ראש השנה יב ע"ב

דף יב - ב

משתבא השמש, ^[320] הרי אף על פי שכל הירק גדל בשנה אחת, בכל זאת אין תורמין ומעשרין מזה על זה.

לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. ^[321] ובירקות הולכין אחר לקיטתם, ולא אחר גידולם, לקבוע איזה ירק הוא מן הישן, מהשנה הקודמת, ואיזה הוא מן החדש, מהשנה הזאת.

ואם היתה השנה השניה לשנות השמיטה נכנסת לשלישית, ולקט מקצת מן הירק לפני ראש השנה, ומקצתו לאחר ראש השנה, אזי, מה שלקט בשנה השניה [לפני ראש השנה] מפריש ממנו מעשר ראשון ומעשר שני.

ומה שלקט בשנה השלישית, מפריש ממנו מעשר ראשון ומעשר עני.

והוינן בה: מנא הני מילי? מנין שבשנה השלישית אין מפרישים מעשר שני אלא מעשר עני?

אמר רבי יהושע בן לוי: נאמר [דברים כו] "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית - שנת המעשר".

מדוע נקראה השנה השלישית "שנת המעשר"?

מפני שהיא שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד, מהמעשר שנהגו בו בשנים שלפניה.

הא כיצד? אילו מעשרות נוהגות בשנה השלישית?

מעשר ראשון - שיתן כדרך שנתן עד כה.

ומעשר עני - שיתן במקום מעשר שני.

לפי שנאמר [שם]: "כי תכלה לעשר, בשנה השלישית שנת המעשר. ונתתה ללוי [מעשר ראשון], לגר ליתום ולאלמנה [מעשר עני]. ואכלו בשעריך ושבעו".

ומעשר שני, שנוהג בשנתיים שלפניה - יבטל בשנה השלישית.

או שמא תאמר שהמקרא "שנת המעשר" אינו כפי שביארנו, אלא כוונת הכתוב לומר שהיא שנה שאין נוהג בה אלא מעשר עני בלבד, ואף מעשר ראשון נמי יבטל.

וכך אמר הכתוב: "בשנה השלישית, שנת המעשר [עני]. ונתתה את [מעשר עני] ללוי [שהוא בכלל עני, מפני שאין לו חלק בארץ], לגר, ליתום ולאלמנה".

תלמוד לומר, לכך נאמר [במדבר יח כו]: "ואל הלוים תדבר, ואמרת אליהם: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר [הראשון], אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם".

הקישו הכתוב את המעשר הראשון לנחלה. לומר לך, מה נחלה [כשם שנחלה] אין לה הפסק, אלא לעולם היא שייכת לבעליה. אף מעשר ראשון אין לו הפסק, והוא נוהג אף בשנה השלישית.

תניא נמי הכי, שנינו בברייתא אחרת: מנין אנו לומדים שבשנה השלישית נוהג מעשר ראשון ולא מעשר שני:

נאמר [דברים כו]: "כי תכלה לעשר, שנת המעשר" - שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד מהמעשרות בשנתיים שלפניה.

הא כיצד? איזה מן המעשרות נוהג בשנה השלישית?

מעשר ראשון, יתן כדרך שנתן עד כה.

ומעשר עני יוסיף במקום מעשר שני.

שנאמר [שם]: "בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי [מעשר ראשון] לגר ליתום ולאלמנה [מעשר עני] ואכלו בשעריך ושבעו".

ומעשר שני [שנהג בשנתיים שלפניה] יבטל.

יכול, שמא תאמר, אף מעשר ראשון נמי יבטל, וכוונת הכתוב "שנת המעשר" היא לומר שאין נוהג בשנה זו אלא מעשר עני. וכך אמר הכתוב: "ונתתה ללוי [שאף הוא בכלל עני מפני שאין לו חלק בארץ] לגר ליתום ולאלמנה [מעשר עני] ".

תלמוד לומר, לכך נאמר [דברים יד, כט]: "ובא הלוי". ומקרא זה מדבר בשנה השלישית, שנאמר שם [פסוק כח]: "מקצה שלש שנים". ובא הכתוב לומר, שכל זמן שהלוי בא לקחת את מעשר ראשון המגיע לו - תן לו.

אלו דברי רבי יהודה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: הפסוק "ובא הלוי" אינו צריך להשמיענו דבר זה. שהרי הוא [הכתוב] אומר [במדבר יח כו]: "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם" - הקישו הכתוב את המעשר לנחלה.

ללמדך, מה נחלה אין לה הפסק אלא לעולם היא שייכת לבעליה, אף מעשר ראשון אין לו הפסק בשנה השלישית.

שנינו ברייתא בתוספתא: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולנדרים.

תנו רבנן בהמשך התוספתא: כיצד הוא ראש השנה לנדרים?

המודר הנאה מחבירו לשנה, אדם שאסר על עצמו בנדר מלהנות מחבירו במשך שנה - מונה שנים עשר חודש מיום ליום.

ואם אמר שאוסר את הנאת חבירו עליו "לשנה זו", אזי אפילו אם לא עמד בשעת הנדר אלא בעשרים ותשעה באלול - כיון שהגיע יום אחד בתשרי, עלתה לו שנה, ומכאן ואילך רשאי להנות מחברו.

כלומר, "ראש השנה לנדרים" הוא ביחס לנדר של "שנה זו", שמאחד בתשרי מתחילה שנה אחרת.

ומבארינן: מה ששנינו בתוספתא שהנודר בכ"ט אלול ואמר "לשנה זו". משהגיע א' תשרי עלתה לו שנה, הוא אפילו למאן דאמר [לעיל י א] יום אחד בשנה אינו חשוב שנה.

כי בנדר אומדים את דעת הנודר, שלצעוריה נפשיה קביל עליה, שכוונתו בנדרו היתה לצער את עצמו לזמן מה, והא אצטער ליה, והרי הוא הצטער יום אחד, ולא היה בדעתו לאסור על עצמו יותר מזה. ^[322]

ומקשינן: מנין למד התנא שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנדרים?

ואימא, ואולי ראש השנה לנדרים הוא בניסן!

ומתרצינן: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. מפני שאין אדם נודר אלא בלשון שהוא רגיל לדבר בה. ובני אדם קוראים לאחד בתשרי ראש השנה. ועל כן אנו אומרים שדעת הנודר היתה לנדור עד אחד בתשרי.

שנינו בתוספתא שאחד בתשרי הוא ראש השנה לירקות, ולמעשרות דאורייתא בדגן תירוש ויצהר.

והתוספתא פירשה כיצד הוא ראש השנה לירקות, שירק הנלקט לפני ראש השנה אינו מתעשר עם ירק הגדל אחר ראש השנה. אבל לענין מעשרות דאורייתא לא התבאר בתוספתא מה נחשב "ישן" ומה נחשב "חדש", האם הולכים אחר הלקיטה, או אחר דבר אחר. ועתה הגמרא מרחיבה את הסבר הענין: תנן התם, שנינו במסכת מעשרות [א ג]: התלתן, שהוא מין תבלין, מתחייב במעשר ^[323] - משתצמח! ^[324]

ואחר השנה שצמחה בה היא מתעשרת, ולא הולכין בה אחר הלקיטה. ^[325]

התבואה דגן ותירוש, והזיתים - מתחייבים במעשרות משיביאו שליש מגידולם. ^[326]

ואחר השנה שהביאו בה שליש הם מתעשרים. ^[327]

ומפרשינן: מאי, מה היא כוונת המשנה שאמרה "התלתן משתצמח" - משתצמח לזרעים, שהזרעונים צמחו בתוך התרמילים. ^[328]

שנינו במשנה במעשרות: התבואה והזיתים מתחייבים במעשרות משיביאו שליש, ומתעשרים אחר אותה שנה שבה הביאו שליש בישולם.

והוינן בה: מנא הני מילי שהתבואה והזיתים מתעשרים אחר אותה שנה שהביאו בה שליש? ^[329]

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן, ומטו בה, יש אומרים שרבי יוחנן אמרה, משמיה דרבי יוסי הגלילי: אמר קרא [דברים לא י]: "מקץ שבע שנים [בסוף שבע שנות השמיטה, בתחילת השנה הראשונה של השמיטה הבאה ^[330]] במועד שנת השמיטה בחג הסוכות".

ודברי הכתוב צריכים ביאור: "שנת השמיטה" - מאי עבידתיה!?

מה ענינה של שנת השמיטה לחג הסוכות בשנה השמינית, בסוף שבע שנים!? והרי החל מראש השנה של השנה השמינית כבר עברה וחלפה לה שנת השמיטה. ומאותה שעה - שנה שמינית היא!

אלא כך אמר הכתוב: יש דבר שגדל בשמינית ובכל זאת נוהגים בו דיני שביעית. והכתוב בא לומר לך, שכל תבואה שהביאה שליש מגידולה בשביעית לפני ראש השנה - אתה נוהג בה מנהג דיני שביעית גם בשנה השמינית.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי יש להקשות על דבריך:

פירוש תורת המעשרות שנה ראשונה של שבוע מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי ומפריש מעשר שני ומעלהו ואוכלו בירושלים. וכן בשנה השניה אבל בשנה שלישית מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי. ותמורת מעשר שני מפריש מעשר עני ונותנו לעניים לפיכך זה הירק שנלקט מקצתו בערב ר"ה וחזר וליקט נכרי מקצתו משתבא השמש והיתה שניה נכנסת לשלישית. מה שליקט ישראל דינו כדין שנה שניה מעשר ראשון ומעשר עני כענין הזה סוגיא דשמעתא כולה מדכתיב שנת המעשר שנה שאין בה אלא מעשר אחד. וזהו מעשר ראשון.

פרט מעשר שני שאינו נוהג בשנה השלישית ואינן יכולין לומר מעשר שני שהרי הכתוב אומר לעני ולגר אבל מעשר ראשון הקישו הכתוב לנחלה.

מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק ולנדרים כדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום. ואם פירש לשנה זו אפילו לא נדר אלא ביום כ"ט לאלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה נשלם נדרו. וכיון שנכנס תשרי אפילו יום אחד הותר. ואפילו למאן דלא סבר יום [א'] בשנה חשוב שנה הכא מודה דלצעורי נפשיה קא מיכוין והא אצטער ליה. ואימא ר"ה לנדרים ניסן ומשני הלך אחר לשון בני אדם.

ובני אדם אין קורין ר"ה אלא תשרי. תנן בתחלת מעשרות התלתן משתצמח פי' חשוב הוא פרי.

ואוקימנ' משתצמח לזרעים פי' שאם יזרע יצמח. ופירשוהו בתלמוד א"י כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח. כיצד בודק ר' שמואל בש"ר יונתן נוטל מלוא קומצו ומטיל לתוך ספל של מים שקעה לה [רובה] חייבת ואוקימנא ברוב כל פרידה ופרידה כלומר כיון ששקעה יש בה עיקר פרי על כן היא בכירה.

התבואה והזיתים משיביאו שליש פי' כגון הפרי כשיגמר יש בו משקל ג' סלעים כיון שהביא משקל סלע וחתכו חייב במעשר מנ"ל א"ר זירא [בירושלמי שם] עשר תעשר את כל תבואת זרעך כלומר עשר מדבר שאם תזרעהו תעשר ממנו כגון דבר שזורע וצומח פרט לפחות משליש (א') שאינו [נזרע וצומח]. ומפרשינן לה מהאי קרא מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות כלומר כל תבואה שהביאה שליש בשביעית שנאמר בה מקץ שבע שנים במועד וגו'. והיא יכולה להקצר במועד והוא חג הסוכות זו התבואה משנת השמטה נחשבת מאחר שהביאה שליש בשנה השביעית שנאמר וחג האסיף בצאת השנה וקיי"ל דהאי אסיף קציר הוא.

משתצמח לזרעים. [פירש"י] משיצמח הזרע בתוכו, אבל בירושלמי (מעשרות פ"א, ה"ב) משמע משתצמח כל כך שתהא ראויה לזריעה שאם זורעין אותה צומחת, והכין גרסינן התם בפ"ק דמעשרות (שם) על הדא מתניתין, כיני מתניתין היא כדי שתזרע ותצמח, כיצד בודק ר' שמואל בשם ר' יונתן נוטל מלא קומצו ומניח לתוך ספל של מים שקע רובה חייבת ואם לא פטורה, ר' יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ושלא שקע פטור, אלא ברוב כל פרידה. ותבואה נמי שהלכו בה בתר שליש היינו טעמא משום דמכי מטיא לשליש נזרעת ומצמחת, וכדאיתא התם נמי בהדיא בירושלמי אמר ר' זעירא כתיב (דברים יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר זורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח. והא דלא תני בתלתן משתביא שליש כמו ששנה בתבואה וזתים, שמא מפני שאינו ניכר בה כמו בתבואה וזתים.

מנה״מ. כלומר דבשנה ראשונה ושניה אדם נותן מעשר שני ובשלישית מעשר עני דתניא וכו׳ שנה שאין בה אלא מעשר א׳ פי׳ שאין בה משני מעשרות שנתן עד עכשיו אלא האחד דהיינו מעשר ראשון אבל לא מעשר שני ואמרינן או אינו אלא מעשר א׳ דווקא ושניהן הראשון והשני יבטלו ולא יתן אלא אותו מעשר עני הכתוב בפ׳ ת״ל וכו':

ר׳ אליעזר אומר אינו צריך. פי׳ דלא מדריש מהכא שפיר דדילמא הא דכתיב ובא הלוי כל זמן שבא תן לו לפי שאף בשנה השלישית הרי נותן לו מעשר עני מיהת בכלל עניי ישראל אלא מהכא שמעינן לה שפיר ואל הלוים תדבר וכו':

ולנדרים (למאי הילכתא) וכו'. פי׳ ומדין בל תאחר יש לו להתחיל מניינו לאלתר כדאיתא בפ״ק דנדרים אבל מדין נדרו אינו כן ואם נהנה ממנו כמה שנים אח״כ מיד אינו לוקה משום בל יחל וכן כל כיוצא בזה והא דאמרינן לשנה כלומר לשנה א׳ דשנה י״ב חודש משמע דהלך אחר רוב שנים שהם פשוטות ואפילו היתה שנה זו שהוא מונה מעוברת אין בכך כלום כי הוא לא קבל שנה זו אלא שנה סתם וכדברירנא במס׳ נדרים בס״ד:

ואם אמר לשנה זו וכו'. והא אצטריכא ליה למתני דהוה רבותא טובא כדמפרש ואזיל וה״ה שיש בלשון זה להחמיר כגון שהי׳ עומד בר״ה ואמר שנה זו והיתה אותה שנה מעוברת שאסור בה ובעבורה וכדאיתא בפ׳ קונם יין:

ואפילו למ״ד אין יום אחד בשנה חשוב שנה. לאו לישנא דברייתא הוא אלא תלמודא מפרש הכי דק״ל דבהא בין ר״מ ובין ר״א מודה דלא דיינין לה כשאר דיני תורה דהכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער ביום א׳ ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי לר״א לא עלתה לו שנה עד י״ב חדש והאי דקאמר זו לא בא אלא להאסר בשנה ראשונה וצ״ע היכא שהי׳ עומד בכ״ט באלול ונשבע לחבירו שיתן לו כך וכך בשנה זו אם חייב לפורעה בו ביום דהא הכא ליכא טעמא דלצעורי נפשיה קביל עליה והילכך לר׳ אליעזר יש לו זמן י״ב חדש ואפי׳ לר׳ מאיר מדלא קאמר היום כדרך בני אדם או דילמא כיון דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אף בזה למפרעיה היום קביל עליה וראוי להחמיר וא״ת ותנא דידן אמאי לא תני לנדרים וי״ל דהא פרישנא לעיל דבהפסקה לא מיירי וכדברי המפרש ג״כ בשכירות בתים וי״מ דתנא דידן סבר דניסן נמי ראשון קרו ליה בני אדם וכדפריך תלמודא לעיל גבי שכירות בתים וא״כ לתנא דמתניתין לית ליה הא מתניתא ולעולם מונה י״ב חודש וזה אינו במשמע דא״כ ה״ל לתלמודא לפרושי ודעת כל הגאונים ז״ל שהלכה כברייתא זו אלמלא [אלמא לא] פליג בה תנא דמתניתין אבל יש ליישב פי׳ זה דה״ק דתנא דמתניתין לא פסיקא ליה למתני בנדרים שום זמן לר״ה דהא ס״ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואיכא דקרי לניסן ראשון ומיהו כל היכא דנהוג עלמא כי השתא דלא למסתם ר״ה אלא בתשרי מודה הוא לדבריו דתנא דברייתא ולפיכך קבעוה הגאונים ז״ל הלכה כנ״ל:

תנן התם התלתן וכו'. רש״י ז״ל פירשה לענין חדש וישן וליתא דהא זיתים דינם ככל אילן שהולכין בו אחר חנטה לענין חדש וישן ותי׳ דהא מתניתין בדוכתא לא נשנית לענין חדש וישן אלא בענין חיוב ופטור מעשר וכן מפרש אותה בירושלמי דלענין עונת המעשרות לומר שאם לקטו קודם זמן זה אינו פרי ואין עליו חיוב מעשר כלל וזהו עונת המעשרות ולשון אחר וענין אחר גורן המעשרות וזהו בפירות שהן בני מעשר שהגורן קובעם למעשר לאכול מהם עראי כנון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכיוצא בו הילכך לענין חדש וישן אפשר דתלתן דינו כשאר ירק דאזיל בתר לקיטה וכן עיקר. והא דקתני משתצמח לזרעים פרש״י משעה שהזרע צומח בתוכו ואין הלשון מתיישב לפי׳ זה וגם בירושלמי לא פי׳ כן אלא משתתבשל כ״כ שאם זורעין אותה תצמיח דבהאי שיעורא הוה גמר פרי ובלשון הזה אמר שם בריש פ״ק דמעשרות על הא מתניתין כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר׳ שמואל בשם ר׳ יונתן נותן מלא קומצו לתוך ספל מים שקע רובו חייבת ואם לאו פטורה. ר׳ יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע פטור אלא ברוב פרידה ופרידה ע״כ. למדנו מכאן פי׳ משתצמח לזרעים כמו שאמרנו ולמדנו ג״כ שמשנתינו לענין חיוב ופטור מעשרות היא. ומיהו אפשר דגבי תלתן אפי׳ לענין חדש וישן אזלינן בה בתר צמיחה לזרעים מכיון שזרעו לזרע ולא אזלינן ביה בתר לקיטה וכדאמר שמואל לקמן גבי פול המצרי שזרעו לזרע הכל הולך אחר גמר פרי. ותו גרסי׳ התם בירושלמי א״ר זירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר הזורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח ע״כ. ולמדנו ממנו שאף תבואה כך דינה משתצמח לזרעים דההיא שעתא הוה גמר פרי אלא דקים להו לרבנן דכשהביאה שליש מטיא להאי שיעורא אבל בתלתן לא יכלו לתת בו שיעור ידוע אלא שאמרו דרך כלל משתצמח לזרעים. והא דקתני תבואה וזיתים משיביאו שליש לענין עונת המעשרות דמיירי מתניתין השוה אותם התנא דמקמי הכי אם תלשם אינו חייב לעשרם דלא חשיבי פרי ואין כן בשאר אילנות אלא כל א׳ וא׳ נתנו לו חכמים שיעור יש משישחירו ויש משישלשלו והרבה גוונים אחרים מפורשין שם. ומיהו תבואה הולכין בה אחר שליש לכל דבריה כגון לענין שביעית ולענין חדש וישן ולענין שניה ושלישית וכדמוכח לקמן וגורן המעשרות פשיטא דלא שייך בהא אלא כל דבר ודבר יש גורן שלו שקובעו למעשר כגון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכן לכל א׳ וא׳ לפי מה שהוא אבל זיתים לענין חדש וישן ושניה ושלישית ושביעית דינו כשאר אילנות שהולכין בהם אחר חנטה. וא״ת מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה. ואומר מורי הרב נר״ו שהאילן כבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך הילכך אע״פ שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות השתא הוא דבעי׳ גמר פרי בפועל וליכא אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא וטעם נכון הוא. וכן פרש״י. ועוד היה הוא גר׳ אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר״ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיבך קבעו לה תשרי וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה. ונראין דברים דהא דתנן התלתן משתצמח לזרעים הנ״מ כשזרעו לזרעים א״נ זרעו לירק לאכילה ונמלך עליו לזרעים הילכך אזלינן בה בתר גמר פרי אבל לקטו בעודו ירק לאכילה דינו כשאר ירקות לחיוב המעשרות ולכל דבר:

התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה״מ. פי׳ מדחזינן דמייתי ראיה מענין שביעית שמעינן דלאו בזיתים איירינן דההוא בתר חנטה הוא לשביעית ככל האילנות אלא לענין תבואה שקלי׳ וטרי׳ דקים לן שדינה בשליש לכל דבריה שאין לחלק בדיני תבואה בזה ולכלם ראוי להיות זמן אחד שהוא שלימות פרי ופוק חזי בכולה שמעתא דכולהו קראי דמייתי׳ לענין תבואה נינהו ונראה דעונת המעשרות לזיתים שהלכו חכמים אחר שליש לפי שסמכוהו לתבואת דגן ששוה לו למעשר מן התירוש ולפי שראו שאף הם משליש ואילך חשיבי גמר פרי והיינו דנקטי׳ לה הכא סתמא ואתבואה בעי׳ דאורייתא ממש ואזיתים לאסמכתא דאסמכוה רבנן אתבואה ומייתי׳ לה מקץ ז׳ שנים למועד שנת השמטה בחג הסוכות הזה מאי עבידתא דהא שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה וכו׳ וקים להו לרבנן דהיינו שהביאה שליש קודם תשרי. ופרכינן ודילמא אע״ג דלא עייל כלל אמר רחמנא תשמט ואזיל עד חג הסוכות פי׳ שלא לעבוד עבודה מדין תוספת שביעית דאילו לאוסרה לגמרי כפירות שביעית לא הי׳ במשמע כיון דלא עייל כלל והיינו דנקטי׳ האי לישנא דתשמט ואזיל עד חג הסוכות וכן פרש״י אבל כי מוקמינן לה כשהביאה שליש בשביעית לגמרי אסרינן לה לתבואה לעולם כפירות שביעית ממש ומהדרינן לא ס״ד כלומר דמיירי בשלא הביאה כלל דכתיב קרא אחרינא וחג האסיף בצאת השנה מאי אסיף אלימא חג הכא בזמן אסיפה למה לי הא כתיב האי ענינא בסיפיה דקרא באספך את מעשיך ותרתי למה לי אלא ע״כ מאי אסיף קציר וקמ״ל דקציר שנקצר בחג הסוכות מן השנה שיצאת הוא נדון דקים לה לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש קודם תשרי:

אחד בתשרי ר"ה לנודר כיצד המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום אבל אם אמר לשנה זו אפילו היה בעשרים ותשעה באלול כיון שבא לו לתחום אחד בתשרי כלתה שנתו והותר מיד בלא שום שאלה והתר וכן כל שנדר ונשבע איזה דבר עד ר"ה.

קצת מפרשים כתבו ששטר חוב שכתוב בו זמן פרעון לר"ה הבא ראשון שאין המלוה רשאי לתבוע באחד מראשי שנים הקודמים לאחד בתשרי מפני שסתם ר"ה תשרי וכן אם היה כתוב בו ר"ה סתם אין הלווה רשאי לעכב עד חמשה עשר בשבט והדברים נראין.

כל פרי שאין ראוי לאכילה כגון הבוסר וכיוצא בו אינו חייב במעשר עד שיגדיל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהא פרי וכן הדין בתבואה וקטנית שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שתעשר תבואה וקודם שיגיעו לעונה זו מותר לאכול מהם כל מה שירצה אף בתורת קבע ובסדר זרעים פירשו בכל הפירות איזהו עונת המעשר שלהם שמאותה עונה ואילך יאסרו ליאכל אכילת קבע בלא מעשר ונותן לכל פרי ופרי עונה הראויה לו והביאו בכאן שתים מהם התלתן לשיעור אחד והתבואה והזיתים לשיעור אחר התלתן משתצמח לזריעה ר"ל שהזרע שצמח בו נגמר כל כך שאם יזרעוהו יהא ראוי לצמיחה ותבואה או זיתים משיביאו שליש ר"ל משיתבשלו בכדי שליש בישול הראוי להם ושיעור הבאה שליש הוא נמנה משנתמלאת השבלת בגרעיניה עד שיגמר וסימן לדבר פירשו בתלמוד המערב כל שאדם נותן גרעינה מהם לתוך המים ושוקע ומגדולי המחברים כתבו בזה סימן כל שזורעה ומצמחה וגדולי הרבנים כתבו שאף ענבים בשיעור זה שאף הם קרויים תבואה שנאמר וכתבואת היקב ואע"פ שמצינו גם כן יקב בזיתים שנאמר ומלאו היקבים תירוש ויצהר מ"מ עקרו על התירוש.

כבר ביארנו שכל שהביאה שליש בשביעית אע"פ שנגמרה ונקצרה בשמינית הרי היא נדונת כשל שביעית ומ"מ אם לא הביאה שליש נדונת כשל שמינית ומשנכנסה יום אחד בשמינית הותרה:

תנן התם התלתן משתצמח אחר שנת צמיחתו הוא מתעשר ולא אחר שנת לקיטתו משתצמח לזריעה שהזרע צומח בתוכו. התבואה דגן ויין ותירוש קרויין תבואה דכתיב כתבואות גורן וכתבואת ירק והזיתי יצהר משיביאו שליש מתעשרין אחר שנה שיגיעו בה לשליש בישולם אם שניי' אם שלישית ומשמע פתרון המורה שזו המשנה הוא שנוי' אצל חדש וישן ואינו כן שאינה שנוי' אלא אצל חיוב המעשרות כדתנן בפ"א דמעשרות מאימתי הפירות חייבין במעשרות התנאים משכיחלו הענבים והאבושים משיבאישו האוג והתותים משיאדימו כו' עד התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיביאו שליש וראיתי שבתוספת נתקשו הרבה על דבר זה וכתבו כך תימה לר' דבכאן משמע דמשנה זו נשנית לענין חדש וישן והאי דקתני משתצמח היינו אחר שנת צמיחתו היא מתעשר והתבואה והזיתים אחר שנת הבאת שליש שלהם מתעשרין והיא לא נשנת אלא לחיוב מעשרות שאז הן מתחייבין במעשר תחלתן משתצמח וקודם צמיחה אינו חשוב כלום ופטור וכן תבואה וזיתים משהביאו שליש הן חייבין אבל קודם הבאת שליש אינן חשובין כלום ופטורים דהכי קתני רישא בהדיא מאימתי הפירות חייבין במעשר ומפרש והולך כל פרי ופרי כמה גדילתו להתחייב במעשרות ומזכיר גם אלו בפ"ק דמעשרות ואם אחר זמן חיוב מעשר רוצה לילך כמו כן לענין חדש וישן אחר זמן שנתחייבו במעשר ולמה הלכו בכל פירות האילן אחר חנטה ונ"ל דלא קשיא ולא מידי דאע"ג דלענין חיוב מעשרות היא שנוי' מ"מ שפיר מצינן למילף מינה לענין חדש וישן דהשתא לענין חיוב המעשרות דלא מחייבי פירות האילן במעשר אלא כשיעור דתני התם אפ"ה לענין חדש וישן אזלי' משעת חנטה כדבעי' למימר לקמן תלתן ותבואה וזיתים דחשיבי בהכי לענין חיוב מעשר כ"ש דחשיבי בהכי לענין חיוב מעשר שפיר ילפי' מינה נמי לענין חדש וישן והא דתנן התלתן משתצמח מפרש עלה בירושלמי במס' מעשרות כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך ספל של מים אם שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה וזהו מהו שמפרש הירושלמי ולא פתרון המורה וכי היכא דמעשר בתלתן כדי שתזרע ותצמח הם ה"נ משער בשליש דתבואה דה"ג בירושלמי בפ"ב דשביעית בפירות הלכו אחר השליש ובאורז אחר השרשה ובירק אחר לקיטת עישורו מנין בפירות אחר השליש שנאמר מגרנך ומיקבך מגרנך ולא כל גרנך מיקבך ולא כל יקבך מעתה אפילו בפחות משליש א"ר זירא עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמיח אלמא קים להו לרבנן דתבואה שהביאה שליש אם תזרענה אינה מצמחת וא"כ שיעור התלתן והתבואה שוה ולמה חילק בלשונם ואמר דבתלתן משתצמח ובתבואה ובזיתים אמר משיביאו שליש נראה לי מפני שבכלל תבואה הוי פירות ואין דרך העולם לזרוע החרצנים להוציא גפנים או הזיתים להוציא אילנות אלא הן ניטעין ייחורי' גפנים וגרופיות של זיתים מש"ה כלל בהם משיביאו שליש ומיהו שיעור אחד הוא השליש שבתבואה וזיתים והצמיחה שבתלתן תדע שהוא שיעור אחד מדלא בעי תלמודא על התלתן כמאן שוי' רבנן כדבעי לקמן על אורז ודוחן כו'. עוד מקשים בתוספת על פתרון שפירש דיין ותירוש הוי בכלל תבואה כדכתב כתבואת גורן וכתבואת יקב דהא תני התם ברישא דהך מתני' לענבים זמן אחר הענבים משיבאישו מכלל דהך תבואה לא קתני אלא אתבואת דגן בלבד נ"ל דלק"מ ופתרון המורה עיקר דאימת הוי יין ותירוש דינו כתבואה דוקא באותן ענבים העתיד לדורכן ולעשות מהן יין כדכתב וכתבואת יקב ואותן הענבים אם לא הביאו שליש ובצרן ודרכן אין אותו היין חייב במעשר שאינו יין אלא חומץ הבוסר ומאי דתנן התם הענבים משיבאישו כגון שליקטן כדי לאוכלן שמשעה שיבאישו שיתמתקו מעט אדם תולש מהן לאוכלן וקודם לכן הן בוסר בעלמא ואפילו ליקטן לאכילה פטורין מן המעשר שאינו אוכל עד שיבאישו ויהיו חשובין אוכל ודוקא אם ליקטן לאכילה חייבין במעשר בזה השיעור אבל אם ליקטן לדורכן בגת עד שלא יביאו שליש שיהו ראויין לעשות מהן יין ע"י הדחק אינן חייבין במעשר והכל לפי מחשבתו בצרן לאכילה משיבאישו לדרכן בגת משיביאו שליש:

אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית פי' ומש"ה נהגא קדושת שביעית עד חג הסוכות דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה מושך גמר בישולה עד חג הסוכות כדבעי' למימר לקמן דקים להו לרבנן דכל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה:

בפרש"י בד"ה אלא לומר כו' אסור כשביעית כו' שליש ולקמן פריך כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה התבואה פי' כו' דתנן והבאשים משיבאישו כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בנוסחת סדר משנה שלפנינו דל"ג הענבים והבאשים כו' והיא גירסת ירושלמי שלפנינו בסדר המשנה ועיין בר"ש שם ודו"ק:

בא"ד המפורש בהם אבל תבואה וזיתים כו' דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ועיין בר"ש שם:

בד"ה מנהג שביעית כו' וי"ל דהאי דהכא איצטריך כו' כדפרישית לעיל כו' עכ"ל האי תירוצא קמא בתוס' ישנים אינו והיה נראה לפרש דבריהם לפי נוסחא שלפנינו דר"ל דלעיל לא יליף אלא קציר של מוצאי שביעית אבל חריש לא שמעינן מיניה ואצטריך דהכא ללמד אף לחריש במוצאי שביעית אבל אם כן הוא לא הבנתי מה שכתבו כדפי' לעיל דלא כתבו לעיל אלא מדקציר לתוספת מוצאי שביעית חריש נמי לתוספת ערב שביעית ועוד קשה אכתי להאי תירוצא דלא לכתוב רק קרא דהכא דשפיר שמעינן מיניה בין קציר בין חריש למוצאי שביעית ודו"ק:

גמרא או אינו אלא אף מע"ר נמי יבטל. ועי' פרש"י. וה"ה דהוה מצי לאקשויי או אינו אלא איפכא ויהיה פי' שנת המעשר א' ממעשרות שנהגו לפניה והוא מע"ש וכפירושו לפי האמת. והוה א"ש טפי הא דכתיב גביה שנה שנה כפשטיה:

גמ' שם מה נחלה אין לה הפסק כו'. עט"א שכ' אע"ג כו' דנחלה אין לה הפסק לעולם ואלו מע"ר יש לו הפסק בשביעית כו'. ואני אומר אף נחלת שדה וכרם נפסקת בשביעית כדאיתא בנדרים (מה ב) הבאתי לעיל (ט) ועי' לשון התנחומא שהבאתי בריש ויק"ר:

גמ' שם אפי' למ"ד כו' א"ח שנה כו' והא איצטער ליה. לכאורה מה יושיענו זה מ"מ הא אמר לשנה זו דמשמעו זמן הראוי להקרא שנה וי"ל:

תד"ה התבואה. דתרוייהו בכלל תבואת יקב. נראה דר"ל כיון דיצהר חייב ג"כ בתרומה א"כ ע"כ גם הוא נכלל בכאן דלמה ישיירנו. ועוד מקרא מפורש והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב׳:כ״ד):

בסה"ד ל"מ במעשר עד דמטו כו'. כצ"ל:

תוס׳ סד״ה משתבא. נ״ב ואיכא נמי בישראל קטן או בגדול ובשוגג. ואפילו במזיד מה בכך. מ״מ אי עביד חיובי מחייב במעשר:

גמרא ת"ר המודר הנאה מחבירו לשנה. עיין נדרים דף ס ע"ב איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם. ועיין בתשובת מהריב"ל ספר ב' סימן כא:

בתוספות ד"ה משתבא השמש בירושלמי מוקי לה בעכו"ם עכ"ל. ולפמ"ש התוס' לקמן דף י"ד ע"ב בד"ה ולשביעית דכל היכא דקתני דאזלי' בתר לקיטה לאו דוקא אלא הכל תלוי בגמר פרי שמאז דרך ללקטן ומייתי ראיה על זה מבצלים הסריסים ופול המצרי דכל היכא שכבר נגמר הפרי לגמרי קודם ר"ה מתעשר לשעבר א"כ לא הוה צריך לאוקמי בעכו"ם אלא הא דקתני ליקט משתבא השמש היינו שנגמרו לאחר ביאת השמש וראוין ללקיטה ואפשר דהא דלא מוקי לה בירושלמי כה"ג לשיטת התוספת היינו משום דפשיטא לתלמודא שא"א לעמוד בין הנך שנגמרו לגמרי קודם ביאת השמש ובין הנך שנגמרו לאחר ביאת השמש שהוא כהרף עין ולא קים לן שפיר הא מילתא וכל כי האי גוונא צריך לעשר שני מעשרות או לצבור גורנו לתוכו למ"ד יש בילה כן נ"ל ליישב לפי שיטת התוספת לקמן וק"ל:

בגמ' תנן התם התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיביאו שליש ופירש"י משיביאו שליש מתעשרין אחר שנה שהגיע לשליש בישולם אם שניה אם שלישית עכ"ל. ואף על גב דעיקר פשטא דמתניתין לאו בהכי איירי אלא לענין מאימתי הפירות חייבין במעשרות איירי וקתני בכ"א וא' אימתי עונת המעשרות דמאז אסור לאכול מהם אכילת קבע מ"מ נקט רש"י האי לישנא דע"כ משקלא וטריא דשמעתין בין למאי דיליף לה מתבואת השנה ומשנת השמיטה ובין למאי דמסקינן דיליף לה מועשת התבואה לשלש השנים אל תקרא לשלש אלא לשליש מכל הני מוכח להדיא דלעולם הולכין אחר אותו שנה שהגיע בה לעונת המעשרות כ"א לפי זמנו בין לענין שביעית בין לענין חשבון שנות המעשר אם שניה אם שלישית וכן לענין מן החדש על הישן וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מעשר שני דין ב' ובפ"ד מה' שמיטין דין י"ג ואף דלענין אילנות שנראה מלשונו שם ג"כ שמפ' חנטה שנזכר בתלמוד דהיינו ג"כ משהגיע לעונת המעשרות כ"א כדינו ולכאורה מסוגיית התלמוד לא משמע כן כמו שנבאר בעז"ה מ"מ מיהו לענין תבואה וזיתים דילפינן לה מקראי בשמעתין ע"כ מוכח דהתחלת חיוב המעשרות שלהן וחשבון השנים לענין מעשרות ושביעית כולהו הא בהא תליא כיון דכולהו מדאורייתא נינהו והכי מסתברא דלעולם יש לנו לילך אחר אותה שעה שהגיעו להתחייב במעשר דמהאי שעתא מקרי גמר פירי כשיטת הראב"ד ולפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל כאן דמשיביאו שליש היינו לענין דמתעשרין אחר אותו שנה כיון דשקלא וטריא דשמעתין ע"כ בהכי איירי וה"נ אמרינן לקמן בדף הסמוך אמתניתין דהאורז והדוחן דאיירי נמי מחשבון השנה וקאמר רבה עלה אמור רבנן תבואה וזיתים אחר שליש ולא אשכחן הא מילתא בהדיא אם לא בהאי מתני' דהכא דמיירי לענין התחלת חיובן במעשרות אע"כ דהא בהא תליא ואע"ג דלענין אורז ודוחן אפילו למ"ד דלענין שנות מעשרות ושביעית אזלינן בתר השרשה אפ"ה לא שייך לומר דעונתן למעשרות נמי משעת השרשה היינו משום דהתם טעמא אחרינא איכא הואיל ועשויים פרכים פרכים והיינו מדרבנן וכמו שיבואר לקמן בע"ה. ומה"ט גופא נמי מצינו למימר לענין חנטה באילן לפי מאי דמשמע מפשט הסוגיא לפרש"י ותוספת דחנטה לאו היינו עונת המעשרות היינו משום דלא שייך למתלי בעונת המעשרות כיון דמעשר אילנות מדרבנן. והשתא א"ש דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפירות האילן נמי חייבין במעשר מדאורייתא ולכך הוכרח לפרש דחנטה היינו עונת המעשרות דבכל מידי דאורייתא ע"כ כולהו בעונת המעשרות תליא כדמוכח בשמעתין לענין תבואה וזיתים. ודוק היטב שזה מפתח גדול לסוגיות הבאות ומעתה נבוא לבאר סוגיא דשמעתין לפי שיטה זו ואחר כך נבאר שיטת התוספת בזה:

שם מנה"מ ופרש"י אתבואה וזיתים קאי דירקות ואילנות דמעשר דידהו דרבנן לא שייך למיבעיא מנא לן ואע"ג דלמאי דמסיק רש"י דלקמן מפרש דהכל תלוי בגשמי השנה א"כ בתבואה וזיתים דאזלינן בתר שליש נמי טעמא רבה אית בהו דמהאי שעתא שניכר שליש גדלו גדלים והולכים על גשמי השנה שעברה דהכי קושטא דמילתא כמו שפי' רש"י לקמן דף י"ד גבי מה גורן ויקב אפ"ה משמע ליה לרש"י דבמידי דאורייתא לא סגי בה"ט לילך אחר גשמי השנה אלא יותר מסתבר לילך אחר גמר פירי ממש כדאמרינן לעיל דף ח' מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו והיינו סמוך ללקיטה כמ"ש שם התוספות והשתא לפ"ז לא הוה צריך רש"י להאי טעמא דאילנות מדרבנן לענין התחלת חיוב עונת המעשרות דבלאו הכי אפילו הוי מדאורייתא מצינו למימר דכל הני דקחשיב בפ"ק דמעשרות מאימתי עונת המעשר שלהן אפשר דהיינו גמר פירי ממש שראוין לאכילה אפילו שלא ע"י הדחק. אלא דאיצטריך רש"י להאי טעמא דמעשר אילנות מדרבנן לענין חשבון השנים דאזלינן בתר חנטה. אע"ג שאין כאן פירי כלל דלפרש"י חנטה היינו התחלת גידולין דלא כשיטת הרמב"ם שכתבתי בסמוך לכך הוצרך לפרש דהיינו משום דמעשר דידהו מדרבנן ואע"ג דלענין שביעית הוי מדאורייתא מ"מ לפי סברת המקשה לא תליא שביעית במעשר ולענין שביעית איכא למימר שפיר דילפינן מסברא דהכל הולך אחר גשמי השנה או דילפינן מערלה כמ"ש התוספת לקמן מיהו למסקנת הש"ס דילפינן תבואה וזיתים לענין שליש משביעית דס"ל דכולהו בהדדי תלינן במידי דאורייתא וא"כ לענין אילנות בשביעית שפיר ילפינן מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב אזלינן מדאורייתא אחר גשמי השנה ה"ה לכל מילי והיינו כמ"ש התוספת לקמן גבי מה גורן ויקב לחד שינויא דלענין שביעית הוי דרשא גמורה והיינו לפי המסקנא דהכא. משא"כ לסברת המקשה דהכא דאכתי בתבואה וזיתים דהיינו גורן ויקב לא קים לן שפיר דאזלינן בתר גשמי השנה א"כ ע"כ לאו ילפותא גמורה היא ומקשה שפיר מנה"מ בין לענין התחלת עונת המעשרות ובין לענין חשבון השנים דמסברא בכולהו אית לן למימר דאזלינן בתר גמר פירי ממש ואחר לקיטה ולמאי דס"ד עכשיו הבאת שליש לא מיקרי גמר פירי כיון שעוד שני שלישים לבוא ועוד שאין ראויין לקצירה כלל אלא ע"י הדחק כמ"ש רש"י לקמן גבי מה גורן ויקב ואף לסברת הראב"ד ז"ל שהבאתי בסמוך דשליש בתבואה מיקרי גמר פירי היינו לפי המסקנא דילפינן לה מקרא וכמו שאפרש בזה עוד לקמן אי"ה ודוק היטב שנלע"ד שיטה זו נכונה וברורה בעז"ה ועיין בסמוך:

שם אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דר"י הגלילי כו' שנת השמיטה בחג הסוכות מאי עבידתיה כו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש. ולכאורה יש לתמוה טובא אכתי האי שליש היכא רמיזא וליכא למימר דהכא נמי סמיך אהא דמסיק לקמן דקים להו לרבנן כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביא שליש קודם ר"ה דא"כ הו"ל לאסוקי הכא בהדיא. ועוד דא"כ לא הוי מקשי שפיר דלמא לא עייל כלל דמהיכי תיתי כיון דפשטא דקרא מיתוקמא שפיר דתליא בחג הסוכות כיון שהביא שליש בשביעית ולמה נפיק קרא מפשטיה ולהחמיר כולי האי דקאמר רחמנא תשמיט ותיזיל ועוד דלמאי דמסיק לא ס"ד ומייתי קרא אחריני וחג האסיף בצאת השנה א"כ אמאי מייתי ר"י הגלילי גופא קרא דחג הסוכות שנת השמיטה ומ"ש התוספת בד"ה וקרי לה דמ"מ בהאי קרא לחוד לא סגיא וכו' מ"מ סתמו דבריהם ולא פירשו טעמא דמילתא. ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דהא דמקשינן מעיקרא מנה"מ היינו כפרש"י וכדפרישית דאע"ג דידע שפיר דאשכחן כמה מילי דאזלינן בתר גשמי השנה אפ"ה הוי ס"ד דבמידי דאורייתא לא תליא בגשמי השנה אלא בתר גמר פירי ושעת לקיטה כדמשמע לעיל דסמוך לגמרו עישורו. וע"ז מסיק ר"י הגלילי שפיר מקרא דחג הסוכות שמינית היא פירוש אי ס"ד דבתר שעת לקיטה אזלינן לענין מעשרות ושביעית א"כ לעולם לא משכחת לה דשייך ענין שמיטה בחג הסוכות דהא נלקטו בהיתר בשמינית אע"כ דלאו בתר לקיטה אזלינן אלא בתר גשמי השנה שגדלו בה ור"י הגלילי לשיטתו דדריש לקמן מה גורן ויקב גדל על מי שנה שעברה ומתעשר לשעבר והיינו נמי דסמיך אהאי דרשא דהכא דבשביעית לא אזלינן בתר לקיטה אלא בתר גשמי השנה דהיינו הבאת שליש ומהכא יליף לכל מילי אי לדרשא גמורה לשביעית או לאסמכתא למעשר וכמו שנבאר לקמן אי"ה. והא דמקשה רבי זירא לרב אסי ודילמא לא עייל כלל היינו משום דלא ס"ד דר' זירא כלל שתלה הכתוב שום דבר בגשמי השנה. ועוד דלא קים ליה לרבי זירא דגשמי השנה היינו להבאת שליש וא"כ שליש זה מה טיבו והדרינן לסברא דאזלינן בתר גמר פירי ושעת לקיטה וע"כ דחומרא יתירא אמר הכתוב תשמיט ותיזיל עד חג הסוכות וע"ז מסיק הש"ס שפיר לא ס"ד דכתיב וחג האסיף בצאת השנה והאי אסיף היינו קציר ומדקרי ליה בצאת השנה אלמא דהיינו משום דגדל על מי השנה שעברה וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הביאה שליש לפני ר"ה וא"כ ילפינן מיהו מהכא דגשמי שנה שעברה היינו משהביא שליש אלא דאכתי בהאי קרא לחוד לא סגיא דהאי קרא לאו לענין דיני שביעית ומעשר איירי אלא לישנא בעלמא הוא דקרי ליה קרא בצאת השנה ובא זה ולימד על זה דדריש ר"י הגלילי שפיר מקרא דחג הסוכות בשנת השמיטה דמה שדין שביעית נוהג בחג הסוכות היינו משום שגדילין על מי שנה שעברה והיינו ע"כ דוקא הבאת שליש כדאשכחן דמהאי טעמא קרי רחמנא לחג הסוכות בצאת השנה כדפרישית כנ"ל נכון וברור בעזה"י ובסמוך אבאר עוד בזה לפי שיטת התוספות ודוק היטב:

בתוספות בד"ה משתצמח לזרעים פירש בקונטרס כו' ואין משמע כן בירושלמי כו' משמע משתצמח לזרעים היינו שנגמר כ"כ שאם זורעין אותו במקום אחר ומצמיח עכ"ל. ולכאורה יש להקשות א"כ מ"ש בתלתן דקתני משתצמח לזרעים ומ"ש בתבואה וזיתים דקתני משיביאו שליש. התם נמי הו"ל למתני משתצמח לזרעים דהא לפמ"ש התוספות בדבור הסמוך בשם הירושלמי דאדרבא עיקר שיעורא דמשתצמח לזרעים ילפינן מתבואה מדרשא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך ומהתם משמע להדיא דכל השיעורים בכל הפירות דקתני בפ"ק דמעשרות היינו נמי דמאותו זמן ראוין לזרוע ולהצמיח וכמ"ש התוספות בסמוך דהיינו הבאת שליש שלהם. מיהו יש ליישב דאפ"ה ניחא ליה למיתני בכל חדא שיעורא דמינכר ביה כמ"ש התוספות בסמוך. ומשו"ה קתני בתלתן האי שיעורא דמשתצמח דמינכר ע"י הבדיקה דקמסיק בירושלמי דקתני כיצד הוא בודק. ואפשר דהאי בדיקה לא שייך אלא בתלתן משא"כ בתבואה וזיתים דלית ליה האי בדיקה מש"ה ניחא ליה לתנא למיתני הבאת שליש דילפינן בהדיא מקרא כדמסקינן בשמעתין אל תיקרי לשלש אלא לשליש כנ"ל ודו"ק:

בד"ה התבואה פירש בקונטרס דגן ותירוש וא"א לומר כן חדא דא"כ כו' ועוד דשיעור אחר כו' עכ"ל. ולפענ"ד יש ליישב לשיטת רש"י דהא דקתני בענבים שיעור אחר היינו כשרוצה לאכול הענבים בעינייהו. אבל כשכותשן להוציא מהן יין לא מחייב במעשרות אם לא לאחר שכבר הגיעו הענבים להבאת שליש וכדאיתא להדיא בירושלמי שהביאו התוס' כאן דזיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצא מהן אינן מכשירין ולענין משקה איתמר אבל לענין אוכלים לעולם דאיכא שיעור אחר בענבים. וזה שדקדק רש"י לכתוב לשון תירוש דהיינו חמרא משא"כ הזיתים אפשר דאפילו לענין אכילת זיתים ליכא שיעורא אחרינא דאינן ראויין כלל עד שיביאו שליש. או אפשר דזיתים אינם ראויין כלל לאכילה אלא ע"י כבישה ומליחה ובהני לא שייך אכילת עראי כדתנן להדיא בפ"ד דמעשרות הכובש השולק המולח חייב דזה מיקרי קבע למעשרות וידוע דהתנא בפ"ק דמעשרות בכל הני שיעורא לא קתני אלא מידי דשרו בהו אכילת עראי כנ"ל:

בא"ד וצריך טעם למה לא אזלינן בענבים בתר שליש כו' מהאי קרא גופא כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי בשיטת רש"י בסמוך א"ש דלמאי דילפינן מבאספך מגרנך ומיקבך היינו דוקא יין גמור דמיקרי יקב אבל ענבים לא מיקרי יקב. וכן למאי דמסקינן דילפינן מועשת התבואה לשלש השנים היינו נמי דיין שהוא תירוש הוא בכלל תבואה כדפרש"י דכתיב ותבואת היקב אבל ענבים לא מיקרי תבואה אבל בזיתים אתי שפיר כדפרישית בסמוך. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בשמעתין דהנהו שיעורי דפ"ק דמעשרות היינו חנטה וא"כ בענבים ודאי אזלינן בתר חנטה מדכתיב גבי רבעי ובשנה החמישית וילפינן לעיל דף י' דהיינו חנטה. ועיקר פשטא דקרא ברבעי היינו בענבים אפילו למאן דתני נטע רבעי וכ"ש למאן דתני כרם רבעי. אלא דהתוס' לית להו שיטת הרמב"ם כמבואר בדבריהם כאן בזה הדבור והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד וכן איתא בירושלמי כו' דרש לה רבי זעירא עשר תעשר כו' יצא פחות משליש שאין נזרע ומצמיח כו' עד כאן לשונו. לכאורה משמע דתלמודא דידן לית ליה האי דרשא דאם כן לא הוי מקשה מידי מנא הני מילי ואיצטריך לאתויי מקרא אחרינא. אלא דאפשר לומר דלא סגי בהאי קרא לחוד דלא קים להו לרבנן הא מילתא מסברא דפחות משליש אינו נזרע ומצמיח כיון דהבאת שליש גופא אין בו סימן אלא דוקא לבתר דילפינן בשמעתין מקרא דבתבואה וזיתים אזלינן בתר שליש שייך שפיר ילפותא דירושלמי דכיון דאשכחן קרא דתבואת זרעך דתליא בנזרע ומצמיח אלמא דבהבאת שליש דקפיד קרא נזרע ומצמיח ומקמי הכי לא ומשו"ה יהבי רבנן כל הנך שיעורי דפ"ק דמעשרות דסימן דמינכר הוא וקים להו דבהני שיעורי נזרע ומצמיח כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי ילפינן כו' ואפ"ה לענין להתחייב במעשר שיעור אחר כבר כתבתי דלשיטת הרמב"ם אין זה שיעור אחר דחנטה היינו עונת המעשרות וכבר כתבתי גם כן דלשיטת רש"י ז"ל וכפי מה שביארתי באריכות ממילא נתיישב' קושיית התוספות דהכא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבכולהו ניחא דחזו כו' ומה"ט ניחא דקשיא ליה טפי אהנך כו' כיון דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דנהי דקודם לכן חזו זיתים לשוף השיער ופת לעמילן של טבחים אכתי אין זה ענין לחיוב מעשרות דהא בהדיא תנן בריש פ"ק דמעשרות דכל שהוא אוכל חייב במעשרות וקתני נמי עוד כלל גדול כל שתחילתו וסופו אוכל ועלה קתני מאימתי הפירות חייבים במעשרות משמע דהכל במה שנקרא אוכל וחזי לאכילה תליא מילתא ועוד דאכתי מאי משני הש"ס דילפינן משביעית אע"ג דבאילנות משעת חנטה אפ"ה לענין תבואה וזיתים בתר שליש כל א' במעשרות דתיקשי ירקות יוכיח דאע"ג דלענין שביעית לא אזלינן בתר מאי דחזי אלא בתר לקיטה אפ"ה לענין מעשר קתני כ"ש דמעשרות דחייבין גדולים וקטנים והיינו ע"כ משום דלענין מעשר תלויה במאי דחזי מיהו בהא מצינן למימר דשאני ירקות דמעשרן מדרבנן אלא דלפ"ז צ"ל דמ"ש התוספות אף ע"ג דבאילן בתר חנטה היינו אענבים לחוד דמעשרן דאורייתא ואענבים אכתי לא משני מידי דכיון דילפינן מבאספך מגרנך ומיקבך או מועשת את התבואה א"כ מ"ש ענבים דבתר חנטה ומ"ש זיתים דבתר שליש הא אידי ואידי יקב מיקרי ותבואת יקב נמי מיקרי ואדרבא ענבים מיקרי בהדיא תבואת הכרם אם לא שנאמר דשאני ענבים דאזלינן בתר חנטה דילפינן מדכתיב ברבעי ובשנה החמישית ועיקר רבעי מיהו ביין כתיב כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין משא"כ זיתים דלא כתיבי בהדיא ילפינן מועשת את התבואה או מבאספך מגרנך ומיקבך וע"כ מוקמינן לה לזיתים לחוד. אמנם לפמ"ש דהתוספות לא נחתו לזו הסברא בל' קושייתם א"כ דבריהם בזה צ"ע גדול וכבר כתבתי בלשון הגמרא ליישב הסוגיא היטב ודוק כי נכון הוא בעז"ה:

בד"ה מנהג שביעית בשמינית תימא דלעיל נפקא לן מבחריש ובקציר תשבות כו' עכ"ל. נראה דא"א לפרש כוונת קושייתם אסוגיא דהכא ל"ל קרא דחג הסוכות תיפוק ליה מהתם דאטו גברא אגברא קא רמית דהא לעיל ר"ע דריש הכי אבל רבי ישמעאל מוקי לקרא דבחריש וקציר לענין עומר דדחי שבת והלכתא כרבי ישמעאל כמ"ש לעיל מסוגיא דריש מועד קטן ואם כן שפיר קאי סוגיא דהכא דר"י הגלילי וכולהו אמוראי ותנאי דהכא כרבי ישמעאל ועוד דהא מבחריש ובקציר תשבות לחוד אכתי לא ידעינן דבשליש תליא מילתא וע"כ איצטריך דרשא דהכא אע"כ דקושית התוס' להיפך דרבי עקיבא לעיל דדריש קרא דבחריש ובקציר להכי אמאי לא יליף למילתיה מקרא דהכא דהא ע"כ כ"ע אית להו האי דרשא דאל"כ מנ"ל דבתבואה וזיתים בתר שליש דהלכה פסוקה היא וע"ז מתרצים התוספת דאיצטריך קרא דבחריש ובקציר ללמוד על חריש שהוא לתוספת וע"ז כתבו כדפרישית לעיל וזהו ברור והתמיה קיימת על מהרש"א ז"ל שרוצה למחוק התירוץ הראשון מלשון התוספת ובין לשון דהכא ודהתם נתחלף להו להתוספת באשגרת לישנא בעלמא כדאשכחן בכמה דוכתי ויותר היה לו למהרש"א ז"ל להגיה דהתם במקום דהכא או למחוק דהכא לגמרי מלמחוק כל תירוץ התוספת:

בגמרא אף מעשר ראשון אין לו הפסק: הט"א הקשה הרי יש לו הפסק בשנת השמיטה. ולענ"ד לא מיקרי זה הפסק כיון דהכל הפקר א"כ שוין הבעלי נחלה הישראלים עם הלוים בכל תבואות הארץ והרי מעשר ראשון לא נתן ללוי רק באשר אין לו נחלה כישראל דהפקר מטעם זה פטור ממעשר כיון דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין והרי בשביעית הכל הפקר וא"כ אין זה הפסק מעשר ראשון:

משיביאו שליש: הט"א הקשה על מה שפירש רש"י שמתעשרין אחר שנה שהגיעו בו לשליש בישולן שהרי באילן אזלינן בתר חנטה והניח בקושיא. אמנם הפ"י תירץ קושיא זו דמסוגיא דשמעתין מוכח ע"ש בדבריו. גם התוס' ר"ע ריש מעשרות תמה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דעונת המעשרות היא לענין שנת המעשר אם שניה אם שלישית והרי באילן אזלינן בתר חנטה. גם תימה על הרמב"ם שלא הביא דין זה בפירוש דבאילן אזלינן בתר חנטה ע"ש שהניח בקושיא וגם קושיא זו תירץ הפ"י כאן על נכון דשיטת הרמב"ם דשיעור עונת המעשרות הוא השיעור של חנטה:

בתוס' ד"ה משתצמח. ואינו משמע כן בירושלמי: לענ"ד לשון משתצמח לזרעים יותר משמע כפי' רש"י. ולכן י"ל דרש"י ס"ל דהירושלמי חולק על גמרא שלנו כיון דנקט לשון אחר. ועוד דלפי' הירושלמי קשה מאי שנא דנקט שיעור זה לענין תלתן הרי בכל הדברים אין חיוב מעשר עד שראוי לצמוח כשיזרע כדיליף בסוכה (דף ל"ו) מעשר תעשר את כל תבואת זרעך:

ד"ה התבואה. ואי אפשר לומר כן: הפ"י יישב שיטת רש"י דשאני ענבים מתירוש דלאכול ענבים השיעור קודם שיביא שליש אבל כשכותש לא מחייב במעשר עד שיביא שליש משא"כ בזיתים דאינן ראויין כלל עד שיביאו שליש אי אפשר דזיתים אינן ראוין כלל לאכילה רק ע"י כבישה ומליחה עכ"ד. ולענ"ד אי אפשר לומר כן דהא תנן בשביעית (פ"ד ד' מ"ט) זיתים משיכניסו רביעית וכו' הכניסו שליש וכו' בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ע"ש הרי שזיתים ראויין לאכילה כמו שהם גם קודם שהכניסו שליש דהרי קרינן בהו לאכלה ועוד דשם (ד' מ"ח) גבי בוסר תנן הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות ע"ש משמע דבענבים אין חילוק בין אוכלם בעין ובין כותש דאל"כ למה לא מחלק גם גבי ענבים בין אוכל לכותש כמו גבי זיתים. ולכן הנלע"ד ביישוב קושיית התוס' על רש"י מה שכתבו דהרי גם זיתים מיקרי תבואת יקב ולמה נקט זיתים בזה י"ל כיון דבענבים מצאנו שם תבואה דכתיב גבי כלאים ותבואת הכרם וגבי זיתים לא מצאנו כן א"כ הוי אמינא דתבואת יקב לא קאי רק על תירוש ולא על יצהר ולכן נקט זיתים בפירוש אבל תירוש לא הוצרך למינקט דזה בודאי בכלל תבואה. ומה שהקשו עוד דהרי בענבים יש שיעור אחר דתנן הענבים והבאושים משהבאישו קושיא זו יש לתרץ ע"פ מה שכתב הר"ש שביעית (פ"ב מ"ז) וז"ל ועוד יש לפרש דענבים שהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן השיעורין המפורשים בפ"ק דמעשרות לכל הפחות הוא הבאת שליש והא דלא תני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים עכ"ל. וי"ל דגם רש"י ס"ל כן ולכן שפיר כתב דתירוש הוא בכלל תבואה שהרי שיעור שהבאישו הוא ג"כ השיעור שליש ולא נקט ברישא דמתניתן שיעור דהבאישו רק לסימן דהבאת שליש וזו היא השיטה שהביאו גם התוס' כאן במה שכתבו ונראה לי דכל אותן השיעורים כו' אלא שהר"ש כתב בפי' דהבאישו הוא שיעור שליש:

בא"ד. אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזי: הפ"י כתב דבריהם תמוהין במה דחזי זיתים להשיר שער ותבואה לעמילן של שבחים אין זה ענין למעשרות דבעינן אוכל שראוי לאכילה והניח דבריהם בצע"ג. ולענ"ד שפיר מוכח דגם לאכילה ראויין תבואה וזיתים קודם שהביאו שליש דלענין ענבים וזיתים מוכח כן ממתניתן דשביעית (פ"ד) שהבאתי לעיל דתנן הבוסר משהביא מים אוכל פתו בשדה וכו' הזיתים משיכניסו רביעית למאה פוצע ואוכל בשדה וכו' הרי דענבים וזיתים גם קודם שהגיעו לעונת המעשרות ראוין לאכילה וקרינן בהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגם לענין תבואת דגן מוכח כן ממתניתן דחלה (פ"א מ"ג) אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות וכו' ותבואה שלא הביאה שליש ע"ש הרי שקרינן בתבואה שלא הביאה שליש והיה באכלכם מלחם הארץ וא"כ נקרא אוכל והתוס' קצרו בראיותיהם דהוי מצי להביא ראיה גם ממשניות האלה ותימה על הפ"י שבמכ"ה נעלמו ממנו ב' משניות הללו:

ד"ה מנהג. תימה דלעיל נפקא לן: הקושיא היא כמו שפי' הפ"י ל"ל ר"ע לעיל דרשה דבחריש וקציר לתוספת שביעית לילף מדרשה דהכא. ולענ"ד י"ל דאי מהכא לא ידענו רק דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש עד חג הסכות דלא קרא הכתוב שנת השמיטה רק בחג הסכות לכן צריך קרא דבחריש ובקציר דנוהג בה מנהג שביעית לעולם שהרי בזה לא נתן הכתוב שיעור. והנה לכאורה היה אפשר לומר עוד ביישוב קושיית התוס' כיון דלקמן לפי המסקנא יליף שליש מדתניא יונתן בן יוסף מועשת את התבואה לשלש שנים ולפי מה שכתבו התוס' ד"ה אלא הך תנא לית ליה דרשה דהכא א"כ י"ל דר"ע כהך תנא ס"ל ולכן צריך בחריש ובקציר ואולי דגם אי ס"ל כהך תנא ג"כ מצי לילף דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש בשביעית בשנה השמינית:

בא"ד. וי"ל דהך דהכא: הפ"י הגיה דצ"ל הך דהתם וכוונת התוס' דר"ע צריך בחריש לתוספת דלפניו דלא מצי למילף מהכא וכיון דבחריש לתוספת קציר נמי לתוספת כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ט') בד"ה שהרי מדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת כן אמרינן הכא איפכא. אכן ק"ל לתירוץ ר"ת לעיל (שם) ד"ה ורבי ישמעאל דמאי דמקשה לר' ישמעאל מוסיפין על הקודש מנ"ל הוא רק על תוספת של מוצאי שביעית בזה קושייתם דהכא במקומה עומדת מאי פריך לר' ישמעאל דילמא ס"ל כריה"ג דהכא ואפילו נימא דר"ת ס"ל כתירוצם שני דהכא ג"כ קשה דאם נימא דמדרשה דהכא לא הוי ידעינן רק סחורה וביעור אבל לחרוש ולקצור לא כל שכן שלא נילף כן ממה דכתיב מערב עד ערב לתוספת שוי"ט וא"כ מה משני לעיל לר' ישמעאל ודאי יותר סברא דנילף ממה דכתיב בשנת השמיטה כל דיני שביעית ממה דניליף כן מתוספת יו"ט:

(יב סע"ב) התלתן משתצמח.—רש"י ז"ל מפרש לה לענין מעשר, שמתעשר אחר שנת צמיחתו; אבל התוס' כאן פירשו לענין עונת המעשר, וכן עיקר, שמשנה זו שנויה במעשרות לענין עונת המעשר. ולענין הדין שניהם שוים, שנת המעשר ועונת המעשר.

(שם תוספות) ד"ה התבואה וכו' לשביעית בתר חנטה וכו' להתחייב במעשר שיעור אחר וכו'.—דע שלהרמב"ם בהלכות מע"ש פ"א ה"ב וה"ג וכן בהל' שמיטה פ"ד ה"ט והי"ג שיטה אחרת בזה והוא, דחנטה ועונת המעשר אחד הוא, אבל אין שיטה זו מחוורת כמו שביארנו בחדושנו על הרמב"ם שם^*[חבל על דאבדין ולא משתכחין. כתב־יד חדושיו של המחבר זצ"ל על הרמב"ם לא נמצא עד היום.].