משקין דקדשי בתרומה דהיינו תירוש ויצהר היינו משום דלא אשכחן מדאורייתא בתרומה גופא דשייך במשקין אלא בתירוש ויצהר הוא דאשכחן אבל בשאר מינין לא ואדרבא מאותו סוגיא דפליגי דבי אליעזר ורבי יהושע בשאר משקין משמע להדיא דבאוכלין שייך בשאר פירות והתוס' עצמן הרגישו בזה בפ' מעשר בהמה ונדחקו ליישב ויש לי דרך אחר בזה ואין כאן מקומו שכבר נחלקו אבות העולם בזה ודו"ק:

בד"ה אחד מעשר בהמה כו' ותימא דהוה מצי לשנויי מעשר ראשון ושני ומעשר עני כו' ולעיל נמי בפרקין כו'. ולענ"ד יש ליישב דלענין ר"ה שלהן תשרי פשיטא דכולהו בכלל מעשר נינהו דמ"ש האי מהאי משא"כ לעיל לענין בל תאחר שפיר איצטריך לאשמעינן דבכולהו בעינן ג' רגלים אע"ג דלאו מענין א' הם דמעשר ראשון ללוים ומע"ש אוכל בעצמו בירושלים וקס"ד דלא שייך בכה"ג בל תאחר ואדרבא לכאורה מעשר עני אינו בכלל דהא קיימי עניים ומחייב לאלתר וכה"ג יש לחלק נמי בריש מס' מעשר דאיצטריך לאשמעינן בכולהו האי כללא ומשו"ה משני הכא שפיר דקתני א' מעשר בהמה לאפוקי ממ"ד א' באלול ר"ה למעשר בהמה כנ"ל:

בא"ד וה"ה דהוי מצי לאקשויי משמיטין ויובלות כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב דבשמיטין דעיקר ר"ה לענין מנין שנות שמיטין ויובלות שייך שפיר למיתני לשון רבים משא"כ לענין מעשרות וירקות הוי ליה למיתני למעשר ולירק דומיא דקתני ר"ה לנטיעה דלא קתני נטיעות וקתני נמי באחד בשבט ר"ה לאילן ולא קתני לאילנות כנ"ל. וע"ז משני שפיר דאיצטריך למיתני ירקות דלא תימא דווקא בירקות הנאגדין ר"ה שלהן תשרי שדרך לאגדן קודם ר"ה אבל הנך דקביעות גרנן אינן אלא משימלא את הכלי קס"ד דאין ר"ה שלהן תשרי קמ"ל דכולהו בלקיטה תליא מילתא כנ"ל:

בגמרא מאי שינה כדרב חסדא: קצת קשה אכתי האיך מפורש הברייתא שינה הקב"ה וכו' והעלה מזל כימה ביום דמשמע שזה היה השינוי:

אף למבול כר' יהושע: הטעם בזה י"ל כיון דגם אנן קיי"ל כר' יהושע דבניסן נבה"ע וכמו שכתבו גם התוס' לקמן (דף כ"ז) ומה שמונין שנות בריאת עולם ושנות עולם מתשרי היינו כיון דתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות כמ"ש רש"י ותוס' ומה שתשרי ר"ה לשנים ידוע לנו דדרך הקבלה הל"מ וע"י גז"ש כדלעיל ואוה"ע דלא מודים בתורה שבע"פ ואין להם רק תורה שבכתב מונין הכל מניסן מדכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים:

ולמעשרות: ק"ק דלמה תנא מעשרות ולא נקט לתרומה שקודם למעשר וכדתנן בברייתא לקמן אין תורמין ומעשרין הרי דנקט גם תרומה והקדים למעשר וכש"כ היכא דלא תני רק אחד דה"ל למנקט תרומה ובשלמא לפי מה דמשמע מפשט הגמרא דמעשרות קאי גם על מעשר בהמה א"ש שנקט מעשרות דקאי גם על מעשר בהמה אבל לפי מה שפירשו התוס' דזה קאי על מתניתן אבל בברייתא תנא מעשרות על מעשר ראשון ושני ועני א"כ ליתני תרומה. וי"ל כיון דמה דאין תורמין ומעשרין משנה לחברתה אתיא מעשר תעשר וגו' שנה שנה וזה גבי מעשר כתיב ולכן נקט מעשרות:

וליתני מעשר: הט"א הקשה דלישני דתרי גווני מעשר איכא בתבואה משימרח ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה וכמו דמשני גבי ירקות והניח בקושיא. ולענ"ד לק"מ דבשלמא אי הוי תני תבואות כמו גבי ירקות היה אפשר לתרץ כן דתרי גווני תבואות הם לענין מעשר אבל מה דקתני מעשרות לשון רבים לא אפשר לפרש כן דהרי המעשר אינו רק אחד משני מיני תבואות:

בתוס' ד"ה ולירקות. בהפסקה לא קמיירי: א"ל דתנא בברייתא דלעיל דתני הפסקות שהרי תני עבורים מ"ט לא תני ולנדרים די"ל דבניסן קמיירי בתשרי לא קמיירי ואפשר דברייתא זו היא סיפא דברייתא דלעיל ושוב ראיתי שכן הוא בתוספתא וא"כ תנא דברייתא בין בניסן בין בתשרי מונה להפסקה:

ד"ה תנא. אבל אי אפשר לומר כן: כדעת התוס' היא גם דעת רש"י וראב"ד אבל דעת הרמב"ם הל' תרומות (פ' ד') דבכל דבר שהוא מאכל אדם החיוב תרומה ומעשר הוא מן התורה ועיין בפ"י שיישב הראיות שהביאו התוס' נגד שיטה זו ועל מה שהוכיחו ממעשר צלף דרבנן כתב דאיירי בתרומה בזמה"ז וכן במה דאמרינן בביצה לענין מעשר קציעות ע"ש. והנה מה שכ' לענין קציעות ודאי אפשר לומר כן דכן משמע ביבמות ממה שאמר שאני שונה עגול בעגולים עולה וכמו שכתבו התוס' כאן אבל לענין מה דאמר מעשר צלף דרבנן יהיה זה דוחק דלא הוזכר דאיירי מתרומה בזמן הזה אבל לא ידעתי מה דחק לפ"י בזה הרי הרמב"ם גופא השיב על הראיה מצלף בה' תרומות (שם) שכתב דלכך מעשר צלף דרבנן מפני שאינו פרי ע"ש:

ד"ה משימלא. משילקט כל צרכו: ק"ק דלפ"ז ה"ל למימר תלתא גווני ירקות ונראה דהתוס' כוונו לזה ועל כן הביאו סיפא דמתניתן. ולענ"ד י"ל דבשלמא לענין נאגד וממלא הכלי י"ל דנקט ב' גווני ירקות דהיינו מה שלקט ואגד לפני ר"ה ולקט ואגד אחר ר"ה אין מעשרין מזה על זה וכן מה שלקט ומילא את הכלי לפני ר"ה ולקט ומילא הכלי אחר ר"ה אין מעשרין מזה על זה אבל לענין משילקט כל צרכו אי אפשר לומר כן דאם לקט כל צרכו לפני ר"ה איך ילקט עוד אחר ר"ה:

והוצרך לשנות סדר בראשית והעלה זנב כימה ביום ונטל שני כוכבים ממנו ומעיינות מתמעטין בחמה ימות החמה ופסקו הגשמים ושינה סדר בראשית ונתגברו המעיינות ושטפם: יום שמזל כימה עולה ביום. שבמרחשון עולה עקרב בתחלת היום ואחריו קשת נמצא טלה עולה בסוף היום: שינה עליהם כו'. לקמן פריך מאי שינה: היינו דכתיב שני. שהרי אייר שני לחדשים: שני לדין. שנגזרה גזירה עליהן בתשרי שלפניו: הכי גרסינן בשלמא לר' יהושע היינו דשינה. דהעלה מזל כימה ביום ועוד שינה לתגבורת מעיינות: וחמת המלך שככה. וסתם חמה רותחת היא כדכתיב וחמתו בערה בו: חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר. מונין שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות כר' אליעזר מונין מתשרי תחלת השנים ולא משום דסבירא להו בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ראש השנה לשנים ובניסן נברא העולם כדקתני: ולתקופה כרבי יהושע. כשמונין תקופת החמה והלבנה מונין מניסן לומר שמניסן נבראו ובתחלת ליל רביעי שמשה חמה בניסן לפיכך אין תקופת ניסן נופלת אלא בד' רביעי היום לפי שלעולם יום ורביע בין תקופת שנה זו לתקופה שכנגדה לשנה הבאה וכן מולדות הלבנה מונין מולד ניסן ראשון בליל רביעי בתשעה שעות ותרמ''ב חלקים: אף למבול. כלומר למנין שנות הדורות מתחילין מניסן למנות ומבול באייר ירד ע''כ משתאמר באחת ושש מאות בראשון שחרבו המים ניסן הוא שהרי משפט דור המבול שנים עשר חדש: ולירקות. מעשר ירק לענין חדש וישן שאין תורמין מירק הנלקט ערב ר''ה על הנלקט אחר ר''ה: ולנדרים. לקמן (ע''ב) מפרש: תנא דרבנן. השמיעך שיש ר''ה קבוע לענין חדש וישן במעשר ירק דרבנן והדר תנא מעשר דגן שאף לו יום קבוע לחדש וישן שלו: ותנא דידן. דתנא לירקות ולא תנא למעשרות: תנא דרבנן. ואשמועינן דיום קבוע לו כ''ש דאורייתא: ירק הנאגד. שדרכו באגודות: משיאגד. הוי גורנו למעשר ואסור לאכול ממנו עראי עד שיעשר: ליקט ירק. אשמועינן דירק בתר לקיטה אזיל לענין מעשר ואף על פי שגדל בשנה אחת אם נלקט בשתי שנים הוי חדש וישן שאין תורמין מן החדש על הישן דכתיב (דברים יד) שנה שנה:

אלא לרבי אליעזר מאי שני. ואע''ג דלרבי אליעזר בתשרי נברא העולם דנהי דלענין השנים ראוי למנות ממנו לענין מנין החדשים אין מונין ממנו לקרות מרחשון שני דלחדשים ניסן ראשון: למבול כרבי אליעזר. אע''ג דסבירא להו כרבי יהושע דבניסן נברא העולם מדמונין לתקופה כרבי יהושע מ''מ מונין שנות נח ובריאת עולם ושנות החמה מתשרי משום דתשרי ראש לשנים ולשמיטין וליובלות: ולירקות ולנדרים. ומתניתין דלא קתני לנדרים בהפסק' לא מיירי כדפרישית לעיל (דף ז. בד''ה בהפסקה) גבי ולעיבורים: תנא דרבנן. מדתנן לירקות יותר משאר כל פירות משמע דכל שאר פירות מעשרן דאורייתא וכן משמע בריש מסכת מעשרות בירושלמי דדריש כולהו מקרא חוץ מירקות ומסיק דמעשר ירקות מדבריהם והכי איתא התם עשר תעשר את כל תבואת זרעך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת''ל וכל מעשר הארץ מזרע הארץ לרבות זרע שום וגרגיר יכול שאני מרבה זרע לוף העליון זרע כרשין זרע לפת וצנון ושאר זרעוני גנה שאינם נאכלין ת''ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ פרי העץ לרבות כל פירות האילן יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמוני וחרובי גדירה ת''ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מנין איסי בן עקיבא אומר המעשרות לירקות מדבריהם והכי נמי איתא בירושלמי בסוף חלה רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן אינון הרובים תרגמוניא ר' זעירא רב יהודה בשם שמואל חלה בחו''ל ותרומת חו''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש רבי אבא בשם שמואל אומר לא חשו אלא לדגן ותירוש ויצהר רבי אילא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד אבל לירקות אפילו לתרומה לא חשו דתני איסי בן עקיבא המעשרות לירקות מדבריהם מכל הני משמע דשאר כל פירות דאורייתא אבל אי אפשר לומר כן דלקמן בפירקין (דף טו:) אמרו מעשר חרובין דרבנן ובפרק כיצד מברכין (ברכות דף לו.) מעשר צלף מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מד.) מעשר תבלין דרבנן ואפילו תאנים ורמונים ותמרים דכתיבי בקרא דארץ חטה פטורין מן המעשרות דלא מחייב מדאורייתא אלא דגן ותירוש ויצהר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (בכורות דף נד. ושם) תירוש ודגן דאורייתא שאר מינים מדרבנן ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ: ושם) מקיש משקין דקדשים דתרומת (דגן) תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא וממעט דבש תמרים ויין תפוחים ובריש ביצה (דף ג: ושם) האי תנא תנא דלטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא. ושם) דעיגול בעיגולין אינו עולה אי תרומה בזמן הזה דאורייתא אע''ג דלעולם תרומת תאנים דרבנן מ''מ כעין דאורייתא תקון והא דתניא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יט:) גבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל דכהן שאכלה לוקה אחת וזר שאכלה לוקה שתים וכן הא דתנן במסכת פרה פ' צלוחית שהניחה וכו' (פי''א מ''ג) גבי דבילה של תרומה שנפלה למי חטאת דהאוכלה במיתה כל הני לסימני בעלמא ונפקא מינה לתרומה דאורייתא אי נמי מכת מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים והא דאמרינן בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) דדגן מידי דמדגן משמע אפי' קטנית היינו בלשון בני אדם והא דקאמרינן בירושלמי ירקות מדבריהם היינו שאין להם סמך מן הפסוק ואע''ג דבתורת כהנים בסוף פרשת בחקותי ובספרי בפרשת עשר תעשר תניא זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגר והדר תני מנין לרבות הירקות למעשרות ת''ל וכל מעשר משום דלא משתמע שפיר מקרא לא חשיב ליה אסמכתא גמורה אי נמי ברייתא דאיסי בן עקיבא פליגא: איידי דחביבא ליה אקדמה. ובפ''ק דפאה (משנה ה) תנן לענין פאה האוג והחרובין מדאורייתא לא מחייבי בפאה אלא זיתים וגפנים דכתיבי בקרא כדדריש בפרק הזרוע (חולין דף קלא.) ארבע שבכרם שתים שבאילן כגון זיתים והשתא אי משום דחביבא ליה מילתא דרבנן אקדים אוג וחרובין ליתני זיתים וגפנים לבסוף כדפריך בריש יבמות (דף ג. ושם) ליתנייה לאחות אשה לבסוף והתם שנאן בסירוגין ובאמצע וי''ל דהתם בפאה לא אתא אלא לפרושי אלו שלקיטתן כאחד הלכך לא חייש למתנינהו על הסדר א''נ האחרון אחרון אין לקיטתן כאחד כולי האי כמו הראשון שלפניו ופאה שייך בדבר שלקיטתן כאחד ותני לא זו אף זו: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. כר''ש דאמר במתניתין אחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה ותימה דה''מ לשנויי ד''ה ולפרושי מעשרות כגון מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני כדתנן בריש מסכת מעשרות ולעיל נמי בפירקין (דף ד.) גבי בל תאחר קתני מעשרות וקתני נמי בכור ומעשר דהיינו מעשר בהמה ועוד קשיא דאי מהדר לאקשויי אמאי תני מעשרות לשון רבים ברישא ה''ל לאקשויי אירקות דהא תנא ירקות ברישא והדר מעשרות ונראה לי דלאו אברייתא פריך אלא אמתניתין קאי דקתני ולירקות משום מעשרות דהם מדרבנן דליתני מעשר סתם והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר' שמעון והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים וה''ה דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצוא טעם מפרש: ירק הנאגד משיאגד. לענין גורנו למעשרות מיתני בפ''ק דמעשרות (משנה ה) אבל לענין חדש וישן תלוי בלקיטה: משימלא את הכלי. בסיפא קתני ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו:

ראש השנה יב ע"א - טקסט הדף

דף יב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד